שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
עח
א ותבעו תוך הזמן. הסמ"ע כתב בשם המרדכי דהיינו דוקא כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא והש"ך השיג עליו דמדברי תשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' ע"א משמע דאף ביורשים שטוענים שמא גובים בתוך זמנו וגם המרדכי לא פסק כן אלא בצירוף טעמים אחרים ע"ש והנה לשיטת הסמ"ע משמע דאף יורשים הטוענים שמא אינם נוטלים בת"ז דהא המעיין במרדכי יראה שכתב דינו לענין יורשים ובאמת הדבר תמוה מאוד דהאיך יעלה על הדעת דיורשים אינם נוטלי' בת"ז דהא מוכח דהחזקה דא"א פורע בת"ז עדיפא משטר דבשטר צריך המלוה שבועה כשהלוה טוען אשתבע לי דלא פרעתיך ובת"ז גובה אף מיתמי בל"ש הרי דת"ז עדיף וכ"כ התוס' וא"כ כיון דקיי"ל בסי' ק"ה ס"ה דיתומים שהוציאו שט"ח נוטלים בל"ש מן הלוה אף שטוען פרעתי אם לא דאמר אשתבע לי וכמבואר בש"ס בפ' הכותב ובפכ"ה להדיא דפריך השתא אביהן שקיל בל"ש אינהו בשבועה ע"ש א"כ כ"ש כשהיורשים באים לגבות בת"ז דעדיף משטר דנוטלים בל"ש ואף יורשים מן היורשים גובים בת"ז בל"ש וכמבואר בטור בסימן ק"ח ס"ד להדיא דאם יורשים באים לגבות מיורשי הלוה מלוה ע"פ אם הוא על אחד משלשה דרכים גובים מהן בלא שבועה ואחד מג' דרכים הוא כשבאים לגבות בת"ז ע"ש ואולי דר"י שבמרדכי ס"ל כשיטת רב שר שלום שהביא הטור בסימן פ"ב דס"ל דיורשים שהוציאו שטר הלוה נשבע היסת ופטור אבל לדידן דלא קיי"ל הכי הדבר ברור דגם יורשים גובים בת"ז בל"ש והיותר נראה דהד"מ והסמ"ע והש"ך במחילה מכ"ת לא ירדו לסוף דעת המרדכי בזה דז"ל שם ועוד דחזקה דא"א פורע בת"ז אולי לא מהניא ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענת האשה והיורשים שמא בחזקה דא"א פורע וטענת הנתבע ברי וחזקת הממון ומיגו דיכול לומר התניתי עמו לפרוע בת"ז נאמן ועוד דדבר פשוט הוא דה"נ דמי לתבעוהו אחר זמנו ואמר פרעתיך ת"ז דאיבעיא להו ולא איפשטא דמאחר שנהרג עבר זמנו ומה לי הוא או יורשיו ואפי' אם הוא קיים ותבעו ת"ז יש כאן מיגו דיכול לומר התניתי עמך לפרוע בתוך הזמן ומאחר דלא איפשט בעיין כל תיקו דממונא הממע"ה עכ"ל הם הבינו דמ"ש המרדכי בטעם הא' ומיגו דיכול לומר התניתי עמו לפרוע בת"ז נאמן הוא טעם בפ"ע אף בלא טעמא דהיורשים טוענים שמא והוא דוחק גדול ועוד דא"כ למה סיים בטעם השני ואפי' אם הוא קיים ותבעו ת"ז יש כאן מיגו דיכול לומר התניתי עמך הלא כבר כתב סברא זו ולמה כפל דבריו לכך נ"ל דכוונת המרדכי הוא בטעם הא' דהוי ס"ל דאף אי לא אמרי' מיגו במקום חזקה וא"כ מיגו דהתניתי עמך לבד לא מהני מ"מ כיון דהיורשים טוענים שמא והנתבע ברי וגם אית ליה מיגו דהתניתי עמך יש להאמינו במיגו אף במקום חזקה כמו דקיי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא מחזקת ממון ואפ"ה היכא דאיכא ברי ושמא אף בשמא דלא ה"ל למידע אמרינן מיגו להוציא כמ"ש הש"ך בדיני מיגו בשם הר"ש מקינון והג"מ והוכחתי בדיני מיגו שלי דאף נגד יורשים אמרינן מיגו להוציא וא"כ ה"ה בבו"ש אמרינן אף מיגו במקום חזקה לכ"ע כמו דאמרינן בכה"ג מיגו להוציא אף שהוא נגד חזקת ממון ומשום הכי הוסיף המרדכי בטעם השני דמיגו דהתניתי עמך לבד סגי כיון דהוא אבעיא דלא איפשטא הממע"ה ועוד י"ל דר"י שבמרדכי ס"ל דמיגו דהתניתי עמך לבד ודאי לא מהני דהוי מיגו במקום חזקה דע"כ לא מבעיא בש"ס אלא בתבעו לאחר זמנו דהוי מיגו אלימתא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל מיגו דלא התניתי עמך לכ"ע לא מהני משום דהוי מיגו במקום חזקה וסברא זו כתב הש"ך בסי' ק"ח סק"ז ובזה מיושב דלא תקשה דא"כ דינא דתוך זמנו היכי משכחת לה דהא בכ"מ איכא מיגו זו והכנה"ג נדחק בזה ולפמ"ש ניחא דהוי מיגו במקום חזקה והא דכתב בטעם השני ואפילו אם הוא קיים ותבעו ת"ז יש כאן מיגו דיכול לומר התניתי עמך עיקר טעמא הוא דהוי כתבעו אחר זמנו אלא דכתב לאלומי מילתא דאף שהוא קיים יש כאן מיגו ולכך כתב יש כאן מיגו ולא כתב דנאמן במיגו דבאמת א"נ במיגו דהוי במקום חזקה כנלפע"ד ברור ונכון בכוונת המרדכי וא"כ השתא לענין דינא כיון דמסתימת כל הפוסקים נראה דא"נ לומר התניתי עמך לפרוע בת"ז א"כ פשיטא דיורשי' גובים בתוך זמן מן הלוה בל"ש כלל וכן יורשים מן היורשים אך כ"ז ביורשים אבל במלוה ולוה גופייהו אם שניהם טוענים שמא בזה הדין ברור דהתובע נוטל בל"ש דהא אף בשטר ושניהם א"י אם הוא פרוע מבואר בסי' פ"ב ס"ב דגובה בו וכ"ש בחזקה דת"ז דאלים טפי משטרא אך אם המלוה טוען שמא והלוה טוען ברי שפרע בת"ז בזה יש להסתפק דל"ד ליורשים דלא ה"ל למידע משא"כ מלוה גופיה איתרע טענתיה במה שטוען איני יודע וא"י ליטול מספק ודמי לשט"ח שהוציא המלוה ולוה טוען פרעתי והמלוה אומר א"י דמבואר בסי' נ"ט דאינו גובה בו דאיתרע שטרא וה"ה לענין ת"ז נמי איתרע החזקה ואין להוכיח מדברי הרמב"ם והמחבר בסי' פ"ד ס"ב דפוגם שטרו והוא ת"ז נוטל בלא שבועה אלמא אף דטעמא דפוגם הוא משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמי שבועה עליו כי היכי דלידוק וא"כ הוי כטוען הלוה ברי והמלוה שמא ואפ"ה נוטל המלוה בל"ש זה ליתא דשא"ה דליכא ריעותא כלל דהא המלוה טוען ברי שלא נפרע אלא דאנן אמרינן דלא דייק ויכול להיות שהוא זוכר וברי מעליא הוא לכך בת"ז גובה בל"ש משא"כ היכא שטוען בפירוש שא"י איתרע החזקה דת"ז וברי דהלוה עדיף ופטור וצ"ע לדינא:
ב וה"ה דלא יכול לומר מחלת לי. אע"ג דלענין מחילה לא שייך חזקה דא"א מוחל בת"ז מ"מ מחילה טענה גרוע' היא מצד עצמה וא"נ עלה אלא במיגו ובת"ז ליכא מיגו כן מבואר במרדכי ומסתימת לשון הרב רמ"א משמע דטענת מחילה הוי כטענת פרעון וגובה המלוה בל"ש וקשה מהא דלקמן סי' פ"ב סי"א דמבואר לדיעה הראשונה דאם טען הלוה מחלת לי החוב שבשטר דהוי כטוען פרעתי וצריך המלוה לישבע ואמאי יגרע חוב בשטר מחוב דע"פ וכיון דחוב שבשטר צריך לישבע כ"ש בחוב ע"פ וליכא למימר דש"ה דנאמן במיגו דפרעתי דהיה יכול להשביע זה ליתא דהא מבואר שם בהגה דאף אם יש נאמנות בשטר יכול להשביע בטענת מחילה והתם ליכא מיגו דפרעתי ועוד דא"כ אמאי כשאמר אמנה הוא אין משביעין אותו כדאיתא התם להימן במיגו דפרעתי כדאיתא בסי' ס"ט דבכת"י נאמן לומר אמנה במיגו דפרוע א"ו דמיגו להשביע ל"א כמ"ש בסי' פ"ד ס"ב וכן הוכיח הב"ש באה"ע סי' צ"ו וא"כ ע"כ צ"ל דטענת מחילה הוי טענה מעליא בעצמה להשביע בשטר וא"כ כ"ש בע"פ וצ"ל דהרב רמ"א סתם כאן משום דסמך א"ע אמה שמבואר פלוגתא בזה בסי' פ"ב ובאמת לדיעה הא' שם ה"ה כאן צריך שבועה והנה מזה יש סתירה לדברי הח"מ והב"ש באה"ע ס"ס פ' שהביאו שם על מ"ש הרב בהגה שם דאם הבעל טוען להאשה מחלת לי על מזונות שעבר נאמן ועל מזונות דלהבא א"נ דבתשו' הרשב"א בשם הרי"ף כתב דנאמנת בלא שבועה ופסקו כן בפשיטות ולפענ"ד דין זה במחלוקת שנויה דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דאם טוען מחלת לי החוב שבשטר המלוה נוטל בל"ש כיון שאין השטר עומד לכך וכמ"ש הב"י בסי' פ"ב בשמו ולכך פסק דא"צ שבועה משא"כ לשיטה ראשונה בסי' פ"ב סי"א דבטענת מחילה צריך שבועה ה"ה במלוה בשטר בת"ז צריך ג"כ שבועה דהא לענין מחילה ליכא גריעותא מה שהוא ת"ז גם מ"ש הח"מ שם דעכ"פ צריך היסת והשיג עליו הב"ש דדין זה תליא בדין הטוען פרעתי בת"ז אם צריך היסת שמבואר בס"ב ומחילה דומה לפרעון כמ"ש הרב בהגה כאן זה ליתא כלל דלענין מחילה אין כאן גריעותא כלל מה שהוא בת"ז כמבואר במרדכי להדיא שר"מ הקשה דלמה א"נ לומר פרעתי בת"ז במיגו דמחילה ותירץ דמחילה טענה גרועה היא וא"נ לטעון מחילה אלא במיגו דפרעתי ולכך בת"ז דא"נ לומר פרעתי א"נ לומר מחלת לי ובמקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מחלת לי במיגו דפרעתי כמבואר בר"ס ע' ס"א בהגה אלמא דלענין טענת מחילה אין גריעותא כלל מה שהוא ת"ז אלא דטענת מחילה בעצמה טענה גרוע' היא וא"נ עליה ומ"מ יש להשביעו היסת לאחר הפרעון כמו בטענת אמנה ורבית דמבואר בסי' פ"ב דחייב היסת לאחר הפרעון וכ"ש בנשים דדרכן למחול מזונות לבעליהן כמו שכתב הב"ש בסי' ע' ס"ק כ"ט ע"ש אך דלפ"ז יש להבין הטעם דלמה כשטוען מחלת לי מזונות שעבר נאמן ובמזונות דלהבא א"נ דהא משום דהוא ת"ז ליכא גריעותא לענין מחילה ואי משום דחיוב מזונות הוא ודאי וחשיב כשטר ומחילה טענה גרועה היא מה חילוק בין להבא לשעבר וצ"ל דלענין להבא הוי כשטר ומעשה ב"ד דא"נ לומר פרעתי או מחלת לי דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן משא"כ לשעבר איכא אומדנא שמחלה מדשתקה עד עכשיו כמ"ש הרא"ש בפ' אלמנה ניזונת גבי יתומים אומרים נתננו ע"ש וכן משמע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' ע"ז שממנו מקור דין זה אמנם לולי דברי הרב רמ"א כאן הייתי אומר דלשיטת הסוברים בסי' פ"ב דמשביעינן בשטר על טענת מחילה ס"ל דטענת מחילה בעצמה היא טענה טובה ומהימן עליה במלוה ע"פ אף בלא מיגו ואף בת"ז נאמן לומר מחלת לי והא דלא מהימן לומר פרעתי בת"ז במיגו דמחילה י"ל דהוי מיגו גרועה כיון שאין דרך ב"א כן בוש לטעון כן ובאמת לשיטת הרב רמ"א הוא דוחק גדול לחלק בין ממון לשבועה דכיון דא"נ בטענת מחילה מצד עצמו הוי כטענת אמנה ורבית ולמה צריך שבועה א"ו דדיעה זו סוברת דטענת מחילה בעצמה טענה מעלייתא היא וכ"כ הכנה"ג בסי' ע"א ובס' פ"ב בשם הראנ"ח וכן עיקר לפענ"ד:
ג הוחזק כפרן ואינו נאמן. הש"ך כתב וצ"ע דלמה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך בת"ז אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפורעך אחר זמנו ומה"ט מספקא ליה לרבינו יקר במרדכי שם עכ"ל והנה מדבריו נראה דטעם המחבר הוא משום דכיון שאמר שפרע ת"ז א"כ לא היה עומד ליפרע אח"כ ומה שאמר שפרע אח"כ הוא משקר ולפ"ז אף שאמר שפרע ת"ז לפני עדים לבד שלא בפני ב"ד נמי א"נ לומר פרעתיך אח"כ ובאמת דלפ"ז יש לתמוה טובא מדברי בעה"ת והט"ו בסי' ע"ט ס"ט באם התובע תבעו לפני עדים ואמר לא לויתי ואמר אתם עידי ובאו עדים שלוה ממנו אם חזר ואמר פרעתיך קודם לכן א"נ משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם אמר פרעתיך אח"כ נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר בב"ד וא"כ התם נמי נאמר כיון שאמר לפני העדים שלא לוה הרי אינו ראוי לפרעו לפי אותה טענה ובודאי משקר א"ו כיון שהאמת הוא דמה שאמר תחלה לא לויתי היה שקר הרי ידע אינש בנפשיה ולכך י"ל שפרע אח"כ וא"כ ה"נ לכך נראה דהכא מיירי שהנתבע עומד בטענתו שפרע בת"ז וג"כ פרע אח"כ ולכך אמרינן שפיר דכיון שעומד בטענתו שפרע מקודם בת"ז הרי אנן סהדי שלא פרע אח"כ ומה שטוען שפרע בת"ז א"נ דחזקה שא"א פורע בת"ז ודמי לאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי ושוב לא מהימן לומר פרעתי לפי שכבר הודה שלא פרע במה שאמר לא לויתי ומה שאמר לא לויתי הרי הכחישוהו עדים וה"נ וא"כ לפ"ז אין לתמוה על המחבר שפסק כן בפשיטות דהנה סברא הלזו נובעת ממקור מים חיים מדברי ר"י הזקן בעל התוס' שבתשו' מיימוני לספר משפטים סימן ל"ב והמרדכי והג"א דס"פ המקבל ופסקה הרב רמ"א בסי' ע"ב סי"ח בהגה דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא בעינן שראו עדי' בידו בשעה שתבעו לב"ד אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהם מכורים בידו או טענה אחרת שאינו ראוי להחזיר לפי אותה הטענה דא"נ לומר לקוח במיגו דהחזרתי וכן החזרתי גופה א"נ לטעון משום דודאי משקר כיון שאינו עומד לחזרה לפי טענתו ומיירי ג"כ שעומד בטענתו הא' שהיתה לקוחה בידו ומ"מ החזירו אח"כ וזה ממש כדינא דהכא ויפה פסק המחבר דאין ספקו של רבינו יקר מוציא מידי ודאי של ר"י בעל התוס' וסייעתו וגם רבינו יקר גופי' הסכים כן כמבואר במרדכי אמנם באמת לשון הוחזק כפרן שכתב המחבר אינו מדוקדק דלאו משום הוחזק כפרן המבואר בש"ס וכל הפוסקים בסי' ע"ט אתינן עלה אלא משום דכיון שאינו עומד לפרעון שנית אמרי' דמשקר ובאמת דברי רבינו יקר שבמרדכי יותר תמוהים לכאורה דז"ל המרדכי מספקא ליה לרבינו יקר היכא דתבעו ת"ז ואמר השתא פרעתיך ובזה א"נ וחזר ותבעו ולאח"ז בא ואמר השתא פרעתיך אי נאמן או לא מי אמרינן הוחזק כפרן כיון שמתחלה כפר גם עתה כופר או דילמא זה יכול לומר ודאי פרעתיך בת"ז ומיהו מאחר שלא הייתי נאמן אמרתי בלבי לפרעו אחר זמנו וכן עשיתי עכ"ל והנה לכאורה אין הספיקות דבר והפוכו דמתחילה כתב דהוחזק כפרן כיון שמתחילה כפר גם עתה כופר והיינו ככל הוחזק כפרן שבש"ס ולבסוף כתב דיכול לומר מאחר שלא הייתי נאמן הוצרכתי לפרעו שנית והיינו שלא תאמר שלפי טענתו הראשונה ודאי לא פרע שנית ובסברא זו לא נסתפק מתחלה כלל והנראה בזה דדעת רבינו יקר היא כדעת רבינו יונה שהביא הטור בסי' ע"ט דאף בכופר לפני עדים לבד הוחזק כפרן לעולם ושוב א"נ לומר פרעתיך אח"כ וגם ס"ל דבטוען בת"ז פרעתיך לא הוחזק כפרן בזה אף דחזקתו משקר מ"מ כיון שלא הוחזק כפרן ע"פ עדים אינו מוחזק כפרן בזה וכן דעת הרא"ם בתשובה שהובא בב"י סי' ס"ט דאף כשטוען לפני ב"ד על שטר שהוא אמנה לא הוחזק כפרן בשביל זה ונאמן לומר פרעתי אח"כ אלא דהכא כשטוען פרעתיך בת"ז ואח"כ טוען פרעתיך אחר זמנו ומה שטענתי מקודם פרעתיך ת"ז הייתי משקר הוחזק כפרן ממ"נ דהא כיון שטען מקודם פרעתיך בת"ז אינו עומד לפרעו שנית אא"כ שיקר מתחלה במה שאמר שפרע בת"ז וא"כ הוחזק כפרן ושוב לא מהימן בטענה דהשתא דאף דמפטור לפטור יכול לחזור בו היינו משום מיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הא' וכאן הרי שתי הטענות הן גרועות דבטענה הא' א"נ וחייב לשלם ובטענה השניה א"נ אא"כ טענה הא' היתה שקר וא"כ הוחזק כפרן ממ"נ ולפ"ז יפה כתב רבינו יקר או דילמא יכול לומר מה שפרעתי שנית מפני שידעתי שלא הייתי נאמן בטענתי וא"כ אף שטוען שטענתו הא' היתה שקר ולכך פרע אח"כ נאמן במיגו דאי בעי היה אומר שהוצרך לפרוע שנית מפני שלא היה נאמן ולזה הכריע דהוחזק כפרן בזה וא"ש וכבר הרחבתי בדברים האלו בסי' ע"ב ס"ק כ"ב באריכות לפרש דברי ר"י בעל התוס' בזה ע"ש ומעתה נחזי אנן לדידן דקיי"ל דלא הוחזק כפרן בעדים אלא בב"ד דוקא לא משכחת להאי דינא דהש"ע אלא כשעומד בטענתו הראשונה שפרע בת"ז וגם לאחר זמנו דא"נ דלמה פרע שנית לפי דבריו שאומר שפרע בראשונה אבל בטוען מה שפרעתי אח"כ היה מפני שטענתי הראשונה היתה שקר נאמן כמו בטוען לא לויתי והוחזק שקרן בעדים דנאמן לומר פרעתיך אח"כ בסי' ע"ט ולא מהימן לומר פרעתיך שתי פעמים במיגו דאי בעי היה אומר שטענתו הראשונה היתה שקר דזה הוי מיגו גרועה דבוש לומר ששיקר בראשונה כמ"ש בסי' ע"ב שם ועוד דכיון דאנן סהדי דלא פרע שנית הוי כמיגו במקום עדים אך לפ"ז אם טען לפני ב"ד פרעתיך בת"ז וחייבוהו ב"ד ודאי דנאמן לומר שפרע שנית דלא שייך בזה לומר דלמה פרע שנית דהרי הוצרך לקיים צווי ב"ד וא"כ דברי המחבר אינם מדוקדקים במה שכתב הוחזק כפרן דלאו מטעם הוחזק כפרן אתינן עלה רק משום דמסתמא לא פרעו שנית ואולי דהמחבר מיירי שטען לפני ב"ד פרעתיך בתוך זמנו ועדיין לא פסקו ב"ד את הדין וחזר ותבעו וטען השתא פרעתיך ולכך הוחזק כפרן ממ"נ או אולי המחבר ס"ל דבטענת פרעתיך בת"ז כיון שא"נ בטענתו הוחזק כפרן בטוען כן בב"ד דלא כהרא"ם בתשו' אך בסי' ע"ב בארתי דברי ר"י בעל התוס' ע"פ שיטת הרא"ם ע"ש באריכות וקצרתי כאן ודוק וכן עיקר לדינא:
ד כל קונטרס מיד זמנו הוא הש"ך האריך להוכיח דאפי' על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר פרעתיך בעד כולם דכיון דכל קונטרס וקונטרס זמנו הוא בכה"ג עביד דפרע בעד כולם יחד בכדי שלא יהיה לו טירדא בכל קונטרס וקונטרס אך מדברי הר"ן בפ' אלמנה ניזונת מוכח איפכא שכתב גבי יתומים אמרו נתננו לה מזונות ואלמנה אומרת לא נטלתי מי נאמן ופי' רש"י דעל מזונות דלהבא קאי האי בעיא והקשה הר"ן דבמזונות דלהבא פשיטא דהיתומים א"נ דהא ת"ז הוא וחזקה א"א פורע בתוך זמנו ומאי קושיא הא מזונות האלמנה החיוב הוא בכל יום ויום דומיא דקונטרסים ובכה"ג עביד דפרע בגו זמניה כי היכא דלא ליטרוד בכל יומא א"ו דהר"ן לא סבר סברא זו וכן הה"מ ס"פ כ"ג מה"א כתב דמזונות שחייב את עצמו לזון בת אשתו חשיב ת"ז על השנים הבאות ואינו נאמן לומר פרעתי ע"ש אך מדברי התוס' והרא"ש שם שחלקו על רש"י ולא כתבו טעם זה משמע קצת דס"ל דזה לא חשיב כת"ז והב"ש באה"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ה כתב בפשיטות דמזונות דלהבא חשיב ת"ז וזה דלא כהש"ך:
ה אם מת בתה"ז. כתב הסמ"ע דה"ה אם לא מת א"צ שבועה להרמב"ם ונקטו מת לרבותא דבמת בתה"ז אף שלא בא לטרוף עד אחר כלות זמנו אפ"ה י"א שא"צ שבועה כיון דיתמי אינם אומרים ששלמו לו והלוה מת בתוך זמנו עכ"ל ותימה דאמאי לא ניחוש לקנוניא דדילמא היתומים פרעו לו אחר זמנו ועושים קנוניא עם המלוה כדי לטרוף לקוחות וכן מבואר בתשו' הראב"ד שהביא הטור בס"ס ק"ד להדיא ביורש שלוה מאחד בשטר ואח"כ בא בעל חוב של אביו לתבוע את היורש מלוה ע"פ ואביו מת בת"ז ועכשיו הוא אחר זמנו אינו יכול לגבות מהיורש בשביל שהוא מוקדם אף שהיורש מודה שלא פרע דחיישינן דהיורש עביד קנוניא דדילמא פרעו היורש עכשיו שהוא אחר זמנו ע"ש ומה לי ממון או שבועה כשבא לטרוף מלקוחות בשטר הא אין נפרעי' מנכסים משועבדים אלא בשבועה אף כשהלוה מודה משום דחיישינן לקנוניא וא"כ כיון שהמלוה צריך לישבע כשבא לטרוף שלא נפרע מן היתומי עצמם צריך לישבע ג"כ שלא נפרע מאביהן אף שהוא ת"ז ע"י גלגול שבועה כמבואר בסי' קי"ד ס"ד דהטורף מלקוחות צריך לישבע ע"י גלגול שאין שטרו שטר אמנה ע"ש וה"נ מחויב לישבע ע"י גלגול שלא נפרע מאביהן אף שהוא ת"ז ומה שכתב המחבר אם מת בתה"ז נראה לתרץ דקמ"ל רבותא אחריתי משום דמבואר בס"ס זה דלא אמרינן חזקה דא"א פורע ת"ז אלא בקובע זמן ולא בסתם הלואה שזמנה ל' יום וכתבו הטעם דדוקא בקובע זמן אינו פורע ת"ז שגילה הלוה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן משא"כ בסתם הלואה שלא גילה דעתו וא"כ אם מת הלוה תוך הזמן ה"א דצריך שבועה כשטורף מלקוחות אף בת"ז משום דדילמא פרעו היורשים בת"ז דהא הם לא גילו דעתם שצריכי' להמעות עד סוף הזמן ודילמא פרעו ממעות של עצמם שלא ירשו מאביהם וא"כ כיון שצריך שבועה שלא נפרע מהיתומים נשבע נמי ע"י גלגול שלא נפרע מאביהן דיתמי קמ"ל כיון דעדיין ת"ז הוא מהני גילוי דעת האב גם להבן שודאי לא פרע בת"ז וכדמוכח בטור בסי' ק"ד שהבאתי אבל אם בעת שבא לטרוף הוא אחר כלות זמנו פשיטא דאף הרמב"ם מודה דצריך לישבע שלא נפרע מן היתומים ומאביהם ודלא כהסמ"ע וז"ב:
ו וי"א שצריך. זו היא שיטת הרא"ש בשם רב האי דמלקוחות צריך שבועה וכ"כ הטור והעלה הש"ך דאף אם הלוה חי ומודה שלא פרע מ"מ צריך שבועה ול"ד ליתמי דגבי מהם בלא שבועה משום דאם איתא דפרע אביהן היה פקיד קודם מותו ומברר דבריו לטובת היתומים משא"כ בלקוחות דאינו חש לטובת הלקוחות ויש להבין הא דמשמע בטור ס"ס ק"ד דמלוה ע"פ בת"ז ויש בע"ח מאוחר בשטר דלשיטת רב האי שם המלוה ע"פ קודמת וממילא במטלטלים שאין בהם דין קדימה שוים הן לכ"ע ואמאי הא בע"ח מאוחר דין לקוחות יש לו כמ"ש הט"ז בסי' פ"ב ס"ב ולגבי לקוחות לא מהני תוך זמנו לרב האי וצ"ל דדוקא לענין לגבות מלקוחות בלא שבועה לא מהני תוך זמנו וצריך שבועה אבל לענין הפסד ממון מהני ת"ז אף נגד בע"ח שבשטר לחלוק בשוה וכן הדעת נותנת דהא הטעם דמלקוחות צריך שבועה הוא משום דדילמא יש ביד הלוה לברר שפרעו בת"ז ואינו חש לטובת לקוחות וזה שייך דוקא לענין שבועה ולא לענין ממון דהא חזינן דבשטר טורפין מלקוחות ולא אמרי' דילמא הלוה יכול לברר שפרע ואינו חש לטובת לקוחות וא"כ כ"ש דחזקה דת"ז מהני נגד לקוחות לענין ממון דהא האי חזקה אלים טפי משטרא דגבי מיתמי בלא שבועה ובשטר צריך שבועה אמנם בחי' הר"ן ס"פ שבועת הפקדון מוכח להיפך שכתב שם דהא דר"ח קמייתא דמחייב ש"ד בהודאת עדים מיירי שהעדים לא ידעו אם פרע או לא ולכך לא הוי שיעבוד קרקעות משום שאינו יכול לטרוף מלקוחות משום דאינהו יכלי למימר דילמא פרע אבל אי מסהדי דאוזפיה ולא פרע אי נמי בגו זמניה דל"ח לפרעון בריש ב"ב גבי יתמי בכה"ג ה"ל שיעבוד קרקעות ופטור מש"ד למ"ד שיעבודא דאורייתא ומסי' שם והרמב"ן ז"ל בכל מקום מפקפק בזה אי הוי דינא דלקוחות כדינא דיתמי דבגו זמניה ל"ח לפרעון עכ"ל הרי להדיא דס"ל דלענין לקוחות חיישינן לפרעון במלוה ע"פ בת"ז לדינא דאוריית' דלא ניגבי מינייהו כלל אף בשבועה דאל"כ אכתי שיעבוד קרקעות הוא כמו כל שטר דחשיב שיעבוד קרקעות אף דצריך שבועה לגבות בו ובאמת הדברים תמוהים דלפי דברי הרא"ש והטור נראה עיקר דלענין ממון מועיל ת"ז אף נגד לקוחות לגבות מהם עכ"פ בשבועה והא דאמרינן בפ' הנושא דמזונות הבנות לא טרפי ממשעבדי כיון דאיתא בתנאי ב"ד אימר צררי אתפסינהו אלמא אע"ג דמזונות דלהבא חשיב כת"ז אפ"ה אינו גובה מלקוחות י"ל דשא"ה כיון שהוא תנאי ב"ד חיישינן טפי לצררי כמ"ש הרא"ש בריש ב"ב או משום דחייש להרווחה דבנות כמ"ש התוס' שם אבל בשאר דוכתי גובה מלקוחות בת"ז עכ"פ בשבועה אמנם אכתי איכא למידק לפי שיטה זו דס"ל דמלקוחות צריך שבועה דדילמא יכול הלוה לברר ואינו חש לטובת לקוחות א"כ בהלך הלוה למד"ה והמלוה בא לגבות שלא בפניו בת"ז צריך שבועה ג"כ משום דדילמ' אם היה כאן היה מברר דבריו שפרע ושמא יש בידו שובר ובטור סי' ק"ו משמע להיפך דכתב שם בשם י"א דאם הלך למד"ה בת"ז כיון דחזקה א"א פורע בת"ז נפרע שלא בשבועה כיון שעכשיו עבר זמנו וכתב הטור ולא נהירא כיון שעתה עבר זמנו יש לחוש שמא שלח לו מעותיו ממקום אחר ע"י שליח והוא טען שאבד שטרו וכתב לו שובר עליו עכ"ל משמע להדיא דדוקא כיון שעתה עבר זמנו חולק הטור אבל כשהוא עדיין בת"ז מודה דא"צ שבועה ודוחק לומר דדברי הטור הם לשיטת הרמב"ם דס"ל דמלקוחות ושלא בפניו נפרע שלא בשבועה בת"ז כמבואר בר"פ י"ד מה' מלוה דהא הטור סתם כאן כשיטת הרא"ש ובסי' קי"ד כתב שתי הדיעות ולא הכריע ואיך יסתום בסי' ק"ו כשיטת הרמב"ם לבדו ואולי אף בהלך למד"ה נמי אמרינן דאם איתא שפרע קודם זמנו היה מצוה קודם הליכתו כמו ביתמי דאמרינן דמסתמא היה פקיד קודם מותו וכעין זה אמרי' בכתובות בפ' נערה דף מ"ח דמי שהלך למד"ה דאין מפרנסין בניו ובנותיו מה"ט ע"ש אך אכתי אינו מיושב דלפי מה שהשיג הטור דיש לחוש שמא שלח לו מעותיו ע"י שליח ונטל ממנו שובר א"כ למה כתב הטור כיון שאתה עבר זמנו יש לחוש שמא שלח הא אף בת"ז נמי יש לחוש לחששא זו שמא שלח לו מעותיו ע"י שליח והביא לו שובר ואולי דבת"ז ל"ח לכולי האי או דהטור לא נחית כאן לפלוגתא זו ונקט סברתו אליבא דכ"ע אף למ"ד דבת"ז טורף אף מלקוחות בלא שבועה וצ"ב לדינא:
ז וי"א דא"צ שבועה וכן עיקר. הש"ך והט"ז תמהו בזה דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ומשמע דאף היסת לאחר הפרעון א"צ לישבע ולקמן ר"ס שי"ז סתם הרב כהמחבר שם דאם טען פרעתי השכירות בת"ז צריך לישבע היסת לאחר הפרעון ודוחק לומר דכאן איירי בשטר דלענין אחר הפרעון אין חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ והניחו בקושיא והש"ך הכריע דצריך היסת לאחר הפרעון בכל גווני ולפענ"ד נראה דשפיר יש לחלק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ לענין היסת ואף שמדברי הרא"ש נראה דבכל ענין חייב היסת מכל מקום נראה דמהר"מ רביה וכמה רבוותא חולקים עליו בזה דהנה המרדכי בפ' שבועת הדיינין כתב וז"ל נשאל לרבינו מאיר אדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג"ש טען המוכר חזרת ומכרת לי ולוקח מוחזק בקרקע והשיב נראה לי דא"צ אפילו שבועה דרבנן לישבע דאם איתא שחזר ומכר לו היה מחזיר לו השטר ולא דמי לנקיט שטרא דמלוה משתבע אף שיש שטר בידו דהתם להוציא והכא להעמיד דהתם נמי אם תפס אינו נשבע ואפי' אין לו שטר אלא שטוען אחד על חבירו מכרת לי קרקע ואינו מחזיק בו ואין לו שטר והלה משיב להד"ם נראה שא"צ לישבע ומה שתיקן ר"נ שבועת היסת דוקא במלוה דלא שכיח לכתוב שטרא וכו' מפסקי ה' יחזקיה עכ"ל וכ"כ בהג"א פחז"ה בשם הר"א חדליק ומהרי"ח הרי להדיא דמוהר"ם וסייעתו ס"ל דהיכא שהוא מוחזק ויש לו שטר דפטור אף מהיסת כיון דחזקה דשטרך בידי מאי בעי מסייע לו פטרינן ליה מהיסת דהא התם לענין היסת מיירי כמו שסיים ואפי' אין לו שטר וכו' פטור מהיסת והא דכתב ול"ד לנקט שטרא וכו' דהתם נמי אם תפס אינו נשבע לאו לענין היסת קאי דפשיטא דהיכא שתפס בעדים דעכ"פ נשבע היסת רק שראייתו היא כיון דחזינן דתפס אף בעדים א"צ לישבע שבועת אישתבע לי כמבואר בסי' פ"ז ה"נ לענין היסת כיון דבלא"ה הוא מוחזק ותפיס בקרקע וגם השטר מסייע לו דאם איתא שמכרו לו השטר בידו מאי בעי ופטור אף מהיסת ועוד י"ל דמ"ש דהתם נמי אם תפס אינו נשבע כונתו ביש לו שטר ותפס שלא בעדים פטור אף מהיסת דהא הש"ך בסי' פ"ז ס"ק כ"א הוכיח מדברי המרדכי בשם ר"מ והרא"ש דגבי תופס שלא בעדים אף שא"נ אלא במיגו דלא היה דברים מעולם מהני עד המסייע לפוטרו משבועה וא"כ ה"נ בתופס שלא בעדים ויש לו שטר פטור אף מהיסת כיון דאף בלא שטר מהני התפיס' להחזיק בממון משום מיגו דלהד"ם ולכך כשהשטר מסייע לו פטור אף מהיסת ובזה מתורץ קושית התוס' והרא"ש בפחז"ה דף ל"ג בעובדא דרבה בר שרשום דנפיק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי ואמר זוזי אחריני אית לי עליה דאביהן ואי אתינא למגבי אמרי רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אכבשיה לשטר משכנתא ואכלינא שיעור זוזאי ומהימנינא במיגו דלקוחה היא בידי והקשו התוס' והרא"ש דהא אף אי טעין לקוח יצטרך לישבע היסת דהא היסת נשבעין אף על הקרקעות ולפמ"ש ניחא דהא התם היה לו שטר לרב"ש כמ"ש התוס' והרא"ש שם וא"כ כיון דאף בלא שטר מהימן במיגו דלקוח לכך מהני השטר המסייע לו לפוטרו אף מהיסת וא"ש ובאמת כוותיה דמוהר"מ וסייעתו מסתברא דהא בפ' שה"ד אמרינן דלכך תקנו חז"ל היסת משום חזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו ופרכינן אדרבה חזקה א"א מעיז פניו בפני בע"ח ומשני אשתמוטי קמשתמיט וכו' וא"כ היכא שהוא מוחזק ומסייע לו חזקה דשטרך בידי מאי בעי שהוא חזקה אלימתא אף להוציא ממון ודאי שהוא מגרע החזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו ופטור אף מהיסת ואע"ג דהתוס' ברפ"ק דמציעא ומרדכי פ' ש"ה כתבו בשם רב האי דנשבעין היסת אף על הקרקעות אף דלא שייך בהן אשתמוטי משום דלא פלוג רבנן היינו משום דרבנן תקנו בכל הדברים ולא רצו לחלק בין מטלטלים לקרקעות וגם במטלטלים גופה בין טענו חפץ סתם לחפץ זה דלא שייך אשתמוטי משא"כ בדבר שהוא על צד המקר' וההזדמן שהשטר מסייע לו להנתבע מה"ת נחייבו היסת כיון שנגד החזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו יש חזקה אלימתא דשטרא שמוציאין ממון על ידה ועדיפא טפי מעד המסייע שפוטר משבועה ובאמת נראה דחזקת השטר מהני אף לפטור מש"ד וראיה מדברי הרא"ש בפ"ק דמציעא שהוכיח דעד המסייע פוטר מש"ד מהא דאמרינן בשטר שכתוב בו סלעים דינרים המלוה אומר שלש והלוה אומר שתים דהלוה פטור מש"ד אף למ"ד הילך חייב משום דמסייע לו שטרא דאם היה שלש לא היו עדים חותמין על שטר כזה שאינו ראוי לגבות בו אלא שתים וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיועי שטר בעלמא אע"פ שאין כאן עדות גמורה כ"ש בע"א שמעיד כדברי הנתבע עכ"ד וא"כ כיון שהרא"ש למד עד המסייע דפוטר מסיוע שטר דסלעים סתם אף שאינו פוטר אלא מש"ד ולא מהיסת כמבואר בסי' פ"ח סל"ב א"כ אף אנו נלמד כיון דעד המסייע פוטר מש"ד ומהיסת כ"ש חזקה דשטרך בידי מאי בעי שהוא חזקה אלימתא להוציא ממון על ידה כל היכא שהשטר מסייע פוטר מש"ד ומהיסת ומעתה יפה הכריע הרב רמ"א דשטר שהוא בת"ז פטור מהיסת לאחר הפרעון כיון דאף במלוה ע"פ מהני חזקה דת"ז להוציא ממון על ידה אלא דחייב היסת לאחר הפרעון לכך כיון דאיכא נמי שטר המסייע להנתבע פטור אף מהיסת משא"כ בסי' שי"ז דמיירי בע"פ ואף בשטר שכירות נאמן לומר פרעתי כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אלא עיקר החיוב לשלם הוא משום דהוא ת"ז לכך אינו מועיל החזקה לפוטרו מהיסת משום דאין החזקה מועלת לו אלא להחזיקו בממון ולא לפוטרו מהיסת גם מה שהביא הב"י ראיה מדברי הרמב"ם שכתב בע"א מעיד שהוא פרוע והוא ת"ז נוטל בל"ש ודחה הש"ך דהתם מיירי לענין שבועת המשנה שקודם הפרעון אבל היסת לאחר הפרעון צריך לפענ"ד דברי הב"י עולים יפה דכיון דחזינן דחזקה דת"ז מהני לסייע לפטור אף משבועה דע"א אף דע"א מחייב שבועה ליטול אף לענין שהוא שטר אמנה ודכוותיה אף שאין הדבר עומד לכך כמו שהוכחתי באריכות בסי' פ"ד ס"ה אפ"ה הכא כיון דאיכא חזקה דשטר וחזקה דת"ז מסייע פטור משבועת המשנה וא"כ ה"ה מהיסת יש לפטור מה"ט גם מדלא כתב הרמב"ם שם דלאחר הפרעון יכול להשביעו ש"ד ע"פ העד כדאמרינן בפ' הכותב אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד יע"ש וגם הרמב"ם בעצמו כתב סמוך לדין ההוא לענין שטר אמנה דמשביע היסת לאחר הפרעון ולא כ"כ בדין ע"א מעיד שהוא פרוע והוא ת"ז משמע דאף לאחר הפרעון פטור מש"ד ומהיסת גם מ"ש הש"ך דבתשובת הרי"ף שבבעה"ת לא מכרעא די"ל דיחרים סתם קודם הפרעון קאמר באמת בתשובת הרי"ף שלפנינו סי' מ"ח מבואר הדבר שכתב וז"ל אלא נותן לה כתיבתה ויחרים סתם מי שגבה ממנו בכתובה זו כלום שלא כדין שיודה עכ"ל הרי להדיא דאף לאחר הפרעון פטורה מהיסת וכ"פ הב"ש באה"ע סי' צ"ו סק"ח וליכא לאקשויי מהא דסי' ע"א ס"ה בשטר שיש בו נאמנות דמשביעו היסת לאחר הפרעון ומשמע התם דאף בסתם נאמנות וליכא עדים שפרעו צריך היסת ואמאי נימא הא אף בלא שטר מהני נאמנות להוציא ממון וא"כ כשהשטר מסייע לו ג"כ ליפטר מהיסת זה ליתא דשא"ה דלא הימניה אלא מכח השטר דכשיהי' השטר בידו להימן בלא שבועה אבל אם לא יוציא השטר לא הימניה וא"כ חזקה דשטרך בידי מאי בעי והנאמנות אידי ואידי חדא מילתא הוא וכ"ש לפמ"ש בסי' ס"ט בשם כמה פוסקים דטעמא דכת"י בנאמנות הוא משום שטרך בידי מאי בעי יע"ש משא"כ הכא דהחזקה דת"ז הוא חזקה דממילא ולא תליא מידי בשטרא מהני שטר שמסייע לו לפוטרו מהיסת וכן בתפס שלא בעדים דנאמן משום מיגו דלהד"ם כשיש לו שטר המסייע פטור אף מהיסת כן נ"ל נכון בדינים אלו ועיקר:
ח נשבע הלוה היסת ונפטר. משום דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך אח"ז והוא בעיא בש"ס אי אמרינן מיגו במקום חזקה ולא איפשטא ונקטינן קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס התובע אפילו בעדים מהני תפיסה כ"כ הש"ך ונראה דה"ה היכא שאין עדים בהלואה דמבואר בס"א דנאמן במיגו דלהד"ם אף בת"ז תליא נמי באיבעיא זו דאי ל"א מיגו במקום חזקה לא מהימן ומהני תפיסת התובע וכן משמע מדברי התוס' ד"ה ובא בזמנו והרא"ש שם וכ"כ מדברי הש"ך בסק"ה להדיא ואף דהש"ך בסי' ע"א סק"ד העלה דאף דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות משום דהוי כמיגו במקום עדים מ"מ אם יש לו מיגו דהיה כופר גוף הנאמנות מהני מ"מ הכא בתובעו אח"ז וטוען פרעתי בת"ז דלא איפשטא בש"ס אע"ג דהוי מיגו אלימתא דיכול לומר פרעתי אח"ז והוי כמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר כמ"ש הש"ך בסי' ק"ח סק"ז ואפ"ה מספקא לן אי מהני המיגו וע"כ דחזקה דת"ז אלים טובא א"כ ה"ה אם יש לו מיגו דלהד"ם נמי לא מהני וכן מוכח בתוס' דכתיבות דף י"ט ע"א דאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה אף מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר נמי לא מהני ע"ש ובזה יש לתרץ דברי התוס' בשמעתין ד"ה אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא שכתבו וא"ת ואמאי פשיטא הא כיון דא"א פורע בת"ז ואנן סהדי שזה עשה כותל איצטריך לאשמועינן דא"צ לפרעו בעדים ותי' דאף למ"ד צריך לפרעו בעדים התם הוא משום דלא הימניה מעיקרא אבל הכא ליכא שום הוכחה דלא הימניה הילכך פשיטא דא"צ לפרעו בעדים ותמה זקיני מהרש"א ז"ל אלשון קושייתם דנקטי הא כיון דא"א פורע בת"ז דבפשיטות ה"ל להקשות כיון דאיכא עדים שזה עשה את הכותל דומיא דסיפא דאיירי בכה"ג ולמה תלי הדבר בכיון שא"א פורע בת"ז ונדחק בזה ולפמ"ש א"ש דבלא"ה יש לתמוה על קושית התוס' דהא בשבועות דף מ"א דפריך למ"ד צריך לפרעו בעדים ממתניתין דמנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור והא הכא דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומשני ה"מ היכא דמעיקרא אוזפיה בעדים דלאו לדידיה הימניה הכא הא הימניה וא"כ מאי הקשו התוס' דמתניתין קמ"ל דא"צ לפרעו בעדים הא זה נלמד ממתניתין דשבועות דא"צ לפרעו בעדים בין להמקשן בין להתרצן דהא הכא נמי הימניה כמ"ש התוס' ונראה דהתוס' הקשו שפיר דע"כ הסוגיא דשבועות קאי למסקנא דהש"ס דב"ב דמסיק בטעמא דמתניתין דשבועות דאין לך בידי חייב היינו להד"ם וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ ע"כ מתניתין מיירי בתובעו לפני עדים דאל"כ לא הוחזק כפרן כלל משא"כ לס"ד דר"א בריה דרבא דהא דקתני אין לך בידי חייב היינו פרעתיך בת"ז ול"א מיגו במקום חזקה א"כ י"ל דמתניתין מיירי דלא תבעו בעדים כלל ואפ"ה כשאומר אין לך בידי דהיינו פרעתיך ת"ז חייב דהוי מיגו במקום חזקה וא"כ לק"מ קושית הש"ס דשבועות די"ל דמיירי שלא תבעו בעדים כלל ולפ"ז הקשו התוס' שפיר דאמאי פריך פשיטא דדילמא קמ"ל דא"צ לפרעו בעדים דהא השתא דהש"ס פריך ממתניתין דאלמא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלמא דס"ד דל"א מיגו במקום חזקה דאל"כ ל"ק כלל דדילמ' טעמא דמתניתין משום מיגו כדאמר לקמן וא"כ כיון דהשתא ס"ל דל"א מיגו במקום חזקה א"כ איכא לאוקמא מתניתין דשבועות דאין לך בידי חייב היינו ת"ז כדס"ד דר"א בריה דרבא ומתניתין מיירי בלא תבעו בעדים וא"כ קשה שפיר דדילמא קמ"ל מתניתין דב"ב דא"צ לפרעו בעדים דהא ממתניתין דשבועות ליכא למישמע מינה וזה הוא כוונת התוס' הא כיון שא"א פורע בת"ז א"כ איכא לאוקמא מתני' דשבועות בלא תבעו בעדים ואין לך בידי היינו ת"ז וא"כ איכא למימר דמתניתין דהכא קמ"ל דא"צ לפורעו בעדים ולזה הוצרכו לתרץ כיון דליכא הוכחה דלא הימניה הוא מילת' דפשיטא דא"צ לפרעו בעדים וא"ש ונכון היטיב אך כ"ז לשיטת התוספות אך מלשון רש"י דפי' בסוגיא בס"ד דר"א בריה דרבא שהביא מתניתין דשבועות א"ל הן ובפני עדים אין לך בידי מפרש ואזיל מאי הוא משמע מלשונו דאף להס"ד דאין לך בידי הוא ת"ז אפ"ה צריך לאוקמא מתניתין שא"ל הן ובפני עדים ובאמת קשה הא כיון דלהס"ד הוי ס"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה א"כ אף שתבעו שלא בעדים נמי לא מהימן משום דהוי מיגו במקום חזקה אמנם בחידושי אמרתי לתרץ זה ע"פ מ"ש הנ"י בפ' מי שמת דמודה בשטר שכתבו ואומר קטן הייתי דנאמן במיגו דמזויף ואע"פ דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול והוי מיגו במקום חזקה ומבעיא לן בעלמא אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא הכא ודאי אמרינן מיגו או משום שאין כל החזקות שוות או משום דאוקי ממונא בחזקת מריה וכ"כ האחרונים עכ"ל והביאו הש"ך בסי' פ"ב והנה מ"ש דגבי קטן הייתי אמרינן מיגו משום דאוקי ממונא בחזקת מריה הוא לכאורה תמוה מאוד דהא אף בתבעו אח"ז ואמר פרעתיך בת"ז איכא חזקה דממונא להנתבע ואפילו הכי מספקא ליה להש"ס אי אמרינן מיגו במקום חזקה אך י"ל דהנ"י סובר דשאני הכא דכשאומר פרעתיך בת"ז איכא נמי חזקה אחרת להתובע דכמו דבשטר אינו נאמן לומר פרעתי משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ה"נ בת"ז כיון דאם אמר בת"ז פרעתיך א"נ וחייב לשלם א"כ איכא נמי חזקה דלא פרע ודאי דהיאך יפרענו בת"ז דדילמא יחזור המלוה לתבעו בת"ז ויצטרך לשלם שנית וא"כ לכך ל"א מיגו במקום חזקה דת"ז דאף דאיכא חזקת ממון להנתבע מ"מ לגבי התובע יש שני חזקות חזקה דא"א פורע בת"ז דהלואי שיפרע בזמנו וגם שודאי לא פרע בת"ז שירא שיתבענו שנית דומיא דשטר דאמרינן שטרך בידי מאי בעי וא"כ כיון דכל חדא חזקה עדיפא מחזקת ממון לבד לכך ל"א מיגו במקום חזקה משא"כ לגבי קטן הייתי דליכא רק חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ולכך כיון דאיכא ג"כ כנגדה חזקת ממון אמרינן מיגו ובזה ניחא דברי רש"י דאף להס"ד דר"א בריה דרבא דמתניתין דאין לך בידי היינו פרעתיך בת"ז צ"ל שא"ל הן בפני עדים משום דכל היכא דליכא עדים בקביעת הזמן ודאי דאמרינן מיגו במקום חזקה דת"ז כיון שיש לשכנגדו חזקת ממון ולגבי התובע ליכא חזקה שודאי לא פרעו משום שירא שיתבענו שנית בת"ז דזה לא שייך אלא כשיש עדים בקביעת הזמן אבל בליכא עדים י"ל דסמיך א"ע שיכפור הזמן או שיהיה נאמן במיגו דלהד"ם כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף ע' גבי שטר פקדון דס"ל לרבא התם דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משום דסמך א"ע להניח שטרו שיכול לומר נאנסו ע"ש ומסתמא ר"א בריה דרבא כוותיה דאבוה ס"ל וא"ש והדברים נכונים וא"כ לפ"ז באין עדים בהלואה ליכא ספיקא דאמרינן מיגו בכה"ג אך כ"ז לא שייך אלא לשיטת הסוברים דאף בכת"י א"נ לומר פרעתי אף דלא זילי נכסי והנ"י נטה לשיטה זו בב"ב דף ע' ע"ש אבל לשיטת הפוס' דל"א שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר דוקא משום דזילי נכסיה משום שטורף ממשעבדי חושש להניחו בידו א"כ בת"ז דלא שייך סברא זו ליכא חזקה להתובע כלל וא"כ ליתא לסברת הנ"י וגם יש להטות דברי הנ"י לכוונת אחרת דהכא כשטוען שפרע בת"ז לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מרא דאדרבה י"ל אוקי החוב בחזקתו הראשונה שודאי לוה ממנו והספק הוא בהפרעון ואינו עומד ליפרע בת"ז משא"כ גבי קטן הייתי דשם אנו דנין אם ההלואה אמת בזה שייך שפיר לומר אוקי ממונא בחזקת מרא ולכך בכה"ג אמרינן מיגו אף נגד החזקה וא"כ אדרבה מוכח מדברי הנ"י דאף הפה שאסר הוא הפה שהתיר ל"א נגד החזקה אי ל"א מיגו במקום חזקה וא"כ כי ליכא עדים בהלואה ובקביעת הזמן הוא ג"כ ספיקא דדינא אי מהני מיגו במקום חזקה ומהני תפיסת התובע כשיטת התוס' וכן עיקר:
ט וכן אם השטר יוצא מת"י אחר. עמ"ש בסי' ס"ה סק"ג בביאור דברים אלו דמיירי דוקא שהאחר טוען שמצאו אבל אם אינו זוכר ממי בא לידו מחזירין אותו להמלוה ע"ש: