שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
עג
א ולא קבע לו זמן. מדברי הב"ח נראה דה"ה אם אמר לו סתם הלויני לזמן דדינ' הכי דסתם הלואה שלשים יום ע"ש ולפענ"ד אינו מוכרח די"ל כיון דסתם הלואה שלשים יום והוא אמר הלויני לזמן לישנא יתירא לטפויי אתא וא"צ לשלם לו עד זמן שירצה הלה ועיין סי' שמ"א ס"ו וס"ז:
ב יש לו זמן ל' יום. ונראה דמי שהפקיד מעות אצל חבירו ואמר לו אם תרצה יש לך רשות להשתמש בו בכה"ג אף אם נשתמש בהן אין לו זמן שלשים יום וראיה לזה מהא דכתב הרא"ש בפ' המפקיד בשם הראב"ד לתרץ דברי הרי"ף דפסק גבי מפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן דאינו חייב באונסין כ"ז שלא נשתמש בהן אע"ג דבדמי אבידה פסק הרי"ף כרב יוסף דהוי שואל עלייהו כיון שיש לו רשות להשתמש בהן משום דהנאת שימוש של מעות מותרין גרע מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישתהא אצלו ימים רבים ע"ש והביאו הסמ"ע בסימן רצ"ב ס"ק ט"ז ואי אמרת דבכה"ג נמי סתם הלואה ל' יום אמאי יהא ירא לקנות בהן סחורה הא יש לו זמן ל' יום דהא מפקיד מעות אצל שולחני הוי כנתן לו רשות להשתמש בהן א"ו דבכה"ג אין לו שום זמן אלא דכ"ז שיתבע פקדונו מחויב להחזיר לו וטעמו של דבר נ"ל דדוקא הלואה שבאה ע"פ בקשת הלוה וגילה דעתו שצריך להמעות אמרינן דמסתמא כוונתו היתה ללוות על ל' יום וגם דעת המלוה היתה לזה מה שאין כן במפקיד ונתן רשות להנפקד להשתמש בפקדון בלתי בקשת הלוה אמרינן הא דנתן לו רשות להשתמש בו הוא כ"ז שלא יצטרך להמעות אבל בכל עת שיצטרך להמעו' יסלק לו תיכף ובזה יש לדחות ראיית הב"ח בסי' ס"ז שהוכיח שם דאע"ג דקיי"ל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו מ"מ בסתם הלואה אע"ג דזמנה ל' יום אין הדין כן והוכיח כן ממתניתין דשביעית ופסקה הרמב"ם ז"ל דהשוחט את הפרה וחילקה בר"ה של מוצאי שביעית אם היה החודש מעובר ונמצא שהוא סוף שביעית משמט ואבד הדמים אע"ג דסתם הלואה ל' יום מ"מ אין לו דין מלוה לזמן עכ"ד ולפמ"ש אין כאן ראיה דנראה דבהקפת י"ט לא אמרינן דזמנה שלשים יום דהא הכא ליכא גילוי דעת מהקונה שהוא צריך להמעות דהא דנטל בהקפה י"ל דהוא משום דאסור ליתן מעות בי"ט א"כ המלוה יכול לומר שלא היה בדעתו להמתין לו רק אחר י"ט וכיון דאגלאי מילתא דלאו י"ט הוי והיה יכול לתובעו לאלתר שביעית משמטתו כמ"ש בפירוש הר"ש שם ע"ש אך מ"מ נראה דאף בי"ט אם א"ל בלשון הלואה צריך להמתין לו שלשים יום דהא בשבת ר"פ שואל אמרינן בטעמא דמתניתין דשואל אדם מחבירו כדי יין ובלבד שלא יאמר לו הלויני ומפרש התם דהשאילני לא אתי למיכתב והלויני אתי למיכתב ופרש"י ותוס' והרי"ף והרא"ש שם דהלואה לזמן מרובה משמע דזמנה ל' יום משא"כ שאלה שהוא בעין וזמנה לאלתר אלמא משמע להדיא דלשון הלויני משמע לזמן מרובה אף בי"ט אך מ"מ לשון שאלה או תן לי שמבואר שם בר"ן ובש"ע א"ח סי' ש"ז סי"א דמותר לומר בשבת משמע התם שיכול לתובעו תיכף לאחר שבת ע"ש בר"ן וחידושי הרשב"א ונראה שהוא מטעמא דפרישית וסוף סוף ראיית הב"ח נדחית בטוב דהא אסור לומר בי"ט לשון הלויני כמו בשבת דגזרינן שמא יכתוב ואינו מותר אלא בלשון שאלה או תן לי ובכה"ג זמנו תיכף לאחר י"ט:
ג הלוה נשבע היסת. דין זה הוא מדברי הרמב"ם פי"ג מה"מ והוא משום דכפירת זמן דמי לכפירת גוף הממון דחייב היסת בכופר הכל וש"ד נגד ע"א ויש להקשות מדברי הרמב"ם והמחבר בסי' קכ"ג ס"ז דאיתא התם ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבא שמעון וישבע ויטול וכן וכו' ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו וא"א דכפירת זמן ככפירת גוף הממון א"כ יכול הנתבע להפך השבועה על התובע הא מכח ההיפוך ישתהא הממון ביד ב"ד וע"ז גופה חייב לוי שבועה דכפירת הזמן ככפירת גוף הממון וא"כ היאך יכול להפך חצי התביעה דהא התובע תובע לשלם לו הממון מיד וע"י ההיפוך לא ישלם לו מיד והוי כמהפך רק חצי תביעתו הגע עצמך מי שתובע לחבירו מנה ונתחייב הנתבע היסת על הכל היוכל להפך על התובע ולומר לו השבע וטול נ' או שאפטר מן השבועה פשיטא דהנתבע צריך לישבע על הכל או להפך הכל וא"כ ה"נ היאך יכול להפך על התובע ולשלם לו לאחר זמן הא על הזמן גופה חייב הנתבע שבועה ודוחק גדול לומר דהתם מיירי בגוונא דשהיית הזמן אינו שוה פרוטה דא"כ אמאי כתב דיש לו לראובן להחרים ללוי על מי שטוען טענת שקר לעכב הממון ולאחרו הא אין בטענה זו שוה פרוטה וכ"ש דקשה טפי לשיטת הט"ז בסימן פ"ז סכ"ב דבהיפוך שבועה אין על הנתבע חרם סתם שקודם השבועה שתקנו הגאונים וא"כ אמאי מגיע התם לראובן להחרים על מי שטוען שקר כיון דלוי מהפך השבועה על שמעון וע"כ צ"ל דלכך יכול להחרים משום דשהיית הזמן הוי טענה בפני עצמה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דיצטרך לוי שבועה על זה כמו הכא דחייב שבועה על כפירת זמן ולא שייך בזה היפוך כלל וכמ"ש וצל"ע:
ד או שהיום סוף הזמן שקבע לו. זה הלשון אינו ברמב"ם והמחבר הוסיפו מדעתו וכתב הש"ך דמיירי שהוא אחר שלשים יום או שלא נכתב זמן ההלואה בשטר והמלוה טוען שהוא לאחר ל' יום דאל"כ אף בשטר סתם הלואה ל' יום כדלעיל ס"א ואף אם המלוה טוען אני התניתי עמך שתפרע לי קודם ל' נראה דהלוה נשבע היסת כיון דסתם הלואה ל' יום ופורע לו לאחר שלשים מזמן הלואה הכתוב בשטר עכ"ל והנה מ"ש דכשלא נכתב זמן ההלואה בשטר והמלוה טוען שהוא לאחר ל' יום דהמלוה נאמן לא ידעתי אמאי יהא נאמן המלוה כיון דסתם הלואה ל' יום אף בשטר והלוה טוען שעדיין לא נשלם הזמן יד בעהש"ט על התחתונה והלוה שהוא מוחזק נאמן לומר שעדיין לא נשלם הזמן ועד כאן לא אמרינן בב"מ בפ' השואל דהאי מאן דאוגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטרא בלא זמן וא"ל המשכיר נקיטת חמש שנין דמהימן המשכיר וכן כשאומר כבר עברו ושלמו כל שני השכירות כמבואר בסי' שי"ז ס"ב היינו משום דהקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו כדפרש"י התם וא"כ הכא לענין מלוה בשטר שהלוה מוחזק אמאי לא יהיה נאמן לומר שעדיין לא נשלם הזמן כמו התם דהמשכיר מוחזק שהוא נאמן לומר שכבר נשלם הזמן בשלמא כשאין בשטר זמן כלל והלוה טוען שקבע לו זמן יותר משלשים יום לא מהימן כיון דסתם הלואה הוא ל' יום אמרינן מסתמא זמן הפרעון הוא לאחר שלשים דכיון שלא נכתב זמן בשטר מסתימא היתה הלואה בלא זמן אבל כשהלוה טוען שעדיין לא נשלמו השלשים יום אמאי לא יהיה נאמן כיון שהיא מוחזק ויד בעהש"ט על התחתונה ובאמת נראה דהש"ך נמשך בזה אחר סברת הראנ"ח שהביא במ"ל פט"ו מטוען דס"ל דאף במטלטלין כל מילתא דלחזרה קאי כל ספק דאתייליד ביה מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא והביא ראיה משטר דהכא דהמלוה נאמן לומר שכבר הגיע זמן ע"ש ולכך ס"ל להש"ך דהמלוה נאמן לומר שכבר נשלמו השלשים יום אך הרב בעל מ"ל השיג עליו שם מדברי התוס' בס"פ השואל אהא דאמר רבא התם האי מאן דאמר לחבריה אושלן לי מרא למירפק פרדיסי דרפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה והקשו התוספות דהא בפ' המוכר את הבית אמרינן דארעתא תרי משמע ותירצו דהתם המוכר מוחזק ויד לוקח על התחתונה והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו לחזור כדאמרינן גבי קרקע דאפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאינו יכול לשומטו אזלינן בתר מרא קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס עכשיו ע"כ הרי להדיא דלא כסברת הראנ"ח ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם גבי שטר אינה ראיה כלל דהתם איירי בשטר סתם שכתוב בו סך ההלואה ולא הזכיר הזמן דהתם ליכא מידי לספוקי לטענת הלוה אחר עבור ל' יום דסתם הלואה אבל כל היכא דמתוך השטר איכא צד לסייע ללוה הממע"ה אלו הן תורף דברי המ"ל ומעתה היכא שהלוה טוען שעדיין לא נשלמו השלשים יום הדין ברור דישבע הלוה היסת ויפטר כיון דנולד ספק בתוך השטר עצמו ואף שבתוס' בפ' המוכר את הבית דף ס"א ע"ב מסקי בשם ר"י כסברת הראנ"ח מ"מ הא הרמב"ן בחי' שם והנ"י והרא"ש בס"פ השואל והנ"י שם כתבו בפשיטות כדברי התוס' שבס"פ השואל ומעתה הדבר ברור דלא כהש"ך אך לכאורה יש להוכיח כסברת הראנ"ח דכל מידי דלחזרה קאי מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים דאל"כ קשה לפי מה שהעלה הש"ך בסק"ה דהרחיב לו זמן אחר ההלואה א"ל קנין דמחילה א"צ קנין ודבריו ברורים בזה ובקנין ודאי מהני לכ"ע א"כ תקשה בכל שטר ליהוי הלוה נאמן לומר הרחבת לי הזמן דהא כל מעליותא דשטרא דא"נ לומר פרעתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולענין הרחבת הזמן לא שייך חזקה זו ואף אם נאמר דאף בהרחבת הזמן מ"מ היה לו להחליף השטר או לכתוב על גביו שזמן הפרעון הוא אח"כ מ"מ קשה לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' ס"ט ס"ב דבכת"י נאמן לומר פרעתי והטעם כתבו רוב הגאונים כיון דבשטר זה אינו גובה ממשועבדים אין מפקידין עליו ומניחים אותו ביד המלוה אבל בשטר בעדים כיון שגובין בו ממשעבדי זילי נכסי ואין מניחים אותו ביד המלוה וא"כ בשטר גמור והרחיב לו זמן הפרעון כיון דסוף סוף גובין בו ממשעבדי מה לו להקפיד להניחו בידו וליהוי הלוה נאמן לומר הרחבת לי הזמן ולא שייך לומר בזה מחילה טענה גרועה היא דהלואת אדם לחבירו מילתא דשכיח הוא שאדם גומל חסד לחבירו וכ"ש הכא דחזינן שהלוה לו מקודם אמאי לא יהיה נאמן לומר שהרחיב לו עוד זמן וליכא למימר דאה"נ דנאמן זה ליתא דא"כ ליהוי הלוה נאמן לומר קבעת לי זמן בשטר שאין בו זמן במיגו דהרחבת לי זמן אח"כ ועוד אוכיח כן לקמן מספ"ב דכתובות א"ו כסברת הראנ"ח דכל מילי דלחזרה קאי מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא ולכך המלוה נאמן בזה אך מ"מ אף לסברת הראנ"ח יש להקשות כן מהא דאיתא בס"פ בתרא דכתובות שנים שהוציאו שט"ח זע"ז אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ומוקי הש"ס התם בלוה ראשון לחמש ושני לעשר ופריך עלה התם ה"ד אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימניה מ"ט דאדמון ומוקי לה לא צריכא ביומא דמישלם זימניה מ"ס עביד אינש דיזיף ליומא ומ"ס לא עביד אינש דיזיף ליומא וכ"פ בסי' פ"ה ס"ג דאם הגיע זמן הפרעון של חוב הראשון אזי השטר הראשון בטל ואם הלואת השני קודם ז"פ של השטר הראשון זה גובה וזה גובה ואם כן אי אמרינן הא דאין הלוה יכול לטעון על מלוה בשטר הרחבתי לי הזמן הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא א"כ אמאי כשהגיע זמן פרעון שטר הא' והמלוה לוה ממנו אמרי' דהשטר הא' בטל דודאי פרוע הוא משום אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני אמאי אין המלוה הא' יכול לומר הרחבתי לך זמן הפרעון אחר הלואה ולכך לא הייתי יכול לתבוע ממך קודם הז"פ והוצרכתי ללוות ממך ואף שאין המלוה הא' טוען כן מ"מ יהיה נאמן במיגו דאי בעי היה טוען כן דהא לענין טענת כיצד אתה לוה ממני מהני מיגו כמבואר בסי' פ"ה ס"ג בהגה ובש"ך ר"פ פ"ה שם וליכא למימר כיון דאיכא ריעותא בשטרא דהרחיב לו הזמן אמרי' נמי דילמא נפרע כולו זה ליתא כיון שהוכחנו דמן הדין היה הלוה נאמן לומר בשטר הרחבת לי הזמן דליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי אלא הא דא"נ הוא משום כיון דלחזרה קאי אוקי ממונא בחזקת מ"ק ונאמן המלוה בזה וא"כ כיון דחזינן בכל דוכתי דשטרא מהני להוציא ממון מחזקתו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז יהא נאמן המלוה הא' לומר שהרחיב לו הזמן נגד חזקת מ"ק בכדי להעמיד גוף השטר על חזקתו שלא נפרע משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"ו ע"כ צ"ל דגוף הטענה דהרחבת לי זמן היא טענה גרועה מצד עצמה בלא חזקת מ"ק ולכך כיון דע"כ איכא ריעותא בשטרא חיישינן נמי דילמא פרוע היא וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלמה לא יהא הלוה נאמן בטענה זו ואפשר לומר לפי שיטת רבינו ישעי' בטור סי' י"ב דבנקט המלוה שטר בידו לא מהני מחילה דה"ה דלא מהני נמי הרחבת הזמן שהוא מתורת מחילה אך עדיין קשה דהא קנין ודאי מהני וא"כ יהיה הלוה נאמן לומר שקנו מידו על הרחבת הזמן ועוד דהא הרב רמ"א בסי' רמ"א ס"ב בהגה פסק דאף בדנקט שטרא מהני מחילה וצ"ע. גם הפי' הא' שפי' הש"ך דמיירי שהוא לאחר ל' יום מזמן הלואה א"כ צ"ל דמיירי שהמלוה מודה שהרחיב לו זמן יותר משלשים יום אלא שאומר שכבר נשלם הזמן והלוה אומר שעדיין לא נשלם יש להקשות דאמאי נאמן המלוה בזה הא הט"ו בסי' פ"ב סי"ב פסקו דאם הודה המלו' שהשטר נעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה והלוה מכחישו שהלוה נשבע היסת ונפטר וא"כ ה"נ הא המלוה מודה שהשטר נעשה על תנאי שימתין לו ההלואה לזמן פ' והלוה אומר שעדיין לא קיימו המלוה שלא נשלם הזמן א"כ ישבע הלוה היסת ונפטר וצ"ל כיון דטעמא דהתם דלא מהימן המלוה במיגו הוא משום דמיגו להוציא לא אמרי' א"כ י"ל דהכא כיון שאין הטענות ביניהם אלא בענין אריכות הזמן לא מיחשב מיגו להוציא כיון דסוף סוף הדרי המעות להמלוה ואף דכבר העליתי דאף היכא דלחזרה קאי מ"מ מיחשב הלוה מוחזק מ"מ י"ל דלא מיחשב מיגו להוציא מה"ט ועוד י"ל כיון דליכא ריעותא אלא בענין הזמן מיחשב שטרא מעליא ואמרינן ביה מיגו להוציא כמ"ש הש"ך שם ובלא"ה הש"ך חולק שם בס"ק כ"ח על הט"ו בזה ובכה"ג אפשר דכ"ע מודי':
ה ישבע המלוה היסת. הש"ך השיג ע"ז ודעתו דדוקא במלוה בשטר סגי בהיסת כיון שאין השטר עומד לכך והוי כמו שטוען על השטר שהוא אמנה או רבית שא"צ המלוה לישבע אלא היסת כדאיתא בסי' פ"ב ס"י אבל בטוען על המשכון חייב לישבע בנק"ח כמו בשאר טוען על המשכון בסי' ע"ב אך לפ"ז לשיטת הסוברים בסי' פ"ב ס"י דהיכא שטוען הלוה מחלת לי החוב שבשטר דחייב המלוה שבועה בנק"ח א"כ ה"ה בטוען הרחבת לי זמן דהוי נמי כמחילה חייב בעל השטר שבועה בנק"ח אבל לפי שיטת הראנ"ח שהבאתי בס"ק שלפ"ז דס"ל דאף במטלטלין כל מידי דלחזרה קאי כל ספק דאתייליד ביה מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא דהוי כמו קרקע דאזלינן ביה בתר חזקת מ"ק א"כ הוי בעהש"ט כמו מוחזק בהמעו' ואינו חייב אלא היסת כמו שמבואר בסי' ק"מ דקרקע ידוע לראובן ושמעון מחזיק בה ואוכל פירותיה וטוען שלקחו וראובן מערער דגזולה היא בידו דישבע ראובן היסת ויוציא הקרקע מיד שמעון וה"נ ובאמת לפי שיטה זו נראה דאף במלוה על המשכון נמי סגי בהיסת דל"ד לשאר מלוה על המשכון דכיון דלאו אגופא דמשכון קטעין הוי כמוציא מחבירו וחייב שבועה ליטול משא"כ הכא כיון שאין מחולקים אלא על הזמן א"כ בעל המשכון הוי כמוחזק בהמעות אף בלא המשכון דמוקמינן להמעות בחזקת מ"ק אלא שאם לא היה המשכון בידו היה הלוה נאמן על הזמן במיגו דלהד"ם או פרעתי אבל כשיש משכון ביד המלוה א"כ ליכא מיגו להלוה ואדרבה המלוה אית ליה מיגו והוא מוחזק בהממון ממילא כיון דלחזרה קאי ואינו חייב אלא היסת וזה טעם נכון לדברי המחבר דאינו חייב אלא היסת אף במשכון ואין אנו צריכי' לסברת הסמ"ע ולפ"ז לפמ"ש בס"ק שלפ"ז דהש"ך ס"ל כסברת הראנ"ח וכאן פוסק במשכון דחייב שבועה בנק"ח הוא סותר משנתו ומ"ש נ"ל נכון ועיקר ודוק:
ו ומכין עליה מכת מרדות. הסמ"ע והש"ך נתנו טעם למה אין לוקין עליה מלקות דאוריי' והט"ז כתב דאין לוקין בשב ואל תעשה כי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והגאון ח"צ בהגהות השיג עליו כיון דבשעת שבועה הוא נשבע לשקר והיא שבועת שוא א"כ לוקין עליו דהא אמרינן בכמה דוכתי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואני אומר שדברי הט"ז נכונים ות"ח שאמר דבר אין מזניחין אותו דהא הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות כתב דנשבע שאוכל ולא אכל אין לוקין עליו מפני שלא עשה מעשה ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל אע"פ שלא עשה מעשה מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע אבל נשבע שיעשה והוא לא עשה אינו שבועת שקר משעת שבועה עכ"ל ובתשו' מוהרי"ק סי' קל"ד ביאר דבריו משום דשבועת שקר אי לאו דרבינהו קרא למלקות לא הוי לקי דעקימת שפתים לא הוי מעשה ולכך דוקא בלשעבר לוקה משום דאיכא קצת מעשה בעקימת שפתים וכדגלי קרא אבל נשבע שיאכל ולא אכל דאין כאן עק"ש באיסור כלל שהרי בעת השבועה היה באפשר בידו לקיים ואינו עובר על השבועה אלא בשב וא"ת עכ"ד וא"כ ה"נ שנשבע שנית לפרוע לשמעון לזמן פ' אין לוקין עליו משום דלאו שאין בו מעשה הוא דהכא אין כאן עקימת שפתי' לאיסור דהא יכול להיות שיפרע לו במעו' בעין אלא דאמרינן כיון שדעת המלוה שהלוהו היה ע"ד שיפרע לו בכל ענין אף למכור משלו א"כ ודאי ע"ד כן נשבע וכלל בשבועתו כל ענייני הפרעון והוי שבועת שוא כמ"ש הב"ח אבל מ"מ אין כאן עקימת שפתים באיסור דהא יכול לקיים שבועתו במעו' בעין אלא דמחשבתו ניכרת מסתימת דבריו שדעתו אף למכור משלו וא"כ ה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין וכדומה לזה אמרינן בסנהדרין דף ס"ה דלכך עקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום שישנו בלב ופרש"י משום דאם מברך השם כל היום ואין לבו כלפי מעלה אלא לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד אינו חייב ע"ש וכ"ש הכא דאין רמז בלשונו למכור משלו אלא דמחשבתו ניכרת מסתימת דבריו ודוק ועמ"ש סי' ל"ד ס"ק ג':
ז עדיין השבועה במקומה עומדת. הסמ"ע הביא בשם התה"ד דאם נכתב בכת"י שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא דאין לחוש לשבועה זו ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ"ל ובאמת מ"ש דאם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה המעיין בתה"ד יראה דלא ברירא ליה האי דינא וכן נסתפק בזה מוהר"ם פדוואה בתשובה סי' נ' והרב רמ"א בד"מ בסי' ר"ז והגהת ש"ע שם סי"ט הכריע דאם כתב לו בשטר שקיבל עליו בח"ח ובש"ד מהני כמו אם כתוב בשטר שקנה בבד"ח דמהני אף שידוע שלא קנה בבד"ח וכמ"ש הסמ"ע שם וכבר תמה בזה הרב בעל נחלת שבעה בדיני תנאי' ראשונים סי' ח' ומ"ש שם בישוב דבר זה הוא דחוק מאוד ואינו מוכרח כלל לדינא ע"ש וע' בט"ז וש"ך:
ח וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון. בתשו' הרא"ש מסיים בזה דלא גרע ממה דמשדכין התינוק בשבת ומשכירים אותו אפי' לאומנות וכתב הסמ"ע דנראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך התינוק דשידוך ע"י אחרים הוא והשיגו עליו הט"ז והש"ך דל"ד לשידוך דהתם עושה מצוה בעצמו במה שמשדך את התינוק משא"כ הכא דמונע עבירה מחבירו והוי כמו הדביק פת בשבת בתנור דאמרי' בפ"ק דשבת דאין אומרי' לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ולפענ"ד יש לתרץ קושיא זו ע"פ מה דאמרי' בר"פ שבועת הדיינים גבי איום שבועה דאומרים לו דכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו שנאמר אלה וכחש וכו' ופריך עלה וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבי' זה בזה ומשני התם שיש בידם למחות ולא מיחו אבל בשבועה אף שאין בידם למחות ערבים זה לזה וכ"כ הט"ו בסי' פ"ז ס"כ וא"כ י"ל דע"כ לא אמרינן א"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו אלא בשאר עבירות דהיכא שאין בידו למחות אינו בכלל הערבות לכך אין לאדם לחטוא אפי' איסורא זוטא בכדי שלא יעשה חבירו איסורא רבה משא"כ הכא לענין שבועה שאם יעבור חבירו על השבועה כל העולם נענשים אף שאין בידם למחות מטעם ערבות א"כ הוי כאלו הוא עושה האיסור בעצמו ולכך אמרינן מוטב שיעשה הוא איסור קל בכדי שלא יעבור חבירו על השבועה שהוא איסורא רבה ובאמת נראה דמה"ט כתבו התוס' בשבת דף ד' ובעירובין דף ל"ב דע"כ לא אמרינן א"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו אלא היכא שלא נעשה האיסור על ידו משא"כ היכא שהאיסור בא על ידו אמרינן מוטב דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד חבריה איסורא רבה ע"ש והוא מה"ט שכתבתי דכיון שהאיסור יהא נעשה על ידו א"כ הוי כמו יש בידו למחו' ולא מיחה דחל עליו חיוב הערבו' והוי כאלו עושה האיסור בעצמו לכך מוטב שיעשה איסורא זוטא וזה נכון בסברא אך בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ב והביאו הב"י בי"ד סי' רכ"ח והש"ך בס"ק כ"ח שם בנשבע שלא לשחוק בקוביא לא משמע כן ע"ש:
ט דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבוע'. דאמרי' שלא נשבע אלא בשביל חיוב הפרעון אבל היכא דלא נתחייב בפרעון פטור מן השבועה כ"כ מוהרי"ק בסי' פ"א בשם הרשב"א ואיכא למידק מהאי דאיתא בש"ע י"ד סי' רכ"ח סל"ט דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה ודין זה הוא מתשובת הרשב"א כמבואר בב"י שם וא"כ לפי מה שהעלה הש"ך בסק"ה דאם מרויח לו זמן הפרעון אחר ההלואה א"ל קנין דהוי כמחילה דא"צ קנין א"כ אמאי לא מהני אם המלוה האריך לו הזמן לפטור מן השבועה דה"נ נאמר דלא נשבע לו אלא בשביל חיוב זמן הפרעון אבל כשהאריך לו הזמן דאז פטור מדין הפרעון אדעתא דהכי לא נשבע וצ"ל דשם איירי שנשבע לפרוע לזמן קודם לזמן שקבע לו המלוה בשעת הלואה או דאף בשעת ההלואה לא קבע לו המלוה ז"פ אלא שהוא מעצמו נשבע לפרוע לו לזמן פ' א"כ לא נקבע זמן פרעון אלא מחמת שבועתו ולא שייך לומר דנשבע אדעתא דחיוב ז"פ דהא הוא בעצמו קבע הזמן ע"ש בב"י בשם תשו' הרשב"א בראובן שנשא בת שמעון והתנו ביניהם בשעת נשואין לעשו' לו שטר מתנאי אחד שהוא לתועלת שמעון לזמן פ' ונשבע ע"ז שא"י להאריך הזמן ע"ש ודוק:
י צריך להוליכו אחריו וכתב הש"ך דאיירי כשתובעו דאל"כ כבר נתבאר דאפי' הוא בעיר אינו חייב על השבועה כשאינו תובעו וכ"ש אם אינו בעיר וכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק כ"ג עכ"ל ולפענ"ד דבריו אינם מסתברי' כלל דהא הטעם דצריך להוליכו אחריו מבואר בתשובת מוהרי"ק סי' י"ז דכיון דהמלוה דר במקום אחר ודאי לא נתכוין המלוה שיצטרך ללכת אחריו לבקשו וטפי מאומדנא דמוכח הוא ואפי' בלא שבועה הדין כן וכ"ש הכא שנשבע עכ"ד וגם הרב רמ"א שהעתיק האי דינא לענין שבועה ודאי דסבירא ליה דאף בלא שבועה דינא הכי דודאי חומר השבועה אינו מחייבו יותר מחיוב הפרעון וכמו שהוכיח מוהרי"ק בתשו' סי' פ"א מהאי דינא שכתב המחבר ע"ש וא"כ כיון דטעם אומדנא הוא א"כ פשיטא דכה"ג שהמלוה במקום אחר לא נתכוין שיצטרך לתובעו דאולי לא יזדמן לשלוח לו לתובען ובודאי כוונתו היה שהלוה ישלח לו מעותיו בלי שום תביעה כלל דדוקא כשהם דרים בעיר אחת אמרינן דלא נשבע אלא ע"ד שיתבענו דמסתמא כשהוא בעיר תובעו משא"כ אם בשעת הלואה אינם דרי' בעיר אחת מסתמא הלוה לו ע"ד שהלוה ישלח לו מעותיו בלי שום תביעה כלל ולפ"ז גם מה שכתב שכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק כ"ג אינו מוכרח וק"ל וכנ"ל עיקר:
יא חייב לפרוע ביום החודש הא'. משום דשני ימים נקראים ר"ח וספיקא דאוריי' לחומרא כ"כ הרשב"א והובא בש"ך ונראה דמיירי שאינו אומר מה היה בלבו אלא אומר כך נשבעתי כמו שפרשוהו חכמים או ששכח מה היה בלבו אבל באומר ברי שכוונתו היה ביום ר"ח השני נאמן לפרש דבריו בכה"ג כמ"ש הש"ך בי"ד ר"ס ר"ח ובר"ס רל"ו ע"ש ומדכתב הרשב"א הטעם משום דספיקא דאורייתא לחומרא משמע דבשטר דלית ביה שבועה אמרי' דהממע"ה וא"צ לפרוע אלא ביום השני דר"ח וכ"כ הכנה"ג בשם מוהר"ש הלוי להדיא אך באמת לפי שיטת הראנ"ח והש"ך שהבאתי בסק"ד דס"ל כל מילתא דלחזרה קאי אף במטלטלין מוקמינן בחזקת מ"ק ואף במלוה ע"פ א"נ אלא מדין מיגו אבל בלא מיגו המלוה נאמן וא"כ כיון דבברי וברי המלוה נאמן אם כן ה"ה היכא ששניהם טוענים שמא נמי מוקמינן להו בחזקת מ"ק וחייב לפרוע לו ביום הראשון דמה לי ברי וברי ומה לי שמא ושמא ואף במלוה ע"פ נמי הדין כן דהא הכא לא שייך מיגו כיון שאין הלוה יודע אך לשיטת המ"ל שחולק ע"ז אזי לענין דין ממון בל"ש א"צ לפרוע אלא ביום השני אך היכא שהמלוה טוען ברי שהתנה עמו ביום הראשון והלוה א"י וכן בכל קביעת ז"פ שהמלוה טוען ברי והלוה מסופק צ"ע אם יש לדמותו לא"י אם פרעתיך דחייב לשלם כיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק ומ"ל שהספק בגוף הפרעון או בקביעת זמן הפרעון כיון דקביעת ז"פ חשוב כממון גמור לענין שבועה והנה לפי מ"ש הט"ז ס"ס ע"ה דטעמא דא"י אם פרעתיך חייב לשלם משום דמוקי הממון בחזקה קמא קודם שנולד הספק ואז בודאי היה לו ונשאר החוב בתקפו אם כן ודאי דזה לא שייך במסופק בזמן פרעון דאדרבה אם ניקי החוב בחזקתו הראשונה עדיין לא הגיע זמנו ופטור מלשלם אך הש"ך בסי' רל"ב ס"ק ט"ו כתב בשם מוהרשד"ם דלא כהט"ז ומשמע דלא סבירא ליה כסברת הט"ז ואם כן הכא במסופק בקביעת הזמן יכול לומר דהוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם כיון שהחיוב ודאי והפטור ספק דאף כשספק הפרעון הוא קודם ההלואה חייב מהאי טעמא כמ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ז או דילמא דהכא הוי כא"י אם הלויתני דקביעת הזמן בשעת הלואה הוי נמחל לו המלוה עד אותו זמן וא"כ הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך כלל עד אותו זמן המאוחר אך לפי מה שכתבתי לקמן סי' ע"ה סק"ו דאף באומר קבלתי ממך מעות ואיני יודע אם במתנה בא לידי או בהלואה דחייב לשלם אם כן הוא הדין הכא חייב לשלם ע"ש:
יב שהלוה מבזבז נכסיו. הש"ך כתב בשם מוהרש"ל דדוקא מבזבז נכסיו הדין כן כיון שעושה שלא כדת אבל אם אינו מבזבז אע"פ שמתמוטט מידי יום יום ולא יהא יכול לשלם להזמן אף במטלטלי לא יכול המלוה לעכב תה"ז וכן הסכים הש"ך ונראה דדוקא להוציא מיד הלוה הדין כן אבל אם באו מעות הלוה ליד המלוה עצמו תה"ז אין מוציאין מיד המלוה להחזירו ללוה וראיה לזה מדברי הריב"ש בסי' ק"ט שהסכים לדברי הרמב"ן והרשב"א שאין המלוה יכול לגבות חובו בת"ז אע"פ שהלוה מבזבז נכסיו ומ"מ כתב שם בשם הרשב"א שאם באו מעות הלוה ליד המלוה תוך הזמן אין מוציאין מיד המלוה ליתן ללוה דבמקום פסידא חוששין והריב"ש הביא סעד לזה מהא דקיי"ל סי' פ"ה ס"ה דאע"ג דקיי"ל כר"נ דזה גובה וזה גובה אם מת האחד והניח יתומים קטנים שאינם בני גוביינא עד שיגדלו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכיון דתפס תפס אלמא כל היכא דאיכא פסידא מבוארת אין מוציאין מיד התופס ע"ש ואם כן ה"ה לדידן במתמוטט מידי יום יום אע"פ שהלוה לא פשע מידי מ"מ כשתפס המלוה אין מוציאין ממנו ליתנו ללוה דבמקום פסידא חוששין דומיא דמת והניח יתומים קטנים שהביא הריב"ש ראיה:
יג חייב לפרוע כמו שהיה שוה בשעת המכירה. וז"ל הריב"ש בסי' שצ"ו ואיברא אם היו החטים פקדון בידו ומכרן בלא רשות ב"ד ובלא שומא והיה בענין שאי אפשר לבטל המכר אז היה מן הדין שלא ישלם כי אם כשעת הזול ואף אם עשה שלא כדין וטעמא משום כיון דמכר מה שאינו שלו ה"ל גזלן וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלא שהיה צריך לעדים שיעידו שמכרו אז אבל שנאמינהו לומר אני מכרתים בשעת הזול אני אומר שאין להאמינו במיגו לשוויי נפשיה רשע כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה גבי העדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דאינן נאמנים אף באין כת"י יוצא ממקום אחר ואע"ג דלא משמע להו לאינשי דליהוי רשע בשביל מכירת משכון או פקדון בלא שומת ב"ד בשביל חובו מ"מ כיון דלית ליה למיעבד הכי לא מהימנינן לי' במיגו וכו' עכ"ל והדברים הללו המה תמוהים מאוד ואינם מובנים כלל לכאורה דמ"ש דא"נ לומר אני מכרתים בשעת הזול שאין להאמינו במיגו לשוויי נפשיה רשע הא אף אי מכרו עכשיו בשעת היוקר משוי נפשי' ג"כ רשע במה שמכרו בלי שומת ב"ד דמה חילוק יש אי מכרו בעת הזול או בעת היוקר וגם למה צריך מיגו לטענה זו שמכרה בעת הזול דאמאי א"נ בטענה זו מצד עצמה דמה גריעותא איכא בטענה זו שיצטרך לה טעם מיגו והנראה בזה דהריב"ש אזיל לטעמיה דפסק בסי' רס"ו והביאו הרב רמ"א בסי' ל"ד סכ"ג בהגה דמי שהעיד בב"ד ואח"כ באו עליו עדים שעבר עבירה דנפסל בה לעדות מן התורה וא"י אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו דכל מה שהעיד הוא כשר דאמרינן השתא הוא דאיתרע ע"ש והנה לענין א"א משים עצמו רשע קיי"ל דא"נ למשוי עצמו רשע אף שעה אחת כמבואר בט"ו סי' מ"ו סל"ז דאין עדים נאמנין לומר אנוסים היינו מחמת ממון ואח"כ עשינו תשובה וא"כ יפה כתב הריב"ש כיון דעכשיו החיטים ביוקר אינו נאמן לומר מכרתים בעת הזול דא"נ לשוויי נפשיה רשע דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע ואינו נאמן למישם את עצמו רשע אף שעה אחת וה"ט נמי דא"נ לומר מכרתים בעת הזול אם לא במיגו דא"נ למיפטר נפשיה מממון בטענה דמשים א"ע רשע לכך הביא הריב"ש ראיה דאף במיגו לא מהימן לעשות א"ע רשע וכ"ש דלא מהימן בטענה זו מצד עצמה זה נ"ל נכון בכוונת דברי הריב"ש ז"ל ותמיהני מהב"י והאחרונים שהשמיטו דברים אלו אך כ"ז אי אמרינן א"א משים א"ע רשע אף לפטור א"ע מממון ואף במיגו לא מהימן וזהו שיטת הסמ"ג שהביא המחבר בי"ד סי' קע"ב סי"ב וכמ"ש הש"ך שם אך הש"ך בי"ד ס"ס קס"ט ס"ק ע"ט הוכיח מדברי הרב שם והב"י והב"ח והעט"ז דכל היכא שהלוה מוחזק נאמן אף לשוויי נפשיה רשע למיפטר מממון ע"ש וכ"כ בתשובת הרב רמ"א סי' פ"ו דמדברי הרא"ש והטור בסי' קס"ב משמע להיפך מדברי הסמ"ג דכל היכא שהלוה מוחזק נאמן לפטור עצמו אף דמשוי נפשיה רשע א"כ כ"ש הכא דהמלוה נאמן לומר אני מכרתים בעת הזול ודלא כהריב"ש:
יד ואם א"י כמה היה שוה. העיקר כמ"ש הב"ח דמיירי שטוען א"י אם היה שוה יותר כלל ואפ"ה נשבע הלוה ונוטל משום כיון דמכרו בידים ה"ל כגזלן ומשום תקנת נגזל נגעו בה שישבע ויטול ומה שהקשה הש"ך כיון דבטוען ברי לא חשיב גזלן למה יחשב גזלן בטוען שמא יפה תי' הט"ז בט"ט דבטוען ברי לא מיחשב גזלן דלא מיחשב לאינשי איסורא בהכי למכור משכון בלי שומת ב"ד עבור חובו אבל כשאינו יודע שויו ה"ל גזלן גמור דכיון שא"י שויו האיך מוכר דבר שאינו שלו וזה נכון:
טו יש מי שאומר שרשאי ללקחו לעצמו. הטעם מבואר בריב"ש דבמומחים מקרי הם המוכרים לו וליכא חשדא אבל בהדיוטות לא מקרי רק שמאים והוא המוכר לעצמו ונראה דאף במומחים דוקא כשהם מכרו לו בפירוש אבל בשומת ב"ד מומחים והם נתנו לו רשות למוכרו א"י אח"כ להחזיקו לעצמו דלא עדיף משליח הבעלים עצמו דמבואר בסי' קפ"ה ס"ב דאין שליח יכול לקנותו לעצמו אפי' באותם דמים שהרשוהו הבעלים למוכרו והוא מדברי הרשב"א שהביא הטור שם וכ"כ הרא"ש והר"ן בפ' א"נ גבי אלמנה שמכרה לעצמה לא עשתה ולא כלום משום דאמרינן לה מאן שם לך ופירשו משום דאין אדם מקנה לעצמו דאין מכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות ע"ש וא"כ כ"ש דמה שנתנו לו ב"ד מומחים רשות למכרו דא"י לקנות לעצמו כמו באלמנה אף דאית לה רשות ב"ד למכור דהא אלמנה מוכרת שלא בב"ד ואפ"ה אין לה רשות לקחת לעצמה אף בשומת ב"ד הדיוטות אלא שיחליטו לה ב"ד מומחים דוקא וע' בריב"ש ובתשובת מוהרי"ט חח"מ סי' צ"ג ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"א:
טז וכן אם דחקו המלוה לפרוע וכו'. לשון הרב מגומגם דנראה מדבריו דהאי דינא דומה לדין הקודם שאמר לו צא ומכרו דאם המלוה קדם ומכרו מכירתו קיימת וה"ה באמר לו המשכון יהיה שלך אם קדם ומכרו המכירה קיימת ובאמת אין טעם לדין זה כיון דאמרינן דמה שא"ל המשכון יהא שלך דחויי קמדחי ליה א"כ אף בעבר ומכרו נמי המכירה בטלה והא דכשאמר לו צא ומוכרו המכירה קיימת היינו משום דכשא"ל צא ומכרו ודאי לאו לדחויי קמכווין או דמיירי שלא היה דוחקו לפרוע וכבר עמד בכל זה הכנה"ג בס"ס ע"ב ע"ש ואולי י"ל כיון דשורש דין זה נלמד מהא דסוף ב"מ גבי פועל שא"ל טול מה שעשית בשכרך דיכול לחזור בו וכן במי שהי' כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל וא"ל פנה אותם ויהיה שלך דלא קנה חצירו אא"כ פינה אותם שלא כיון אלא לדחותו כמבואר בסי' קס"ו ודעת הסמ"ע והב"ח שם דבפינה אותם אף שלא בפניו מהני כיון שעשה מעשה אין מוציאין מידו ע"ש וא"כ ה"נ כשהמלוה מכר את המשכון הוי כפינה אותו שא"י לחזור להוציא המשכון מיד הלוקח אך לדעת הש"ך שם דבעינן דוקא שפינה בפני ה"נ בעינן שמכר המלוה בפניו דוקא כנ"ל וע' בתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ב דכתב דאם לא היה דוחק אותו וכ"ש אם לא הגיע זמן הפרעון ואמר לו קני המשכון קנה כיון שהוא ברשותו עכ"ל משמע דאם לא הגיע זמן הפרעון אף אם תובעו לא קני ולפענ"ד ש"ס ערוך הוא בפא"נ דף ס"ו ע"ב להיפך דאמר התם גבי אסמכתא דהלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי דלא קנה משום דהוי אסמכתא ובעי התם למימר דאם אשכחיה בגו זימניה וא"ל קני קנה בתר זימניה וא"ל קני לא קנה מ"ט מחמת כסופא אמר ליה ומסיק ולא היא דאפי' בגו זימניה נמי לא קנה והאי דקאמר ליה קני קא סבר כי מטי זימניה לא ליתי לטרדן ופרש"י ולדחייה בעלמא משום כסופא אלמא אף בתוך הזמן שייך נמי לומר דלדחייה בעלמא א"ל כן כי היכא דלא לטרדו ובאמת לכאורה מסוגיא זו ראיה להאי דינא דהכא דאם א"ל המשכון יהיה שלך דלא קנה משום דלדחויי אמר כן כמו דאמרינן גבי משכון דמקרקעי דאם א"ל בסוף הזמן לא קנה משום דמחמת כסופא אמר לו כן אף דגם במשכון קרקע מהני האמירה דלאחר הלואה דליקני כיון שהוא מוחזק בקרקע דהא בגו זימניה קני להס"ד אף דלאחר הלואה א"ל כן ואפשר לחלק דהתם גרע טפי כיון שהתנה בשעת הלואה שאם לא יתן לו בזמנו יהא שלו איכא כסופא טפי או דשאני התם כיון דגזים דהמשכון שוה יותר מחובו אמרינן טפי דלדחויי קמכווין ומשום כסופא א"ל כן וע' בש"ך שהניח עיקר דין זה בצ"ע:
יז אבל שכר טרחו לא ישלם לו כיון דבלא"ה אית ליה אורחא להתם. מפשטא דלישנא משמע דמחלק בין הוצאות לשכר טרחא ואין שום טעם לזה דאם היה צריך להוצאות אלו בשבילו לבדו אף מהוצאות יש לפטור את הלוה וכ"כ הרב רמ"א בסי' רס"ד ס"ד בהגה להדיא דמי שהציל ספריו וספרי חביריו אם לא הוצרך להרבות בהוצאה בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום וצ"ל דהכא מיירי שהוצרך לשכור עגלה בשביל המשכון לכך צריך לשלם ההוצאות דבשבילו לבדו לא היה צריך לזה אבל טרחת ההליכה לא הוסיף בשביל המשכון כלל דהא בלא"ה הוצרך ללכת שמה וכן מצאתי בפרישה שכתב על הא דכתב הטור לשכור חמור להוליכו פירש והוצרך להרבות בשכר החמור בשביל הוליכו משכון זה עכ"ל ולכך פטור משכר טרחו דהא לא הוסיף טרחא עבור המשכון כלל אך לפ"ז בהלך מתחלה למדי לצרכו ולצורך המשכון צריך הלוה לשלם להמלוה ג"כ עבור טרחתו לפי מה שנהנה כמ"ש הרב רמ"א ס"ס רס"ד שם בירר מתחלה על דעת שניהם ע"ש: