שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
סט
א ולא מן הלקוחות. כתב הסמ"ע אפי' הודה הלוה דלא פרע מ"מ לית ליה קלא ועוד דחיישינן לקנוניא והש"ך השיג עליו דמאי קנוניא שייך אי דהחזיר כבר הכת"י ללוה ועכשיו החזירו למלוה א"כ אף במלוה בשטר נמי נימא הכי אלא כיון דלא נפל ל"ח לקנוניא ובאמת דכוונת הסמ"ע הוא כפשוטו דכיון דבכ"י נאמן לומר פרעתי משום דאינו חש להניחו בידו א"כ הוי כמו מע"פ וא"נ לחוב לאחרים בהודאתו כמו במי שחייב לאחרים בשטרות שא"כ לומר שחייב ג"כ לאחר מע"פ וכן הכא נמי הדין כן דהיכא שחייב לאחרים בשטרות ויש לאחד כת"י עליו אף שהודה שלא פרעו א"נ לחוב לאחרים בהודאתו כיון דבכת"י יכול לומר פרעתי וכ"פ בתשוב' מוהר"ם מלובלין סי' ל"ה בפשיטות אך מה שמסיים הרב שם בסוף תשובתו וז"ל ועוד בנ"ד ליכא למיחש לקנוניא דהא ידוע הוא לכל יושבי על מדין כי כל תשובתו של הלוה היה בכל פעם שתבע אותו המלוה לפני הדיינים בכל פעם אמר שפ' המלוה כבר נתפרע ממה שנתתי ליד האלוף מוהר"פ ומוהר"פ הכחישו בכל פעם שאינו שוה נגד חובו וקנוניא לא שייך לומר אלא היכא שהלוה מודה ואומר שאינו פרוע אבל בנ"ד אם היה קנוניא היה לו להודות אל דברי המלוה שלא נתפרע והאריך בזה להביא ראיה מתשו' הרא"ש ע"ש זה ליתא לפענ"ד דאכתי א"נ לחוב לאחרים בהודאתו וגם י"ל דכ"ז קנוניא הוא שטוען בערמה טענה שלא יזכה בה בדין בכדי לחוב להבע"ח האחרים וראיה ברורה לזה מדברי הר"ן ר"פ שבועת הדיינים והריטב"א והנ"י בפ"ק דמציעא שהקשו אהא דר"ח קמייתא שמחייב שבועה בהודאת עדים שתבעו מנה והנתבע כופר והעדים מעידים שחייב נ' זוז דחייב ש"ד והקשו ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שעבוד"א וכיון שכן נ' הללו שמעידים בהם העדים שעבוד קרקעות נינהו ותי' אי בדאמרי הני סהדי שעדיין יש בידו הנ' זוז ה"נ אלא הב"ע כגון שהעדים אינם מעידים אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטענינן להו דילמא פרעיה ומניה גבי ומש"ה נשבע כיון שאומר אין לך בידי כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ולקוחות לא מחייבי בהכי דאינהו לית להו למיסמך אטענתא דידיה אלא אמרו דילמא לוה ופרע עכ"ד הרי להדיא אף אי שעבוד"א במע"פ היכא דידעינן שלא פרע והלוה מודה שלא פרע אלא שטוען לא לויתי והוחזק כפרן בעדים אף שהיה דעתו לכפור הממון מכל מקום אין המלוה יכול לטרוף מלקוחות דאמרינן דילמא לוה ופרע ואינהו ל"ל למיסמך אטענתא דידיה שהודה מתוך דבריו שלא פרע דא"נ לחוב לאחרים בהודאתו וה"נ לענין בע"ח אחרים דמיחשבי כלקוחות בכל דוכתי דלא מהימן בהודאתו לחוב להם וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ב מה"מ והסמ"ג והבעה"ת שהביא הש"ך בר"ס מ"ז גבי מי שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה ופרוע והוא חייב לאחרים דא"נ כתבו וז"ל ואם אין לשמעון נכסים והיה לו שטר על לוי ואמר שטר אמנה או פרוע הוא אין משגיחין ע"ז אלא ישבע ראובן ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה עכ"ל משמע להדיא דאף דשמעון אינו טוען שהשטר של ראובן פרוע מ"מ צריך ראובן לישבע כדין כל טורף שבא ליפרע מלקוחות שצריך שבועה אף שהלוה מודה ול"א דהודאת שמעון תהני לפטרו משבועה משום דאם עשה קנוניא עם ראובן למה טען על שטר שבידו על לוי שהוא אמנה או פרוע א"ו דבכל גווני חיישינן לקנוניא וא"נ לחוב לאחרים ואולי י"ל כיון שמבואר בדברי הרב בהגה והש"ך דהיכא שיש אומדנא דמוכח שלא פרע יש לדון דאף בכת"י א"נ לומר פרעתי וא"כ הכא כיון שהלוה היה טוען לפטור א"ע אלא שנתחייב מתוך דבריו שאין טענתו מועלת חשיב כאומדנא דמוכח ויש לדון דאף בכת"י א"נ לומר פרעתי וצ"ע לדינא:
ב דא"י לומר פרעתי. הרשב"א הביא ראיה לזה מהא דאמרינן בב"ב דף ע' המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משמע הא בלא מיגו לא מהימן ות"ל דשטר פקדון אינו גובה ממשעבדי והשיג עליו הש"ך דהא דאין גובין בשטר פקדון ממשעבדי הוא ג"כ מטעם זה דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ודבריו תמוהים דאכתי איכא ראיה משם דהא הש"ס פריך התם וכי אמר נאנסו הא שבועה בעי ומשני מאי נאמן נאמן בשבועה ומאי קושיא הא כיון דמלקוחות לא מצי גבי בשטר זה כיון דעכ"פ הנפקד נאמן לומר החזרתי בשבועה במיגו דנאנסו א"כ אף בלא שבועה להימן כיון דבשטר כזה לא שייך שטרך בידי מאי בעי כיון שאין גובין בו ממשועבדים וז"ב. שוב מצאתי ראיה זו בתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' ע"ו ע"ש אך מ"מ הלכה רווחת דבכת"י נאמן לומר פרעתי שהוא שיטת רוב הפוס' ושטר פקדון שאני כיון דשם שטר עליו מיזהר זהיר הלוה ליטלו מיד המלוה כשפרעו וכמ"ש הש"ך באריכות:
ג אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה. הב"י האריך להקשות בזה בשם הרב מוהר"א מזרחי דא"כ היכי אמרינן בש"ס בפ"ב דכתובות ליכתוב ח"י אחספא אבל אמגילתא לא דדילמא יכתוב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כת"י גובה מנכסים ב"ח נהי נמי שיטעון קודם שלא לוה מעולם ואח"כ יוציא עליו הח"י מ"מ יהא יכול לומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ומצאה זה וכן הקשה מהא דכתב הטור בסי' ע"ט בטוען להד"ם ואח"כ הוציא עליו כת"י הוחזק כפרן ואמאי הא יכול לטעון שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ומצאה זה והרב בט"ז תמה מאוד ע"ז דעד כאן נאמן לומר שכחתי אלא היכא דיש לו מיגו בזמן טענתו כגון שטוען להד"ם ושכחתי וכו' נאמן במיגו דאי בעי היה טוען פרעתי אבל התם חיישינן שקודם שהוציא כת"י יטעון להד"ם דכאומר לא פרעתי דמי ואח"כ יוציא עליו הכת"י ושוב לא מהימן לומר שכחתי דהא לית ליה מיגו דפרעתי דהא כבר הודה מקודם שלא פרע ואי משום דאי בעי היה טוען מתחילה פרעתי הא ה"ל מיגו למפרע דלא אמרינן ודברי הטור כאן הוא בטוען תיכף להד"ם ושכחתי דיש לו מיגו דפרעתי וכן תי' הדרישה וכתבו שהדברים ברורים ולפענ"ד שגגו בנושא הדבר דע"כ לא אמרינן בכל דוכתי דמיגו למפרע לא אמרינן אלא כגון באשה שאמר' א"א אני ואח"כ אמרה גרושה אני דא"נ ולא אמרינן דמהימנא במיגו דאי בעי לא היתה אומרת מקודם א"א אני דהוי מיגו למפרע די"ל מתחלה לא רצתה לשקר ואמרה האמת ואח"כ לבשה רוח אחרת ומשקרת שנתגרשה וכן כל מיגו למפרע שבש"ס הוא בענין זה דמצ"ל שמתחלה אמר אמת ואח"כ רוצה לשקר אבל הכא כיון דחזינן דנאמן לומר להד"ם ושכחתי אף דשכחתי טענה גרועה הוא מהימנינן ליה במיגו דפרעתי וא"כ ה"נ בטוען להד"ם מתחלה ואח"כ הוציא עליו כת"י מהימנינן ליה אחר כך לומר שכחתי אף שטענה גרועה הוא מכל מקום יש ראיה שאומר עכשיו אמת שחתם בסוף המגלה ושכח וגם מתחלה אמר אמת להד"ם משום דאם תאמר שהוא משקר עכשיו אם כן ע"כ צ"ל שמה שאמר תחלה להד"ם היה גם כן שקר והוחזק כפרן ע"י הכת"י וא"כ למה היה לו לשקר בתחילה לומר להד"ם במה שיש כת"י עליו טפי היה לו לומר פרעתי שהיה נאמן א"ו דמתחילה אמר אמת להד"ם ועכשיו גם כן אומר האמת ששכח וחתם שמו בסוף המגלה והמיגו שהיה לו בתחילת טענתו הוא ראיה שמה שטוען בסוף הוא אמת והמדקדק היטב בתחילת התשובה של הרב מוהר"א מזרחי שהעתיק הב"י יראה עין בעין שכיון לדברים הללו והם דברים ברורים ונכונים בלי שום פקפוק וכן מוכח מדברי התוס' והרא"ש בספ"ק דגיטין שהוכיחו דהיכא שהודה לפני עדים א"נ לומר אחר כך טעיתי במיגו דפרעתי ממתניתין דשבועות מנה לי בידך אמר לו הן ובפני עדים ולמחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"נ לומר אין לך בידי ומה שאמרתי בפני העדים הן טעיתי במיגו דפרעתי דהוי כמיגו במקום עדים ומאי קושיא הא מתניתין מיירי שלא אמר בפני ב"ד רק אין לך בידי וא"כ כשהוכחש על ידי עדי ההודאה שוב א"נ לתרץ דבריו ולומר טעיתי במיגו דפרעתי דהא כבר הודה שלא פרע ומיגו למפרע לא אמרינן כמ"ש התוס' בכמה דוכתי א"ו דזה לא הוי מיגו למפרע כלל דע"י המיגו שהיה לו מתחלה מוכח שאומר אמת לבסוף לתרץ דבריו הראשונים אך מ"מ לאחר העיון נראה דיפה תי' שני גדולי הדור הדרישה והט"ז והוא משום דהרא"ש כתב עוד טעם אחר דלכך נאמן לומר פרעתי בכת"י משום כיון דלית ליה קלא כיון שאין עדים חתומים בו פעמים שאדם שוכח שמסר לו כת"י ולכך לא נטלו וכ"כ הש"ך בשם הבעה"ת וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהוי מיגו למפרע דכיון דחזינן דהאי טענה מעלייתא היא אף בלא מיגו דפעמים שאדם שוכח שמסר לו כת"י וטענה דשכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה טענה גרועה היא וא"נ אלא במיגו וא"כ בכה"ג שטען להד"ם והודה שלא פרע ואח"כ הוציא עליו כת"י לא מהימנינן ליה לומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה שהוא טענה גרועה ודאי משקר ומיגו דפרעתי ל"ל עכשיו דהא כבר הודה שלא פרע ואי משום שמתחילה קודם שהוציא עליו כת"י היה לו מיגו דפרעתי זה לאו מיגו הוא דדילמא שכח שמסר לו כת"י וא"כ טענת להד"ם יפה לו כטענת פרעתי ועדיפא ליה שלא היה לו עמו דררא דממונא כלל וליכא מיגו כלל וכ"כ התוס' בפ' הכותב בעובדא דמלוגא דשטרי גבי מחיים תפיסנא לה דהוי מיגו למפרע כיון דסברא דמחיי' תפיסנא לה היא טענה מעולה ע"ש וזה נכון ומעתה האי דינא בטען להד"ם ואח"כ הוציא עליו כת"י לדעת רוב הקדמונים והמחבר מכללם שכתבו דלכך בכת"י נאמן לומר פרעתי שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור א"כ לא הוחזק כפרן ויכול לתרץ דבריו ולומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה משא"כ לטעמא דהרא"ש והבעה"ת דפעמים שאדם שוכח שמסר לו כת"י א"י לתרץ דבריו וע' בסמ"ע סי' ע"ט ס"ק ט"ו אבל בהוציא עליו כת"י וטוען להד"ם או לא לויתי לכ"ע יכול לפרש דבריו אח"כ ואף לאחר כ"ד שהכת"י היה אמנה או שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ולא הוי מיגו למפרע בכה"ג מה"ט דכתיבנא וז"ב ונכון לדינא אך בהיות כן יש להבין דברי הש"ך בס"ק י"א שהביא בשם הרשב"ץ דבהוציא עליו כת"י ואמר לא לויתי אע"פ שלא אמר ז"א כת"י הוחזק כפרן ואמאי א"נ לומר דמה שאמר לא לויתי היינו שהוא אמנה דנאמן במיגו דפרעתי וכן לפמ"ש הש"ך בסי' פ"א סק"ס דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ומתניתין דשבועות דאין לך בידי חייב מיירי שאמר להד"ם דוקא ע"ש וא"כ כיון דפסק רמ"א בסי' קכ"ו סי"ג בהגה דבכת"י נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי וכ"פ הש"ך שם א"כ אמאי א"נ לתרץ דבריו לומר לא לויתי וטעיתי בהכת"י במיגו דפרעתי והנה דברי הרשב"ץ יש ליישב דמיירי שאינו טוען אמנה או להתעסק אלא לא לויתי גרידא ופשיטא דאנן לא טענינן ליה לתרץ דבריו ובזה מיושב ג"כ קושית מוהר"א מזרחי וכ"כ הב"ח אך הש"ך דתלי ליה בפלוגתא דאם אמר מזויף אם מתרצינן דיבוריה וכתב דבלא לויתי כ"ע מודים מוכח דהכא לא מתרצינן דיבוריה וקשה טעמא מאי ואפשר דהש"ך מיירי שחוזר בו וטוען אח"כ פרוע הוא לכך הוחזק כפרן שהודאתו שמקודם כמאה עדים דמי אך אכתי קשה כיון שיכול לתרץ דבריו ולומר לא לויתי ואמנה היא א"כ הוי כחוזר וטוען מפטור לפטור דיכול לחזור בו כמבואר לקמן בסי' ע"ט ס"ט דנאמן במיגו שהיה עומד בטענתו הראשונה וכעין זה הקשיתי בסי' ע"ט ס"י על הבעה"ת והטור גבי אין לך בידי סתם ע"ש ואפשר דהכ' גרע טפי די"ל דבוש לטעון אמנה או טעיתי שהוא טענה גרועה והוחזק כפרן כמו בקול לקמן סי' ע"ט ס"ט בהגה ועיין בש"ך שם:
ד או שטען אמנה היתה הודאתי. כבר כתבתי דנראין דברי הב"ח דאם טוען לא לויתי גרידא ואינו מתרץ דבריו לומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה או אמנה לא טענינן ליה אנן וחייב לשלם דלא כמוהר"א מזרחי אך לכאורה היה נראה דאם לא טען הלוה בב"ד כן רק שצוה ליורשיו לא לויתי חוב זה שבכת"י ומת שאין היורשים חייבים לשלם דאנן טענינן ליורשים שהיה שטר אמנה אך באמת יש ראיה גדולה להיפך מהא דכתב הרמב"ם בפי"ז מה"מ והט"ו לקמן בסי' ק"ח ס"ט וז"ל וכן מלוה שבא להפרע מיורשי הלוה ואמרו אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה ה"ז גובה בלא שבועה אפילו האמינו בשטר כל זמן שאמר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל ולכאורה תימה בשטר שיש בו נאמנו' ללוה נהי נמי דלא טענינן פרעתי משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ הרי איהו גופיה היה נאמן בשטר כזה לומר אמנה היא במיגו דפרעתי דהיה נאמן כיון שיש בו נאמנות ללוה כמו בכת"י דנאמן לומר אמנה במיגו דפרוע וכן בשטר שאינו מקוים פסקו הרמב"ם והט"ו בר"ס פ"ב דנאמן לומר אמנה במיגו דפרוע ואפילו לשיטת הרא"ם דס"ל דא"נ בכת"י לומר אמנה במיגו דפרוע היינו משום דפרוע טענה גרועה הוא דמסתמא לא היה מניח כת"י אצלו כמבואר בדבריו טעם זה אבל הכא שיש בשטר נאמנו' מפורש להלוה א"כ פרעתי מצד עצמה טענה מעלייתא היא וא"כ כשטוען אמנה הוי מיגו מעליא להאמינו דאי בעי לשקר היה טוען פרעתי וא"כ כיון דהאב גופיה הוי מהימן נטעון נמי ליתמי הכי א"ו צ"ל דכיון שהאב גופיה לא טען רק לא לויתי גרידא ולא טען אמנה לא טענינן בשבילו לפרש דבריו כן והוחזק כפרן ע"פ השטר וחייבים היורשים לשלם אך לשון המ"מ לא משמע שם כן ע"ש וגם אלו הדברים מרפסין איגרי לכאורה דכיון דהאב אמר לא לויתי שטר זה וג"כ יש ראיה שאומר אמת דאי בעי לשקר היה טוען פרעתי מה"ת לא נטעון בשבילו אמנה לפרש דבריו שאמר לא לויתי כיון שהוא בכלל דבריו ול"ד למ"ש התוס' בפ' שבועת הדייני' דלא מתרצינן דיבוריה ליתמי לומר דמה שאמר לא לויתי היה כוונתו לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי היינו משום דסתם משמעו' הלשון לא לויתי הוא כפשוטו משא"כ הכא טענת אמנה אינו מנגד הלשון של לא לויתי כלל ובא לתרץ דבריו שלא להכחישו ע"פ השטר מה"ת לא נתרץ דבריו שהאמת הוא שלא לוה והשטר הוא שטר אמנה ויש לטעון עבורו כן כיון שלא טען כן בב"ד רק שצוה לבניו כן וצ"ל דסברת הרמב"ם כך היא דכיון דאמנה טענה גרועה היא ולא טענינן ליתמי הכי כיון דמילתא דלא שכיחא הוא כלל כדמוכח מדברי הט"ו בס"ה דאם היתומים מודי' שהוא כת"י אביהם והוא ת"ז חייבים לשלם ולא טענינן להו אמנה שהיה אביהם נאמן במיגו דמזויף א"ו כיון דלא שכיח כלל לא טענינן ליתמי כמ"ש הש"ך שם לכך ה"נ אף שאמר להם אביהם לא לויתי מ"מ כיון שהשטר מכחישו לפנינו לא מתרצינן דבריו לומר שהוא שטר אמנה כיון דאמנה טענה גרוע הוא לא טענינן ליתמי ויש להביא ראיה לדברי הרמב"ם מדברי התוס' והרא"ש בפ' שני דייני גזירו' דף ק"ט ע"ב גבי ההוא דעשאה סי' לאחר ערער ושכיב ואוקי אפוטרופא אתא לקמיה דאביי א"ל עשאה סי' לאחר אבד את זכותו אמר אי הוה אביהן דיתמי קיים הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך א"ל שפיר קאמרת דאר"י אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לך נאמן זיל הב ליה מיהת תלם אחד א"ל אי הוי אביהן דיתמי קיים הוה טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו א"ל שפיר קאמרת דאר"י אם טען חזרתי ולקחתי ממנו נאמן והקשו התוס' והרא"ש שם תימה אמאי נאמן כיון שהודה דלאו שלו הוא האיך יכול לחזור ולטעון לקחתי ממנו ותי' דמיירי שאין כת"י העדים יוצא ממ"א לכך מהימן במיגו דאי בעי אמר מזויף הוא והא דלא קאמר אי הוי אביהן הוי טעין מזויף הוא משום דלא טענינן ליתמי מזויף שהוא לא שכיח מיהו חזרתי ולקחתי במיגו דמזויף טענינן עכ"ד והרי התם המעשה היה שהאב ערער מחיים על השדה שהוא שלו כדאמרינן ערער ושכיב א"כ הרי אמר מחיים שהשדה שלו הוא ומ"מ לא מהימנינן ליה בשביל הודאתו במה שעשאה סי' לאחר ולא מתרצינן דבריו לומר שהשטר מזויף ולא עשאה סי' לאחר כלל כיון שהוא מילתא דלא שכיחא אלמא דהיכא שיש הכחשה לדבריו בפנינו לא מתרצינן דבריו במילתא דלא שכיחא והוחזק כפרן ודוחק גדול לומר דדילמא ההוא תלם לא היה בכלל ערעורו שערער מקודם לכך לא טענינן עבורו מזויף לתרץ דבריו דזה ליתא כלל דאם זה התלם לא היה בכלל הערעור פשיטא דאף חזרתי ולקחתי ממנו לא הוי טענינן ליתמי דהאיך טענינן ליתמי להוציא ממון דבכל דוכתי לא טענינן להו אלא להחזיק ולא להוציא דדילמא לא הוי טעין אביהן כן וכ"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב בפשיטות ואף הב"ח שם דלא ס"ל כן היינו לחייב שבועה וגם התם ההלואה הוא ודאי משא"כ הכא אף שאביהן היה יכול לטעון כן והיה נאמן בטענתו מ"מ איך נטעון ליתמי להוציא ממון בספק היכא דלא טעין אביהן כלל וכלל וזה הוא פשוט וא"צ לראיה א"ו דערעור האב הוי על כל השדה כפשטא דמילתא וא"כ מוכח דמילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי אף לתרץ דבריו שלא יכחיש הודאתו שמקודם לכן אמנם לעומת זה יש ראיה להיפך מדברי התוס' בפג"פ דאמרינן התם אמר רבה שכ"מ שאמר מנה דפ' בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט אדכורי מידכר תנה מנה לפ' ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אינן נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוי אמר תנו ופי' התוס' שם הא דאמר חזר ואמר לנו אבא פרעתי היינו פרעתי קודם לכן ונאמני' משום שהוא היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן וטעיתי במיגו דפרעתי אח"כ משא"כ בתנו הוי כמיגו במקום עדים דכיון דאמר תנו מסתמא דייק שפיר הרי אף שאם לא היו אומרים שאמר להם אביהם פרעתי היו חייבים לשלם ולא טענינן להו דדילמא טעה אביהם משום דטעיתי טענה גרועה היא דלא שכיח למיטעי ואפ"ה כשאמרו שאמר להם אביהן פרעתי מקודם נאמנים ולא מכחישינן טענת אביהם בשביל מה שהודה מקודם לפני עדים שחייב ומתרצינן דבריו לומר שטעה אף שהוא מילתא דל"ש ודוחק לומר דמיירי שהיתומים אמרו שאמר להם אביהם פרעתי וטעיתי דפשט לשון הש"ס לא משמע כן דכל כהאי גוונא ה"ל להש"ס לפרושי כיון דעיקר דינא תליא בהכי וכן הר"ן בספ"ק דגיטין הוכיח דבהודה לפני עדים א"נ לומר טעיתי במיגו דפרעתי מהא דאמרינן כשאמר תנו א"כ היתומים לומר פרעתי ואע"ג דאיכא מיגו ומאי קושיא דילמא משום דלא מתרצינן דיבוריה במילתא דלא שכיחא דכיון שהאב לא אמר רק פרעתי קודם והוכחש במה שהודה מקודם לפני עדי' שהוא חייב הוחזק כפרן א"ו דכיון שטען פרעתי קודם מתרצינן אנן דבריו שלא יכחיש דבריו שמקודם אולם לפ"ז יסתרו דברי התוס' אהדדי שהרי כבר הוכחתי מהתוס' דכתובות דלא מתרצינן דבריו בכה"ג ודברי התוס' דכתובות ודס"פ ג"פ אידי ואידי בשם רבי הוא ע"ש והנ"ל בזה דס"ל להתוס' דדוקא כשאמרו היתומים אמר לנו אבא פרעתי דיש ראיה שהאב אמר אמת דאי בעי לשקר היה אומר פרעתי אח"כ לכך אף שיש להכחיש את דבריו במה שהודה מקודם לפני עדים יש לתרץ דבריו בכה"ג כמו דמתרצינן דברי העדי' שלא יכחישו זא"ז אף במשמעות רחוק כמבואר בסי' כ"ט וה"נ מיגו כעדים דמיא משא"כ בההיא דכתובות דמה שערער מקודם מחזקת אבות דשלו הוא יש ראיה להיפך במה דעשאה סי' לאחר אלא שאתה בא לתרץ דבריו לומר שהשטר מזויף הוא לכך לא מתרצינן דבריו במילתא דלא שכיחא כיון שאין שום ראיה לטענת הערעור ואמרינן דהוכחש בטענתו ולא תלינן במילתא דלא שכיחא ובזה נתיישבו לי על נכון דברי הרא"ש בספ"ק דגיטין בעובדא דהנהו גינאי אשר דבריו שם תמוהים מאוד וקשה להבינם לכאורה שהביא שם דברי ר"י בעל התוס' שהוכיח שא"כ לומר טעיתי במיגו דפרעתי וכתב עליו הרא"ש וז"ל וקשה מהא דאמרינן בס"פ ג"פ שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ואמרו יתומי' חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים תנו מנה לפ' ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי א"נ דאם איתא דפרעיה לא הוי אמר תנו משמע דיתומים הוא דא"נ במה שאומרים שחזר ואמר להם האב פרעתי וטעה במה שאמר תנו אבל איהו גופיה הוי מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ דאי איהו גופיה נמי לא מהימן אמאי נקיט מילתא ביתמי וי"ל דאיהו גופיה נמי לא הוי מהימן מטעם מיגו דאי הוי מהימן יתומי' נמי להימני בהאי מיגו דאי בעי אמרי פרענו אח"כ או ראינו שאבינו פרע אח"כ אלא ש"מ האי שכ"מ גופיה אי הוי ידעינן שחזר ואמר שטעה מהימן לאו משום מיגו אלא משום דשכ"מ אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות אבל אינש אחרינא א"נ לומר שטעה ואפילו במיגו כיון שהודה וליורשים נמי לא טענינן שטעה משום דלא שכיח עכ"ל והדברים מתמיהים מאוד דהיכי הוכיח דאביו לאו מטעם מיגו מהימן דא"כ יתומים נמי להימני בהאי מיגו גופה א"ו דאביהן מצד עצמו מהימן משום דשכ"מ אין דעתו צלולה דאכתי קשה דלהימני היתומי' שכך אמר האב במיגו דפרענו אח"כ כיון שהוא טענה מעלייתא שהאב מהימן בה אף בלא מיגו כלל וגם מ"ש הרא"ש הטעם דליורשין לא טעינן שטעה משום דלא שכיח הוא תימה גדולה דהא היורשים טוענים בעצמם בברי שכך צוה להן האב מה"ת לא נאמין להם בטענת ברי שלהם ונוציא מהן ממון בספק כיון שהאב נאמן בטענה זו מצד עצמו אף בלי מיגו והם אומרים בברי שכך טען האב אמאי לא נאמין להם במיגו דפרענו אח"כ ואף בלי מיגו יש להאמינם כיון שהם טוענים טענת ברי שכך אמר להם האב וכ"כ הרא"ש בפ' הכותב להדיא גבי עובדא דר' מייאשא דשכיב ולא פקיד דמפקינן מיתמי פקדון דיהיב המפקיד סימנא בגוויה כיון דר' מייאשא לא אמיד אע"פ שאם היה קיים היה נאמן לומר דשלו הוא מ"מ מילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ודוקא היכא שהיתומי' טוענין שמא אבל אי טוענין ודאי אמר לנו אבינו שהוא שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מינייהו וכ"כ הטור והרב בסי' רצ"ז הרי להדיא דאף במילתא דל"ש דלא טענינן ליתמי מ"מ אם היתומים טוענין בברי שכך אמר להן אביהם נאמנים וא"כ ה"נ אמאי אינם נאמנים לומר שאביהם אמר להם פרעתי קודם לכן אך לפמ"ש בשיטת התוס' דס"ל דהיכא שיש מיגו מתרצינן דבריו אף במילתא דלא שכיח כמו דמתרצינן דברי העדים אף במשמעות רחוק משא"כ היכא דליכא מיגו דברי הרא"ש נכונים דהוכיח שפיר דאם נאמנות האב היה מטעם מיגו א"כ אף היתומים להימני בהאי מיגו שכך אמר האב ומתרצינן דבריו דמה שאמר מקודם תני טעה א"ו דהאב לאו מטעם מיגו מהימן אלא משום דשכ"מ אין דעתו צלולה עליו ומיירי בגוונא דליכא להאב מיגו ולכך אף שהיתומים אומרים שאמר האב פרעתי קודם לכן לא מהני כיון שהודה מקודם לפני עדי' שהוא חייב ולא מתרצינן דבריו שטעה דמילתא דל"ש לא טענינן ליתמי וזה נכון ליישב דברי הרא"ש בזה ומעתה כיון שהוכחנו מדברי התוס' והרא"ש דהיכא דאיכא מיגו וראיה שהאב אומר אמת טענינן ליתמי לתרץ דברי האב אף במילתא דל"ש א"כ דברי הרמב"ם והט"ו בסי' ק"ח ס"ט צ"ע במה שפסקו דאם אמרו יתומים אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה ה"ז גובהו שלא בשבועה אפי' האמינו בשטר כ"ז שיאמר פרעתי והרי התם אם האב היה אומר אמנה הוי מהימן במיגו דפרעתי כמו בכת"י ושטר שאינו מקוים דנאמן לומר אמנה במיגו וא"כ כיון שהיתומים אומרים שהאב אמר לא לויתי ויש ראיה שאמר אמת דאי בעי לשקר היה טוען פרעתי כיון שיש נאמנות מפורש בשטר מה"ת לא נתרץ דבריו שהי' שטר אמנה וכמו שהוכחתי מדברי התוס' והרא"ש והר"ן ומהתימה שלא ראיתי שום א' מהמחברי' שנתעורר בכ"ז ואולי דמ"ש הרמב"ם והט"ו בסי' ק"ח אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה כוונתם לא לויתי ומזויף הוא וקצרו בלשונם ובזה א"ש גם לשון הה"מ ודוחק וצע"ג:
ה אנו טוענים להם שהוא פרוע. וכתבו הסמ"ע והש"ך בשם הד"מ דאפי' כתוב בכת"י נאמנות לא מהני לגבי היורשים אם לא שכתוב נאמנות מפורש אף לגבי היורשים וכ"כ המרדכי בפ' הכותב בשם מוהר"מ ובתשו' מיימוני לס' משפטי' סי' ל"ה באריכות והטעם נראה דאע"ג דאביהן לא היה נאמן לומר פרעתי והיכי טענינן ליתמי מאי דלא מצי אביהן למיטען מ"מ כיון דהא דבכת"י נאמן לומר פרעתי משום שאינו חושש להניחו בידו כיון דלא גבי ביה ממשעבדי או משום כיון דלית ליה קלא י"ל דילמא שכחו אלא דמ"מ אם כתוב בו נאמנו' מהני משום דהא הימניה דכל תנאי שבממון קיים ואיהו דאפסיד אנפשיה כמ"ש הש"ך בס"ק י"ז וא"כ כיון דמטעם נאמנו' אתינן עלה י"ל דלא הימניה רק נגד עצמו שהיה בטוח בו שלא יעיז נגדו ולא נגד יורשיו ולכך לא מצי גבי מיורשין דאף שאביהן לא היה נאמן לומר פרעתי מ"מ לא מצי גבי מיורשין דחיישינן שמא פרע האב ושכח הכת"י עם הנאמנו' ומספיקא לא מפקינן מן היורשים וכן ומשמע להדיא בתש' מיי' עצמו והוא נכון בסברא ובעל כנה"ג לא דק בזה ולכן רצה להשיא דברי התשו' מיימוני לדיעה אחרת והעיקר כמ"ש אלא דיש להקשות ע"ז מדברי הט"ו סי' ק"ח ס"ד גבי שטר כיס היוצא על היתומי' דטענינן ליתמי החזרתי במיגו דנאנסו וכתבו דאם האמין לבעל העיסקא גובה מהיורשים ואמאי לא נימא גם התם דלא האמין לו רק נגדו ולא נגד יורשיו א"ו דלא אמרינן סברא זו רק לענין שבועה ולא לפסול השטר לגמרי ונראה דיש לחלק דדוקא התם בשטר פקדון דלא מהימן מצד עצמו לומר החזרתי דשייך גביה חזקה דשטרך בידי מאי בעי אלא דנאמן במיגו דנאנסו וא"כ מן הסברא היה נראה דלא טענינן ליתמי כלל החזרתי דהא יש ראיה שלא החזיר מדלא נטל השטר ממנו אלא דאיהו גופיה הוי מהימן במיגו דנאנסו דהמיגו הוא ראיה שהחזיר דא"כ הוי טעין טפי נאנסו אבל ליתמי מה"ת נטעון להו החזרתי כיון דיש ראיה לפנינו שלא החזיר במה שהשטר בידו מה"ת נאמר שאביו היה טוען החזרתי נגד החזקה להאמינו במיגו אלא דצ"ל דמ"מ כיון דאנן טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי אביהן למיטען חשיב כאלו האב לפנינו וטוען החזרתי כמ"ש הרא"ש בר"פ האשה שנתארמלה דמה שהב"ד טוענין עבור יתומים מיחשב נטענת ברי ע"ש ולכך שטר עסקא בנאמנות כיון דהאב עצמו לא הוי מהימן בטענתו תו לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אביהן עצמו למיטען ולגבי יתמי לא שייך מיגו כלל דהא לא טענו מידי ויש ראיה לפנינו שלא נפרע מדלא נטל השטר משא"כ הכא בכת"י בנאמנות דפרעתי טענה מעלייתא הוא מצד עצמו לגבי יתמי מספיקא לא מפקינן מן היורשים ואמרי' דדילמא פרע אביהן ושכח הכת"י אצל המלוה וזה נכון ודוק. אמנם אף דשיטת מוהר"מ במרדכי הוא נכון בסברא מ"מ נראה דשיטת הטור והרבה פוסקים אינו כן דהא הט"ו בס"ב כתבו ואם כתוב בו נאמנות וכו' א"נ לומר פרעתי שאילו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות עכ"ל משמע דלאו טעמא הוא דכיון שהאמינו איהו דאפסיד אנפשיה אלא הטעם הוא דכיון דאית ביה נאמנות ודאי כת"י כזה לא היה מניחו בידו אף דאינו גובה ממשועבדים ולית ליה קלא וכ"כ הב"ח להדיא שהקשה דל"ל טעמא שאלו פרעו לא היה מניחו בידו ת"ל שהרי האמינו על עצמו ותי' דאיכא למימר דאע"ג דהאמינו לא היה חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור ולפיכך צ"ל הך טעמא כיון שכתוב בו נאמנו' לא היה מניחו בידו דכיון דא"נ לומר פרעתי דדבריו סותרים כתבו שהאמינו שלא יהא נאמן לומר פרעתי בשטר כזה ודאי חושש שלא להניחו בידו אף שאינו גובה בו ממשעבדי עכ"ד וכ"כ הפרישה בר"ס מ"ו וכן מוכח ג"כ בתשו' עה"ג שהבאתי בסי' נ"א וע"ש וא"כ כיון דהטעם דכת"י בנאמנות מהני הוא משום כיון דכתוב בו נאמנות ודאי לא היה מניחו בידו א"כ אף שלא כתוב בו נאמנות גם נגד יורשיו מ"מ גובה בו מן היורשים בשבועה מיהת דלא גרע משאר שטר דעלמא דגבינן ביה מיתמי משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וה"נ כיון דשייך בו חזקה זו גובה אף מן היורשים מה"ט וכן מוכח בתשו' מוהר"ם מלובלין סי' ל"ה שפסק שם דכת"י בנאמנות מהני אף נגד בע"ח אחרים שיש להם שטרות ע"ש וכמ"ש בסי' ע"א סי"ט באריכות מזה ע"ש גם יש עוד נ"מ לדינא מטעמים אלו אף בכת"י בנאמנות עליו ועל יורשיו ומת המלוה דאי אמרינן הטעם דכת"י בנאמנות מהני משום שאינו מניחו ביד המלוה א"כ מיחשב כשטר גמור דשייך ביה שטרך בידי מאי בעי ונשבעים יורשי המלוה שלא פקדנו אבא ונוטלים כמו בשאר שטר משא"כ לשיט' מהר"ם מרוטנבורג אינם נוטלים בשבועה כלל דהא הטעם דכת"י בנאמנות מהני הוא משום שהאמינו וכל תנאי שבממון קיים והרי לא האמין הלוה את יורשי המלוה כלל עליו וראיתי בתשו' מוהר"מ פדוואה סי' מ"ו מ"ז שהסכים שם בפשיטות להרבנים השואלי' דבכת"י בנאמנות ומת המלוה נשבעים היורשים שלא פקדנו אבא ונוטלים ע"ש ובאמת דין זה ליתא לפי דברי התשובת מיימוני והמרדכי בשם מהר"ם וכמ"ש. עוד נ"ל דמסתעף מזה האי דינא שכ' הש"ך בס"ק ח"י דאם כתב בכת"י שלא יהיה נאמן הלוה לומר פרעתי דצריך המלוה לישבע אף בלא אמר לו אשתבע לי דלא פרעתיך ונראה משום דאזיל לטעמי' דס"ל דאף בכת"י בנאמנות לא שייך שטרך בידי מאי בעי די"ל ששכח הכת"י עם הנאמנות אלא דמהני מ"מ דכיון שהאמינו עליו איהו דאפסיד אנפשיה ולכך בכה"ג שלא נכתב בכת"י רק שלא יהיה הלוה נאמן לומר פרעתי י"ל דלא כתב כן רק לענין שלא יהיה הלוה נאמן לגמרי ליפטר אבל מ"מ יצטרך המלוה לישבע עכ"פ אבל אי אמרי' דטעמא דכת"י בנאמנו' מהני הוא משום דכיון שכתוב בו נאמנות בפירוש אינו מניח שטר כזה ביד המלוה אף דלא גבי ביה ממשעבדי א"כ ה"נ בכתב בו שלא יהא הלוה נאמן לומר פרעתי נמי שייך טעם זה דשטר כזה אינו מניח ביד המלוה אם איתא דפרעו וא"כ הוי כשאר שטר דשייך ביה שטרך בידי מאי בעי ונוטל המלוה בלא שבועה אם לא שטוען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך כנ"ל ודוק ולדינא אין בידי להכריע בין גדולי הפוסקים האלו:
ו הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם וכו'. הרב הש"ך האריך לתמוה הא אלו היה האב קיים והיה טוען פרעתי בת"ז היה נאמן במיגו דמזויף א"כ אף ליורשים נטעון כן שפרע אביהם בת"ז כמו דטענינן בשטר עיסקא היוצא על היתומים החזרתי כיון דאביהן היה נאמן בטענה זו במיגו דנאנסו כמבואר בסי' ק"ח ס"ד ותי' הש"ך דהטור אזיל לטעמיה דס"ל דלא טענינן ליורשים נאנסו הואיל ולא שכיח וא"כ כ"ש פרעתי בת"ז דלא טענינן ליורשים כיון דל"ש ליפרע בת"ז דהא חזינן דמוציאין ממון בחזקה זו אבל לשיטת הסוברים והכרעת הש"ך דטענינן ליורשים מילתא דל"ש ה"ה הכא טענינן להיורשים מה דמצי אביהן למיטען שפרע שהוא נאמן במיגו דמזויף זהו תורף דבריו גם בסי' ק"ח ס"ד תמה הש"ך על הט"ו דפסקו שם בשטר עסקא והוא ת"ז דמחויבין היורשים לשלם הא האב היה נאמן לומר בת"ז במיגו דנאנסו וא"כ נטעון ליתמי נמי הכי ותי' ג"כ דזה הוי מילתא דל"ש ליפרע ת"ז ולא טענינן ליתמי והנה זה שנים רבות בימי חורפי אמרתי לתרץ קושית הש"ך דלכך לא טענינן ליתמי החזרתי בת"ז במיגו דמזויף או נאנסו משום דהא חזינן דמשום חזקה דא"א פורע בת"ז מוציאין ממון כיון דא"א עשוי לפרוע בת"ז אלא היכ' דאיכא מיגו מהני אף בת"ז משום דיש ראיה שאומר אמת משום דאי בעי לשקר היה טוען טענה טובה מזו וא"כ לכך לגבי יורשים לא טענינן שאביהם פרע בת"ז דהא היורשים אינם יודעים כלל מהפרעון ולא שייך מיגו לגבייהו ומה"ת נטעון ליתמי פרעתי דהא יש ראיה שלא פרע דחזקה א"א פורע בת"ז וליכא כאן ראיה להיפך מכח מיגו לשבור החזקה כיון שאין אנו יודעין אם אביהם היה טוען כן ואדרבה אנו אומרים דמסתמא אם היה האב קיים היה מודה על האמת שלא פרע מה שאין כן בשטר עסקא היוצא על היתומים טענינן ליתמי שפיר החזרתי במיגו דנאנסי משום דכיון דעיקר מעליותא דשטרא הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי והכא לא שייך חזקה זו די"ל דהניח השטר דסמיך א"ע אטענת המיגו או שיטעון נאנסו כמ"ש הרשב"ם והנ"י שם והסמ"ע בסי' ק"ח משא"כ בשטר עיסקא בת"ז דאיכא חזקה שלא פרע מצד עצמה דהלואי שיפרע אדם בזמנו לא טענינן להיורשים דאדרבה אמרינן שאביהן היה בודאי מודה על האמת שלא פרע כיון שיש ראיה שלא פרע דחזקה א"א פורע בת"ז ובזה מתורץ ג"כ קושית התוס' בב"מ דף י"ג ע"ב שהוכיחו לשיטתם דס"ל דבשטר שאינו מקוים דלא טענינן מזויף ליתמי ולקוחות כיון דל"ש דמ"מ טענינן להו פרוע במיגו דמזויף כמו דמצינו בשטר כיס היוצא על היתומים דטענינן להו החזרתי במיגו דנאנסו אף דנאנסו בעצמו לא טענינן להו כיון דלא שכיח ולפמ"ש ניחא דבשלמא בשטר כיס טענינן ליתמי החזרתי דלא שייך ביה החזקה דשטרך בידי מאי בעי די"ל דסמיך א"ע אמיגו דנאנסו אבל בשטר שאינו מקוים יש חזקה אלימתא שודאי לא פרע דא"כ שטרא בידיה מאי בעי דלא שייך לומר דסמיך א"ע שיטעון מזויף דהאיך הניח השטר לסמוך א"ע אספיקא שלא יהיו עדים מצוין לקיימו דדילמא יבואו העדים ויקיימו את חתימתן אלא דמ"מ השתא שאין עדים לפנינו לקיימו מהימנינן ליה במיגו דמזויף ואמרינן שודאי אומר אמת שפרע דאי בעי לשקר היה טוען מזויף כיון דעכשיו אין עידי קיום לפנינו ולא סמכינן אחזקה דשטרך בידי מאי בעי משום דמיגו עדיפא מחזקה וא"כ לכך לא טענינן ליתמי החזרתי במיגו דמזויף כיון דיש ראיה לפנינו שלא פרע מדהניח השטר ביד המלוה מה"ת נאמר שאביהן היה טוען פרעתי אדרבה נאמר מסתמא אם היה האב קיים היה מודה על האמת שלא פרע והדברים נכונים לכאורה אך כעת עיינתי בדבר ונ"ל עיקר כהש"ך משום דאי אמרת דבשטר עסקא לא שייך כלל החזקה דשטרך בידי מאי בעי משום דסמיך את עצמו אמיגו א"כ קשה הא דפריך הש"ס בב"ב דף ע' אהא דפשיט רב חסדא דבשטר פקדון נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ופריך והא כי טעין נאנסו שבועה בעי ומשני דנאמן בשבועה וכ"פ הט"ו בסי' רצ"ו ס"ב דבשטר פקדון נאמן לומר החזרתי בשבועה בנק"ח במיגו דנאנסו ואמאי צריך שבועה כלל הא עיקר מעליותא דשטרא הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי והכא לא שייך חזקה זו כלל דסמיך אטענת נאנסו וא"כ הוי כמלוה ע"פ ולסגי בהיסת א"ו דאף בשטר פקדון שייך חזקה דמ"מ אינו מניח השטר אצלו דהא בעי שבועה בנק"ח אלא דהמיגו מהני לשבור החזקה והא דכתבו הרשב"ם והנ"י דהכא ליכא חזקה דסמיך א"ע שיטעון נאנסו היינו דלא הוי חזקה אלימתא כולי האי ואף דמבעיא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה מ"מ הכא מהני מיגו נגד החזקה כיון די"ל דסמיך אמיגו וא"כ כיון דחזינן בשטר עיסקא דטענינן ליתמי החזרתי במיגו דנאנסו אף דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי מ"מ אמרינן דהוי כאלו אביהן קיים וטעין החזרתי א"כ ה"נ בת"ז טענינן ליתמי החזרתי במיגו דמזויף כשהשטר אינו מקוים דמה"ת לחלק בין חזקה לחזקה וכן הש"ך בסי' רצ"ז פסק בשם הרמב"ן דמי שהפקיד בעדים אצל איש אחד ומת ולא ראו הפקדון בידו טענינן ליתמי שאביהן לקחו דכיון שאביהן היה נאמן במיגו דהחזרתי טענינן הכי להיורשי' אלמא אף דכל היכא דאיכא עדים וראה מוציאין אף מיד האב משום דמוקמינן הפקדון בחזקת מ"ק אלא היכא דליכא ראה מהני המיגו להוציא מן החזקה ואפ"ה טענינן אף ליתמי הכי ולא אמרינן דאביהן היה מודה להחזקה וכן מוכח בר"פ האשה שנתארמלה והיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך אם יש עדים כתובתה מאתים ופרכינן טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי ר"ג הא אמר הבעל מהימן משום דמוקמינן אותה אחזקה דגופה דבתולה נולדה ומשני התם ברי ושמא הכא ברי וברי וכתב הרא"ש ואלמנה נמי חשבינן טענת היורשין ברי כיון דטענינן להו כל מה דמצי אביהן למיטען אלמא אף דאיכא חזקה דגופה דבתולה נולדה מ"מ טענינן להיורשים דאלמנה היתה דחשבינן ליה כטענת ברי כאלו אביהן קיים וטוען לפנינו כן א"כ ה"נ בת"ז והשטר אינו מקוים כיון שאביהן היה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף ה"נ טענינן ליתמי הכי דחשבינן כאלו אביהן קיים וטוען לפנינו כן וכמ"ש הש"ך ושפתיו ישמרו דעת וכן עיקר ואדרבה גם מ"ש הש"ך לתרץ דברי הבעה"ת והטור דאזלי לטעמייהו דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש ופרעון בת"ז מילתא דל"ש הוא קשה ג"כ משטר כיס היוצא על היתומים דהתם נמי מילתא דל"ש שיפרע האב כיון דהשטר ביד המלוה ושטרא בידיה מאי בעי וצ"ל דשטר עסקא חשיב שכיח כיון דאיכא למימר דפרע וסמך א"ע אמיגו דנאנסו כמ"ש הרשב"ם והנ"י אך לפ"ז קושית התוס' בב"מ שהקשו דנטעון ליתמי פרוע במיגו דמזויף בשטר שאינו מקוים והוכיחו כן משטר כיס לק"מ דבשטר שאינו מקוים איכא חזקה אלימתא שלא פרע דלא שייך לומר דסמך א"ע אמיגו דהאיך הניח השטר שמא יבואו עדים לקיימו וא"כ הפרעון הוי מילתא דל"ש ולא טענינן ליתמי משא"כ בשטר כיס די"ל דסמך א"ע אמיגו ובזה יש לתרץ גם קושית התוס' ברפ"ב דכתובות אהא דפריך התם וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוי וכתבו התוס' דלרב פריך דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דהא לשמואל דקיי"ל כוותיה אין הולכין בממון אחר הרוב ולפמ"ש ניחא דהא הש"ס משני לעיל מיניה דמתני' אתיא כר"ג משום דמתניתין בו"ב הוא והא דנתארמלה כיון שהב"ד טוענין ליורשים חשיב כברי וא"כ פריך שפיר וכיון דרוב נשים בתולות נשאות א"כ הוי מילתא דל"ש שתהיה אלמנה וא"כ אף בלא עדים נאמנת משום חזקה דגופה כיון דמילתא דל"ש הוא לא טענינן ליתמי וחשיב כשמא וא"ש סוף דבר העיקר לדינא כשיטת הש"ך דטעני' ליתמי החזרתי בת"ז במיגו דמזויף ואף להאומרים דמילתא דל"ש לא טענינן ליתמי מ"מ חזקה דת"ז י"ל דלא חשיב מילתא דל"ש כמו שנראה מדברי התוס' דב"מ ורפ"ב דכתובות דלאו כל דבר מדמינן למילתא דל"ש. אמנם נראה דאף שהוכחתי דהעיקר כהש"ך דכל היכא שאביהן היה נאמן מטעם מיגו טענינן נמי ליתמי כן אף שהוא נגד החזקה מ"מ בשטר עסקא והמלוה בא לגבות מהלקוחות לפי שיטת הטור וסייעתו דנאנסו לא טענינן ליתמי ולקוחות כיון דל"ש א"כ היה יכול לגבות מן הלקוחות אלא דטענינן להו החזרתי במיגו דנאנסו כמו ליורשים מ"מ היכא דהמתעסק מודה שלא החזיר נראה דבכה"ג יכול לגבות מהלקוחות ולא אמרינן דהמתעסק א"נ לחוב לאחרים דדילמא עשה קנוניא בכדי לטרוף מהלקוחות דמ"מ כיון דהחזרתי א"נ אלא במיגו דנאנסו א"כ בכה"ג שהוא מודה שלא החזיר ל"ש מיגו כלל ולא שייך הכא למיחש לקנוניא כיון דלא מהימן בטענת החזרתי אלא במיגו היכי שייך לומר כאן מיגו כיון שהוא מודה לפנינו להיפך וזה נכון מאוד בסברא אלא דהש"ך בסי' צ"ט ס"ק י"ב כתב בפשיטות להיפך גבי אם ראובן נתן לשמעון חפץ למכור ובא בע"ח של שמעון ולקחו בחובו דאם אינו ידוע בעדים שהחפץ של ראובן אע"פ ששמעון מודה שהוא של ראובן אין מוציאין מבע"ח וכתב הש"ך שם דבעינן שיהיו עדים שמסרו ליד שמעון וראו ג"כ ביד שמעון דאל"כ יכול לטעון לקוח במיגו דהחזרתי ע"ש משמע להדיא דאף דשמעון מודה א"נ לחוב לאחרים כיון שהיה נאמן במיגו לטעון לקוח הוא בידו אך לפעד"נ עיקר כמ"ש וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן בב"מ דף י"ג ע"א לאביי דס"ל עבחז"ל מתניתין דקתני מצא שט"ח אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואוקמינן כשחייב מודה ומשום דשמא כתב ללוות ולא לוה לאביי צ"ל דטעמ' משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' ופריך הש"ס לשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר דלא חיישינן לפרעון אי ס"ל כאביי מאי איכא למימר ומשני דשמואל מוקי באין חייב מודה ור"מ לטעמיה דס"ל דשטר שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חורין ולכך אין בו אחריות נכסים יחזיר לצור בו ע"פ צלוחיתו של מלוה ויש להקשות דמאי פריך הש"ס לשמואל כיון דאף לאביי אי המלוה אינו מצוה ליתן אין נותנין את השטר דחיישינן דשמא כתב ללוות ולא לוה דהא אביי מודה דהיכא דלא מטא לידיה ל"א עבחז"ל וא"כ אף כשהלוה טוען פרעתי יש להאמינו במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי ואף לשמואל דהא שמואל מיירי בשטרי הקנאה דליכא מיגו וא"כ מאי פריך הש"ס לשמואל דכיון דנאמן לומר פרעתי במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי א"כ אף שהוא מודה חיישינן לפרעון ולקנוניא א"ו כיון דהלוה א"נ לומר פרעתי בשטר שנפל לשמואל משום דאם איתא דפרעיה מקרע הוי קרע ליה וא"נ אלא במיגו א"כ היכא שהוא מודה בדבר כיון דלא שייך מיגו לגביה דמיגו מתורת ראיה הוא והרי הוא אומר להיפך שוב לא מהימן מצד עצמו ול"ח לקנוניא והנה לפמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות בטעמא דמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולא מהימן במיגו דמזויף הוא משום דליכא מיגו דירא לטעון מזויף דדילמא יבואו עדי' ויכחישוהו יש לתרץ קושיא זו די"ל דה"נ א"נ לומר פרעתי במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי דינא לטעון כן דשמא יבואו עדים ויאמרו שנתן לו המעות בפניהם או שיעידו שראו השטר ביד המלוה וא"כ פריך הש"ס שפיר לשמואל דס"ל בב"ב דף קנ"ד דרבנן דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"כ ה"נ לא מהימן לומר פרוע במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי וא"כ קשה שפיר לשמואל דמ"ט דרבנן דר"מ במתניתין דס"ל בין כך ובין כך לא יחזיר אך זה לא יתכן אלא לטעם זה אבל לפמ"ש התוס' בשם רש"י ור"י וכ"כ רוב הקדמונים דטעמא דמ"ד מודה בשטר א"צ לקיימו הוא משום דקיום שטרות דרבנן ובכה"ג שהוא מודה בשטר שכתבו לא מהימן במיגו הקושיא במ"ע א"ו דהיכא דלא מהימן אלא במיגו כשהוא מודה בדבר מהני אף לגבי לקוחו' לחוב לאחרים ול"ח לקנוניא דלא כהש"ך וזה ראיה גדולה לדברינו שוב מצאתי בס' אס"ז שהביא דברי הר"י הלוי בן מיגא"ש בתשובה שכתב להדיא דאף לשמואל מודה בשטר דלאו הקנאה נאמן לומר פרעתי במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי ומפרש הא דמשני הש"ס לשמואל באין חייב מודה היינו בטוען פרעתי דמהימן במיגו ע"ש באריכות וא"כ לדבריו תימה דלוקמא נמי בחייב מודה וחיישינן לפרעון ולקנוניא א"ו דבכה"ג דלא מהימן אלא במיגו מהני כשחייב מודה ולא שייך למיחש לקנוניא וז"ב ובזה נתיישב נמי לשון התוס' בכתובות דף צ"ב ע"ב שהביאו ראיה בשם רבי דלא טענינן מזויף ללקוחות מהא דפריך בב"מ לאוקימתא דשמואל דיחזיר לצור ע"פ צלוחיתו וניהדר ללוה לצור ומשני הא קאמר להד"ם ואת"ל דטענינן ליתמי ולקוחות מזויף יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אי כשיכול לקיימו ויש לו למלוה עידי קיום א"כ . יחזיר דקושטא קאמר ובדין יגבה דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמר להד"ם וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם לא יוכל לקיים מה נפסיד בחזרתו דהא אף מיתומים ולקוחות לא יוכל להוציא א"ו דליתומים ולקוחו' לא טענינן מזויף עכ"ד והדברי' תמוהים מאוד דהיכי כתבו דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמר להד"ם דהא אליבא דשמואל קיימינן השתא דלא חייש לפרעון וגם מאי תי' דהא קאמר להד"ם דמה מועיל הודאתו לחוב לאחרים להפסיד לקוחות דהא חיישינן לקנוניא אף לשמואל אלא דשמואל לא חייש לפרעון משום דמיקרע הוי קרע לשטרא א"ו דכוונת התוס' הוא דניחוש לפריעה אף לשמואל דהא נאמן במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי ולזה תירצו דכיון דאמר להד"ם הרי הודה שלא פרעו ובכה"ג שא"נ אלא במיגו מהני הודאתו אף לחוב לאחרים וז"ב ונכון בכוונת דברי התוס' ודלא כהש"ך אך לכאורה יש להוכיח כשיטת הש"ך מהא דהקשו התוס' שם דאכתי אמאי לא יחזיר באית בהו אחריות נכסים דנהי דלא נטעון ליתמי ולקוחות מזויף ור"מ נטעון להו פרוע במיגו דמזויף כמו בשטר כיס וכן הקשו התוס' בב"מ שם ומאי קושיא דילמא מש"ה לא יחזיר דחיישינן שמא יודה הלוה אח"כ לדברי המלוה שאינו פרוע ויעשה קנוניא כדי לגבות מלקוחות ובכה"ג לא נטעון להו פרוע דכיון שא"נ לומר פרוע אלא במיגו דמזויף והיכא שהוא מודה ל"ש מיגו ולכך לא יחזיר לידו משום חשש קנוניא דלהבא דהא אף לחשש קנוניא להבא חיישינן כדמוכח מתוס' ב"מ דף י"ט ע"ב ד"ה מצא שובר ובש"ע לקמן ר"ס רל"ח ע"ש אך כעין קושיא זו קשה בלא"ה לפי מאי דמסקי התוס' בב"מ ובכתובות בקושייתם דטענינן ללקוחות מזויף א"כ מאי קושיא דלמה לא יחזיר באית בהו אחריות נכסים דהא מוכח מדברי התוס' בב"מ דף ע"ב ע"א ד"ה אמר דאם הלוה מודה בשטר שאינו מזויף גובה ממשעבדי לכ"ע וכ"כ התוס' בשבת דף ע"ח ע"ב וכ"פ המבי"ט הביאו הש"ך בס"ס ר"ו וא"כ מאי קושיא דילמא לכך לא יחזיר משום דחיישינן שיעשה הלוה קנוניא על הלקוחו' ויודה למלוה שאינו מזויף ויגבה מהלקוחות שלא כדין וצ"ל דהתוס' סברי דכיון דעכשיו טוען הלוה מזויף לפנינו ל"ח שיעשה הלוה קנוניא אח"כ עם המלוה לחוב ללקוחות ועוד י"ל דא"כ אכתי תקשה דהא באין בהן אחריות נכסים ודאי ל"ש חששא זו וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס באין בהן אחריות נכסים נהי דממשועבדים לא גבי מב"ח מגבי גבי הא לענין ב"ח ליכא שום חששא אבל לפי סברת התוס' דליתומים ולקוחות לא טענינן מזויף פריך שפיר דאף באין בו אחריות ניחוש שיגבה מיתומים ושלא בפניו וכמ"ש בחי' הרשב"א פ"ק דגיטין דף ט' ע"ש ועדיין צריך ישוב ולדינא נראה עיקר דלא כהש"ך: