שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
עז
א או שקבלו פקדון ביחד. הרב רמ"א בתשו' סי' כ"ז פסק דשני שומרים שקבלו השמירה ביחד לא אמרינן דנעשו ערבים זה לזה וכן הדין בשני אפוטרופסים דכיון דלא מתהני מידי מסתמא לא נעשו ערבים זה לזה והביא ראיה מפ"ק דב"ק והש"ך בסק"א השיג עליו דמדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן משמע להדיא איפכא וגם מההיא דב"ק דחה ראייתו ודבריו ברורים אך מ"מ לענין דינא נראה עיקר כהרב רמ"ח ולא מטעמי' דהנה הרא"ש בפ"ק דקדושין כתב דאם אשה אומרת לאיש תן ככר לכלב ואתקדש אני לך אינה מקודשת אלא בכלב שלה דמטיא הנאה לידה משא"כ בכלב דאחרינ' ואינה מקודשת מדין ערב דלא מהני ערב אלא היכא דמטיא הנאה לאינש אחרינא משא"כ כאן שאינו בן דעת וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין בשם הרשב"א וחכמי הצרפתי' וכן מבואר בחי' הרשב"א לקדושין שאין הערב מתחייב אלא מפני זכיית הלוה דכשאמרה תן מנה לפ' ואתקדש אני לך אע"פ שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקשקיל מ"מ היא מתקדשת בו באותה הנאה הבאה לאותו בן זכייה בדיבורה אבל כשהמקבל אינו בן זכייה אין כאן דין ערבות עכ"ל רק הרמב"ן שם חולק דאף בכה"ג שייך דין ערבות וכ"כ הרב רמ"א באה"ע סי' ל' סי"א דיש להחמיר בדבר מחמת ספיקא דדינא וכן הביא הרב רמ"א לקמן סי' ש"פ ס"א בהגה דהאומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך י"א דחייב וי"א דפטור וא"כ ה"נ בשנים שקבלו השמירה ביחד כיון דאנן קיי"ל דאין השני מתחייב אלא מדין ערב א"כ כיון דאין לחבירו שום הנאה מהשמירה אינו מתחייב מדין ערב כיון דלא מטיא הנאה לשום אדם וליכא למימר כיון דמטיא הנאה להמפקיד מתחייב מדין ערב זה ליתא כלל דלא מצינו בשום מקום שאדם יתחייב לחבירו בשביל הנאה שיבוא לחבירו מזה רק באדם חשוב גבי קדושין בשלמא בשאר ערבות משתעבד דאע"ג דלא מטיא הנאה לידו מכל מקום ע"פ צווי והימנותא דיליה מטיא הנאה לחבירו ולכך מחייב א"ע מה שאין כן הכא האיך יתחייב א"ע להמפקיד בשביל ההנאה שיבוא להמפקיד וזה וז"ב ומעתה נדחים כל ראיותיו של הש"ך דמהרמב"ן פשיטא דאין ראיה דאזיל לטעמיה דס"ל דגם בזרוק מנה לים מתחייב מדין ערב וגם מהרא"ש אין ראיה כלל דהא הרא"ש סובר דשנים שלוו אין הטעם משום ערבות רק כל אחד נעשה לוה בכולו וא"כ ה"ה בשומרים כ"א קיבל עליו כל השמירה ונעשה שומר על כולו וכן הר"ן בפ"ק דקדושין לא הכריע בזרוק מנה לים אם מתחייב מדין ערב וכן בפ' שבועת הפקדון לא הכריע אם שנים שלוו חייבים מדין ערבות או משום דכ"א נעשה לוה בכולו כשיטת הרא"ש ולכך סתם כאן גבי שומרים כי לא נחית לפלפל בזה כאן וכן הה"מ בפ' כ"ה מה"מ שהביא דברי הרמב"ן דגם בשנים שקבלו פקדון דינא הכי הרמב"ן לטעמיה אזיל דמחייב בזרוק מנה לים וגם הה"מ פ"ד מה"א הביא דבריו ולא הכריע וגם י"ל דמיירי בפקדון שמקבל שכר על שמירתו דבכה"ג חייב לכ"ע כיון דמטיא הנאה לחבירו על פיו משא"כ בש"ח דלא מטיא הנאה לחבירו כלום אינו חייב מדין ערב וא"כ כיון דאנן קיימא לן דשנים שלוו אינו חייב אלא מדין ערב א"כ בשנים שקבלו השמירה בחנם יפה פסק הרב רמ"א דאינן ערבים זה לזה כיון דהוי ספיקא דדינא אי שייך ערבות בכה"ג ואין מוציאין מיד המוחזק דהממע"ה אך יש להקשות ע"ז מהא דמבואר לעיל בסי' ס' ס"ה דשנים שנתחייבו לזון לאחד דינם כשנים שלוו מאחד והרי התם לא מטיא הנאה לחבירו מזה דהא משמע התם דמיירי במתחייב א"ע לזון בחנם ואפ"ה מחייבי מדין ערב אך באמת לק"מ דהא בלא"ה קשה שם דהיכי מתחייבי מדין ערב הא בסי' קכ"ט ס"ה בהגה איתא דמי שנתן מתנה לחבירו והעמיד לו ערב אינו מתחייב להי"ח שם כיון דלאו מידי חסריה וכ"פ הש"ך שם וכן המחבר הביא דיעות אלו לקמן סי' קכ"ו סי"ט וא"כ ה"נ בשנים שנתחייבו לזון לאחד אמאי דינם כשנים שלוו כיון שאינו מתחייב אלא מדין ערב והתם לאו מידי חסריה א"ו דמיירי התם שנתחייבו לזון לחבירו בקנין וכמבואר בתשו' ריטב"א שבב"י שם מקור דין זה ולכך אמרינן דמסתמא קנין זה נעשה גם עבור הערבות של חבירו ולכך משתעבד אף דלאו מידי חסריה וגם לא מטיא הנאה לחבירו מזה אבל באמת בשנים שנתחייבו לזון או בשאר חיוב בדבר שאינן חייבים באופן שנתבאר בסי' מ' אינן ערבים זה לזה כנ"ל עיקר:
ב דאם לא נתברר הדבר בעדים וכו'. הע"ש והש"ך חלקו על הרב בזה דאין חילוק בין נתברר בעדים או שמודה שלוה לצורך השותפות דמכל מקום כיון שבשעת הלואה לא נודע להמלוה שהוא לצורך השותפות ולא נעשה בצוויו של השותף השני לא נשתעבד אא"כ נתברר או מודה שבצוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות אך הע"ש כתב דאף שבצוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות אם ההלואה לא באה לתוך השותפות לא נשתעבד השותף השני והש"ך השיג עליו כיון דבהסכמתו וצוויו לוה לצורך השותפות מה בכך הרי המלוה נתנו ליד השותף שהוא שלוחו וכאלו נתנו לידו דמי ולפענ"ד אין דברי הש"ך מוכרחים בזה לפי מה שנראה מדברי הע"ש והש"ך דהיכא שבצוויו הלך השותף ולוה לצורך השותפו' חייב השותף הומשלח אף שהמלוה לא ידע שנעשה בצוויו דמ"מ כיון שהוא שלחו ללוות שלוחו של אדם כמותו והוי כאלו הוא לוה בעצמו וא"כ בכה"ג נראה דאם השותף שלוה שינה בשליחותו ולא הניח המעות לתוך השותפות דהמשלח פטור כיון דהמלוה לא הלוה על דעת השותף השני כי הוא לא ידע שזה לוה בשליחותו ואף אם אומר כן דילמא משקר כמ"ש הר"י בי רב הובא בב"י א"כ המלוה הוא בעל דבר של זה שלוה ממנו ולא של המשלח דהא אף אם שינה בשליחותו המעשה שלו קיים כמ"ש הט"ו בסי' קפ"ב ס"ב ע"ש וא"כ הכא כיון שהשליח שינה ולא הניח המעות לתוך השותפות המשלח פטור כיון דעבר השליח על דעת משלחו השליחות בטל מכל וכל ואע"ג דתיכף שלקח המעות מן המלוה כבר נגמר השליחות נגד המלוה מ"מ כיון דלא שלחו אלא אדעת שיתן המעות לתוך השותפות הרי לא גמר שליחותו ושינה בו ונתבטל השליחות מעיקרא ואף שנגמר ההלואה נגד המלוה מ"מ המלוה לא הלוה לו אדעת שותף שני אלא שאתה רוצה לחייבו משום שנעשה בשליחותו וכיון דהשליח שינה אדעתא דהכי לא שלחו ובטל השליחות מכל וכל הגע עצמך מי ששלח שליח לקנות דבר בהקפה על שם השליח ואח"כ לא רצה השליח ליתן אותו דבר להמשלח וכי יעלה על הדעת שהמשלח יצטרך לשלם להמוכר עבור אותו דבר שלא הגיע לידו כלום וגם המוכר לא ידע מן המשלח כלל דבר זה מוקצה מן הדעת דפשיטא דהשליחות בטל מכל וכל וא"כ ה"ה לענין הלואה נמי ואולי אף הש"ך מודה לזה לדינא אלא שהבין דהע"ש מיירי שלא בא לתוך השותפות ברצון השותף השני ולכך הקשה שפיר כיון שנגמר השליחות שלוחו של אדם כמותו ומה איכפת ליה למלוה בכך דהוי כאלו הלוה שותף זה לחבירו מעות שלו אבל היכא דהשותף שינה ולא הניחו לתוך השותפות בזה אף הש"ך מודה שהשותף השני פטור וכן עיקר לענ"ד ודוק:
ג אין עדותו מחייב את חבירו שבועה. הטעם מבואר בטור דהוי נוגע בעדות ובפרישה הקשה דיהא המודה נאמן במיגו דאי בעי כפר הכל או שהיה כופר שלא היו שותפים ואינו חייב אלא החצי ונדחק מאוד בזה ולא ידעתי מאי קשיא ליה דמאי מיגו הוא זה הא אי היה כופר בכל או במקצת יתחייב שבועה וא"כ אם אתה מאמינו להיות עד הוי נוגע גמור דירא לכפור הכל או מקצת שלא יתחייב שבועה כדאמרינן בקדושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו במיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה מהימני לומר פרעינהו למלוה ומסיק דהשתא דתיקן ר"נ היסת לא הוי עדים דנוגעים בעדותן הן כדי שלא יצטרכו שבועה וכדלקמן סי' קכ"א ס"ט ע"ש וז"ב ולפ"ז אם אין הלה תובעו כגון שאמר אני וחברי לוינו מנה מאביך מהני עדותו לחייב חבירו ש"ד כדלעיל סי' ל"ז סי"ב בהגה דבכה"ג הוי מיגו מעליא דכיון שאין אדם תובעו אי בעי שתיק ולא הודה כלום
ד אפי' שניהם כתובים בשטר אחד. הש"ך הניח דין זה בצ"ע די"ל דדוקא כשמחל אותו שלא נכתב השטר על שמו ובא בשליחות חבירו הוא דלא מהני דשליח שטעה אפי' בכל שהוא המקח בטל שיכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל כשהשטר נכתב בשם שניהם ה"ל כשותפין ובשותפים לא שייך לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ול"ב עיקר כהרב רמ"א בזה דנהי שהאמת הוא דאם שותף אחד מכר דבר מהשותפות לא יכול השותף האחר למחות ומה שעשה עשוי רק דאם שינה צריך לשלם להשותף האחר כמו שהוכיח זקיני הגאון בבית הלל באה"ע ס"ס פ"ו והביאו הב"ש שם והסכים כן היינו דוקא בדבר שדרכן של ב"א בכך ולכך מה שעשה עשוי וא"י לומר לתקוני שדרתיך דשותף עדיף משליח אבל ליתן מתנה לאחרי' מחלקו ודאי דאדעתא דהכי לא הרשהו וראיה ברורה לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז משלוחין והט"ו בי"ד סי' קע"ז סל"ב דאם נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין או מעות של העסק לאחרים והביא בעל הממון ראיה ברורה שהם מזה העסק מוציא מידם וכו' והרי התם מיירי במקבל עסקא והוא הנושא ונותן בהממון ובעל הממון אינו מתעסק כלל בהעסק והכל נעשה ע"פ בעל העסק ולכך נתנו לו בתחילה והתם ודאי אם שינה בדבר המכירה א"י בעל הממון לומר לתקוני שדרתיך ואפילו הכי אם נתן דבר לאחרים בעל הממון מוציא מידם אף שפלגא הוא מלוה ביד המתעסק מכל מקום אמרינן שודאי מתחלה לא נתנו לו ע"ד שיהא יכול ליתן לאחרים מתנה ממנו וכ"ש בשני שותפי' שכ"א מניח חצי ממון לשותפות דפשיטא דאמרינן דמסתמא לא נשתתף עמו שיהא יכול ליתן מתנה מחלקו שום דבר וז"ב אך מ"מ אם היה להלוה טענו' על השטר והלך שותף א' ונתפשר עמו ומחל לו מקצת החוב צ"ע אם יכול השני למחות בהפשרה כי יש לדמותו להא דקיי"ל סי' ר"ה ס"ג דפשרה דינה כמכר משום דהוי כמוכר התביעה שיש לו בעבור המעו' שמקבל א"כ ה"נ י"ל כיון דאם מכר השותף דבר מן השותפו' שלא כהוגן בלתי ידיעת חבירו אינו יכול לבטל המכירה כמ"ש הב"ה והב"ש א"כ ה"ה בפשרה מה שעשה עשוי והיכא דהשותף נתפשר עבור שהיה מגיע שבועה להשותפי' בזה נראה דהשותף פטור אף נגד חבירו דיכול לומר לו מי יימר דמשתבעת אפי' באמת והוי גורם לממון ולאו כממון דמי ולאו מידי אפסדיה כדאיתא בשבועו' דף ל"ד וכן הוא בתשובת ר"מ שבמרדכי פ' המפקיד ופסקה הרב רמ"א בסי' ר"ץ ס"כ בהגה אך במקום אחר הארכתי להשיג ע"ז והוכחתי דכל היכא דחייב משום מזיק או ד"ג חייב אף בכה"ג ע"ש ואין כאן מקומו אך מ"מ אם הפשרה קיימת נגד הלוה שלא יהיה שותף השני יכול למחות בזה צ"ע לדינא מה"ט שכתבתי דזה הוי כמכר:
ה לא נתחייבתי לך כלום וצריך הרשאה מן השני. משמע דאף חלקו א"י לגבות בלא הרשאה דכיון שלא נכתב השטר על שמו לאו בע"ד דידיה הוא וכן מבואר בב"י סי' קע"ו מחודשים ל"א בשם תשובת הרשב"א להדיא ויש להקשו' מההיא דסי' ס' ס"ח בראובן שהוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי היה שלוחו ונכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בע"ד דידי את אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה כופין את שמעון שיפרע לראובן אף בלא הרשאה וא"כ כ"ש הכא שלוה משניהם וידוע שחצי הממון של חבירו הוא אף שלא נכתב השטר על שמו מ"מ יהא יכול לגבות חלקו בלא הרשאה וצ"ל דהכא גרע טפי דכיון שלוה משניהם ונכתב השטר על שם אחד לבד גלי אדעתיה שלא רצה להתחייב להשני כלל דזה נוח לו וכלשון הרשב"א שהובא בב"י סי' קע"ו משא"כ לעיל אפשר דלא ידע דשלוחו הוא ואף שידע מ"מ כיון שנטל ממנו המעות כתב השטר על שמו וליכא גילוי דעת דקפיד על זה דוקא ולכך צריך לשלם למי שהממון שלו ולפ"ז צ"ל דדוקא הכא שנטל המעות משניהם ונכתב השטר על שם אחד א"י השני לגבות חלקו בלא הרשאה אבל שני שותפים במו"מ ולוה מאחד מהן ונכתב השטר על שמו וידוע שהוא ממון השותפות או שמבואר כן בשטר יכול חבירו לתבוע בשטר חלקו לבד אף בלא הרשאה דהא דנכתב השטר על שם האחר לאו משום קפידא הוא אלא משום דנטל ממנו המעות לבד כתבו על שמו וגם דרך השותפות כן הוא דלא קפדי אהדדי ויש להביא ראיה לזה דאם נכתב השטר על שם אחד מהשותפים ומבואר בשטר שהוא ממון השותפות דגובה השני החצי שלו בלא הרשאה מהא דמבואר בסי' צ"ג סי"ד בהגה ביצא שט"ח על לוי בשם שמעון על מאה דינרים ומבואר בשטר שהוא ממון השותפות ושמעון אומר כבר נפרעתי הכל והחזרתי לכיס דאם השטר יוצא מתח"י ראובן אין שמעון נאמן בהודאתו רק על מחצה שלו ולא על מחצה של ראובן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ואי אמרת דאין ראובן יכול לגבות אף החצי שלו בלא הרשאה א"כ אין ראובן בע"ד דלוי רק שמעון ואמאי אין שמעון נאמן לומר נפרעתי ואף שהוא חב לאחרי' מ"מ מה לו ללוי בכך וכמ"ש הש"ך בסי' ק"א סק"ג ע"ש ודינא דר"נ לא שייך הכא דהא אין השותף חייב כלום לחבירו דהא האחריות הוא על שני השותפים בשוה א"ו דבכה"ג גובה החצי שלו בלא הרשאה כלל אך מ"מ בנטל המעות משניהם ונכתב השטר בשם אחד מהן אין ראיה משם די"ל דהתם מיירי שלוה המעות משמעון לבד דליכא גילוי דעת שלא נתחייב אלא לו לבדו אבל בנטל המעות משניהם ונכתב השטר על שם אחד איכא גילוי דעת שלא נתחייב אלא לו לבדו אף בשותפין וכ"ש כשאין מבואר בתוך השטר שהוא ממון השותפות דאיכא ריעותא טפי וע' בש"ך סי' ס"ב ס"ק י"ד ע"ש:
ו איש ואשתו שלוו וכו' חייבת לפרוע החצי מכתובתה. ע' באה"ע סי' ק"ב בב"ש סק"ח שהביא בשם מוהרי"ל דאף שלוה הבעל לבד אם היא נו"נ בבית ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב לכ"ע אף שתפסה מטלטלין לכתיבתה חייבת לשלם ע"ש ומשמע דאף שכלה ממון ההלואה חייבת לשלם מדין ערב ואף לשיטת הע"ש והש"ך בס"ב דשני שותפים שלוה אחד מהן אין השני חייב לשלם אף שנתברר בעדים שלוה לצורך השותפות ובא לתוך השותפות אם כלה ממון השותפות וה"ה אם טוען שחבירו חייב לו כנגדו מ"מ י"ל דהאשה הנו"נ בתוך הבית עדיף טפי משני שותפים ואדעתא דידה הלוה ואולי מהרי"ל ס"ל כשיטת הרמב"ן והמחבר בס"ב דהשני משתעבד אם הוא מודה שההלואה היתה לצורך השותפות אבל לשיטת הרב בס"ב י"ל דאף האשה פטורה אלא דמדברי הב"ש שם לא משמע כן:
ז אינה נאמנת אלא במיגו דפרעתיך. בתשובת הרב רמ"א סי' ע"ב הוכיח מכאן דה"ה בשני' שחתומי' בשטר אחד ואחד תפס משל חבירו שלא בעדים נאמן לומר לחבירו אתה לקחת כל המעות אלא שאני ערבתי בעדך במיגו דאי בעי היה כופר בומה שתח"י כמו הכא שהאשה נאמנת לטעון כן במיגו דפרעתיך והאריך להביא ראיות דאמרינן מיגו במקום שטר בשטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וכן עדים שאמרו אמנה ומודעא היו דברינו נאמנים במיגו דאין זה כת"י וכ"ש בנידון זה שזה לא נשתעבד לחבירו כלל רק נגד המלוה ואין חבירו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי דהא לית ליה שטר מיניה כלל ואין חבירו יכול לגבות ממנו אם כבר פרע להמלוה אם לא שכתב לו התקבלתי כדלקמן סימן ק"ל ואמאי לא נאמר מיגו נגדו וסיים והוא פשוט לדעתי ע"ש באריכות ולפענ"ד דבריו צ"ע טובא דהא כתב הבעה"ת שער ז' והט"ו ססי' פ"ח סכ"ח דאם אחד תבע לחבירו מנה נ' בשטר ונ' בע"פ אם הודה בחמשים שבע"פ וכפר בחמשים שבשטר שאין כאן שבועה כלל אלא משלם נ' שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול וא"כ התם נמי תקשה דלהימן שפרע נ' שבשטר במיגו דאי בעי כפר הנ' שבע"פ ובאמת כן הקשה הש"ך שם ותי' דל"ד לשטר פקדון דאם יטעון נאנסו לא יהיה השטר כלום משא"כ הכא דאף אם יכפור החוב שבע"פ לעולם יהיה השטר בתקפו ע"ש וא"כ ה"נ אם יכפור במה שתח"י מ"מ יהא השטר בתקפו ובכה"ג לא אמרינן מיגו נגד שטר ול"ד לשטר פקדון ומודעא ואמנה שהביא הרב ראיה משם שבטענת המיגו יתבטל גוף השטר משא"כ הכא ומ"ש הרב רמ"א דכ"ש דבנ"ד לא נשתעבד לחבירו כלל ולא שייך בזה שטרך בידי מאי בעי אינו מוכרח כלל דמ"מ כיון שחתום עמו יחד אנן סהדי שהוא חייב כמו חבירו דאל"כ לא היה נותן השטר למלוה ושטרא בידו דמלוה מאי בעי והי מינייהו מפקת וראיה לזה דהא הכא א"כ האשה אלא במיגו דפרעתיך אלמא היכא דליכא מיגו כגון היכא שלא היה לה במה לפרוע א"נ וכמ"ש בתשו' מוהרש"ל סי' צ"ג והביאו הט"ז והיינו משום כיון דשניהם חתומים ביחד מסתמא שניהם חייבים בשוה ובאמת גם הרב רמ"א לא כתב זה אלא לסניף בעלמא ובלשון כ"ש ועיקר על טענת המיגו קסמיך והוא תמוה דלא אמרינן מיגו נגד השטר אלא היכא דבטענת המיגו יתבטל השטר לגמרי כדמוכח מכל הפוסקים שהבאתי משא"כ הכא ומהתימה על הרב רמ"א איך אשתמיט ליה כל דברי הפוס' אלו ואולי הרב רמ"א סובר כמ"ש לקמן בסי' פ"ח ס"ק י"ד ליישב קושית הש"ך דלכך לא מהימן במיגו דאי בעי היה כופר החוב שבע"פ והודה לו בחוב שבשטר משום דניחא ליה יותר להודות בחוב שבע"פ ולכפור בחוב שבשטר משום דבשטר זילי נכסיה כיון דטריף ביה ממשעבדי אבל בחוב שבע"פ לא זילי נכסיה וא"כ הכא שפיר אית ליה מיגו מעליא דאי בעי היה מודה בחוב שבשטר וכפר במה שתפוס תח"י דליכא למימר דניחא ליה לכפור בשטר דזילי נכסיה דהא אף לפי מה שטוען עכשיו שחבירו חייב כל החוב אלא שהוא נתערב בעדו עדיין זילי נכסיה דהא סוף סוף עדיין משתעבד להמלוה בשטר מתורת ערבות וא"כ כיון דאף לפי טענתו זילי נכסיה א"כ אית ליה מיגו מעליא דאי בעי היה כופר במה שתחת ידו אך לפי שיטת הש"ך א"נ וצ"ע לדינא: