אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

עד

עג

א אם יש לו כדי סיפוקו עד שיגיע לישוב וכדי וכו'. אבל אם אין לו כדי סיפוקו אינו חייב ליתנם לו שאף בישוב מסדרים ונותנין לו מזון הראוי לו כ"כ הטור בשם הרמב"ן ולפ"ז אם חייב לו שכירות דאין מסדרין לו לפי דעת י"א בסי' צ"ז סכ"ט או שחייב לו משום גזילה דנראה דלכ"ע אין מסדרין לו אף שאין לו כדי סיפוקו צריך לשלם לו אך י"ל כיון דמקום מדבר הוא ואין לו כדי סיפוקו הוי כמו סכנת מות ובמקום סכנת מות מותר אף לגזול מחבירו בכדי להציל את נפשו כמ"ש הט"ו בסי' שנ"ט ס"ד וכ"ש הכא שהממון הוא תח"י שא"צ לשלם לו וצ"ע:

ב והוא בזמן. הסמ"ע כתב שהוא בתוך הזמן אבל בסוף הזמן ואמר לו הנה מעותיך צרורים ומונחים בתוך ביתי ונגנבו פטור אם המלוה סירב מלקחתם והש"ך בסי' ק"כ מחלק בין אם אמר לו שהם צרורים לבין לא אמר לו שהם צרורים אף שהאמת שהם צרורים חייב והב"ח והט"ז כתבו שהרב סמך א"ע אסימן ק"כ שכתב שני דיעות בזה אך נ"ל דכל זה מיירי שהמלוה מודה שהלוה אמר לו כן והוא סירב בזה אבל אם אין המלוה מודה אין הלוה נאמן בטענה זו כיון שאין דרך לסרב ליטול המעות לא מהימן בטענה גרועה זו אם לא היכא דאית ליה מיגו דלהד"ם או החזרתי דאל"כ אף במלוה בשטר יהא נאמן הלוה לומר אני רציתי להחזיר לך המעות ואתה סרבת לקחתם ונגנבו ממני דהא בכה"ג ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא המלוה לא רצה לקחתם ואם הלוה היה נאמן בטענה זו א"כ יהא נאמן בכל שטר לטעון פרעתי במיגו שהיה טוען דהמלוה סירב לקחתם ונגנבו כמו בשטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו בסי' רצ"ו א"ו דא"נ לטעון כן אך יש לדחות דמיגו כי האי לא אמרינן שאינו רוצה לטעון שהמלוה סירב מליקח המעות שהיא טענה גרועה ביותר וכעין זה כתבו הפוסקים לדחות ראיית ר"מ במרדכי בפ"ק דב"ב שהוכיח דא"נ בטענת מחילה אלא במיגו מהא דא"נ לומר פרעתי בת"ז ולא מהימן במיגו דמחילה ודחו די"ל דמיגו גרועה היא שאינו רוצה לטעון כן אבל אם טען כן טענתו טענה וא"כ ה"נ י"ל כן אך מ"מ הדעת נוטה יותר דא"נ לטעון כן דלא אישתמיט בשום דוכתא שיהא הלוה נאמן לבטולי שטרא בטענה זו אך מ"מ במלוה ע"פ נאמן במיגו כמו בטענת מחילה דנאמן במלוה ע"פ במיגו דלהד"ם או פרעתי כמבואר בסי' ע"ה ס"ז ובר"ס ע"ח ע"ש וכן נ"ל

ג אם הגיע הזמן א"צ לקבל המעות בפרוטרוט. יש לי מקום עיון היכא שקיבל לאחר הזמן מחצית הפרעון בסתם אי הוי המעו' באחריות המלוה או לא ומה שהביאני לידי הספק הזה הוא משום דאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ' ע"ב על הא דבעי הש"ס התם עבד עברי הנמכר לנכרי נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא משכחת לה לחומרא זבניה במאתן ויהיב מאה פלגא דדמי ואיכסף וקם על מאה אי אמרת נגאל לחצאין יהיב ליה חמשין ונפיק ואי אמרת אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו גבי' יהיב ליה ניהליה ונפיק וכתב הרשב"א בחי' תמיהא לי היכי הוי פקדון והא איהו לפרעון קבלינהו דאף כשת"ל דאינו נגאל לחצאין היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אע"ג דבעלמא הוי פרעון כדאמרי' במציעא פרעיה זוזא זוזא פרעון הוי אבל אי ארציה ואתרצי וקבל לפרעון אמאי לא הוי פרעון כיון דקבליה קבליה ותירץ דאיכא למימר דהכא בקבל סתם וכאותה שאמרו במסכת שבועו' אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה וכו' ואיתנסו ואמר אין קבלתינהו מיני' מיהו אמינא ליהוי פקדון בידי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה והכא כיון דקבלינהו בסתם ומדינא לא הוי פרעון דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה אבל אי אתני בפירוש שיהא פרעון בין שת"ל נגאל או אינו נגאל פרעון הוי ויהיב ליה מאי דאישתאר עליה ונפיק עכ"ל הרי להדיא דאי אמרינן אינו נגאל לחצאין כי יהיב ליה והוא קיבל בסתם מיחשב כפקדון א"כ ה"ה בהלואה והגיע הז"פ כיון דאינו יכול לפרוע לו לחצאין כי קיבל המלוה המעות בסתם הוי כפקדון גביה והוא באחריות הלוה אך י"ל דדוקא התם את"ל אינו נגאל לחצאין דיליף לה משדה אחוזה דכתיב ביה ומצא כדי גאולתו ולא לחצאין א"כ גלי קרא דלענין גאולה גאולת חצאין לא מקרי גאולה כלל דדוקא כולה נתנה התורה רשות לגאול אחר המכירה ולא חציה א"כ לא מיחשב פרעון כלל וכי קבליה בסתם הוי כפקדון משא"כ לענין הלואה כיון דקיי"ל דפרעון זוזא זוזא מיחשב פרעון אלא דכשהגיע הזמן יכול המלוה לומר כיון שמגיע לי כל המעות ביחד איני רוצה לפרוע בפרוטרוט א"כ כשהלוה נתן לו לפרעון והמלוה קיבל בסתם אמרינן דמסתמא לפרעון קבליה כיון דפרעון לחצאין פרעון מעליא הוא וכי איתנסו ברשותו איתנסו ויש להוכיח כן דאי אמרת דכל היכא דלא מצי הלוה לכופו לקבל הפרעון והמלוה קיבלו בסתם לא מהני עד שיקבלו בפירוש לפרעון א"כ תקשי מקדושי אשה דהא אשה אינה מתקדשת אלא לרצונה ואפ"ה אי אחד נתן לה מעות לקדושין והיא קיבלה בסתם הוי קדושין דדוקא שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני בקדושי אשה כדאיתא בפ"ק דקדושין דף י"ב אבל שתיקה בשעת מתן מעות מהני ומקודשת כיון שקיבלה בסתם א"כ לענין פרעון הלואה נמי כיון שהלוהנכתן לו לפרעון והוא קיבלו בסתם מסתמא לפרעון קבלינהו כיון דפרעון מעליא הוא משא"כ לענין גאולה גאולת חצאין לא הוי גאולה כלל ובזה יובנו דברי הרא"ש בפ' האומנין שכתב על הא דאמרינן פרעון זוזא זוזא הוי פרעון וז"ל וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעות אלא בבת אחת והך מילתא שמעינן ליה מהא דקאמר לעיל במכר לו שדה ונתן לו חמש מאות זוז דקנה ומחזיר לו השאר לאחר כמה שנים אלמא פרעון הוי אע"ג דלא פרעיה בבת אחת עכ"ל ולכאורה הדברי' תמוהים מאוד דמאי ראיה מהתם דפרעון זוזא זוזא הוי פרעון הא התם קיבל המוכר המעו' לאחדי' ברצונו הטוב דהא היכי דעייל ונפיק אזוזי אינו קונה השדה וא"כ לכך הוי התם פרעון מעליא אבל לכופו לקבל המעו' זוזא זוזא אין ראיה משם כלל ולפמ"ש ניחא דהכי אזיל הוכחת הרא"ש מדנקט ונתן לו ה' מאות זוז קנה ומחזיר השאר אחר כמה שנים משמע אף דקיבל המוכר המעות בסתם קנה ואי אמרת דפרעון זוזא זוזא לא מיחשב פרעון כלל א"כ היכא דקיבלם בסתם אמאי קנה הא המעות הוי כפקדון כדאמרינן בקדושין דאי אינו נגאל לחצאין הוי המעות פקדון א"ו דמיחשב פרעון גמור וא"כ ממילא מוכח דבתוך הזמן יכול הלוה לכוף את המלוה לקבל הפרעון לחצאין כיון דפרעון מעליא הוא והוא קודם הזמן וע' בש"ך ונכון הוא אך מ"מ קשה לפי החילוק שחלקנו דמנ"ל להש"ס דאי אינו נגאל לחצאין לא מיחשב פרעון כלל דדילמא באמת הוי פרעון וגאולה אלא דגלי קרא דא"י לכופו בגאולת חצאין אבל מ"מ כי קבלינהו בסתמא אמרי' דנתרצה והוי גאולה. שוב מצאתי בב"י בי"ד סי' קע"ב שכתב בשם תשו' הרשב"א שהממשכן סתם יכול לפדו' לחצאין ומ"מ כל שגואל לחצאין אין המלוה נגרע מן הפירות כלום אלא אוכל הוא כל הפירות של המשכונא עד שיפרענו פעם אחרת דכולה משכונא אשתעבידא ליה לכולה מלוה ואנו רואים המעות כאלו הם פקדון עד שיפרע הכל והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין אמר אביי עבד עברי נגאל לחצאין משכחת לחומרא וכו' ואם איתא דכל שפורע חצי המלוה נוטל חצי הפירות א"כ אף שת"ל שאין ע"ע נגאל לחצאין ה"מ שא"י לכוף את רבו לקבל כסף מקנתו לחצאין אבל אי ארציה ואיתרצי ונגאל חציו והרי זה עובד את רבו יום אחד נמצא שזה פרעון גמור בחציו והאיך אמר אביי שהוא פקדון אלא מכאן אע"פ שגואל לחצאין עדיין אינו יוצא מכלל שעבודו לפיכך אנו רואים את המעות כאלו הם פקדון עד שיפרע הכל עכ"ל משמע להדיא דאף בהלואה שפרע מכזה מיחשב כפקדון ומשמע התם דמיירי בפרעון תה"ז דבהגיע הזמן מבואר כאן שא"י לכופו לקבל הפרעון לחצאין גם משמע התם דאף שקיבל המעות בפירוש לשם פרעון הדין כן ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו כלל בזה חדא דהא הרשב"א גופיה מוקי לה בחי' דהסוגיא איירי שקיבל המעו' בסתם וביותר תימה על הרשב"א בחידושיו שלאחר שכתב דהסוגיא איירי שקיבל בסתם הוכיח שם ג"כ דין זה דבמשכנתא שפרע מחצה אין המלוה נגרע מן הפירות כמו שהוכיח בתשו' ובאמת אינה ראיה כלל דכיון שקיבלו סתם אמרינן שלא קיבלו לפרעון כלל וגם תימה היכי הוכיח מהש"ס דקדושין לענין משכנתא דנגאל לחצאין דהא הסוגיא אזלא אי אמרי' דאינו נגאל לחצאין לכך מיחשב המעות כפקדון סוף דבר דברי הרשב"א נפלאו ממני מאוד בענין זה וצע"ג לדינא וע' סמ"ע ס"ק ח"י:

ד שהתנה ליתן לו מעות. ר"ל שאמר לו ע"מ שתשלם לי מעות וה"ה אם מכר לו סחורה בתנאי ג"כ מהני כמ"ש הש"ך בשם התוס' ונראה פשוט דהיכא שהפקיד אצלו מעו' מותרין בגוונא דמותר להשתמש בהן ונשתמש בהן ונפסל המטבע דמשלם לו מעות שהפקיד אצלו כיון שלא התנה עמו לשלם לו במעות דוקא ומהתימה על הש"ך בסי' רצ"ב סק"ט שכתב בפשיטות בדברי הרי"ף דאם היה הנפקד שולחני ונשתמש בו ונפסל המטבע דצריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה ע"ש ואפשר דהש"ך כתב שם כן לישב דברי הרי"ף וס"ל כמ"ש הה"מ שהביא הסמ"ע בס"ק ט"ו דלהרמב"ם אין חילוק בין התנה או לא אבל לדידן דבעינן התנה ודאי דא"צ לשלם אלא מעות שהפקיד אצלו כיון דלא התנה עמו כלל וכמ"ש הרב כאן:

ה נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין. דעת מוהרש"ל דהיכא שהלוה לו לזמן ידוע ובאותו זמן עדיין לא נפסל המטבע ובא זה ותובעו וזה היה מדחהו בלך ושוב עד שנפסל דצריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה והש"ך בס"ק ך"ז חולק עליו ולי נראה עיקר כמהרש"ל וראיה ברורה לדברי מירושלמי שהביאו הרא"ש והר"ן בר"פ הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה חמש שנים ואיתא בירושלמי תני זנה ה' שנים הראשונו' בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היה בזול והוקרו בין היא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול וכתבו הרא"ש והר"ן דה"פ אם היה המטבע ביוקר בה' שנים הראשונו' ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר ואם היא גרמה נותן כשעת הזול אבל אם הראשונות היו בזול והוקרו אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שני' כעין שגזל עכ"ל וכ"פ הט"ו באה"ע סי' קי"ד ס"א ואי אמרת כדברי הש"ך דבלא התנה אף שהעיכוב היה מן הלוה מ"מ א"צ לשלם לו מטבע שהלוהו והוא מטעם שכתבו התוס' בפ' הגוזל דנפסל הוי כהוזל דמשלם כזולא דהשתא כדאמרינן בפ' א"נ מלוה אדם כור חיטין הוזלו נותן לו חיטין הוקרו נותן דמיהן א"כ התם נמי כי חייב עצמו במזונות ה' שנים אמאי אם הוא גרם נותן לה כשעת היוקר וכי מי עדיף מה שחייב א"ע לזונה והוא בזמן היוקר ממה שלוה ממנה חיטים בעינייהו בזמן היוקר והוזלו דנותן לה כשער הזול א"ו כיון שהוא גרם שלא שילם לזמנו גרע טפי וחייב לשלם כשעה שחייב א"ע וכ"ש אם לוה מעות לזמן והעיכוב היה ממנו שלא שילם לזמנו ואח"כ נפסל המטבע דצריך לשלם מטבע היוצא באותה שעה ובאמת מירושלמי הזה יש ראיה לשיטת התוס' שהיא שיטת הרב כאן דבלא התנה נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין מדקתני אם היא גרמה נותן בזול ואמאי כיון דסתם ה' שנים כוונתו לראשונים אמאי לא ישלם חיובו וכי משום שלא רצתה לקבל מעותיה לזמנם תפסיד מעות שלה א"ו דדינא הכי הוא דכיון דלא התנה א"צ לשלם אלא דבר שנתחייב בו אלא דכשהוא גרם להפסיד שלא שלם לזמנו חייב ולפ"ז ה"ה בהלואת חיטי' לזמן ועבר הזמן ואח"כ הוזלו חייב לשלם כזמן ההלואה וזה דין חדש וברור

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה