אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

סז

סו

א שמיטת כספי' נוהגת בזמה"ז בכל מקום. בספר יראי' לר"א ממין סי' רע"ח כתב דחוב שעבר עליו שביעית אין רשאי הלוה לעכבו אלא ע"פ המלוה שכ"ז שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע אלא הלוה יזמין למלוה לדין שישמט חובו כאשר צווה וב"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני כאשר ציווהו חכמי' המחזיר חוב בשביעית צריך לומר משמט אני וכו' ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר דתניא בכתובות וכו' אבל במצות עשה שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ונ"ל שאין דברים הללו אלא בב"ד של א"י אבל בב"ד שבח"ל אין רשאי לכופו דאין דנין דיני קנסות בח"ל אפי' בממון במידי דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס עכ"ל ודברים אלו דברים חדשים הם ולא ראיתי לשום פוסק שיכתוב כן ובזה יש לתרץ קושית הב"י על הרא"ש שכתב בפ"ק דמכות על הני תרי לישני דהמלוה את חבירו לעשר שנים אי שביעית משמטתו או לא וכתב הרא"ש וכיון דשביעית בזמה"ז דרבנן ספיקא דרבנן לקולא ואין משמטתו ותמה הב"י דהאיך שייך בדיני ממונות ספיקא דרבנן לקולא דאף שקולא הוא להתובע הרי הוא חומרא להנתבע ולפי שיטת הרא"ם ניחא דהא הלוה חייב לפרוע את החוב ואין שביעית משמטתו עד שיאמר המלוה משמט אני וב"ד כופין אותו על כך כמו בשאר מצות עשה וא"כ במלוה את חבירו לעשר שנים כיון דספיקא דרבנן לקולא א"כ אין המלוה צריך לומר משמט אני ויכול ליטול המעות א"כ ממילא צריך הלוה לפרוע דהא חיובא דפרעון רמיא עליו ואינו נפטר אלא כשיאמר המלוה משמט אני וא"ש אך מסתימת דברי הרא"ש בפ' השולח והטור שלא כתבו דין זה משמע דלא ס"ל כן וכן נראה מדברי כל הפוסקים שוב ראיתי במרדכי פ' השולח שכתב להדיא בשם רבינו אביגדור כהן דשביעית משמטת ממילא וא"צ לומר משמט אני וכתב שכן קיבל וכן נוטה שם דעת ר"ח ע"ש:

ב לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה וכו'. בכל בו בסוף הספר בחידושי דינים מהתשב"ץ אות כ"ט כתב וז"ל ראובן תבע לשמעון חוב ושמעון משיב השמטה כבר עברה ואיני יכול לפרוע לך ולעבור על דת משה אם התובע אומר פרוזבול היה לי ואבדתי אותו חייב הנתבע לפרוע אבל אם לא טען פרוזבול פטור אבל בזמה"ז שאין רגילות לכתוב פרוזבול הפסיד תביעתו וכן פסק בספר יראים והר"ף ז"ל הגיע אך ר"ת פסק בגיטין שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' שבועת היסת לא בעי ומיהו הני מילי בתביעה בשטר אבל בתביעה בלא שטר הנתבע יכול לטעון שביעית ליפטר מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והשביעית משמטת שבועה וגם כדאי הוא ספר יראים לסמוך עליו לענין שבועה עכ"ל והנה מדכתב לבסוף וגם כדאי הוא ספר יראים לסמוך עליו לענין שבועה משמע דברישא אף בלא סברת הס' יראים ס"ל דא"נ לומר פרוזבול היה לי ואבד לענין לחייב את הנתבע לישבע ובאמת אינו מובן טעמו של דבר כיון דקיי"ל דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד להוציא ממון מן הלוה משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אמאילא נאמינו נמי מה"ט אף לענין שבועה ומנ"ל לחלק בין ממון לשבועה בזה ולכאורה היה נראה לומר דהרשב"ץ מיירי שהנתבע כבר כפר בהחוב קודם שביעית ובכה"ג י"ל דלא מהני פרוזבול כלל אחר הכפירה כיון דטעמו של פרוזבול הוא דהוי כמוסר החוב להדיינים שהם יגבו את חובו דזהו גופו של פרוזבול כמבואר בסי"ט וא"כ בכה"ג כיון שהנתבע כבר כפר בהחוב י"ל דאינו יכול למוסרו להדיינים וכעין מה שמבואר בר"ס קכ"ג לשיטת הרמב"ם דלתקנת הגאונים כותבין הרשאה על השטר אף דכפר בו ואינו מוסר השטר בידו אבל במלוה ע"פ וכפריה אין כותבין עליו הרשאה משום כיון דלא שכיח להלוות בע"פ וגם כפר בו לא תיקנו כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם ואע"ג דפרוזבול קיל מהרשאה דהא לדינא דהש"ס אין כותבין הרשאה במלוה בשטר אלא כשמוסר לו השטר ופרוזבול כותבין אף בלא מסירת השטר כלל דהא במסירת השטר א"ל פרוזבול כלל כמבואר בסי"א מ"מ י"ל דמלוה ע"פ וכפריה כיון דלא שכיח וגם כפר בו גרע טפי ולא תיקנו פרוזבול בכה"ג ולכך כתב התשב"ץ דבכה"ג א"נ לומר פרוזבול היה לי ואבד לחייב הנתבע שבועה אף דטוען שכתב הפרוזבול קודם הכפירה ואבדו א"נ דכאן לא שייך לא שביק היתרא די"ל דסמך א"ע שיקח הפרוזבול אח"כ כי לא ידע שיכפרנו ואח"כ כשכפר בו שוב אינו מועיל פרוזבול כלל אך מ"מ קשה להעמיס דברים אלו בכוונתו מסתימת דבריו בזה ועוד דהא התוס' והרא"ש ס"ל דכותבין הרשאה אף במלוה ע"פ דכפריה מדין התלמוד והרב רמ"א בסי' קכ"ג כתב שכן נוהגין וא"כ אמאי יגרע פרוזבול מהרשאה ויותר נראה דטעמו של הרשב"ץ הוא ע"פ מה שנראה מדברי הרא"ש בשבת פרק במה אשה סי' י"ד בשם ר"ת דהא דקי"ל דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד אע"ג דבפ' השולח דייקינן מסתם משנה דכתובות דלא מצי למימר פרוזבול היה לי ואבד מ"מ סמכינן אדרב דס"ל כברייתא משום דשביעית בזמה"ז דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"ש וא"כ י"ל היכא דהנתבע כופר בהחוב לגמרי ואינו חייב אלא שבועת היסת שהיא מדרבנן וכיון שכבר עברה עליו שמטה סמכינן בזה אסתם משנה דכתובות דא"נ לומר פרוזבול היה לי ואבד אף דשביעית בזמה"ז מדרבנן מ"מ שבועת היסת ג"כ אינו אלא מדרבנן ולא מחייבינן ליה שבועה מספק ולפ"ז בשבועת התורה של הודאה במקצת נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד לחייבו שבועה דכיון שנאמן לענין להוציא ממנו הממון שהודה לו מהימנינן ליה נמי לענין השבועה זהו מה שנראה לי בזה ולא ראיתי לאחד מהמחברים שהביא דברי התשב"ץ אלו ודברים של טעם הם:

ג וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פס"ד. בתשו' מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' קי"ז כתב דלרבינו שמשון דוקא כשכפר בו ונתחייב מהני פס"ד אבל בלא כפר בו לא מהני פסק דין ולהרמב"ם והרא"ש בכל ענין מהני פס"ד ע"ש והביאו הכנה"ג ויש להקשות לשיטת הרמב"ם והרא"ש דפס"ד מהני בכל ענין א"כ מאי פריך בפ"ק דמכות למ"ד דהמלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ממתניתין דקתני מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין ליתן מכאן ועד ל' יום בין ליתן מכאן ועד י' שנים ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ומוקי לה דהב"ע במלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד ומאי קושיא הא מתניתין מיירי שתובעים זא"ז בב"ד דהא אין עדים זוממים משלמים עד שיוגמר הדין על פיהם וא"כ אף אם העדים לא היו מעידים שהז"פ מכאן ועד ל' יום היה יכולת ביד המלוה ליקח פס"ד מהב"ד שישלם לו מכאן ועד י' שנים ולא היה השביעית משמטת א"ו כיון שהלוה הודה שחייב לו לעשר שנים לא מהני פס"ד ואפשר לומר כיון דטעמא דבפס"ד אין שביעית משמטת משום דכיון שיש בידו פס"ד הוי כגבוי א"כ היינו דוקא אי הז"פ של הפס"ד הוא קודם שביעית אבל אי הז"פ של הפסק דין הוא לאחר שביעית למ"ד דהמלוה את חבירו לעשר שנים משמטת אף שיש בידו פס"ד משמט דלא שייך לומר דהוי כגבוי כיון שהז"פ הוא לאחר שביעית וא"י לתובעו קודם שביעית ולפ"ז לכאורה יש לנו ללמוד מזה דלפמ"ש הב"ח דאף דקיי"ל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו מ"מ בסתם הלואה אף דאינו חייב לשלם אלא לאחר ל' יום כיון דלא, קבע זמן מפורש משמטת א"כ בכה"ג אף שכתבו לו פס"ד שחייב לשלם לאחר ל' יום משמטת דלא הוי כגבוי אך אכתי יש לפקפק בזה די"ל דכיון שכתבו לו ב"ד פס"ד הדר ה"ל כקביעת זמן מפורש ואינו משמט וצ"ע:

ד וקבע לו זמן לעשר שנים. בפ"ק דמכות איתא בש"ס תרי לישני דהמלוה את חבירו לעשר שנים אי שביעית משמטתו או לא וכתב הרא"ש וכיון דשביעית בזמה"ז דרבנן ספיקא דרבנן לקולא ואין שביעית משמטתו והקשה הב"י הא בספיקא דממונא נקטינן בכל דוכתא קולא לנתבע והיכי אמרינן הכא קולא לתובע להוציא ממון ואחי המופלג החריף מוהרר"א ליב נ"י תי' ע"פ מ"ש הכנה"ג בכללי קים לי בשם הרב הגדול מוהר"ר יחיאל באסן ז"ל שהקשה דמה טעם אמרינן קים לי בממון ולא במילתא דאיסורא והרי בממון אם אין הדין כן ה"ל גזל ביד המוחזק וגזל נמי איסורא הוא והשיב דבשלמא לגבי איסור אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי ספק איסור משא"כ לענין ממון אי ניזל לחומרא להוציא מיד המוחזק אכתי איכא ספק איסור להמוציא דדילמא הדין כהאומרים ששייך להמוחזק והוי גזל ביד המוציא לכך היכא דקאי ממונא ליקום ולפ"ז הכא גבי שביעית כתב הרא"ש שפיר דכיון דשביעית בזמה"ז דרבנן אזלינן לקולא ומוציאין מיד המוחזק דאם ישאר ביד הלוה כיון דאיכא ספיקא אי שביעית משמטתו ה"ל ספק גזל ואזלינן לחומרא אבל לגבי המלוה אף אי האמת דשביעית משמטתו ליכא גזל אלא ספק איסור דרבנן דשביעית בזמה"ז אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא ונכון הוא אלא דדברי הרב מהו' יחיאל באסן אינן נראין לי דלפי דבריו תקשה הא דקיי"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י אם הלויתני פטור ואמאי אינו חייב לשלם משום ס' גזל דספיקא דאורייתא לחומרא ולגבי התובע ליכא ס' כלל דהא הוא טוען ברי וכל אדם נאמן באיסורין אפי' בדבר שנוגע לעצמו דהא ילפינן לה מוספרה לה לעצמה כמ"ש התו' בריש גיטין א"ו דלענין ממון ל"א ספיקא דאורייתא לחומרא כיון דילפינן מקרא דהממע"ה אך מ"מ נראה דדברי הרא"ש נכונים בטעמן דכיון דחיוב הלואה הוא ודאי מדאורייתא אלא דאיכא ספיקא אי שביעית משמטתו וא"כ כיון דשביעית בזמה"ז דרבנן וספק דרבנן בכל דוכתי לקולא אזלינן וליכא איסורא כלל דבספיקא לא גזרו רבנן א"כ לא אתי איסור ס' שביעית דרבנן ומוציא מידי ודאי חיוב הלואה דאורייתא וחייב לשלם וכ"כ בתשו' מוהרי"ט ח"ב בחלק י"ד סי' מ' ובסברת הרא"ש החזיקו בחידושי הריטב"א בפ"ק דמכות ובתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט וכ"כ דברי הרב בסי"ח:

ה זמן לעשר שנים. ע' בב"ח שכתב דהיינו דוקא בקובע זמן אבל במלוה סתם אף דסתם הלואה ל' יום והשמטה היא בתוך ל' שביעית משמטתו והביא ראיה ממתני' דשביעית ופסקה הרמב"ם דהשוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט אף דסתם הקפה ל' יום ועמ"ש בסי' ע"ג סק"ב דאין ראייתו מוכרחת כלל ע"ש

ו הקפת חנות. הסמ"ע הביא בשם הב"י דדוקא הקפת חנות אינו משמט משום דדרך החנוני להקיף לזמן רב וה"ל כמלוה את חבירו לעשר שנים אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמוכרו ה"ל כהלוהו והשביעית משמטתו וע' בב"י שישב בזה דברי הרמב"ם אבל הב"ח השיג עליו מדברי התוס' והרא"ש והר"ן ר"פ אע"פ שמבואר שם להדיא שכל חוב שאינו דרך הלואה אינו משמט כמו בהקפת חנות ושכר שכיר וכ"כ הרמב"ן והרא"ה והריטב"א בחידושיה' שם ע"ש וכן עיקר:

ז ואם פגמתה או זקפתה. מל' הרמב"ם והמחבר שכתב בכתובה דמהני פגימה וזקיפה ובשכר שכיר בסט"ו וקנס של אונס ומפתה בסעיף שלפ"ז לא כתבו אלא דמהני זקיפה לעשותם כמלוה משמע דפגימה לא מהני ובאמת לא ידעתי טעמו דלמה בכתובה מהני פגימה ובשכר שכיר ואונס ומפתה לא מהני הא החוב של כתובה נמי אינו דרך הלואה כמ"ש התוס' והר"ן ר"פ אע"פ ובגיטין דף י"ח ואדרבה מש"ס שם משמע דאונס ומעתה שוה לכתובה דאמרינן התם מאימתי כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ת"כ דרב מאימתי כתובה משמטת משתפגום ותזקוף פגמה ולא זקפה זקפה ולא פגמה אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף ת"כ דשמואל אונס וקנס ופיתוי וכתובת אשה שזקפן במלוה משמטין ואם לאו אין משמטין אלמא דקנס ואונס ופיתוי שוין לכתובה וא"כ כי היכא דבכתובה מהני פגימה לבדה ה"ה בקנס ואונס ופיתוי ושכר שכיר דמה"ת לחלק ביניהם ואדרבה יש להוכיח דכתובה גרע משכר שכיר ודכוותייהו דאל"כ תקשה קושיא עצומה לרב ממתניתין דפ"י דשביעית דאיתא התם להדיא דהקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמטת וכן שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה משמט וא"כ תקשה לרב דס"ל בכתובה עד שתפגום ותזקוף הא בהני מהני זקיפה לחודא ואף דתניא כוותיה דרב מ"מ האיך שביק מתניתין ועביד כברייתא ועוד דאמאי לא שקיל וטרי בש"ס למיפרך עלי' דרב ממתני' ולשנויי דס"ל כברייתא א"ו צ"ל דרב ס"ל דשטר כתובה שהוא בידה גרע טפי מהני ובעינן פגימה וזקיפה וא"כ ממילא לשמואל דס"ל דבכתובה מהני פגימה לחודא דכ"ש בהני מהני נמי פגימה לחודא והנה בטעמא הא דמהני פגימה כתב הסמ"ע דכיון דיצא בהמותר משם סתם חיוב כתובה ה"ל כמלוה ורש"י בגיטין כתב דכיון דגלי דעתיה בפרעון קרינן ביה לא יגוש והנה אי אמרינן דטעמא דכתובה אינה משום דהוי מעשה ב"ד וכגבוי דמי יש קצת טעם לדברים אלו אבל לפמ"ש התוס' ורוב הפוס' דהא דכתובה אינה משמטת משום דלא הוי החוב דרך הלואה קשה מאוד להבין למה מהני שיהא חשיב כמלוה מה שנשאר חייב ובאמת לולי דברי הקדמונים ז"ל דפסקו כשמואל דפגמה אע"פ שלא זקפה הוי אמינא דלית הלכתא כוותיה דשמואל בזה דהא בברייתא דמייתי הש"ס סייעתא לרב מבואר דפגימה לבדה לא מהני וכן זקיפה לבדה לא מהני אלא בעינן תרוייהו דוקא וא"כ נהי דבברייתא דמייתי סייעתא לשמואל מבואר דזקיפה לחודא מהני מ"מ דילמא דוקא זקפן במלוה מהני אבל פגימה לא מהני דמה"ת נאמר דברייתא זו פליגא אברייתא אחריתא גם בזה ואדרבה משמעות הברייתא דדוקא זקפן עליו במלוה משמט אבל בפגימה לחודא לא דאל"כ לאשמועינן דאף פגימה לבדה מהני כמו דאשמועינן שמואל ומנא לן להשוות פגימה לזקיפה גם מה דפשיטא להו להרמב"ם והרא"ש דהלכתא כשמואל משום דהלכתא כוותיה בדינא קשה מדברי בעה"ת והט"ו בסכ"א דס"ל בפרוזבול בעינן ג' דיינים אע"ג דהוא פלוגתת ר"נ ורב ששת בפ' השולח דר"נ ס"ל דסגי בשנים והילכתא כר"נ בדיני וכתבו הב"י ודרישה וב"ח משום דשמיטה איסורא הוא וקיי"ל כר"ש באיסורי וא"כ ה"נ כיון דשמיטה איסורא הוא הלכתא כרב באיסורא בכל דוכתי וצ"ל דשא"ה דמסתבר טעמיה דר"ש טפי כמ"ש הב"י וב"ח ע"ש ודוחק וצ"ע:

ח והמאוחר פסול. משום דא"י למסור לב"ד החובות שאינו חייב לו עדיין וכשמאחר זמנו של פרוזבול יגבה על ידו חובות שנתחייבו לו אחר כתיבת הפרוזבול שלא כדין ונראה דאם הוציא שט"ח ויש בידו פרוזבול שזמנו קודם להשט"ח וטוען המלוה שהשט"ח הוא שטר מאוחר דנאמן דאע"ג דבכל דוכתי ל"ח למאוחר דהא שובר שזמנו קודם להשט"ח גובה המלוה בהשט"ח כדמוכח בסי' מו"ג סכ"ו וסי' נ"ד ס"ג מ"מ בכה"ג נאמן המלוה לומר כן משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ועוד דנאמן במיגו דאי בעי טעין פרוזבול היה לי ואבד לכך מהימנינן ליה נמי בטענה זו לומר דהשטר מאוחר וכמו בשטר שזמנו כתוב בשבת דתלינן בהכי בסי' מ"ג סי"ד ע"ש ובזה יש ליישב התוספתא שהביא הר"ש בפ"י דשביעית משנה ה' דאיתא התם כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט ונדחק שם הר"ש בפירושו ולפמ"ש י"ל דהתוספת' מיירי בכה"ג וקמ"ל דתלינן במאוחר:

ט פרוזבול היה לי ואבד. בש"ס מבואר הטעם משום חזקה דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא והמרדכי הביא בשם רבינו יחיאל דאף במכחישו הלוה בברי שלא כתב פרוזבול נאמן המלוה מה"ט וכן מוכח מדברי הרשב"א והרמב"ן שכתבו דנאמן לומר תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית משום חזקה זו אף שהלוה מכחישו בברי שלא התנה עמו אך רבינו חזקיה במרדכי שם ובתשו' הרא"ש הביאו הכנה"ג ס"ל דדוקא כשהלוה אינו יודע אז מהני חזקה זו אבל אם הלוה מכחישו בברי אין המלוה נאמן ויש להבין דלפ"ז ל"ל להש"ס לטעמא דחזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא ותיפוק ליה כיון שהמלוה טוען ברי פרוזבול היה לי ואבד והלוה אינו יודע ה"ל כא"י אם פרעתיך דחייב לשלם כיון שהחוב ודאי והפרעון ספק וגם מ"ט דמאן דפליג בש"ס אדין זה וצ"ל כשיטת הסוברים דהא דקיי"ל א"י אם פרעתיך חייב היינו דוקא היכא דה"ל להלוה למידע אבל היכא דלא ה"ל למידע פטור והכא לא ה"ל להלוה למידע ועוד י"ל דכאן גרע טפי שרגלים לדבר שלא היה לו פרוזבול דמה שטען שאבדו טענה גרועה היא דכיון דהפרוזבול לגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה כדאיתא בפ' המקבל דף ק"י ובכה"ג אף בא"י אם פרעתיך פטור כיון דרגלים לדבר שהמלוה משקר כמ"ש בחי' הרשב"א בגיטין דף ע"ח גבי הכא בשני כיתי עדים עסקינן ובתוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ע"ש ובזה נתיישב לי מה דקשה טובא במתני' דס"פ הכותב דאמר רשב"ג התם מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובע"ח שלא בפרוזבול וקשה טובא דבשלמא בכתובה כיון דליכא ריעותא במה שאין הגט בידה גובה בכתובה לבד מפני שהוא תנאי ב"ד וגם יש תקנה בשובר אבל גבי בע"ח נהי דליכא ריעותא במה שאין הפרוזבול בידו מ"מ היכא מהימנינן ליה להמלוה להוציא ממון בלא ראיה דילמא משקר ולא היה לו פרוזבול כלל ולפמ"ש א"ש דכיון דמן הסכנה ואילך ליכא ריעותא כלל במה שאין הפרוזבול בידו א"כ ה"ל הלוה כאומר א"י אם פרעתיך דחייב לשלם בכל דוכתי אך מדברי הרמב"ם למדתי תי' אחר לקושיא זו דהרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה דין כ"ד כתב דאם אמר פרוזבול היה לי ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול וכתב הכ"מ שמדברי רבינו כאן ובפי' המשנה נראה שהוא מפרש דברי רשב"ג דבזמן הסכנה תקנו שיהא אדם נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע"פ שעברה הגזירה נאמן בכך שלא לחלק בין זמן לזמן ע"ש ולכאורה קשה דהרי הרמב"ם עצמו בדין כ"ו כתב הטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ויותר תימה דהרמב"ם בפירוש המשנה כתב להדיא טעמא דלא שביק היתרא והא רשב"ג גופיה אמר במתניתין טעמא דמן הסכנה ואילך והאיך הרכיב הרמב"ם שני הטעמים יחד לכך נראה דלהרמב"ם הוי קשה לו קושיא זו דאף מן הסכנה ואילך מ"מ האיך מהימנינן ליה להמלוה להוציא ממון ולכך מפרש הרמב"ם דודאי סברא זו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא היא סברא אלימתא בכל דוכתי אלא דת"ק ורשב"ג ס"ל דהכא לא מהני חזקה זו דאיתרע כיון שאין הפרוזבול תחת ידו וכעין מ"ש הפוס' בטעמא דחזקה ג' שנים דעד תלת שנים מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר דהיינו משום דחזקה שאין אדם שותק מיד כשחבירו מחזיק בשדהו אלא דקודם ג"ש איכא נמי ריעותא להמחזיק במה שאין השטר בידו אבל לאחר ג"ש דלא מזדהר תו בשטרא סמכינן אחזק' דלא היה בעל השדה שותק ע"ש וה"נ איכא ריעותא מה שאין הפרוזבול תחת ידו כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה אבל מן הסכנה ואילך כיון דליכא ריעותא א"כ סמכינן אחזק' דלא שביק היתרא לכ"ע ולכך אף שעברה הסכנה תקנו חז"ל שלא יצטרך לשמור הפרוזבול ויהא נאמן מטעם חזקה זו דלא שביק היתרא וז"ב לפענ"ד בדברי הרמב"ם אך ק"ל לפ"ז דלפי שיטת הרשב"א והרמב"ן דס"ל דנאמן לומר תנאי היה לי עמך שלא תשמיטנו משום חזקה דלא שביק היתרא ולקמן בסקי"א כתבתי שכ"ד הרמב"ם א"כ קשה לת"ק ורשב"ג אמאי א"נ לומר פרוזבול היה לו ואבד אף שלא במקום סכנה דנהי דאיכא ריעותא שלא שמר הפרוזבול מ"מ להימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה לי עמך שהיה נאמן דליכא ריעותא כלל ואף עכשיו שאומר פרוזבול היה לי ואבד נמי להימן ואף דאיכא ריעותא מ"מ מהני מיגו כדאמרינן בפ' המקבל דף ק"י גבי משכנתא ומלוה אומר חמש ושטרא אירכס לי דנאמן במיגו דלקוח אף דשטרא לגוביינא קאי ומיזהר זהיר ביה כדאמר התם ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

י אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד. הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה כתב וז"ל ולא עוד אלא כשיביא בע"ח את שטרו או כשיבא לתבוע מלוה ע"פ אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע איה פרוזבול שלך אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל להרמב"ם דכשבא לב"ד אמרינן ליה זיל שלים דנהי דמבואר בש"ס דפותחין לו ואומרים לו מידי פרוזבול היה לך ואבד ומהימנינן ליה משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מ"מ הא עכ"פ מצריכינן לי' לשואלו דכל חזקה דאפשר לברורי מבררינן כמו שהוכיח הר"ן בפ"ק דפסחים גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד דאף אי אמרינן דחזקתו בדוק משום דודאי עביד כדין מ"מ אי המשכיר איתא קמן צריך לשואלו אם בדקו וכמבואר בא"ח ר"ס תל"ז וה"נ אמאי לא מצריכינן לשואלו אם היה לו פרוזבול או לא ואפשר דהרמב"ם למד כן מהברייתא שהובא בש"ס המוציא שט"ח צריך שיהיה עמו פרוזבול וחכמים אומרים א"צ ומדנקט א"צ משמע דא"צ שום טענה כלל דאנן טענינן ליה שהיה לו פרוזבול ודוחק ואפשר דמש"ה השמיטו הט"ו לדברי הרמב"ם אלו:

יא נאמן במיגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד. ע' בסמ"ע שהקשה דלמה ליה לטעם מיגו ואמאי א"נ בטענה זו עצמה כמו בטענת פרוזבול היה לי משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ומה שתי' הסמ"ע דתנאי אין בידו השיג עליו הכנה"ג דאכתי איכא חזקה דלא שביק היתרא דכיון שיש בידו לכתוב פרוזבול ומדלא כתב פרוזבול ודאי דהיה לו תנאי עמו שלא תשמיטנו ועיין בכנה"ג שהאריך בענינים אלו בפילפול נאה והדרך היותר נכון בעיני הוא משום דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאף במלוה ע"פ נאמן המלוה לומר תנאי היה בינינו או הקפת חנות הוא וכן מבואר בב"י בשם הבעה"ת להדיא והנה לכאורה קשה דלהימן הלוה לומר שלא התנה עמו במיגו דאי בעי טעין להד"ם או פרעתי ועוד הקשה התומים מדברי הב"י והרב רמ"א בי"ד סי' קס"ט סכ"ה גבי רבית דבכל הטענות שבין לוה למלוה שזה טוען שבאיסור לוה והמלוה טוען שבהיתר היה דהמלוה פטור בלא שבועה משום חזקה דלא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה נשבע ופטור הרי להדיא דבמע"פ פטור הלוה ומה שתי' התומים דס"ל דלא מהני החזקה דלא שביק היתרא נגד טענת ברי לא ראה בב"י עצמו שם שכתב דבריו על דברי המרדכי בשם רבינו יחיאל שהוכיח דבטענת פרוזבול היה לי סמכינן על חזקה זו אף שהלוה מכחישו בברי ומזה הוכיח דינו לענין רבית ואפ"ה כתב הב"י דלענין מע"פ הלוה נאמן לכך נראה דאדרבה הב"י סובר כהרשב"א דטענת תנאי היה והקפת חנות נאמן מצד עצמו משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אלא דמשום חזקה לבד לא מהימנינן ליה להמלוה כשתובע מע"פ דהא אית ליה מיגו להלוה דאי בעי היה טעין להד"ם או פרעתי לכך כתב דהמלוה נמי אית ליה מיגו דאי בעי היה טוען פרוזבול היה לי ואבד דבזה לא היה הלוה מכחישו שאין זה מוטל על הלוה לידע ולכך כיון דאית ליה מיגו להמלוה וגם מיגו להלוה שוב מהימנינן ליה להמלוה משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ לגבי רבית כיון דליכא מיגו להמלוה מהימן הלוה במלוה ע''פ משום מיגו דלהד"ם או פרעתי ובזה מדוקדקים דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה דין כ"ו שכתב טען הנתבע וכו' שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור עכ"ל ולכאורה דבריו הם אך למותר דלמה לו לכתוב כאן הטעם דנאמן לומר פרוזבול היה לי משום חזקה דלא שביק היתרא ולעיל בדין כ"ד כשכתב הרמב"ם גוף הדין דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד לא כתב טעם זה רק דמן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול ולפמ"ש א"ש דתרווייהו טעמי צריכי דאי לאו טעמא דחזקה לא היה המלוה נאמן במלוה ע"פ דהא אית לי' להלוה מיגו כנגדו לכך הוצרך לטעמא דחזקה דלפי טעם זה אף במלוה ע"פ נאמן המלוה דכיון דלתרווייהו אית להו מיגו מהימנינן להמלוה מטעם חזקה וא"ש ועמ"ש בסי' צ"ב ס"ק י"א ע"ש:

יב ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר הלוה והמוכר ישלם ללוקח. דין זה הוא מדברי בעה"ת והטור שכתבו דאם יש לו נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר

לו שטר שנמחל שיעבודו בחזקת שהוא קים ומדכתבו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו משמע דאינו משלם לו אלא הדמים שקיבל ממנו מחמת מקח טעות ותמה הש"ך דא"כ היכי מאמינין ליה להמוכר לחוב להלוקח ע"פ הודאתו כיון שע"פ דבריו יש לו היזק להלוקח ובאמת שהדבר תמוה מאוד ובפרישה נדחק בזה ולפעד"נ לתרץ דהנה הב"ח הקשה דאמאי אם אין לו נכסים א"נ המוכר דלהימן במיגו דאי בעי מחיל כדלעיל בסי' ס"ו סי"א דהמוכר נאמן לומר שהשטר פרוע במיגו דאי בעי מחיל ומה שתי' הב"ח והש"ך דהכא מיירי שמכרו במעמ"ש שא"י למחול הוא דוחק גדול אך לפעד"נ דלק"מ דהנה כבר כתבתי בסק"ג דשיטת הרא"ש והריטב"א והרשב"ץ בתשו' והרב דכל היכא דאיכ' ספיקא בשמיטה אי משמט או לא אזלינן לקולא להתובע וגובה חובו דכיון דשביעית בזמה"ז הוא מדרבנן ומדאורייתא אין שביעית משמט בזמה"ז אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כיון דהחיוב תשלומין הוא דאורייתא אין ספק שמיטה דרבנן מוציא מידי ודאי שהוא מדאוריית' והנה בפ"ק דבבא בתרא הוא איבעיא דלא איפשטא בש"ס בתבעו אחר זמנו ואמר פרעתיך בת"ז אי נאמן במיגו דפרעתיך היום אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא ומחמת ספיקא דדינא אזלינן לקולא לנתבע כדאיתא בסי' ע"ח ס"ה וא"כ הכא כיון דהמלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד משום חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואף ליורשי המלוה טענינן להו כדאיתא בסכ"ט והיא חזקה אלימתא דהא המלוה פטור אף מהיסת ועדיף מת"ז דחייב היסת וא"כ כיון דאיכא חזקה שודאי נכתב פרוזבול דלא שביק היתרא אלא שאתה רוצה להאמין להמוכר משום מיגו דאי בעי מחיל וא"כ כיון שהוא איבעיא דלא איפשטא אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא אזלינן לקולא בשמיטה דרבנן דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולא מהימנינן להמוכר כשאין לו נכסים והלוקח מוציא מיד הלוה אך לכאורה תי' זה לא יתכן דהא הטעם דאמרינן בשמיטה דספיקא דרבנן לקולא לזכות התובע הוא משום דחיוב תשלומין החוב הוא דאורייתא ושמיטה דרבנן ולא אתי ספיקא דרבנן ומוציא מידי ודאי דאורייתא וא"כ הכא במכירת שטרות כיון דס"ל להבעה"ת והרא"ש והרי"ף דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן כמ"ש הש"ך בר"ס ס"ו א"כ לא אזלינן הכא לקולא שיוציא הלוקח החוב מיד הלוה כיון דכל החוב הוא מדרבנן דהא מדאורייתא לא קני החוב כלל וא"כ אדרבה י"ל דספיקא דרבנן לקולא ואין מוציאין מיד הלוה אך זה ליתא אלא במה שהשטר שוה יותר ממה שנתן בעדו אבל לענין הדמים שנתן בעדו לא שייך לומר כן דהא אלו הדמי' שנתן הלוקח בעבור השטר מגיע לו מן הלוה אף מדאוריית' דנהי דהמכירה לא מהני מדאוריית' מ"מ הא המוכר מחויב להחזיר לו מעותיו וכיון שאין לו נכסים גובה מן הלוה מדר"נ כמ"ש הרב רמ"א בר"ס ס"ו דכל היכא דהמכירה בטילה גובה הלוקח מן הלוה מדר"נ אם אין לו נכסי' למוכר ע"ש ולפ"ז ניחא דלכך אם אין נכסים למוכר אין המוכר נאמן במיגו דמחילה דהא המעות שנתן בעדו מגיע להלוקח מדאוריית' מן הלוה ולא אתיא ספיקא דרבנן ומוציא מידי ודאי דאורייתא וכיון דהלוקח גובה מן הלוה כדי הדמים שנתן גובה נמי כל החוב דלא שייך להאמין המוכר לחצאין דא"כ מיחזי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא משא"כ אם יש נכסים להמוכר לשלם ללוקח דמיו שנטל ממנו מהימנינן למוכר אף שהוא מפסיד ללוקח המותר מ"מ מהימן במיגו דמחילה ול"א דאין ספק דרבנן מוציא מידי ודאי דאורייתא כיון דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן דמדאוריי' אין השטר של הלוקח כלל לשיטת הבעה"ת והרא"ש ואף דיש פוס' דמכירת שטרות דאוריי' מ"מ ניחא דין זה לדידן דמספקא לן אי מכיר' שטרות דאורייתא או לא וא"כ כיון דספק אי מכירת שטרות דאוריי' א"כ מדאוריי' אין מוציאין מיד הלוה דהממע"ה ולענין דרבנן איכא ספיקא דילמא המוכר נאמן ומשמטתו שביעית ואין מוציאין מיד הלוה וא"ש ונכון ודוק:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה