שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
סו
א אין נקנין אלא בכומ"ס. בתשו' שער אפרים סי' קכ"ה פסק באחד שמכר לחבירו שט"ח ומסר לו ואמר לו שמוכר לו כל זכות שיש לו בו אך לא כתב לו שטר כתיבה ונפסד החוב ואח"כ רוצה הלוקח לחזור בו ופסק דיכול המוכר לומר קים לי כהרשב"ם ורבי יהודאי גאון ובעל העיטור ובעל מתיבות דס"ל דאותיות נקנות במסירה לחוד כמ"ש הכנה"ג בשם ספר משפט צדק דיכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו וא"כ המכירה היתה כדין וברשות לוקח נפסד החוב ע"ש שהאריך ליישב שיטות אלו מקושית התוס' והרא"ש ולכאורה דבריהם אינם נכונים דכיון דלהפוסקי' דאין אותיות נקנים במסירה המעות חוזרים משום דהוי מקח טעות משום דאדעתא דלגבות השעבוד קנהו וכיון דאינו נקנה הוי מ"ט א"כ היכי שייך כאן לומר קים לי כמאן דס"ל אותיות נקנות במסירה לחוד דהא מ"מ כיון דאין הלוקח יכול להוציא מן הלוה בלא שטר כתיבה מחמת ספיקא דדינא כיון דרוב פוס' ס"ל אין אותיות נקנות במסירה א"כ אין לך מ"ט גדול מזה ודמיא ממש למ"ש הר"ן בפא"ט ופסקו הרב רמ"א לקמן בסי' רל"ב סי"ב בהגה דאפילו טרפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואינו יכול המוכר לומר אייתי ראיה דטריפה היא משום דכיון דמ"מ מטרפינן אותה מחמת ספק אין לך מום גדול מזה והוי מ"ט וע"ש בסמ"ע דאף בספיק' דדינא נמי הדין כן ע"ש וא"כ ה"נ כיון שקנהו אדעתא דלגבות החוב וכיון דמחמת ספיקא דדינא א"י לגבות החוב מן הלוה א"כ הוי מקח טעות והמכירה בטילה אך מ"מ יש ליישב דבריהם באופן שיהיו דברי חכמים קיימין דמיירי שנפסד החוב והמוכר רוצה ליתן לו עתה שטר כתיבה מחדש ובכה"ג המקח קיים וליכא למימר כיון דבאינו נותן לו שטר כתיבה המקח בטל א"כ מאי מהני שרוצה ליתן לו עתה שטר כתיבה דהרי הלוקח יכול לחזור ולומר שאינו חפץ עתה לקנותו וכ"כ הש"ך בסק"ד בפשיטות י"ל דע"כ לא כ"כ הש"ך אלא למ"ד דאין אותיות נקנות במסירה א"כ כיון דהשעבוד לא היה נמכר כלל מעיקרא אף דאח"כ רוצה המוכר ליתן לו שטר כתיבה מ"מ יכול הלוקח לומר איני חפץ עתה לקנות אבל לפי סברת הש"א והכנה"ג דיכול המוכר לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה א"כ המכירה היתה כדין אף לענין השעבוד אלא דמ"מ המקח בטל דהוי כמום במקח כיון שאינו יכול להוציא מיד המוחזק מחמת ספיקא דדינא א"כ השתא שרוצה ליתן לו שטר כתיבה מחדש הרי מסלק המום והמקח קיים ויש לדמות זה למ"ש בסי' רל"ב ס"ה בהגה דאם מכר לו בית ונמצא בו מום עובר שנתקלקל הכותל המקח קיים ויתקן לו הכותל כיון שהוא מום עובר ועדיין שם בית עליו וכן מום שאינו בגוף הבית כגון שיש לאחר דרך עליו מסלק המום והמקח קיים אבל אם המום הוא בגוף הבית שהוא כותל רעוע וצריך לחזור ולבנותו המקח בטל דפנים חדשות הוא ע"ש וא"כ ה"נ למ"ד דאותיות אינן נקנין במסירה לחוד כיון דאין השעבוד נמכר לו כלל אף שרוצה עכשיו ליתן לו שטר כתיבה מחדש הוי פנים חדשות כיון דמתחילה אינו נמכר לו השעבוד כלל ולכך המקח בטל משא"כ אי אמרינן דאותיות נקנות במסירה א"כ גם השעבוד נמכר לו מתחילה אלא דמ"מ הוי כמום במקח כיון שאין הלוקח יכול לגבות החוב מחמת ספיקא דדינא א"כ המוכר יכול לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה וגם השעבוד נמכר מתחלה ואני נותן לו עתה שטר כתיבה ומסלק המום ולא הוי פנים חדשות כיון דהאמת הוא שגם מתחילה היה מכירה מעלייתא ולכך אף אם נפסד החוב קודם שנתן לו השטר כתיבה כיון שלא היה ההפסד מחמת שלא נתן לו השטר כתיבה מקודם נותן לו שטר כתיבה מחדש ומסלק המום והמקח קיים למפרע זה נ"ל ליישב דבריהם ודוק אך מ"מ עדיין אני חוכך בזה דאכתי י"ל דכיון שמקודם שנתן לו השטר כתיבה לא היה יכול לגבות בשטר זה כלל א"כ הוי כמום בגוף המקח ואף שנותן לו עכשיו שטר כתיבה מחדש הוי פנים חדשות והמכירה בטילה ויש להביא ראיה לזה מדברי הט"ו באה"ע סי' כ"ח סי"ג שכתבו בקידש את האשה בשט"ח שיש לו על אחרים והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ומסירה דאינה מקודשת אלא בספק ומשמע דבמסר לה השטר ולא כתב לה אינה מקודשת כלל וכמ"ש הב"ש שם ולפי דברי הכנה"ג והש"א אף במסר ולא כתב הוי ספק קדושין דדילמא קי"ל כשיטת אלו דאותיות נקנות במסירה לבד א"ו כמ"ש דכיון דאין האשה יכולה לגבות מן הלוה בלא שטר כתיבה הוי קדושי טעות דקדושין דמי למכירה בכל דוכתי אך מ"מ י"ל דאף הכנה"ג והש"א מודים לענין קדושין דלא הוי ספק קדושין דכיון דאין האשה יכולה לגבות מן הלוה כלל א"כ בשעת קדושין לא היה השטר ש"פ ואין לקדושין אלא מקומו ושעתו אך לסברא דילן הדבר ברור דלא הוי ספק קדושין כלל דכיון דאין האשה יכולה לגבות בו הוי קדושי טעות ואינה מקודשת כמו בספק טרפה דמבטל המקח ובזה יש לתרץ קושית התוס' בקדושין דף מ"ח בהא דאמרינן התם נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת האי שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ וכו' והקשו התוס' מאי קושיא לישני דלעיל מיירי דא"ל קני לך השטר וכל שעבודיה והכא מיירי דלא א"ל כן ולפמ"ש ניחא דהא שם בסוגיא מסקינן דרבנן מספקא להו אי כר"מ אי, כר"א ומשמע התם דלכולהו תירוצי מצרכינן לומר דרבנן מספקא להו וכשאין הנייר ש"פ הוי ספק קדושין כמ"ש הרשב"א בחידושיו שם משום דאם הנייר ש"פ בזה ליכא מאן דפליג על מילתייהו דחכמים אלא דחכמים פליגי דבאין הנייר ש"פ הוי ספק מקודשת וע"ש במוהרש"א וא"כ ליכא לשנויי דטעמא דר"מ דאינה מקודשת משום דלא כתב לה קני לך א"כ תקשי על חכמים דמספקא להו אי כר"מ אי כר"א הא אף אי מספקא להו מ"מ אינה מקודשת כלל כיון דמחמת ספק אין האשה יכולה להוציא המעות מן הלוה כיון שאין לה כתיבה א"כ הוי קדושי טעות ואינה מקודשת כלל וא"כ ס"ל ממש כר"מ א"ו דטעמא דר"מ משום דאשה לא סמכה דעתה ור"א ס"ל דאשה סמכה דעתה כאידך שנויא דלעיל וא"כ פריך שפיר קשיא דר"מ אדר"מ דלעיל ס"ל בשט"ח דאחרים מקודשת וא"ש ונכון. סוף דבר דדברי הכנה"ג והשער אפרים אינן מבוררין לי גם מדברי האחרונים נראה דס"ל בהחלט דאין אותיו' נקנות במסירה ואע"ג דמתשובת הרא"ש שהביא הטור בס"ס רמ"ח נראה דמספקא ליה אי אותיות נקנות במסירה שכתב שם וז"ל אע"פ שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה רבים חולקים עליו רב אלפס ור"ח ור"ת כולם פוסקין דאין אותיות נקנות אלא בכומ"ס וכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא עכ"ל מ"מ מדברי הרא"ש בפ' א"נ והט"ו בסי"ז שכתבו בלוה שפרע ללוקח שלא היה לו שטר כתיבה אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבע"ח דא"ל לא היה לך ליתן לו חובי עד שיראה לך שקנאו ממני כדין קניית שטר אלמא אף שהלוה מוחזק אינו יכול לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה וכן לקמן בסי"א כתב המחבר די"א דאף לענין קנייתו אין הלוקח נאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבד וכתב עליו הרב בהגה וכן עיקר לענין הלכתא ותיפוק ליה דכיון שהלוקח מוחזק בשטרו יכול לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה לבדה וכרבא דס"ל דא"צ להביא ראיה א"ו דס"ל דהדין הוא בהחלט דאין אותיות נקנות במסירה ודלא כהכנה"ג והש"א גם מה שהאריך הש"א שם ליישב דברי רשב"ם מקושית התוס' מההיא דס"פ ז"ב ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה דפריע הוא הימנה ר"נ א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אלמא דלית הלכתא כרבי ופי' דקושית הש"ס היא בדרך תימה דאפי' כרבי לא אתיא דההיא עובדא איירי שהשלישו הלוה והמלוה ביד האשה כמ"ש רש"י ואינו אלא פקדון בידה ולא שייך בזה לומר אותיות נקנות במסירה דלא נתנו בידה לשם קנין והקשה שם לשיטת התוס' דמאי מדמי ליה הש"ס לאותיות נקנות במסירה ע"ש ולא דק בזה כלל דאי קיי"ל כרבי דס"ל אותיות נקנות במסירה א"כ היתה נאמנת האי איתתא לומר דשטר פרוע הוא במיגו דאי בעי אמרה שהיא קנאה השט"ח לגמרי והלוה פרע לה וזה הוא ג"כ כוונת רש"י שם ד"ה אותיות שכתב וה"נ קנאתו והוי כדידה ר"ל דנאמנת במיגו דלקוח וכן מבואר ברי"ף ורא"ש ונ"י בס"פ ז"ב שם וכן הוא בר"ן פ' הכותב בעובדא דמלוגא דשטרא ובבעה"ת שער נ"א ח"ח ע"ש:
ב צריך למיכתב ליה קני לך וכו'. הש"ך בסק"ו הביא דברי הריטב"א דבמתנה קנה מיהת הנייר במסר ולא כתב והסכים עמו הש"ך בפשיטות ובאמת מדברי הר"ן בפ' הכותב בעובדא דמלוגא דשטרי מוכח להיפך שהקשה שם על הרי"ף דכתב דלכך לא מהימנא לומר מחיים תפיסנא במיגו דלקוחין הן בידי משום דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה והקשה הר"ן דהא הרי"ף כתב שם דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה לה אבל לענין מיגבא בהו לא מהני תפיסה דאין אותיות נקנות במסירה וא"כ אכתי תקשי להימנה דבתורת משכון בא לידה במיגו דלקוחין הן בידי דמהימנא לגבי גוף השטרות שהן ממון לצור בהן ע"פ צלוחיתו ותי' דאי טענה הקנה לי גוף השטרות לצור ע"פ צלוחיתי לא מהימנא שאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ואי אמרה מכרן לי בין לגופן בין לראיה שבהן ומסרן ולא כתבן כיון שהמקח בטל לשעבוד שבהן אף הוא מתבטל לגבי גוף השטרות ואי אמרת דבמתנה קנה גוף הנייר במסר ולא כתב אכתי תקשה להימנה במיגו דבמתנה נתנם לי דמהני לגבי גוף הנייר וכמו שהקשה הר"ן שם בעצמו דלהימנה במיגו דבמתנת ש"מ ניתן לי ומתרץ דא"נ לומר במתנת ש"מ ניתן לי כיון דאין המסירה ראיה על גוף ההקנאה ע"ש וא"כ אכתי להימן במיגו דבמתנת ברי ניתן לו דהמסירה ראיה על גוף הנייר א"ו דאף במתנה לא קנה הנייר וכ"כ הרמב"ן בספר הזכות בסוגיא זו להדיא וז"ל ואם תשאל והרי גוף השטרות לצור ע"פ צלוחיתו כשאר מטלטלין הן לקנות במסירה ולהימנה בתפיסה דמשכון משום האי מיגו זו אינה תורה דאם אמרה הקנה לי גוף השטרות בלבד לא מהימנא דאין אדם מוכר שטרי ראיה שלו לצור ואם אמרה מכרתן לי בין לגופן בין לשעבוד שבהן ומסר ולא כתב המקח בטל לגמרי ולמקום שהשעבוד הולך שם השטר הולך עמו במכירה ובמתנה שאפי' בזוכה לדעתו מנכסי הגר בעיא דלא איפשיטא הוא בפ' הפרה עכ"ל הרי שכתב להדיא דאף במתנה לא קנה הנייר ואע"ג דבסי' ער"ה סי"א פסקינן דבמחזיק שטר מנכסי הגר קנה הנייר יש לחלק דשאני התם דהמחזיק זוכה מדעתיה דנפשיה מסתמא זוכה בכל מאי דמצי למיזכי משא"כ בנותן מתנה שהוא זוכה אדעתיה דנותן י"ל דדעתיה דנותן שיזכה בגוף החוב וכיון דלא מצי זכי בגוף החוב אין הנותן מקנה לו את הנייר לבד כיון שהוא נצרך לראיה וכן משמע מלשון הרמב"ן דהכא גרע טפי ממחזיק בנכסי הגר וגם בנכסי הגר גופיה יש הרבה חולקי' שהוא איבעיא דלא איפשטא אם זכה בנייר כמ"ש הש"ך בסי' ער"ה ס"ג וכמ"ש הרמב"ן ומה שהכריע הש"ך שם דקנה הנייר מהא דקי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אשתמיטו להש"ך דברי התוס' פחז"ה דף נ"ד שהרגישו בזה וחילקו דהיכא דידע ואינו מתכוין לקנות גרע טפי מהיכא דלא ידע כלל אם הוא בחצירו ע"ש. שוב ראיתי שכן מוכח להדיא מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה מחודשים נ"ה בראובן ושמעון שנתן להם המלך הכנסת כפר א' ע"ש שמבואר להדיא בדבריו שלא קנה גוף הנייר במסר ולא כתב אף במתנה וכתב שם שכ"נ ממ"ש הרי"ף בכתובות בעובדא דמלוגא דשטרי והיינו כמ"ש הרמב"ן והר"ן ותמיהני מהש"ך שלא הביא דבריהם כלל. אך מ"מ מדברי חידושי הרשב"א בפ' האיש מקדש דף מ"ח מוכח כהש"ך שהקשה שם אהא דאמרינן התם אילימא בשט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ והקשה דילמא מיירי במסר ולא כתב ולעיל איירי במסר וכתב ופליגי בדשמואל וכמו שהקשו התוס' ואי אמרת דאף במתנה לא קנה הנייר במסר ולא כתב א"כ היכי מצי לאוקמי במסר ולא כתב דא"כ היכי קאמרי חכמים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת הא אף הנייר לא קנתה א"ו דאף במסר ולא כתב קונה הנייר מיהת אך קשה לפ"ז דדברי הרשב"א בחידושיו סותרים למ"ש בתשובה ואולי יש לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה ודוחק גם הש"ך הביא ראיה מקדושי אשה למתנה ע"ש וע' בכנה"ג בהגהו' ב"י אות ה' ע"ש:
ג וקנו מידו בקנין. יש לתמוה ממ"ש המחבר בסי' רנ"ג ס"כ שכ"מ שאמ' הלואתי או פקדוני שביד פ' תנו לפלוני דבריו קיימין וא"צ מעמ"ש וכן אם אמר שט"ח שיש לי על פ' תנו לפ' וכו' והא דאמרינן שזכה בחוב בשלא שייר כלום שאל"כ הוי מתנה במקצת ולא קניא אא"כ הקנו לו בקנין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה עכ"ל והיכי כתב שאל"כ הוי מתנה במקצת ולא קניא אא"כ הקנו לו בקנין ובמיפה כחו הא כיון דמתנ' במקצת לא קניא במתנת שכ"מ א"כ היכי מהני מה שהקנה לו בקנין הא שט"ח אינו נקנה בקנין כדאיתא הכא ומתנה במקצת הוי ממש כמתנת בריא ובעי קנין המועיל וכ"כ המחבר שם בסי"ח דבמתנה במקצת לא מהני קנין לענין מטבע ע"ש והנה דברי המחבר שם נובעים מלשון הרשב"ם בב"ב דף קמ"ז שהביא בב"י שם על הא דאיתא התם ומודה שמואל שאם נתנו לשטר במתנת שכ"מ דא"י למחול ופירשב"ם ומודה שמואל שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנת שכ"מ וכגון שחילק כל נכסיו א"נ ע"י קנין כדין כל מתנת שכ"מ
במקצת עכ"ל הרי להדיא דמהני קנין במתנה במקצת אך באמת הרשב"ם לטעמיה אזיל דפסק דאותיו' נקנות במסירה וס"ל כהפוס' דקנין מהני בשטר כמו מסירה וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל ע"ה דהרשב"ם דמפרש הא דאמרינן נכסי לפ' שטרי בכלל נכסי דמיירי בבריא ובקנין לטעמיה אזיל דס"ל אותיות נקנות במסירה וה"ה לקנין חליפין ע"ש אבל לדידן דקי"ל דאותיות אינן נקנין אלא בכומ"ס ולא מהני קנין גביה ואפילו במקום מסירה אינו כמבואר בס"ד א"כ ה"ה בשכ"מ במתנה במקצת לא מהני ק"ס בשטר דמתנה במקצת הוי כמתנת בריא ממש ובעי קנין המועיל בבריא דוקא ואפשר דמ"ש המחבר שם שאל"כ הוי מתנה במקצת ולא קניא אא"כ הקנו לו בקנין או מצוה מחמת מיתה אלעלמא קאי במטלטלין דוקא אבל בשטר באמת לא מהני קנין אלא מצוה מח"מ לבד ודוחק וצ"ע ועמ"ש בס"ק כ"ו:
ד שצריך שתבא לידו וכו'. הטעם מבואר בש"ך דלא גרע משאר שטרי קנין שצריך שיבא ליד המקבל ונראה דבשטר כתיבה כשאמר לעדים לכתוב וכתבו וחתמו א"צ העדים לאמלוכי במוכר או בנותן קודם שיתנו להמקבל אע"ג דבשאר שטרות צריכין העדים לאמלוכי ביה כדאיתא ר"פ אע"פ ומבואר בסי' ל"ט ס"ב מ"מ הכא שאני דהא הרא"ש ר"פ אע"פ שם כתב ואע"ג שאם אמר אדם לשלוחו תן חפץ זה לפ' מסברא ל"א לאמלוכי ביה שאני הכא דאיכא רגלים לדבר שהוא רוצה שימליכו בו מדלא הקנה מיד בקנין חליפין ש"מ שאין דעתו להקנותו מיד עכ"ל וא"כ הכא דלא מהני קנין חליפין א"כ ליכא רגלים לדבר מדלא הקנה בקנין שרוצה שימליכו ביה וא"צ לאמלוכי ביה וכעין זה כתבתי בסי' ל"ט ס"ב וע"ש וע' בתשו' רדב"ז ח"א סי' פ"ט שהביא שם מחלוקת הפוס' דאין ראוי לעשות קנין במכירת שטרות לפי שנראה שבקנין גמר להקנות לו את השטר ואינו קונה כלל ע"י הקנין רק ע"י השטר ואיכא מאן דס"ל דלא הפסיד בזה כלל דכ"ע ידעי דמילי לא מקני בקנין וע"ש ולא הכריע בזה ובספר נחלת שבעה בתקון שטרות שלו סי' כ"ז הוסיף לכתוב בשטר כתיבה וקנו ממני בקגא"ס והוא ללא צורך וכל המוסיף גורע
ה לא קנה. בתשו' מוהרשד"ם הוכיח מכאן דה"ה בחלוקה מה שחלקו השותפים שטרות שכתובים ע"ש שניהם צריך כומ"ס כשאר שטרות כמו דחזינן הכא דאע"ג דכתובים בשם שמעון אינם נקנים בלא כתיבה והש"ך הקשה עליו דפשיטא דשותפים שנכתב השטר מתחילה על שם שניהם יכול כל אחד מהם לתבוע את כולו כמ"ש הרשב"א בתשו' דשנים שהלוו לאחד בשטר אחד הרי הם כשותפים וכאילו הרשו זה לזה לתבוע כל החוב ולוה נמי כמחייב א"ע לפרוע הכל למי משניהם שיתבענו ע"כ והביאו הב"י לקמן ס"ס ע"ז והרב בהג"ה שם בס"י ותי' הש"ך דנהי דיכול אחד מהם לגבות כל החוב היינו לענין הלוה דא"צ הרשאה אבל מ"מ לענין קנין אינו נקנה אלא בכומ"ס וא"כ הכא נמי בשותפים אין החלוקה כלום לענין שיכול השותף לחזור בו עכ"ד והנה הש"ך לטעמיה אזיל שהוכיח בסק"י דשטר שכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שיוציאו דאע"ג דמי שמוציאו גובה בו בלא הרשאה מ"מ לענין קנין שיהא שלו צריך כומ"ס אבל לשיטת התה"ד והרב בהגה ס"א דס"ל דהיכא דגובה בלא הרשאה ה"ה לענין קנין נקנה במסירה בלא כתיבה א"כ ה"ה שטר של שותפים שכתוב ע"ש שניהם נקנה במסירה לבדה וכ"כ הרב רמ"א בתשובותיו סי' כ"ב דבשטר של שותפים כיון דכל מי שהשטר בידו יכול לתבוע כל החוב א"צ כתיבה וכן משמע בתשובת הרא"ש שהביא הטור ס"ס ס"ו וכ"כ מוהרא"י בתה"ד סי' של"א להדיא דכתבים כאלו א"צ כתיבה רק מסירה לחוד עכ"ל והביאו הכנה"ג וכ"כ בתשו' צ"צ סי' צ"ז דשטר של שותפים א"צ כומ"ס והוכיח כן מדברי תשו' הרא"ש שהביא הט"ו סמ"א וע"ש וקשה לדבריהם מהא דאמרינן בס"פ ג"פ אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר א"ל להביא ראיה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחים שהשט"ח יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחריני לא והרי רבא גופיה ס"ל דאין אותיות נקנות במסירה אלא דפליגי אליבא דמ"ד אותיות נקנות במסירה כמ"ש התוס' והרא"ש והרמב"ן בחי' וא"כ מאי קושיא אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחריני לא דילמא אחריני פשיטא דא"נ משום דאין אותיות נקנות במסירה וצריך להביא שטר כתיבה דוקא אבל אחין שהן שותפין דנקנין במסירה לבדה ה"א דאין צריך להביא ראיה קמ"ל דמ"מ א"נ משום דשמטי מהדדי וכן הרמב"ן בחי' שם בהוכחתו דא"נ לומר שטר כתיבה היה לי ואבד כתב וז"ל והא דאמר רבא אחין דשמטי מהדדי אבל אחריני לא לתנא דברייתא קאמר ומוקי לה כרבי מדקאמר באחריני א"ל להביא ראיה ולאותביה לאביי דאמר לכ"ע צריך להביא ראיה אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה כדפרישית עכ"ל וכ"כ הה"מ פ"ט מה' נחלות ולמה מוקי רבא ברייתא דלא כהלכתא הא הוצרך למינקט אחין אע"ג דא"צ כומ"ס לכ"ע מכל מקום צריך להביא ראיה משום דשמטי מהדדי ונראה דיש לחלק בין שותפים לאחים דדוקא בשטר של שני שותפים יכול כ"א לתבוע את השטר כולו משום דכיון שהלוו לו שניהם בשטר אחד הוי כאלו הרשו זה לזה לתבוע את כל החוב ולוה נמי הוי כמחייב א"ע לפרוע הכל לכל מי משניהם שיתבענו וכמ"ש הרשב"א בתשו' מה שאין כן בלוה מאחד והמלוה מת והניח שני בנים דליכא גילוי דעת שהתחייב א"ע לכל מי שיתבענו דהא לאחר מיתת המלוה נתחייב ממילא לשני יורשיו לכך אין בן אחד יכול לתבוע הכל בשט"ח שהניח להם אביהם בלתי הרשאה מאחיו וכ"כ מדברי הרב בסי' ע"ז ס"ט וס"י ע"ש וא"כ בכה"ג אם אח א' מכר השטרות לאחיו השני צריך כומ"ס לכ"ע ולפ"ז פריך רבא שפיר מברייתא דקתני א' מן האחין שהוציא שטר מתח"י דמשמע שהשט"ח ירשו מאביהן ובכה"ג צריך כומ"ס א"ו דהברייתא אתיא כרבי ודוקא אחין דשמטי מהדדי אבל אחריני א"צ להביא ראיה ופריך שפיר וזה סתירה לדברי הרב בעל צ"צ בתשו' שם שמבואר מדבריו דאף בשט"ח שירשו מאביהם א"צ כומ"ס דהא עובדא דידיה היה בשט"ח שירשו מאביהם ולפענ"ד נכון בסברא ומוכרח בש"ס ופוס' דבכה"ג צריך כומ"ס ואינו יכול לתבוע את הכל בלתי הרשאה מאחיו ודלא כהצ"צ וז"ב אמנם נראה ביורשים שירשו שטרות מאביהם וחלקו שטרות נגד שטרות או שותפים שחלקו שטרות נגד שטרות לשיטת הרשד"ם בזה יש מקום לומר דא"צ כומ"ס דהא התוס' והרא"ש כתבו דהא דמכירת שטרות אינה מדאורייתא ולא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא דקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה הוא משום כיון דהקרקעות אינן ברשותו דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכ"כ הנ"י דמה"ט שטרות לא מקנין גוף השיעבוד בכסף או בקנין וצריך כתיבה דוקא הוא משום דא"א מקנה דבר שאינו ברשותו ע"ש והנה הרב רמ"א בסי' ר"ט ס"ח בהגה כתב שם בשם י"א דאע"ג דא"א מקנה דשלב"ל מ"מ אם הוא רוצה לקנות מקנה ג"כ דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ ולכן שנים שהקנו זה מזה על מתנה שיקבל אחד מהן מאחר שלכל מי שיתן לו יחלוק עם חבירו דקנה ע"ש וא"כ הכא ביורשים שחלקו שטרות נגד שטרות נקנה גוף השעבוד עם המסירה בכסף דהיינו בזה שמקבל שטר חבירו עבור שטרו דשטר חשיב ככסף וקונין בו קרקעות כמו שהוכיח הש"ך בר"ס ק"צ ע"ש והכא ל"ש א"א מקנה דבר שאינו ברשותו דאגב דרוצה לקנות החוב של חבירו שהוא דשלב"ל מקנה לו ג"כ חובו ודמי לשנים שקנו זה מזה שכ"א שיקבל מתנה מחבירו יתן חלק לשכנגדו וה"ג הוי כהתנו שכל שטר שיהיה ביד חבירו ויבוא לידי גוביינא שיטלנו חבירו דקנה ונקנה בכסף דהיינו השטר שנטל מחבירו עבור שטרו וא"צ כתיבה כלל אך מ"מ זה תליא אי אמרינן הא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוא משום דמכירת שטרות דרבנן וא"כ בכה"ג דהחלוקה מועלת מדאורייתא ג"כ א"י למוחלו והחלוקה קיימת אבל להפוס' דאף אי מכירת שטרות דאורייתא יכול המוכר למחול משום דשעבוד הגוף נשאר אצל המוכר א"כ בכה"ג שחלקו שטרות נגד שטרות נהי דבכה"ג אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אין קונין בהשטר דלא הוי כמו כסף כיון דלא סמכה דעתיה כיון שיכול למוחלו כמ"ש הש"ך בסי' ק"ץ וא"כ ליכא במה לקנות שעבודו של השטר כיון דליכא כסף ומשיכת הנייר לא מהני להשעבוד וא"כ צריכין שיקנו זה מזה על החלוקה כמו בסי' ר"ט שקונין זה מזה שיחלוקו כל מה שיבוא ליד אחד מהן וכן בסי' קנ"ז ס"ב בחלוקת השותפים דאם בירר כ"א חלקו וקנו מידם ע"ז א"י לחזור בהם וה"נ מהני הקנין על החלוקה והשעבוד כיון דבכה"ג אדם מקנה דשלב"ל דאגב דבעי למיקני גמר ומקני ולפ"ז יצא לנו מזה דין חדש דלפי שיטת הי"א דלקמן סי' ר"ט שנים שהחליפו שטר בשטר נקנה במסירה בלא כתיבה ולפי שיטת הסוברים דהא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוא משום דמכירת שטרות מדרבנן א"כ בכה"ג שנקנה מדאורייתא וא"י למחול נקנה בשטר גופיה שהוא ככסף ולשיטת הסוברים דאף אי מכירת שטרות דאורייתא מ"מ חזר ומחלו מחול מ"מ בכה"ג מהני קנין דבכה"ג אדם מקנה דשלב"ל ואף כשהחליפו בקנין מלוה ע"פ שיש לכ"א על אחר י"ל דמהני ג"כ לשיטה זו ואע"ג דבתשו' הרא"ש כלל ס"ב הביאו הב"י מחודשים ל"ד מבואר דשנים שהחליפו שני שטרות בעי ג"כ כומ"ס י"ל דהרא"ש לא ס"ל כשיטת הי"א דלקמן סי' ר"ט אבל לשיטת הי"א נרא' נכון דא"צ כומ"ס ויש להתיישב בזה ודוק
ו וכן שטר של כת"י לשון הטור ול"א דחשיבי כמלוה ע"פ שאינם נקנים אלא במעמ"ש דשטר העשוי בערכאות של גוים אם עשוי כתקונו גובין בו אפילו ממשעבדי וכת"י דאינו גובה בו ממשעבדי מ"מ גובה בו מבנ"ח עכ"ל וכתב הפרישה אע"ג דגם במלוה ע"פ גובה מבנ"ח מ"מ עדיף כת"י דאם כתב בו נאמנות גובה בו בכל ענין מבנ"ח וא"נ לומר פרעתי עכ"ל ולא נהירא דא"כ אף מע"פ בעדים דמהני ג"כ אם התנה לפניהם שיהא לו נאמנות וגובה בל"ש כדאיתא בר"ס ע"א תועיל נמי כתיבה גביה ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתא אבל באמת מעיקרא לק"מ דודאי מלוה ע"פ אף שגובה מבנ"ח מ"מ אינו נמכר משום דבשעבוד לבד לא שייך מכירה כלל דהוי דבר שאין בו ממש דגוף השעבוד אינו ברשותו ולא שייך בו מכירה אלא דבשטר כיון שמוכר לו גוף השטר וכותב לו קני לך וכו' אגב שקונה גוף השטר קונה ג"כ השעבוד ומה"ט מבואר בס"ד דבעינן מסירת השטר קודם כתיבת השעבוד משום דאינו זוכה בשעבוד גרידא אלא מחמת שהוא נגרר עם השטר דשעבוד לחוד אינו נמכר כמ"ש הנ"י בפ' הספינה בשם הרשב"א ובתשו' רדב"ז ח"א סי' פ"ט בשם הרא"ה להדיא וע"ש ולכך במע"פ כיון דליכא שטר לא מהני מכירת ההלואה גרידא אבל בכת"י כיון שהנייר מועיל לראיה לענין טענת להד"ם וגובה בו מבנ"ח כיון שמועיל המסירה לגוף הנייר מועיל נמי הכתיבה להשעבוד שהוא נגרר עם גוף השטר שוב ראיתי שכ"כ הנ"י להדיא בפ' מי שמת גבי שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני ע"ש וכן מבואר מלשון הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה ד"ט וז"ל אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמ"ש ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכומ"ס שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו עכ"ל הרי להדיא כמ"ש וז"ב ובהיות כן דברי מוהרי"ט בתשו' בחלק יו"ד סי' כ"א צל"ע שפסק שם בשטר עסקא דאינו מועיל כומ"ס בחלק הפקדון שבו דליכא בו שעבוד כלל דפקדון ברשותא דמרא איתיה וגם אינו מועיל לראיה כלל דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וע"ש ולפענ"ד אין חילוק בין שטר פקדון לכת"י דאף בפקדון שייך בו שעבוד דכי אינו משועבד להחזיר הפקדון לבעליו וגם אם יפשע בו יהא חייב לשלם וגם השטר מועיל לראיה אם יטעון להד"ם וגם כשיטעון החזרתי יהא חייב ש"ד ומה"ט אין כותבין שטר פקדון בלי צווי הנפקד כמבואר בסי' ל"ט ס"ח וכיון שמועיל המסירה לגוף הנייר לראיה שבו מועיל ג"כ הכתיבה להיות נגרר עמו חיוב ושעבוד חזרת הפלגא פקדון להלוקח וצ"ע. שוב מצאתי בתשו' המיוחסת להרמב"ן בס"ס ע"ו שכתב להדיא דאף שטר פקדון שנאמן לומר נאנסו או החזרתי או שטר שיש בו נאמנות ללוה מזדבן ומינה יליף לכת"י ע"ש והנאני מאוד:
ז העשוי בדינן של עכו"ם וכו'. ויש להבין כיון דשטר אינו נקנה אלא בכומ"ס דוקא ולא בכסף והשטר כתיבה הוא עיקר הקנין דבזה נקנה גוף השטר כמ"ש הנ"י בפ' הספינה וא"כ אמאי תועיל בדינן של עכו"ם הא מבואר בסי' ס"ח ס"א דשטרות העולים בערכאות אינם כשרים אלא בשטרי ראיה דוקא כגון שטר מכר שעיקר הקנין הוא בכסף והשטר אינו אלא לראיה בעלמא אבל שטר מתנה שאין עיקר הקנין אלא בשטר הוא פסול דלא אלימי למיעבד שטרא וא"כ הכא כיון דלא מהני כסף לקנות השעבוד ע"י אלא ע"י השטר למה כשר בערכאות ודוחק גדול לומר דהכא מיירי שעידי השטר הם עידי ישראל אלא שגוף השטר כתיבה נעשה בדינן של עכו"ם דבכה"ג כשר בכל שטר כמבואר בסי' ס"ח שם ואפשר לומר כיון דמפרש בש"ס דלכך אין אותיות נקנות במסירה משום דאותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקנין ופירשו התוס' דמסירת השטר לבד מילי הוא דהא דאומר לו קני לך שטר זה מילי בעלמא הוא אבל כשכותב שטר בשמו על השעבוד אין לך מעשה גדול מזה וא"כ י"ל דנהי דשטרי ערכאות אינן מועילין לקנין מ"מ הכא כיון שאומר להם כתבו וחתמו שטר בשמי והמה כותבים על ידו ושטרי ערכאות מועילין לראיה בכל מקום חשיב זה מעשה גמור ולא מילי ולכך מהני שטר כתיבה בערכאות דהוי כמו שטרי ראיה דמה שאמר להם כתבו וחתמו שיקנה הוא וכל שעבודו ועשו כן נעשה מעשה ובודאי לא מסהדי שקרי ולכך השטר כשר ועדיין צ"ע ותמיהני שלא עמד בזה אחד מהמחברים:
ח שחבירו הפקיר שטרו. הש"ך הקשה דת"ל דכיון שהפקירו זכה הלוה תיכף בהחוב שתחת ידו כמו בשטר מנכסי הגר שמת כמבואר בפ' הפרה דף מ"ט שזכה בו הלוה ואחי המופלג מוהר"ר ארי' ליב נ"י תי' דמיירי בשטר שיש לו על יתומים קטנים וקטן אינו זוכה לעצמו כשאין דעת אחרים מקנה לו כמבואר בסי' רמ"ג סט"ו בהגה ובסי' ער"ה סכ"ט וקמ"ל דבכה"ג לא זכה הזוכה בשטר לגבות מן היתומים קטנים אף לאחר שיגדלו כיון שאין דעת אחרת מקנה לו וזה נכון:
ט א"צ עדים לענין קנייתו. וכ' הש"ך והרבה חולקים בזה והכי קיי"ל דצריך עדים גם לענין קנייתו וכדלקמן והלכך אם פרע הלוה להלוקח בלא ידיעת המוכר חוזר וגובה ממנו וכמבואר בסי"ז וכ"כ הב"ח מיהו אם הלוה טוען ברור לי שהיה לו שטר כתיבה ואבד נשבע היסת ונפטר עכ"ל הש"ך וסוף דבריו תמוהים מאוד לכאורה דמה מהני מה שהלוה טוען ברי שהיה לו שטר כתיבה ואבד כיון דלפי שיטה זו אין הלוקח נאמן לענין קנייתו אף שהוא מוחזק ואין הלוה מקפיד מלפרוע לו מ"מ לא מהימן הלוקח כיון דאיכא ריעותא שאין בידו שטר כתיבה ואמאי יהיה הלוה נאמן בזה וכן מוכח מדברי הרמב"ן והרא"ש בס"פ ג"פ שהוכיחו שאין הלוקח נאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבד מס"פ ז"ב דאיתא התם ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפרוע הוא והימנה ר"נ א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל ר"נ לא משום מיגו דאי בעי קלתיה ואי אמרת דנאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבד א"כ ניחא אף לרבנן דהא אית לה מיגו דשטר כתיבה היה לי ואבד א"ו דא"נ ואי אמרת דכשהלוה טוען שטר כתיבה היה לי ואבד נאמן אכתי קשה הא אית לה מיגו דשטר כתיבה היה לי ואבד וגם הלוה יטעון כן דהא התם ודאי גם הלוה היה טוען שפרע השטר ומסתמא יטעון כן ג"כ ואיכא מיגו מעליא כמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ג דלענין פטור ממון אמרינן מיגו בשנים דמסתמא שניהם יסכימו לדיעה אחת וא"כ הכא הוי מיגו מעליא דאי בעי היו שניהם טוענים שהיה שטר כתיבה ואבד א"ו אף שהלוה טוען כן א"נ ונ"ל דהא דס"ל להש"ך דאם הלוה טוען ברי שהלוקח היה לו שטר כתיבה דנאמן הוא משום כיון דהלוקח והלוה אומרים שהיה שטר כתיבה והשטר נתפרע א"כ אית להו מיגו דאי בעי קלתיה לגוף השט"ח או שהיו טוענים להד"ם דבשלמא כשהלוקח תובע ממון בשטר א"נ לומר שטר כתיבה היה לי ואבד במיגו דלא היה מוציא שטרו כלל דאין זה מיגו דהא צריך להראות שטרו להוציא בו מיד הלוה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ל"ד אבל הכא כיון שהלוקח מודה שכבר נפרע אית ליה מיגו מעליא דאי בעי הוי כביש לשטרא וטעין להד"ם אם לא שאין הלוה יודע שהיה לו שטר שהוא חייב לשלם מדינא ולא שייך מיגו בזה אך לפ"ז היכא דלא שייך מיגו כגון דאתחזק שטרא בב"ד או שהוא מונח ביד שליש אף הלוה א"נ לומר שטר כתיבה היה לי ואבד ועוד י"ל דסברת הש"ך הוא אף היכא דאתחזק שטרא בב"ד מ"מ נאמן הלוה לומר שטר כתיבה היה לי ואבד דכיון דראובן המוחזק בשטר טוען שהוא קנהו מלוי א"כ שמעון הלוה נאמן במיגו דאי בעי היה טוען אני פרעתי ללוי המלוה ולקחתי השטר מידו ונפל ממני ומצאו ראובן או אני הפקדתי בידו ואם היה טוען כן היה פטור מלוי ומראובן דכיון שלוי וראובן מכחישים זא"ז הוי כשטר שנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו דנשבע הלוה ופטור כמ"ש הסמ"ע והש"ך בס"ק ל"ג בשם הב"י והכ"מ ולכך נאמן שמעון נמי לומר דשטר כתיבה היה לו לראובן ואבד ולפ"ז ניחא הא דבס"פ ז"ב דלא הויא מהימנא האי איתתא במיגו זו וגם הלוה יאמר כן דהא התם מיירי לענין שנאמין להאי איתתא לקרוע השטר דאל"כ למה לו להנאמנות שלה דתיפוק ליה דהוי כשטר שנמצא ביד אחר וא"י מה טיבו דאינו גובה בו א"ו דהתם מיירי שנאמין לה לקרוע השטר כמ"ש הש"ך בסי' ס"ה סק"ז וא"כ ליכא מיגו כלל להלוה דהא אף אם יטעון לא יקרע השטר דהא שטר שנמצא ביד שליש לא יחזיר לא לזה ולא לזה ולכך הוצרך לומר מיגו דאי בעי קלתי' וא"ש ולפ"ז האי דינא דהש"ך הוא דוקא כשכבר פרע הלוה להלוקח והלוקח מודה בזה אבל כשעדיין לא פרע והלוקח והלוה טוענים דשטר כתיבה היה ללוקח ואבד א"נ דליכא מיגו להלוה דאי בעי אמר שכבר פרע להמלוה דחיישינן דילמא הלוקח והלוה עשו קנוניא בטענה זו דוקא משום דהלוקח נוח לו להלוה יותר מן המוכר וא"כ הלוקח לא היה מסכים שיטעון הלוה פרעתי להמלוה כיון שהלוקח רוצה לגבות ממנו החוב בשטר זה והוי דומיא דמיגו בשנים דל"א מה"ט ועיין בסכ"ב ומ"ש שם ודוק ותמיהני מסתימת הש"ך בזה:
י ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע. הקשה הגיד"ת אפי' ליכא ראיה והוא מודה שמכרו לו כדינו ולא רצה לישבע נמי חייב לשלם ותי' הש"ך דדוקא נקט ואם יש ראיה משום דכאן רצה לומר דחייב לשלם לו כל דמי השטר ואי ליכא ראיה שמכר אף שאינו רוצה לישבע מ"מ אין הכרח שנפרע אחר המכירה דדילמא נפרע קודם המכירה ואי הוי אמר המוכר בפירוש שנפרע קודם המכירה הוי מהימן במיגו דלא מכרתי לך כלל וא"צ להחזיר אלא הדמים שקיבל והשתא נמי שאינו רוצה לישבע דילמא א"ר לישבע מחמת שנפרע קודם לכן אבל אם יש ראיה שמכר דלית ליה מיגו אין מאמינים אותו שנפרע קודם לכן וכיון דהשתא בגרמתו מזיקו חייב לשלם לו כל דמי השטר ולפענ"ד דבריו אינן נראין מתרי טעמי חדא כיון דמיירי הכא שהמוכר טען בב"ד שלא נפרע אלא שהב"ד חייבוהו שבועה ואינו רוצה לישבע וא"כ אף שאח"כ יטעון בפירוש שנפרע קודם המכירה לא מהימנינן ליה כלל ואי משום מיגו דלא מכרתי לך כלל הא הוי מיגו למפרע ולא אמרינן כמ"ש התוס' בפ' הכותב והוא הסכמת כל הפוס' וה"נ דילמא מה שטען בב"ד מקודם שמכר את השטר ולא נפרע הוא האמת ואח"כ נשתנה דעתו וא"ר לישבע וטוען שנפרע קודם לכן ואי משום מיגו שלא היה מודה תחלה במכירה הוי מיגו למפרע ולא אמרי' ועוד אף אם מתחלה בבואו לב"ד אמר תיכף שמכרו ולא נפרע אך שאינו רוצה לישבע מ"מ האיך שייך כאן מיגו כיון שהוא מודה בב"ד שלא נפרע הרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שהרי הוא מודה בב"ד שהשטר הוא בתוקף של הלוקח וא"ר לישבע ומזיקו בגרמתו וא"כ מחויב לשלם ללוקח מדיני דגרמי שהרי לפי טענתו והודאתו מזיקו וכי מי שמודה לחבירו שהזיקו אף שאין הניזק יודע מזה ואינו תובעו כלל פשיטא דחייב לשלם וה"נ הרי המוכר מודה שהוא מזיקו בגרמתו וחייב לשלם ע"כ נראה עיקר כמ"ש הש"ך בתחלת דבריו דמ"ש הה"מ והמחבר ואם יש ראיה שמכר הוא לאו דוקא דה"ה הודה נמי חייב לשלם דפשיטא דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי:
יא וכן אם הודה לוי שפרעו. הטעם משום דהמוכר נאמן לומר פרוע במיגו דמחילה וליש פוסקים פרוע גופיה מחילה הוא ומ"מ המוכר חייב לשלם אף שאומר שנפרע קודם המכירה חייב לשלם לו כל דמי השטר כדין מוחל דכיון דלית ליה מיגו לפטרו מתשלומין דהא אף כשימחול יצטרך ליפרע כל דמי השטר לכך אף שאומר שנפרע קודם המכירה דהוי מקח טעות מ"מ כיון שע"י דיבורו נפסד השטר לא מהימנינן ליה ואמרינן דמשקר במה שאומר שנפרע דחזקה דהשטר לא נפרע דא"כ שטרא בידיה מאי בעי וכיון שבגרמתו מזיקו חייב לשלם כדין מוחל או שורף אבל היכא שיש עדים או שובר שנפרע קודם המכירה א"כ השטר נתבטל מעיקרא ממילא והוי מקח טעות וא"צ להחזיר אלא הדמים שקיבל כן העלה הש"ך מדברי הה"מ והש"ג ונראה דהיכא שיש עדים שמעידים שהמוכר נפרע מחובו אלא שאינם זוכרים אם היה הפרעון קודם המכירה או אח"כ מחויב המוכר ג"כ לפרוע כל דמי השטר וא"נ לומר שהפרעון היה קודם המכירה והוא משום דאף אם פורע השטר ע"י עדים החזקה דשטרך בידי מאי בעי מנגדתו דאל"כ בכל שטר יהיה הלוה נאמן לומר פרעתיך בפני עדים והלכו למד"ה או מתו א"ו דאפ"ה שייך חזקה זו דהיה לו ליטול השטר דדילמא ימותו העדים או ילכו למד"ה וכמ"ש התוס' וש"פ סברא זו לענין שליש והביאם הש"ך בסי' כ"ו ס"ק ט"ז אלא דמ"מ עידי פרעון מהני לבטולי שטרא משום דעדים עדיפי מחזקה וא"כ בכה"ג שהעדים אינם יודעים מתי נפרע המוכר מוקמינן השטר על חזקתו ואמרינן השתא הוא דאיתרע כמו בעדים שהעידו בב"ד ובאו עדים לפוסלם ואמרו שעברו עבירה ואינם יודעים אם עברו קודם שהעידו בב"ד או אח"כ דמבואר בסי' ל"ד סכ"ג בהגה דמוקמינן גברא אחזקתו ואמרינן השתא הוא דאיתרע ועברו העבירה אחרי שהעידו וא"כ ה"נ כיון שהטעם שהמוכר א"נ לומר שנפרע השטר הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ומשום חזקה זו מוציאין ממון כמו בעדים א"כ אף שיש עדים שנפרע השטר מוקמינן השטר על חזקתו ואמרינן השתא הוא דאיתרע ונפרע אחר המכירה וחייב לשלם כל דמי שווי השטר ויש להביא ראיה מההיא דסי' פ"ד ס"ב בפוגם שטרו והוא תוך זמנו דא"צ לישבע אף דאיתרע החזקה במקצת שכבר נפרע החצי אפ"ה הוי חזקה מעלייתא ואמרינן מאי דאיתרע איתרע ותו לא ואף הה"מ שהיה חוכך בדין זה היינו לענין שבועה ולא לענין ממון כמ"ש המ"ל בפ' י"ד מה' מלוה והיא סברת התוס' דפחז"ה כמ"ש בסי' פ"ד באריכות ואף דהעליתי שם דלא כסברא זו היינו משום כיון דאיתרע החזקה לפלגא איתרע לכולה אבל הכא י"ל דכ"ע מודים דאמרינן השתא הוא דאיתרע והשטר נפרע אחר המכירה וכ"ש הכא דבשעת המכירה מכרו בחזקת שאינו פרוע די"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומסתמא הפרעון אחר המכירה היתה וחייב לשלם כל דמי השטר וע' בש"ע י"ד סי' קס"ט סי"ג כנלפענ"ד. אמנם מה דס"ל להש"ך דאף שהמוכר אומר שנפרע קודם המכירה נאמן במיגו דמחילה לטעמיה אזיל בס"ק נ"ו דהשיג על הרא"ש בפ' הכותב והט"ו באה"ע סי' ק"ה ס"ב אבל לשיטת הרא"ש והט"ו שם דס"ל לענין מכירת כתובה דאינה נאמנת לומר שנפרעה קודם המכר במיגו דמחילה דיראה למחול דתצטרך לשלם כל דמי שווי הכתובה אבל כשאומרת שנפרעה קודם המכר הוי מקח טעו' וא"צ לשל' אלא דמים שקבלה א"כ ה"ה בשא' שטרות נמי דינא הכי ומה שהקשה הש"ך שם ממצא שובר דבזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דנאמנת במיגו דמחילה כמ"ש הוא בעצמו שם דכיון דיש שובר מסייע להודאתה מהני מיגו כל דהוא וכמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות דף י"ט וכ"כ הב"ש באה"ע שם. ועוד נ"ל לתת טעם אחר לדברי הרא"ש והטור דא"נ לומר שנפרע קודם המכירה ע"פ מ"ש הרשב"א בתשו' והביאו הש"ך בסי' מ"ז סק"ו לתרץ הא דא"נ לומר שטר אמנה הוא היכא שהוא חב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל משום דחזקה כל מה שיש ת"י האדם הוא שלו והוי מיגו במקום חזקה ע"ש והוא ג"כ דעת הה"מ שם בשם הרמב"ן וכתב שגם דעת הרמב"ם נראה כן וא"כ נראה דה"ה במוכר שט"ח לחבירו והלוה טוען שפרע קודם המכירה אף שהמלוה מודה לו אין המוכר נאמן במיגו דמחילה דהוי מיגו במקום חזקה דחזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו ומה לי שהשטר עדיין ביד המלוה והוא חייב לאחרים דא"נ לומר שטר אמנה הוא במיגו משום דמוקמינן ליה בחזקת שהוא שלו והמלוה שלו גובה מן הלוה שלו ומה לי כשמכרו לאחר דג"כ לא מהימנינן ליה לומר שנפרע קודם המכירה כיון שהוא מגרע חזקתו דחזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו ומסתמא שלו היה בשעה שמכרו וכדין מכרו ובאמת לפי דברי הה"מ שדעת הרמב"ם היא כשיטה זו ע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם שהמוכר נאמן לומר פרוע במיגו דמחילה היינו שהמוכר אומר שנפרע אחר המכירה דאז מהימן במיגו דבזה לא שייך לומר דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו דהא כבר יצא השט"ח מרשותו כשמכרו ולאו ברשותו קאי וזה הוא כשיטת הרא"ש והטור בדינא ולא מטעמייהו ובאמת לפ"ז קשה נמי מההוא דספ"ק דמציעא גבי מצא שובר דבזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דאמרינן ש"מ איתא לדשמואל ומהימנא במיגו דמחילה הרי להדיא דמהימנינן לה שנפרעת קודם המכירה במיגו דמחילה דהא השובר זמנו קודם המכירה ועכצ"ל דשא"ה כיון דהשובר ג"כ מסייע להודאתה איתרע החזקה ומהני מיגו ובאמת מצאתי בחי' הרשב"א לכתובות בקונטרס אחרון שכתב שם ג"כ דלא מהני מיגו נגד. חזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו וסיים שם הא דבמצא שובר בזמן שהאשה מודה מהני ליה מיגו ול"ח דילמא זבנא לכתובתה דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשיקרא כלל אמרינן מיגו ע"ש שלשונו מגומגם וכוונתו כדפרישית דכיון שיש שובר כשר לפנינו אלא דחששא בעלמא הוא דילמא זבינתה לכתובתה ל"ח כיון דאית לה מיגו. שוב מצאתי בש"מ בפ"ב דכתובות שם שהביא לשון הרשב"א שהביא תי' הרמב"ן וכתב ליישב הא דמצא שובר בלשון מבואר כמ"ש והוסיף שם וז"ל ולפי דברי רבינו י"א ההיא דמצא שובר דוקא כשאין לקוחות בפנינו אבל היכא דאיכא לקוחות בפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת יד' לא מהימנא ולא משמע התם הכי עכ"ל ובאמת שאין הדבר מוכרע די"ל דאף אם הלקוחות בפנינו כיון דאיכא שובר לפנינו איתרע החזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו ומהני המיגו אך מ"מ הדבר מבואר להדיא דלפי שיטה זו כשמכר השטר וליכא שובר לפנינו אין המוכר נאמן לומר שנפרע קודם המכירה דהוי מיגו במקום חזקה ובע"כ הרמב"ם והפוסקים מיירי שהמוכר אמר שנפרע אחר המכירה וכשיטת הרא"ש וסייעתו ובזה ניחא דברי תשובת הרשב"א שבב"י שהביא הש"ך בס"ק ק"י שפסק הלוקח שט"ח מחבירו דאפילו הודה המוכר שהוא פרוע א"נ בהודאתו כיון שהוא חב לאחרים וע"ש ותמה הש"ך שם שהוא נגד כל הפוס' שבכאן שהמוכר נאמן לומר פרוע במיגו דמחילה ע"ש שנדחק בזה מאוד ולפמ"ש ניחא דהרשב"א לטעמיה אזיל ומיירי שאומר שנפרע קודם המכירה ולכך א"נ דהוי מיגו במקום חזקה והפוסקים אלו מיירי באומר שנפרע אחר המכירה ותמיהני מהש"ך שלא ירד לזה והדברים בנדרים:
יב שגם לענין קנייתו א"נ ונראה דבשטרות הנקנין במסירה בלא כתיבה כגון שטרי ממרמות שלנו לכ"ע נאמן לענין קנייתו אף להוציא מיד הלוה דהא בש"ס אמרינן איתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה ופירשו התוס' והרא"ש דפלוגתא זו לתנא דברייתא דס"ל דאותיות נקנות במסירה אבל לדידן לכ"ע צריך להביא ראיה וא"כ בשטרות הנקנין במסירה לבד כגון ממרמות קי"ל כרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי וא"צ להביא ראיה דל"ח לנפילה ופקדון ואף אביי גופיה מודה דל"ח לפקדון בשטרות כאלו דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה כדאיתא בפ' האשה שלום ע"ש אלא דלאביי חיישינן לנפילה ואנן קיי"ל כרבא דל"ח לנפילה ופקדון כמבואר בסי' נ' וכ"כ הש"ך בסי' ס"ד סק"ג בפשיטות דבממרם א"צ ראיה שקנאו ממנו ע"ש וכן בממרם אין המוכר נאמן לומר פרוע דהא לית ליה מיגו דמחילה דהא א"י למחול כמ"ש הש"ך בסק"י ע"ש וז"ב. אך ראיתי למוהרש"ל ביש"ש בפרק מרובה סי' י"ז שכתב בפשיטות דבשטר שכתוב בו שכל מי שיוציאו יגבה בו דגובה בו בלא הרשאה אם אין לו עדים שנתן לו המלוה השטר יכול זה להשביעו שלא בא לידו בתורת גזילה או שנאבד מן המלוה ומצאו והדברים תמוהים מאוד דכיון דא"צ ראיה מנ"ל דצריך שבועה על טענת ספק ולא מצינו שבועה זאת דמנינן לה בנשבעין ונוטלין וגם בסי' נ' משמע דלנפילה ל"ח ונוטל בלא שבועה ואפשר כיון דבא בתורת שליחות גרע טפי אך אכתי קשה דלהימן במיגו דלקוח וכן משמע מסתימת הפוסקים והט"ו בסי' ס"א ס"ד ע"ש ולענין מה שהקשה מוהרש"ק בהגהות הט"ז לשיטה זו מאי קאמר אביי מנא אמינא לה מהא דתניא אחד מן האחים שהיה שט"ח יוצא מת"י עליו להביא ראיה דילמא הברייתא אתיא כמ"ד אין אותיות נקנות במסירה לק"מ דלשון עליו להביא ראיה משמע דראיה בעדים שמסרו לידו בתורת מכירה לבד סגי וא"כ ע"כ אתיא כמ"ד דאותיות נקנות במסירה דאל"כ לא מהני עדים וצריך שטר כתיבה בדוקא וזה פשוט:
יג א"נ נגד הנתבע ואין הלוקח וכו'. הקשה הש"ך לשיטת הסוברים דאף היכא דלא ה"ל למידע אמרינן משויל"מ א"כ אמאי לא ה"ל הלוה מחויב שבועה להכחיש השליש שהוא עד וא"י לישבע שהרי אינו יודע ומשלם ותי' דמיירי שהשליש הוא קרוב או אשה ויש מי שהקשה על דבריו דאף שהשליש הוא כשר לעדות מ"מ הא הכא מיירי שטוען שקנה השטר וא"כ ה"ל שעבוד קרקעות ואין נשבעין ש"ד על כפירת שעבוד קרקעות ול"א ביה משויל"מ ולק"מ דהא הכא מיירי שהמלוה טוען שלא מכרו כלל אלא שהשליש נאמן נגדו לענין המכר ולא נגד הלוה שהלוה יכול לומר מי יאמר שבעל דבר שלי כתב ומסר לך וטענתו טענה כיון שהוא מוחזק וא"כ אף אם הלוה יודה להלוקח שקנאו בכומ"ס אכתי לא יהיה הלוקח יכול לטרוף מן הלקוחות דהא לא יועיל הודאת הלוה נגד הלקוחות והם יכולין לומר מי יימר שהמלוה האמתי כתב ומסר לך ואתה מה לך עלינו וא"כ אף שהלוקח טוען שקנה השטר בכומ"ס מ"מ אף לפי טענתו אינו יכול לטרוף מן הלקוחות כיון שהמוכר מכחישו וא"כ הוי כטוען מנה לי בידך ושטר היה לי ואבד והלוה מודה במקצת דחייב הלוה ש"ד כמבואר בסי' פ"ח סכ"ח דכיון דאין השטר בפנינו וא"י לטרוף מן הלקוחות הוי כתביעת מטלטלין וה"נ כיון דאף לפי טענת הלוקח א"י לטרוף מן הלקוחות הוי כמו שאבד השטר והוי תביעת מטלטלין וחייב ש"ד וז"ב אך מ"מ קושית הש"ך בלא"ה לק"מ לפי מה שהעלה הש"ך בעצמו בסי' ע"ב ס"ק נ"א דהיכא שהתובע מודה שהנתבע אינו יודע לכ"ע לא אמרינן משויל"מ ע"ש וה"נ הרי הלוקח מודה שהלוה א"י אם היה לו שטר כתיבה ואבד ממנו ובכה"ג לכ"ע לא אמרי' ביה משויל"מ אך אם הלוקח טוען שהלוה ראה השטר כתיבה אצל השליש ואבד בזה דברי הש"ך נכונים דחייב הלוה ש"ד להכחיש את השליש אם לא שהשליש הוא קרוב ואשה אמנם לענין דינא יש להסתפק אף היכא שהלוקח והלוה טוענים ברי אם הלוה חייב ש"ד משום דיש לתרץ קושית הש"ך בדרך אחר ע"פ מה שמבואר בסעיף ט"ז דהמוכר שט"ח לחבירו. כדינו ובאים המוכר והלוקח לתבוע מן הלוה ב"ד אומרים לו ליתנו ללוקח ואם קדם הלוה ופרע למוכר אף לאחר התראת ב"ד נפטר ואין ללוקח עליו אלא תרעומת ושיטה זו היא עיקר כמו שהכריע הש"ך שם בס"ק ס"ב וכן הוא דעת רוב הפוסקים וא"כ הכא כיון שהלוה מכחיש את הלוקח שלא קנה השטר בכומ"ס ורוצה לפרוע למוכר א"כ לא הוי כפירת ממון כלל דהא אף אם האמת כדברי הלוקח שקנהו מ"מ אם יפרע למוכר יפטר ואין להלוקח עליו אלא תרעומת א"כ אין בטענת הלוה כפירת ממון כלל ואינו חייב שבועה כלל כמבואר בסי' פ"ז סכ"ה ע"ש אך מ"מ אכתי י"ל כיון דלכתחלה אומרים לו הב"ד ליתנו ללוקח וכופין אותו על כך כמ"ש הש"ך בס"ק נ"ז בשם מוהר"א בן ששון י"ל דמגיע שבועה ע"ז וזה דמיא למ"ש המחבר בסי' ט"ז ס"ד דאם אחד תובע לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו אף שהשטר הוא ביד אחר והוא כופר חייב היסת אף שהכובש עדותו פטור מלשלם מ"מ כיון שלכתחלה מחויב להראות זכותו של חבירו מגיע שבועה על זה וה"נ כיון שלכתחילה חייב לשלם להלוקח מגיע שבועה ע"ז אך לפי מה שהארכתי בסי' ט"ז שם להוכיח איפכא דכיון שאין השטר שלו אינו מגיע שבועה עבור טענה זו ע"ש א"כ ה"נ י"ל דכיון שהלוה יכול לעשות במעותיו מה שירצה וכשיפרע למוכר יפטר אף שלכתחילה יש לו לפרוע להלוקח מ"מ אינו חייב שבועה ע"ז וצ"ע לדינא ודוק אך כ"ז בכה"ג שהשטר ביד שליש והשליש נאמן נגד המוכר ואינו תלוי אלא ברצון הלוה אבל היכא שהשט"ח ביד הלוקח והלוקח תובע ללוה אתה ידעת ששטר כתיבה היה לי ואבד והלוה מכחישו א"ל הלוה שבועה כלל דהא אף אם יפרע להלוקח יצטרך לחזור ולפרוע להמלוה כיון שהמלוה מכחישו ובכה"ג הרשות ביד הלוה לפרוע לכתחילה להמוכר בכדי שלא יגיע לו היזק שיצטרך לחזור ולפרוע להמוכר וכמ"ש בס"ק י"ז א"כ פטור משבועה דהא אף אם יודה הרשות בידו לפרוע למוכר:
יד ואין בו נאמנו'. וכ"ה בטור ומשמע דאם יש בו נאמנות א"ל המוכר לישבע ותימה דבש"ע אה"ע סי' צ"ח ס"א כתב להדיא גבי כתובה דאם פטרה הבעל משבועה ומכרה כתובתה לאחרים והלקוחות תובעים כתובתה נשבעים שלא פקדתני ואם היא עדיין קיימת לא יגבו הלקוחו' אא"כ תשבע היא שלא נפרעה וכ"כ הטור שם והוא מדברי הרא"ש בפ' הכותב שפי' כן לדברי רש"י כמו"ש הב"ש שם בטעמא דמילתא וכן הוא בחידושי הרא"ה שם בשיטת רש"י שלא פטרה אלא כשהיא באה ליפרע ממנו וא"כ סברא זו שייך נמי לגבי שט"ח ואין לחלק דשאני אשה דחיישינן בה טפי לצררי כמ"ש הש"ך בסי' ע"א ס"ק ל"ח בשיטת הטור לענין פטור שבועה נגד יורשי' דמהני בבעל חוב ולא גבי כתובה מה"ט דשא"ה דהא אבא שאול גופיה משמע דהוי סבר דפטור מועיל אף לגבי יורשי' אלא דקאמר מה אעשה שחכמי' אומרי' הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לכך אמרינן דלא החמירו חז"ל אלא לגבי כתובה ולא בשאר חוב אבל הכא דרש"י כתב כן מסברא וכן הרא"ש כתב שם דכן מסתבר מה"ת נחלק בין כתובה לשאר חוב וכן מבואר להדיא בנ"י פ' הכותב שכתב ג"כ כהרא"ש וסיים דה"ה בשט"ח צריך המוכר לישבע ג"כ אם הוא חי ע"ש ובאמת י"ל דהברצלוני שממנו העתיק הטור לשון זה חולק ג"כ אהרא"ש לענין כתובה וס"ל דמהני הנאמנות אף אם מכרה הכתובה וכן הרא"ה בפ' הכותב שם חולק על רש"י וכתב שם ולא נהיר' דכיון דפטרה איהי לעולם אינה נשבעת אבל לפי שיטת רש"י והרא"ש והט"ו באה"ע לענין כתובה י"ל דה"ה בשאר שט"ח נמי דינא הכי וכמ"ש הנ"י ודברי הט"ו צל"ע:
טו ואם א"ר לישבע לא יפרע הלוה. דעת הב"י דדוקא כשהמוכר מודה שהוא פרוע לא יפרע אבל אם אומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי גביה מידי אי לא ידיעא מילתא בסהדי לאו' כל כמיניה דהמוכר דה"ל כההיא עובדא דהנהו גינאי דספ"ק דגיטין עכ"ל והש"ך האריך להשיג עליו דכי היכא שנאמן לומר פרוע במיגו שיכול למחול ה"ה שנאמן לומר עיינתי בחשבוני וטעיתי במיגו זו שיכול למחול ול"ד להנהו גינאי דא"נ הלוה לומר טעיתי במיגו דפרעתי דהתם הודה הלוה שהוא חייב וחזקה דאין אדם מודה אלא כשמדקדק היטב משא"כ הכא שהמוכר לא הודה בכלום והנה באמת דבריו אין נראין כלל דמ"מ מהודאת הלוה במה שנתן שטר להמלוה מוכח שדקדק הלוה היטב ולא מהני מיגו של המוכר לאורועי הודאת הלוה דהוי כמיגו במקום עדים אך לכאורה מדברי הר"ן גבי הנהו גינאי מוכח כסברת הש"ך דמתחלה כתב על דברי הרי"ף דא"כ לומר טעיתי במיגו דפרעתי ואח"כ כתב על מ"ש הרי"ף א"ב דלודי ליה חבריה דדוקא דאודי ליה מרא דארעא אבל היכא דאודי ליה גינאי חבריה לדברי מי שאומר דבמעמ"ש יכול למחול כי מודי ליה נמי דלא מחייב ליה מהימן כדמוכח מס"פ שנים אוחזין ש"מ איתא לדשמואל דכל היכא דיכול למחול מהימן נמי למימר דפריע הוא אבל וכו' הרי להדיא דהר"ן ס"ל דהממחה נאמן במיגו לומר שטעה הלוה כיון שהממחה לא הודה בכלום אך י"ל דהר"ן סובר כשיטת הפוס' דס"ל דפרעון גופה מחילה הוא וא"כ ה"ה כשטוען לא פש לי גביה נמי ועוד י"ל דהר"ן לטעמיה אזיל שכתב בקדושין בפ' האומר גבי האומר יש לי בני' והוחזק שאין לו בנים דקיי"ל כרבי דנאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא אע"ג דמיגו במקום חזקה הוא איבעיא דלא איפשטא היינו דוקא במיגו שהיה טוען טענה אחרת דלא עדיף האי מיגו כולי האי אבל מיגו שיכול לגמור כוונתו לפנינו ולגרשה מה לו לשקר דבידו כעדים דמיא וא"כ ה"נ י"ל דהאי מיגו שיש לו להמוכר שבידו לגמור כוונתו לפנינו ולמחול להלוה אלים כעדי' ומהני להאמינו שטעה הלוה אף שחזקה הוא שלא טעה אבל לשיטת הרא"ש והט"ו בסי' קנ"ז דלא ס"ל הכי ה"נ אין חילוק ולא מהימן המוכר במיגו לומר שהלוה טעה ועוד נרא' דהכא כ"ע מודי שאין המוכר נאמן לומר טעיתי בחשבוני לפמ"ש הש"ך בסי' מ"ז סק"ז בשם הר"ן דלכך א"נ באומר שטר אמנה הוא לחוב לאחרים במיגו דמחילה משום דאי מחיל יעשה מעשה רע נגד המלוה שלו להפקיע חובו אבל השתא חושב המלוה שלו שאומר אמת ומה שהקשה הר"ן ממצא שובר לק"מ דהתם השתא נמי שאומרת שמכרה לו כתובתה שכבר נפרעה עשתה מעשה רע נגד הלוקח ע"ש וא"כ ה"נ בשלמא כשאומר המוכר אמנה או פרוע הוי מיגו מעליא דאי בעי מחיל דליכא למימר דמיכסף מהלוקח דהא השתא נמי שאומר שהשטר נפרע מקודם עשה שלא כדין אבל כשאומר טעיתי בחשבון ליכא מיגו דהשתא לא מיכסף דהלוקח סובר דהאמת כן הוא שטעה אבל כשימחול הוא ביש בדבר לעשות שלא כדין ועוד נ"ל דאף הפוס' דמקשים בשטר אמנה שהוא חב לאחרים דלהימן במיגו דמחילה ולא ס"ל כסברת הר"ן מ"מ מודים כאן דמיגו דמחילה לא הוי מיגו משום דאם ימחול הוי כמו מזיק ממון חבירו והוי רשע ואף שישלם אח"כ מ"מ חבול ישיב רשע גזילה ישלם כמבואר בסי' שנ"ט וא"כ א"נ לומר טעיתי במיגו דמחילה דמיגו דאי בעי משים א"ע רשע לא אמרינן כדאיתא בפ"ב דקדושין ומבואר בש"ך בסי' פ"ב בכללי המיגו משא"כ כשאומר שנפרע קודם המכירה מהימן במיגו דמחילה דהא השתא נמי שאמר שמכר שטר שנפרע מכבר והפקיע בערמה ממונו של חבירו ג"כ רשע מיקרי כמבואר ביו"ד סי' קס"ט סי"ג בהגה אבל גבי האומר שטר אמנה היכא שהוא חב לאחרים ואין לו במה לשלם מקשים שפיר דלהימן במיגו דמחילה דל"ל שאינו רוצה לעשו' א"ע רשע להזיק להנושי' בו דהא השתא נמי הוא רשע נגדם במה שאין משלם להם ולוה רשע ולא ישלם הוא וא"כ הוי מיגו מעליא על כן מכל הני טעמי דמסתברי העיקר כהב"י דא"נ המוכר לומר טעיתי במיגו דמחילה לכ"ע אך מ"מ לשיטת הסוברים דפרעון גופה מחילה הוא ה"ה באומר טעיתי בחשבוני נמי כמ"ש הש"ך:
טז ואם א"ר חוזר הלוקח עליו. דעת הסמ"ע דדוקא מנכסי' שירש מאביו מחויב לשלם אבל כשלא ירש מאביו אינו מחויב לשלם מנכסי' שלו והש"ך חולק עליו דכיון דחייב לשלם מדיני דגרמי אף מנכסי עצמו חייב לשלם דהרי הוא הזיקו כשא"ר לישבע ולפענ"ד העיקר כהסמ"ע ודברי הש"ך תמוהים דכיון שלא ירש כלל מאביו נהי שלא רצה לישבע מ"מ לא גרע מעדים שכבשו עדותן דפטורי' מלשלם בדיני אדם כדאיתא בר"פ הכונס ולעיל ר"ס כ"ח והטעם כתב הנ"י בשם הרא"ה והרמב"ן בדיני דגרמי שלו שאין אדם מחויב להעיד לחבירו רק משום מדת גמילות חסדים ולאו בר תשלומין הוא וכ"ש הכא דכשאינו רוצה היורש לישבע דפטור מלשלם דבשלמא כשירש מאביו חייב לישבע משום דמסתמא כשאביו מכר השטר קיבל על עצמו שיקיים המכירה בכל אופן אף לישבע ובנו כשירש מאביו במקומו עומד וחל עליו חיוב זה משא"כ כשלא ירש מאביו וא"ר לישבע למה יתחייב לשלם ואף אם היורש אמר שכבר נפרע אביו מ"מ פטור מלשלם דהא לא הפסיד באמירתו כיון שאין הלוקח יכול לגבות השטר בלתי עדותו ועדים שכבשו עדותן פטורין מלשלם א"כ אף שאומר שהוא פרוע לאו מידי עבד ופטור מלשלם וז"ב וגדולה מזו היה נראה דאם לא ירש כלל מאביו ואומר שלא פקדו אביו כלל א"צ לישבע כלל אם הוא בר עדות דכיון שאף אם יאמר שנפרע אביו אינו מחויב לשלם א"כ הרי הוא עד מעליא שהוא מעיד שאביו לא פקיד כלל ועד המסייע פוטר משבועה וגובה הלוקח בלא שבועה שהרי היורש הוי עד המסייע ואינו נוגע בעדות כלל ואף שהוא מעיד על אביו הוי עד מעליא כמ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק מ"ז דעדי קיום יכולין להיות שניהם קרובים לעידי השטר כיון שאין הדבר נוגע לעידי השטר וה"נ הרי עדותו אינו נוגע לאביו רק להלוקח א"כ הוי עד מעליא כיון שאף אם יאמר שנפרע או שיכבוש עדותו ולא יאמר כלל יפטר מלשלם אך מ"מ יש לפקפק בזה דדילמא א"ר לומר שאביו נפרע דא"כ יהיה אביו כלוה רשע ולא ישלם ובוש בדבר כדאמרי' בפ"ק דמציעא סוף סוף קרי' לבניו בני גזלנא ע"ש וגם שיכבוש דבריו ועדותו בב"ד ג"כ א"ר כיון שהכובש עדותו חייב בדיני שמים רשע מקרי ובוש בדבר וא"כ הוי נוגע בעדותו ולא הוי עד כלל וצ"ע לדינא:
יז ב"ד אומרים לו ליתנו ללוקח. וכתב הש"ך בשם מהר"א בן ששון שכופין אותו בכך ונראה דדוקא כשהוציא הלוקח שטר כתיבה בב"ד אבל אם לא הוציא שטר כתיבה וטען שטר כתיבה היה לי ואבד והלוה מודה לו שהיה לו שטר כתיבה רק שהמוכר מכחישו כיון דקיי"ל לעיל בסי"א דאין הלוקח נאמן בכך ואם יפרע הלוה ללוקח צריך לחזור ולפרוע למוכר כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ט שם א"כ בכה"ג מסתבר דאין הלוה מחויב לפרוע ללוקח שיחזור ויגיע לו היזק מזה דהא יצטרך לחזור ולפרוע להמוכר וראיה לזה מההיא דלקמן סכ"ב בראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכומ"ס והיה שמעון אחד מעידי המתנה ואחר עמו ורוצה ראובן לחזור בו וטוען שהשטר פסול ששמעון נוגע בעדות הוא שהשני נוח לו הדין עמו והרי הוא חשוב נוגע בדבר ופי' הסמ"ע והש"ך שם דמיירי שראובן כופר שלא נתן לו כלל כומ"ס אבל אם מודה ראובן קנה לוי אף על פי ששמעון נוגע ע"ש והרי התם שמעון הלוה גופיה חתום בעד והרי הוא מודה שיש לו להלוקח כומ"ס וא"כ אמאי לא יצטרך לשלם להמוכר וללוקח שהרי הוא מודה שהיה לו כומ"ס א"ו שאינו מחויב לשלם ללוקח באופן שיגיע לו היזק שיצטרך לשלם גם להמוכר ואפי' לשיטת הי"א דאם פרע הלוה למוכר לא נפטר בזה מהלוקח היינו דוקא היכא דפשע דלמה לו לשלם להמוכר כיון שמחויב הוא לשלם ללוקח ואע"ג דודאי המלוה מחל לו החוב כשקיבל דמי הפרעון מ"מ הוי כמו גורם היזק ללוקח כמ"ש הפרישה בטעמא דהי"א ע"ש משא"כ הכא כיון שהלוה מחויב בדין לפרוע להמלוה ונפטר בזה דאין לך מחילה גדולה מזו פשיט' דאינו מחויב לפרוע ללוקח בכדי שיגיע לו היזק מזה שיצטרך לחזור ולפרוע למוכר וכן מוכח מההוא דינא דסכ"ב דאל"כ ה"ל להבעה"ת והט"ו לכתוב דלהי"א צריך שמעון לפרוע לשניהם:
יח וי"א שאם פרע הלוה למלוה לא נפטר בזה מהלוקח. הטור והמחבר לא הכריעו בזה ובאה"ע סי' ק"ה ס"ב כתבו דהמוכרת כתובתה ונתגרשה דאם אמרה שנפרע' אחר המכר נאמנת במיגו שאם היתה רוצה יכולה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר א"נ והוא מדברי הרא"ש בפ' הכותב א"כ מוכח להדיא דאם פרע הלוה למלוה נפטר בזה מהלוקח דאל"כ למאי נ"מ מהני נאמנו' שלה שנפרעה אחר המכר כיון שהבעל צריך לחזור ולפרוע להלוקח א"ו דהבעל נפטר בזה מהלוקח וק"ק דהט"ו לא הכריעו כאן ובאה"ע סתמו כדיעה הא' וכן הסכים הש"ך:
יט קנה שמעון אע"פ שלא נתן לו השטר ונשתעבדו לו הלקוחות. הש"ך בסעיף כ"ט ס"ק צ"ז האריך להשיג על דין זה והעלה דלא נשתעבדו הלקוחו' לשמעון דבמעע"ש אינו נקנה אלא גוף החוב ולא השטר דבשטר צריך דוקא כומ"ס וגוף החוב אף שנקנה לשמעון מ"מ אינו אלא מלוה ע"פ דהא שטרא למלוה הא' נכתב ועוד דטעמא דמעמ"ש הוא משום דכבר נסתלק ממלוה א' דה"ל כאלו פרע הלוה למלוה והמלוה חזר ונתן המעות לזוכה והזוכה הלוהו ללוה א"כ כבר איבטל שטרא קמא ואינו אלא מלוה ע"פ נגד הזוכה אלו הן תורף דבריו וכתב די"ל שכן הוא דעת התוס' והרא"ש וש"פ דאף שכתבו דאם מכר או נתן שטר במעמ"ש א"י למחול היינו שגוף החוב אינו יכול למחול ואינו אלא מלוה ע"פ ואני מצאתי תנא רבא דמסייע ליה ה"ה הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קצ"ה דפסק הכי להדיא והביא ראיה נכונה מדברי הר"ן בספ"ק דגיטין עלה דמתניתין דתנו מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה וז"ל מכאן יש ללמוד דלא תקנו מעמ"ש בשטר וטעמא דמילתא דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל בדבר שאין גופו ממון בשטר דלא מצי זכי ביה לא תקינו ליה רבנן דליזכי לחבריה עכ"ל וא"כ הכא הרי לא מצי זכי לנפשיה לענין משעבדי ה"נ לא מצי זכי לחבריה אלא דתימה על הרדב"ז שלא הביא דברי בעה"ת בשם הרמב"ן והטור שכתבו להיפך וכמדומה דאשתמיטו ליה דברי הפוס' אלו אך מ"מ לענין דינא נראין דברי הרדב"ז והש"ך נכונים בסברא גם לפעד"נ דמקור דין זה הוא מדברי בעה"ת בשם הרמב"ן והרמב"ן לטעמי' אזיל דס"ל דאף במעמ"ש אם חזר המלוה הא' ומחלו מחול אלמא דס"ל דאף במעמ"ש הזוכה בא מכח המלוה הא' והזוכה זכה בזכות שיש לו למלוה הא' ולכך ס"ל דהזוכה זוכה ג"כ בשעבוד הקרקעו' שיש לו למלוה הא' כמ"ש הרמב"ן בבעה"ת שם דכל מה שיש לו למלוה הא' הקנה לו במעמ"ש משא"כ לדידן דס"ל דבמע"ש אין המלוה הא' יכול למוחלו אלמא דתקנת מעמ"ש הוא דעשאוהו חז"ל כאלו נסתלק המלוה הא' והלוה זקף במלוה להזוכה כיון שקיבל עליו פא"פ לפרוע להזוכה כמ"ש הבעה"ת שער כ"ח והסמ"ע ס"ק ע"א א"כ כיון דהטעם הוא דה"ל כאלו הלוה זקף במלוה להזוכה א"כ פשיטא דנגד הזוכה אינו אלא מע"פ מאי תאמר דהמלוה הא' הקנה ג"כ זכותו להזוכה ובא בכחו לטרוף מהלקוחות זה ליתא דמה"ת נאמר דחז"ל תקנו מעמ"ש בתרי אנפי לומר שיהיה הלוה כאלו לוה מן הזוכה וגם שיקנה הזוכה זכות המלוה דהוי תרתי מילי דסתרי אהדדי ודוק אמנם מה שהעלה הש"ך שם וכאן בס"ק ס"ח דאף לענין פרעתי הוי מלוה ע"פ ונאמן לוי לומר לשמעון פרעתיך אלא שאם אח"כ רוצה ראובן ליתן כומ"ס לשמעון יכול לגבות מלוי וא"נ לומר פרעתי לא נהירא לי כלל דכיון דטעמא דא"נ לומר פרעתיך במלוה בשטר הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ ממ"נ אי נאמר דלוי יכול לומר פרעתיך לשמעון א"כ ע"כ צ"ל כיון דהוי מלוה ע"פ לגביה לא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ מה מועיל הכומ"ס שנותן ראובן אח"כ לשמעון הא לוי אומר שפרעו מקודם שהיה לו השטר' כתיבה ואי נאמר דאף כאן שייך שטרך בידי מאי בעי דה"ל ללוי לחוש שראובן יתן אח"כ שטר כתיבה לשמעון וכעין מה שמבואר בסי' ס"א ס"ז גבי א' שכתב לחבירו שנתחייב לו עד אלף זהו' שיודה לו אח"כ בכת"י ואח"כ הודה לו בכת"י בזמן מאוחר שטורף מלקוחות מזמן שטר הראשון שלא היה ללקוחות לקנות מחשש זה שיודה לו אח"כ בכת"י ע"ש וה"נ דא"כ אף בלא כומ"ס לא יהיה לוי נאמן לומר פרעתי מה"ט דהוי ליה לחוש שמא יתן לו כומ"ס אח"כ ובאמת לפעד"נ דאף בלא כומ"ס אין לוי נאמן לומר פרעתי לשמעון מה"ט דה"ל לחוש שיתן לו כומ"ס אח"כ כמבואר בסי' ס"א ואף שיש לחלק דל"ד להתם דהתם התחייב א"ע בשטר מעכשיו כל מה שיודה אח"כ לכך ה"ל ללקוחו' ליזהר משא"כ הכא אף שיתן לו כתיבה אח"כ מ"מ יהיה נאמן לומר שפרע קודם שנתן לו הכתיבה ואי משום דילמא כבר נתן לו השטר כתיבה הלא השטר כתיבה קלא אית לי' כמ"ש הש"ך בס"ק ס"ב מ"מ מן הסברא נראה יותר שא"נ לומר פרעתי לשמעון דאם איתא דפרעו היה לו ליטול את השטר מיד ראובן ולא להניחו בידו כיון שכופין אותו להחזירו ואכתי ה"ל לחוש שיתן לו שטר כתיב' אח"כ ושמעון יכפור שמעולם לא נתן לו השטר במעמ"ש לבד ואף שיש עדי' ע"ז מ"מ דילמא ימותו או ילכו למד"ה ועמ"ש עוד מענין זה בס"ק ז"ך:
כ אין לוי חשוב נוגע. בתשובת מוהרי"ט ח"א סימן ע"ט פירש דמיירי דוקא שראו בידו שטר זה קודם המכירה והיה חתום בו לוי הקונה אבל אם לא ראו בידו השט"ח קודם חיישינן ודאי דילמא עתה חתם א"ע לוי הקונה לעד והוי נוגע גמור ע"ש ועמ"ש בסי' ל"ז סק"ד בזה וכצ"ל בדברי בעה"ת שהביא הרב בהגה דא"נ להעיד בע"פ זה שקנה השטר ולענין מה שהשיג הש"ך על דברי הבעה"ת והטור והמחבר אין דבריו מוכרחים כלל ודברי הט"ז נכונים בזה ע"ש:
כא ונתנו ללוי בכומ"ס והיה שמעון א' מעידי המתנה. הסמ"ע והש"ך פי' דר"ל שלוי אומר כן שנתנו לו בכומ"ס וראובן כופר אבל אם מודה ראובן קנה לוי אע"פ ששמעון נוגע וסיים הש"ך שכן בדין דמה בכך ששמעון נוגע אם ראובן מודה לו שנתנו לו בכומ"ס וששמעון עד בדבר וה"ה בכל דבר שצריך עדים בענין אם הבעל הדבר מודה שאלו הם עדים אע"פ שאחד מהן נוגע או אפילו שניהם נוגעים הענין כשר ונראה ראיה ברורה לדבריהם מדברי בעה"ת שער נ"א ח"ד שמשם מקור דין זה דלאחר שהעלה דשמעון מיחשב נוגע בדבר סיים וז"ל ואין ממש בעדותן שאין כאן אלא ע"א כשר וכבר נפסל כשנצטרף עמו בעדותן עכ"ל ואי אמרת דכוונת הבעה"ת והט"ו דכיון דשמעון נוגע בדבר אין כאן מעשה שטר כלל ואף שראובן מודה לא מהני א"כ למה ליה להבעה"ת לומר שאין כאן אלא ע"א כשר וכבר נפסל כשנצטרף עמו בעדותן תיפוק ליה דשטר קניה כגון שטר מתנה או גיטי נשים בע"א אף שהענין אמת פשיטא דאין כאן מעשה שטר כלל והמתנה בטילה דשטר בע"א לאו שטר הוא ופסול מדאורייתא כדאמרינן בפ' ג"פ דף קס"ה דשטר בע"א פסול דאורייתא ע"ש א"ו דפסול מחמת נגיעה שאני דאם ראובן היה מודה שהשטר מתנה של השטר אמת היה נקנה בו השטר וא"כ ה"א כיון דהעד השני הוא כשר מחויב ראובן לישבע להכחיש את העד שלא ציוה ליתן השטר כתיבה קמ"ל דכיון שנצטרף עם הפסול נפסל הוא ג"כ וז"ב אך יש לתמוה על הבעה"ת דהא בפסול נגיעה הלא אמרי' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה כדאמרי' בפ"ק דמכות דבמקיימי דבר דיבר הכתוב ולא בעושי הדבר וכמ"ש הרב רמ"א בסי' ל"ו ס"א בהגה דשטר שחתום עליו בעל דבר או נוגע בעדות כשר באחרים והוא מדברי הריב"ש כמ"ש הש"ך שם ובאמת ראיתי שכבר עמד בזה הרב בעל מ"ל פ"ה מהל' עדות והניח בקושיא וא"כ לפי דברי הריב"ש והרב בסי' ל"ו ופשטא דש"ס פ"ק דמכות היה צריך ראובן לישבע להכחיש העד השני ומסתימת דברי הט"ו והרב לא משמע כן אך מ"מ לק"מ דהאמת דאף בלא טעמא דהבעה"ת א"ל ראובן לישבע להכחיש העד השני דהא לוי תובע את ראובן שנתן לו השטר בכומ"ס וראובן מכחישו א"כ ה"ל כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליה ש"ד להכחיש את העד ואע"ג דזה שתובע לוי לראובן הוי ליה בע"פ שמכר לו שטרו דהא משטר כתיבה אין ראיה דהא שמעון הוי נוגע בדבר מ"מ אם ראובן יודה ללוי שמכר לו שטרו יהא יכול לוי לטרוף מהלקוחות של שמעון ע"פ הודאת לוי כמבואר בסי' פ"ו ס"ח דראובן שהלוה לשמעון ע"פ ושמעון הלוה ללוי בשטר דאם שמעון מודה שחייב לראובן בע"פ דיכול ראובן לטרוף מלקוחות של לוי בכח השטר שיש לשמעון על לוי דמה לי ששמעון יטרוף מלקוחות של לוי ומה לי ראובן שיטרוף בכח שמעון ע"ש וא"כ ה"נ אם ראובן יודה שמכרו ללוי בכומ"ס יהא יכול ראובן לטרוף בהשטר מהלקוחות של שמעון דמה לי שראובן יטרוף או לוי שבא מכחו שהודה לו שמכר לו את השטר כדינו וא"כ ה"ל תביעת שעבוד קרקעות ואין נשבעין ש"ד על כפירתו והא דהוצרך הבעה"ת ליתן טעם שהעד כשר נפסל בצירופו היינו אף בשטר שאין בו אחריות נכסים אבל הט"ו י"ל דמיירי בסתם שטר דאחריות ט"ס הוא אבל שאין בו אחריות מפורש באמת חייב ראובן ש"ד להכחיש העד השני וא"ש אמנם יש לתמוה על המחבר האיך סתם כאן כהבעה"ת והטור דבשלמא אינהו לטעמייהו אזלי דהכריעו דלא כשיטת הרמב"ם דאינו נאמן הלוקח לומר שטר כתיבה היה לי ואבד אבל המחבר שהביא בסי"א דיעה הא' שיטת הרמב"ם דמי שהוציא שטר וטוען שחבירו מכרו לו בכומ"ס ואבד ממנו שטר המכר דא"צ עדים לענין קנייתו דכיון שהוא מוחזק בו נאמן לענין קנייתו אבל צריך עדי' לענין תביעתו שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר לי שבע"ד שלי כתב ומסר לך ובב"י הכריע כשיטה זו וא"כ לשיטה זו קשה דלמה אם שמעון הוא א' מעידי המתנה יכול ראובן לכפור בשטר הכתיבה כיון ששמעון נוגע בדבר ממ"נ דהא נגד הנתבע שהוא שמעון ודאי לוי נאמן שהשטר כתיבה אמת דהא שמעון הלוה הוא גופיה חתום על השטר כתיבה בעד והרי הודה שהשטר כתיבה אמת והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ושוב אינו יכול לחזור בו כדפריך הש"ס בפחז"ה בסוגיא דמכר פרה וטלית וכיון דאסהיד עליה דלוי הוא האיך מצי מפיק ליה ע"ש וכן הוא בסי' ל"ז ס"ז בהגה וא"כ ה"נ כיון דשמעון הלוה גופיה העיד דראובן מכרו ללוי בכומ"ס שוב א"י לדחותו ואי דלוי הקונה א"נ נגד ראובן המוכר שיכול לכפור בו ולומר שהשטר כתיבה הוא שקר כיון ששמעון נוגע בדבר מ"מ הא לשיטת הרמב"ם נאמן לענין קנייתו לומר שטר כתיבה היה לי ואבד וא"כ ה"נ כיון דאם ראובן היה מודה שהשטר כתיבה אמת אף דשמעון נוגע בעדות היה נקנה בשטר כתיבה זו גוף השטר וא"כ כיון דלוי אומר שהשטר כתיבה אמת ומכחיש את ראובן המוכר אמאי א"נ דמה לי כשאין שטר כתיבה כלל לפנינו דנאמן לומר היה לי שטר כתיבה ואבד ומה לי דשטר כתיבה לפנינו אלא שהעדים נוגעים כיון דגוף השטר נקנה בו אלא דכיון שהמוכר מכחישם אין אנו מאמינים להם דדילמא משקרי כיון שהן נוגעים וא"כ הקונה שהוא מוחזק בשטר להימן שהשטר כתיבה אמת כמו בהיה לי ואבד דה"נ הוי כמו אבד השטר דהא בשעת כתיבת השטר כתיבה היה נקנה גוף השטר אלא שעתה המוכר כופר בו ואין אנו מאמינים בשטר כתיבה והוי כנאבד ועוד קשה אף לפי שיטת רוב הפוס' שאף לענין קנייתו א"נ לומר שטר כתיבה היה לי ואבד מ"מ הא הרב רמ"א כתב בתשו' סי' פ"ו דהיכ' דע"א מסייע להקונה כ"ע מודי' דנאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבד ע"ש והביאו בכנה"ג וא"כ לשיטת הריב"ש והרב בסי' ל"ו ס"א דבפסול נגיעה לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטילה א"כ הכא אף דשמעון נוגע בעדות מ"מ הא איכא עד השני שמעיד שהשטר כתיבה אמת שלא נפסל בצירופו עם שמעון וא"כ לכ"ע יהא לוי נאמן לומר שהשטר כתיבה אמת כיון דהוי כאומר שטר כתיבה היה לי ואבד וע"א מסייע לו וצ"ע. אך אמנם אף שהעלו הסמ"ע והש"ך דהיכא שראובן מודה שהשטר כתיבה אמת נקנה גוף השטר בכומ"ס כיון שראובן אומר שהעדים כשרים ואומרים אמת וכמו שהוכחתי מדברי הבעה"ת מ"מ נלפענ"ד דדין זה תליא באשלי רברבי והוא מה דאיתא בש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ב דשליח נעשה עד לענין קדושין לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקידשה בשטר או בכסף והיא מודה שקיבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון אבל אם אומרת שלא קבלה הכסף אינה מקודשת דהוי נוגעין בעדותן וזו הוא שיטת הרא"ש וטור ורי"ח אבל הרשב"א והר"ן שם ס"ל דאף שהיא מודה הוי ספק קדושין הואיל דבלא הודאה שלה לא מהני העדים הוי כאלו קידש בלא עדים וכן הסכימו הב"ח והח"מ שם וא"כ ה"נ לענין שטר מתנה והעדים הם נוגעים כיון דעיקר המתנה לא מקניא אלא בשטר דאף שהענין אמת אינו מועיל אלא בעדים כשרים כדאמרי' בפ"ק דגיטין דשטרי מתנה העולים בערכאות פסולים אף דודאי לא משקרי מ"מ לא אלימי למיעבד שטרא וכמבואר בסי' ס"ח וא"כ אף שהבע"ד מודה שהענין אמת והעדים הם כשרים ואמתים מ"מ כיון שע"פ הודאתו הם עדים הוי כשטר בלא עדים ולא מהני כלל אלא שהט"ו לטעמייהו אזלי דס"ל באה"ע שם דכה"ג מועיל אף לענין קדושין אף דאין קדושין נגמרים אלא ע"פ עדים דוקא ולא מהני הודאה גרידא בלא עדים אבל לשיטת החולקים שם ה"נ כאן וא"כ ה"נ יכול שמעון הלוה לומר קים לי כהני פוסקים דאף שהענין אמת מ"מ השטר כתיבה אינו מועיל בכה"ג ומה דמסיים הש"ך עוד טעם משום דלא אברי סהדי אלא לשקרי כמבואר בר"ס קצ"א כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה אע"פ שאין שם עדים אינו מובן כלל דשאני התם שכתב בכת"י אבל היכא שעדים כתבו לו שטר מכירה והעדים הם פסולים אף שהבע"ד מודה שהענין אמת פשיטא שאין השטר מועיל כלל להיות שטר קנין א"ו דעיקר הטעם הוא כמ"ש הש"ך בתחילה דכיון שהבע"ד מודה שהעדים הם כשרים מועיל לקנין דשוב אינם נוגעי' בעדותן וזה תליא בפלוגתא המבואר באה"ע לענין קדושין זהו מה שנ"ל בדינים אלו:
כב כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו. נראה דלפי שיטת הסמ"ע והש"ך דאם ראובן מודה שהשטר כתיבה אמת נקנה בו גוף השטר וא"כ לפי דבריהם ה"ה אם עדים אחרים מעידים שראובן ציוה להעדים החתומים לחתום נמי השטר כשר כיון שהם עדים כשרים והענין אמת א"כ ה"ה הכא אם שמעון החתום בשטר נוטל הממון שחייב בידו לפני הב"ד ואומר כל מי שיזכה בדין יטול הממון ומעיד שהשטר כתיבה אמת ה"ז נאמן דכאן לא שייך השני נוח לו מהא' כיון שמסלק הממון תיכף לפני הב"ד וכדאמרינן בר"פ חז"ה דשוכרי הבית אי נקיטי אגר ביתא בידייהו נאמנים להחזיק המשכיר בהבית דשוב אינם נוגעים כלל בעדותן וע"ש וכמבואר בסי' ל"ז סי"ב וכמ"ש שם בביאור דברי בעה"ת שבכאן וע"ש:
כג ומחלו ללוה מחול. דעת הראנ"ח דהיכא שמכר השט"ח למי שהיה חייב ללוה דשוב אין המוכר יכול למוחלו דכיון שהלוקח כבר חייב ללוה הוי כגבוי ועומד ולא מהני מחילת המוכר לאחר גביית הלוקח והש"ך חולק עליו דכיון דקיי"ל בסי' פ"ה דזה גובה וזה גובה א"כ לא מיחשב כגבוי והנכון אתו דהא אף היכא שיש לשניהם נכסים בשוה מבואר בסי' פ"ה ס"ו דלא מיחשב כגבוי אך מ"מ היכא שהמוכר יודע שהלוקח חייב ללוה יש לדון בזה לפי שיטת הרמב"ם ורוב הקדמונים דטעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול הוא משום דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן וטעמא דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן מבואר בתוס' ורא"ש ונ"י משום דא"י למכור השעבוד משום דהנכסים אינן ברשותו והוי כמוכר דשלב"ל והנה במוכר פירות דקל שלב"ל מבואר בסי' ר"ט ס"ד דאם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו כדאיתא בש"ס פא"נ וא"כ הכא שהלוקח חייב להלוה א"כ תיכף כשקונה השט"ח הרי הוא תופס עבור החוב מה שהוא חייב להלוה כמבואר בסי' פ"ה ס"ה דשנים שלוו זה מזה חשיב כתפס וא"כ בכה"ג הקנין מדאורייתא ושוב א"י למחול אך יש לדחות זה דהתם תפס הפירות עצמן שקנה ולכך מועיל התפיסה אבל בתפס דבר אחר עבור הקנין לא מהני דמנה אין כאן משכון אין כאן כמ"ש הב"י בסי' ר"ט שם בשם בעה"ת ומשמעות לשון הטור שם וא"כ הכא כיון דלא מיחשב כגוביינא א"כ הוי כמו שתפס דבר אחר דלא מהני התפיסה וכ"ש לפי מה שהוכחתי בס"ק ל' כסברת מוהר"מ לובלין בתשובה דלא מהני תפיסה אלא כשהיה יכול לחזור קודם התפיסה ושתק כשתפס אבל היכא דלא יכול לחזור לא מהני התפיסה ע"ש א"כ ניחא הכא בלא"ה דהא בשעת המכירה הוי כתפס ומה היה יכול לעשות:
כד אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו. זו היא שיטת הרשב"א והוכיח כן מפרק האיש מקדש דף מ"ח דאמרי' התם כתנאי התקדשי לי בשט"ח ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ ומדלא פריך אדרבנן אמאי שמין את הנייר ש"מ דאי חזר ומחל אין מוציאין את הנייר מיד הלוקח והש"ך דחה ראיה זו די"ל הא דלא פריך אדרבנן די"ל כאידך אוקימתא דפליגי במסר ולא כתב ובפלוגתא דרבי ורבנן והילכך נהי דלא קנתה השט"ח מ"מ קנתה הנייר וכמ"ש הריטב"א ולכך הוצרך להקשות דר"מ אדר"מ והנה הש"ך לטעמי' אזיל דהכריע בסק"ו כהריטב"א דבמסר ולא כתב קנה הנייר במתנה אך לפמ"ש בסק"ב דהרשב"א בתשובה ס"ל דאף במתנה לא קנה הנייר א"כ הוכחת הרשב"א שפיר דאי מיירי במסר ולא כתב אכתי תקשי אדרבנן א"ו דהש"ס אזלי למאי דמשני דפליגי בדשמואל ולכך לא מצי להקשות אדרבנן משום דאין הלוקח צריך להחזיר הנייר כשמחלו המוכר אך מ"מ תי' זה לא יתכן בדברי תי' הרשב"א לקדושין שהביא שם ראיה זו דאין הלוקח צריך להחזיר הנייר ומדבריו שם מוכח דס"ל דבמסר ולא כתב קנה הנייר לענין קדושין וכמ"ש בסק"ב אך י"ל דהרשב"א ס"ל דהש"ס בעי להקשות לכולהו פרוקי דלעיל וכמ"ש הרשב"א שם ד"ה אילימא ע"ש אלא דדברי הרשב"א שם תמוהים מאוד עיין בדבריו ואין כאן מקומן ע"ש. ולענין דינא הכריע הש"ך דהוי ספיקא דדינא אי מוציאין הנייר מיד הלוקח כשמחלו המוכר ולכך אין כופין ללוקח להחזיר את הנייר דהממע"ה ולענין קדושין אי קידש הלוקח אשה בהנייר הוי ספק קדושין דדילמא א"ל להחזיר הנייר וקדושי ודאי לא הוי דדילמא צריך להחזיר הנייר ולפעד"נ דהוי קדושי ודאי דכיון דהדין הוא בכל ספיקא דדינ' דהממע"ה א"כ זוכה בדין תורה בהמעות והוי המעות שלו ממש ול"ד לשאר ספק קדושין דהספק הוא בענין הקדושין עצמן אי מועיל או לא משא"כ הכא דהספק הוא בענין המעות אי הוי שלו או אינו שלו והוי גזל א"כ בכה"ג כיון שמדין תורה אין מוציאין הנייר מיד הלוקח דהממע"ה א"כ זוכה בנייר ע"פ ד"ת והוי שלו ממש ומקודשת ודאי ועוד י"ל כיון שמן הדין אין מוציאין הנייר מיד הלוקח א"כ אף שהאמת הוא שחייב להחזיר הנייר מ"מ זוכה ביאוש בעלים דהא בפרק מרובה דף ס"ו ע"א אמרינן אמר רבה יאוש אמרי רבנן דנקני בגניבה וגזילה מיהו לא ידעינן אי דאוריית' אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוי אמוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרא מינה מקמי דתיתי לידיה קני לה האי נמי כיון דמייאש מריה קני ליה או דילמא ל"ד לאבידה אבידה הוא דכי אתיא לידיה בהיתרא אתיא לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתי לידיה מדרבנן הוא דאמרי רבנן נקני מפני תקנת השבים ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה אפילו מדרבנן הרי להדיא דהיכא דבהיתרא אתי לידיה לכ"ע יאוש קונה אף מדאורייתא כמו במציאה וא"כ הכא כיון שהוא ספיקא דדינא אי הלוקח צריך להחזיר הנייר ומדין תורה א"צ להחזיר דהממע"ה א"כ אף אם האמת דצריך להחזיר הנייר מ"מ לא הוי גזל בידו דקנה הנייר ביאוש דהא מתחילה בהיתרא אתי לידיה וגם עכשיו א"צ להחזיר הנייר מן הדין דממע"ה א"כ נקנה לו גוף הנייר ביאוש והוי קדושי ודאי זה נ"ל נכון לדינא ובזה יש לתרץ קושית הרשב"א שהקשה דאמאי לא פריך הש"ס אדרבנן דאמאי שמין את הנייר כיון דצריך הלוקח להחזיר הנייר ולפמ"ש ניחא דהא במסקנא אמרינן התם דרבנן ספוקי מספקי להו אי כר"מ אי כר"א ופי' בחי' הרשב"א דהש"ס הוכיחו כן דאל"כ מאי קמ"ל חכמים דשמין את הנייר דודאי כ"ע מודים בזה אלא דקמ"ל דיוקא דאם לאו הוי ספק מקודשת וא"כ לא מצי הש"ס לאקשויי לרבנן אמאי שמין את הנייר הא הלוקח צריך להחזירו די"ל דרבנן מספקא להו בדשמואל אי מהני מחילת המוכר כלל או לא וא"כ האשה א"צ להחזיר את הנייר מספק משום דהממע"ה ולכך אם יש בנייר ש"פ מקודשת ודאי כיון דמדינא א"צ להחזיר את הנייר מספק א"כ הוי מעות שלה משא"כ כשאין בנייר ש"פ כיון דהוי ספיקא ואין מוציאין מיד הלוה הוי קדושי ספק וגם י"ל דודאי אינה מקודשת דכיון דאין מוציאין מיד הלוה הוי קדושי טעות כמ"ש בסק"א ע"ש וא"ש ונכון: