אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

ע

סט

א א"צ לפרעו בעדים. כתב בתשו' הרמ"ע סי' קי"ג דאע"ג דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי היינו למיגבי בי' מבנ"ח ולא ממשעבדי אבל מ"מ א"נ לומר פרעתי דהוי כמעשה ב"ד וקיי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום עכ"ד ולפ"ז בניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה אם יש עדים שהזיקו א"נ לומר פרעתי והנה אף שדברי טעם הן מ"מ מסתימת הפוס' לא משמע כן וכן מוכח מדברי הרמ"ה שהביא הנ"י בפ"ק דב"ק גבי מי שמכר לג' בני אדם כולן נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה בניזקין וכתב הנ"י וא"ת הא ניזקין מע"פ הוא ואינו גובה ממשועבדים י"ל דמשכחת לה בדכתב ליה שטר בניזקיה א"כ בשקנו מידו א"נ בשעמד בדין ונתחייב לשלם ואח"כ מכר דהעמדה בדין כשטר דמיא והוא דאתברר דלא פרע א"ב דחייבוהו לשלומי ולא קבליה לדינא עילוייה דגלי אדעתיה שאין רצונו לפורעו הרמ"ה עכ"ל אלמא אף דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא מ"מ צריך דוקא דאיתברר דלא פרע או שסירב בצווי ב"ד הא אי ל"ה חיישינן דפרע וכן מוכח מדברי המגדול עוז ספ"א מערכין שהביא הש"ך בר"ס ל"ט ע"ש ועוד ראיה לפענ"ד מהא דאיתא בס"פ השואל דף ק"ב בעי מיניה מר"י שוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה ופריך הש"ס אימת אי בת"ז תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיביאו לו ראיה שלא נפדה והנה לפי דברי הסמ"ע ע"כ צ"ל הא דלאחר ל' בחזקת שנפדה אף דפדיון הבן ודאי מלוה הכתובה בתורה היא הטעם הוא משום דאמרינן שודאי קיים המצוה בזמנו וא"כ קשה דהיכי הוכיח הש"ס לענין שכירות דבת"ז הוא בחזקה דלא פרע מההיא דבתוך ל' בחזקת שלא נפדה דילמא התם טעמא הוא משום דפדיון הוי כמעשה ב"ד וא"נ לומר פרעתי דכמאן דנקט שטרא בידיה דמי ובחזקת חיובא עומד עד שיביא עדים או שובר ולאחר ל' בחזקת שנפדה משום דודאי קיים המצוה בזמנו משא"כ שוכר דלאו מלוה הכתובה בתורה הוא אף בת"ז נאמן לומר פרעתי א"ו דאף במלוה הכתובה בתורה נאמן לומר פרעתי ודלא כהרמ"ע וכן עיקר:

ב הביאם והפטר. משמע שצריך להביא ב' העדים וכן הוא בש"ס בפג"פ האומר לחבירו פרעתיך בפני פ' ופ' צריך שיבואו פ' ופ' ויעידו והנה לפי שיטת הרמב"ם והמחבר דהבירור הוא כדי ליפטר משבועת היסת ניחא דצריך שניהם דנהי שהביא ע"א שמעיד כדבריו מ"מ דילמא יכחישנו האחר ואוקי עד להדי עד וחייב היסת כמ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו ולכך צריך לברר להביא גם עד השני אבל לפי שיטת בעה"מ וש"פ והרב בהג"ה דצריך לברר משום דשמא יכחישוהו העדים ויהא מוחזק כפרן יש לתמוה דלמה צריך לברר להביא שני העדים דאף אם יביא ע"א שמעיד כדבריו נמי סגי דהא אף אם יכחישנו העד האחר מכל מקום לא יוחזק כפרן ע"פ ע"א וגם שבועה דאורייתא לא יתחייב על פיו כיון דיש ע"א שמעיד כדבריו אוקי עד להדי עד ופטור מש"ד כמבואר בסי' פ"ב סי"ב ע"ש וצ"ע:

ג אל תפרעני אלא בעדים. כתבו הסמ"ע והש"ך דמיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במיגו דלא התנה עמו כן והכנה"ג חולק בזה דאם איתא לא הוי הפוס' שתקי מלחלק בהכי א"ו כיון דאנן סהדי דלא פרע אלא בעדים כיון שהתנה עמו כן הוי כמיגו במקום עדים ודבריו תמוהים דזה ניחא לפי שיטת הר"ן דכתב דלכך לא מהימן לומר פרעתי ביני לבינו במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' ומתו דהוי מיגו במקום עדים אבל הרא"ש דכתב דלכך לא מהימן במיגו זו משום דאין כאן מיגו שיאמרו כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו הרי דסובר דאף בכה"ג אמרינן מיגו וכ"כ הרא"ש פחז"ה והט"ו לקמן סי' קל"ג ס"ב להדיא דאם אמר לו בפקדון אל תחזיר לי אלא בעדים דנאמן לומר החזרתי לו ביני לבינו במיגו דנאנסו הרי דלא ס"ל סברא זו דהוי כמיגו במקום עדים ואף הש"ך דחולק שם מהאי טעמא דהוי מיגו במקום עדים וכן הוא שיטת הרמב"ם כמ"ש בסק"ה מכל מקום יש לומר דבאין עדים על התנאי דנאמן במיגו משום דמיגו זה אלים טובא דאי בעי היה כופר עיקר התנאי כמ"ש הש"ך סברא זו בסי' ע"א סק"ד לענין נאמנות ע"ש. שוב מצאתי כן בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' צ"ז להדיא דבאומר אל תפרעני אלא בעדים לא מהימן במיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו למד"ה כיון שהתנה ותנאי ממון קיים משא"כ כשהתנה עמו שלא בפני עדים מהני המיגו דאי בעי היה כופר עיקר התנאי ע"ש ומ"מ נראה דאף אם א"ל אל תפרעני אלא בעדים רק לפני ע"א נמי א"נ לומר פרעתי דהוי משויל"מ כמבואר בסי' ע"ה סי"ג ע"ש:

ד צריך לפרעו בעדים. ואם מת הלוה לכאורה היה נראה דגובה המלוה מן היתומים ול"א דדילמא אי הוי אביהן קיים הוי מייתי ראיה שפרעו משום דכ"ז שאין הראיה לפנינו לא טענינן ליתמי כן וראיה לזה מהא דפרכינן בב"ב פחז"ה דנ"ב על הא דאמר התם באחד מן האחים שהיה אונות ושטרות יוצאין על שמו דאף שא"נ לומר שלי הן אם מת על האחין להביא ראיה ופריך וכי טענינן ליתמי מאי דלא מצי אביהן למיטען והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וכתבו התוס' והרא"ש שם דלהמסקנא לאו קושיא היא דבזה כ"ע מודי דלא אמרינן אי הוי אביהן קיים הוי מייתי ראיה כדמוכח מבן אומן ואריס דאין להם חזקה ול"א דילמא הוי אביהן מייתי ראיה שקנאם ול"א הכי אלא באונות ושטרות היוצאות על שמו דוקא כיון דרגלים לדבר שהן שלו כיון שיוצאין על שמו ע"ש הרי להדי' דל"א דילמא הוי לאביהן ראיה כ"ז שאין הראיה לפנינו וא"כ ה"נ לא טענינן ליתמי הכי וכ"כ מלשון הרמב"ם פי"א מה"מ שכתב במע"פ שבא לגבות מן היורשים שאם באו עדים שאמרו בפנינו הלוהו אינו גובה מן היורש כלום שמא פרעו שהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים וכ"כ הטור בר"ס ק"ח משמע דאם א"ל אל תפרעני אלא בעדים גובה אף מן היורשים כיון שאין העדים לפנינו וכן דנין השתא שגובין בשטרי עסקא הנהוגין ע"פ תיקון מוהר"מ אף מן היתומים ול"א דדילמא אי הוי אביהן קיים היה מביא עדים שהפסיד הקרן א"ו דלא טענינן הכי ליורשים איברא כי דייקינן בהא מילתא שפיר נראה ברור להיפך לא מבעיא לפי שיטת הרמב"ם והמחבר דנאמן לומר פרעתי בעדים והלכו למד"ה דה"נ טענינן ליתמי דילמא אי הוי אביהן קיים הוי טען הכי שפרע בפני עדים והלכו למד"ה ול"ד לדברים העשוים להשאיל דל"א אי הוי אביהן קיים הוי מייתי ראיה דשא"ה דכיון שהן דברים העשוים להשאיל א"נ לומר לקוחין הן בידי מצד עצמו כיון שאין תפיסתן ראיה מוקמינן המטלטלין בחזקת מ"ק אלא דכשיש עדים לפנינו אתו עדים ומפקי מחזקה ולכך לא טענינן ליתמי דילמא אביהן הוי מייתי ראיה כיון שאין העדים לפנינו וגם האב גופיה לא הוי מהימן אם לא שיביא הראיה לפנינו אבל הכא כיון שהאב היה נאמן לומר שפרע בפני עדים והלכו למד"ה והיא טענה מעולה בעצמה שהוא אומר שקיים תנאו ופרע לפני עדים מה"ת לא נטעון ליתמי כן ול"ד גם לשטר עיסקא שגם האב גופיה לא הוי מהימן אלא ע"י בירור שיהיו עדים לפנינו ולכך לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אביהן למיטען משא"כ הכא שהאב גופיה הוי מצי למיטען כן אלא אף לפי שיטת הרי"ף דס"ל דא"נ לומר פרעתי לפני עדים והלכו למד"ה מ"מ נראה דמודה בכה"ג דהא טעמא דהרי"ף דס"ל דא"נ לומר שקיים תנאו עכצ"ל כיון דהתנה עמו שלא יפרע לו אלא בפני עדים דוקא הוי כאמר לו בפירוש שלא יהיה נאמן לומר שפרע בפני עדים עד שיביאם דוקא כיון דחזינן דלא הימניה וא"כ לגבי יתמי כיון דחזינן דסתם נאמנות ל"מ נגד יורשים משום דאמרינן דלא הימניה אלא לגבי עצמו ולא נגד היורשים כמבואר בסי' ע"א וא"כ הכא נמי טענינן להו דילמא אביהן פרע בפני עדים ואף דלא הימניה אלא כשיברר היינו נגד עצמו ולא לגבי יורשיו ול"ש לומר כיון שהתנה עמו כן אנן סהדי דלא פרע אלא בפני עדים דזה ליתא דאנן אמרינן דילמא באמת קיים תנאו ופרע בפני עדים אלא שהלכו למד"ה או מתו וראיה ברורה לזה מדברי הטור בסי' קל"ג שהביא בשם רבינו יונה גבי פקדון דאם א"ל המערער להמחזיק מה טיבו אצלך וא"ל אתה מכרתו לי וטוען המערער לפ' הפקדתיו ואמרתי לו אל תחזירהו לי אלא בעדים ולא החזירהו לי ונתנו לך שלא במצותי שהדין עם המערער שאין תפיסתו של זה ראיה שהרי י"ל מן הנפקד בא לידו הואיל ואנו חושדין את הנפקד שלא החזירו הוא מתחייב בדין לבעל החפץ וכתב עליו הטור ואני תמה אם כתבו כיון שהוא מוחזק בו ואומר שמכרו או נתנו לו מה טענה שיאמר אני מ סרתיו לפ' ואמרתי לו אל תחזירהו לי אלא בעדים כדי להוציא מיד המחזיק יאמר אני מודה שכך היה ואני אומר שהחזירו לך בעדים וקניתיו ממך שהרי אם היה הנפקד לפנינו גם הוא היה נאמן לומר החזרתי לך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה עכ"ל וכ"ה לקמן בש"ע סימן קל"ג ס"ד הרי להדיא דטענינן להלוקח שהנפקד החזיר לו בפני עדים והלכו למד"ה א"כ ה"ה דטענינן ליתמי נמי הכי והנה הב"י תמה שם על הטור דמה זו תמיה על רבינו יונה דדילמא ס"ל כהרי"ף דא"כ ולפמ"ש ניחא דאף לשיטת הרי"ף מ"מ לא מפקינן מיד הלוקח דנהי דלא הימניה אלא כשיברר דוקא מ"מ לא מהני זה נגד הלוקח דהלוקח יאמר אני מאמינו שהחזיר לו דהא סתם נאמנות לא מהני נגד בע"ח מאוחר ולא נגד לקוחות לכ"ע כמבואר בסי' ע"א סי"ט מה תאמר אנן סהדי שלא החזיר לו אלא בפני עדים כיון שהתנה עמו זה ליתא דדילמא האמת הוא שקיים תנאו והחזיר לו בעדים אלא שהלכו למד"ה ובזה נדחה נמי מ"ש הט"ז שם דרבינו יונה מיירי שהנפקד לפנינו ואמר שהחזירו שלא בעדים דזה ליתא דכיון שבא להוציא מן הלוקח אין הנפקד נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דהלוקח יכול לומר שודאי החזיר לו בעדים וקיים תנאו ובאמת נראה דזה הוא כוונת הרב ב"י בבד"ה שם ע"ש אך לפי טעם זה אם המפקיד א"ל אל תחזירהו לי אלא בפני פ' ופ' ואותן העדים אומרים שלא החזיר בפניהם יכול המערער להוציא מיד המחזיק אמנם הסמ"ע והש"ך שם כתבו טעם אחר דאף לפי שיטת הרי"ף אמרינן דדילמא הוי הנפקד מברר שהחזירו בפני עדים ומכח זה פסק הש"ך שם דאף שא"ל אל תחזירהו לי אלא בפני פ' ופ' ואותן העדים אומרים שלא החזיר בפניהם מ"מ אמרינן דילמא החזיר בפני אחרים ואלו היה הנפקד כאן היה מביאם ונפטר כמבואר בס"ד והנה לכאורה סברת הש"ך תמוה מאוד דמה"ת נטעון ליה שהיה מברר שהחזיר לו בעדים אחרים דהא חזינן דדברים העשוים להשאיל מפקינן מיתמי ולא טענינן להו דדילמא האב היה מברר בעדים שלקחו כמ"ש התוס' והרא"ש בפחז"ה וה"נ הרי ריעא טענתיה דכיון שהתנה עמו שלא יפרענו אלא בפני פ' ופ' מסתמא אינו פורע אלא לפני עדים אלו כמ"ש הר"ן להדיא אלא דכשיש עדים אחרים לפנינו שפרעו אתו עדים ומפקי מחזקה וא"כ מה"ת נטעון ללוקח כן כיון דלא טענינן ליתמי הכי ומה שהביא הש"ך ראיה מפחז"ה דף מ"ה ליתא כלל דשא"ה דמיירי שהפקידו לפני עדים בסתם א"כ אף למ"ד דצריך להחזיר לו בעדים י"ל שהחזיר לו לפני עדים דעלמא והלכו להם וכמ"ש לעיל משא"כ הכא אך מ"מ לאחר העיון נראה דסברת הש"ך לא נפלאת היא די"ל דדוקא בדברים העשוים להשאיל לא טענינן דדילמא האב היה מברר שלקחן משום כיון דאין חזקתן ראיה שקנאם מוקמינן להו בחזקת מ"ק ואין מוציאין אותן מהבעלים הראשונים משא"כ בשאר מטלטלין כיון דחזינן דאף היכא שהם ידועים שהן של אחרים נאמן לומר לקחתי משום דתפיסתן מוכחת עליהן שקנאם לכך הכא שאתה בא להוציא ממנו משום דא"ל להנפקד אל תחזיר לי אלא בפני פ' ופ' טענינן ליה להלוקח דילמא היה הנפקד מברר שהחזירו בפני עדים אחרים והוי כמו אחד מן האחים שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו דאם מת על האחים להביא ראיה דטענינן ליתמי שהאב היה מברר כיון שיוצאין על שמו כמ"ש התוספות והרא"ש שם וה"נ כיון דתפיסתו. מוכחת עליו שהוא שלו טענינן ליה כן אך מ"מ אין זה מוכרח די"ל דעיקר הטעם באונות ושטרות הוא משום כיון דיוצאין על שמו מוכחא מילתא טפי שהן שלו והיא טענה מעולה מצד עצמה אלא שבחיים צריך להביא ראיה משום דמסתמא איכא סהדי דידעי בהכי וכי לא מייתי ראיה איתרע טענתיה ולכך ליתמי דליכא ריעותא סמכינן אמאי דיוצאים בשמו וכן משמע להדיא מלשון התוס' שם משא"כ הכא דגוף הטענה שפרע בפני עדים אחרים טענה גרועה היא דמסתמא אינו פורע אלא בפני העדים שיחד לו לא טענינן ללוקח שפרע בפני עדים אחרים אך מ"מ לשון הנ"י פחז"ה והריב"ש בסי' קס"ט משמע דעיקר הטעם דטענינן להו שהאב היה מברר כיון דמסייע ליה מה דיוצאין על שמו יע"ש גם י"ל כטעם האחר שכתב הש"ך דדילמא נתן לו כת"י שהחזיר לו וא"כ גוף הטענה מעליא היא מצד עצמה דלא פרע לו לפני אותן עדים שיחד לו כיון שנתן לו כת"י והודאת בע"ד כמאה עדים דמי אך מ"מ יש לפקפק בזה דמ"מ היה לו לפרוע באותן עדים שייחד לו בכדי שלא יצטרך לשמור שוברו לעולם וע"ק על הש"ך דהיכי טענינן ללוקח שפרע בפני אחרים או שנטל שובר דא"כ אמאי יכול המלוה לגבות מלקוחות בשטר שלא בפני הלוה כמבואר בסי' קי"ד ניחוש שמא אם היה הלוה בפנינו היה מברר שפרעו בעדים או שלקח שובר ממנו א"ו דמוקמינן השטר בחזקתו כ"ז שאין הראיה לפנינו וכ"כ הב"י בסי' קכ"ט להדיא דבמלוה בשטר נפרעין מן הערב כשהלוה במד"ה בלי הודעת הלוה משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ול"ח לשובר דחששא רחוקה היא וע"ש וא"כ ה"נ כיון שיחד לו עדים אנן סהדי שאינו פורע אלא בפניהם וכמ"ש הר"ן וכשטר דמי ועדיף מיניה שגובה בלא שבועה א"כ מה"ת ניחוש לשובר ואפשר כיון דאמרינן בפ' הכותב דלכך נפרעין מן הלוה שלא בפניו ול"ח לשובר כדי שלא יהיה כ"א הולך למד"ה ואתה נועל דלת בפני לוין ולכך הכא גבי פקדון דלא שייך טעם זה חיישינן לשובר וא"כ לפ"ז אם הנפקד לפנינו מוציאין מן המחזיק אם יחד עדים להחזרה והם אומרים שלא החזיר בפניהם כ"ז שאין שובר ביד הנפקד כמו בכל שטר דטורפין מלקוחות ועדיין צ"ע לדינא. ותבנא לדינא דעכ"פ בא"ל אל תפרעני אלא בעדים סתם ולא יחדם אינו גובה מן היורשים אף לשיטת הרי"ף וכן לענין משועבדים בשטר אינו גובה אלא בשבועה כדמוכח מדברי הטור בסי' קל"ג גם בשטרי עסקא הנהוגין בזמנינו שמתנים שלא יהיה נאמן לומר הפסדתי אם לא בראיה בעדים שנוהגין לגבות אף מיורשים לפענ"ד צ"ע טובא מתרי טעמי חדא די"ל דאם האב היה קיים היה מברר בעדים שהפסיד כמ"ש הסמ"ע והש"ך בסי' קל"ג והכא עדיף טפי כיון שגוף הטענה שהיה לו הפסד היא טענה מעלייתא מצד עצמה אלא שהתנה שלא יהיה נאמן עליה אם לא שיברר בעדים א"כ יש לדמותו לאונות ושטרות היוצאין על שמו דאם מת על האחין להביא ראיה משום דדילמא האב היה מברר בעדים דשלו הן כיון שיוצאין על שמו וה"נ י"ל דאוקי ממונא בחזקת היורשים שהם מוחזקים בו ואמרינן דילמא האב היה מברר בעדים שהפסיד ול"ד לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר דמפקינן מיתמי דהתם ליכא חזקה דממונא גבייהו ואדרבה אוקי המטלטלין בחזקת מ"ק וכמש"ל ועוד כיון דקיי"ל בסי' ע"א דסתם נאמנות לא מהני נגד היורשים דלא הימניה אלא נגדו ולא נגד היורשים א"כ ה"נ נאמר דאף שהתנה שלא יהיה נאמן לומר הפסדתי אם לא בראיה היינו דוקא לגבי עצמו ולא לנגד יורשיו וכמ"ש מוהר"ם בתשו' מיי' סי' ל"ה שהביא הש"ך בסי' ס"ט בכת"י שכתב בו שלא יהיה נאמן לומר פרעתי כ"ז שהכת"י יהא יוצא מתח"י המלוה ומת הלוה שאינו גובה מן היורשים משום דדילמא פרע אביהן דאף שהאב לא היה נאמן כיון דהימניה למלוה מ"מ סתם נאמנות לא מהני נגד היורשים וטענינן להו שפרע האב אף דאביהן גופיה לא הוי מצי למיטען כן ע"ש וליכא למימר דע"כ לא מהני סתם נאמנות נגד היורשים היינו כשהתובע טוען ברי ומשום דלגבי עצמו הימניה שבטוח הוא שודאי לא יעיז נגדו ולא נגד היורשים כמ"ש הסמ"ע בסי' ע"א ס"ק ל"א משא"כ הכא שהתנה שלא יהיה נאמן לומר הפסדתי דבזה אין המלוה מכיר בשקרו ואפ"ה התנה עמו שלא יהיה נאמן אם לא בראיה א"כ אף נגד היורשים שלו לא האמינו זה ליתא דהא באה"ע סי' צ"ח ס"ד משמע להדיא דאם פטר את אשתו משבועת אפוטרופא יורשיו משביעין אותה וכן מוכח בש"ס בפ' הכותב למ"ד דמוקי מתני' דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך דמיירי בשבועת אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה ואפ"ה קתני סיפא דיורשיו משביעין אותה הרי להדיא דאף שאביו פטר אותה משבועת אפוטרופסות דהיינו שלא העלימה שום דבר שהוא דבר שאין הבעל יודע בברי ואפ"ה אמרינן שלא פטרה רק נגדו ולא נגד יורשיו וא"כ ה"נ אף שחייב א"ע שלא יהיה נאמן לומר הפסדתי אם לא בראיה לא התחייב אלא א"ע ולא את יורשיו וגם הכא איכא טעמא למילתא די"ל דאת עצמו התחייב בזה משום דיכול להביא ראיה לדבריו ולא את יורשיו דלא ידעי במילי דאביהן ואפשר דשטרי עיסקא הנהוגין בזמנינו מתחלה כן נתקנו שיהא יכול לגבות בהן אף מהיורשים וצ"ע למעשה:

ה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר. נראה דלפי שיטת הר"ן והה"מ דלכך א"נ לומר פרעתיך בינו לבינו במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' ומתו משום דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא פרעו בינו לבינו צריך לישבע בפי' שפרעו בפני פ' ופ' כמו שאומר משום דאם יודה שלא פרעו בפני פ' ופ' יתחייב לשלם ולא יהיה נאמן בשבועה שפרעו א"כ בטענה זו תליא גוף הממון וצריך לישבע ע"ז וראיה לזה מהא דמבואר בסי' ע"ה סי"ג בע"א שמעיד שהלוהו והוא ת"ז והלוה טוען פרעתיך דהוי משויל"מ משום דצריך לישבע להכחיש את העד שאינו ת"ז וא"י לישבע כיון שמודה לדבריו לכך חייב לשלם הרי דצריך דוקא לישבע להכחיש את העד שאינו ת"ז ולא סגי שישבע בסתם שפרע לו דהא אם פרעו מאי נ"מ אם הוא ת"ז או לא אלא כיון דאם הוא ת"ז א"נ לומר פרעתיך שודאי לא פרעו בת"ז צריך לישבע להכחיש טענה זו א"כ ה"נ אם לא פרעו בפני עדים ודאי שלא פרעו בינו לבינו ויתחייב לשלם א"כ הוי כפירת ממון וחייב היסת ע"ז וכן מוכח בר"ס פ"א דמבואר שם שאם הודה לפני עדים ולא אמר התובע אתם עידי צריך הנתבע לישבע שאינו חייב לו וגם שכוונתו היה להשטות משום דאף שנשבע שאינו חייב לו מ"מ מהודאתו מוכח שחייב לו ולשקר נשבע אף שבהודאתו גרידא לא נשתעבד ויכול לחזור בו מ"מ מהודאתו מוכח שחייב לו מכבר בהלואה כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ב וא"כ ה"נ אם יודה שלא פרעו בפני עדים אנן סהדי שלא פרעו בינו לבינו ומשקר ודאי א"כ הוי כפירת ממון גמור וחייב היסת ע"ז אך לשיטת הרא"ש דס"ל דלכך לא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני עדים ומתו משום דהוי טענה גרועה דיאמרו כל הרוצה לשקר ירחיק עידיו א"כ בכה"ג שטוען כן בב"ד פרעתיך לפני עדים ומתו אף שנשבע בסתם שפרעו נמי סגי דהא אף שלא ירצה לישבע ויודה עכשיו בב"ד שלא פרעו בפני עדים אלא בינו לבינו נמי נאמן בשבועה במיגו שהיה עומד בדבריו הראשונים דל"ש לו' דבוש לטעון כן דהא כבר טען כן בב"ד ודוחק גדול לו' דאף שטען כן מ"מ בוש לישבע ע"ז והנה הרמב"ם שכתב בדין זה נשבע היסת ונפטר וכן כפל ושילש דבר זה בדינים אלו והוא לכאורה אך למותר דמילתא דפשיטא הוא וכי גרע משאר כופר הכל דחייב היסת ולפמ"ש ניחא די"ל דס"ל כשיטת הר"ן והה"מ דהוי מיגו במקום עדים וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם בפי' המשניות שלו בפ' ש"ה שכתב בפקדון אם א"ל אל תחזירהו לי אלא בעדים א"נ לומר החזרתי לו בינו לבינו אבל במפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ע"ש ומשמע התם דלמד כן מפשטא דמתני' דסתמא קתני ומשמע דמיירי אפי' בפקדון ואדרבה מנה לי בידך משמע טפי פקדון כמ"ש הר"ן בסוגיא דשתי כסף ע"ש הרי להדיא דבאמר לו אל תחזירהו לי אלא בעדים א"נ במיגו דנאנסו משום דהוי מיגו במקום עדים ולכך כתב הרמב"ם שפיר בכל דינים אלו ונשבע היסת ונפטר לאשמועינן דצריך לישבע היסת על טענה זו עצמה שפרעו בפני עדים ומתו או לפני ת"ח אך הט"ו כתבו ג"כ האי לישנא דנשבע היסת והם ס"ל בסי' קל"ג ס"ב דבפקדון נאמן לומר החזרתי אף שא"צ אל תחזיר לי אלא בעדים במיגו דנאנסו ולדידהו נראה דא"צ לישבע אלא שפרעו סתם דהא אית ליה מיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה וצריך ישוב:

ו וא"ל בפניהם פרעתיך. כ"ה לשון הרמב"ם ומשמע שאם אמר פרעתיך בפני עדים אחרים ומתו א"נ ואיכא למידק דלפי שיטת הרא"ש דס"ל דלכך א"נ לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני עדים ומתו משום דבוש לטעון כן שיאמרו כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וא"כ בכה"ג שטוען שפרעו בפני סתם עדים ומתו יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר שפרעו בפני עדים ששונים הלכות ומתו או הלכו למד"ה דהא השתא נמי מרחיק עדותו בשלמא על הרמב"ם לא קשיא דהוא ס"ל כהר"ן דהוי מיגו במקום עדים אבל המחבר דלא ס"ל הכי בסי' קל"ג ס"ב וכמ"ש לעיל קשה ואפשר לומר דכיון דעדים ששונים הלכות לא שכיחי כל כך אולי לא נמצאו לו עדים כאלו שמתו או שהלכו למד"ה או י"ל דס"ל כסברת הכה"ג דהיכי שאומר שזכר התנאי שפרעו בפני עדים ולא פרע בפני עדים שיחד גריעא טענתיה טפי וא"נ אף במיגו דהוי כמיגו במ"ע ודוחק ויותר נראה דהמחבר עיקרא דדינא נקט דנאמן שפרעו בפניהם ומתו וממילא מישתמע דה"ה באומר שפרע לפני אחרים דנאמן במיגו וכן צ"ל בסעיף שאח"ז לשיטת מוהרש"ף שהביא בכנה"ג שם דנאמן ג"כ לומר שפרעו בפני אחרים ומתו ואף לומר שפרעו בינו לבינו ג"כ נאמן לפמ"ש בס"ק שאח"ז ובזה נתיישב לי דברי הרי"ף שהוכיח מדקאמרינן בש"ס להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכא דלא נדחייה משמע דאפילו העדים האחרים לפנינו ג"כ א"נ דפסל כל העדים לפרעון זה דליכא למימר דמיירי שהעדים אחרים אינם כאן דא"כ למה ליה למימר כי היכא דלא נדחייה ת"ל דבלא"ה א"נ לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה לשיטתו דגרס א"נ ועוד ראיה מעובדא דא"ל אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואזל ופרעי' באפי סהדי אחרינא ואמר ר"נ כיון דקמודית דודאי שקלתינהו מיניה פרעון מעליא הוא אלמא דבעינן דוקא מודה אבל בלא"ה א"נ אף דאיכא עדים לפנינו שפרעו ותמה הלח"מ דמאי אולמא ראיה שניה מראיה ראשונה דהא כאן נמי איכא למימר דמיירי שהעדים אינן לפנינו והאריך בקושיא זו בפט"ו מה"מ והניח בצ"ע והוא תימה באמת ולפמ"ש א"ש דהא ראיה ראשונה אינה ראיה אלא לשיטת הרי"ף דגרס א"נ אבל לשיטת הגורסים נאמן לאו ראיה הוא כלל ודיעות אלו היו קדמונים בזמן להרי"ף כמ"ש המרדכי בשם הגאונים ורב האי גאון דגרס נאמן ולזה קאמר הרי"ף דאף דלפי שיטת הסוברי' דנאמן ראיה הראשונה לאו ראיה היא כלל וכשיטת התוס' והרמב"ם מ"מ איכא ראיה מהא דקאמר כיון דקמודית דמוכח דאי לא הודה אף שהעדים לפנינו א"כ דפסלינהו לכולהו סהדי דליכא למימר דמיירי שאין העדים לפנינו א"כ למה ליה דקמודית תיפוק ליה דנאמן לומר דפרע בפני עדים דעלמא והלכו למד"ה במיגו שפרעו באפי תרי דתנו הלכתא והלכו למד"ה דנאמן לפי מה דס"ל השתא דנאמן לומר שהלכו למד"ה דהוי מיגו מעליא דהא השתא נמי מרחיק עידיו אלא ע"כ דמיירי שהעדים אחרים לפנינו שמעידים כדבריו דהשתא ליכא מיגו דפרעו לפני עדים דתנו הלכתא והלכו למד"ה דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וא"כ מוכח דאף שהעדים לפנינו בעינן דוקא מודה משום דפסלינהו לכולהו סהדי ומוכח ממ"נ או מראיה ראשונה או מראיה שניה דאף שהעדים לפנינו א"נ וא"ש ונכון:

ז פרעתיך בפני פ' ופ' שיחדת ומתו. הכנה"ג הביא בשם מוהרש"ף דה"ה אם אומר שפרע בפני אחרים ומתו נמי נאמן כשאותן עדים שיחד מתו לשיטת הרא"ש דס"ל דלא הוי מיגו משום דכל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וא"כ הכא כיון דהשתא נמי מרחיק עדותו איכא מיגו מעליא דאי בעי אמר שפרע בפני העדים שיחד והכנה"ג פקפק בזה די"ל כיון שמודה שזכר התנאי ולא פרע בפני העדים שיחד גריעא טענתיה טובא והוי מיגו במקום עדים ואין ספיקו של הכנה"ג מוציא מידי ודאי של מוהרש"ף דמה"ת לומר כן ועוד דנ"ל ברור דכשאותן עדים שיחד מתו נאמן נמי לומר שפרעו בינו לבינו לשיטת הרא"ש במיגו דאי בעי אמר שפרעו בפני העדים שיחד ומתי דכאן לא שייך לומר דיאמרו כל הרוצה לשקר ירחיק עידיו דבשלמא כשאמר לו סתם אל תפרעני אלא בעדים ולא יחד לו עדים כשיאמר שנפרע לפני עדים ומתו יאמרו שמשקר בשביל שמרחיק עידיו דהיכי אתרמי מילתא דאותן עדים שפרע בפניהם דוקא מתו או הלכו למד"ה אבל כשיחד לו עדים מיוחדים דוקא והם מתו או הלכו למד"ה כשיאמר שפרע לפניהם לא יאמרו כלל דמשקר דהא הוצרך לקיים תנאו ומה היה לו לעשות ואינו מרחיק עדותו כלל וזה נכון בסברא וראיתי בט"ז שהסכים כן מטעם אחר וכתב דנראה פשוט דה"ה כשאומר שפרעו ביחידות דנאמן כיון דלא היה אפשר לו לקיים תנאו כיון שמתו ולא נהירא כלל לפענ"ד לפמ"ש הר"ן הטעם דא"ל אל תפרעני אלא בעדים שאין הלוה נאמן לומר פרעתי ביני לבינו משום דכיון שהלוה רואה שאין המלוה מאמינו אין הלוה פורע אלא בעדים כדי להוציא נפשו מהחשד וממחלוקת א"כ ה"ה כשיחד עדים ומתו אנן סהדי שאין הלוה פורע אלא בפני עדים אחרים להוציא נפשו מן החשד דהא לא יחד העדי' אלא שלא לדחותו לומר שפרעו לפני עדי' שהלכו למד"ה ואותן עדים שיחד מצויין עמו כמ"ש הרמב"ם אבל היכא שמתו העדים שיחד מסתמא אינו פורע אלא בעדים אחרים כדי להוציא נפשו מן החשד וכ"ש אם אותן העדים שיחד היו בחיים בזמן הפרעון דודאי היה לו לפרוע בפניהם אלא הטעם נכון דנאמן במיגו דאי בעי אמר שפרע לפני העדים שיחד ומתו אך לפ"ז אם

העדים מתו קודם זמן הפרעון תו ליכא מיגו שפרע בפניהם דהא א"נ לומר שפרע בת"ז משום חזקה דא"א פורע בת"ז כמבואר בסי' ע"ח אך כ"ז לשיטת הרא"ש אבל לשיטת הר"ן וסייעתו דהוי מיגו במקום עדים א"נ לומר שפרעו בינו לבינו בין שמתו העדים קודם הז"פ ובין שמתו העדים אחר זמן פרעון ודלא כהט"ז:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה