אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

עה

עד

א צריך לברר דבריו דשמא טועה. ונראה דאף אם הנתבע רוצה להפך השביעה על התובע מ"מ צריך לברר טענתו דכיון דחיישינן דילמא טועה הוא למה ישבע התובע בחנם דילמא הנתבע חייב לשלם לו בלא שבועת התובע ול"ד למ"ש הסמ"ע בסי' רל"ב ס"ק ל"ז בביאור דברי הט"ו שם בראובן שמכר לשמעון נאד שמן ולא פתחו אלא סמך על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכשפתחו מצאו עכור דישבע המוכר שנתן לו שמן טוב כמו שהתנה עמו ואם לא ירצה לישבע ישבע הלוקח שהתנה עמו לתת לו שמן טוב ושזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן ופי' הסמ"ע שם דמיירי שלא בירר המוכר טענתו אם טוען שלא הבטיחו מעולם להיות צלול או אם טוען שהבטיחו בצלול ונתן לו צלול והוא החליפו בשמן עכור ולכך אם נשבע המוכר לפטור עצמו א"צ לפרוט בשבועה אלא שנתן לו כמו שהתנה עמו ובזה נפטר ממ"נ משא"כ כשבא הלוקח לישבע על טענתו ולהוציא אז אם ראובן סתם טענתו צריך הוא לישבע על שני הפרטים שהבטיחו בצלול ושהוא לא החליפו אלמא דאף אם היה המוכר מברר טענתו לא היה הלוקח צריך לישבע אלא על דבר אחד אפ"ה כשסתם טענתו ומהפך השבועה צריך התובע לישבע על שני הפרטי' מ"מ יש לחלק דשא"ה דטענת המוכר טענה ברורה היא לפטור א"ע שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו אלא שטענתו כולל לשני דברים כשמהפך השבועה יפה כחו בזה שהלוקח צריך לישבע על שני הפרטים משא"כ הכא שאין הנתבע מברר טענתו כלל ואיכא למימר דטועה לגמרי והוא חייב לשלם להתובע בלא שבועה כלל בזה מסתבר דא"י להפך השבועה על התובע כלל דלמה ישבע בחנם דדילמא חייב לשלם לו בל"ש כלל כנ"ל:

ב חייב לישבע מן התורה. בש"ס ריש ב"מ וכמה דוכתי אמרי' מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח והאי בכולי בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דא"א מעיז פניו והאי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אשתמוטי הוא דקמשתמיט מיניה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכולי ופירשו התוס' דקושית הש"ס היא דאמאי מ"מ הטענה חייב שבועה להימן במיגו דאי בעי כפר הכל ומשני דליכא מיגו דאינו רוצה להעיז והא דקאמר ובכולי בעי דלודי ליה הוא כלומר מאחר דאינו מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במיגו דכופר הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי קמשתמיט ויש להקשות ע"ז מדברי התוס' ס"פ המניח ובפ' ש"ה שהקשו לרבה בר נתן דס"ל בטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים תקשה ליה ממתני' דקתני טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור ור"ג מחייב שבועה ואי פטור מדמי שעורים אמאי חייב שבועה לר"ג הא אין כאן הודאה במקצת כלל כיון שפטר ממה שהודה ומנ"ל לרב"נ דרבנן פליגי עליו בזה דילמא לא פליגי אלא לענין פטור שבועה אבל בשעורין חייב לכ"ע ותי' דר"ג סבר אף דפטור מדמי שעורים מ"מ מיחשב הודאה במקצת ותי' זה ס"ל להרא"ש ג"כ בס"פ המניח שם ע"ש וא"כ התם קושית הש"ס הדרא לדוכתה דלהימן במיגו דכופר הכל דליכא למימר דהוי מיגו דהעזה דהא השתא נמי מעיז הוא כיון שפטור ממה שהודה וליכא למימר דאכתי מיחשב מיגו דהעזה דלכפור הכל לגמרי הוא העזה גדולה אבל עכשיו שמודה בשעורים אף שפטור מהודאתו מ"מ לא הוי העזה כ"כ זה ליתא דאכתי קשה בטענו כור חיטים והודה לו בלתך שעורים אמאי חייב שבועה לר"ג להימן במיגו דכופר הכל דליכא למימר שאינו רוצה להעיז לגמרי אבל השתא שמודה בשעורים אף שפטור מהודאתו לא הוי העזה כ"כ זה ליתא דא"כ למה כופר בהמותר ה"ל להודות בכור שעורי' ויותר בכדי שווי החיטים בכדי שלא יעיז בהמותר ולא שייך אשתמוטי דאף אם יודה בהם יפטור מלשלם השעורים וא"כ למה ירא מהודאת שעורים אלא ודאי שאינו משקר כלל והאמת אתו ואולי יש לומר דהא דפליגי בטענו חיטים והודה לו בשעורים מיירי שהודה בשעורים בכדי שווי החיטים ולכך לא נקט שיעורא במתניתין שהודה לו בלתך שעורים ולכך מחייב ר"ג שבועה דליכא מיגו דכופר הכל דעכשיו שהודה בשעורים בכדי שווי החטים אינו מעיז אף שפטור מהודאתו אבל כשיכפור הכל מעיז ולכך חייב ש"ד דהוי כמו הודאה במקצת דאף שהודאת שעורים עולה כדמי החטים מ"מ כיון שהוא דבר אחר לגמרי וגם הוא פטור ממנו מיחשב מודה במקצת וכן משמע מהברייתא שהביא הש"ס ס"פ ש"ה דף מ' ע"ב טענו שור והודה לו בשה שה והודה לו בשור פטור דלא הוי ממין הטענה משמע דלר"ג דלא בעי ממין הטענה אף בטענו שה והודה לו בשור דמסתמא שוה יותר מ"מ חייב שבועה ובזה מתורץ קושית התוס' בפ' ש"ה דף מ"א ע"א ד"ה אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור והקשו דמהשתא ה"ל לר"ג לאפלוגי כמו דפליג בסיפא בטענו חיטים והודה לו בשעורים ולשמואל אף ברישא דטענו שתי כסף והודה לו בפרוטה דפטור משום דלא הוי ממין הטענה לדידיה ולפמ"ש ניחא דהא בכל הבבות דקתני ברישא נקט שיעורא שההודאה הוא פחות מהתביעה כמו ליטרא זהב והודה לו בליטרא כסף וכן בטענו ב' כסף והודה לו בפרוטה וכן בשאר הבבות ולכך בכה"ג אף ר"ג מודה דפטור משבועה דכיון דפטור מהודאה אית ליה מיגו דכופר הכל משא"כ בסיפא דלא נקיט שיעורא אלא נקיט סתמא טענו חיטים והודה לו בשעורים ומיירי שהודאת שעורים עולה כדמי חיטים ולכך פליג שפיר ר"ג דחייב שבועה משום דהוי מיגו דהעזה דבוש לכפור הכל וכמ"ש וזה נכון מאוד ובזה יש לתרץ גם כן קושית התוס' בפי"ב דכתובות דף ק"ח ע"ב שהקשו שם אהא דפריך הש"ס התם אמתניתין דהטוען את חבירו כדי שמן ש"מ טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור לימא תיהוי תיובתא דרחב"א אר"י דחייב והקשו התוס' מאי קושיא דילמא רחב"א סבר כאדמון דמחייב שבועה דכוותיה פסקינן לקמן ע"ש שנדחקו מאוד בזה ולפמ"ש א"ש דהא בש"ס משני התם דמיירי בטענו מדה ופריך עלה א"ה מ"ט דאדמון והקשו התוס' דילמא אדמון כר"ג סבירא ליה דלא בעי הודאה ממין הטענה ותי' הש"ך בסי' פ"ח דלק"מ לפי הגרסאו' דגרסינן אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע משמע להדיא דבעי הודאה ממין הטענה דלא כר"ג ולפ"ז פריך הש"ס שפיר מדפטרי רבנן לימא תיהוי תיובתא דרחב"א דליכא למימר דסבר כאדמון ז"א כיון דמוכח דרבנן סברי דטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן לא מיחשב הודאה ממין הטענה מנ"ל דאדמון פליג בזה דילמא אדמון סובר כר"ג דלא בעי הודאה ממין הטענה כלל והא דאמר הואיל והודה ממין הטענה היינו משום דאם לא היה הודאה ממין הטענה היה פטור משבועה אף לר"ג דכיון שפטור מן הקנקנים שהודה הוא נאמן במיגו דכופר הכל דהא ודאי הקנקנים אינם שוים כדמי השמן וא"כ מדלא הודה לו בקנקנים כשווי דמי השמן אית ליה מיגו מעליא ופטור משבועה אף לר"ג ולכך קאמר הואיל והודה ממין הטענה משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים ותבעו גם הקנקנים וא"כ ודאי דחייב בקנקנים שהודה דלא שייך כאן הודאה או מחילה כיון שתבעו שניהם וא"כ ליכא מיגו דכופר הכל דכיון דחייב במה שהודה ה"ל מיגו דהעזה ולכך אף דלא מיחשב הודאה ממין הטענה מ"מ חייב שבועה כיון דס"ל כר"ג דלא בעי הודאה ממין הטענה לענין שבועה אבל לרבנן דס"ל דבעי הודאה ממין הטענה ופטרי בטענו חיטים והודה לו בשעורים ה"ה בטענו ב' והודה לו באחד מהן נמי פטור משבועה כיון שההודאה אינו ממין הכפירה כחכמים דאדמון ותיובתא דרחב"א ופריך שפיר והדברים נכונים ועמ"ש בסימן פ"ח סכ"א:

ג כשתבעו מלוה אבל אם תבעו חפצים וכו'. משמע דבמלוה אפי' ראו עדים בידו מעות בשעה שכפר לא הוחזק כפרן די"ל דהיה צריך המעות לעסק אחר וכן מוכח בש"ס רפ"ק דמציעא דמוקי הא דאמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות דמיירי שראו הפקדון בידו בשעה שכפר בו אלמא דבמלוה אף בכה"ג כשר לעדות ובאס"ז שם כתב בשם מורו והוא הרדב"ז ז"ל וז"ל וא"ת גבי מלוה נמי אי אתי סהדי דאית ליה זוזי דידיה ליכא לאשתמוטי ואמאי כשר וי"ל דלעולם איכא אשתמוטי דדילמא מלוה אחרת יש לו עליו שדוחק אותו יותר וא"ת אכתי איכא לאוקמי כגון שהודה בפני עדים שאין עליו מלוה אחרת והמעות אלו הם שלו ממש בגוונא דליכא אשתמוטי כלל וי"ל דבכה"ג פסול ור"ח מיירי בסתם מלוה דאיכא אשתמוטי ובסתם פקדון דלא ניתן להוצאה ונקט ליה בידיה דליכא אשתמוטי עכ"ל ויש לתמוה עליו כיון דכופר במלוה כשר לעדות משום דאמרינן אשתמוטי אף שהמעות בידו א"כ מה מועיל הודאתו שלא כיון לאשתמוטי הא א"א משים א"ע רשע ופסול ע"פ עצמו וליכא למימר דכיון דאיכא ריעותא לפנינו שהוא כופר במלוה מהימנינן ליה טפי זה ליתא דמ"מ אינו נפסל ע"פ עצמו כדמוכח מדברי הרשב"א והר"ן בר"פ כל הנשבעין שהקשו דאמאי העובר על שבועת העדות הוא פסול לשבועה דמנא ידעינן שעבר הא יכול לומר שכחתי ואי שהודה מעצמו שלא שכח הא א"א משים עצמו רשע הרי להדיא דאף היכא דאיכא ריעותא אינו נאמן לפסול א"ע ואולי יש לחלק דהתם כי אמרינן דשכח ליכא ריעותא כלל הילכך לא מהימנינן ליה שלא שכח משא"כ הכא דאף אי אמרינן דמשתמיט אכתי מוחזק שקרן במה שאומר להד"ם לכך מהימנינן ליה אך אכתי לא ידעתי מנ"ל להרדב"ז סברא זו וע' בתשו' מ"ב סי' נ"א ובמ"ל פ"ד מהל' מלוה ד"ו ואולי כוונת הרדב"ז שהודה בפני עדים שהמעות הן קודם תביעה בב"ד דבכה"ג מהני ההודאה אף לפסול א"ע כדמוכח בתשו' הרא"ש שהביא הב"י והמחבר בסי' ל' ס"ה דמי שכופר בממון ועדים מעידים שהודה בפניהם מקודם שניתן לו ממון להשביחם לו דלא שייך בזה אשתמוטי נעשה חשוד ע"פ עצמו והיינו טעמא שהדבר שהוא מחזיק א"ע בו קודם ביאת העדים לפסול אותו נאמן הוא בכך ונעשה חשוד אחר כך על פי עדים וכמ"ש בסי' צ"ב סק"ז יע"ש ואם כן הכא נמי היכא שהודה מקודם שהממון שבידו הוא שלו ממש מהימנינן לו ונעשה אחר כך חשוד כשכופר במלוה שהוא חייב לאחר אך אכתי לא נהירא לי דבשלמא התם מהימנינן ליה במה שהודה מקודם דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואמרינן שאחר כך נעשה חשוד ופסול משא"כ הכא שאמר שקר בשעה שאמר שהמעות שלו ממש ואינו חייב לשום אדם דהא נתברר אח"כ שחייב להתובע שתבעו וא"כ דילמא חייב נמי ג"כ לאיש אחר ובשעה שכפר נתכוין לאשתמוטי ועוד דבמה שאמר מקודם שהמעות הם שלו לא יתכן לומר עליו הודאת בע"ד להיות הוחזק פסול על ידו כיון שלא חייב עצמו בזה לשום אדם ושמא להשביע את עצמו אמר כן וצ"ע אך מ"מ זה נראה פשוט דהכא לענין שבועה אם הודה אחר כך שהיה המעות בידו ולא נתכוין לאשתמוטי אם התובע רוצה נשבע ונוטל כמו במי שהודה שהוא חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל אם רוצה כדאיתא לקמן בסי' צ"ב סעיף ה' וכן בכופר בפקדון ולא נקיט לי' בידו מהני הודאתו שכוונתו היתה לכפור בו לגמרי ושכנגדו נשבע ונוטל אם ירצה אלא דקשה לפי זה מההיא דב"ק דף ק"ה ע"ב דפרכינן לרב ששת דס"ל דכופר בפקדון נעשה עליו גזלן ממתניתין דשכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואם איתא משעת כפירה הוא דאיפסל ליה ומשני דקיימא באגם וא"כ לפי מ"ש הר"ן בפרק כ"ה דהא דשבועת העדות נעשה חשוד וא"י לומר שכחתי מיירי במודה מעצמו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לענין דשכנגדו נ"ו אם ירצה א"כ אכתי קשה למה נקט שבועת הפקדון הא משכחת לה דמיפסל במודה מעצמו משעת כפירה אף בלא שבועה ואולי איידי דנקט שבועת העדות נקט נמי שבועת הפקדון להורות דע"י שבועת הפקדון נפסל אף באינו מודה מעצמו וקיימא באגם:

ד אבל אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה וכו'. וכתב הש"ך דמשמע דא"כ לטעון יש לי בידך כנגדו או מחלתו לי או נתתו לי במתנה אלא במיגו דלהד"ם או פרעתי וכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב בשם מוהר"ם והעלה הש"ך שכ"ד הרמב"ם ובאמת שכ"כ המרדכי שם להדיא דלכך א"נ לומר פרעתי בתוך זמנו במיגו דמחלת לי משום דטענת מחילה טענה גרועה היא וא"נ אלא במיגו דפרעתי ובת"ז דא"נ לומר פרעתי א"נ ג"כ לומר מחלת לי וכ"כ הרב רמ"א בר"ס ע"ח בהגה והנה הש"ך משוה טענת אתה נתתו לי במתנה מתחילה לטענת מחילה דא"נ עליו אלא במיגו וכן נראה לכאורה דכיון דא"נ בטענת מחילה אלא במיגו משום דטענה גרועה היא שאין דרך למחול חובו וא"כ ה"ה מתנה נמי ויש להקשות מדברי הר"י הלוי והרמב"ם והמחבר בסי' נ"ח ס"ב גבי סטראי דאם יש עדים שנתן לפניהם מעות בסתם ולא ידעי אי בתורת פרעון או בתורת מתנה נאמן לומר סטראי במיגו דמתנה והוכיחו כן מפ' שבועת העדות דאמרינן התם האומר לחבירו מנה מניתי לך בפני פ' ופ' דאי אמר במתנה יהבינהו ניהלי' כי אתי עדים מאי הוי ע"ש והרי התם ליכא מיגו כלל דהא מהימנינן ליה בטענת סטראי במיגו דמתנה ואפ"ה מהימן לומר מתנה הוא ולא אמרינן שאין דרך ליתן מתנה ובודאי לשם פרעון קיבלם ואף הרמב"ן דפליג היינו משום שאין דרך ליתן מתנה כשהוא חייב לו אבל בלא"ה היה נאמן לומר מתנה הוא כיון שהוא מוחזק במעות ולאו אגופא דשטרא קמסהדי כמבואר בהרא"ש בפ' ש"ה ואפשר לומר דטעמו של הר"י הלוי וסייעתו הוא משום כיון דנתן לפני העדי' בסתם מסתמא לשם מתנה נתן כמ"ש התוס' בפחז"ה דף מ"ה ע"א דהנותן חפץ סתם לפני עדים מסתמא לשם מכר או מתנה נתנו כיון שלא פירש דלשם פקדון הוא ע"ש וה"נ כיון דיש שטר ביד המלוה והוא נותן מעות בסתם לפני עדים מסתמא לשם מתנה הוא מדלא פירש דלשם פרעון הוא אבל באומר מתנה נתתו לי ביני לבינך מתחילה א"נ אלא במיגו דמסתמ' אין אדם נותן שלו בחנם ולפ"ז גבי סטראי כשנתן לו בסתם לפני עדים והם לא ראו את העדים אף הר"י הלוי מודה דא"נ לומר מתנה הוא ודוחק ויותר נראה דהא דא"נ בטענת מחילה אלא במיגו היינו משום כיון דאיכא עדים שהלוהו ועדיין לא פרע לו הוי כמו מטלטלין ואיכא עידי פקדון וראה דא"נ לומר שחזר ולקחם אלא במיגו כמבואר בסי' ע"ב וקל"ג והוא מטעם כיון שידוע שבתורת פקדון אתא לידו מוקמינן ליה בחזקת מ"ק דבשלמא כשאינו ידוע שבתורת פקדון בא לידו נאמן לומר שמתחילה במכר אתא לידו דכיון שהוא מוחזק בו חזקתו מוכחת עליו דחזקה כל מה שיש תח"י אדם הוא שלו אבל כשידוע שבתורת פקדון אתא לידו א"כ ליכא ראיה כלל שהוא שלו במה שהוא תח"י לכך א"נ לומר שחזר ולקחם כמו בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואומן וגודרות דאין להם חזקה כיון דאין חזקתם מוכחת עליהם וא"כ ה"נ לכך א"נ לומר מחלתו לי משום כיון שידוע שהיה חייב לו אוקי ממונא בחזקת מ"ק ואף דלענין הלואה לא שייך גביה כ"כ חזקת מ"ק דלהוצאה נתנה ובחזקת הלוה קאי מ"מ כיון דאין ג"כ שום חזקה להלוה וטענת מחילה טענה גרועה היא דלא שכיחא מוקמינן החוב בחזקה קמיית' שעדיין חייב לו ומה"ט בא"י אם פרעתיך חייב לשלם דמוקמינן החוב בחזקה קמייתא כמ"ש הט"ז בס"ס זה ע"ש ולכך כשטוען שמעיקרא בתורת מתנה אתא לידיה נאמן בלי שום מיגו דכיון שהוא מוחזק חזקתו מוכחת עליו ואין מוציאין מידו דהממע"ה כמו במטלטלין דנאמן בהיסת שלקחם או שבמתנה באו לידו כמבואר בר"ס קל"ג וכעין זה צ"ל לפי שיטת מהר"ם בתשובה שהובא במרדכי ובתשו' מיי' לס' נזיקין סי' י"ב וכמו שאכתוב בס"ק שאח"ז ע"ש ודוק והא דנקטי הט"ו אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה לאו בחדא. מחתא נינהו דטענת מחילה א"נ אלא במיגו וטענת אתה נתתו לי במתנה מעיקרא נאמן אף בלא מיגו וכ"כ הש"ך בשיטת הרמב"ם שכתב לענין כופר במטלטלין אתה מחלתו לי או נתתו לי או מכרתו לי או החזרתי דלאו בחדא גוונא נינהו דמחלתו לי א"נ אלא במיגו והחזרתי נאמן בלא מיגו אך מ"ש הש"ך דפשיטא דגם מכרתו או נתתו לי במתנה א"נ אלא במיגו כמבואר בסי' ע"ב וכמה דוכתי והתפלא על מוהראנ"ח בזה תמיהני מאוד דבטענת מכרתו לי מעיקרא א"צ שום מיגו כלל אלא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אבל בשאר מטלטלין נאמן לומר שבא לידו בתורת מכירה או מתנה אף שיש עדים שהחפץ היה של המערער וראו עתה החפץ ביד המחזיק כמבואר בט"ו סי' קל"ג ס"א וס"ב ע"ש. שוב מצאתי בתשו' מוהרי"ט בחאה"ע ס"ס כ"א שמחלק להדיא כן דבטענת אתה מחלתו לי א"נ אלא במיגו וטענת דמתחילה במתנה ניתן לי מהימן אף בלא מיגו והביא ראיה מסטראי לפי שיטת הר"י הלוי וסייעתו ע"ש אלא שלא ביאר טעם הדבר והטעם נכון כמ"ש ועיקר ועמ"ש בסי' ע"ח סק"ב:

ה או מחלתו לי. וכ"פ הרמב"ם ובעה"ת והטור והמרדכי בפ"ק דב"ב בשם מהר"ם דנאמן בטענת מחילה במלוה ע"פ ולפ"ז נראה דה"ה שני שותפים שהיו להם חוב על אחר והלך שותף אחד ופטרו מן החוב דאם אין עדים שפטר אותו דנאמן לומר דברשות שותפו פטר אותו במיגו דלא פטרו כלל וכ"פ הרב רמ"א לקמן בסי' קע"ו סי"א בהגה דאם ראובן הלך ופטר חובות של שמעון חבירו ואמר שברשות שמעון פטרו דאם יש עדים שפטרו א"נ לומר דשמעון צוהו לפטרו ואם אין עדים נאמן במיגו אלא דהש"ך והט"ז שם תמהו עליו דבמרדכי פ' החובל ובתשובת מיימוני לס' נזיקין סי"ב מבואר להדיא דאף במיגו א"נ דאין אדם אומר להפסיד חובותיו בחנם ואני אומר אף שהאמת שמבואר שם כן מ"מ העיקר כהרב רמ"א דלא קיי"ל כן דאמאי לא יהיה נאמן ששמעון צוהו למחול החובות במיגו דאי בעי אמר שלא פטרן כלל דמי גרע מהלוה עצמו במלוה ע"פ שנאמן לומר אתה מחלתו לי במיגו דפרעתיך כהסכמת כל הפוסקים כאן ואמאי לא נאמר דהוי מיגו במקום עדי' דמסתמא אין אדם מוחל את חובו בחנם ואין לחלק בין לוה גופיה לאחר או בין ישראל לכותי דמסתמא אין אדם מוחל חובו לכותי דהא המעיין בתשובת מהר"ם גופיה במרדכי ובתשו' מיימוני מבואר דיליף לה מהא דאמרינן בפ' החובל שורי הרגת נטיעותי קצצת והלה אומר אתה אמרת לי להרגו וכו' דנאמן ופריך הש"ס כל כמיניה אלמא דא"נ לומר אתה צויתני ואפילו באין עדים שקצץ א"נ במיגו דאל"כ לוקמא בליכא עדים אלא ש"מ דאף בלא עדים א"נ במיגו הרי להדיא דאף הנתבע א"נ לומר אתה צויתני לקצצו וגם לא נזכר שם כלל שהחובות היו של כותי וא"כ כיון דמדמי לה לשורי הרגת א"כ אף הלוה גופיה נמי לא יהיה נאמן לומר אתה מחלתו לי במיגו וזה הוא היפך דעת כל הפוס' כאן אלא נראה ברור דמוהר"ם בתשובה זו סובר באמת דאף הלוה גופיה א"נ לומר אתה מחלתו לי אף במיגו וכ"כ המרדכי בשמו בפ"ק דב"ב גבי חזקה א"א פורע בת"ז רבינו מאיר הקשה אמאי אין אדם נאמן לומר פרעתי בת"ז במיגו דאי בעי אמר אתה מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה טענה גרועה היא וא"צ לישבע אף במלוה ע"פ וה"נ לא משביעינן לשכנגדו דלא מחל ושוב מצאתי תשו' רבינו מאיר שפסק בע"א וכתב דכל היכא דאיכא למימר מיגו אמרינן מיגו ונאמן לומר מחלת לי במיגו דלהד"ם ופרעתי ושאני הכא דא"נ לומר מחלת לי דליכא מיגו דלהד"ם או פרעתי וכ"פ המיימוני עכ"ל הרי דרבינו מאיר עצמו פסק מתחילה במקום אחד דאף הלוה עצמו א"נ לומר מחלת לי אף במיגו דטענה גרועה היא וברור בעיני דתשובה זו במרדכי אזלא לשיטה זו ולכך מדמה טענת מחילה לההיא דשורי הרגת וגם הלוה עצמו לא מהימן לומר מחלת לי אף במיגו כמו בשורי הרגת משום דאנן סהדי שאין אדם מוחל את חובו בחנם אבל לפי פסק האחר שפסק ר"מ והוא הסכמת כל הפוס' דהלוה בעצמו נאמן לומר אתה מחלת לי א"כ ה"נ ראובן נאמן לומר ששמעון צוהו למחול החוב דמה לי הלוה בעצמו ומה לי אחר ולא הוי מיגו במקום עדים כלל דדרך ב"א למחול וליתן במתנה זה לזה כדאמרינן בכמה דוכתי דאי לאו דה"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה ואף לנכרי המכירו נמי מותר ליתן מתנה מה"ט דמסתמא עשה לו טובה או שיעשה לו טובה אח"כ ולכך מהימן לומר שצוהו למחול במיגו ול"ד לשורי הרגת דא"נ אף במיגו וכמ"ש הרב רמ"א בסי' שפ"ב דשאני התם שאין דרך ב"א להזיק ולהפסיד לעצמו בחנם אבל למחול חוב אדם לא דמי להיזק כלל דדרך ב"א ליתן מתנה זה לזה ולכך נאמן במיגו וכ"כ הסמ"ע בסי' קכ"ג ס"ק י"א בשם הרשב"א בתשו' דאם הלך זה שבא בהרשאה ומחל החוב להכותי ואמ' שמשלחו צוהו למחול נשבע היסת ונפטר ע"ש וע"כ מיירי בגוונ' דאית לי' מיגו וזה ראיה לפסק הרמ"א ז"ל ועוד ראיה ברורה לדברי הרמ"א ותיובתא דמוהר"ם בתשובה מש"ס ערוכה פחז"ה דף מ"ה ע"ב דאיתא התם בברייתא ראה בגדו ביד אומן וטליתו ביד כובס אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת לו למכרו וליתן לו במתנה דבריו קיימין ופריך עלה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומוקי סיפא ביוצא מתחת יד אחר ואמר לו האחר בפני אמרת לו למוכרו וליתן לו במתנה דבריו קיימין הרי להדיא דנאמן האחר לומר דבמתנה צוה הבעה"ב למוסרו להאומן במיגו דמינך זבינתיה ומה לי מחילה ומה לי מתנה אלמא דמהני מיגו בכה"ג ולא אמרינן דהוי מיגו במקום עדים ולא מצאתי שום מקום ליישב דברי מהר"ם בזה אם לא שנאמר דיש חילוק דבטענת מחילה א"נ אף במיגו דאנן סהדי שא"א מוחל את חובו בחנם וגם ליכא שום חזקה להלוה כיון שבתורת הלואה אתא לידיה וגם בשורי הרגת ליכא שום חזקה שמסייע להמזיק אבל כשטוען שבמתנה אתא לידו מתחילה מהימנינן ליה במיגו משום כיון דהוא מוחזק במטלטלין חזקתו מוכחת עליו דשלו הוא דהא מה"ט במטלטלין העשוים להשאיל ואומן וגודרות אין להם חזקה כיון שאין תפיסתן ראיה מוקמינן המטלטלין בחזקת מ"ק אבל מטלטלין שאין עשוים להשאיל אף דאיכא עדים שהחפץ היה של הבעלים הראשונים וראו אותו עתה בידו מ"מ נאמן שבתחילה בתורת מכירה אתא לידו דתפיסתו ראיה שבדין בא לידו זהו מה שנ"ל לדחוק ליישב דברי מהר"ם אך כ"ז הוא לפי שיטתו דמדמי ליה לשורי הרגת דא"נ במיגו אבל לפי שיטת כל הפוס' אין אנו צריכים לדחוקי אנפשין בחילוקים אלו וניחא בפשיטות דנאמן במיגו ול"ד כלל לשורי הרגת מה"ט דפרישנא ודברי הרב רמ"א שרירין וקיימין דלא כהט"ז והש"ך שם ומעתה גם מה שהשיג הש"ך שם על מהרש"ל דפסק דאי א"ל לשמעון אשתבע לי שלא צוויתני לפוטרו צריך לישבע אף היכא דליכא מיגו והש"ך חולק עליו שם בזה ולפמ"ש אין זה השגה דיש לדמותו לטוען על השטר אשתבע לי דלא מחלת לי דצריך לישבע לשיטת הרמב"ן כמבואר בסי' פ"ב סי"א ואף לדעת החולקים שם יכול להשביע לאחר הפרעון אך השגת הש"ך שם לפי שיטתו אבל למ"ש דברי הרש"ל נכונים ועמ"ש בסי' ע"ח סק"ב וכ"ז ברור וע' בש"ך סי' נ"ו סק"ה מ"ש בשם תשובת הרא"ש:

ו א"י אם הלויתני וכו'. ויש להסתפק במודה שקבל מעות אלא שטוען א"י אם היתה הלואה או מתנה אי הוי כא"י אם הלויתני ופטור או דילמא כיון שמודה שבא ממון חבירו לידו אלא שאינו זוכר באיזה אופן בא לידו חייב לשלם והנה לפי מה דמשמע מדברי הש"ך בס"ז דטענת נתתו לי במתנה א"נ אלא במיגו משום דאין דרך ליתן מתנה א"כ בכה"ג נראה ברור דחייב לשלם דכיון שא"י אם במתנה אתא לידיה אמרינן שבודאי בהלואה אתא לידיה דהא אין דרך ליתן מתנה דהא אף בטענת ברי לא מהימנינן ליה לומר שמתנה היתה אלא במיגו וא"כ כשטוען א"י דלא שייך מיגו כלל דהא אין אנו חושדין אותו למשקר אמרינן שבודאי בהלואה אתא לידו אלא אפי' למ"ש לעיל דנאמן לומר מתנה נתתו לי אף בלא מיגו מ"מ בכה"ג נראה כשאומר איני יודע אם במתנה נתתו לי חייב לשלם כיון שודאי קבל המעות מיד חבירו ואינו יודע באיזה אופן בא לידו חייב לשלם דבכה"ג ברי עדיף ובפרט דמתנה לא שכיחא ויש לדמות זה למ"ש הבעה"ת והביאו הב"י והרב בסי' ס"ט ס"ב בהוציא עליו כת"י והוא טוען א"י אם הלויתני ושמא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ומצא זה וכתב עליו דמסתברא דחייב לשלם משום דהחתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אלמא אף דאיכא למימר שלא חתם כלל לשם חיוב בעולם מ"מ כיון שהחיוב ודאי לפנינו אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ה"נ י"ל כיון שמודה שנטל ממון מחבירו ואינו יודע אם נתנו לו במתנה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב להחזירו למקום שנטלו ממנו דהא הטעם דא"י אם הלויתני פטור ול"א ברי עדיף הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מריה והכא כיון שודאי נטלו מחבירו וספק אם במתנה בא לידו בכה"ג אמרינן ברי עדיף אך באמת יש לתמוה דלמה ליה להבעה"ת טעם זה דהא מבואר שם דא"נ לומר חתמתי שמי בסוף המגלה אלא במיגו דפרעתי ולכך אם הכת"י הוא בתוך זמנו דליכא מיגו א"נ בטענה זו וחייב לשלם וא"כ בכה"ג שטוען א"י פשיטא דחייב לשלם כיון דלא שייך בזה מיגו לא חיישינן שחתם שמו בסוף המגלה ואפשר דנקט הבעה"ת טעם זה לרווחא דמילתא ונ"מ להאי דינא דלעיל וליכא לאקשויי לפ"ז מאי פריך הש"ס פ"ק דכתובות דף י"ב לר"נ דסבירא ליה מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ממתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דסבר ר"ג דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וגובה כתובתה ומאי קושיא הא התם החיוב ודאי דיש לה כתובה וספק אם היה מקח טעות ואין ספק מוציא מידי ודאי כמו גבי כת"י י"ל דשאני התם דלא שייך לומר החיוב ודאי דהא לא כתב לה כתובה אלא ע"מ שתמצא בתולה וכיון דלא מצא לה בתולים איתרע כתובתה כיון דלא נתקיים התנאי ולא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דשור שחוט לפניך משא"כ גבי כת"י כיון שהחיוב לפנינו מה"ת נאמר שחתם שמו בסוף המגלה כיון דליכא ריעותא לפנינו והכא נמי כיון שמודה שנטל מעות מחבירו ואינו יודע באיזה אופן אתי לידיה מה"ת נאמר שבמתנה אתא לידיה כיון דמתנה לא שכיחא ואין ספק מוציא מידי ודאי קבלת המעות ועוד נראה ראיה לזה מהא דמוכח להדיא בר"פ אלו מציאות ומבואר בטור וש"ע בסי' רס"ב ס"ג דאם מצא דבר שאין בו סי' ואינו ידוע אם נתייאשו הבעלים בשעת נפילה חייב להחזיר דהוי יאוש שלא מדעת אם לא בדברים החשובים שאדם עשוי למשמש בהן כל שעה דמסתמא ידע בהן ואמאי לא אמרינן כיון דהמוצא מוחזק במציאה ניחוש דילמא ידע בעל האבידה תיכף לאחר הנפילה ונתייאש מהן וה"ל א"י אם נתחייבתי לך ופטור אלא ודאי כיון שידוע שהחפץ של בעל האבידה וא"י אם נתייאש לא אמרינן גבי המוצא אוקי ממונא בחזקת מרא וברי עדיף בכה"ג וכעין מ"ש התוס' והג"א בספ"ק דכתובות וא"כ ה"נ כיון שידוע שבא ממון לידו מאיש אחר וא"י אם במתנה אתא לידיה לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא וברי עדיף בכה"ג דמ"ל אם בא ממון לידו בידיעת חבירו במתנה ומה לי במציאה אם נתייאשו הבעלים דהא מציאה נקנה ביאוש כמו מתנה מדעת בעלים ובאמת מה"ט נראה לי הא דפסקו רוב הפוסקים ה"ה הרשב"א והר"ן בס"פ שני דייני גזירות והה"מ בפי"ב מה"א והרב רמ"א בס"ס רמ"ו ובאה"ע סי' ע' ס"ח בהגה דהזן ומפרנס את חבירו בסתם צריך לשלם לו דמסתמא לא על דרך מתנה נתן לו ולכאורה יש לתמוה כיון דחזינן דהנותן מעות לחבירו בפני עדים בסתם נאמן לומר שבמתנה נתנם לו אף היכא דליכא מיגו להמקבל כמו שהוכחתי לעיל בסק"ד משיטת ר"י הלוי והרמב"ם א"כ אף אם המקבל אינו יודע אם הוא במתנה או לא ליהוי כא"י אם נתחייבתי לך דפטור ובסי' ע"ט ס"ד כתבתי שזהו כוונת הרב מהרי"ט בתשו' ע"ש ולפמ"ש ניחא דכה"ג שבא ממון חבירו לידו וא"י באיזה אופן בזה אמרינן לכ"ע ברי ושמא ברי עדיף. שוב מצאתי ראיה מפורשת לדברי בבעה"ת שער מ"ז ח"ד שכתב שם על הא דאמרינן בפ' א"נ האי מאן דאוזיף פשיטי מחברי' ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ליה ואי לאו מתנה בעלמ' הוא דיהיב ליה ואי אינש תקיפא הוא דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון וכתב שם הבעה"ת וז"ל ומסתברא דדוקא כי שתיק ולא תבע ניהליה באותו יתרת הוא דאין חייב להחזיר אבל אי אתא בתר הכי ואמר טופיינא יתרתא יהבית לך וטעיתי אע"פ שהוא בכדי שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דילמא מעיקרא יהביה ניהליה בתורת מתנה או בחדא מהני אנפי דהיתרא וזכה בהן האחר והשתא הוא דקא בעי למיהדר ביה אפ"ה מחזירין לו דאיהו ברי ואידך שמא ובכולהו גמרא קיי"ל ברי ושמא ברי עדיף עכ"ל וכ"ה שיטת הרא"ש שם והובא שיטה זו בסמ"ע וש"ך סי' רל"ב ס"ב הרי להדיא דס"ל להבעה"ת דהיכא שידוע שבא ממון חבירו אך שא"י באיזה אופן אי במתנה או דמיגזל גזליה ואבלע לי' בחשבון בכה"ג כ"ע מודי דבו"ש ברי עדיף ואף הפוס' דפליגי שם היינו משום כיון שאין הדעת טועה הוא ודאי דבמתנה אתא לידיה אבל הכא שמודה שנטל ממון חבירו בידיעתו וא"י אי בהלואה או במתנה או בפרעון חוב כיון שהתובע טוען ברי שבהלואה אתא לידיה בזה לכ"ע אמרינן ברי עדיף ואף דספק הוא אם בא בפרעון חוב מ"מ לא אלים חזקת ממון כולי האי ואמרינן ברי עדיף אמנם עדיין אני נבוך בדין זה מדברי התוס' והרא"ש בס"פ השואל גבי האי מאן דאמר אושלן מרא למירפק ביה פרדיסי רפיק כל פרדיסי דאית לי' והקשו התוס' והרא"ש שם מהא דאמר בפ' המוכר את הבית האי מאן דא"ל לחבריה אני מוכר לך ארעתא דתרתי משמע ותי' דהתם יד הלוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק בקרקעות שלו והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק במרא אלמא אף שהמשאיל טוען ברי והשואל טוען שמא כוונת המשאיל היה לכל הפרדיסים מ"מ לא מפקינן מיד השואל ויכול להשתמש במרא של המשאיל מספק כיון שהוא מוחזק בו ודוחק לחלק בין שאלה למתנה וכן קשה מהא דאמרינן בפ' בית כור ומבואר בסי' ר' ס"ז דאם אמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך א' א' קנה משום דמספקא לן אי תפס לשון ראשון או אחרון ומספיקא לא מפקינן מיניה כיון שהוא מוחזק אלמא אף שהמוכר טוען ברי שכוונתו היתה שיגמור דוקא מדידת כל השלשים סאין והלוקח טוען שמא מ"מ לא מפקינן מיניה כיון שהוא מוחזק אף שידוע שהחפץ הוא של המוכר ולא אמרינן ברי עדיף בכה"ג וליכא למימר דהתם הברי גרוע והשמא טוב דלא הוי ליה למידע כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דהא לפי הראיות שהבאתי מוכח דאין חילוק אך יש לחלק דהתם יש ריעותא לפנינו שהשאיל לו בסתם למירפק ביה פרדיסי וי"ל דכוונתו לכל הפרדיסים שיש לו וכ"ש במכר לו כור בשלשים סאה בסלע שבא לידו בתורת מכירה אלא שרוצה לחזור בו לכך כיון שהוא מוחזק אין מוציאין מידו משא"כ בזוכר שנטל ממנו ממון ואינו יודע באיזה אופן דליכא ריעותא כלל אמרינן ברי עדיף ומסתמא הלואה היתה אך מ"מ עדיין קשה מדברי הבעה"ת שער מ"ו דהתם נמי איכא ריעותא לפנינו דכיון שאין הדעת טועה יותר י"ל שבמתנה בא לידו ואפ"ה אמרינן ברי עדיף לשיטתו וצריך ישוב. שוב מצאתי בכנה"ג בסי' ע"ט בהגהות הטור אות י"ז שכתב על מ"ש הטור אבל אם טען מתחלה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או בפרעון חובי נאמן דלאו דוקא בטענת ברי אלא ה"ה בטענת שמא הרשד"ם בחח"מ סי' ס' עכ"ל ולפענ"ד צ"ע טובא בזה גם מ"ש הש"ך בסי"ב בשם תשובת מוהרשד"ם בסי' ס' על הא דכתב המחבר שם מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר א"י וע"א מעיד שהלוהו הוי משויל"מ דדוקא כשהעיד שהלוהו בודאי אבל לא כשהעיד שמנה לו מעות וסיים הש"ך דפשוט הוא ולפענ"ד צ"ע טובא בזה לפי מה שהעליתי דבאומר א"י אם במתנה נתת לי חייב לשלם א"כ כשטוען א"י אם קבלתי ממך מעות כלל אם היו שני עדים מעידים שמנה לו מעות בפניהם ואינם יודעים אם בהלואה או במתנה היה חייב לשלם דכה"ג ברי של התובע עדיף כיון שהוא ידוע ע"פ שני עדים שקיבל ממנו מעות א"כ ה"ה בע"א בכה"ג מחויב שבועה להכחיש העד ואיל"מ ותשו' מהרשד"ם אין בידי והדברים צע"ג לדינא לפענ"ד ודוק ועמ"ש בסי' ע"ט סק"ב:

ז ואין התובע צריך לישבע. הטעם כיון דהנתבע טוען שמא ואין נשבעין על טענת שמא וכ"כ הש"ך ונראה דהיכא שהתובע מודה שנפרע מקצת החוב כגון שטענו הלויתיך מנה ופרעתני חמשים וחמשים אתה חייב לי והלה משיב א"י אם פרעתיך כל המאה דבכה"ג צריך התובע לישבע שבועת המשנה כמו הפוגם שטרו דמבואר בסי' פ"ד דצריך בעל השטר שבועה ומפרש בש"ס הטעם משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק וא"כ הכא כיון דא"י אם פרעתיך אינו חייב לשלם אלא כשהתובע טוען ברי כמבואר בס"י דבלא תבע התובע בברי פטור מלשלם וא"כ היכא שהתובע מודה שכבר נפרע מקצת החוב כיון די"ל דמיפרע לא דייק אם כן חשיב טענת ספק ובטענו שניהם ספק פטור הנתבע וצריך התובע לישבע כי היכי דלידוק כמו בפוגם שטרו ולא שייך הכא אין נשבעין על טענת ספק דהא הא דהתובע נוטל אינו אלא משום דטענתו עדיפא משום שטוען ברי וא"כ כל זמן שלא נשבע לא מיחשב טענתו כברי וחייב שבועה וזה נכון בסברא ולפ"ז נראה נמי דהיכא דתובע מנה והנתבע משיב נ' פרעתיך בודאי ונ' איני יודע אם פרעתיך דבכה"ג נמי אין התובע יכול לגבות החמשים שהנתבע מסופק בהן אלא בשבועה כדין פוגם כיון דלפי דברי הנתבע שמשיב נ' פרעתיך בודאי אין התובע יכול לגבות הנ' שמסופק בהן אלא בשבועה כדין פוגם דהא גם טענת התובע מיחשב ספק כ"ז שלא נשבע וא"כ נהי שהתובע כופר ואומר שלא נפרע כלום מ"מ אם האמת כדברי הנתבע שפרע נ' צריך התובע שבועה להוציא נ' האחרים וא"כ כיון שלפי דברי הנתבע שטוען בברי שפרע נ' צריך התובע שבועה להוציא נ' האחרים אף שהתובע כופר שלא נפרע כלום מ"מ אין התובע יכול להוציא ממנו אלא בשבועה ודמי למ"ש הב"י והסמ"ע בסי' פ"ז סכ"ז בשם הנ"י דבכל הנשבעין ונוטלין אם התובע אמר נשבעתי והנתבע כופר דאין התובע נאמן עד שיביא ראיה לדבריו וכ"כ הה"מ פ"ז מה' טוען בשם הרמב"ן וא"כ ה"נ כיון שלפי דברי הנתבע שטוען בברי שפרע מחצה צריך התובע לישבע על הנ' שמסופק בהן אף שהתובע כופר א"י להוציא ממנו אלא בשבועה אך לכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש הר"ן בס"פ שבועת הדיינים בשם הרמב"ן דממון שחבירו נאמן עליו בשבועה ונתבע כופר הכל כגון שטענו מנה לי בידך חמשין מחמת הלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ונתבע כופר הכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בחמשין דחבלה לא אמרינן כיון שהתובע נאמן עליו בשבועה הרי הוא כאלו הודה במקצת אלא הנתבע פטור בלא שבועה בנ' דהלואה אבל באומר כ' לית לך וחמשין לויתי וא"י אם פרעתיך מודה במקצת הוא אע"פ שלא הודה כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת עכ"ד וקשה דאי איירי באומר חמשין פרעתיך וחמשין א"י אם פרעתיך א"כ אין התובע יכול ליטול אלא בשבועה ולא חשיב מודה במקצת כמו הנ' דחבלה ואי דאיירי כגון שאומר נ' לא לויתי ונ' א"י אם פרעתיך אכתי קשה אמאי חייב ש"ד להימן במיגו דאי בעי אמר נ' פרעתיך ונ' א"י דהיה פטור מש"ד דהא הא דלא מהימן כל מודה במקצת במיגו דכופר הכל הוא משום דאינו רוצה להעיז כדאמרינן בכל דוכתי אבל הכא מיגו מעליא הוא דמ"ל לא לויתי ומ"ל פרעתי אך באמת זה לק"מ דאף באומר נ' פרעתיך ונ' א"י חייב ש"ד להרמב"ן דדוקא בנ' דחבלה לא הוי כמודה במקצת כיון שכופר בהם לפנינו אלא דלא מהימנינן ליה והתובע נ"ו לכך כיון שא"נ אלא ע"י השבועה לא מיחשב כהודאה במקצת משא"כ בטוען נ' פרעתיך ונ' א"י כיון שמדין תורה חייב לשלם הנ' שמסופק בהן בלא שבועה אלא שמדרבנן חיישינן דילמא דמיפרע לא דייק וטענת התובע נמי בספק היא וא"כ כיון דע"י השבועה הוא דק ודאי קושטא קאמר ונתחייב במקצת על ידי טענתו והוי מב"מ גמור אך לפ"ז לפ"מ שהעלה הר"ן שם טעם אחר דהיכא שאין התובע יכול ליטול אלא בשבועה לא חשיב כמב"מ שאינו מודה בממון אלא בגורם לממון משום דאיכא למימר מי יימר דמשתבע ומוכח התם דאף בשבועה דרבנן אמרינן כן דהא הר"ן הקשה שם כן אשבועה שאינו ברשותו ע"ש וא"כ בטענו מנה והלה משיב נ' פרעתיך ונ' א"י אם פרעתיך לא הוי מב"מ כיון שהתובע צריך שבועה ואינו אלא גורם לממון וא"כ אף במשיב נ' לא לויתי ונ' א"י אם פרעתיך פטור מש"ד במיגו דאי בעי היה טוען נ' פרעתיך וא"כ מה שהעתיק הש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ג דברי הרמב"ן דאם טוען נ' לית לך גבאי ונ' א"י אם פרעתי דחייב ש"ד אינו נכון די"ל דלפי מסקנת הר"ן שם דהיכא דהתובע צריך שבועה לא מיחשב הודאה במקצת משום דאינו אלא גל"מ ליתא להך דינא דהרמב"ן מה"ט דכתיבנא אך זה ל"ק אלא למ"ש הש"ך שם דבנ' דחבלה מיירי שהנתבע מודה שכבר נשבע התובע או שכופר ועדים מעידים שכבר נשבע אבל כשלא נשבע אפי' שרוצה התובע לישבע עכשיו לא הוי מב"מ אבל באמת דברי הש"ך שם תמוהין דהמעיין בר"ן מבואר להיפך דדוקא קודם שנשבע לא מקרי מב"מ אבל כשהתובע נשבע עכשיו לפנינו הוי מב"מ דמה יעשה זה שלא היו לו עדים ועכשיו באו לו עדים דחייב שבועה וה"נ כשנשבע כבאו עדים דמיא ע"ש וא"כ ה"נ באומר נ' לא לויתי ונ' א"י אם פרעתיך חייב ש"ד דליכא למיפטריה משבועה במיגו דאי בעי אמר נ' פרעתיך ונ' א"י דהא אף אם יטעון כן יהיה חייב שבועה כשהתובע ישבע אחמשים שטוען א"י כמ"ש הר"ן א"כ השתא שטוען הנתבע נ' לא לויתי ונ' א"י אם פרעתיך דצריך לשלם החמשים שטוען א"י בלי שום שבועה הוי מב"מ גמור וחייב ש"ד אך לפי מ"ש בר"ס פ"ז בביאור דברי הש"ך והעליתי שם דאף הש"ך מודה בטוען נ' פרעתיך ונ' א"י אם פרעתיך דחייב הנתבע ש"ד כשהתובע נשבע אחמשים דא"י א"כ אף דברי הש"ך נכונים לדינא לשיטתו דבטוען נ' לא לויתי וחמשים א"י אם פרעתיך חייב ש"ד בכל גווני דהא לית ליה מיגו זהו מה שנ"ל בדינים אלו ודוק:

ח אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני, הרמב"ם פ"א מטוען והסמ"ג עשין צ"ה כתבו וז"ל ואם אין לו תובע אלא הודה מעצמו הלויתני או הפקדת אצלי או אביך הפקיד אצלי וא"י אם החזרתיו אינו חייב לשלם עכ"ל ומדבריהם נלמד אף דהיורש לא ה"ל למידע אם פרע לאביו או לא לא אמרינן דנשבע שלא פקדנו אבא ונוטל אלא כיון דמכל מקום אינו טוען ברי פטור הנתבע אמנם הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ע"ח גבי הא דמוקי התם רבה ור"י מתניתין בשתי כיתי עדים כתב וז"ל הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל א"כ הא דקתני לענין החוב מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשתי כיתי עדים ואמאי יחלוקו אדרבה ה"ל למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ותירצו בתוס' דהכא לתרווייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתיה שהוא מחויב לו הלוה קודם שנולד ספק זה וללוה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה הילכך יחלוקו וא"ת אדרבה ה"ל כמנה הלויתני וא"י אם פרעתיך אם לאו דתנן בב"ק שהוא חייב י"ל דשאני התם דליכא רגלי' שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו עכ"ל והנה מדהקשה הרשב"א מא"י אם פרעתיך אף דהתם יש לומר דאף התובע מסופק ובטענו שניהם ספק מבואר בש"ס דב"ק להדיא דפטור כדפריך אי דלא תבע ליה רישא נמי דלא תבע ליה ואמאי חייב וע"כ צ"ל כמ"ש המ"ל בפ"ד מהל' שאלה דס"ל להרשב"א דדוקא בדבר דהוי ליה למידע פטור הנתבע כשטוענים שניהם ספק על הפרעון דעל המלוה רמיא טפי למידק אם מגיע לו ממון משא"כ היכא דלא הוי ליה למידע חייב הנתבע אף כששניהם מסופקים וא"כ הכא נמי ביורש שטוען מספק והלה משיב א"י אם פרעתיך חייב הנתבע ונראה הא דהכריחו להרשב"א לסברא זו הוא משום דלפי תי' התוס' קשה דהא משמע הכא דבלא תבעו אדם פטור לגמרי וכדע' כל הפוסקים בזה ואמאי התם יחלוקו ע"כ צ"ל דהכא שאני כיון דהמלוה ה"ל למידע פטור לגמרי אבל התם דלא ה"ל למידע יש להעמיד בחזקת החיוב דמעיקרא ולכך הקשה דה"ל א"י אם פרעתיך אבל באמת דבריו אינם מוכרחי' דבמרדכי מבואר שם דס"ל דבשני כיתי עדים הממע"ה ומתרץ קושית הרשב"א בע"א וא"כ מה"ת להמציא חילוק זה וכן מוכח לפענ"ד מדברי בעה"ת שער ל"ח ח"ד והראנ"ח שהביא המ"ל שם שכתבו הא דא"י אם פרעתיך חייב היינו דוקא כשהנתבע ה"ל למידע אבל היכא דהנתבע לא ה"ל למידע פטור ולכך מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים וטענינן להו שמא פרע ולא הוי כא"י אם פרעתיך משום דהיורש לא ה"ל למידע ולא פשע כלום ע"ש ואי אמרת דהיכא דשניהם מסופקים בהפרעון ולשניהם לא ה"ל למידע דחייב הנתבע לשלם כשיטת הרשב"א א"כ כ"ש בדבר דהתובע טוען ברי ולהנתבע לא ה"ל למידע וטוען ספק דיש לחייבו לשלם דהא להתובע ליכא ריעותא כלל כיון שטוען ברי ובודאי עדיף טענת ברי שלו בדבר דה"ל למידע מטענת ספק שלו בדבר דלא ה"ל למידע א"ו דאין חילוק בזה וכשיטת הרמב"ם והסמ"ג ועוד דאל"כ יורש יגבה מן היורש מלוה ע"פ כיון דשניהם מסופקים בהפרעון א"ו דאף בדבר דלא ה"ל למידע לשניהם ומסופקי' בהפרעון פטור הנתבע ועוד נלפענ"ד דאף הרשב"א מודה דאין חילוק בין ה"ל למידע או לא ודלא כהמ"ל אלא דטעמא דהרשב"א הוא משום דס"ל דע"כ לא אמרינן דכששניהם מסופקי' על הפרעון פטור הנתבע ולא מוקמינן בחזקת החיוב דמעיקרא היינו משום דלא הוי חזקה מעליא משום דכל חוב עומד לפרעון ולא שייך למימר אוקי אחזקה קמייתא כיון שעומד ליפרע וכן משמע בבעה"ת שער ל"ח וכעין זה כתב המג"א בא"ח סי' ח' ס"ק י"א גבי ציצית ע"ש משא"כ בזרק לו החוב שאינו עומד לכך שיהיה המעות קרוב ללוה דוקא ולכך בספק יש להעמידו בחזקת החיוב דמעיקרא ומקשה הרשב"א שפיר דהוי א"י אם פרעתיך וא"כ בהאי דינא דספק קרוב ללוה או למלוה י"ל דכ"ע מודים להרשב"א דחולקין החוב בטועני' שניהם ספק אך מ"מ במרדכי שם מבואר דלא כהרשב"א וע' בש"ך סי' צ"א סק"י ומ"ש שם

ט וע"א מעיד שהלוהו. וכתב הסמ"ע ואף שאין הע"א מעיד עליו שעדיין לא פרעו או שהוא ת"ז וכתב עליו הש"ך ואע"ג דאית ליה מיגו מ"מ כיון דהשתא טוען א"י ואין נשבעין שבועת התורה בא"י ה"ל משויל"מ דלא כתשו' מבי"ט ח"א סי' קנ"א דפסק דדוקא כשהעד מעיד שעדיין לא פרע דלית ליה מיגו עכ"ל מפשיטות דבריו משמע דהוי קשיא ליה מאי משויל"מ שייך הכא הא אי טעין ברי היה נאמן במיגו דפרעתי וע"ז תי' דמ"מ כיון דהשתא טוען שמא ולא שייך מיגו מחויב לישבע להכחיש את העד בברי וכיון דאיל"מ אך מדברי הר"ן בפ' כל הנשבעין גבי מה לי הוא מה לי אבוה מוכח להיפך שהוכיח שם דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר איני יודע מהא דאמרינן בפרק הבית והעליה גבי היה א' מהן מכיר אבניו נוטלן כגון שיש עסק שבועה ביניהם דאמר חמשין דידך הן וחמשין לא ידענא דהוי משויל"מ ואמאי לא מהימן במיגו דלא ידענא להו כלל דאין זה עזות דלא ה"ל למידע ונימא לאו מחויב שבועה הוא א"ו דאיני יודע לאו מיגו הוא כלל עכ"ד הרי להדיא אף דטוען על השאר איני יודע שייך מיגו אך יש לדחות דשא"ה כיון דבטוען ברי היה פטור משבועה כיון דאית ליה מיגו מעליא לכך אף בטוען שמא אף דלא שייך מיגו לא שייך ביה לומר משויל"מ אבל בע"א כיון דאם היה טוען ברי לא לויתי היה צריך שבועה להכחיש את העד ולא הוי מהימן במיגו דפרעתי כמ"ש הר"ן בר"פ כ"ה גבי שבועת השומרים דחייבה רחמנא היכי משכחת לה והרשב"א בחי' שם דלא אמרינן מיגו להכחיש את העד דלענין שבועה הוי ע"א כמו שנים והוי מיגו במקום עדים ע"ש ולכך אף בטוען א"י הוי משויל"מ אך מ"מ אין זה במשמעות לשון הש"ך דבפשיטו' ה"ל לתרץ דל"א מיגו נגד ע"א אמנם מ"מ לענין דינא צל"ע דיש מקום לדברי המבי"ט לפי מאי דפסק הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א דל"א משויל"מ אלא בדבר שאפשר לומר שיודע ולכך צריך שבוע' דדילמא יודע שחייב לו ומתוך שאיל"מ אבל בדבר שהכל יודעים שא"י לאו מחויב שבועה הוא כלל וכן בע"א שמעיד שבהמות של חבירי הזיקו כמה עניינים אין חבירו חייב לשלם כיון שהכל יודעים שא"י לאו מחויב שבועה הוא כלל ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהנתבע יש לו מיגו דפרעתי א"כ הוי אנן סהדי שאינו יודע דאם איתא שהוא יודע ומשקר ה"ל לטעון פרעתי ואם כן כיון דמחמת המיגו יש ראיה שא"י לאו מחויב שבועה הוא כלל ולא הוי משויל"מ וגם לא שייך לומר בזה דלא אמרי' מיגו נגד ע"א דהא המיגו אינו אלא ראיה שא"י ולאו להכחיש את העד הוא ולכאורה י"ל דהשתא שטוען א"י לא הוי מיגו דפרעתי מיגו מעליא דהוי מיגו דהעזה דכי טעין א"י אינו מעיז אבל כשיטעון פרעתי יעיז ומיגו דהעזה לא אמרינן לפטור משבועה וכיון דחייב שבועה הוי משויל"מ כמו בחמשין לא ידענא ושניהם חשודים אף דאית להו מיגו דכופר הכל לא מהני דהוי מיגו דהעזה וחייבי' שבועה ואיל"מ אך אכתי יש לדון בזה חדא דטענת א"י בדבר דה"ל למידע הוי ג"כ העזה כדמוכח מדברי הר"ן בפכ"ה שהבאתי לעיל ומה לי העזה מרובה או העזה מועטת כדאמרינן ובכולי בעי דלודי ליה ופי' התוס' דנימא מדאינו מעיז ודאי קושטא קאמר ולא אמרינן דניחא ליה להעיז במקצת משיעיז בכולי ע"ש ועוד דטענת איני יודע גרועה יותר מטענת להד"ם אף דהוי העזה כדמשמע מדברי התוס' בפרק השואל דהקשו לרב ושמואל דפטרי בנ' ידענא ונ' לא ידענא א"כ כל מודה במקצת להימן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר אחמשים שכופר א"י ותי' דאיני יודע לאו מיגו הוא דאין אדם טוען ברצון איני יודע הרי דניחא ליה לטעון להד"ם ולהעיז משיטעון א"י אף דלא הוי העזה כולי האי ואף דיש לדחות די"ל דיש אדם שיותר טוב לו להעיז משיטעון א"י שהוא טענה גרועה בעיני בני אדם ויש אדם שנוח לו לטעון איני יודע דליכא העזה כולי האי מלטעון ברי שהוא העזה גדולה נגד המלוה ולכך בכל גווני ליכא מיגו מ"מ מנ"ל לחלק בהכי גם מדברי הנ"י בפ' המפקיד גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי מוכח דיותר נוח לאדם להעיז משיטעון טענה דלא שכיח ע"ש וא"כ הכא נמי טענת איני יודע לא שכיחא בדבר דהוי ליה למידע ויותר נוח לו לטעון בברי והוי מיגו מעליא וע' בתוס' דב"ב דף ל"ד ע"א ד"ה הוי מחויב שבועה ובסמ"ע סי' ק"ח ס"ק י"ז וצ"ע:

י בכל אלו הוי ליה משויל"מ. וכתב הש"ך דמכאן נרא' בממרמות שלנו אם יש ע"א על הקיום מאחר שיש שם נאמנות על הפרעון רק שיכול לטעון פרעתי במיגו דמזויף וכיון שיש ע"א שהיא חתימתו לא הוי מיגו והוי משויל"מ עכ"ל אך מדברי הסמ"ע בסי' נ"א סק"ה מוכח להיפך ע"ש והארכתי שם בזה והעליתי דהעיקר כהש"ך ועמ"ש בר"ס מ"ו:

יא משויל"מ הא דא"נ בשבועה דשלו חטף במיגו דלא חטפתי תי' התוס' פחז"ה בשם ר"י דלא חציף אינש לאכחושי סהדא לישבע כנגדו ועוד תי' שם בשם ריב"ם דאע"ג דהוי מיגו מעליא מ"מ כיון דהאמינה תורה ע"א לענין שבועה מוכרח הוא לישבע נגדו או לשלם דכל שאינו נשבע נגדו להכחישו חשוב הוא כשני עדים ותי' זה תפסו במסקנתם הרמב"ן והר"ן וכ"כ הש"ך וע' בריב"ש סימן של"ב שכתב דלתי' בתרא כ"ש אם העד מעיד ג"כ שהחפץ אינו של החוטף דג"כ מחויב לשלם דכל שאינו מכחישו בגוף החטיפה ה"ל כשנים וא"נ לומר דשלו חטף משא"כ לתי' קמא נאמן במיגו דלא חטפתי דהא השתא נמי מעיז ומכחיש את העד והדברים נכונים והש"ך בר"ס נ"א לא ירד לזה ע"ש ומ"ש שם עוד כתבו הסמ"ע והש"ך דמיירי הכא שראו החפץ בידו בשעת תביעה דאל"כ נאמן במיגו דהחזרתי ובסי' ע"ב ס"ק כ"ב הנחתי דין זה בצ"ע ע"ש:

יב וי"א שכיון שנתחייב וכו'. הסמ"ע והב"ח והש"ך כתבו דדוקא אסיפא פליגי י"א אלו אבל ברישא כשנתחייב על עיקר תביעה ש"ד ואיל"מ מודי דנשבע על הגלגול היסת ונפטר דהא אין כאן ש"ד כלל שהרי מוכרח הוא לשלם והש"ך הוסיף דלכך כתב הטור בסתם בס"ס צ"ד בשם תשובת הרא"ש שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו מן התורה ואין כאן גלגול עכ"ל והיינו משום דכ"ע מודי בזה ואני תמה דמדברי הנ"י בפ' השואל בשאלה חצי יום מוכח להיפך דהוכיח שם דאמרינן בגלגול משויל"מ ממתניתין דשני עבדים א' גדול וא' קטן לוקח אומר גדול לקחתי והלוה אומר א"י זכה בגדול ולר"נ דס"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור צריך לאוקמי מתניתין דהתם ביש עסק שבועה ביניהם כמו דמוקי מתניתין דהשואל ביש עסק שבועה ביניהם והיכי משכחת לה הא בעבדי' גופייהו אין נשבעין עליהן כלל אלא ע"כ כגון שטוען עבד בכסותו וכיון דמודה ליה בחד עבד וחד כסות מחויב שבועה אכסות אחרת ועל העבד ע"י גלגול וה"ל משויל"מ אלמא דאף בגלגול אמרינן משויל"מ הרי משמע להדיא דאף דאינו נשבע כלל אכסות האחרת דהא צריך לשלם אותו כיון שא"י מ"מ הוי משויל"מ ע"י גלגול אף על העבד ודוחק גדול לומר דמיירי התם שטוען על הכסות בברי שלא לקח אלא כסות עבד קטן ונשבע ע"ז אלא דעל העבד א"י אם לקח גדול או קטן דלשון עבד בכסותו לא משמע כן ועוד דבנ"י בפ' השואל במשנה דהמחליף פרה בחמור ד"ה זכה בגדול כתב להדיא דמיירי שטוען א"י אם לקח כסות עבד קטן או גדול וזכה בכסות דהוי משויל"מ ובעבד נמי אף דאין נשבעין עליהם מ"מ חייב שבועה עליהם ע"י גלגול והוי משויל"מ וברור דדברי הנ"י אלו היה בהעלם עין מהסמ"ע והש"ך וכן הטור גופיה כתב בס"ס רכ"ג ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתבעו שני עבדים בכסותם ומודה על האחד ועל השני אומר א"י מתוך שאיל"מ עכ"ל הרי להדיא דאף היכא דמשלם על גוף הטענה מ"מ על הגלגול הוי משויל"מ אך באמת דברי הטור תמוהים מאוד דסותר א"ע למ"ש בס"ס צ"ד וכן תמה עליו הרב בעל תוי"ט בפרק השואל במשנה דהמחליף דסותר א"ע למ"ש בשם הרא"ש בסי' זה לפסק הלכה דאין אומרים בשבועה הבאה ע"י גלגול משויל"מ והניח בקושיא ואמנם לפעד"נ לתרץ קושית הנ"י הא דהוכיח ממתניתין דזכה בגדול דאף בשבועה הבאה ע"י גלגול אמרי' משויל"מ ובזה יהיו מיושבים גם דברי הטור על נכון והוא דיש להבין לשיטת הסוברי' דבגלגול שבועה ל"א משויל"מ מה טעם יש בדבר כיון דילפינן לה מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשי' כדאמרי' בפ' כ"ה מה"ת לחלק בין עיקר שבועה לגלגול דהא ג"ש ג"כ דאורייתא היא וצריך לומר כיון דחזינן דרחמנא לא חייבה שבועה אטענת הגלגול לבדו אלא כשיש לו שבועה בלא"ה החמירה התורה לגלגל עליו כיון דנשבע בלא"ה אטענה אחרת ישבע ג"כ אטענה זו וא"כ מסתברא דבכה"ג לא אמרינן משויל"מ כיון דאינו חייב לישבע על טענה זו כלל רק כיון דנשבע בלא"ה רמיא רחמנא עליו לברר דבריו ולישבע ג"כ על טענת הגלגול אבל היכא דא"י לישבע על טענת הגלגול ל"א שישלם עבור מה דא"י לישבע כיון שאינו חייב שבועה כלל מדינא ומוקמינן קרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם דדוקא כשא"י לישבע עיקר שבועה הוא דצריך לשלם ולא בגלגול וזה הוא כוונת הרא"ש במתני' דשאלה חצי יום אלא שקיצר בלשונו ע"ש ולפ"ז י"ל דע"כ לא אמרינן בג"ש משויל"מ אלא היכא שהוא כופר הכל על טענת הגלגול אלא דלאחר שנתחייב לו ש"ד על טענה אחרת מגלגל עליו ג"כ טענה זו אבל היכא שהודה לו במקצת קרקעות ועבדי' שאין נשבעין עליהן אלא ע"י גלגול של שבועה אחרת בכה"ג אמרינן בהו משויל"מ כיון דמה שאין נשבעין על דברי' אלו הוא חידוש שחדשה התורה בהן דילפינן להו מכלל ופרט א"כ אין לך בהם אלא חידושם ואמרינן דרחמנא לא פטרה קרקעות ועבדי' משבועה אלא על טענתם לבדם אבל היכא שנתחייב לו ש"ד ממקום אחר נשבעין ג"כ עליהם ע"י גלגול ומוקמינן להו אדינייהו כשאר מודה במקצת ואמרי' בהו משויל"מ וכעין זה כתבו התוס' בס"פ כל הנשבעין על הא דאמרי' התם לכל מגלגלין חוץ משכיר דהטעם הוא משום דשכיר מן הדין א"צ שבועה כלל אלא דחייב שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב ולכך אין מגלגלין והקשו שם הא בע"א מעידה שהיא פרועה אמרינן ג"כ בפ' הכותב דאינו אלא כדי להפיס ותי' דשא"ה דאינה פטורה אלא מגזה"כ דאין נשבעין על הקרקעות ולכך כיון שהצריכו חז"ל שבועה החמירו אף לגלגל עליו ע"ש וה"נ י"ל סברא זו לענין משויל"מ ולכך בשני עבדים אחד גדול ואחד קטן ויש עסק שבועה ביניהם כיון דהוא מודה במקצת על העבד גופיה אלא דאין נשבעין עליו מגזירת הכתוב ולכך ע"י גלגול אמרינן ביה משויל"מ וזה הוא ג"כ דעת הטור בס"ס רכ"ג ולכך פסק התם דהוי משויל"מ אף בגלגול שבוע' ובזה מתורץ גם כן דאינו סותר למ"ש בס"ס צ"ד דהתם כיון שמשלם על עיקר הטענה לא שייך גלגול גביה להשביעו דהא רחמנא לא חייבה שבועת הגלגול אלא היכא דנשבע בלא"ה החמירה רחמנא לישבע ולברר גם כן טענת הגלגול אבל היכא דמשלם גוף הטענה לא החמירה רחמנא לישבע טענת הגלגול אבל עבדי' שאין נשבעין עליהן אלא מגזירת הכתוב לכך היכא שנתחייב שבועה בלא"ה אף שא"י לישבע מ"מ אמרינן דמוקמינן להו אדינא וחלה עליו השבועה בכולל וכשיטת הנ"י ומשאיל"מ זה נ"ל נכון מאוד וכפתור ופרח ליישב דברי הטור ודוק:

יג יכול להשביעו היסת. דעת הסמ"ע דאם תפס בעל התיבה משל שמעון בלא עדי' תפיסתו תפיסה והש"ך והט"ז תמהו עליו דהיאך יועיל תפיסה להוציא ממון מספק ולפענ"ד דעת הסמ"ע הוא דכאן מיירי בתיבה פרוצה וראובן טוען שראה מה שהיה בתיבה קודם שנכנס שם שמעון ולא היה שם אדם אחר רק הוא ועכשיו נחסר מהתיבה דזה הוי טענת ברי לגמרי דהא אי העידו עדים באופן זה היה נוטל בלא שבועה דמתקיימת עדותן בידיעה שלא בראיה כדאיתא לקמן בסי' צ' ס"ו וכן מוכח שם בסמ"ע ס"ק י"ז ובפרישה מבואר יותר שראובן טוען כה"ג שלא היה שם אחר רק הוא ולכך נשבע היסת דהוי כטענת ברי ולכך בכה"ג מהני ג"כ תפיסה בלא עדים כיון דטענת ברי הוא ובאמת בכה"ג נראה דיכול להפך השבועה על התובע כיון דע"פ עדי' כאלו מוציאין ממון ה"ה דבכה"ג יכול התובע לישבע וליטול אך הסמ"ע בס"ק מ"ח לא כתב כן ולא ידעתי טעמו ואפשר דס"ל כיון דאינו מועיל עדות ידיעה שלא בראיה אלא בד"מ ולא בד"נ כדאיתא בפרק שבועת העדות דף ל"ד ע"א לכך לענין שבועה לא מצי התובע לישבע ע"ז שהוא נטל החפצים ודוחק וצ"ע גם נראה דבכה"ג אם הנתבע מודה במקצת חייב ש"ד דזה חשיב כטענת ברי גמור וראיה לזה מהא דאיתא בפ' הניזקין דף נ"א אמר ר"י שני כיסים קשורים מצאת לי והלוה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע ש"ד משום דכיסין לא מנתחי אהדדי מיחשב טענת ברי ואע"ג דזימנין דמתעכל קיטרייהו כמ"ש התוס' אפ"ה חשיב טענת ברי ואף דלא קיי"ל הכי הוא משום דהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם אבל מ"מ כ"ע ס"ל דידיעה בלא ראיה מיחשב טענת ברי וחייב הנתבע ש"ד ע"ז אך כ"ז לפי דברי הסמ"ע אך הש"ך הבין דמיירי כאן אף שלא טען שידוע לו שלא היה שם שום אדם מקודם ואפ"ה ס"ל דמשביעין אותו היסת והנכון אתו דכן משמע במרדכי להדיא דמדמה ליה לאמר לי אבא ולכך השיג יפה על הסמ"ע דבכה"ג לא מהני תפיסה וע' בש"ך ס"ק ס"ג וז"ב וע' בתשו' רמ"א סי' ק' אות י"ב דמוכח מדבריו דס"ל דבתיבה פרוצה והלה מודה במקצת דחייב הנתבע שבועת המשנה בנק"ח ומדמה ליה התם לשבועת השותפו' ע"ש וא"כ לפי מ"ש הש"ך בסי' צ"ג סק"ג דבשבועת השותפים לא צריך הודאה במקצת ואפ"ה כאן בתיבה פרוצה אינו חייב אלא היסת א"כ י"ל דאף במב"מ בתיבה פרוצה אינו חייב אלא היסת אך באמת קשה לפי מה דמדמה ליה המרדכי לשבועת השותפים א"כ לשיטת הפוסקי' דלענין שבועת השותפים א"ל הודאה במקצת א"כ בתיבה פרוצה אף בכופר הכל יתחייב שבועת המשנה בנק"ח וצריך ישוב:

יד מצאתי כתוב בפנקסו של אבא וכו'. והיכא שנתחייב אדם לחבירו שבועה בב"ד ומת התובע עמ"ש בסי' צ"א סק"ד דנראה דבש"ד כשהיורשים תובעים אותו פטור מש"ד אך מ"מ חייב היסת כמו בטענו ספק ע"פ קרוב שמבואר בסכ"ג בהגה דמשביעין אותו היסת ע"ש:

טו אפילו קרוב שלו משביעין אותו היסת. לכאורה הטעם הוא משום דע"י הקרוב מיחשב טענתו טענת ברי אך זה ליתא דא"כ אף שהאחר הוא נוגע בדבר ליחייב שבועה על ידו כמו בכל היסת דמחייבינן הנתבע שבועה ע"פ טענת התובע אף שהוא נוגע בדבר א"ו הא דחייב שבועה ע"פ קרוב הוא מטעם עדות וכן מבואר בתה"ד סי' ש"ח להדיא וז"ל דדוקא פסול מחמת קורבה זוקק לשבועת היסת משום דאינו פסול אלא מגזה"כ דאפילו משה ואהרן פסולים לעדות ואיכא למימר שבועת היסת שהוא תקנתא דרבנן לא פסלו קרובים לגביה אבל פסול דנוגע בדבר אין להאמינו כל עיקר דהתם הוא כבע"ד עצמו ואין לסמוך כלום על עדותו עכ"ל הרי להדיא דלענין היסת לא פסלו קרובים ומחייבי שבועה מתורת עדות וכן משמע במרדכי גופיה וכ"נ דברי הש"ך בס"ק פ"ב מזה יש ללמוד דין חדש לפי מה דקיי"ל דעד המסייע פוטר משבועה משום ק"ו דאם ע"א מחייב את הנתבע המוחזק לישבע כ"ש דמועיל העד להנתבע המוחזק לפוטרו מהשבועה כמבואר בהרא"ש והמרדכי בפ"ק דמציעא טעם זה וכן הסכימו האחרונים כמ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו וא"כ לענין שבועת היסת יש לפטור אף עד קרוב המסייע להנתבע כיון דע"א קרוב מועיל לחייב הנתבע היסת אף שהתובע טוענו ספק כ"ש דיועיל ע"א קרוב לפטור את הנתבע מהיסת וגם יש סעד לזה מתשובת מוהרי"ט ח"א סי' קנ"א שכתב לדחות סברת בעה"ת דס"ל דעד המסייע אינו פוטר מהיסת משום דתקנתא דר"נ בכל ענין נתקנה דחזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו דמסתברא דר"נ לא תקן אלא משום הך אומדנא דאיכא רגלים לדבר למרמי עליו שבועה אבל היכא דאית להנתבע עד המסייע טפי איכא אומדנא להנתבע דאחזוקי סהדא בשקרא לא מחזיקינן דחזקה א"א חוטא ולא לו ואע"ג דאינו קם לממון הא אשכחן שהאמינתו תורה בסוטה אחר סתירה לאוסרה על בעלה ובעגלה ערופה שלא תערף וחז"ל האמינוהו בעדות אשה להתירה לשוק ובשבויה שתנשא לכהונה וכנגד חזקה זו חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו לאו כלום היא עכ"ל וא"כ כיון דטעמא דעד המסייע פוטר מהיסת הוא מטעמא דא"א חוטא ולא לו א"כ אף בעד קרוב שייך האי טעמא דאף באב לגבי בנו שייך א"א חוטא ולא לו כדמוכח בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב וגם בכל הני בעד טומאה ועגלה ערופה ושבויה ועדות אשה נאמנים אפילו אשה וקרוב וא"כ הוא הדין לענין היסת נמי ועוד יש לתת טוב טעם מהא דאמרינן בפ' שבועת הדיינים דר"נ תקן היסת משום חזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו ופריך הש"ס אדרבה חזקה א"א מעיז פניו בפני בע"ח ומשני דאשתמוטי קא משתמיט עד דהוי ליה זוזי ופרע ליה והנה התוס' בפ' הגוזל דף ק"ו הוכיחו דל"ד בפני בע"ח א"א מעיז אלא דבכל מידי שידע בי' חבריה דמשקר א"א מעיז לכפור בו וכן הוא שיטת כל הפוסקים וא"כ בעד קרוב המסייע איכא חזקה דהעד קושטא קאמר דהא אינו מעיז לשקר במידי דידע ביה חבריה ולגבי העד לא שייך אשתמוטי וא"כ חזקה זו מגרע לחזקת התובע ופטור הנתבע מהיסת ובתשובה הארכתי בזה מאוד בימי חורפי ולא ראיתי לשום אחד מהמחברים שנתעורר בזה וע' בש"ך ס"ק פ"ג ובמ"ש בסי' נ"ח סק"ג:

טז ודוקא שאותו שאומר מפיו אינו נוגע בעדות. מבואר בתה"ד סי' ש"ח כגון ראובן ששלח ביד שמעון מעות ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו אין להאמינו שיהא יכול ראובן להשביע ללוי כיון ששמעון נוגע בעדות שהרי צריך לישבע נגד ראובן ויש לי לתמוה מהא דאמרינן בפ' האיש מקדש דף מ"ג דהיכא דשלח הלוה את החוב למלוה ע"י שנים דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דמיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה נאמנין לומר פרעינהו למלוה ומסיק עלה הש"ס והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהביניה ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע לוה למלוה והיינו משום דנוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ללוה יהיו חייבין היסת והקשו התוס' שם דמ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים בשבועה שפרעו למלוה במיגו דהוי אומרים אהדרינהו ללוה שהיו פטורים בשבועה דהרי אינן נוגעים כלל ותי' משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר משמע עדים הנאמנים בדיבורם לבד אבל עדים שטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם וא"כ קשה הכא אמאי אין ראובן יכול להשביע ללוי ע"פ שמעון אף דחייב שבועה מ"מ הא לאחר שנשבע שמעון לא הוי כלל נוגע בעדות דהא אי בעי אמר שהחזיר המעות לראובן והיה נפטר בשבועה כקושית התוס' אלא דפסול לעדות משום גזה"כ דע"פ שנים עדים יקום דבר עדים הנאמנים בדיבורם לבד ועד שצריך שבועה אינו עד וא"כ הוי כמו קרוב דרחמנא פסליה לעדות וא"כ כיון דע"פ קרוב משביעין היסת א"כ ה"נ יהא ראובן יכול להשביע ללוי ע"פ שמעון ולא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דהתה"ד ס"ל כמ"ש המרדכי והרשב"א בחידושיו שם ליישב קושית התוס' בע"א וז"ל דכיון שאתה מצריכן שבועה נפקי מתורת עדים והוי כמו בעלי דברים עכ"ל ולכך ס"ל להתה"ד דאף דקרוב זוקק לשבועת היסת משום דחז"ל לא פסלוהו להיסת מ"מ הכא כיון דשמעון פסול משום כיון דצריך שבועה הוי כבעל דבר גרע טפי ואינו זוקק אף להיסת וא"כ לפי תי' התוס' דהעדים פסילי מגזירת הכתוב דע"פ שנים עדים יכול ראובן להשביע ללוי דלא כהתה"ד ואפשר דהתה"ד סובר דגם כוונת התוס' לדברי המרדכי והרשב"א אך אין זה במשמעות לשונם כלל ובזה תרצתי דברי הרי"ף בפ' האיש מקדש שם שהעתיק שם הירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכפר ביה אתא עובד' קמיה דר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו שבועה ע"י הכתף ותמהו עליו כל הראשונים דהא השתא דתיקנו רבנן שבועת היסת אין שליח נעשה עד דנוגע בעדות הוא ולפמ"ש א"ש דהא הש"ס מפרש הטעם למ"ד אין שליח נעשה עד הוא משום כיון דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו הוי ליה כגופו וא"כ י"ל הא דאמר הירושלמי וחייב שבועה ע"י הכתף היינו שבועת היסת והיינו משום כיון דהשליח אית ליה מיגו דהחזרתי להמפקיד הוי עד מעליא שאינו נוגע בעדות כלל אלא דמיפסל משום גזה"כ דע"פ שנים עדים דבעינן דוקא עדים הנאמנים בדיבורם לבד וא"כ הוי כמו קרוב דזוקק להיסת ולכך יכול המפקיד להשביע היסת להנפקד ע"י השליח אבל אי אין שליח נעשה עד משום דה"ל כגופו א"כ הוי כנוגע בעדות וגרע מיניה ואין המפקיד יכול להשביע הנפקד בטענת שמא ע"י השליח כסברת התה"ד ולכך אמר בירושלמי דר' ירמיה עשה שליח עד וחייבו שבועת היסת ע"י הכתף וא"ש ונכון זה אמרתי בימי חורפי אמנם עכשיו דקדקתי יפה ונ"ל דדברי התה"ד נכונים אף לשיטת התוס' והוא משום דנראה הטעם דעד קרוב זוקק להיסת הוא משום אף דהתורה פסלה אותו לעדות מ"מ אית ליה חזקה דא"א חוטא ולא לו ולכך האמינוהו חז"ל לחייב היסת כמו דחייבו היסת משום חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו וכמ"ש בס"ק שלפ"ז בשם מוהרי"ט בתשובה ולפ"ז יפה פסק התה"ד דלוי א"צ לישבע ע"פ עדות שמעון משום דשמעון נוגע בעדות הוא וליכא למימר דהא אית ליה מיגו דאהדרינהו לראובן אלא דפסול דעד שצריך שבועה אינו עד והוי כקרוב דזוקק להיסת זה ליתא דהנה יש להבין הא דאמרינן מיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה מהימני לומר פרעינהו למלוה מה מיגו הוא זה כיון דחשדינן להו דמשקרי ומעכבים המעות לעצמם מאי איכפת להו לשקר נגד המלוה או נגד הלוה ומאי מיגו הוא זה ונ"ל דמ"מ כיון שיש בידם לומר שנתנו ללוה ויש בידם לומר שנתנו למלוה שם עדים עליהם ורחמנא הימנינהו דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר וכיון שיש בידם לומר אהדרינהו ללוה עכשיו שאומרים פרענו להמלוה עדים גמורים הם ומהימני וא"כ כיון דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת לא הוי עדים מן התורה דעד שצריך שבועה אינו עד ג"כ אינו מחייב שבועת היסת בטענת ספק דמה רגלים לדבר איכא הכא דל"ש בזה לומר חזקה א"א חוטא ולא לו דהא אנן חשדינן ליה דמשקר ומעכב המעות לעצמו ובע"כ צריך לשקר נגד אחד מהן לטובתו ומה איכפת ליה לשקר נגד ראובן או נגד לוי ומתורת עדות רחמנא פסליה דעד שצריך שבועה אינו עד ולכך פטור לוי משבועה משום דראובן טוענו בספק ואין נשבעין על טענת ספק זה נ"ל נכון מאוד וקילורין לעינים בס"ד וראיה לזה לפי מה שהוכחתי לעיל דעד קרוב המסייע פוטר מהיסת כמו דזוקק להיסת לשיטה זו וא"כ תקשה הא דאמרינן בקדושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהביה ליה ואמאי צריכים שניהם לישבע הא כיון שאחד מהן נשבע א"כ מיחשב לעד קרוב דרחמנא פסליה לשיטת התוס' ויפטור את חבירו משבועה מתורת עד המסייע א"ו דהשליח גרע יותר מעד קרוב מה"ט דכתיבנא ודברי תה"ד מוכרחים:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה