אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

עו

עה

א אחר שישבע כל אחד. והא דלא אמרינן דה"ל הלוה מודה במקצת שחייב לכל אחד מאה ועל מאה אינו יודע וה"ל משויל"מ תירץ הבעה"ת בשם הרמב"ן דהכא כיון שמודה בכל הג' מאות שהפקידו אצלו ואינו מעכב לעצמו כלום אינו חייב שבועה כלל ודמי לשליש דמהימן בלא שבועה וכ"כ הנ"י בפ' המפקיד והה"מ בפ' ח' מה' שאלה תי' בשם הרשב"א דכיון שהוא טוען ברי שאינו חייב אלא ש' ומנה השני משלם חנם לכך תקנו חז"ל שכ"א צריך לישבע וליטול וכ"כ הסמ"ע ונראה דאם אחד תבעו בברי שהמאתים שלו והשני תבעו בספק צריך הלוה לשלם ר' להטוען ברי בלא שבועה לא מיבעיא לתירוץ הרשב"א דכיון שאינו משלם אלא תשלום אחד הדר ה"ל משויל"מ ונוטל שכנגדו בלא שבועה אלא אפילו לסברת הרמב"ן דאינו חייב שבועה כלל כיון שאינו מעכב לעצמו כלל וכן בטוען הילך דאינו חייב שבועה לכ"ע מ"מ כיון שמן הדין מחויב לשלם להטוען ברי ולהטוען ספק א"צ לשלם נוטל הטוען ברי בלא שבועה דלא תיקנו שבועה אלא היכא דמפסיד שלא כדין אבל הכא שאינו משלם אלא תשלום אחד נוטל הטוען ברי בל"ש דאין נשבעין על טענת ספק והוי כא"י אם פרעתיך לעיל בסי' ע"ה ס"ט דנוטל בל"ש מה"ט נ"ל:

ב והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו והנה מדין השבועה לא נתבאר כאן אם שני המלוים יכול כ"א להשביע לחבירו היסת שבגרמתו אינו נוטל הממון שלו וכן כשאחד מהם מביא עד שמסייע לו אם שכנגדו צריך ש"ד להכחישו והנה כשיש ע"א תליא בפלוגתא דרבוות' המבואר לקמן בסי' רס"ז ס"י גבי אבידה זה נתן סימני' וזה נתן סימני' וע"א דע"א כמי שאינו ויניח דדע' הרא"ש והרב בהגה שם דזה שנגד העד צריך לישבע שזה שלו הוא ואם א"ר לישבע נותנים לבעל העד אך דעת הנ"י שם דא"צ לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר שנשבע אין נותנים לזה שנשבע ולזה הסכימו הב"ח והש"ך שם אך יש לתמוה על הנ"י וסייעתו דאמאי לא יהיה צריך לישבע להכחיש את העד הא מבואר בסי' שפ"ח ס"ז בהגה דהאומר לחבירו מסרתני והוא כופר חייב היסת ומשמע התם דהיכא שיש ע"א חייב ש"ד וא"כ ה"נ במה שאומר זה שכנגדו שהאבידה שלו הוי כמוסר ובדיבוריה קלייה שמחמת זה לא יתנו לשכנגדו ואמאי לא יצטרך לישבע להכחיש את העד וכי אם ע"א מעיד שאחד הזיק לחבירו וחבירו כופר לא יתחייב ש"ד להכחיש העד ואפשר לומר דהנ"י לטעמיה אזיל דס"ל דדיני דגרמי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בר"ס שפ"ו בשמו וכן הסכים הש"ך שם וא"כ הכא כיון שהשני אינו נוטל האבידה אלא דע"י אמירתו אינו נוטלו שכנגדו ואינו אלא גרמי בעלמא כמו מסור דבדיבוריה אפסדיה ולכך א"צ לישבע להכחיש העד ש"ד דס"ל כמ"ש הרמב"ן והביאו הש"ך בסי' שע"ו סק"י דאין נשבעין ש"ד בדיני דגרמי ע"ש אבל היסת מודה הנ"י וסייעתו דכ"א צריך לישבע ומעתה ה"ה הכא אם יש ע"א שמעיד כדברי האחד תליא בפלוגתת הנ"י והרא"ש דלדעת הנ"י א"צ ש"ד להכחיש העד כיון דאף לאחר השבועה יהא מונח המנה הג' ולדעת הרא"ש צריך ש"ד אבל היסת לכ"ע יכול כ"א להשביעו לחבירו דה"ל כאלו אומר לחבירו מסרתני דחייב היסת אך יש להסתפק אם א' אומר לחבירו השבע לי היסת ואינו רוצה אם הלוה מחויב להחזיר המעות לשכנגדו די"ל כיון דבלא"ה המעות הוא מונח ביד הלוה עד שיבוא אליהו לא מיחשב כמיחת לנכסיה וכדמוכח מדברי תשובת הרא"ש שהביא הש"ך בסי' ע"א ס"ק ז"ך וכפי שבארתי דבריו באריכות בסק"ה שם לענין שטר שיש ביד שליש או דילמא דיש חילוק בין שטר להחזירו ללוה לממון דכי מחזירין ליד אחד מיחשב טפי כמו דנחתינן לנכסיה דאידך וכן משמע מלשון הרא"ש והרב בהגה סי' רס"ז ס"י דדוקא כשיש ע"א שחייב ש"ד ואינו רוצה לישבע אז נותנים לבעל העד אבל כשאינו רוצה לישבע היסת אין מחזירין לשכנגדו ויהא מונח וצ"ע לדינא:

ג חייב בבא לצי"ש. וכתב הש"ך אבל בדיני אדם נותן לזה ק' ולזה ק' ומנה השלישית חולקים כיון דלא תבעי ליה כלל וליכא רמאי אבל אם כל אחד אומר ק' ידענא וק' לא ידענא מנה השלישית יהא מונח עד שיבא אליהו וכ"כ הש"ך בס"ק ט"ו במנה אחת וא"י ממי לוה ולא תבעי ליה דחולקים ולא אמרינן יהא מונח כיון דלא תבעי וליכא רמאי ולפענ"ד אשתמיט ליה ש"ס ערוכה בבכורות דף מ"ח גבי שנים שנתנו עשרה סלעים לכהן בעד שני בכורים שנתערבו ואח"כ מת אחד מהן בתוך שלשים יום דהכהן צריך להחזיר להם ה' סלעים ופריך הש"ס ולידחי לכאו"א דלאו דידיה מת ומשני דמיירי בבא בהרשאה וכ"פ הט"ו בי"ד ס"ס ש"ה וא"כ הכא כיון דהוא והם א"י ממנה השלישית וכן במנה אחת ולא תבעי ליה ודאי דמדיני אדם פטור לגמרי דמצי למידחי לכל חד וחד דומיא דכהן וכעין זה מבואר בדברי הרב רמ"א בסי' מ"ט ס"ז בהגה דאף בטענת ברי והוא מודה שחייב לאחד מהן דיכול לדחות לכ"א ואחד אם לא בבא בהרשאה וליכא למימר דאף הש"ך מיירי בבא בהרשאה זה ליתא דא"כ אף היכא דאיכא רמאי נמי חולקים מנה השלישית ונותנים לזה שבא בהרשאה דהא במסכימים לחלוק פשיטא דחולקים כמ"ש הש"ך בסק"ז בפשיטות ובבא בהרשאה הרי מסכימים שניהם שיתן המעות למי שבא בהרשאה ומחויב ליתן לו ממ"נ ומה שירצה יעשה וליכא לאקשויי לפ"ז מאי פריך הש"ס בפ"ק דמציעא לרבנן דפ' המפקיד דסברי דמנה הג' יהא מונח אמאי לא אמרינן דחולקים כמו בשנים אוחזין בטלית והוצרך לשנויי משום דאיכא רמאי ואמאי לא משני בפשיטות דהנפקד פטור לגמרי ממנה הג' דמצי למידחי לכל חד וחד והממע"ה י"ל ע"פ מ"ש הנ"י בפ' ג"פ בשם הריטב"א והביאו הב"י בס"ס ס"ה דבנותן מתנה לא מצי למידחי דהוי כשותף בנכסים וא"כ כ"ש בפקדון דברשותיה דמרא קאי דלא מצי למידחי ועוד י"ל לפמ"ש התוס' בפ' המפקיד דמתניתין מיירי בבא לצי"ש ואפ"ה פטור ממנה הג' וא"כ י"ל דהש"ס ס"ל דאף דמצי למידחי לכ"א מ"מ בבא לצי"ש חייב לחלקו ביניהם כיון שיודע שהוא ודאי של אחד מהן ולכך משני כיון דאיכא רמאי פטור אף לצי"ש ועוד שכבר הארכתי והעליתי בסימן מ"ט ס"ז דבטענת ברי לא מצי למידחי כלל וא"כ פריך הש"ס שפיר בפשיטות אבל בדינ' דהכא דמיירי בלא תבעי פשיט' דפטור לגמרי ממנה הג' וכסוגיא דבכורות ודלא כהש"ך וז"ב:

ד בבא לצי"ש. הש"ך כתב ע"ל סי' ע"ה ס"ק כ"ג כתבתי דכל היכא דלא מחייב אלא לצי"ש לא מהני כשתפס התובע בעדים עכ"ל וממילא הכא אף תפיסה שלא בעדים לא מהני דדוקא התם במנה לי בידך והלה אומר א"י מהני תפיסה שלא בעדים דנאמן במיגו דלא תפסתי אבל הכא שהתובע טוען ספק דל"ש מיגו ל"מ תפיסה אף שלא בעדים ולשון הש"ך אינו מדוקדק קצת בזה מיהו במלוה בשטר שעשו שטר ביחד וטוענים ברי מהני תפיסת אחד מהן שלא בעדים אבל אם תפסו ב' כ"א ר' שלא בעדים נראה דלא מהני התפיסה אף דאית להו מיגו ל"מ כיון דמ"מ הלוה נפסד שלא כדין והוא לא פשע כלום ודמי לדלעיל סימן נ"ח ס"א בהגה דלא מהני תפיסה כיון דהשליח יהא חייב לשלם ע"ש והכא עדיף טפי דהתם תפס מעות המשלח אבל הכא שלא נתחייב הלוה אלא ג' מאות לשניהם ביחד ולא יותר וגם לא פשע מידי י"ל דכ"ע מודי' דלא מהני תפיסה להפסידו שלא כדין ועוד י"ל כיון דודאי אחד מהן משקר מגרע כח המיגו כ"כ לי ודוק:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה