אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

עא

ע

א ה"ז נוטל בלא שבועה, ואם יש ע"א מכחישו דעת ר"ח והרא"ש בפ' הכותב דנוטל בלא שבועה דאמרינן מסתמא הימניה אף נגד ע"א ודעת הראב"ד והרמב"ן דצריך שבועה כדין ע"א מעיד שהשטר פרוע משום דאמרינן נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מע"א לא הימניה ואין בידינו להכריע בין אבות העולם ולדינא אין המלוה נוטל אלא בשבועה וכ"כ הש"ך אמנם הראב"ד והרמב"ן מיירי במלוה בשטר ולענין שבועה אף במלוה ע"פ בנאמנות סתם ויש ע"א שפרעו יש להסתפק לדעתם דס"ל דלא הימניה נגד ע"א אי נפטר הלוה לגמרי ע"פ הע"א דכיון דלא הימניה נגד ע"א הדר הוה ליה כשאר מלוה ע"פ דנשבע הלוה ופטור או דילמא נהי דאמרינן דלא הימניה נגד ע"א מ"מ לא עדיף הע"א מדין שאר ע"א דעלמא שאינו קם לממון אלא לשבועה בעלמא ונהי דלא הימניה נגד ע"א היינו שלא הימניה למלוה לבטל נאמנות הע"א במה שהאמינה אותו התורה לענין שבועה אבל מ"מ אינו מועיל הע"א לבטל נאמנות המלוה לגמרי שאין ע"א קם לממון ומדברי הב"ש באה"ע סי' קמ"ד ס"ק י"ד מבואר דפשיטא ליה דמהני ע"א אף לענין פטור ממון לשיטה זו שכתב שם לענין גיטין כשבעל התנה עמה שלא תתגרש אלא כשיעבור מנגד פניה שלשים יום דאינה מגורשת אלא כשהתנה ואמר הרי היא נאמנת עלי שלא פייסתיה אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייסה וכתב הב"ש שם וסתם נאמנות שנותן לה היינו לנגדו ולא נגד שני העדים ונגד ע"א תליא בדין סתם נאמנות אם מהני נגד ע"א כמ"ש בח"מ סי' ע"א עכ"ל הרי להדיא אף שלענין גיטין בעינן שני עדים בכל דוכתי שאין דבר שבערוה פחות משנים בין לאיסור בין להיתר מ"מ בנאמנות סתם אמרינן שלא האמינה רק נגדו ולא נגד ע"א ונאמן הע"א לבטל הנאמנות לגמרי והגט פסול וא"כ ה"נ לענין ממון מועיל הע"א לפטור את הלוה לגמרי אך מ"מ לפעד"נ יותר שאין הע"א מועיל לפטור את הלוה לגמרי משום דאי אמרת שלא האמין את המלוה רק נגדו לבד אבל אם יאמר ע"א שלא כדבריו לא האמינו כלל א"כ אף אנו נאמר דאף שיעיד ע"א קרוב או פסול שלא כדברי המלוה יבטל נמי הנאמנות שלו ונאמר שלא הימניה רק נגדו לבדו דוקא ולא אם יאמר ע"א אף שהוא פסול שלא כדבריו דכיון דאמרינן שלא הימניה נגד ע"א שהוא כשר אף שאין ע"א קם לממון מה חילוק בין כשר לפסול ואי משום דע"א כשר קם לשבועה הרי אף עד פסול האמינה התורה לכמה דברים באיסורין וסוטה וכיוצא בזה וא"כ נאמר נמי שלא האמין למלוה רק נגדו לבד ולא אם יאמר עד פסול שלא כדבריו ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתא א"ו דלא אמרינן שבעדות ע"א יבטל הנאמנות לגמרי אלא דאמרינן טפי מסהדי לא הימניה ואף נגד ע"א לא הימניה לבטל הנאמנות שלו שהאמינה התורה אותו וגם י"ל דאמרינן דלא אסיק אדעתיה להאמינו נגד עדים ואף לא נגד ע"א ולא האמינו רק נגד עצמו וכעין מ"ש הבעה"ת בשער כ"ו בשם הרמב"ן דלכך אינו מועיל נאמנות נגד עידי הודאה ולא אמרינן דא"כ מה הועיל בתקנתו משום דאמרינן שלא העלה דבר אחר על דעתו שאין מצוים עדים להעיד אלא בפרעון ע"ש וא"כ ה"נ אמרינן שלא עלה על דעתו להאמינו נגד עדים ואף נגד ע"א וא"כ ממילא מוקמינן על דינא דאורייתא שאין ע"א קם לממון ובע"א כשר נשבע המלוה נגד הע"א ונוטל כדין ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע ובפסול גובה בל"ש וכן עיקר ודוק וע' בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' ס"א וס"ב:

ב אפילו הוא מע"פ. ואפילו בנאמנות סתם שלא אמר לו שיהא נאמן בלא שבועה מ"מ גובה בלא שבועה כ"כ הסמ"ע והב"ח וכ"כ הש"ך שכן מבואר בבעה"ת בשם הרמב"ן משום דסתם נאמנות בלא שבועה היא משא"כ מלוה שהאמין ללוה מסתמא לא האמינו אלא לבטולי שטרא ולא לפוטרו משבועה עוד כתב הש"ך טעם אחר דהכא אנן סהדי דלא פרעו כיון דהתנה כן דהאיך יפרענו ויאמין למלוה ולא גרע מא"ל אל תפרעני אלא בעדים דהמלוה נוטל בלא שבועה מה"ט כדלעיל בסי' ע' עכ"ל והדברים נכונים בטעמן וכ"כ הבעה"ת בשער כ"ו והביאו הש"ך בס"ק ז' דנאמנות אף שלא בשעת הלואה לא בעי קנין דלאו שעבודא דנכסים איתא דליצטרך קנין אלא כמו התראה הוא שלא יפרענו בלא קבול שטר או שובר ובכל ענין שמה התראה כמו דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים וע"ש אלא דקשה ע"ז מדברי תשו' הרא"ש שהובא בט"ו בסי' ק"ח ס"ה דאם מת המלוה ובאים יורשין לתבוע בשטר מהלוה והוא אומר פרעתי לאביהם והן אומרים לא ידענו אומרים לו זיל שלים ואם אמר השבע לי אם יש בשטר שהאמין המלוה ואת יורשיו עליו גובין בלא שבועה ואם לא האמין אותם עליו ישבעו בנק"ח שלא צוה להם אביהם וכו' משמע להדיא דבעינן דוקא נאמנות מפורש גם ליורשים עליו וכ"ה להדיא בתשו' הרא"ש שם דאם לא כתב בשטר נאמנות אלא להמלוה לבד צריכים היורשים לישבע וכן משמע מפשטא דמתניתין בפ' הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא יורשיה וכדפרש"י שם וע"ש ברא"ש בס"פ ולפי סברת הש"ך קשה דכיון שיש בשטר נאמנות להמלוה א"כ אנן סהדי שודאי לא פרעו הלוה והניח השטר בידו והוי כמו שא"ל אל תפרעני אלא בעדים דגובה בלא שבועה מה"ט א"כ אף היורשים יגבו בלא שבועה מה"ט גופיה דליכא למימר דיורשים גריעי טפי דזה ליתא כיון דאביהם גובה בל"ש אינהו נמי לא גריעי מיניה כמו במלוה בשטר דגובים היורשים בלא שבועה אם לא אמר להו הלוה אשתבעו לי כדפריך בפ' הכותב וס"פ כ"ה השתא אביהן שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה וא"כ ה"נ בא"ל אל תפרעני אלא בעדים כיון דאביהן שקיל בל"ש ה"נ יורשים דיליה שקלי בלא שבועה בשלמא הא דסתם נאמנות לא מהני לגבות מיורשי הלוה י"ל דלגבות מיורשים גרע טפי ועוד דטענינן ליתמי דילמא אי הוי אביהן קיים הוי טעין שפרע בפני עדים והלכו למד"ה כמ"ש בסי' ע' סק"ד אבל הא דיורשי המלוה צריכין שבועה כשבאין לגבו' מן הלוה עצמו קשה דאמאי יצטרכו שבועה כיון דאנן סהדי שודאי לא פרע הלוה לאביהם ולכאורה י"ל דהיינו טעמא דהא מבואר בר"ן בפ' שבועת הדיינים דלכך בא"ל אל תפרעני אלא בעדים א"נ לומר פרעתי משום דודאי אינו פורע לו בינו לבינו דכיון שרואה שהמלוה אינו מאמינו ה"נ אינו מאמין להמלוה ופורע בעדים כדי להוציא נפשו מהחשד ומהמחלוקת ע"ש א"כ בא"ל אל תפרעני אלא בעדים ומת המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי להיורשים דהא היורשים לא גלו אדעתייהו שאינם מאמינים לו וא"כ לכך אף שאומר פרעתי לאביכם נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי לכם אך אכתי קשה דהא התם בשטר איירי ואין נ"מ אלא לענין שבועה ומיגו להשביע לא אמרינן כמ"ש הב"ש באה"ע סי' צ"ו וכן הוכחתי בסי' פ"ד סק"ג ואולי האי דבעי הרא"ש והט"ו בסי' ק"ח נאמנות מפורש גם ליורשי המלוה מיירי שהלוה טוען פרעתי לאביהם בפני עדי' והלכו למד"ה דלא ריעא טענתיה ודוחק ועמ"ש בסי' פ"ו סק"ו וסק"ח:

ג אבל אי ליכא עדי' והלוה מודה שהאמינו וכו' זה קאי דוקא אמלוה ע"פ אבל במלוה בשטר והלוה מודה שהאמינו בע"פ ופרעו ה"ל מיגו להשביע דלא אמרינן כמ"ש לעיל וגם במלוה ע"פ סגי אף דליכא אלא ע"א שהאמינו דכיון שהלוה מודה שהאמינו ופרעו ה"ל משויל"מ כמ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב וכן העליתי בסי' נ"א סק"ד אך יש לדון במלוה בשטר ויש ע"א שהאמינו בע"פ והלוה מכחיש את העד וטוען שפרע אי בעל השטר נוטל בלא שבועה דה"ל עד המסייע דפוטר משבועה אף בנשבע ונוטל כמבואר בסי' פ"ז או דילמא כיון שאין העד מעיד על גוף הפרעון רק שהאמינו לא מיחשב עד המסייע לפוטרו מהשבועה ויש לדמות זה למ"ש בתשו' מוהרי"ט ח"א סי' קנ"א והב"ח ס"ס פ"ד לדחות דברי בעה"ת דלכך פסק הרמב"ם דהיכא שע"א מסייע להמחזיק הקרקע על חזקה ג"ש צריך המחזיק היסת ולא הוי עד המסייע משום דלאו אגוף הקנייה מסהיד ע"ש אך מ"מ אין ראיה משם דשא"ה דאף שיש שני עדים על חזקת ג"ש חייב היסת משא"כ הכא אילו היו שני עדים שהאמינו היה נוטל בלא שבועה לכך אף אם אין כאן רק ע"א שהאמינו מיחשב עד המסייע ונוטל בלא שבועה כדמוכח מדברי בעה"ת שם ועמ"ש סי' ק"מ ס"ב:

ד הדין עם הלוה. וכתב הסמ"ע דהיינו דוקא בסתם נאמונות אבל בנאמנות כבי תרי יכול לומר סטראי נינהו והש"ך חולק ע"ז דבכת"י פוסל כל עדים ומבטל הנאמנות דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכ"פ הב"ח והגיד"ת ול"נ עיקר כהסמ"ע כיון דאם היו כאן עדים שמעידי' שזה הכת"י נכתב על חוב אחר היו נאמנים א"כ כיון שהאמינו כשני עדים והוא אומר שעל חוב אחר הוא נכתב הוי כאלו עדים מעידי' כן ומהימן וכן מצאתי להדיא בתשו' הרי"ף דפוס ליוורני סי' רע"ח שנשאל דין זה בעצמו בנאמנות כבי תרי והלוה הוציא כת"י המלוה שנפרע והמלוה השיב סטראי נינהו והשיב הרי"ף בפשיטות דנאמן המלוה כיון שהאמינו כבי תרי ובסתם נאמנו' כתב בסי' רס"ד בפשיטו' דאם יש כת"י המלוה שנפרע אין המלוה יכול לומר סטראי דכת"י הוי כעדים הרי להדיא כדברי הסמ"ע אך מ"ש הרי"ף בסי' רע"ח שם דבנאמנות כבי תרי אפי' העידו עליו עדי' שכת"י מסך זה הוא מ"מ נאמן ויכול לטעון סטראי נינהו קשה לפי מה דמבואר בס"ג דנאמנו' כבי תרי לא מהני אלא נגד עידי פרעון ולא לענין עדים שמעידים בפנינו הודה שפרעו והטור כתב שכ"כ רב אלפס בתשובה א"כ הכא שמעידים העדים שזה הכת"י נכתב על חוב זה א"כ הוי כמו עידי הודאה דלא מהני נאמנות לגבייהו ואפשר לומר דשא"ה דמיירי שאמר לו מהימנית עלי כל אימת דאמרת לא פרענא לכך אמרי' דלענין פרעון דוקא הימניה ולא לענין הודאה דמילתא אחריתא הוא משא"כ בתשו' הרי"ף דמבואר בלשון השאלה שנכתב בשטר והאמנתיו עלי בגביית הממון משמע שהאמינו בכל ענין שיהא נוגע לגביית ממון ואף נגד עידי הודאה אך מ"מ אף בנתן לו נאמנות כתרי כל אימת שיאמר שלא פרעו והלוה הוציא כת"י המלוה שפרע לו והמלוה טוען סטראי נינהו המלוה נאמן אף למ"ד דלא מהני נאמנות נגד עידי הודאה היינו כשעידי ההודאה לפנינו משא"כ הכא הרי המלוה אומר שמעולם לא הודה לו בכלום וסטראי נינהו א"כ הטענה בעצמה טענה מעלייתא היא כיון שיש לו נאמנו' כשני עדים לענין פרעון כמ"ש הש"ך בסי' נ"ח ס"ק י"א ומהימנינן ליה דהוי כאלו שני עדי' מעידים כן וז"ב ועיקר:

ה שאין מועיל לו הנאמנות. פי' ואם הלוה אומר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך ולא יהא שטרי מונח בחנם צריך המלוה לישבע ואפי' יש נאמנות בשטר ואם לא ישבע יחזירו השטר ללוה בלא שבועה וכן אם המלוה אומר ישבע לי הלוה היסת שפרע צריך הלוה לישבע היסת ואם לא יחזירו השטר למלוה בלא שבועה ואם זה אומר ישבע זה וז"א ישבע זה יתפשרו ביניהם או יהיה מונח עד שיבא אליהו כן מתבאר בתשו' הרא"ש שם עכ"ל הש"ך ודבריו תמוהים מאוד מ"ש ברישא דאם הלוה אומר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך דצריך לישבע ואם לא ישבע יחזירו השטר ללוה בלא שבועה דהיכי מיירי אי הלוה אומר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך בנק"ח כדין שאר שטר דחייב המלוה שבועה בנק"ח כשאומר לו אשתבע לי א"כ אמאי כשא"ר לישבע יחזירו השטר ללוה בלא שבועה דעכ"פ יתחייב הלוה היסת שכבר פרע דהא אף בשטר שיש ביד המלוה יכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חז"ל וישבע לי הלוה היסת כמבואר בסי' פ"ז סי"ב וא"כ הכא אף שהמלוה אינו רוצה לישבע שבועת אשתבע לי בנק"ח מ"מ יצטרך הלוה היסת עכ"פ ככל כופר הכל שב"ד משביעין אותו היסת אף שאין המלוה תובעו לישבע ובפרט דהכא איתרע שטרא לגמרי שאין גובין בו כלל ואי מיירי הכא שהלוה אומר למלוה אשתבע לי היסת דלא פרעתיך ואשלם לך ולכך אם אינו רוצה לישבע א"צ הלוה היסת דהוי ככל היפוך שבועה דעלמא שהלוה פטור כיון שמהפך השבוע' על התובע א"כ תקשה מה דמסיים הש"ך דאם ז"א ישבע זה וז"א ישבע זה יתפשרו ביניהם או יהיה מונח דמאי מעליותא מה שהמלוה אומר שישבע הלוה היסת הא מ"מ כיון שהלוה מהפך השבועה על המלוה שישבע היסת ויטול ואינו רוצה לישבע הדין נותן דיחזיר השטר ללוה כמו ברישא ובע"כ צריך לפרש דמ"ש ברישא אם הלוה אומר למלוה אשתבע לי וא"ר לישבע דיחזיר השטר ללוה בלא שבועה היינו דהלוה אומר למלוה אשתבע לי בנק"ח שאתה מחשיבו כשטר מעליא וכשאינו רוצה לישבע יחזירו השטר ללוה בלא שבועה היינו דא"צ שבועה בנק"ח אבל היסת צריך לישבע כשאר כופר הכל ולכך מסיים הש"ך דאם ז"א ישבע זה וז"א ישבע זה דהיינו דהלוה אומר שהמלוה ישבע בנק"ח ויטול שהוא מחשיבו כשטר מעליא והמלוה אומר שהלוה ישבע היסת ככל כופר הכל כיון דכ"א א"ר לישבע כדינו השטר יהא מונח אך אכתי קשה לפי מ"ש הש"ך דאם המלוה אמר ללוה שישבע היסת וא"ר לישבע יחזיר השטר למלוה בלא שבועה וא"כ כיון דאף בשטר מעליא יכול המלוה לומר הריני כשאר התובעים וישבע לי הלוה היסת א"כ הרי מחויב הלוה היסת וכיון שא"ר לישבע יחזירו השטר למלוה בלא שבועה ועוד יש לתמוה טובא במ"ש הש"ך בשם הרא"ש דאם המלוה תובע ללוה היסת וא"ר לישבע דיחזיר השטר למלוה בלא שבועה ואמאי הא קיי"ל דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסיה והש"ס בפ' שבועת הדיינין מדמי ליה לגזל מציאת חש"ו דאינה יוצאה בדיינין וא"כ היכא מחזירינן השטר למלוה דהא ילך לב"ד אחר ויוציא ממונו מידו בכפייה ואין לך מיחת לנכסיה גדול מזה דאל"כ אף מציאת חש"ו יהא רשות ליתן פס"ד בסתם להחש"ו שהגזלן חייב לו כך וכך ממון ויגבו ממנו בב"ד אחר ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתא א"ו דאף בכה"ג חשיב מיחת לנכסיה אמנם המעיין בתשו' הרא"ש עצמו בכלל ק"ה סי' ח' יראה דהש"ך לא דקדק בדבריו וז"ל הרא"ש שם הלכך לא יוציא השטר מתח"י ויהיה מוכח עד שיתברר האמת או שיתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה אבל אם יאמר המלוה ללוה אתה אומר שפרעת את השטר או כולו או מקצתו השבע שהוא כדבריך ואחזיר לך השטר צריך הלוה לישבע היסת שהוא כדבריו אם טוען שפרע כולו ואם אומר שפרע מקצתו ישבע ש"ד ואם א"ר לישבע יחזיר השטר למלוה וכן אם יאמר הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע שלא פרעו ואפי' יש נאמנות בשטר דכיון דאין השטר בידו ויוצא מתח"י אחר אינו מועיל הנאמנו' ואם א"ר לישבע יחזיר השטר ללוה וזה הדין עצמו אם מצאו יורשים השטר בבית אביהם אחרי מותו כיון שאינן יודעים האיך בא ליד אביהם לכך הארכתי לבאר האיך הדין בין מלוה ללוה לפי שראיתי למפרשים שכתבו דאפי' שניהם מודים לא יוציאנו מתח"י אלא קרוע דחיישינן לקנוניא וזה אינו דל"ח לקנוניא ולשמא כתב ללוות ולא לוה אלא בשטר דאיתרע בנפילה וכו' עכ"ל והנה הש"ך הבין דמ"ש הרא"ש ברישא ואם א"ר לישבע יחזיר השטר למלוה קאי אכולה מילתא ובאמת נראה דזה קאי אהא דסליק מיניה דאם אומר שפרע מקצתו ישבע ש"ד ובכה"ג אם א"ר לישבע יחזיר השטר למלוה דבש"ד נחתינן לנכסים אם א"ר לישבע אבל בהיסת פשיטא דלא נחתינן לנכסיה להחזיר השטר למלוה אלא דמשמתינן ליה כמבואר בסי' פ"ז וז"ב אך יש לתמוה על הרא"ש דאמאי כשאמר שפרע מקצתו חייב ש"ד הא לשיטת הרא"ש בשטר שנמצא ביד אחר והלוה מצוה ליתנו למלוה מחזירין לו וגובה ממשעבדי דל"ח לקנוניא א"כ אמאי חייב ש"ד הא במקצת שמודה הוי הודאה בשטר דהוי הודאת שעבוד קרקעו' ואין נשבעין ש"ד בכה"ג כמבואר בסי' פ"ח סכ"ח וא"ל דמיירי בשטר שאין בו אחריות דא"כ אף המפרשים שהביא הרא"ש מודים דמחזירים השטר כששניהם מודים דלא שייך קנוניא כיון דאין בו אחריות ודוחק לומר דבבא זו דאם פרע מקצתו לבד מיירי דוקא באין בו אחריות ואפשר דהרא"ש ס"ל דשטר שנפרע מקצתו אינו טורף ממשעבדי כדמשמע מדברי הרא"ש בנדרים שהביא הש"ך בסי' נ"ה סק"ה אבל לפי מ"ש הש"ך שם דאף בכה"ג טורף ממשעבדי קשה וצ"ע. ועתה נבוא לביאור דברי הרא"ש בשאר דבריו ומתוך זה יתבררו הדיני' שכתב הש"ך בשמו והנה מתחילה כתב הרא"ש דאם יאמר המלוה ללוה אתה אומר שפרעת השטר כולו או מקצתו השבע שהוא כדבריך ואחזיר לך השטר דצריך הלוה לישבע משמע מדבריו דדוקא כשאומר לו שישבע ויחזיר לו השטר הא אם אומר לו השבע לי שהוא כדבריך שפרעת לי והשטר יהיה מונח א"צ לישבע ואין המלוה יכול לומר נהי דהשטר איתרע מ"מ תשבע לי היסת עכ"פ כשאר תביעת בע"פ משום שאינו בדין שהלוה ישבע ואכתי יהיה מונח שטר עליו כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי סטראי דהיכא דהשטר איתרע ולא מגבינן ביה א"ל הלוה היסת שאינו בדין שישבע הלוה היסת ואכתי לינקוט מלוה שטרא עלוייה וה"נ אך לפי מ"ש הש"ך בר"ס פ"ב בהוציא המלוה שטר שאינו מקוים והלוה טוען פרעתי דצריך הלוה לישבע היסת תיכף והשטר יהא מונח ביד המלוה אולי יקיימנו ול"ד למ"ש הר"ן גבי סטראי דשא"ה שיהא מועיל תפיסה אף בעדים ע"ש וא"כ הכא שאינו מועיל תפיסה בעדים היה הדין נותן שהלוה צריך היסת אף שהשטר מונח אך לפמ"ש הט"ז בס"ס ע"ה דכל היכא דלית ליה תקנתא לשטרא לגבות בו א"ל הלוה לישבע עד שיחזיר לו שטרו וכן משמעות לשון הר"ן שם א"כ ה"נ א"ל הלוה לישבע עד שיחזיר לו שטרו שביד שליש וכמ"ש בס"ס ס"ג ע"ש אמנם בדין השני שכתב הרא"ש אם הלוה אומר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך לא ביאר הרא"ש אם ר"ל אשתבע לי דלא פרעתיך ואשלם לך או ר"ל אשתבע לי דלא פרעתיך כדי שלא יהא שטרי מונח בחנם ואף אחר השבועה יהיה מונח והנה לענין שבועה בנק"ח נראה דודאי א"ל המלוה לישבע והשטר עדיין יהא מונח דעד כאן לא תקנו חז"ל שבועת אשתבע לי בנק"ח אלא כשבא ליטול אבל לא כשהוא מוחזק כמבואר בסי' פ"ז ס"י דהיכא דתפס לא מפקינן מיניה וכ"ש הכא שהשטר מונח ביד שליש בחזקת שניהם שאין מחייבין אותו לישבע בנק"ח דמי גרע מטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר דפטור משבועה בנק"ח כיון שהוא מוחזק וא"כ ה"ה הכא הרי השטר מונח ביד שליש בחזקת שניהם ואין מחייבין המלוה לישבע בנק"ח אך מ"מ שבועת היסת נראה דהלוה יכול להשביע למלוה אם האמת הוא שלא נפרע בכדי שלא יהיה שטרו מונח בחנם וכמו דאיתא בסי' נ"ד ס"ב דהיכא דהמלוה רוצה ליתן שובר ללוה על הפרעון והלוה טוען ברי עתה הניח השטר בכיסו דצריך המלוה היסת משום דדבר זה ש"פ שלא יהא שטרו מונח ביד המלוה בחנם ע"ש בש"ך וה"נ יכול המלוה להשביע היסת ללוה בכדי שלא יהא שטרו מונח ביד שליש בחנם ול"ד להא דאיתא בסי' פ"ב ס"ג דהיכא שטוען הלוה אין לי במה לפרוע שא"צ המלוה לישבע שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך כיון שאינו גובה בשטרו ומשמע התם דאף היסת א"צ לישבע הרי אף דשטרו נשאר אצל המלוה א"צ היסת י"ל דשא"ה כיון דשטר מעליא הוא וגם אינו גובה בו לע"ע לא מחייבינן ליה היסת כיון שהוא מוחזק בשטרו וגם החזקה דשטרך בידי מאי בעי מסייע ליה וכן כתב בהג"א פרק חזקת הבתים דמי שיש לו שטר מכירה על שדה והוא מוחזק בו והמוכר טוען חזרת ומכרת לי א"ל היסת כיון שהוא מוחזק וגם חזקה דשטרך בידי מאי בעי מסייע ליה וע"ש משא"כ הכא כיון דשטרא איתרע חייב היסת על מה שמחזיקו בחנם ביד השליש ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מדברי הרא"ש דפסק דאם הלוה אמר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך דאם א"ר לישבע מחזירין השטר ללוה ואי אמרת דאם השטר מונח א"צ המלוה היסת על עכוב השטר א"כ אף שאמר לו הלוה אשתבע לי וטול אמאי אם א"ר לישבע מחזירין השטר ללוה וכי כופין לאדם טובתו לישבע וליטול הלא המלוה יכול לומר אי אפשי בתקנה זו וא"ר לישבע אף על האמת ומ"מ יודע אני שלא נפרעתי וא"ר שיחזירו לו שטרי והאיך יכולין לכופו שיחזיר לו שטרו כיון שהוא מונח ביד שליש והוא כמוחזק בו א"ו דאף שהשטר יהא מונח יכול הלוה להשביע על עכוב השטר גופיה ולכך אם א"ר לישבע מחזירין השטר ללוה כיון שא"ר לקיי' תקנת חז"ל ולא חשיב כמו מיחת לנכסיה כיון דבלא"ה אינו גובה בשטר זה וגם הוא מונח ביד שליש אלא דיש להבין לפ"ז למה נקט הרא"ש אם הלוה אמר למלוה אשתבע לי דלמה ליה אמירת אשתבע לי אם לענין להשביעו בנק"ח וליטול כדין שאר שטר הא המלוה יכול לומר אי אפשי בתקנתי וא"ר לישבע בנק"ח ואמאי מחזירין השטר ללוה ואי ר"ל אשתבע לי היסת א"כ ל"ל אמירת אשתבע לי הא אף אם תובעו בסתם למה מונח שטרי בחנם הב"ד משביעין אותו היסת כדין כל שבועת היסת שהב"ד בעצמן משביעין אותו וצ"ל הא דנקט הרא"ש אמירת אשתבע לי היינו השבע לי היסת וטול ולכך צריך האמירה כדי ליטול והיינו משום דאם לא א"ל השבע היסת וטול אף שהיה צריך היסת אף שהשטר יהא מונח מ"מ לא היו מחזירין השטר ללוה בלא שבועת היסת משום דנהי דשטרא איבטל מ"מ הרי תובע לו מעות וחייב היסת שפרע אבל השתא שא"ל הלוה השבע לי היסת וטול חייב המלוה היסת ואם א"ר לישבע מחזירין השטר ללוה בלא שבועה דהא הלוה היפך שבועתו על המלוה ונפטר כדין כל היפוך שבועה דעלמא וכיון דהלוה פטור משבועה והמלוה חייב שבועה מדינא וא"ר לישבע יחזיר השטר ללוה וז"ב ומוכרח בדברי הרא"ש ודוק היטב. ומעתה נבוא לדברי הש"ך דמ"ש דאם ז"א ישבע זה וז"א ישבע זה יתפשרו ביניהם או יהא מונח אף דדבר זה אינו מבואר בתשובת הרא"ש כלל דמ"ש הרא"ש דשטר שנמצא ביד שליש יהא מונח עד שיתברר האמת או שיתפשרו ביניהם שיאמין אחד לחבירו בשבועה י"ל דמיירי שכ"א רוצה לישבע וליטול השטר לכך יתפשרו ביניהם מרצונם הטוב שישבע א' מהם מ"מ לענין דינא הדברים נכונים באם כ"א אמר שישבע שכנגדו היסת ויטול השטר אזי פטור כ"א דהא כ"א מהפך שבועתו אשכנגדו ופטור משבועה והשטר יהא מונח כמקדם אך אם הלוה אומר למלוה אשתבע לי בנק"ח כדין שאר שטר וטול והמלוה אומר שהלוה ישבע היסת ויפטר בזה הדין עם המלוה דהא אף בשטר מעליא יכול המלוה לומר הריני כשאר התובעים וישבע לי היסת ויפטר ואם הלוה א"ר לישבע משמתינן ליה כדין שאר כופר הכל והשטר יהא מונח דלא נחתינן לנכסיה אך כ"ז אם הלוה כופר הכל וכן מ"ש הרא"ש דאם הלוה אומר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך דצריך לישבע מיירי דוקא בכופר הכל אבל בכופר במקצתו כיון דהרא"ש פסק דחייב שבועה דאורייתא א"כ פשיטא שאין הלוה יכול לומר אשתבע לי כדין שאר שטר דלא גרע משאר מודה במקצת דלא מהפכינן שבועה דאוריי' ונחתינן לנכסיה אם א"ר לישבע כ"ז נ"ל ברור בדיני' אלו ומה מאוד תמיהני על הש"ך שכתב בזה דיני' שונים שלא בדקדוק אשר לא נתבארו כלל בתשו' הרא"ש גם מ"ש הש"ך דלפי שיטת הסוברים דבנמצא השטר ביד אחר אף שהחייב מודה לא יחזיר לא נ"מ מידי בדינים אלו ליתא דנ"מ בשטר שאין בו אחריות או בכת"י בנאמנו' דאף בנפל מחזירין לכ"ע בחייב מודה דל"ש בזה קנוניא כיון דאין גובין בו ממשעבדי וכמבואר בסי' ס"ה ס"ו וכך כתוב בתומי' ופשוט הוא ועמ"ש בסי' ע"ו סק"ב:

ו כפרן בדבר אחר בעדי', היינו אפי' לא הוחזק כפרן בשטר זה כי אם בדבר אחר כ"כ הסמ"ע והש"ך ומבואר בבעה"ת שער כ"ו דאף שיש בשטר נאמנות כשני עדים והוחזק כפרן לא יטול אלא בשבועה ע"ש ואע"ג דקיי"ל דכופר במלוה כשר לעדות וא"כ כיון דהימניה כשני עדים אף ששני עדים יכחישו אותו יהא נאמן א"כ האיך פסלינן עדותו בשביל שהוחזק כפרן בד"א צ"ל דהיינו דוקא היכא שיש לו נאמנות מדינא תלינן דאשתמוטי משתמיט אבל היכא דחבירו הימניה אמרינן דלא הימניה רק בשביל שהוא בחזקת נאמן בעיניו אבל היכא דהוחזק כפרן לא הימניה ומה"ט נמי כתבו הבעה"ת והטור דל"ד להא דקיי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר דהיינו דוקא היכא שהוא נאמן מדינא משא"כ היכא דחבירו הימניה אמרינן דלא הימניה אלא משום נאמנות יתירה דחזא ביה וכשהוחזק כפרן לא הימניה ולפ"ז ה"ה במלוה ע"פ בנאמנות והוחזק כפרן נשבע הלוה ונפטר והפרישה כתב והא דאמרינן הוחזק כפרן לדבר זה לא הוחזק כפרן לד"א היינו דנאמן מיהא בשבועה אבל לענין שיהא נאמן בלא שבועה לא עכ"ל ולפי דבריו במלוה ע"פ בנאמנות נשבע המלוה ונוטל ולא נהירא כלל וע' בתשו' ח"ל סי' ל"א אך קשה לפמ"ש הש"ך בסק"ו דלכך בנתן למלוה נאמנות סתם נוטל בל"ש משום דאנן סהדי שודאי לא פרעו כיון שהתנה כן ולא גרע מאמר לו אל תפרעני אלא בעדים דהמלוה נוטל בל"ש מה"ט וכ"כ הבעה"ת הביאו הש"ך בסק"ז דלכך מהני נאמנות סתם אף שלא בשעת הלואה משום דהוי כמו התראה שלא יפרענו בלא קבול שטר או שובר והוי כמו א"ל אל תפרעני אלא בעדים בסי' ע' ס"ג דמהני אף שא"ל שלא בשעת הלואה וא"כ אף שהוחזק המלוה כפרן בדבר אחר אמאי בטל הנאמנות לא מבעיא בטוען הלוה שפרע קודם שהוחזק המלוה כפרן א"כ ודאי שקורי משקר שודאי לא פרעו כיון דהימניה למלוה אלא אף שטוען שפרעו אחר שהוחזק כפרן מכל מקום הא לאו משום נאמנות דמלוה אתינן עלה לומר דבכה"ג לא הימניה אלא משום כיון דהמלוה התנה עמו שיהיה לו נאמנות גלי אדעתיה דלא מהימן ללוה ואנן סהדי שהמלוה אינו פורע אלא בעדים להוציא נפשו מהחשד ומהמחלוקת כמ"ש הר"ן בפרק ש"ה וזה שייך נמי אף שהוחזק המלוה כפרן ואטו בא"ל אל תפרעני אלא בעדים והוחזק המלוה כפרן לא יהיה צריך לפורעו בעדים ודוחק לומר כיון דבנאמנות המלוה תלי ליה כשהוחזק כפרן שוב אינו חושש הלוה להנאמנות ופרעו אף בלא שובר וצ"ע

ז ובא לגבות מיורשיו לא מהני. הסמ"ע כתב הטעם דלא הימניה אלא נגדו דבטוח היה שלא יעיז כנגדו משא"כ כנגד היורשים ירא שיעיז נגדם ולפענ"ד אין זה טעם כעיקר דהא משמע להדיא באה"ע סי' צ"ח ס"ד דאף אם פטר הבעל לאשתו משבועת אפוטרופסות מ"מ יורשי הבעל משביעין אותה על אפוטרופסות שבחיי בעלה אם לא שפטרה בפירוש אף מיורשיו וכן מוכח בפ' הכותב דמוקי מתניתין דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך באפוטרופא שנעשית בחיי בעלה ואפ"ה קתני סיפא דיורשי הבעל משביעין אותה אלמא אף דשבועת אפוטרופסות טענת ספק היא דדילמא העלימה איזה דבר ולא שייך לומר דבטוח היה שלא תעיז נגדו ואפ"ה לא מהני פטור דידיה לגבי יורשיו ואמרינן דלא פטרה אלא כנגדו ולא נגד יורשיו ועמ"ש בסי' ע' סק"ד:

ח אין נאמנות מועיל. זהו שיטת הרי"ף והרמב"ם דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות דא"נ להפסיד לאחרים בהודאתו כמו באומר שטר אמנה הוא וחב לאחרים דא"נ כדלעיל סי' מ"ז והראב"ד והרמ"ה חולקים דשאני התם שהחוב קודם לאמירתו משא"כ הכא שהנאמנות קדם ללקוחות לא פקע בשביל שמכר נכסיו לאחרים ופסק הש"ך דאי תפס המלוה מהלקוחות ואינו רוצה לישבע יכול לומר קים לי כהפוסקים דמועיל נאמנות אף לגבי הלקוחות והנה היכא דנתן לו נאמנות כב' עדים נגד לקוחות ויש שני עדים שפרע לו לא נתבאר אם מועיל הנאמנות נגד העדים די"ל דכאן כ"ע מודים דהלקוחות יכולין לומר אנן אעדים סמכינן אך הבעה"ת בשער ח' גבי טען הלוה על השטר שחציו פרוע והמלוה אומר שאינו פרוע כלל ושני עדים אומרים שכולו פרוע המלוה נוטל חצי מב"ח ולא ממשעבדי משום דיאמרו הלקוחות אנן אעדים סמכינן כדאיתא פי"נ וכתב הבעה"ת וז"ל ואי לית ליה ללוה ב"ח וקאתי מלוה למגבי ממשעבדי אע"ג דאית בשטרא נאמנות כשני עדים לדעת הרי"ף שפסק שאין הנאמנות מועיל לגבי לקוחות לא גבי מנייהו מידי דאמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ונאמנות לגבי דידן לא מהני ליה מיהו לסברא דשאר רבוותא דס"ל שאם קדם הנאמנות ללקוחות דמהני לגבייהו בודאי גבי ממשעבדי דהא הימניה ופסלינהו לסהדי ולא הארכתי כאן בדין זה לפי שאין זה מקומו ובשער כ"א אנו עתידין לבאר דין הנאמנות עכ"ל וכ"כ הטור בס"ס פ"ב דבנאמנות כבי תרי לענין לקוחות לדעת הראב"ד מהני ולדעת הרי"ף לא מהני וכ"כ הש"ך שם אמנם אנכי לא זכיתי להבין דבריהם בזה דלפעד"נ דבנאמנות כבי תרי אף הרי"ף מודה דיכול לגבות מלקוחות דהא הרמב"ן בס' המלחמות בפ' הכותב והרא"ש שם והבעה"ת שער כ"א כתבו דלכך סובר הרי"ף דאף שקדם הנאמנות ללקוחות לא מהני אף דמסתבר כהראב"ד ובעל המאור דכיון דשעבד עצמו אף נגד הלקוחות ואדם יכול לחייב א"ע אף בדבר שאינו חייב והן באים בגבולו שיועיל הנאמנות אף נגד הלקוחות מ"מ ס"ל להרי"ף דלא מהני משום דחיישינן לקנוניא דדילמא פרע והחזיר לו את השטר אלמא אף דמשום חששא זו אף בשבועה לא היה לו לגבות מהלקוחות אף דנקט שטרא דהא כל עיקר מעליותא דשטרא אינו אלא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ לגבי לקוחות ניחוש לקנוניא שפרע והחזיר לו השטר א"ו דל"ח לחששא זו אלא לענין חיוב שבועה ולא לענין הפסד ממון וא"כ בכה"ג דהימניה כבי תרי אף נגד לקוחות והנאמנות קדם ללקוחות אמאי לא יכול לטרוף מלקוחות בשבועה כיון דיכול אדם לשעבד נכסיו אף נגד לקוחות ואינהו אפסידו אנפשייהו ואי משום חששא דילמא פרע והחזיר לו השטר אח"כ א"כ בכל מלוה בשטר ניחוש להכי א"ו דל"ח להכי לענין ממון וא"כ הכא נמי יגבה בשבועה מלקוחות וליכא למימר דהכא כיון שיש עדים שפרע גרע טפי דיכולין הלקוחות לומר אנן אעדים סמכינן ומסתמא קנוניא עשו דא"כ אמאי כתבו הבעל התרומות והטור דלהראב"ד והרמ"ה דס"ל אם הנאמנות קדם דמועיל אף נגד לקוחות ה"ה דמהני נמי אף לגבי נאמנות כבי תרי דילמא הכא אף הראב"ד והרמ"ה מודי כיון דאיכא שני עדים שפרע חיישינן טפי לקנוניא והנה דברי הבעה"ת יש לישב בדוחק דכתב כן לפ"מ שהבינו הראב"ד והרז"ה דברי הרי"ף כפשטן דאין הנאמנות מועיל כלל לגבי לקוחות שאינו יכול לשעבדם נגד עדים ולא משום חשש קנוניא ואף שבשער כ"א כתב לבסוף דברי הרמב"ן דהטעם הוא משום קנוניא קיצר כאן וסמך א"ע על מ"ש בשער כ"א כמו שסיים ולא הארכתי בדין זה וכו' אבל דברי הטור תמוהים מאוד שהם נגד דברי הרא"ש ואולי דהבעה"ת והטור לא מיירי אלא לענין שבועה דלהראב"ד א"ל שבועה נגד העדים ולהרי"ף צריך שבועה אך זה דוחק גדול דפשט דבריהם לא משמע כן דהא כתב הבעה"ת להדיא דהמלוה לא גבי מנייהו מידי וגם אין ענינו לשם כלל ופשט דבריהם משמע דמיירי לענין גוביינא ובזה נראה דאף הרי"ף מודה דגובה מהלקוחות בשבועה עכ"פ וצע"ג ותמיהני מאוד שלא נתעורר בזה שום אחד מהמחברים ז"ל ודע דכ"ז לא מיירי אלא שכתב נאמנות כבי תרי מפורש נגד לקוחות אבל נאמנות סתם כבי תרי לא מהני נגד לקוחות לכ"ע דלגבי דידיה הימניה ולא נגד לקוחות וזה אמרינן אף לענין פטור ממון כמ"ש בתשו' מיימוני לספר משפטים סי' ל"ה בשם מוהר"ם ע"ש וק"ק מסתימת לשון הטור בס"ס פ"ב בזה:

ט וה"ה למלוה המוקדם. בתשובת מוהר"ם מלובלין סי' ל"ה פסק בלוה שנתחייב להרבה נושים ומלוה אחד מוקדם לכלם אלא שאותו שט"ח אינו בעדים אלא ח"י הלוה והמאוחרים טוענים שמא פרוע הוא ואף שהלוה מודה אין אנו מאמינים לו כי שמא עשה קנוניא להפסיד שעבודינו ופסק דזה תליא אי בכת"י נאמן לומר פרעתי אך אפי' לאנן דקיי"ל דנאמן לומר פרעתי מ"מ אי כתוב בו נאמנות אין הלוה נאמן לומר פרעתי לכ"ע משום שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כמ"ש הטור בסי' ס"ט א"כ הוי לכ"ע כמו שטר בעדים ואע"ג דגבי מלוה בשטר איכא פלוגתא אם מועיל נאמנות גבי לקוחות אפי' היכא דפירש היינו לענין דאין נפרעים מן הלקוחות אלא בשבועה דחיישינן לקנוניא שמא פרעו והחזיר לו השטר אח"כ ומ"מ בשבועה גבי ה"ה בנ"ד דמ"מ הנאמנות מועיל דיכול לומר שטרך בידי מאי בעי כמו במלוה בשטר אלא דמשום קנוניא צריך שבועה עכ"ד וברור בעיני דאישתמיטתיה דברי התשו' מיי' לספר משפטים בסי' ל"ה והמרדכי בפ' הכותב בשם מוהר"ם מרוטנבורג והביאו הד"מ והסמ"ע והש"ך בסי' ס"ט דפסק בכתב יד בנאמנות סתם אינו גובה מהיורשים אא"כ פירש הנאמנות עליו ועל יורשיו והטעם מבואר מדבריו שם דס"ל כיון דהטעם דבכת"י נאמן לומר פרעתי משום כיון דליכא עדים דמפקי לקלא יש לומר ששכח אצלו הכת"י וא"כ אף שיש בו נאמנות שייך ג"כ לומר דשכח הכת"י עם הנאמנות אלא שלגבי הלוה עצמו מ"מ מהני משום כיון דנתן לו נאמנות איהו דאפסיד אנפשיה דהא הימניה אבל לגבי יורשים לא מהני נאמנות דיליה דסתם נאמנות לא מהני לגבי יורשים ע"ש וא"כ לפ"ז כ"ש דסתם נאמנות לא מהני נגד בע"ח מאוחר דהוי כלוקח דאפילו נאמנות מפורש לא מהני לגביה אמנם להרב מוהר"מ מלובלין רוח אחרת היתה אתו בזה דס"ל דהא דמהני נאמנות בכת"י הוא משום כיון דכתוב בו נאמנות ודאי לא היה מניחו בידו אף שאינו אלא כת"י לבד ושייך לגביה שטרך בידי מאי בעי כשאר שטר וכן הוא משמעות לשון הטור בסי' ס"ט וכ"כ הב"ח שם להדיא והארכתי בזה בסי' ס"ט והוכחתי שכן דעת הרב מוהר"מ פדוואה בתשובותיו וא"כ אף נאמנות סתם מהני נגד בע"ח מאוחר ונגד יורשים דאף דסתם נאמנות לא מהני נגד בע"ח מאוחר ויורשים היינו היכא דצריכין אנו לגוף הנאמנות כגון במלוה ע"פ או בשטר לענין שבועה אז אמרינן דלא הימניה לגבי יורשים ולקוחות אבל הכא מועיל הנאמנות בהכת"י דשייך ביה שטרך בידי מאי בעי דכה"ג אינו מניחו בידו והוי כשאר שטר גמור דמהני נגד בע"ח מאוחר ויתומים למיגבי בשבועה ולכך מהני בזה אף סתם נאמנות אך זה הוא דלא כשיטת מוהר"ם מרוטנבורג שהובא במרדכי ותשובת מיימוני והד"מ וסמ"ע וש"ך בסימן ס"ט דלדבריהם הדבר ברור דלא מהני סתם נאמנות נגד בע"ח המאוחרים ואף כת"י בנאמנות מפורש נגד בע"ח המאוחרים יש לדון הרבה אם מועיל לדידן דקיי"ל דנאמנות מפורש אינו מועיל לגבי בע"ח מאוחר לענין שבועה וא"כ ה"ה דאינו מועיל לענין ממון כדמוכח מדברי הבעה"ת והטור בס"ס פ"ב וכמ"ש בס"ק הקודם ואף שהנחתי דבריהם בצ"ע מ"מ וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה ועוד די"ל דאף לשיטת הראב"ד והרמ"ה דס"ל דמהני אם קדם הנאמנות ללקוחות היינו דוקא בנאמנות בשטר משום כיון דשטר בעדים קלא אית ליה הלקוחות המאוחרים אפסידו אנפשייהו במה שלקחו נכסים המשועבדים לבע"ח המוקדם וכן משמעות לשון הראב"ד בהשגות בפט"ו מה"מ ודברי ר"ח המובא בחי' רשב"א לכתובות בפ' הכותב ובס' המלחמות שם משא"כ הכא בכת"י בנאמנות נגד בע"ח המאוחרים דכת"י בלא עדים לית ליה קלא אפשר דמדינא אינו מועיל הנאמנות דבע"ח המאוחרים יכולין לומר מה לנו לזה שהאמין למלוה המוקדם אנחנו אין מאמינים לו כלל וכן הטור הביא שיטת י"א אדברי ר"ח שכתב דאין מועיל נאמנות גבי לקוחות וי"א שאם קנו מידו וכתבו שטר זה מועיל אף נגד לקוחות משום דאית ליה קלא והראב"ד והרמ"ה מחלקים וכו' הרי להדיא שהטור הביא סברא זו בשם י"א ונראה שהוא מלשון ר"ח גופיה וא"כ י"ל דאף הראב"ד והרמ"ה שמחלקים בין קדם הנאמנות להלואה מיירי דוקא בשטר בנאמנות. שוב ראיתי להטור באה"ע סי' צ"ח שהביא מתחלה שיטת הרז"ה והרמ"ה שאם קדם הנאמנות ללקוחות דמהני וכתב עליהם וי"א דהיינו דוקא שכתב לה הנאמנות בשטר וקנו מיניה שאז מועיל אף גבי לקוחות משום דאית ליה קלא הרי להדיא דהראב"ד והרז"ה מיירי דוקא בשטר אבל בכת"י אינו מועיל נאמנות מפורש לגבי לקוחות לכ"ע וה"ה לגבי בע"ח מאוחר. סוף דבר העיקר לדינא דלא כמהר"ם מלובלין דבכת"י המוקדם אינו מועיל אף נאמנות מפורש לגבי בע"ח מאוחר לשיטת מהר"ם מרוטנבורג וסייעתו ואף אם נאמר דהטור בסי' ס"ט פליג וכשיטת מהר"מ פדוואה מ"מ הוי ספיקא דדינא ולכאורה היה ראוי לחתוך הדין שבחלק הבע"ח שיש לו כת"י בנאמנות יחלוקו ביניהם בע"ח זה עם בע"ח האחר שיש לו שטר גמור כמבואר בסי' קי"ב ס"ד ובס"ס קל"ט דבדבר שהפוס' חולקים ולא תפיס חד מנייהו אם הוא דבר דשייך בו חלוקה חולקים ביניהם אך באמת נראה דזה דמי להא דאמרינן בפ' החולץ דף ל"ח גבי ספק ויבם בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוי ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכתבו התוס' שם וברפ"ק דמציעא דל"ד לז"א כולה שלי וז"א חציה שלי דזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע דאין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני דבחצי השני מוחזק זה כזה משא"כ הכא היבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו והספק הוא ספק אם הוא יורשו כלל וא"כ ה"נ בשלמא בסי' קי"ב הוי שניהם בע"ח לכך חולקין שניהם החצי שחלוקין עליו משא"כ הכא הבע"ח שיש לו שטר גמור בעדים הוא ודאי בע"ח שלו וזה שיש לו כת"י בנאמנות הוא ספק אם הוא בע"ח שלו כלל דהא לשיטת מוהר"ם מרוטנבורג אמרינן דדילמא פרוע הוא ואינו חייב לו כלום א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ונוטל הבע"ה שיש לו שטר גמור והשני יפסיד ודמי ממש לספק ויבם בנכסי סבא וכן עיקר לדינא:

י ואין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשים. והיינו משום דאנן טענינן להו שאביהם פרעו דלא שייך בזה שטרך בידי מאי בעי די"ל דסמיך אנאמנות הכתוב בו ונראה פשוט דה"ה אם היורשים טוענים אנו פרענו לך אף דלא שייך בזה לומר דסמכו אנאמנות הכתוב בו מכל מקום נאמנים במיגו דאי בעי היו שותקים או שהיו אומרים שהאב ציוה שהשטר פרוע ומיגו מהני אף נגד שטרא מעליא כמו בשטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו בסי' רצ"ו והפרישה כתב בפשיטות דאם היורשים אומרים אנו פרענו לך לכ"ע לא מהימני ולא ידעתי למה ואולי דמיירי בגוונא דלית להו מיגו כגון שאביהן פקד לפני מותו שעדיין לא פרעו וקמ"ל דבכה"ג א"ב היורשים לומר אנו פרענו לך דכנגדן הוי שטרא מעליא כיון דלא הימינהו ושייך בהו החזקה דשטרך בידי מאי בעי ובאמת נראה דבכה"ג י"ל דהמלוה טורף אף מהלקוחות של היורשין דהא כנגדן הוי שטרא מעליא ואף דמה שאביהן פקד לפני מותו לית ליה קלא מ"מ כיון דמתחילה נכתב שטר מעליא אלא שאין טורפין בו מהלקוחות כיון שהלוה נאמן לומר פרעתי חיישינן לקנוניא א"כ בכה"ג שמת ונפלו הנכסים לפני היורשים לא ה"ל להלקוחות לקנות מן היורשים דה"ל לחוש דילמא פקד אביהן שלא נפרע ודמי למ"ש המחבר בסי' ס"א ס"ז ע"ש וע' בסי' ק"ט סט"ו ומ"ש בסי' ס"ט סק"ד:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה