שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
עב
א מפני שהוא כמו רבית, וכ' הסמ"ע דאם עבר ושימש בו אם הוא דבר דלא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר תלוי במחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בי"ד ר"ס קס"ו דלשיטת הרמב"ן שם פטור מלתת לו שכרו אף לצי"ש ולהרמב"ם שם חייב ליתן לו שכר לצי"ש וכ"כ הש"ך ויש לדקדק לפי דבריהם אף אם הוא דבר דקיימא לאגרא מ"מ יש לפטור את המלוה מליתן שכר דהא מבואר בסי' שס"ג ס"י בהגה דהיכא שאין בעל החצר בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא וכן מבואר שם בישראל שברח מן העיר ולקח השר ביתו והשאילו לישראל אחר א"צ להעלות שכר לבעלים דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא ע"ש וא"כ הכא במשכון מטלטלין אף שהם קיימים לאגרא מ"מ הרי אין ביד הבעלים להשכיר לאחר דהא מצי המלוה לומר אין רצוני שיהא משכוני ביד אחר והוי כמו לא קיימא לאגרא ואם המלוה עבר ושימש בו יהא פטור מלשלם ואולי דלכך נקטי אם הוא דבר דלא קיימא לאגרא משום דרצונם לומר דפטור מלשלם אף לצי"ש לשיטת הרמב"ן והטעם דפטור מלצי"ש מבואר ברא"ש בפרק א"נ בשם הרמב"ן משום דאין תרבית בלא נשך והכא לא שקיל מיניה מידי ולא חסריה ממונא ע"ש וא"כ דוקא בדבר דלא קיימא לאגרא שייך ה"ט משא"כ בדבר דקיימא לאגרא אף שהלוה אינו יכול להשכירו מפני שהוא ממושכן ביד המלוה עבור חובו מ"מ כשהמלוה משתמש בו אח"כ אף שלא התנה בשעת הלואה חסריה ממונא והוי נשך ותרבית וחייב לצי"ש לכ"ע אבל מדינא ודאי פטור מלשלם אף בקיימא לאגרא כנ"ל ודוק:
ב מקרי שולח יד בפקדון. ונ"מ דאם אומר הממושכן שכך וכך נתקלקל מחמת לימודו וזה שלמד אומר קריתי ושניתי בו אבל לא חסרתי מדמיו כלום אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממושכן נשבע על פחיתתו ונוטל ודוקא שיש עדים שלמד בתוכו אבל אם אין עדים נאמן לומר שלא חסרו בשבועה במיגו דלא למדתי בתוכו שאין אדם נעשה גזלן ע"פ עצמו כן מבואר במרדכי פרק אלו מציאות בשם ראב"ן והביאו הסמ"ע ויש להבין הא לפי מה שטוען זה שלמד מתוכו שלא חסרו כלום נהי דנפסל לשבועה ע"פ עדים שלמד בתוכו מ"מ אמאי הממושכן נ"ו הא החשוד על השבועה אין שכנגדו נ"ו אלא כשנתחייב ש"ד ולא בשבועת היסת כדאיתא בסי' פ"ז וצ"ב וא"כ הכא שאומר שלא חסרו מדמיו כלום הרי הוא כופר הכל ופטור לגמרי וליכא למימר כיון שיש עדים שלמד בתוכו נהי דלא חסרו כלום מ"מ צריך לשלם שכירות הלימוד והוי מודה במקצת וחייב ש"ד זה ליתא חדא דכבר העליתי לעיל דהיכא שלא נחסר מדמיו כלום פטור מלשלם משום דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא ע"ש ועוד כיון שהלוה לו מעות על ספרים אלו מסתמא אינו שוה שכירות הלימוד יותר מדמי הלואה כיון שלא נחסרו כלום וינוכה השכירות עבור דמי הלואה וה"ל הילך ואפשר לומר שהטעם הוא כיון שיש עדים שלמד בתוכו אף שלא נחסרו כלום ה"ל גזלן דשואל שלא מדעת גזלן הוי אף בתשמיש שאינו מחסרו כדאיתא בר"ס רצ"ב ולכך שייך גביה דינא דנגזל דתקנו חז"ל שהוא נשבע ונוטל אף היכא דליכא הודאה במקצת כמבואר בר"ס צ' ואף דהתם בעינן דוקא שיש עדים שהוציא כלים היינו משום דאם לא הוציא אלא אבנים או צרורות לאו שם גזלן עליו משא"כ הכא כיון דעכ"פ שם גזלן עליו אף שלא חסרו כלום דשואל שלא מדעת גזלן הוא לכך נאמן הממושכן נמי לומר שנפחתו כך וכך ואע"ג דבפ"ק דמציעא בסוגיא דההוא רעיא דאתו סהדי דאכל תרי מינייהו משמע דשכנגדו אינו נ"ו אלא אם איתא לדר"ח קמייתא דהוי מודה במקצת והוא חשוד שכנגדו נ"ו אבל אי ליתא לדר"ח קמייתא אין שכנגדו נ"ו משום תקנת נגזל כבר הקשה קושיא זו באס"ז שם בשם מוהר"י כ"ץ ותירץ דשאני התם דאיכא הוכחה שחשוד באותו ממון עצמו כיון שנכנס למשכנו שלא ברשות משא"כ הכא דליכא הוכחה בשאר חיותא עכ"ל וא"כ הכא כיון שיש עדים שלמד בתוכו ואינם יודעי' אם נפחתו או לא הרי הוא חשוד באותו דבר עצמו ונאמן הממושכן לומר שנפחתו כך וכך מחמת אותו הלימוד עצמו אך לפ"ז אם העדי' מעידים שלא נפחתו מחמת הלימוד שראו הם א"נ הממושכן לומר שנתקלקלו מחמת שלמד בהם אח"כ שלא בפני עדים דזה הוי דומיא דחיותא ועדיין צריך ישוב ועמ"ש סי' צ' סק"ב:
ג המלוה את חבירו על המשכון. ואם שנים הלוו על המשכון זה מנה וזה מאתים ונאבד המשכון משלמים בשוה כל אחד חצי ההפסד כ"כ מוהרש"ל בסוף תשו' בלקוטי דינים בשם מוהר"ם מינץ והביאו הכנה"ג ונראה דדין זה לא שייך אלא לשיטת המחבר דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י לכך חל עליהם חובת השמירה בשוה וחייב כ"א חצי ההפסד משא"כ לשיטת הרב בהגה דאינו אלא ש"ח ואינו מפסיד אלא כנגד המשכון משום דהוי כאלו פירש א"כ פשיטא דזה שהלוה מכה אינו משלם יותר מכדי חובו ואף דמהרש"ל גופיה ס"ל כהפוסקים דאינו אלא ש"ח כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ב בשמו מ"מ נ"מ בדין זה באם שנאבד בפשיעה דשניהם שוים בהפסד גם נרא' דאם נאבד שלא בפשיעה חלק מהמשכון כיון דהטעם הוא דמפסיד נגד המשכון משום דה"ל כאלו פירש שאם יאבד המשכון יאבדו מעותיו א"כ בכה"ג דזה הלוה מנה וזה מאתים הוי כאלו זה קיבל אחריות על מנה מהמשכון וזה על מאתי' וא"כ הוי ההפסד לפ"ע כמו בקיבל מעות מחבירו בפקדון בלא אחריו' וערבן עם מעותיו ונאבדו דההפסד הוא לפ"ע כמבואר בסי' רצ"ב ס"י בהגה אך מ"מ אם המשכון ביד מי שהלוה מאתים יכול לומר קים לי כמ"ד דמלוה על המשכון הוי ש"ש אף במותר דמיו משום פרוטה דר"י וא"כ הוי שניהם ש"ש על כל המשכון וההפסד על שניהם בשוה כנ"ל ודוק:
ד אבד המשכון אבד הכל. וכן אם הלוהו על שני קתות אלף זוז או על קתא עם משכון אחר אלף זוז ואבד הקתא או המשכון הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי חוב האחר עכ"ל הטור וע' בתוס' והרא"ש ומ"ש בר"ס נ"ה ע"ש:
ה וי"א דמלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח. הש"ך הביא דברי הרא"ש והטור דאפי' הלוהו פירות לא הוי אלא ש"ח לסברא זו והקשה הש"ך דמנ"ל הא דע"כ לא ס"ל לי"א אלו דלא הוי אלא ש"ח משום דפסקו כרבה ולא כרב יוסף דס"ל דהוי ש"ש משום שכר מצוה אבל בהלוהו פירות דס"ל לר' יהודה במתניתין דהוי ש"ש משום דדרך פירות להתרקב ונהנה במה שמלוה אותן מ"ל לאפלוגי על סברתו ותי' כיון דס"ל לי"א אלו דאינו אלא ש"ח אלא דנגד מעותיו הוי ש"ש משום דהוי כפירש א"כ ע"כ הא דקאמר ת"ק הלוהו על המשכון ש"ש היינו נגד מעותיו דוקא ולמה לא אשמועינן בהלוהו פירות דהוי ש"ש אף במה שהמשכון שוה יותר מהחוב א"ו דת"ק פליג על ר"י בהא עכ"ד אך בתשובת שער אפרי' סי' קכ"ב האריך בזה ודעתו דמ"ש הרא"ש והטור דאין חילוק בין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות הוא משום דמיירי בהיה משכונו נגד חובו אבל באמת אם המשכון יותר מהחוב יש חילוק דהלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות ש"ש ודבריו נראין עיקר דדוחק גדול לעשות פלוגתא בין ת"ק לר"י בשביל דקדוק קלוש מה דלא מחלק ת"ק בין מעות לפירות אם המשכון שוה יותר מהחוב ע"כ נראה עיקר דבהלוהו פירות לכ"ע הוי ש"ש אף במה שהמשכון שוה יותר מהחוב וגם אף במשכנו שלא בשעת הלואתו נראה דהוי ש"ש בהלוהו פירות אף במה שהמשכון שוה יותר מהחוב וכן מוכח בש"ס בפרק האומנין דאמרינן התם על מתניתין דהלוהו על המשכון ש"ש לימא מתניתין דלא כר"א וכו' ומשני כאן שמשכנו בשעת הלואה ומתניתין שמשכנו שלא בשעת הלואתו ואפ"ה קתני עלה במתניתין ר"י אומר הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות ש"ש אלמא אף במשכנו שלא בשעת הלואתו הלוהו פירות ש"ש ומה שתמה הגאון בפ"י בחידושיו שם דאטו מי שקיבל הנאה מחבירו ולאחר ימים רבים מסר לו הנותן דבר לשמרו נימא דהוי ש"ש משום אותו הנאה שקיבל ממנו זה ימים רבים דבר זה לא אשכחן בכולי תלמודא ובשום פוסק שיסבור כן ע"ש שכתב שזו קושיא עצומה מאוד ולפענ"ד לק"מ דהא התוס' כתבו דלכך מלוה על המשכון לא הוי ש"ש משום ההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה כמו אומן דהוי ש"ש מה"ט משום דאומן נהנה משכירתו לכך הוי ש"ש בההיא הנאה דתפיס ליה אאגרי' משא"כ מלוה על המשכון אינו מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון והרא"ש בפ"ק דקדושין הוסיף דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו לא הוי ש"ש משום ההיא הנאה דתפיס ליה אחובו כיון שאין מרויח מידי ע"ש וכן נראין דברי התוס' בס"פ האומנין ולפ"ז ניחא דלכך סבר ר"י הלוהו מעות ש"ח אף שמשכנו שלא בשעת הלואתו משום דלא הרויח מידי אבל הלוהו פירו' כיון דמרויח בהן משום דדרך פירות להתרקב א"כ אף במשכנו שלא בשעת הלואה הוי ש"ש משום ההיא הנאה דתפיס ליה אחובו ואף ביותר מדמי חובו נמי וז"ב:
ו דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד מעותיו. הש"ך הביא בשם מוהר"י בן לב דאם נגנב חלק מהמשכון ובמה שנשאר יש בו כדי כל החוב אין מפסיד המלוה כלום דהא הטעם דאבדו מעותיו ולא יותר כתבו התוס' דה"ל כאלו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד חובו והיינו משום דאנן סהדי שלא נתן המשכון שיהיה באחריותו אם יאבד ששה יתבע ממנו את חובו אח"כ וא"כ הכא כיון דבמה שנשאר עדיין יש בו כדי חובו וא"צ לתבוע כלום מן הלוה לא מפסיד מידי עכ"ד ונרא' לפ"ז דה"ה בנגנב חלק מהמשכון ובמה שנשאר אינו כנגד החוב א"צ המלוה להחזיר גוף החפץ הנשאר להלוה לפי מה דפסק הרב בס"כ בהגה דהמוחזק במשכון שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו ואינו שוה אף החצי שהוא טוען עליו והמלוה אומר לדידי שוה כל חובי שהדין עמו וא"צ להחזיר החפץ עד שיסלק לו כל מה שהוא טוען עליו ואף בתופס חפץ עכשיו הדין כן כמ"ש הש"ך שם וא"כ ה"נ כיון דחזינן דהיכא שנשאר כדי כל החוב אין מפסיד המלוה כלום כיון דא"צ לתבוע אותו כלל א"כ ה"נ אף שאינו שוה כדי כל החוב יכול המלוה לומר לדידי שוה הנשאר כדי כל החוב ואיני תובע את הלוה כלום והוי כמו שנגנב מה שהוא יתר על החוב וא"צ המלוה להחזיר לו גוף החפץ עד שיחזיר לו כל דמי ההלואה וזה ברור אך יש להסתפק בהלוהו סלע והמשכון שוה ג' דינרים ונגנב חלק מהמשכון אם בכה"ג צריך המלוה להחזיר גוף החפץ דכאן אינו יכול המלוה לומר לדידי שוה הנותר ג' דינרים דא"כ לא יהיה יכול לגבו' דינר הרביעי כיון שהנותר שוה ג' דינרים א"כ אבד אצלו המותר מג' דינרים או דילמא אף בכה"ג א"צ להחזיר גוף החפץ כיון דעיקר טעמא דאחריו' גניבה חל עליו היא משום דהוי כאלו התנה שאם יאבד אצלו לא יתבע את הלוה וה"נ הרי אינו תובעו ג' דינרים ומחזיק המשכון הנותר אצלו בעד ג' דינרים כמו שהיה מחזיקו מקודם ולא התחייב א"ע להחזיר המשכון עד שיחזיר לו הג' דינרים ודינר הרביעי מחויב הלוה לשלם לו בלא"ה דזה אינו תלוי בהמשכון והנה אם נאמר כן יש לתרץ בהא דפריך בפ' המפקיד דף ל"ד אהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ממתניתין דסלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה וכו' מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ואם אית' דמשביעין אותו שאינו ברשותו היכי מצי מפיק ליה ומשני רבה כשיש עדים שנשרפה ופריך א"ה מהיכא מייתי לה אלא אמר רב יוסף שיש עדים שנגנבה ויש לתמוה לרבה דמשני שיש עדים שנשרפה דקארי ליה מאי קארי ליה דא"ה מהיכי מייתי לה ולפמ"ש א"ש דרבה לטעמיה אזיל דס"ל דמלוה על המשכון אינו אלא ש"ח אלא דס"ל כשמואל דחייב בגניבה דה"ל כאלו פירש כמ"ש התוס' והרא"ש וא"כ י"ל דמתניתין איירי שיש עדים שנשרף חלק מהמשכון כגון שהלוהו על שני חפצים שוים והעדים מעידים שנשרף אחד מהם א"כ אין המלוה צריך לישבע שאינו ברשותו על חפץ השני דהא אף אם יש בידו יכול לתפוס אותו בעבור כל הג' דינרי' וחיישינן שפיר דילמא לאחר השבועה יוציא החפץ השני ויתברר כמה היו שוים דהא שני החפצים דומים זה לזה ממין א' אך הש"ס דפריך א"ה מהיכי מייתי לה משמע שרב יוסף פריך זה מדמשני עלה שיש עדים שנגנבה לטעמי' אזיל דס"ל דמלוה על המשכון ש"ש משום פרוטה דעניא א"כ אף שנגנב חלק מהמשכון צריך להחזיר המותר וצריך לישבע שא"ב ופריך שפיר וא"ש אך מ"מ לענין דינא צ"ע ודוק
ז ומספיקא לא מפקינן ממונא. ונראה דאף דמה שכנגד החוב הוי ש"ש לכ"ע מ"מ נ"מ טובא בין הטעמים דלטעמא דהוי ש"ש משום פרוטה דעניא א"כ אם נתן לו במשכון שטרות ונגנבו לא הפסיד אף כנגד מעותיו דבשטרות אין בהם דין שומרי' ופטור בהן אף מפשיעה לרוב הפוסקי' כמבואר בסי' ס"ו ס"מ משא"כ אי אמרינן דהפסיד נגד מעותיו משום דה"ל כאלו פירש שאם יפסיד המשכון יפסיד מעותיו א"כ אף בשטרות נמי כיון דפירש הפסיד נגד מעותיו אע"ג דמבואר בסי' ס"ו שם דאפילו קיבל בפירוש אחריות על השטרות לא מהני אם לא שקנו מידו היינו משום שאינו יכול לחייב את עצמו בדברים בעלמא משא"כ הכא במשכון הוי כמחילה וא"צ קנין וכן מוכח להדיא בתוס' ס"פ ש"ה ד"ה שומר אבידה שהוכיחו דלענין חמץ בעינן דוקא שיקבל עליו אחריו' אונסין לענין שיעבור עליו בבל יראה דאי לאו הכי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו יאסר בהנאה שהרי חייב בגניבה ואבידה מדשמואל דקיימא לן כוותיה כיון דקיימא לן כרבה אבל לר"י ניחא דפרוטה דר"י לא שייך בעכו"ם כיון דליכא מצוה ועוד דאפילו שומר שכר גמור לעכו"ם לא מחייב דגבי שומרים כתיב רעהו ואיכא למעוטי עכו"ם כמו הקדש עכ"ד אלמא דלשמואל אף בנכרי הוי ש"ש דהוי כאלו פירש שיפסיד נגד המשכון אף דבנכרי אין בו דין שומרי' מ"מ מהני מטעם מחילה וכן צ"ל ע"כ בש"ס דמוקי להא דשמואל דמיירי בדפירש אף דשמואל גופיה ס"ל בס"פ הפועלים אף במתנה ש"ח להיות כשואל אינו נקנה בדברים ובעינן קנו מידו דוקא א"ו דהכא מהני אף בלא קנין מטעם מחילה וכן נ"מ בשותפי' שהלוה אחד לחבירו על המשכון דמטעם פרוטה דר"י לא מחייב דהא ה"ל שמירה בבעלי' ואין בהן דין שומרי' משא"כ לטעמא דה"ל כאלו פירש אף בכה"ג הפסיד נגד מעותיו אך יש להסתפק בהא דקיי"ל בסי' קע"ו ס"ח דשותפים שמתעסקים ביחד הוי שמירה בבעלים ואם נגנב ביד א' מהן ההפסד על שניהם אם עשו שותפות ביניהם והטילו לכיס המעות ביחד והתנו שכ"א יחזיק בידו כפי מעותיו בכדי שיהיה כ"א בטוח במעותיו רק מה שירויחו יחלקו ביניהם אם בכה"ג נאמר נמי דכ"א הוי ש"ש משום דהוי כאלו פירש דהא כ"א הוי כתופס משכון עבור מה שיש לו ביד חבירו וה"ל כאלו פירש שבאם יאבד המשכון יאבד מעותיו שביד חבירו או י"ל דדוקא במלוה מעות על המשכון אמרינן הכי משום כיון דאחריות המעות על הלוה לבדו אמרינן דמסתמא התנה שבאם יאבד המשכון לא יצטרך לשלם לו מכיסו אבל הכא בשני שותפים כיון שהדבר נוגע לשניהם לא אמרינן דה"ל כאלו פירש אלא אדרבה אמרינן כיון שהוא טובת שניהם סברי וקבילו אהדדי שבאם יאבד אצל אחד מהן שההפסד יהא חל על שניהם וקצת משמע כן בפחז"ה דפריך על הא דשמואל דאמר השותפים ש"ש זה לזה הא הוי שמירה בבעלים ואמאי לא מוקי ליה בכה"ג דהתנה שיהיה כל אחד בטוח במעותיו ושמואל לטעמיה דס"ל דהוי כפירש אלא ודאי דאף בכה"ג הוי שמירה בבעלים והדבר צריך הכרע:
ח על בגדי אשתו. הטעם מבואר במרדכי והביאו הסמ"ע דאע"ג דאין אדם יכול למכור בגדי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ומסתמא אמרינן דברשותה משכנם עכ"ל ונראה דלפי טעם זה אם השכין בגדי אשתו שלא בשעת הלואה מוציאין מידו דנהי נמי שברשותה השכינם מ"מ כיון שהיא אינה חייבת לשלם הלואת בעלה א"כ מנה אין כאן משכון אין כאן כמבואר בפ"ק דקדושין ולקמן סי' ק"ץ ס"ט דהקונה קרקע מחבירו ופסק לו הדמים והניח משכון עליהם לא קנה אם לא שאמר לו תזכה בגוף המשכון ע"ש וא"כ ה"נ בשלמא בשעת הלואה עיקר סמיכת המלוה על המשכון וכיון שהאשה נתנה רשות למשכנם דמי לערב בשעת הלואה דחייב כיון שעל פיו הלוהו וה"נ ע"פ המשכון הלוהו ונכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה משא"כ שלא בשעת הלואה דאינו משתעבד אם לא בקנין כיון דלא על פיו הלוהו א"כ נהי דברשותה משכנם מנה אין כאן משכון אין כאן וליכא למימר דדילמא אמרה זכה בגוף המשכון זה ליתא דמה"ת נאמר כן דאטו כולהו נשי דינא גמירי ומספיקא האיך יכול להחזיק בשלה ויש לאוקמא המטלטלין בחזקת מרייהו ועמ"ש בסי' ע"ה ס"ט אך מדברי הח"מ והב"ש באה"ע ס"ס ע"ג מבואר דס"ל דאף בהשכין שלא בשעת הלואה אין מוציאין מיד המלוה ולפענ"ד העיקר דמוציאין מידו:
ט וגם הבגדים ההם. וכתב הסמ"ע דאם לא חזרה ונתנה הבגדים ביד שמעון היתה נאמנת בשבועה שלא משכנם ברצונה עכ"ל והביאו הש"ך ולכאורה נראה דטעמ' דנאמנת במיגו דלהד"ם או החזרתי וכן מוכח מדמצריכה שבועה והלא אין נשבעין על טענת ספק א"ו כיון דאינו נאמן אלא במיגו דלהד"ם צריכה שבועה אף בטענת ספק כמו אלו היתה טוענת להד"ם כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו אך יש להבין דזה ניחא לטעם המרדכי דלכך א"י להוציא בגדיה משם דמסתמא ברשותה משכנם ולכך אם היא מוחזקת נאמנת במיגו שלא משכנם ברצונה אבל לפי מ"ש הב"י באה"ע ס"ס ע"ג בשם תשו' הרשב"א והביאוהו הח"מ והב"ש שם דלכך אינה יכולה להוציא בגדיה משום תקנת השוק א"כ אף שהיא מוחזקת וטוענת שהשכין שלא ברצונה אכתי תהא מחויבת לשלם משום תק"ה ומאי מיגו שייך כאן ואפשר לומר ע"פ מ"ש הש"ך בסי' שנ"ו סק"ד דאם בא דבר הגנוב אחר שנמכר ליד הבעלים הראשונים א"צ לשלם ללוקח הראשון מעותיו משום דלא תקנו תק"ה אלא כשבא להוציא מיד הלוקח ולא כשבא ליד הבעלים הראשונים וא"כ ה"נ כיון שהבגדים באו ליד האשה א"צ להחזיר משום תקנת השוק ועוד י"ל כיון דטעמו של המרדכי הוא טעם נכון שאין האשה יכולה להוציא בגדיה שהשכין בעלה משום דמסתמא ברשותה משכנם א"כ שוב לא שייך תק"ה בבגדי אשה כלל דהא טעמא דתק"ה הוא משום דשום אדם לא ירצה להלוות על משכון דדילמא בגדי אשתו הוא וא"כ הכא כיון דמסתמא אמרינן שהשכין ברצונה וא"י להוציא מידו א"כ שוב לא יירא שום אדם להלוות עליהם ולא שייך בזה תק"ה ולכך כשבאו אח"כ לידה נאמנת דשלא ברצונה משכנם ובכה"ג לא עשו תק"ה כיון דמילתא דלא שכיח הוא שיבא אח"כ לידה לא עשו תק"ה בדבר דלא שכיח כמבואר בסי' ס' ס"א גבי שטרות ע"ש אך מ"מ י"ל דכוונת הסמ"ע דכשהיא מוחזקת נאמנת אף בלא מיגו משום דמשמעות תשובת הרשב"א שם דלא החליט דין זה אלא משום שהבע"ח מוחזק במשכון אבל כשהיא מוחזקת אין יכולין להוציא מידה ומה שצריכה שבועה אף דטענת ספק הוא י"ל כיון דאמרינן מסתמא ברצונה משכנם הוי כרגלים לדבר דמשביעין היסת בטענת ספק כמבואר בסי' ע"ה סי"ז בהגה ע"ש ועיין בב"ש באה"ע סי' ס"ק מ"ט ולענין מה שמחלק הש"ך דבגדי אשה שעשה לה הבעל בעצמו יכול להשכין אף לכתחילה ע' בב"ש שם בס"ק נ"ב שהשיג עליו בזה
י אין לקהל ולא לנאמן דין ש"ש. בתשו' שער אפרים סי' קכ"ב פסק באחד שלוה מחבורה דג"ח מעות והניח בידם משכון ואח"כ בח"ה חג הפסח נברר גבאי חדש ונטל המשכון לידו ואח"כ המיר הגבאי ונטל המשכון עמו ופסק שמחויב הלוה לשלם כל החוב לחברה דג"ח אף שנאבד המשכון משום דאין לך אונס גדול מזה דאף אלו היו שם שאר הגבאים לא היו יכולים להציל מידו והוי כליסטים מזוין דחייב הלוה לשלם כמבואר בס"ב ואין לחייב בעל המשכון משום שומר שמסר לשומר דמה שמסר לגבאי אחר הוי כרגילים הבעלים להפקיד אצלו כיון שהמנהג הוא שבכל ח"ה פסח נעשו גבאים חדשים ולא מבעיא לשיטת הסוברים דבמסר ליד אשתו ובניו ואין להם לשלם דהנפקד פטור דה"נ פטורים אלא אפילו לשיטת הסוברים דבמסר ליד אשתו ובניו חייב הנפקד מ"מ הא מבואר במרדכי והג"א בפ' המפקיד דהיכא שידוע בודאי שאין הנפקד רגיל לשמור הפקדון בעצמו אלא מוסר למי שתחתיו ה"ל כאלו המפקיד גופיה מסר הפקדון לאחר ונסתלק הנפקד לגמרי ופטור לכ"ע וה"נ גלוי וידוע שהחבורה אינם משמרים המשכנות בעצמם אלא מונח ביד נאמן וא"כ בזה כ"ע מודים שאין להלוה שום דו"ד על החבורה ומחויב לשלם את חובו מאחר שנאבד באונס דלא שכיח אלו הן תורף דבריו ע"ש באריכות והנה הרב ז"ל ארכביה לדין זה אתרי ריכשי דכתב הטעם דהוי כאונס דליסטים מזוין וכתב גם כן דהוי כידוע שאין המלוה משמרו בעצמו דבזה כולי עלמא מודים דפטור המלוה לגמרי ולכאורה טעם זה מספיק לבד דכיון שידוע שאין המלוה משמרו בעצמו הוי כנסתלק משמירת המשכון ופטור אף כשפשע בו האחר אך זה ליתא דעד כאן לא כתבו המרדכי והג"א דהיכא שידוע שאינו משמרו בעצמו דפטור לכ"ע היינו לענין פקדון שלא יצטרך הנפקד לשלם עבור הפקדון אבל הכא לענין משכון כיון דהטעם לשיטת ר"י והרב בהגה ס"ב דנגד המשכון לבד הוי ש"ש ולא יותר הוא משום דה"ל כאלו פירש שאם לא יחזיר לו המשכון לא ישלם לו מעותיו א"כ אף שידוע שהמלוה מוסר פקדונותיו ביד אחר מ"מ ה"ל כאלו פירש שאם לא יחזיר לו המשכון שלו לא ישלם לו מעותיו דמה לו ללוה בכך מה שהמלוה מוסר פקדונותיו ביד אחר מ"מ לא נתחייב לשלם לו עד שיבוא המשכון לידו דוקא ולכך הוצרך הרב ז"ל לומר דמה שהמיר הוי כליסטים מזוין והוי אונס גמור ומה שמסרו ליד אחר לא הוי כפשיעה כיון שיודע הלוה שאין המלוה מחזיק פקדונותיו בעצמו אך בהיות כן יש לדון בזה טובא דהיכי מדמי לי' לליסטים מזוין דה"ל אונס דאתא מעלמא לאונס המרה דה"ל פשיעה גמורה שאין הגבאי רוצה להחזיר לו המשכון דכיון דאמרינן דהוי כאלו פירש שבאם לא יחזיר לו הגבאי המשכון לא ישלם ואדעתיה דהכי הלוו לו החבורה שאם הגבאי יפשע או ישרוף המשכון לא ישלם המעות מה לי שאינו רוצה להחזיר מחמת המרה או שכופר במשכון מ"מ הוא לא נתחייב לשלם אלא כשיחזיר לו הגבאי המשכון ולא כשיופסד מחמת גיריה של גבאי דאל"כ אף אם הגבאי יאמר שכבר החזיר לו המשכון להלוה קודם הפרעון יהא צריך הלוה לשלם החוב ולא יהא נאמן בשבועה משום דאף אם האמת כדבריו הוי הגבאי כמו ליסטים מזוין לגבי החבורה דלא אסקי אדעתייהו שהגבאי יכפור במשכון א"ו דמ"מ הוא לא נתחייב לשלם כשהמשכון יופסד בגיריה של הגבאי וא"כ מאי עדיף מה שאינו רוצה להחזיר המשכון מחמת המרה ואפשר לומר דנהי דה"ל כאלו פירש שבאם יפשע בו הגבאי לא ישלם מ"מ כיון דהמרה הוא דבר דלא אסיק אדעתיה כלל לא נכלל זה בהתנאי ודמי לההיא דנדונית חתנים באה"ע ס"ס קי"ח דה"ל כאלו פירש ע"מ שתהנה בתו ומ"מ בנהרגה או נשתמדה יורשה בעלה כיון דזה הוא דבר דלא סליק אדעתיה כלל לא נכלל בהתנאי ע"ש ועדיין אני נבוך בזה וצ"ע ודוק עוד ראיתי למי שהקשה על דברי הש"א דאמאי חייב לשלם הא יכול הלוה לומר מה אזיקתך הא אי הוה המעות ביד הגבאי ג"כ היה נאבד כמו המשכון ודמי להא דמבואר בסמ"ד דמי שהיה לו משכון אצל כותי והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות ונשרף המשכון בבית הכותי דהשואל פטור כיון דבלא"ה היה נשרף בבית הכותי ע"ש ולק"מ דשאני הכא כיון דבני החבורה אינן אלא ש"ש על המשכון ושומר שכר פטור באונסין אף דגם המעות היה נאבד אצל הגבאי ועל ידי המשכון ניצולו מ"מ יכולין לומר מזלא דידך גרם והוי כמבריח ארי מנכסי חבירו לבד משא"כ בסמ"ד דגוף המשכון של המשאיל ובלא"ה היה נשרף בבית הכותי א"כ לא הפסיד השואל להמשאיל כלום ופטור מלשלם וראיה ברורה לזה מפרק המפקיד דף מ"ג ע"ב גבי האי גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה והוה לדידיה נמי כריא דכשותא וא"ל לסרסיא מהאי רמא ואזיל רמא מאידך ואמר רב עמרם דסרסיא פטור כיון דלא א"ל מהאי לא תרמי והנפקד פטור כיון דא"ל מהאי רמא ופריך הש"ס ס"ס מאי פסידא איכא והא קא משתרשי ליה ומשני דהוי שכרא חלא דלא נהנה מידי ולכאורה אכתי קשה אמאי פטור הנפקד משום דה"ל אונס דא"ל מהאי רמא הא אי הוי רמא מדידיה הוי דידיה נפסד והשת' ניצול שלו בפקדון דחברי' א"ו דזה הוי כמבריח ארי מנכסי חבירו ואמרינן מזליה גרם ופטור הנפקד וה"נ כיון דמה שלקח הגבאי שהמיר את המשכון הוי כאונס אף דמכח זה ניצול מעות החבורה ה"ל מבריח ארי ובני החבורה פטורין והלוה חייב לשלם וכן מוכח מתשובת הר"ן שהביא הסמ"ע והש"ך בס"ג בראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון הניח ספר למשכון ביד ראובן ובאו שוללים בבית שניהם ונטלו שניהם לימים החזירו לראובן ספר של שמעון ופסק דראובן חייב להחזיר המשכון לשמעון דשמעון פטור מספר של ראובן דאונס הוא ולא נתחייב משום שואל דאין כל הנאה שלו דהמשאיל מצוה קעביד ואכתי קשה דמאי הפסד יש לו לשמעון הא אי הוי ספר שלו בידו היה ג"כ נפסד כמו שנפסד ספר של ראובן שבידו ויהא ראובן מחזיקו בעד ספרו א"ו דאמרינן מזליה גרם וכן מוכח מתשובת הר"ח א"ז שהביא הש"ך בסי' רצ"ב ס"ק כ"ט ע"ש וכ"פ בתשובת ח"צ סי' קל"ב בשיירא שהלכו ביחד ובא אנס ונטל משל א' מהן דאין חבירו חייב ליתן לו חלק בשביל ההיזק יע"ש וז"ב:
יא ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה. פשט לשון המחבר משמע שכותי מעליל על הישראל ורוצה ממנו יותר משויו א"צ המלוה לשלם לו אלא דמי שויו דאם הכותי מעביר עליו את הדרך אין לחייב לזה ואפילו בהיזק בידים פטור מעלילה וכ"כ הסמ"ע והש"ך ויש לי מקום עיון בהשכין לו משכון של נכרי והודיעו שהוא של נכרי והמשכון שוה פחות מכדי חובו ונאבד אצל המלוה והנכרי מעליל על הלוה אם הלוה צריך לשלם להמלוה יתרון החוב משווי דמי המשכון שנאבד אצלו ומן הסברא נראה דבכה"ג עכ"פ א"ל הלוה לשלם למלוה יתרון החוב כיון דלפי שיטת ר"י וסייעתו הא דמלוה על המשכון מפסיד נגד חובו ולא יותר משום דה"ל כאלו פירש שאם לא יחזיר לו המשכון לא ישלם לו את חובו עכ"פ אם כן ה"נ כיון שהודיעו למלוה שהוא משכון של עכו"ם הוי כפירש שאם לא יחזיר לו המשכון והכותי יעליל עליו שעכ"פ לא ישלם לו דמי חובו ויש לדמות זה למ"ש הטור בסי' קל"א בשם תשובת הרא"ש דהיכא דשמעון יצא ערב לנכרי בשביל ראובן והלך ראובן והוצרך שמעון לפרוע בשבילו וכשבא ראובן א"ל לא היה לך לפורעו כי כבר פרעתיו ויש לי שטר פרעון ממנו חייב ראובן לפרוע כל מה ששמעון מברר שנתן לעכו"ם ואפילו שהעכו"ם תבע ממנו ממון שלא כדין ואנסו ליתן כי הדבר ידוע שידם תקיפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שתובעו וזה ידע ראובן ששם אותו ערב לעכו"ם וקבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל היזק שיבוא לו מהנכרי אף על פי שלא פירש כן בפירוש ע"ש אלמא דמסתמא כשנתערב נגד הנכרי קיבל עליו הלוה לפצותו מכל וכל א"כ ה"נ כיון דאמרינן דה"ל כאלו פירש שאם לא יחזיר לו משכונו לא ישלם לו א"כ כיון דהמלוה ידע שהמשכון של עכו"ם אמרינן נמי דמסתמא קיבל עליו המלוה שאף אם יגיע ללוה עלילה ע"י המשכון יפסיד חובו אם לא ישמור המשכון כראוי ויש להביא ראי' ברורה לזה מהא דפסק בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קצ"ג ובתשובת צ"ל סי' י' דמי שלוה מחבירו בממר"ם ונאבד הממר"ם מיד המלוה דאין הלוה צריך לשלם להמלוה אף שיתן לו המלוה שובר משום דיש לחוש דילמא ימצא השטר איש אחר ויחזור ויוציא ממנו לכך א"צ לשלם לו עד שמקבל עליו המלוה כל אחריות הפסד של הלוה אע"פ דמה שאבד השט"ח לא הוי אפילו גרמא בניזקין דהא לא עביד מידי בידים וגם לא ברי היזקא דמי יימר שימצאנו אחר מ"מ א"צ הלוה לשלם לו עד שמקבל עליו המלוה האחריו' באם שימצאנו אחר ע"ש הרי להדיא אף דהתם אם ימצאנו האחר יגבה ממנו בגזל שלא כדין מ"מ א"צ הלוה לשלם למלוה דה"ל כאלו התנה שבאם לא יחזיר לו שטרו ויהא יכול לבוא לידי הפסד אף ע"י עלילה שלא ישלם לו עד שיסלק ממנו כל נזק שיבוא מחמתו אף ע"י עלילה וא"כ ה"נ במשכון של נכרי נמי נאמר כן כיון שהודיעו שהוא של נכרי ה"ל כאלו פירש שבאם לא יחזיר לו משכונו ויגיע לו היזק מהנכרי שעכ"פ לא ישלם לו את חובו אמנם אם באנו לדמות משכון לשטר יש להקשות מהא דאמרינן בפ' ג"פ דף קע"א דר' יהודה דמכשיר שטרי חוב המאוחרין לטעמיה אזיל דס"ל אין כותבין שובר ולא נפיק מיניה חורבא ע"ש הרי מוכח דר"י ס"ל דאף אם המלוה בא ואומר אבד שטרי ואני נותן לו שובר אפ"ה א"צ הלוה לשלם לו דנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים דאל"כ אכתי ניחוש לחורבא שיבא ויאמר אבד שטרי ויתן לו שובר ואח"כ יוציא שטר המאוחר ויגבה בו אלא ודאי דאף בכה"ג א"צ לשלם לו וא"כ תקשה כיון דר' יהודה ס"ל במתניתין דפ' האומנין דהלוהו על המשכון ש"ח אם לא בהלוהו פירות אלמא דלא סבר כשמואל דה"ל כאלו פירש שאם יאבד המשכון יאבדו מעותיו וא"כ קשה מה"ת יגרע משכון משטר כיון דחזינן דמלוה על המשכון ש"ח ובאם נאבד המשכון ישבע שנאבד ויטול מעותיו הרי אף שיש היזק בפנינו נאמן המלוה לישבע שנאבד ממנו ויטול מעותיו כדס"ל לר' אליעזר בברייתא וכן לדידן נשבע שנאבד באונס ויטול מעותיו כמבואר בס"ב א"כ כ"ש בנאבד השטר מיד המלוה והוא נותן לו שובר שאין כאן היזק כלל אלא מה שיצטרך הלוה לשמור שוברו שלא יאבד ואולי יגיע לידי היזק דיש להאמין למלוה שנאבד השטר בשבועה ויטול וגם כיון דאין דין שומרים בשטרות אפילו שבועה א"צ ואמאי יתחייב באביד' השטר יותר מאבידת המשכון כיון דאינו אלא ש"ח בעלמא וגם בשטרות אין בהן דין שומרים וגם קשה לפי מ"ש התוס' והרא"ש בס"פ שבועת הדיינין דרב דס"ל בפ' הזהב דערבון כנגדו הוא קונה לא ס"ל כשמואל לענין משכון דה"ל כאלו פירש והרי בס"פ ג"פ אמרינן דרב ושמואל סברי תרווייהו דאין כותבין שובר היכא דהמלוה טוען אירכס לי שטרא יע"ש וא"כ תקשה דרב אדרב מה"ת יגרע שטר שעדיין אין לו שום פסידא כלל אלא חששא בעלמא ממשכון דאית ליה ודאי פסידא דאינו אלא ש"ח וישבע ויטול מעותיו ובשטר יש לו ליטול בל"ש שאין בהם דין שומרים וזו קושיא עצומה וצע"ג ודוק:
יב לא ישלם לו אלא דמי שויו. והיכא דשמעון יכול לפטור עצמו מן הכותי בדבר מועט אם ראובן צריך לשלם כל דמי שויו או לא לא נתבאר כאן ולכאורה יש לדמותו להא דאמרינן בפ' מרובה דף ע"ח ע"ב דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור לנדרו ובא אחר וגנבו דאמר רבא דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע יע"ש וה"נ כיון דשמעון יכול למיפטר נפשו מן הכותי בדבר מועט אין ראובן צריך לשלם לו יותר ובאמת מצאתי בש"ג בפ"ק דב"ב דף קנ"ט שהוכיח כן מסוגיא זו דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל בדבר מועט שאין הגנב חייב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל רק דמפקפק שם אם היה אותו הדבר מכותי דאפשר כיון דאף אם העכו"ם שואל יותר משויו פטור הגנב ה"ה אם יכול לפטור עצמו בפחו' מן הכותי שייך המותר להנגנב ואין בפקפוקו ממש אך אף אם היה אותו דבר מישראל ג"כ נלפענ"ד דצריך הגנב לשלם כל דמי שויו וראיה ברורה לזה ממתניתין דפ' המפקיד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אר"י כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים וא"כ תקשה לרבא דסבר בפרק מרובה דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש אמאי ס"ל לת"ק דישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר ואמאי צריך השואל לשלם לשוכר כיון דהשוכר פטור לגמרי מן המשכיר א"כ יאמר השואל מה אפסדתיך ודוחק לומר דדין זה תליא בפלוגתא דת"ק ור"י וסוגיא דפרק מרובה אזלא אליבא דר"י דקיימא לן כוותיה דתחזור הפרה לבעלים הראשונים משום דס"ל דשואל שומר דבעלים הוא א"כ ה"ה אם מי שהפקידו אצלו יכול ליפטר מבעלים שלו בזול אין צריך הנפקד לשלם יותר דהא בע"ד דבעלים הוא אבל לת"ק דס"ל דהשואל בע"ד דמשאיל הוא צריך לשלם לו הכל אף שהמשאיל נפטר לגמרי מן המשכיר זה ליתא חדא דא"כ הוי ליה להש"ס דפרק מרובה לאתויי מתניתין דהמפקיד ועוד דהתוס' והג"א בפרק המפקיד והגמי"י פ"א משכירות סבירי להו דטעמא דר"י משום דמצי למימר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל ולכך היכא דהמשכיר יודע שמתה כדרכה השואל ישלם לשוכר יע"ש וא"כ תקשה יפטר השואל לגמרי כיון דהשוכר שהוא הבעלים שלו פטור לגמרי כמו בגנב שור עולה דמצי פטר נפשיה בכבש א"ו דל"ד להתם כלל דשא"ה דהשור הקדש הוא ואין בו הנאה לבעלים כלום והגנב אינו חייב לשלם אלא מפני שהבעלים חייבים באחריותו לכך כיון דמצי למיפטר נפשיה בכבש א"צ לשלם
אלא כבש משא"כ היכ' שיש להמפקיד שלו הרווחת ממון אף דהוא מצי למיפטר נפשי' בפחו' מהבעלי' שלו מפסידינן זכותו כיון שהמפקיד בעל דבר של הנפקד הוא ולכך ס"ל לת"ק דהשוכר פטור והשואל ישלם לשוכר וא"כ ה"נ בהשאיל לו חפץ של עכו"ם אף דהוא מצי פטר נפשיה מן העכו"ם בדבר מועט מ"מ השואל וכן הנפקד צריך לשלם להמפקיד שלו כל דמי שוויו וז"ב לענ"ד וע' תשובת ח"צ סי' ק"כ ובמ"ל פט"ז מהל' מעשה הקרבנות ע"ש:
יג וכולל בשבועתו ששני דינרים היה שוה. וכתב הה"מ ובדין היה שיטול המלוה בלא שבועה אבל מתוך שיש לו לישבע שאינו ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היה שוה ויש להקשות דהא בסי' צ"ד ס"ב מבואר דאין מגלגלין טענת ספק של התובע אא"כ יש רגלים לדבר כמו בשבועת השותפו' וא"כ הכא אמאי מגלגלין על התובע שלא היה שוה אלא שני דינרים כיון שהלוה טוען שמא וליכא רגלים לדבר וצ"ל דה"נ רגלים לדבר דמסתמא היה המשכון שוה נגד כל חובו דאין דרך ליטול משכון ששוה פחות מהחוב ולפ"ז אם הלוה טוען דשמא היה שוה שלשה דינרים כיון דאף לפי דבריו לא היה שוה כדי כל החוב א"כ שוב ליכא רגלים לדבר לטענתו ואין מגלגלין בטענת ספק אך לפי מה שהעליתי בסי' צ"ד שם דאף היכא דליכא רגלים לדבר מגלגלין א"כ אף בכה"ג מגלגלין כיון שהוא מילת' דשייך לספוקי וצריך התובע לישבע ע"י גלגול שלא היה שוה אלא שני דינרים:
יד וישבע שלא היה שוה יותר מה' דינרים. הש"ך בס"ק ח"י הביא תשובת רש"י ראובן שמשכן חפץ לשמעון ושמעון ללוי ולוי נתנו במתנה ליהודא כי אמר שמעון ללוי שקבל אותו משכון מראובן על אותו זמן ואם יעבור הזמן שוב לא יפדנו ועכשיו בא ראובן ותובע משכונו משמעון ופסק רש"י דזה הוי אסמכתא ולא קניא ולכך צריך יהודא להחזיר החפץ לראובן וראובן ישלם ליהודא מה שחייב לשמעון ואם יטעון יהודא שאין המשכון בידו שכבר מכרו או פשע בו ישבע שאינו ברשותו כדאמרינן בפ' המפקיד ועוד ישבע כמה היה שוה ואע"ג דקיי"ל כרב אשי דאמר גבי מלוה חבירו על המשכון ומלוה אומר סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר ג' דינרים היה שוה דשבועה גבי לוה הוא דמודה במקצת וקאמר ר"א זה נשבע שאינו ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה משום דלא קים ליה למלוה בגויה כמה היה שוה לפי שלא היה שלו מ"מ כיון דיהודא היה סבור שיש בו מתנה גמורה קים ליה בגויה כמה היה שוה ונשבע כדין כל הנשבעין שבתורה שנשבעים ולא משלמים עכ"ד בקצרה והעתיקוהו המרדכי ותשובת מיימוני ותמה הש"ך דמשמע מדבריו דאם היה לוי ממשכן החפץ אצל יהודא לא היה נשבע משום דלא קים ליה בגויה והא בכולה סוגיא דהמפקיד ופרק שבועת הדיינין מוכח להדיא דהיכא דהלוה תובע למלוה כמה היה שוה דנשבע המלוה וכן מסיק רב אשי גופיה התם ולא קאמר ר"א התם דלא קים ליה בגויה אלא אהא דמשני התם דמיירי במאמינו ופריך הש"ס ולהימניה נמי לוה למלוה כמה היה שוה ואהא משני התם דהלוה אינו מאמינו משום דסובר דלא קים ליה בגויה אבל בשבועה מיהא מהימן ולכך הניח דברים אלו בצ"ע ובאמת שהוא תמיה גדולה והדבר חוב עלינו ליישב דברי רבינו הגדול רש"י ז"ל שחלילה שיעלים עיניו מפשטא דסוגיא והנראה בזה דהנה הפ"י בחידושיו בפ' המפקיד הקשה על הא דמשני ר"א זה נשבע וזה נשבע לפי שיטת הפוס' דאמרינן מיגו להוציא א"כ יהיה המלוה נאמן בשבועה דשקל היה שוה במיגו דאי בעי היה טוען שנאנס המשכון שהיה נוטל כל חובו בשבועה דבשלמא לפי מאי דמשני שיש עדים שנגנבה יש לומר דמיירי שהעדים יודעים שלא נאנס וליכא מיגו אבל לשנויא דר"א דזה נשבע שאינו ברשותו אלמא דליכא עדים שנגנבה א"כ להימן בשבועה דשקל היה שוה במיגו דנאנסו ע"ש שהאריך בקושיא זו וכבר קדמו הדרישה בסי' זה להקשות כן ומה שתי' בדרישה דאין זה מיגו ברירא לטעון שמא ראוהו בידו היום או יראוהו עוד היום או מחר ליתא דא"כ היכי מהימנינן בכל דוכתי לטעון לקוח במיגו דהחזרתי נימ' נמי שיר' לטעון החזרתי שיראוהו בידו אחרי כן אך באמת לפי סברת רש"י מתורץ קושיא זו בט"ט די"ל דהמלוה לא קים ליה בגויה וסובר דאינו שוה אלא שקל וא"כ לא שייך מיגו גביה דהא אינו רוצה לשקר כלל אלא דסובר שהאמת כן הוא שאינו שוה אלא שקל ואפ"ה בסיפא נשבע המלוה כמה היה שוה משום דע"י השבועה מידק דייק וכמו דאמרינן בפ' הכותב בטעמא דפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמי רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק ולא מהימנא במיגו דלא היתה פוגמת משום דא"ר לשקר כללי כמ"ש התוס' שם וליכא למימר דאכתי ברישא להימן בשבועה דשקל היה שוה דמידק דייק במיגו דנאנסו זה ליתא דהא התוס' בכתובות וכל הפוסקים הסכימו דמיגו למפרע לא אמרינן והיינו דלא אמרינן שיהא נאמן במה שהוא טוען עכשיו במיגו דאי בעי לא היה מודה אתמול משום די"ל דאתמול לא היה רוצה לשקר ועכשיו נשאו לבו לשקר וא"כ ה"נ כשטוען המלוה דשקל היה שוה כיון דמקודם שנשבע י"ל דלא קים ליה בגויה ולא שייך מיגו גבי' כיון דאין רצונו לשקר כלל א"כ אף דאח"כ כשנשבע רמי אנפשיה ומידק דייק מ"מ י"ל דנזכר עכשיו ומשקר בכוונה והשתא לית ליה מיגו כיון שכבר הודה מקודם שלא נאנס המשכון מידו ובשעת הודאתו לא נתכוין לשקר כלל והוי מיגו למפרע דלא אמרינן וא"ש ובהיות כן דברי רש"י ז"ל עולים יפה דהנה רש"י כתב דיהודא ישבע שאינו ברשותו וגם ישבע כמה היה שוה ומשמע דגם שמעון אומר כמו יהודא דאל"כ אלא שמודה שהיה שוה יותר א"כ אמאי לא מתחייב שמעון לשלם דהא הוי כשומר שמסר לשומר אלא דהשתא פטור כיון דיהודא משלם מכיסו כמ"ש הש"ך וא"כ כששמעון מודה ויהודא כופר פשיטא דצריך שמעון לשלם א"ו מיירי דגם שמעון טוען כמו יהודא אך אכתי קשה אמאי לא יוכל ראובן להשביע לשמעון דהא לענין זה מצי למימר ליה אנת מהימנית לי בשבועה הך לא מהימן לי בשבועה אך יש לתרץ ע"פ מה דמבואר בס"ס רצ"א גבי שומר שמסר לשומר דאם יש עדים שהשומר השני שמר כראוי אזי נפטר שומר הראשון וא"כ הכא נמי כיון שיהודא מפסיד מכיסו היתרון מהחוב ואין שום אחד מסייעו בתשלומין כמ"ש הש"ך א"כ כשנשבע יהודא אנן סהדי שנשבע באמת שאם היה רוצה לשקר היה טוען שנאנס החפץ מידו והיה פטור מתשלומין ולכך לא מצי ראובן לומר שיהודא לא מהימן ליה בשבועה משום דכשנשבע אנן סהדי דנשבע באמת דמיגו כעדים דמי ולפ"ז מה מתקו דברי רש"י ז"ל דרש"י כתב שיהודא נשבע שאינו ברשותו וג"כ ישבע כמה היה שוה ולא ישבע שמעון כמה היה שוה משום כיון דצריך יהודא לישבע בלא"ה שאינו ברשותו יכלול ג"כ בשבועתו כמה היה שוה כדי שלא ירבה בשבועות כמ"ש הסמ"ע ס"ס פ"ז ולא מצי ראובן למימר דיהודא לא מהימן לי' בשבועה משום כיון דאית ליה מיגו הוי כעדים שהאמת אתו וע"ז הקשה רש"י ואע"ג דקיי"ל כר"א דזה נשבע וזה נשבע ולא נשבע המלוה כמה היה שוה במיגו דנאנסו משום דלא קים ליה בגויה וא"ר לשקר כלל ואף שנשבע אח"כ הוי מיגו למפרע וא"כ ה"נ ליכ' מיגו גבי יהודא די"ל מתחילה לא רצה לשקר ואף שנשבע אח"כ שוב ליכא מיגו גביה והוי מיגו למפרע וא"כ יהא יכול ראובן לומר יהודא לא מהימן לי בשבועה ויהיה שמעון צריך לישבע לזה מתרץ רש"י כיון דיהודא היה סובר שיש בו מתנה גמורה קים ליה בגויה והוי מיגו מעליא ודי בשבועת יהודא וא"צ שמעון לישבע כלל זהו מה שנ"ל לתרץ דברי רש"י ז"ל והדברים נכונים ונ"מ טובא לדינא ודוק אמנם בעיקר קושית הדרישה והפ"י דלהימן המלוה בשבועה דשקל היה שוה במיגו דנאנסו לפענ"ד לק"מ די"ל דאיכא נמי מיגו להלוה דאי בעי אמר לא נתחייבתי לך כלום או פרעתיך ומ"ש הפ"י דא"כ היה לנו להאמין הלוה בלא שבועה במיגו זו אלא ע"כ כיון שמודה במקצת לא מהימן במיגו דכופר הכל משום דהוי מיגו דהעזה זה ליתא לפי מה שהסכים הש"ך בכללי המיגו דהא דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו ליפטר משבועה דוקא אבל ליפטר מממון אמרינן מיגו דהעזה וא"כ הכא כיון שאתה רוצה להאמין את המלוה להוציא ממון מן הלוה במיגו א"כ מהני מיגו של הלוה לפוטרו מממון זה אף דהוי מיגו דהעזה דהא לענין פטור ממון אמרינן מיגו דהעזה וז"ב אך מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל האי כללא
טו ישבע המלוה שא"ב וכו' וגובה חובו מהלוה. וצ"ע אם המלוה חשוד על השבועה אי גובה חובו בל"ש כיון דהא דגובה המלוה חובו כשטוען נאנס הוא משום דה"ל הלוה כטוען א"י אם החזרתי לך והא דצריך המלוה שבועה אע"ג דבא"י אם החזרתי לך גובה התובע בל"ש כדאיתא בסי' ע"ה ס"ט מ"מ צריך הכא שבועה מדין שבועת השומרים דחייביה רחמנא אף בטענת ספק וא"כ כיון דמבואר בסי' צ"ב ס"א דאם היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון דפטור כיון שאין שכנגדו יכול לישבע א"כ הכא נוטל המלוה בלא שבועה או דילמא דש"ה שהוא לפטור את השומר אמרינן כיון שאין שכנגדו יכול לישבע הוא פטור אבל הכא כיון דהשומר בא ליטול וחייב ש"ד וא"י לישבע אינו נוטל כיון דאיכא ריעותא לפנינו שאינו מחזיר את המשכון להלוה אינו יכול ליטול ודמי קצת לההיא דסל"ד ביורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון בשטר ויש לו משכון וטוען היורש דשמא נאנס דאינו יכול לגבות בשבועת היורשין כדין שטר דעלמא משום דכל שטר החוב הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא שהגיע ליד המוריש משכון נגד החוב וספק נאבד באונס או בפשיעה השטר בטל כמ"ש הסמ"ע שם וה"נ כיון שהגיע משכון נגד החוב ביד המלוה ואינו יכול לישבע אם נאבד באונס אינו נוטל ולזה הדעת נוטה ובפרט דבלא"ה בהיה החשוד שומר דעת הרמ"ה ורבינו ישעיה בטור סי' צ"ב דהוי החשוד משויל"מ וא"כ הכא כיון שהלוה מוחזק בממון ותפס ברשות יכול לומר קים לי כוותייהו כנ"ל ודוק:
טז ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק. הטעם כיון דמצוי בשוק לקנות כמותו לא חשדינן ליה דעיניו נתן בו ונראה דאף אם היו מחולקים בשווי החפץ כגון שהלוה תובע את המלוה שהיה שוה יותר מדמי החוב והמלוה כופר שלא היה יותר מ"מ בכה"ג שהוא מצוי לקנות בשוק כמותו א"ל המלוה לישבע אלא שבועת היסת שאינו שוה יותר ולא שבועה בנק"ח כדין שבועה שא"ב וכן לדין המשנה דלא היה כלל שבועת היסת פטור לגמרי דלא שייך הכא שא"ב כיון דמצוי בשוק לקנות כמותו ואע"ג דאין מצוי לקנות שוה שלש בעד שנים מ"מ זה לא תליא מידי בשבועה שא"ב אלא דחשדינן ליה שהוא כופר ממון וכיון דהימנוהו חז"ל בשבועת היסת וכן לדין המשנה היה פטור לגמרי משבועה כיון דכופר הכל הוא וחזקה אין אדם מעיז א"כ א"צ לישבע ג"כ שא"ב דהא מצוי בשוק לקנות כמותו ואם אתה חושדו ששוה יותר וכופר כדי להרויח א"כ אתה חושדו בכופר ממון וזה לא תליא מידי במה שנשבע שא"ב וכיון דחכמי המשנה פטרוהו משבועה וגם השתא אינו חייב אלא היסת ממילא מהימן ג"כ שא"ב כיון דמצוי בשוק לקנות כמותו ואנן לא חשדינן ליה בכופר ממון וז"ב ובתומים שגה בזה ע"ש וע' תשובת ח"צ סי' ק"ט:
יז או ליפטר אז לא ינצל המלוה וכו'. ונראה דאף דשבועה שא"ב הוא שבועה בנק"ח כדמוכח סי"ב ומבואר ר"ס רצ"ה מ"מ בכה"ג דמצוי בשוק לקנות כמותו אלא דצריך שבועה משום כיון דהלוה נשבע חיישינן שמא יוציא הלה את המשכון ונמצא ש"ש מתחלל א"כ היכא דהלוה אינו נשבע רק היסת לא מחמירינן על המלוה לישבע שבועה חמורה יותר משבועת הלוה וסגי ליה לישבע היסת שא"ב וראיה לזה מההיא דלעיל בסעיף י"ב דאם היו הלוה והמלוה תובעים זא"ז שאמר המלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אמר שלא היה שוה אלא שקל דנשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע והמלוה נשבע שא"ב ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע והקשו הסמ"ע והב"ח והש"ך שם הא כל היכא שהלוה צריך לישבע לא ינצל המלוה לעולם משבועה שא"ב אפילו מאמינו ותי' כיון דהטעם הוא משום דחיישינן שמא יוציא המלוה את הפקדון ונמצא ש"ש מתחלל א"כ הכא כיון דהמלוה נשבע עכ"פ היסת שלא היה שוה יותר מסלע אם איתא שהיה המשכון בידו היה מוציאו מיד כדי שלא יצטרך לישבע עכ"ד ואכתי קשה כיון דחזינן דשבועה שא"ב היא שבועת המשנה בנק"ח ולא האמינוהו בלא נק"ח א"כ אמאי מועיל הכא מה שנשבע היסת כמה היה . שוה להוכיח מיניה שא"ב א"ו צ"ל כיון דא"צ לישבע שא"ב מצד תביעת הלוה דהא מאמינו אלא דמצריכינן לו לישבע משום שבועת הלוה שלא יוציא הפקדון ויתחלל ש"ש לכך לא מחמירינן ביה יותר משבועת הלוה גופה וסגי בהיסת וא"כ כיון דמועיל היסת כמה היה שוה להוכיח מיניה שא"ב א"כ כ"ש דמהני שבועת היסת על הא דאינו ברשותו גופה היכא דא"צ שבועה מצד עצמו אלא משום שבועת הלוה לא מחמירינן ביה יותר משבועת הלוה גופה ולפ"ז היכא דאין המלוה רוצה לישבע שאינו ברשותו יכול לומר ללוה תקבל אתה בחרם וגם אני אקבל בחרם שא"ב אף לפמ"ש בס"ק שאח"ז ע"ש:
יח ונמצא ש"ש מתחלל. וכתב הש"ך או יהיה שבועה לבטלה כדפירש ר"ח ולא כפירש"י דיפסל לעדות ולשבועה ולפ"ז יכול המלוה לומר לא אשבע שאינו ברשותי כיון שהוא מצוי בשוק ותקבל אתה בחרם כמה היה שוה מה שאין כן לפרש"י שהרי אפילו בעובר על החרם פסול לעדות ולשבועה כדלעיל סי' ל"ד ולקמן סי' צ"ב וכן מוכח לק' ס"ס ע"ה הטעם כפי' ר"ח ע"ש ובבעה"ת שער כ"ד כתב דמסתברא כפי' ר"ח שפירש שכשיוציא נמצא שבועת הלוה לבטלה ובזה ש"ש מתחלל עכ"ל א"כ גם דברי הרי"ף והמחבר שכתבו ש"ש מתחלל יש לפרש כן ודלא כב"ח עכ"ל הש"ך והנה הש"ך נטה לשיטת ר"ח דהטעם הוא משום דכשיוציא המשכון וימצא שכדברי הלוה כן הוא יהיה שבועה לבטלה ופי' כן גם דברי הרי"ף והמחבר וכמשמעות לשון בעה"ת ובאמת בחי' הריטב"א פ' המפקיד וחי' הרשב"א בפ' ש"ה מבואר מדבריהם להדיא דפירשו דברי הרי"ף דלא כפי' ר"ח אלא שהטעם הוא דדילמא יתברר להיפך מדברי הלוה ונמצא ש"ש מתחלל במה שנשבע לשקר ואף דאנן לא עבדינן תקנתא לרשיעי מ"מ שמא לא ידקדק בשומא ויהא ש"ש מתחלל דסבורין שנשבע לשקר גם העיקר מה שהכריח הש"ך כפי' ר"ח משום דההיא דס"ס ע"ה משמע כן והנה הדברים ההם הוא מדברי הרמב"ם והטור שם ובאמת מדברי הרמב"ם בפ"ה מטוען והביאו הטור בסימן צ"ה יש להוכיח להיפך דכתבו שם האומר לחבירו שטר מסרתי לך ועשרה דינרין היה לי בו ראיה וזה אומר להד"ם ישבע היסת הפכה עליו ה"ז נשבע היסת שהי' לו בו ראיה עשרה דינרין ואבד לו באבידת השטר ויטול והקשה הפרישה שם דאיך ישבע התובע דילמא אחר השבועה יוציא הלה את שטרו ויראה דלית ביה ראיה כ"כ כמו שנשבע ונמצא ש"ש מתחלל כמו בסי' ע"ב לענין משכון ותירץ דכאן אין לחוש להכי דהתובע יודע בודאי ובבירור כמה יש לו בו משא"כ במשכון דתלוי בשומא יע"ש שכתב שכ"כ הכ"מ פ"ה מטוען ובאמת בכ"מ שלפנינו לא מצאתי זה אך מ"מ הענין מוכרח וא"כ מוכח דלא כפי' ר"ח דלשיטתו יקשה ג"כ התם דדילמא יתברר בשטר כדברי המלוה ונמצא שנשבע לבטלה והאיך יכול להפך עליו א"ו דעיקר החשש הוא שיתברר להיפך ממה שנשבע והוא לא דקדק בשומא וש"ש מתחלל וכן יש להוכיח מדברי הרב באה"ע סי' צ"ו סט"ו בהג"ה גבי היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך וכתב רמ"א שם דבמקום שאין כותבין כתובה חייב הבעל היסת אבל במקום שכותבין כתובה ונאבדה חייב ש"ד דהרי מצי לכפור הכל ולומר פרעתי ולכן מקרי מודה במקצת והתם ע"כ מיירי דליכא עדים שנאבדה דאי יש עדים שנאבדה א"נ לומר פרעתי כמ"ש הרב בסי' ק' ס"ו בהגה ובב"ש שם וא"כ תקשה האיך כתב בסתם דחייב הבעל לישבע ואמאי לא תצטרך האשה לישבע מתחלה שהכתובה אינה ברשותה דדילמא תוציא הכתובה אח"כ ויתברר כדברי הבעל ויהיה שבועה לבטלה א"ו דעיקר החשש הוא שיתברר להיפך מדברי הנשבע ודוקא במשכון חיישינן לזה דשמא לא ידקדק בשומא משא"כ בשטר אך ראיה זו יש לדחות די"ל דעד כאן ל"ח להכי אלא במשכון דחיישינן דמתחלה סבר המלוה להחזיק במשכון בפחות מכדי שויו ולאחר שישבע הלוה כפי האמת מה ששוה יחזיר המלוה המשכון ויתבע דמי הלואתו ונמצא שיהי' שבועה לבטלה משא"כ גבי כתובה אי האמת כדברי הבעל למה תוציא הכתובה אח"כ להכחיש דבריה הראשונים בדבר שאין לה מזה שום תועלת אך מ"מ מדברי הרמב"ם והטור דסימן צ"ה הוא ראיה גדולה דלא כפיר"ח וא"כ לפ"ז אף לענין קבלת חרם י"ל דאם המלוה יוציא המשכון והלוה לא ידקדק בשומא יתחלל ש"ש במה שיהא נראה בעיני הבריות שקיבל בחרם לשקר שהיא עבירה חמורה ופסול לעדות ולשבועה על ידה וכמ"ש הריטב"א:
יט בשבועה בנק"ח ואם הוא חשוד על השבועה נראה דלא מבעיא לשיטת הסוברים בסי' פ"ב ס"ח דפוגם שטרו והוא חשוד נוטל בל"ש משום כיון דמן הדין הוא נוטל בל"ש לא הפסיד דינו מפני שהוא חשוד א"כ ה"נ כיון דמן הדין א"צ שבועה כלל דהא אית ליה מיגו מעליא אלא שהגאונים אמרו כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין הוי כנשבע ונוטל דהוא שבועת המשנה וא"כ כשהוא חשוד נוטל בל"ש אך אף לדעת הרי"ף והרמב"ם שם דס"ל דפוגם שטרו והוא חשוד שכנגדו נשבע ונפטר מ"מ י"ל דהכא עדיף טפי כיון שהוא מוחזק במשכון דהא מה"ט ס"ל להרמב"ם והמחבר הכא במשכון אף דמת לוה בחיי המלוה נוטלים יורשי המלוה בשבועה שלא פקדנו אף שאינם יכולים לישבע שבועת אביהם אף דבשטר בכה"ג הפסידו היורשים מ"מ הכא כיון שהם מוחזקים במשכון עדיף טפי א"כ ה"ה בחשוד נמי דחשוד דמי למת לוה בחיי מלוה וגרע מיניה כמבואר בסי' צ"ב ס"ט וי"ב ע"ש אך בתשו' הרי"ף החדשים סי' פ' משמע להדיא דס"ל דמלוה על המשכון והוא חשוד שכנגדו נשבע ונפטר ע"ש ואולי פליג על הרמב"ם גם בדין מת לוה בחיי מלוה משא"כ להרמב"ם נראה ברור דה"ה חשוד גובה בלא שבועה:
כ אבל תפס מעות. התומים כתב דפשטא דמילתא משמע אפילו מעות בפקדון וזה אינו דמקור הדין הוא מהבעה"ת שער מ"ט ח"ד ושם לא נאמר אלא ביש בידו מלוה שלא ניתן ליהדר בעינא ולכך לא הוי אלא חושבנא בעלמא משא"כ כשיש בידו מעות פקדון דניתן ליהדר בעינא כגון מעות צרורין דלא ישתמש בהן והרי הן ברשותו של מפקיד והוי כשאר חפצים ונשבע ונוטל בנק"ח עכ"ד הנה הוא הבין דמקור דין זה הוא מדברי בעה"ת שער מ"ט ח"ד בשם רב האי גאון לחלק במי שתופס פקדון בידו עבור חובו אינו יכול לישבע שאין בידו כלום אבל במלוה שתח"י חושבנא בעלמא הוא שאין בידו כלום וכ"כ הב"ח שמכאן מקור דין זה ואשתמיטו להו דברי בעה"ת שער מ"ט סוף חלק י"ז שהביא שם שני דיעות במי שתפס מחבירו בלא עדים וטוען שמגיע לו ממנו ממון דאיכא מ"ד דנשבע כעין דאורייתא בנק"ח שהרי הוא כנו"נ וכשבועת משכון דמיא ולא מהפכינן לה ואיכא מ"ד דשבועת היסת הוא ואיכא מ"ד אי מאי דתפיס איתנייהו זוזי דמחשב נגד חובו ונפטר דמיא למאן דטעין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דלא מחייב אלא היסת בלחוד אבל תפס חפץ מחבירו הואיל והוא צריך להחזיר אותו חפץ לבעלים והוא יתן לו את מעותיו ודאי דמי למשכון שנשבע עליו כעין דאורייתא עכ"ל וזו היא שיטת הטור כאן וכן בסי' פ"ז בט"ו סעיף ל' דאם התובע תפס שלא ברשות לאחר שבועת הנתבע דנשבע היסת ומחזיק במה שבידו וע"כ מיירי התם בתפס מעות דאל"כ לא גרע ממשכון אלמא משמע להדיא דאף בתפיסה גמורה שלא ברשות דהוי כמעות צרורין דהא לא נתן לו רשות להשתמש בהן אינו חייב אלא היסת וז"ב ודע דמוכח מדברי בעה"ת שהבאתי דשבועה שעל המשכון לא מהפכינן לה משום דהוי כמו כל שבועות הנוטלין דלא מהפכינן להו כמבואר בסי' פ"ז סי"א אך לפמ"ש הש"ך שם דאם תפס התובע יכול לומר קים לי כהפוסקים דיכול להפך אף בנוטלים א"כ כ"ש במשכון שהוא מוחזק בו מעיקרא דיכול להפך:
כא משעת העמדה בדין ואילך. הש"ך כתב ע' בריב"ש שם שכתב דהיינו לאחר שומת ב"ד כדלקמן סי' ע"ג סט"ו וע"ש שהאריך עכ"ל ועדיין לא ביאר כל הצורך דהיינו דוקא בשומת ב"ד והב"ד מכרוהו לו אבל מפני השומא לבד אינו עומד ברשותו כלל ואף שנתנו לו רשות למכרו אינו יכול ליקחו לעצמו באותה סך מידי דהוי אשליח מהבעלים בסי' קפ"ה ס"ב וכמ"ש בסי' ע"ג ס"ק ט"ו יע"ש וכ"ז לשיטת הריב"ש דב"ד מומחים יכולים למכור אף לעצמו וכמבואר בסי' ע"ג סט"ז אבל להחולקים שם כפי מה שהכריע הש"ך שם דאף בדיעבד לא מהני המכירה פשיטא דאף לענין יוקרא אינו עומד ברשותו ותמה אני מהרב רמ"א והש"ך שסתמו בזה ונתנו מכשול לפני המעיינים כי לא נמצא בריב"ש כלל מדבריהם ע"ש:.
כב י"א דלא בעינן שראו העדים בידו וכו'. מפני שהרב רמ"א קיצר בזה במקום שהיה לו להאריך והסמ"ע בסי' קל"ג ס"ג והש"ך כאן לא ירדו לסוף דעתו בענין זה לכן הוצרכתי להאריך בזה והנה דין זה נובע מתשו' ר"י בעל התוספו' שבתשו' מיימוני לספר משפטים סי' ל"ב וז"ל ופתרון ראה נ"ל אפי' אין עדים רואים אותו בידו בשעת תביעה בב"ד אם בשעה אחרת ראוהו אצלו בעדים ותבעו מה טיבו אצלך וטען אתה מכרתו לי או טענה אחרת כיוצא בה שראוי לעכבו ואין ראוי להחזירו לפי אותה טענה נ"ל דחשיב ראה ואין לו מיגו שיכול לומר החזרתי לך שאפי' אם היה טוען בפירוש החזרתי לך נראה שלא היה נאמן כדאמרינן בשנים אוחזין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון יצחק ב"ר שמואל זללה"ה עכ"ל והנה ראיה זו תמוה טובא דהיכי מדמי לה להוחזק כפרן דהרי מפטור לפטור קיי"ל בסי' פ' דטוען וחוזר וטוען והוא הסכמת כל הפוס' בלי שום חולק ועוד שמתחלה כתב הטעם משום שאין ראוי להחזירו לפי אותה טענה ובסוף סיים טעם אחר דהוחזק כפרן ובאמת ראיתי בתשו' מוהרי"ט בחח"מ סי' ל"ז שעמד בכל זה ונדחק שם מאוד בישוב דברים הללו וסיים שעדיין צריך תלמוד והנראה לי בזה דדעת ר"י הוא דודאי אם מחזיק בטענתו שלקוח הוא בידו ומ"מ החזירו לו בזה ודאי אנן סהדי דשקר הוא דכיון דהאמת הוא לפי דבריו דשלו הוא מסתמא אינו מחזיר לו אלא ע"פ ב"ד אבל אם אומר דמה שטען מתחלה לקוח הוא בידי היה שקר ולכך החזיר לו בזה היה הסברא נותנת דשומעין לו דבזה לא שייך אנן סהדי דכיון שידע האמת דשקר טען מתחלה מה"ת לא יחזיר לו בלא ב"ד וכן מוכח להדיא מדברי בעה"ת והט"ו בסי' ע"ט ס"ט שפסקו באם התובע תבעו לפני עדים ואמר לא לויתי ואמר אתם עידי ובאו עדים שלוה ממנו וחזר ואמר פרעתי קודם לכן א"נ משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם אמר פרעתי אח"כ נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר בב"ד ולא אמרינן כיון שאמר לפני עדים שלא לזה הרי שאינו ראוי לפרעו לפי טענתו אלא אמרינן כיון שהאמת הוא דטענת שקר היה הרי ידע אינש בנפשי' ולכך חזר ופרע לו והנה מדברי ר"י הנ"ל מוכח דס"ל דאף שכבר לפני עדים הוחזק כפרן וא"נ לומר פרעתי שוב אח"כ וכ"ה דעת רבינו יונה בטור סימן ע"ט ע"ש וזה הוא כוונת ר"י שאם עדים ראוהו בידו בשעה אחרת וטען אז שהם מכורים בידו בגוונא שאז לא היה נאמן בטענתו דהא מיירי בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או שיש עדי פקדון כמ"ש הש"ך אם כן לכך אף שבא לפני ב"ד ועומד בטענתו א"נ דהא אין כאן שום מיגו דאם יטעון החזרתי לך ויהיה עומד בטענתו הראשונה דלקוח הוא בידו א"כ נהיה אנן סהדי דמשקר כיון שאינו ראוי להחזירו לפי אותה טענה ובאם שיטעון דשקר טען מתחלה ולכך החזיר הרי הוחזק כפרן כדאיתא בפ' שנים אוחזין דהיכא דהוחזק כפרן שוב א"נ לומר שפרע אח"כ ואף דמפטור לפטור יכול לחזור בו הא הטעם הוא משום דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה כמ"ש הטור בסי' פ' בשם הר"י הלוי והרמב"ם והרי הכא בטענה הראשונה חייב הוא כיון שהם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וראה מוקמינן להו בחזקת מ"ק וא"נ אלא במיגו דהחזרתי אח"כ וטענת החזרתי גופה טענה גרועה היא כיון שהוחזק כפרן לא מהימנינן ליה דחזקתו דמשקר אלא דנאמן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הא' וא"כ הכא כיון ששתי הטענו' גרועות נינהו דבטענה דלקוח יש עדים וראה וטענת החזרתי אח"כ הרי הוחזק כפרן א"כ לא שייך מיגו כלל כיון דבשתי הטענות לא מהימן אלא במיגו דטענה אחרת וכיון דלא מהימן בכל טענה וטענה לבדה א"כ לא הוי מיגו כלל ואין להקשות דאף בלא טעם דאינו ראוי להחזירו לפי אותה טענה הוחזק כפרן במה שטען מקודם לקוח בפני העדים כיון דאינו נאמן בטענה זו זה ליתא דאף דא"נ לומר לקוח בעדים וראה היינו משום דמוקמינן החפץ בחזקת מ"ק וא"נ להוציא ממנו אך מ"מ לא הוחזק כפרן בשביל זה שיהא א"נ לטעון אח"כ החזרתי וגדולה מזו כתב הרא"ם הביאו הב"י בסי' ס"ט באריכות דאף בטוען לפני הב"ד על שטר שהוא אמנה לא הוחזק כפרן בשביל זה ונאמן לומר פרעתי אח"כ ע"ש וכ"ש הכא שאינה טענה גרועה כלל אלא שא"נ להוציא הדבר מחזקתו דפשיטא דיכול לומר החזרתי אח"כ ולכך הוצרך לומר הטעם שאינו ראוי להחזירו לפי אותה טענה וכמ"ש וז"ב ונכון מאוד בס"ד אך כ"ז לפי שיטת ר"י בעל התוס' דס"ל כרבינו יונה דאף בכופר לפני עדים הוחזק כפרן ושוב א"נ לומר פרעתי אח"כ אבל לדידן דפסקינן בסי' ע"ט דע"פ עדים לא הוחזק כפרן כלל א"כ פשיטא בטען מתחלה לפני עדים לקוח הוא בידי ואח"כ טוען לפני הב"ד ששקר אמר מתחלה והחזרתי לך נאמן דהוא דומה ממש לטוען מתחלה לא לויתי בפני עדים שנאמן לומר שפרע אח"כ כמ"ש הבעה"ת והט"ז בסי' ע"ט דלא הוחזק כפרן מחמת העדים אך מכל מקום בטוען אח"כ לפני הב"ד לקוח כמו שטען מתחלה א"נ דליכא מיגו כלל דאם יטעון החזרתי והטענה הראשונה היתה אמת א"נ דאנן סהדי דלא החזיר ואי שיטעון ששקר טען מתחילה ולכך החזיר זה הוא טענה גרועה וגרע מקול דלא הוי מיגו משום דבוש להכחיש הקול וכ"ש דבוש לומר דמה שטען מתחלה לפני עדים היה שקר וכ"כ הכנה"ג בכללי המיגו שלו בסי' קצ"ד בשם משפטי שמואל ע"ש ועוד דהא כתבו התוס' והרא"ש בפחז"ה בעובדא דרבה בר שרשום דלא אמרינן מיגו דאי בעי היה משים א"ע רשע וא"כ הכא אי יטעון דמה שאמר לפני העידי ראה לקוח הוא בידי הוא שקר והחזרתי לך אח"כ הרי הוי רשע גמור דהכופר בפקדון וראו העדים אותו בידו נעשה עליו גזלן וחשוד על השבועה כמבואר ר"ס רצ"ד והא דהוצרך ר"י בתשו' מיימוני לומר דלא הוי מיגו דא"נ לומר החזרתי ולא אמר דלא הוי מיגו מה"ט דכתיבנא י"ל דעדיפא מיניה קאמר דאף החזרתי גופיה א"נ משום דהוחזק כפרן דנקט האי טעמא דאף דחוזר וטוען עכשיו דמה שאמר מקודם לקוח היה שקר אלא דכך וכך לויתי עליו אח"כ מ"מ א"נ במיגו דהחזרתי אף דהשתא נמי משים עצמו רשע מ"מ החזרתי גופיה א"נ והמעיין במרדכי בס"פ המקבל ירא' מבואר להדיא בדברי ר"י גופיה דמיירי בחוזר וטוען אח"כ יש לי עליו כך וכך ע"ש וזה הוא כוונת הרב רמ"א שהשמיט הדין דאם טוען החזרתי א"נ משום דכבר העליתי בראיה ברורה דלדידן בודאי נאמן בטענת החזרתי אלא דבטענת לקוח א"נ במיגו דהחזרתי וכן אף שטוען אח"כ שהטענה הראשונה היתה אמת וגם בלא"ה מגיע לו כך וכך א"נ במיגו משום דלא הוי מיגו כלל וגם אף היכא שטוען אח"כ שמה שטען מתחילה היה שקר אלא שהיה משכון בידו אפשר ג"כ שא"נ במיגו דהחזרתי דאם יטעון החזרתי יצטרך לומר שהי' שקר גמור מעיקרא והוי גזלן גמור משא"כ כשטען מעיקרא לקוח והאמת הוא שהיה משכון בידו אפשר דלא מיחשב גזלן בהכי כ"כ וא"כ לא הוי מיגו מעלי' ולא מהימנינן ליה בטענה זו וא"כ לפ"ז מה שהעתיק הש"ך בס"ק צ"ב דברי ר"י שאפילו בטוען בפירוש החזרתי א"נ ליתא כלל והרב רמ"א השמיטו בכוונה ואפשר דהש"ך מיירי בעומד בטענתו שהיה לקוח בידו ומ"מ החזירו דבכה"ג א"נ כיון דלפי טענתו ודאי לא החזירו אך ר"י הוצרך לומר הטעם דהוחזק כפרן אף בחוזר ואומר ששיקר מתחלה והחזירו אח"כ אך לפ"ז לא ה"ל להש"ך לסתום אלא לפרש ולדינא העיקר כמו שהעליתי וברור הוא. גם מה שעלה בדעת החכם השואל מוהר"י בנבנשתי בתשו' מוהרי"ט שם דאם טען בתחלה בשעת ראיית העדים כך וכך יש לי עליו ואח"כ טוען כן בב"ד דנאמן במיגו דהחזרתי ולא שייך כאן לומר דהרי אינו ראוי להחזירו לפי אותה טענה דזה לא שייך אלא בטענת מכירה אבל כאן יכול לומר נתפרעתי והחזרתי אח"כ וקלסי' הרב מוהרי"ט שם בזה וכן מוכח דעת הסמ"ע בסי' קל"ג ס"ג שכתב שם על הא דאיתא שאם ראו העדים החפץ ביד המחזיק דאפי' אמר קודם שראו כך וכך יש לי עליו קרינן ביה שפיר עדים וראה ויתרה בו בפני אותם העדים שלא יחזירנו לו אלא בפני עדי' כדי שלא יוכל לטעון החזרתי לך וכתב הסמ"ע שם דצריך שיתרה בו כן דאל"כ יהא נאמן במיגו דהחזרתי לך ודחק שם מאוד במה שכתב הרא"ש בתשובה לשון וטוב שיתרה בו והטור השמיטו לגמרי הרי אף דלפי טענתו שיש לו עליו כך וכך אין ראוי להחזירו לו מ"מ איכא מיגו דיכול לומר נתפרעתי והחזרתי אף לשיטת הרב רמ"א כאן דהא הסמ"ע גופיה הביא שם בסק"ה דברי הרמ"א כאן וכן לפמ"ש הש"ך כאן דאף החזרתי גופה א"נ בטען לקוח לפני העדים מקודם והרי שם מבואר בש"ע דנאמן לומר החזרתי אף שטוען מקודם יש לי עליו כך וכך וע"כ צ"ל דיכול לומר נתפרעתי והחזרתי אך לפי דבריהם לשון הרב רמ"א כאן בהגה זו תמוה מאוד שסיים בסוף דינים אלו ואפילו אמר בשעה שראו העדים שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן וא"כ ע"כ צ"ל שא"ל אל תפרעני אלא בעדים דאל"כ נאמן במיגו דהחזרתי דליכא למימר דמיירי במפורסם שהוא בידו א"כ בלא"ה ליכא מיגו כלל וא"כ צ"ל דעיקר הרבותא דא"נ במיגו שלא היה מראהו וא"כ מאי לשון ואפי' שכתב הרב דמה ענין זה להדינים שמקודם לזה דשם מיירי לענין ראה שא"נ במיגו דהחזרתי וה"נ בטוען יש לי עליו כך וכך נאמן ג"כ במיגו דהחזרתי אח"כ אלא דאשמועינן כאן דא"נ במיגו דלא היה מראהו וזה אינו ענין להדינים שמקודם לזה כלל ועוד דה"ל לאשמועינן רבותא יותר דאפי' אם קודם שראוהו כלל אמר שיש לו עליו כך וכך ואח"כ ראוהו העדי' א"נ כמבואר בסי' קל"ג ס"ג לכך נלפע"ד עיקר דאף שטוען נתפרעתי והחזרתי אח"כ ג"כ א"נ כיון דהטעם דהיכא דיש עדים וראה א"נ לומר לקוח הוא בידי וכן יש לי עליו כך וכך הוא משום דאוקי החפץ בחזקת מרא קמא וא"נ אלא היכא דאית ליה מיגו דאיכא הוכחה וראיה שאומר אמת א"כ כל טענה המסתעף מזה ג"כ א"נ דאף שיטעון נתפרעתי והחזרתי אמרינן דשקורי משקר וגם יש לו לחבירו טענה על גוף המעות דלמה נטל ממנו המעות בחנם דכיון דאיכא עדים וראה אנן סהדי שודאי אין מגיע לו עליו מעות כלל דאוקי החפץ בחזקת מרא קמא וחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו וא"כ אנן סהדי שלא פרע לו חבירו כיון שאינו חייב לו כלל א"כ ודאי שאינו פורע לו אם לא ע"פ ב"ד ובאם שפרעו מחמת כפיית התובע שלא רצה להחזיר לו החפץ עד שיפרע לו הרי יש לו טענה על גוף המעות דלמה נטל ממנו מעות בחנם ואי שהחזירו בחנם הרי לפי טענתו שטען מקודם לפני עדים שמגיע לו כך וכך בודאי לא החזיר לו בחנם והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומהימנינן ליה בזה שלא החזירו בחנם ומה שטוען שמגיע לו כך וכך לא מהימנינן ליה ודמי להא דקיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואף שבאו עדים שלוה ופרע חייב לשלם כמבואר בר"ס ע"ט ע"ש ודוק וראיה ברורה לזה דאל"כ אף שטען מקודם לפני עדים לקוח הוא בידי יהיה נאמן אח"כ במיגו דהחזרתי דהיינו שהמוכר לו חזר ולקחו ממנו במעות ולכך החזיר לו א"ו דא"כ איכא טענה אגוף המעות שנטל ממנו בחנם וא"כ ה"נ היכא שטען מקודם יש לי עליו כך וכך א"נ לומר נתפרעתי והחזרתי ועוד ראיה מהא דכתב הרא"ש בתשובה והש"ע סי' קל"ג ס"ג דצריך שיתרה בו שלא יחזיר לו אלא בפני עדי' כדי שלא יהא יכול לטעון החזרתי ולכאורה אכתי קשה אף שמתנה כן מ"מ יהא נאמן במיגו דנאנסו כמו שפסק הרא"ש בפ' חז"ה דבפקדון נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אף כשאמר לו אל תפרעני אלא בפני עדים וכ"פ המחבר שם בס"ב וא"כ דברי המחבר סותרי' זא"ז וכן קשה אהאי דינא דס"ל לר"י בעל התוס' דהיכא שטען מקודם לפני עידי ראיה לקוח דא"נ במיגו דהחזרתי כיון שאינו ראוי להחזירו לפי אותה טענה ואכתי להימן במיגו דנאנסו א"ו כיון דהכא מיירי שיש עדי' וראה ולא מהימנינן ליה לומר לקוח או שמגיע לו עליו כך וכך כיון דלית ליה מיגו א"כ אף שיטעון אח"כ נאנסו חייב לשלם דהכופר בפקדון וראוהו בידו נעשה עליו גזלן וחייב באונסין כמבואר בר"ס רצ"ד וה"נ כיון דלא מהימנינן ליה בטענתו בחזקת גזלן הוא עליו וצריך לשלם אף שנאנס בידו אח"כ הגע עצמך החוטף דבר לפני עדים וטוען דידי חטפתי ואח"כ נאנס ממנו פשיטא דבחזקת גזלן הוא וחייב באונסין וכן מוכח ממקצת הפוס' דמוקמי האי דנסכא דר' אבא אף בליכא עידי ראה משום דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואינו נאמן במיגו דאי בעי אמר דידי חטפתי ונאנס מידי אלא ודאי דכיון דלא מהימן לומר דידי חטפתי ממילא מיחשב גזלן וחייב באונסין ואם כן הכא נמי באיכא עדים וראה כיון דאינו נאמן לומר שמגיע לו עליו כך וכך ממילא חשבינן ליה ככופר בפקדון וחייב באונסין וה"נ לא מהימנינן ליה לומר נתפרעתי והחזרתי מה"ט כיון דמחזיקינן ליה למשקר בטענתו שוב לא מהימן נמי בכל דבר שמסתעף מטענה זו ומה"ט נראה נמי דלכך מצריך הרא"ש דוקא עידי ראיה שראו החפץ בידו והיה טוען שמגיע לו עליו כך וכך ולא מהני נמי עידי הודאה בלבד ובאמת הש"ך בסי' קל"ג סק"ו ס"ל דאף עידי הודאה מהני וחולק על המבי"ט דס"ל דבעי עידי ראיה דוקא דמה לי עידי הודאה ומה לי עידי ראיה ולפמ"ש דברי המבי"ט נכונים דבעידי הודאה בלבד נאמן אח"כ בפני ב"ד שמגיע לו עליו כך וכך במיגו דנאנסו דאף דאנן מחזיקינן טענתו בשקר מה שהיה טוען לפני עדים שמגיע לו עליו כך וכך מ"מ הרי הכופר בפקדון ולא ראו העדים בידו אינו חייב באונסין משום דאמרי' אשתמוטי קמשתמיט כמבואר ר"ס רצ"ד וא"כ אם טוען אח"כ נאנסו היה פטור וא"כ נאמן השתא שהאמת הוא שחייב לו כך וכך במיגו דנאנסו שהיה פטור משום דאמרינן דגם מה שאמר מעיקרא לפני העדים שחייב לו כך וכך אשתמוטי הוי משתמיט ליה עד דמשכח ליה והא דמחזיק בטענתו שמגיע לו עליו כך וכך הוא משום דבוש לחזור מטענתו הא' וזה נכון ודוק ולפ"ז יפה כתב הרא"ש בתשובה וטוב שיתרה בו וכו' כדי שלא יהא יכול לומר החזרתי והטור השמיטו לגמרי משום דס"ל דבמיגו דהחזרתי לא מהימן משום דאי יטעון נתפרעתי והחזרתי ג"כ א"נ ואי דיטעון החזרתי בחנם זה לאו מיגו הוא דיצטרך לעשות עצמו רשע שהיה טוען שקר מקודם אך כשהוא חוזר מדבריו וטוען מה שאמרתי לפני העדים כך וכך יש לי עליו היה שקר והחזרתי לו אח"כ נאמן בההיא טענה גופה ומש"ה כתב הרא"ש וטוב שיתרה בו והטור השמיטו לגמרי מפני שהוא מלתא דלא שכיחא לחזור מדבריו הראשונים שאמר בפני העדי' ולעשות עצמו רשע וזה הוא כוונת הרב רמ"א בהגה זו שסיים ואפי' אמר בשעה שראוהו העדים שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן והיינו מפני שכתב מקודם טען לקוח מקודם בפני העידי ראיה א"נ משום דשוב אינו יכול לומר החזרתי ולא תימא דדוקא בלקוח הדין כן מפני שאינו ראוי להחזיר לפי אותה טענה משא"כ בטוען יש לי עליו כך וכך יכול לומר נתפרעתי והחזרתי קמ"ל דאף בכה"ג לא מהימן ג"כ מה"ט דכתיבנא וכדמוכח מתשו' הרא"ש שכתב וטוב שיתרה בו משמע דאף בלא התראה א"נ לומר כך וכך יש לי עליו במיגו דהחזרתי ולכך ניחא נמי דלא אשמועינן הרב כאן רבותא דאף באומר קודם שראוהו עדים יש בידי חפץ מפלוני ומגיע לי עליו כך וכך א"נ משום דהרב רמ"א לא בא כאן לכתוב דין זה דכבר נתבאר זה לקמן בסי' קל"ג רק דעיקר הרבותא שלו דא"נ במיגו דהחזרתי בכה"ג זהו מה שנ"ל בדעת הרב רמ"א ז"ל וכל זה ברור ונכון ובזה יש ליישב ג"כ דברי הט"ו בסי' ס"ד שכ' דמי שהפקידו בידו שטרו' א"נ לומר מחיים תפסתי אותם ע"י תביעת הבע"ד שלא רציתי ליתן לו והוא שיש עדים שהפקידם בידו וראו אותם עתה בידו דאל"כ נאמן במיגו דנאנסו או להד"ם ומדקדקים הסמ"ע והב"ח והש"ך שם דלמה לא נקטו מיגו דהחזרתי ולפמ"ש א"ש דלענין החזרתי הוי מהני אף שראו העדים אותן מקודם לכן בידו וטען אז שמגיע לו עליו כך וכך דשוב אין לו מיגו דהחזרתי משום שאינו ראוי להחזירו לפי אותה טענה שטוען שמגיע לו כך וכך ומחיים תפסתי אותם ע"י תביעת הבע"ד לכך נקטו בלשונם דנאמן במיגו דנאנסו דבהאי מיגו אף שראו העדים קודם לכן בידו וטען אז שמגיע לו כך וכך מ"מ נאמן עכשיו בטענה זו לפני הב"ד במיגו דאי בעי היה טוען שנאנסו אח"כ והיה פטור דאף דמחזיקינן דמה שטען מקודם לפני עדים שתבעם ממנו מחיים שהוא שקר מ"מ הא שטרות אינן נגזלין ואף שגזלן אינו חייב באונסין כמו שהוכיח הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק י"ג באריכות ע"ש וא"כ הוי מיגו מעליא ולכך בעינן דווקא שראו העדים עתה בידו וא"ש ונכון אמנם יש לי מקום עיון לפ"ז במה שכתב הש"ך בסי' צ' סק"ד בשם בעה"ת דאף בנכנס לבית חבירו למשכנו נאמן לומר שמגיע לו עליו כך וכך במיגו דהחזרתי ומה מיגו איכא הא אין ראוי להחזירו לפי אותה טענה דהא משמע התם שאמר לפני העדים מקודם שהוא נכנס למשכנו ודוחק לומר שהבעה"ת יחלוק על כל הני פוס' והנה באמת הט"ו שם לא כתבו דבעינן ראה אלא בדברים העשוים להשאיל ובע"ה טוען שאולים והיוצא טוען לקוחים דנאמן הבע"ה במיגו דאי בעי אמר שאולים היו והחזרתי' אבל בנכנס למשכנו י"ל דס"ל דלא בעינן ראה כלל משום דליכא מיגו ואפשר לומר כיון דבנכנס לבית חבירו למשכנו אף שמגיע לו ממון מיחשב גזלן א"כ איכא מיגו מעלי' דאי בעי היה אומר שמעיקרא שקר היה ונטלן בגזילה והחזרתי' אך מ"מ עדיין יש לפקפק בזה די"ל דבכה"ג לא מיחשב לאינשי גזלן בהכי כמ"ש הש"ך בסי' שנ"ט סק"ה דיש מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד בזה ע"ש ועוד דאכתי אפשר לומר דלא הוי מיגו דבוש לחזור מטענתו הראשונה שאמר להעדים שנכנס למשכנו בעבור חובו וכמ"ש לעיל בשם הכנה"ג בכללי המיגו וביותר קשה על מה שהקשה הר"ן ס"פ כל הנשבעין והרמב"ן בחידושיו לב"ב פחז"ה והה"מ בפ"ה מהלכות טוען בעובדא דנסכא דר"א דגברא חטף נסכא מחברי' ואמר אין חטפתי ודידי חטפתי והיה ע"א שחטף וקאמר ר"א דהוי משויל"מ והקשו דלהימן במיגו דהחזרתי ומאי קושיא הא החזרתי גופה לא מהימן כיון שלפי דבריו דידי' חטף אנן סהדי שלא החזיר לו ואי שיטעון שחטפם בגזילה הלא אין אדם משים א"ע רשע ולא אמרינן מיגו כי האי אבל עכשיו שטוען דידי חטפתי דמשמע דשלו היה מעיקרא כמו שפירש"י בפ' שבועת העדו' דידי חטפתי שלי חטפתי שאתה גזלת ממני ובכה"ג ודאי לאו רשע הוא כלל דהא קיי"ל בסי' ד' דבדבר שגזל עביד אינש דינא לנפשיה בתפיסתו בעלמא אף בלי בירור שהוא שלו ואף לפמ"ש הסמ"ע שם בסק"ד דהיכא שטוען שהוא גזל אסור לתופסו בלי בירור מ"מ בכה"ג י"ל דלכ"ע לא משמע לאינשי איסורא בהכי וכ"ש הכא שלא תפסו אלא בפני ע"א וכי מהימנינן ליה לא עשה שום איסור כלל כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ב וא"כ היכי תהימניה במיגו דכי להימן א"כ יהא מותר לתופסו וליכא שום מיגו כלל וגם אף שטוען שתפסו בחובו מ"מ לא משמע לאינשי איסורא בהכי כמו שכתב הש"ך בסי' שנ"ט סק"ה וליכא מיגו כלל ואפשר דפוס' אלו לית להו האי סברא דאין ראוי להחזירו לפי אותה טענה ובפרט לפי מה שהוכחתי בסי' ע"ה סק"ד דטענת מתנה נתת לי טענה מעלייתא היא אף בלא מיגו ונאמן בטענה אחרת במיגו דמתנה ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דהחזרתי לו בחנם ומתנה נתתי לו ולשיטת ר"י צ"ל דהכא גרע טפי כיון שהיו מחולקים עליו מתחילה הוא מילתא דלא שכיח כלל שיחזירו לו אח"כ בתורת מתנה וטענה גרועה היא וא"נ או י"ל דשאני היכא שהוא אומר מתנה נתן לי נאמן דחזקתו מוכיח עליו אבל לומר שהוא נתן מתנה לאחר א"נ דאין דרך ליתן מתנה אבל הפוס' האלו י"ל דלא ס"ל סברא זו ואיכא מיגו מעליא דאי בעי אמר דידי חטפתי והחזרתי לו אח"כ במתנה ולכך כתב הרב רמ"א דיעות אלו בשם י"א ודלא כהש"ך בס"ק צ"ב ועדיין צ"ע בזה ועמ"ש עוד מענין זה בסי' ע"ח ס"ק ג' ובש"ך סי' רצ"ב סק"ה ובתשו' רדב"ז ח"א סי' ר"ב:
כג אינו נאמן לומר לקוח. כתב הש"ך דהיינו דוקא בדאיכא עידי ראיה אבל היכא דליכא עידי ראיה נאמן לטעון לקוח או משכון הוא בידי במיגו דלהד"ם או החזרתי ובתומים הקשה עליו ממ"ש הר"ן בפ' הכותב בעובדא דבקרא דאמר מחיים תפיסנא ליה ואמר ר"נ אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה דלכך צריך עדים דלאחר מיתה תפסיה דאם אין עדים רק דתפסיה לחוד נאמן לומר מחיים תפסתיה במיגו דהחזרתי עכ"ד וא"כ מאי פריך התם מההיא דגודרות אין להן חזקה הא במקום דליכא עידי ראיה נאמן אף בגודרו' במיגו דהחזרתי א"ו כיון דגודרו' בחזקת הבעלי' קאי ה"ל מיגו להוציא ולק"מ כיון דר"נ אמר דנאמן במיגו דלקוח הוא בידי א"כ ע"כ ליכא עדי' דתפס כלל ופריך שפיר דהא הגודרו' אין להן חזקה ואי דנאמן במיגו דהחזרתי א"כ למה לו כלל למיגו דלקוח הא לקוח גופיה א"נ אלא במיגו דהחזרתי א"כ בפשיטות ה"ל למימר דנאמן במיגו דהחזרתי לחוד ובזה נדחה גם ראייתו השניה ע"ש גם מה דס"ל דהוי מיגו להוציא מוכח מדברי הט"ו להיפך דא"כ למה כתבו אלא כשיביא האחר עדי' שהם שלו יחזיר לו הא אף היכא דליכא עדים שהם של המערער מ"מ כיון שהמחזיק מודה שהם של המערער וטוען לקוח הוי מיגו להוציא וא"נ א"ו דליתא לסברא זו וכ"פ בספר ת"ח בפחז"ה וכ"ה להדיא ברשב"ם פי"נ ריש דף קכ"ח ע"א ע"ש:
כד ואם היה שוה פחות נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר. דין זה אף שהוא מהטור בשם בעל העיטור וכ"כ הבעה"ת בשמו מ"מ לפענ"ד צ"ע בזה טובא דהא ודאי אם היה המשכון בעין תח"י המלוה אף שהוא שוה פחות מכדי חובו א"צ הלוה לשלם לו כלל עד שיחזיר לו משכונו דיכול הלוה לומר המשכון חביב עלי כנגד כל החוב וא"כ כיון שהמלוה כופר במשכון שלא הניחו בידו כלל א"כ הרי מודה שלא נאבד ממנו דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכמ"ש הסמ"ע והש"ך בס"ק פ' בשם כל הראשונים ע"ש וא"כ כיון שהלוה טוען שהניח בידו משכון אף שהוא פחות מדמי חובו ישבע שכדבריו כן הוא ויפטר אף מהמותר דיכול לומר בעינא משכוני בדוקא וראיתי להר"ן בפ' ש"ה שהקשה בשם הרמב"ן אמתניתין דסלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר ג' דינרין היה שוה דחייב הלוה ש"ד ונפטר והקשה הרמב"ן דכיון דאם היה המשכון ביד המלוה לא היה הלוה צריך לשלם לו כלום עד שיחזיר לו משכונו וא"כ כיון דלא ידעינן אם נאבד המשכון אם לא הוי ליה כאומר חמשין לא ידענא וחמשין לית לך ויפטר אף מדינר הרביעי ולא הוי מודה במקצת כלל ותי' הרמב"ן דכיון דהמלוה נשבע שאינו ברשותו וגם הוא מודה לו מ"מ במעות דאף שהמשכון בידו מ"מ הוא חייב לו באותו עודף שעל כדי דמיו ואם אבד נמי חייב לו בהם אע"פ שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו המשכון מ"מ כיון שהמלוה נאמן בכך בשבועה מודה במקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודאה דיליה הודאה היא והר"ן האריך להשיג עליו ותי' דאף שהמשכון בעין תח"י המלוה מ"מ חייב הלוה לפרוע לו העודף ואע"פ שאין ב"ד נזקקין לו להוציא חובו ממנו מ"מ היינו משום דכופין אותו עד שתצא נפשו שלא יעבור עבירה זו אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך זהו תורף דבריו וא"כ י"ל דהעיטור והבעה"ת והט"ו ס"ל כשיטת הר"ן דאף דהמשכון בעין מ"מ חייב לפרוע לו העודף ואינו יכול הלוה להחזיק במעות עבור טענה זו כשהמלוה מכחישו דדוקא הב"ד היו יכולין לכופו אם היה ידוע שעובר עבירה זו אבל הלוה, א"נ בזה למיעבד דינא לנפשיה בדבר שאינו של ממון אולם באמת מה שהשיג שם הר"ן על הרמב"ן בזה אין דבריו מוכרחי' כלל להמעיין וכמ"ש מוהר"ם מטיקטין בגליון שם וכן הרשב"א בחידושיו לשבועות העתיק דברי הרמב"ן בפשיטות בסתם וכן הר"ן גופיה בתשו' סי' ח"י הקשה קושית הרמב"ן ותי' דהטעם הוא משום שהמלוה נאמן בשבועת השומרי' שנאבד ממנו וגובה את חובו כמו בטוען שנאבד המשכון באונס דנשבע וגובה חובו לעיל בסי"ד וא"כ פשיטא דבכה"ג שהלוה טוען ברי שמשכונו הוא אצל המלוה אף שהמלוה מכחישו מ"מ הלוה המוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ן והרשב"א והר"ן בתשובה דהיכא שהמשכון בעין תח"י המלוה ואינו רוצה להחזירו דפטור הלוה מן הממון העודף מכדי משכונו ונשבע שכדבריו כן הוא ונפטר ובאמת לפענ"ד מסתבר טפי כשיטתם דאמאי לא יהיה הלוה יכול לומר לדידי שוה משכוני כנגד כל חובי דהא בס"כ מבואר דהרבה פוסקים ס"ל דהמלוה יכול לומר לדידי שוה המשכון כנגד כל החוב וכן הכריע הרב רמ"א שם בהגה וכ"ש הכא דהלוה יכול לומר כן ואולי י"ל דהבעה"ע והבעה"ת מיירי בדבר שמצוי בשוק לקנות כמותו דא"י לומר לדידי שוה כל חובי כמ"ש הט"ז בס"ב אבל בדבר שאינו מצוי אף הם מודים דיכול לומר לדידי חשיב לי כנגד כל החוב ועוד נלפע"ד דהיכא דהשכין בעה"ב כלי תשמישו אצל המלוה ואינו רוצה המלוה להחזיר לו משכונו בזה אף העיטור ובעה"ת והטור והר"ן מודי' דיכול הלוה לומר לדידי שוה יותר מכדי דמיו וא"צ לשלם לו המותר אף לצי"ש כדאמרינן בפ' הזהב דבלוקח כלי תשמישו מבעה"ב לית בהו אונאה משום דמאני תשמישו יקירי עליו ולא מזבין להו אלא בדמי יתירי וכ"ה לקמן סימן רכ"ז סכ"ג וא"כ פשיטא דהיכא דהמשכון בעין יכול הלוה לומר לדידי שוה כלי תשמישי הרבה ואינו חייב לשלם המותר וכן משמע במרדכי בב"מ פרק המקבל בשם ראבי"ה ע"ש בשלמא היכא שנאבד המשכון כיון דמתורת שומרי' נתחייב המלוה מסתמא לא קבלו עליו אלא בכדי שויו וכן לשיטת ר"י דנגד החוב הוי כפירש מסתמא לא קיבלו אלא בכדי שויו אבל היכא שהוא בעין ביד המלוה יכול הלוה לומר לדידי שוה כלי תשמישי הרבה וא"צ לשלם המותר מכדי שויו וא"כ בכה"ג היכא שהלוה מכחיש את המלוה בברי שהניח משכון כזה בידו נשבע היסת ונפטר ואין מוציאין ממנו המותר ובאמת לפי דברי הר"ן בפ' ש"ה שם בכה"ג אף אם המלוה אומר סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר ג' דינרין היה שוה פטור הלוה מש"ד וכמ"ש הר"ן שם בהשיגו על הרמב"ן אך אין דבריו מוכרחים בזה כמ"ש המהר"ם מטיקטין אך מ"מ בנידון זה מ"ש נ"ל עיקר לדינא: