אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

סה

סד

א היה יכול לגבות בו. דעת הסמ"ע והב"ח דעכ"פ צריך ש"ח להכחיש את העד והש"ך השיג ע"ז דל"ד לע"א מעיד שהוא פרוע דצריך שבועה שהעד אומר שהוא פרוע בודאי משא"כ הכא שאינו אומר שהוא פרוע אלא שהשטר הי' בידו וא"י מיד מי בא לידו דאיתרע ומ"מ יכול להיות שהמלוה הפקידו אצלו ולכך א"צ שבועה כמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן דהיכא שע"א מעיד שהשטר פרוע והוא טוען סטראי דא"צ שבועה כלל וכו' ואין דבריו מוכרחים דשא"ה שאין מכחיש העד כלל דהא פרע סתם ויכול להיות שחייב לו מצד אחר ולכך א"ל שבועה משא"כ הכא שהעד מכחישו לגמרי ולפי דברי העד השער בטל צריך שבועה מדרבנן להכחיש את העד כדי להפיס דעתו כמו בע"א מעיד שהוא פרוע דמשביעינן ליה כדי להפיס דעתו כמבואר בפ' הכותב ואף שהש"ך בסוף דבריו הרגיש בזה וסיים דלא גרע הכחשתו מאלו היה מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו דא"צ שבועה לפי שיטתו ע"ש וכוונתו דלא שייך שבועה להכחיש העד כיון דאף אם מודה לו ממש א"צ שבועה היכי שייך שבועה להכחישו אי משום הא לא איריא דאף אם היה מודה לו שהוא נתנו לידו צריך ג"כ שבועה כיון דא"נ אלא במיגו דהיה מכחישו לפי סברת הש"ך בסק"ד ואם היה מכחישו היה צריך שבועה להכחיש את העד ה"נ כשהוא מודה ואף דגבי סטראי א"ל שבועה להבעה"ת והרמב"ן אף דא"נ אלא במיגו דהיה מכחיש העד כבר בארתי טעמו בסי' נ"ח סק"א משא"כ הכא. אמנם לדידי צ"ע בהאי דינא מטעם אחר כיון דקיי"ל דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אף באין כת"י יוצא ממ"א כמבואר בסי' מ"ו סל"ז משום דעולה הוא ואין אדם משים א"ע רשע והנה הוכחתי שם מדברי הרמב"ן והריב"ש בסי' שצ"ו דאף היכא שאינו פוסל עצמו לעדות אלא דאיסורא בעלמא עביד א"נ לעשות עצמו רשע וא"כ ה"נ א"נ לומר שהחזיר את השטר שהיה בידו וא"י מיד מי בא לידו כיון דשלא כדין עבד ועבר על דברי חכמים ואיסור גמור הוא א"נ לעשות עצמו רשע וליכא למימר דפלגינן דיבוריה דהאמת הוא דהשטר איתרע שבא לידו שלא כדין רק דלאו הוא החזיר השטר אלא איש אחר החזיר את השטר כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין דמי שאמר פ' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו דפלגינן דיבורא שרבע אבל לא אותו זה ליתא כיון דשבועת ע"א שהוא פרוע אינו אלא מדרבנן בעלמא כדי להפיס דעתו מה"ת נאמר דפלגינן דיבורא בכה"ג לחייבו שבועה כדי להפיס דעתו כיון שהעד אינו נאמן בדבריו ומשים א"ע רשע וכ"כ התוס' בפ"ב דכתובות ובפ"ק דסנהדרין לתרץ הא דעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים אף באין כת"י יוצא ממ"א משום דא"א משים א"ע רשע ולא אמרינן דפלגינן דיבורייהו ואנוסים מחמת נפשות היו ותירצו כיון דקיום שטרות מדרבנן הוא לא אמרינן פלגינן דיבורא כדי לפסול את השטר ע"ש וכ"ש הכא כיון דשבועת ע"א שהוא פרוע אינו אלא מדרבנן כדי להפיס דעתו בכה"ג שהעד משים עצמו רשע וא"נ בדבריו לא אמרינן פלגינן דיבורא לחייבו שבועה כדי להפיס דעתו ועוד דהכא איכא חזקה כנגד העד דכאן נמצא כאן היה ומה"ת נאמר שבא השטר ליד אחר בנתים ומה"ט כתב הרמב"ן בס' המלחמות בס"פ ג"פ ובחידושיו שם דשני יב"ש הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן שמיד אחר בא לידו ואותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה משום חזקה דכ"נ כ"ה ולא היה ביד אחר מעולם וא"כ ה"נ אמרינן כן וכיון שאין השטר עומד לכך אפשר דא"צ שבועה להכחיש את העד כמו בע"א מעיד שהוא פרוע והוא ת"ז דא"צ שבועה כמבואר בסי' פ"ד ס"ה ואף לפמ"ש שם דאף בדבר שאין השטר עומד לכך מ"מ צריך שבועה להכחיש את העד מ"מ כולי האי דנימא בכה"ג פלגינן דיבורא אפשר דלא אמרינן ולזה הדעת נוטה:

ב אע"פ שבעל המשכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום. משמע אף שהוא בתוך זמן המשכונא מ"מ חיישינן שנפרע ולא נשאר חייב לו אלא דבר מועט ואף לפמ"ש בס"ק שאח"ז דבת"ז ונמצא ביד אחר מחזירין להמלוה היינו משום דאיכא חזקה דא"א פורע בת"ז משא"כ הכא בשטר משכונא כיון דהמלוה אוכל פירו' לא שייך א"א פורע בת"ז דעביד הלוה דפרע בת"ז כדי שלא יאכל המלוה הפירות וכעין זה כתב מוהרי"ט בחח"מ סי' קכ"ד והביאו הכנה"ג בסי' ע"ח ע"ש:

ג מיהו אם היורש מוצא שטר כתובת אשה הנפקד אצלו יחזירנו לאשה ול"ח לפרעון. כתב הסמ"ע היינו טעמא משום דאין כתובה ניתנה לגבות מחיים והא דכתב הרא"ש והביאו המחבר בס"ה דשטר נדונייתה הנמצא הוא כשט"ח היינו דוקא נדוניית' שהיא נתנה לו בשעת שכנסה שהוא עומד להפרע טפי משא"כ כתובה דאסור לו לפרוע ולהשהות את אשתו בלא כתובה והש"ך השיג עליו דפשיטא דמדינא אף בכתובה חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתארמלה וכדאיתא להדיא בש"ס פ"ק דמציעא דף ז' והריטב"א גופיה שם אלא הכא הוא מצד המנהג שדרך הנשים להפקיד כתובתן והיכא שאין מנהג ברור חיישינן לפרעון עכ"ל והנה מדברי שניהם נלמד דבשטר בתוך זמנו ונמצא ביד אחר ואף ביד היורש וא"י מה טיבו לא יחזיר לא לזה ולא לזה אף להרא"ש וכ"כ הכ"מ בפי"ד מה"מ על מ"ש הרמב"ם שם והביאו הטור והמחבר בס"ס מ"א ואפילו היה השטר יוצא מת"י אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא ת"ז נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה דא"א פורע בת"ז ופירש הכ"מ דמיירי שאין ידוע שנפל אלא ביוצא מת"י אחר ואין אותו אחר יודע איך בא לידו דאלו בידוע שנפל לא היה תולה הרמב"ם דין זה בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב"ד וכ"כ הב"ח שם בפי' דברי הרמב"ם והטור שם ע"ש והש"ך כתב שם דזה הוא מילתא דפשיטא דמה לי נפל ומה לי יוצא מת"י אחר ע"ש ומה מאוד תמיהני על דברי הגדולים הללו דלפעד"נ דבת"ז הדין חלוק בין נפל ליוצא מת"י אחר דהא דעת הרא"ש והט"ו בסעיף שאח"ז דהיכא שהשטר ביד אחר וא"י מה טיבו ושניהם מודים שהוא של המלוה דיחזיר למלוה ול"ח לקנוניא וכתבו הרא"ש והטור הטעם דל"ח לקנוניא אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דאית ביה ריעותא לא נזהר לשומרו אבל בשטר המופקד לא אתייליד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד יודע מכח מי בא לידו ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם עכ"ל וא"כ כשהוא בת"ז נראה דאף שהלוה אומר אני הפקדתי אותו א"נ ויחזירנו להמלוה דבשלמא בשטר שנפל והוא ת"ז ניחא דלא יחזיר דכיון שנפל איתרע החזקה דא"א פורע בת"ז דכיון דלא נזהר לשומרו מסתמא נפרע משא"כ בשטר המופקד דלא אתייליד ביה ריעותא כלל אלא כשהוא ביד אחר וא"י מה טיבו לא יחזירנו לא לזה ולא לזה משום דמעליותא דשטרא הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולכך כשהוא ביד אחר ליכא חזקה דהלוה יכול לומר אני הפקדתיו אבל כשהוא בת"ז כיון דאף במלוה ע"פ בת"ז אין הלוה נאמן לומר פרעתי משום החזקה דא"א פורע בת"ז א"כ אף כשהשטר הוא ביד אחר כיון דלא אתייליד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד זוכר מכח מי בא לידו אי מן המלוה או מן הלוה וא"כ כיון דאיכא חזקה דא"א פורע בת"ז א"כ מסתמא המלוה הפקידו אצלו דהאיך בא השטר ליד הלוה כיון שעדיין לא פרעו וא"כ מחמת החזקה דת"ז מוכח דודאי המלוה הפקידו אצלו ולא הלוה ומה לי דכששניהם מודים דס"ל להרא"ש והטור דיעשה כמאמרם משום דלא אתייליד ריעותא ומה לי כשהלוה מכחיש דכיון דת"ז הוא לא מהימן ולא משגיחינן בהכחשתו דודאי משקר ואף להרשב"א וסייעתו דס"ל דאף כששניהם מודים חיישינן לקנוניא י"ל דמודים דבשטר המופקד לא אתייליד ריעותא אלא דמ"מ כיון שנמצא ביד אחר כיון דליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא י"ל דהלוה הפקידו אצלו א"כ הוי כמלוה ע"פ דחיישינן לקנוניא ולא מהני הודאת הלוה לטרוף מלקוחו' אף לדינא דאורייתא וכן משמע להדיא בתשובת הרשב"א המיוחס' להרמב"ן בסי' י"ט דזה הוא עיקר טעמו דלא יחזיר אף כשמודה דחיישינן לקנוניא אף בלא ריעותא אבל גם הוא מודה דבשטר המופקד ליכא ריעותא כלל ע"ש וא"כ בת"ז הדין נותן דיחזירנו למלוה דודאי הוא הפקידו דחזקה א"א פורע בת"ז והנראה בזה דס"ל להמחברים הללו דע"כ לא סמכינן על חזקה דת"ז אלא היכא דאנו מסופקים אם פרע או לא דהחזקה באה על אותו ענין שאנו מסופקים בו אמרינן חזקה דלא פרע דא"א פורע בת"ז וכן כל החזקו' שבש"ס הוא בכה"ג שהחזקה באה על אותו ענין שאנו מסופקים בו משא"כ הכא שאנו מסופקים אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה וזה הוא ספק שקול לפנינו דליכא חזקה שהמלוה הפקידו אצלו דכך יכול להיות שהשטר בא מיד הלוה כמו מיד המלוה וכשהלוה הפקידו אצלו איתרע חזקה דת"ז ולכך בכה"ג לא סמכינן על החזקה להוכיח שמיד המלוה בא לידו כיון שיש ספק לפנינו דדילמא מיד הלוה בא לידו וזה הוא ספק שקול לפנינו. אמנם אלו הדברים מרפסין איגרא דמנ"ל לומר כן ואדרבה הסברא נותנת דמחמת החזקה דא"א פורע ת"ז י"ל דמיד המלוה בא לידו דהא אם מן הלוה בא לידו ע"כ צריך אתה לומר דפרע לו ואיתרע חזקה דת"ז וא"כ מחמת החזקה דת"ז י"ל דמיד המלוה בא לידו דהא הא בהא תליא וראיה ברורה נלפענ"ד מפ"ק דפסחים דף ז' ע"א דפריך הש"ס התם ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא ר"י בר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין אם רוב מעשר מעשר ואמאי ליזל בתר בתרא ומשני התם רנב"י הב"ע כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר וא"י איזה מהן בסוף הרי להדיא דאע"ג אם נשתמש בה מעשר לבסוף אף שהרוב חולין אזלינן בתר בתרא ובודאי מעשר הוא וזה הספק שקול לפנינו דא"י איזה מהן נשתמש לבסוף ובזה ליכא רובא ואפ"ה אזלינן בתר רובא דאם נשתמש בה הרוב חולין אמרינן דמסתמא זה הנמצא מרובא קפריש וחולין הוא ובודאי חולין נשתמש לבסוף וא"כ ה"נ כיון דאיכא חזקה דא"א פורע בת"ז מוכח דודאי המלוה הפקידו אצלו ולא הלוה אף שזה הספק הוא ספק השקול וז"ב. ומה שהקשה הסמ"ע מדברי תשובת הרא"ש שבס"ה והביא הטור בסי' רמ"ג סי"ח לא ידעתי מה קשיא ליה דדילמא מיירי התם שהבעל מת בחיי אחותו ויורשי הבעל טוענים אנו פרענו לה השטר נדונייתה ואנו נתננו השטר ליד ראובן ואף את"ל דהוי משמע ליה להסמ"ע דיורשי הבעל לא טענו כלום רק כיון שהבעל מת בחיי אחותו ושטר נדוניא הוא ביד ראובן י"ל שהבעל פרע בחייו לאשתו שהיא אחותו סך הנדוניא וע"ז הקשה שהוא ת"ז גם בזה י"ל דזה לא הוי ת"ז כלל דהא התוס' והרא"ש הקשו בב"ב בפ"ק דאמאי אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דהא הוי ת"ז ותי' לחד תי' דהבעל עביד דמתפיס צררי קודם מותו כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד וכהגיע זמן דמי ומה"ט פסק בש"ע באה"ע בר"ס צ"ו דאף בנצ"ב שאינם בעין אינה גובה אלא בשבועה וכמ"ש בב"ש שם וא"כ י"ל דזה לא הוי ת"ז כלל כיון שהבעל מת בחייה עביד דמתפיס צררי קודם מותו וזה נרא' ג"כ כוונת הש"ך שהשיג על הסמ"ע וכתב דמדינא אף בכתובה חיישי' לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתארמלה וכדאיתא להדיא בש"ס בפ"ק דמציעא דף ז' והריטב"א גופיה שם וכמ"ש בס"ק ל"ב ובאמת לכאורה בריטב"א מבואר להיפך דהא פסק דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה דל"ח לפרעון כיון שהוא ת"ז כר' יוסי ומה דס"ל לר"י דנתארמלה ונתגרשה לא יחזיר היינו כשנתארמלה ונפל יש לחוש שהיורשים פרעו לה אבל כשהיורשים אינם טוענים פרעתי י"ל שאין חוששין שהבעל פרע לה דהוי ת"ז א"ו כוונת הש"ך הוא משום שהריטב"א מחלק שם בין גרושה דא"צ אפי' שבועה משום ת"ז ובנתארמלה צריכ' שבוע' משום דקודם מותו עביד דמתפיס לה צררי והוי כהגיע הזמן וא"כ בנמצא ביד אחר אף כשנתארמלה יש לחוש שהבעל פרע לה קודם מותו והתפיס לה צררי והפקיד לו הכתובה דהוי כהגיע הזמן זה נ"ל בכוונת הש"ך ומעתה אין קושית הסמ"ע כלום מדברי תשו' הרא"ש דאף אם נאמר שאין יורשי הבעל טוענים כלום מ"מ אנו טוענים שהבעל פרע לה קודם מותו השטר נדוניא דהוי כהגיע הזמן אבל בת"ז ודאי הדין ברור להרא"ש דיחזירנו להמלוה כשא"י מה טיבו כמ"ש. אך מ"מ לענין דינא יש להסתפק דאף בכתובה ונתארמלה י"ל דהוי ת"ז דאף דהצריכו חז"ל לאלמנה שבועה אף דהוי ת"ז משום דעביד אינש דמתפיס צררי י"ל דהיינו דוקא לענין שבועה החמירו חז"ל אבל היכא דנוגע לממון חשיבא כת"ז ובאמת זו היא שיטת מוהרש"ך והביאו הכנה"ג בסי' ס"ט דכתובה שחתום עליה הבעל בעצמו בלי עדי' אף דאנן קי"ל דבכת"י נאמן לומר פרעתי מ"מ בנתארמלה גובה משום חזקה דא"א פורע בת"ז ע"ש הרי אף דלענין שבועה משביעינן לה מ"מ לענין ממון חשיב כת"ז אך הרב בעל מ"ל בפי"א מה"מ הניח דבריו בצ"ע דמנ"ל לחלק בין ממון לשבועה דכיון דמשביעינן לה ולא חשיב כת"ז ה"ה לענין ממון נמי ולכאורה יש להביא ראיה מדברי הר"ן ר"פ האשה שנתארמלה או שנתגרשה וכו' אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתים וכתב הר"ן שם דלדברי הרי"ף שהוא סובר דהא דאמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ואינה יוצאה מתח"י נאמן לומר פרעתי ע"כ הכא מיירי כגון שהבעל הודה לפני מיתתו שלא פרע דאל"כ טענינן ליתמי שפרע ומיהו בגרושה אם תובעתו לאלתר אחר גירושין לא צריכי להכי שאלו אמר פרעתיך א"נ שא"א עשוי לפרוע קודם גירושין והוי ליה כאומר פרעתיך ת"ז דא"נ וכ"כ בחי' הרמב"ן מכונה להרשב"א גבי זאת אומרת כותבין שובר ע"ש הרי להדיא דבאלמנה שדרך להתפיסה צררי קודם מותו הוי כהגיע זמן וטענינן ליתמי שפרע אף לענין ממון אך יש לדחות ראיה זו דבלא"ה יש להבין מה דמתרץ הר"ן שם דבגירושין א"א פורע בת"ז הא התם איירי שאין הכתובה בידה מדמחולקים אם היתה אלמנה או לא וא"כ כיון שאין בידה הכתובה ונפל איתרע ונאמן לומר פרעתי אף ת"ז וכ"כ הר"ן גופיה בפ' האשה שנתארמלה גבי כותב אדם עדותו על השטר וכו' דהיכא דנפל ואיתרע אף ת"ז נאמן לומר פרעתי ודוחק לומר דמיירי שנשרפה הכתובה באונס דליכא ריעותא דא"כ אף באלמנה א"נ לומר פרעתי אף לדברי הרי"ף כיון דליכא ריעותא כמ"ש באה"ע סי' ק' ס"ו בהגה ע"ש ודברי הב"ש באה"ע סי' צ"ו ס"ק ל"ב מגומגמים קצת בזה ע"ש אך זה לק"מ דהר"ן אזיל בשיטת הנ"י בפ"ק דמציעא והריטב"א בשם ר"ח וכן הוא שיטת הרמב"ן באס"ז שם דהלכה כר"י דבעודה תחת בעלה ל"ק לפרעון אף דבשטר בת"ז חיישינן לפרעון היכא דנפל מ"מ כתובה עדיפא דלא ניתנה לגבות מחיים ע"ש וא"כ לפ"ז יפה הוצרך הר"ן לומר בנתארמלה שאביהן הודה לפני מותו דאל"כ טענינן להו פרוע אף דלענין ממון מיחשב ת"ז מ"מ הכא כיון דנפל איתרע חיישינן טפי לפרעון וכ"ש הוא משטר בת"ז שנפל דחיישינן לפרעון אף שגובה מיתמי בלא שבועה וכ"ש באלמנה שאינה גובה מן היתומים בלא שבועה אף היכא דלא נפל וא"כ כשנפל איתרע ואינו גובה כלל וא"ש אך מ"מ משמעו' דברי הריטב"א והרמב"ן שהובא באס"ז דבאלמנה לא הוי כלל ת"ז מה"ט דקודם מותו הוי כהגיע זמן ממש ע"ש ודלא כמוהרש"ך וכן מוכח לפענ"ד מהא דפסק הרא"ש בפ"ק דב"ב והט"ו בר"ס ע"ח דבת"ז גובי' אף מיתומים קטנים דל"ח לצררי בת"ז וא"כ תקשה הא דאמרינן בערכין פרק שום היתומים דלכתובת אשה נזקקים לנכסי יתומים קטנים משום מזוני או משום חינא ות"ל דבאלמנה הוי ת"ז דלא ניתנה לגבות מחיים וגובים אף מיתומי' קטנים וכן הרמב"ם בפי"ב מה"מ כתב דאלמנה גובה כתובתה מיתומי' קטני' משום מזוני וחינא וכשנשאת לאחר דליכא מזוני וחינא אינה גובה מיתומים קטנים ע"ש והרי הרמב"ם ס"ל דבת"ז גובים אף מיתומים קטנים כמ"ש הה"מ והלח"מ שם בראיה ברורה מדברי הרמב"ם ברפי"ד מה"מ ע"ש וא"כ אף שנשאת נהי דליכא חינא ת"ל דהוי ת"ז א"ו דבאלמנה לא מיחשב כת"ז או משום דקודם מותו הוי כהגיע זמנו או משום דהוא תנאי ב"ד ואף לענין ממון לא מיחשב כת"ז. שוב מצאתי בר"ן בפרק אלמנה נזונת שהקשה זאת דל"ל להש"ס טעמא משום מסזוני ת"ל דהוי ת"ז ותי' דבכתובת אשה עביד להתפיס צררי הרי להדיא דאף לענין הפסד ממון לא מיחשב כת"ז ודלא כמוהרש"ך ודוחק גדול לומר דלענין לגבו' מיתומים קטני' כיון שנזקקין להם כשיגדלו לא מקרי הפסד ממון דמה"ת לחלק בהכי ותבנא לדינא דנ"ל עיקר דבשטר בת"ז וכן בכתובת אשה בעודה תחת בעלה ונמצא ת"י אחר וא"י מה טיבן מדינא מחויב להחזיר להמלוה ולאשה אף שהלוה והבעל מכחישים כיון דליכא ריעותא בשטרא תלינן שמיד המלוה והאשה באו לידו אבל בכתובת אשה שנתארמלה וא"י מה טיבה מדינא לא יחזיר דזה לא הוי ת"ז וכן בשטר נדוניא לא הוי ת"ז דאשה קודם מיתה עביד הבעל להתפיסה צררי אם לא שמנהג המקום שהנשים מפקידות כתובתן ביד אחרים דאז תלינן דמסתמא מיד האשה באה לידו וכמ"ש הש"ך. שוב ראיתי בכנה"ג שכתב בשם רבים מהמחברים דטעם הרשב"א דס"ל דבנמצא ביד אחר דלא יחזיר אף ששניהם מודים לאו משום דחיישינן לקנוניא היכא דליכא ריעותא דבזה לית מאן דפליג רק דטעמו דזה שנמצא ביד אחר נמי איכא ריעותא בשטרא כיון שא"י מה טיבו ע"ש ולפענ"ד אישתמיט להו דברי תשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' י"ט שהאריך להוכיח בראיות דחיישינן לקנוניא אף דליכא ריעותא בשטרא ומשמע שם להדיא דס"ל דשטר המופקד לא איתרע כלל ע"ש ומעתה הדברים שכתבתי נכונים לכל הדעות:

ד ויש מי שאומר. הטעם מפורש ברא"ש וטור דל"ח לקנוניא אלא בשטר שנפל דאיתרע דא"ל משום דהוי ביה ריעות' לא נזהר בשמירתו אבל בשטר המופקד לא אתייליד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד יודע מכח מי בא לידו ולכך אם שניהם רוצים יעשה כמאמרם וכבר כתבתי לעיל דבתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן שהוא הדיעה הא' מבואר שגם הוא מודה דבשטר המופקד ליכא ריעותא כלל אלא דמ"מ חיישינן לקנוניא היכא שהוא חב לאחרים וע"ש ויש לתמוה מהא דכתב הה"מ פ' י"ו מה' מלוה דין י"א אהא דכתב הרמב"ם שם המוצא שטר בין שטרותיו וא"י ה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו משנה כלשונה שם ופרש"י וכו' וכתב הרשב"א ז"ל אפי' ששניהם מודי' דומיא דנפילה ובתוספתא מפורש דה"ה לשטרי מקח וממכר וכתב הרשב"א ז"ל בתשו' דדוקא בשאין בהן קנין אבל אם יש בהן קנין יחזיר ללקוחות ואפי' מצאם בשוק דכל דליכא למיחש לפרעון ולהמלכה יחזיר וזהו כפי שיטתו ושיטת הרמב"ן שכתבתי פ' י"ח מה"ג דבשטרי אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה עכ"ל והרי הה"מ בר"פ כ"ד מה"מ פסק בשם הרשב"א והרמב"ן ז"ל דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין שטר למוכר עד שיהיה הלוקח עמו ע"ש וא"כ קשה אמאי בשטרי מקח שא"י מה טיבו לא יחזיר בשטרי דלאו אקנייתא והיינו משום דילמא כתב למכור ולא מכר הא אין כותבין שטר למוכר עד שיהיה לוקח עמו כדפריך בש"ס פ"ק דמציעא דף י"ג לענין שט"ח וליכא למימר כדמשני הש"ס התם כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא אקרי וכתב דהא בשטר המופקד ליכא ריעותא כלל וא"כ אמאי ניחוש דהעדים עשו שלא כדין ובאמת אף אם נאמר דהרשב"א ס"ל דבשטר המופקד נמי איכא ריעותא קשה קושיא זו לשיטת הרא"ש דס"ל כאן דבשטר המופקד ליכא ריעותא אף דהרא"ש פסק כאביי דעבחז"ל וכותבין שטר למוכר אף שאין הלוקח עמו כמ"ש הטור בסי' רל"ח מ"מ קשה לרב אסי דלא ס"ל בש"ס עבחז"ל א"כ תקשה ליה מהתוספתא דבשטר מקח המופקד לא יחזיר ואמאי הא אין כותבין שטר למוכר בלא הלוקח לר"א דלית ליה עבחז"ל והנה להרא"ש י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ר"פ כ"ד מה"מ דס"ל דשטר מכר כותבין למוכר בלא הלוקח אף דלא ס"ל עבחז"ל דס"ל לחלק בין שטר הלואה לשטר מכר אך על המחבר קשה דסתם לקמן בסי' רל"ח דבשטר מכר אין כותבין כשאין הלוקח עמו וכאן הביא דעת הרא"ש דבשטר המופקד ליכא ריעותא וא"כ קשה מהתוספתא ואין להקשות מדברי המחבר בסי' ר"ן סכ"ה דאיתא התם מי שכתב שט"ח על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו ונתן השטר ע"י שליש וא"ל יהי זה אצלך ולא פי' לו כלום ומת דאינו כלום אלמא דחיישינן לשמא כתב ללוות ולא לוה אף דליכא ריעותא זה ליתא דחדא דכבר פירש הש"ך שם דהטעם הוא משום דחיישינן לפרעון ועוד דהתם כיון שיודע שהשטר בא מיד הלוה ודאי איכא ריעותא וחיישינן לאקרי וכתב כמו בשטר שנפל דחיישינן לאקרי וכתב לשיטת המחבר דפסק בסי' זה סי"ד דהמוצא שטר מתנת בריא לא יחזיר אף דהמחבר ס"ל בר"ס רל"ח דאין כותבין בלא לוקח עמו א"ו דחיישינן לאקרי וכתב ודלא כהנ"י שהקשה קושיא זו בשם הר"ן והביאו הב"י ומה שתי' הנ"י דבמתנה ל"ח שיחזור בו הנותן ויתן לאחר ואח"כ יתן שטר הראשון ליד זה ולכך כותבין אף לכתחילה זה הוא לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דכותבין שטר למוכר בלי לוקח אבל לשיטת המחבר בר"ס רל"ח דלא ס"ל הכי ע"כ צ"ל דחיישינן לאקרי וכתב וכ"כ המחבר להדיא בסי' מ"ג סט"ו וא"כ ה"ה כשנמצא ביד אחר וידוע שבא מן הלוה איכא ריעותא גדולה וחיישינן לאקרי וכתב ומש"ה כתב הרב רמ"א בסי' ר"ן שם ובמתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל אלמא דבלא קנין אין מחזירין אף דהרב סתם בר"ס רל"ח כהמחבר דאין כותבין בלא לוקח עמו א"ו דחיישינן לאקרי וכתב בכה"ג שידוע שבא מהנותן וזה נכון דלא כמשמעות דברי הש"ך שם ובסי' נ"ו ס"ק ז"ך אך על התוספתא דמבואר דאף היכא שאין ידוע מכח מי בא לידו אין מחזירין בשטרי מכר קשה טובא ובאמת לולי דברי הרשב"א הה"מ הייתי אומר דמהתוספתא אין ראיה דהא דאיתא התם דבמצא שטר מו"מ בידו וא"י מה טיבו לא יחזיר ויהא מונח לאו משום דחיישינן לשמא כתב למכור ולא מכר הוא אלא משום דהתוספתא אתיא כרשב"ג דס"ל בב"ב דף קס"ט ע"א דהנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וע"ש בהסוגיא וא"כ לכך לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן שהלוקח חזר ומכר השדה להמוכר ע"י מסירת השטר מכירה והשטר היה ביד המוכר לראיה וממנו בא ליד השליש אבל לדידן דקי"ל דלא חזרה מתנתו א"כ במצא אצלו שטר מקח יחזיר להלוקח דל"ח דילמא כתב למכור ולא מכר דכיון דליכא ריעותא בשטר המופקד ל"ח לאקרי וכתב וצע"ג לדינא:

ה אבל אנן לא טענינן להו. לשון הרא"ש בתשו' דמילתא דלא שכיחא הוא להלוות מעות על שטרות שא"י לגבותם ומילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ומשמע דאם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינן של אביהם טענינן להו שלקחם למשכון וכ"כ הש"ך ויש לתמוה הא קי"ל בסי' קע"ב סי"ד בהגה וסכ"ד דהמלוה על המשכון אין לו אלא שעבוד בעלמא ואם הלוה טוען פרעתי והמלוה א"י צריך להחזיר לו משכונו שא"י להחזיק בו מספק וא"כ ה"נ האיך טענינן ליתומי' להחזיק מספק בדבר שאינו שלהם וכ"כ הש"ך בסי' ע"ב בס"ק קמ"ג וקמ"ח להדיא ואף לדעת הסמ"ע שם החולק נראה דהיינו דוקא היכא שידוע שבא לידו בתורת משכון אלא שא"י בעד כמה אבל הכא שא"י אם בא ליד אביהם בתורת משכון כלל מה"ת נטעון ליתמי להוציא ממון מספק ואפשר דהכא מיירי שהחוב ידוע אלא שעדיין לא הגיע זמן הפרעון ולכך כיון שהוא מילתא דלא שכיחא להלוות על שטרו' כאלו צריכים היתומים להחזיר השטרות ולא להחזיק בהם בעד חובם משא"כ אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם טענינן להו שהם ממושכנים ביד אביהם כיון שהחוב ידוע וא"צ להחזיר השטרות ודוחק

ו יחזיר השטר ללוה. שאלו לא היה פרוע לא השליכהו בין הקרועים והרי שובר נמצא עמו שאומר שהוא פרוע כ"כ הטור והוא מדברי הרמב"ם פי"ח מה"ג משמע להדיא דאלו לא נמצא בין שטרות קרועים אף שהשטר נפל ושובר עמו לא יחזירנו להלוה וקשה טובא דהא חזינן דריעותא דנפילה גרע טפי מנמצא שטר בין שטרות קרועים לחודא בלא שובר עמו דהא בשטר שנפל אין גובין בו ובנמצא ביד המלוה שטר בין שטרות קרועים בלא שובר עמו גובין בו כמבואר בסי"ח וא"כ כיון דאם נמצא ביד המלוה שטר בין שטרות קרועים ושובר עמו קרעינן לשטרא כמ"ש הש"ך בס"ק נ"ז בשם הבעה"ת והרמב"ם א"כ כ"ש בשטר שנפל ושובר עמו דיש לקרוע השטר אף שלא נמצא בין הקרועים ודוחק לומר דגם השובר איתרע בנפילה דלמה לו להמלוה לשמור את שוברו וכ"ש בשובר בלא עדים ונראה דמכאן ראיה דס"ל להרמב"ם והטור דהא דאמרינן דשטר שנפל איתרע עיקר הטעם הוא דכיון דמסתמא המלוה נזהר בשמירתו אמרינן מסתמא מיד הלוה נפל וכמ"ש לקמן בשם כמה פוסקים אבל אי הוי ידעינן דמן המלוה נפל גובה בו ואף שיש שובר עמו מ"מ גובה בו דריעותא שנמצא ביד המלוה השטר בין שטרות הקרועים גרע טפי מריעותא דשטר שנפל מיד המלוה ולכך אי ידעינן שנפל מן המלוה אף שיש שובר עמו גובה בו ומוקמינן השטר בחזקתו ולכך אף בנמצא שטר ושובר עמו וא"י ממי נפל לא יחזירנו להלוה דדילמא מן המלוה נפל עם השובר ושובר שיצא מתח"י המלוה פסול וכן מוכח בש"ס דמוקי מתניתין דאם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות בנמצא בין שטרות הקרועים ולא מוקי דקאי על נמצא בשוק השטר והשובר דיעשה מה שבשובר א"ו דאף בכה"ג לא יחזיר להלוה אם לא שנמצא בין הקרועים וע' בש"ך בזה ודוק:

ז שלשה שטרות או יותר כרוכים זע"ז. וכ' הרא"ש ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן מתברר אי ממלוה או מלוה נפל עכ"ל כוונתו דלא תיקשי הא הטעם דמצא שט"ח לא יחזיר משום דאיתרע בנפילה א"כ מה מועיל הסימן לכך קאמר דשא"ה דהספק הוא דילמא מן הלוה נפל אבל הכא ע"י הסימן מתברר דממלוה נפל וכן כתב האס"ז בשם הרא"ש וז"ל או אגוד' של שטרות לא דמי למצא שט"ח לעיל דאמרינן משום דנפל איתרע ליה דהתם חשיב ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פסולו זרקו אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם וכשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוין לשומרם ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה נפל אבל הכא למי שנתן סי' מחזיר וכו' הרא"ש עכ"ל הרי שהרא"ש בפי' תפס לשון אחרון וכן הבעה"ת בשער נ"ב הביא בשם התוס' הצרפתים ומשמע מדבריו שהסכים לתי' בתרא שבאותו שער עצמו כתב דבשטר שנפל לא מהני נאמנות דהא לא הימניה עד שיצא השטר מתח"י וזה א"י מתח"י שהרי נפל ונמצא היה וכ"ת אכתי נימא אם איתא דפרעיה אמאי לא קרעיה תיכף שפרעו לאו מילתא הוא דאמר ליה ניחא לי דלא לקרעיה עד שיראנו לעולם שפרעו כי היכא דאי אצטריך ללוות עוד מאחרים דלא לחזקיה בגברא דמסיק זוזי וכ"ת לקרעי' קרע של ב"ד ולשבקיה איכא למימר וכו' עכ"ל הרי להדיא דס"ל להבעה"ת דעיקר טעמא דשטר שנפל הוא משום דדילמא מן הלוה נפל דאל"כ מעיקרא לק"מ וכ"כ ראיה לזה בס"ק שלפ"ז מדברי הרמב"ם והטור וא"כ לפי דבריהם אלו משמע דבשט"ח שנפל ויש עדים שראו שמן המלוה נפל גובה בו. ובספר קצות החושן שנדפס מחדש ראיתי שהביא ראיה לזה מלשון רש"י בפ"ק דמציעא דף ז' גבי נפל ליד דיין לא יוציאהו עולמית ופרש"י לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל עכ"ל הרי משמע להדיא דאם יש עדים שמיד המלוה נפל יחזירו למלוה וזהו ראיה מבוארת אלא שהרב הלזה תמה דמסתימת הפוס' משמע דאם נפל מיד המלוה נמי איתרע אם לא כשמצאו בעצמו כמבואר בגיד"ת והש"ך בסי' מ"א ס"ק י"א דאף אם נאבד בעדים מיד המלוה וליתא לשטרא בידיה נאמן הלוה לומר פרעתי כיון דאיתרע וכ"כ הט"ו שם בס"ב דאם הניח המלוה שטרו במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושין לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק בודאי פרעיה וכן רש"י בכולה סוגיא דמצא שט"ח פירש הני ריעי כיון שהמלוה לא נזהר לשומרו מסתמא נפרע ומכח זה השיא דברי הרא"ש לכוונה אחרת דכיון שיש בו סי' לא נזהר המלוה לשומרו דסמיך עצמו אסי' וזה הוא דוחק גדול ומבואר ברא"ש שבס' אס"ז והבעה"ת בשם הצרפתים להיפך ומה שנ"ל בישוב דבר זה הוא דהא דכשידעינן שמן הלוה נפל גובה בו הוא משום דחזינן דכשהמלוה בעצמו מצאו אף שיש עדים שנפל גובה בו אף דאיתרע בנפילה מ"מ כיון שהשטר בא לידו מוקמינן השטר בחזקתו הראשונה כמ"ש הרשב"א בתשובה ומבואר בש"ע ס"ב וכ"כ הב"ח והוכיח כן משנים אדוקין בשטר דאף שידעינן שנפל מ"מ גובה המלוה מחצה כיון שהשטר בידו וטעמא דמילתא דכיון שהשטר בא לידו בהיתר מוקמינן ליה בחזקת המלוה וכ"כ התוס' דף י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר להד"ם טעם זה ע"ש ולכך אף היכא שמתברר שמיד המלוה נפל מחזירין לידו וגובה בו דבשלמא כשלא ידעינן ממאן נפל לא יחזיר דדילמא מן הלוה נפל ואף שהלוה מודה שמן המלוה נפל חיישינן לקנוניא כיון שיש ריעותא בשטר זה אף אם מן המלוה נפל דה"ל ליזהר לשומרו לכך חיישינן דילמא מן הלוה נפל אבל כשמתברר שנפל מן המלוה ע"י עדים או סימן אף דאיכא ריעותא במה שנפל ממנו מ"מ המוצא מחויב להחזירו לידו כיון שידוע שממנו נפל כדאמרינן בב"ב דף נ"א אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים דמסתמא בחזקת גנוב הוא ואם קבל יחזיר לאשה ועבד דממי שנטל יחזיר ואפילו באשה הנו"נ תוך הבית פסק הריב"ש בסי' נ' והרב באה"ע סי' פ"ו דיחזיר לאשה והבעל יתבע אותה ע"ש הרי להדיא דאף שהדבר ספק אם הוא גנוב מ"מ ממי שנטל יחזיר וא"כ ה"נ נהי דהשטר איתרע בנפילה מ"מ היכא שידוע שנפל מיד המלוה מחויב המוצא להחזיר לידו וא"כ כיון שהמוצא מחויב להחזיר לידו א"כ בא לידו בהיתר וגובה המלוה בו דהוי כמצאו בעצמו ומוקמינן השטר בחזקתו הראשונה אף דאיתרע משא"כ כשהשטר נפל מן המלוה וליתא קמן כלל או שהמלוה הניחו במקום שאינו משתמר ונמחק יפה פסקו בסי' מ"א דאין המלוה גובה כלל כיון דאיתרע בנפילה ואין השטר תח"י המלוה כלל לא מוקמינן ליה בחזקתו הראשונה דכיון שאין בידו השטר כלל לא שייך לאוקמי בחזקתו ובזה ניחא נמי הא דכתב הרא"ש ה"א דבעינן ג' כרוכין אף דמנין לחודא הוי סי' מ"מ בעינן כרוכין כדי שיוכל ליתן סי' במנין דאל"ה שמא לא נפלי אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין ותמה התומים בזה לשיטת הסוברים דלא מהני יאוש בחוב א"כ מה מהני היאוש דאף שנתייאש מן השטר מ"מ מחויב המוצא להראות זכותו של חבירו כמבואר בסי' ס"ו סי"ט ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דהמלוה נתייאש מגוף השטר א"כ אין המוצא מחויב להחזיר לו גוף השטר כמו באבידה דעלמא וכיון דהשטר איתרע בנפילה אין המוצא רשאי להחזיר לו כיון שאינו חייב להחזיר לו ולכך אף שבא ליד המלוה לא בא לידו בהיתר ואינו גובה בו וא"ש וזה נכון מאוד. אמנם יש לתמוה טובא על הפוס' הללו דס"ל דאם ידוע שמן הלוה נפל גובה בו ול"ח לפרעון מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ט"ז ע"ב על הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק ה"ז יחזיר לבעלים ול"ח לפרעון משום דאם איתא דפרע מקרע הוי קרע ליה אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר אלמא ל"ח לפרעון ומשני ר"ז מתניתין בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו ופריך רבא והני לאו בני פרעון נינהו והא שומא הדרא ומשני רבא התם היינו טעמא דאמרי' איהו דאפסיד אנפשיה דבעידנא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטרא א"ב למיכתב שטרא אחרינא עלויה וכו' גבי שט"ח מאי איכא למימר אם איתא דפרעי' איבעי ליה למקרעיה לשטר' אימור אשתמוטי משתמיט ליה דא"ל למחר יהבינא לך דהשתא ליתא גבאי א"ב אפשיטי דספרא זייר ליה הרי מוכח להדיא דעיקר החששא דפרעון הוא דדילמא פרע והניח השטר ביד המלוה ומיד המלוה נפל אבל ל"ח דמיד הלוה נפל דא"כ תיכף כשפרע ה"ל לקרוע השטר דהא לא שייכי הטעמים שבש"ס ודברי בעה"ת וסייעתו צע"ג ועיין בשבת דף ע"ט ע"א:

ח וכל מעשה ב"ד. הש"ך הביא לשון הרמב"ם סוף ה"ג וז"ל מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוני' על נכסיו עכ"ל ומקור דין זה הוא מש"ס דפ"ק דמציעא דף ז' בסוגיא דשנים אדוקין בשטר דגרסינן התם מצא שט"ח לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ופרכינן ולא חייש ר"י לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ר"י אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומשני ר"פ ר"י לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' נתארמלה או נתגרשה ל"ח לפרעון לדידכו אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון היא ואמרי ליה רבנן אימור צררי אתפסה ורבינא משני איפוך קמייתא דר"י סבר לא יוציאו עולמית ורבנן סברי דהרי הוא בחזקתו וטעמא דרבנן במצא כתובה דלא יחזיר משום דחיישינן לב' כתובות ור"י לא חייש לב' כתובות והנה הרמב"ם פסק בכתובה כרבנן דלא יחזיר אף בחייב מודה והא דאיתא בברייתא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה צ"ל כמ"ש הריטב"א והנ"י דמיירי באין בו אחריות נכסים דלא שייך למיחש לקנוניא אבל ביש בו אחריות אף כשהבעל מודה חיישינן לקנוניא ובסמ"ג עשין ע"ד והגה"מ כתבו דמדברי הרמב"ם אלו וכן מדפסק גבי שט"ח דלא יחזיר לא לזה ולא לזה מוכח דפסק כר"י אליבא דרבינא דאמר איפוך קמייתא ולא כרבנן דאמרי הרי הוא בחזקתו ול"ח לפרעון והש"ך תמה עליהם דאם איתא דפסק כר"י אמאי כתב בסתם בכתובה לא יחזיר לאשה ה"ל לחלק בין עודה תחת בעלה או לא דהא לר"י עודה תחת בעלה יחזיר לאשה ובאמת הריטב"א והנ"י רפ"ק דמציעא כתבו בשם ר"ח דקי"ל כאוקימתא דרבינא ואפ"ה לענין פרעון שטר קיי"ל כר"י אע"ג דיחידאה הוא לגבי רבנן דהכי מוכח כולה סוגיא דלפרעון חיישינן ומיהו גבי כתובה בעודה תחת בעלה אפילו ר"י ל"ח לפרעון אלא דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה ואין הבעל מודה לא יחזיר לא משום דחיישינן לפרעון אלא משום שתי כתובות ולאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזירוהו לה שיש בידה כתובה אחרת ותוציא על יורשי שטר אחר שטר עכ"ד וזהו שלא כדברי הרמב"ם דפסק אף בכתובה דחיישינן לפרעון ונ"מ אפילו אינו אומר כתבתי לה כתובה אחרת אין מחזירין לה לכן העלה הש"ך דהרמב"ם ס"ל דאף בעודה תחת בעלה לא יחזיר והיינו משום דס"ל כתירוצא דר"פ ופסק כרבנן דאף בעודה תחת בעלה לא יחזיר דחיישינן לצררי או דס"ל כתי' דרבינא אלא דלא ס"ל כפרש"י דלאו באומר פרעתי מיירי דלישנא דאין הבעל מודה לא משמע הכי אלא דס"ל לרבינא אף דבעלמא ס"ל לרבנן דל"ח לפרעון הכא מודי רבנן משום דחיישינן לב' כתובות והילכך נאמן לומר פרעתי במיגו דשתי כתובות אלו הן תורף דברי הש"ך והאמת אתו דמסתימת לשון הרמב"ם נראה דס"ל דאף בעודה תחת בעלה לא יחזיר אך מ"מ דעת הרבה גדולי הפוסקים דפסקו כר"י בעודה תחת בעלה דיחזיר ה"ה הריטב"א והנ"י בפ"ק דמציעא בשם ר"ח והסמ"ג והגה"מ וכן הוכחתי בסק"ג מדברי הרשב"א והר"ן רפ"ב דכתובות ע"ש אמנם שבדברי הסמ"ג סוף עשין ע"ד והגה"מ סוף ה' גזילה יש תימה רבה לכאורה דלאחר שכתבו דהרמב"ם בדין מצא כתובה פסק כר"י אליבא דרבינא כתבו וז"ל בד"א שנתארמלה או נתגרשה וכדברי ר"י אבל עודה תחת בעלה בין ר"י בין רבנן מודי שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה עכ"ל ויש לתמוה מאוד דאמאי מצרכי בעודה תחת בעלה שיהיה הבעל מודה כיון שהטעם הוא דחזקה שלא פרע דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים א"כ אף כשאין הבעל מודה נמי וכ"ה להדיא בברייתא מצא שטר כתובה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר ר"י אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר הרי דר"י פליג אכשרין הבעל מודה דכשהבעל מודה אף ת"ק קאמר דיחזיר ואי הא דכתבו הסמ"ג והגה"מ אבל עודה תחת בעלה בין ר"י בין רבנן מודי בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה כוונתם אף לרבנן דס"ל דלא יחזיר משום רששא דשתי כתובו' אפ"ה כשהבעל מודה ס"ל לרבנן ג"כ דיחזיר מ"מ קשה כיון דרבנן ס"ל דחיישינן לשתי כתובות וטריף ויחזור ויטרוף משום האי טעמא אף כשבעל מודה נמי לא יחזיר דמה מועיל הודאתו נגד הלקוחות כיון דחיישינן לפרעון ולקנוניא ה"נ ניחוש אף שהבעל מודה שלא כתב כתובה אחרת מ"מ דילמא עביד קנוניא להחזיר שטר כתובה הנמצאת בכדי שיטרוף לקוחות שתי פעמים וכמ"ש הגה"מ בפ"י מהל' אישות ד"ט בשם הסמ"ג דאי אירכס כתובתה אין כותבין העדים כתובה אחרת אף מרצון הבעל באחריות דלאו כל כמיניה לטרוף מלקוחות דחיישי' דטריף והדר וטריף וכן הבאתי בסי' מ"א סק"ב לענין מי שבא ואמר אבד שט"ח דאף ברצון הלוה אין כותבין אחר והוכחתי שם כן מהש"ס והסמ"ג והגה"מ ע"ש וא"כ ה"נ מה מועיל הודאת הבעל להחזיר הכתובה כיון דחיישינן שכתב לה כתובה אחרת ניחוש דעביד קנוניא כדי לטרוף מן הלקוחות שתי פעמי' והא דמבואר בברייתא דכשהבעל מודה יחזיר לאשה ול"ח לב' כתובות י"ל דמיירי בלא אחריות דלא שייך קנוניא דאדם יכול ליתן ע"ע כמה שט"ח זא"ז בלא אחריות דהא אף לשאר התי' שבש"ס דמוקמי טעמא דרבנן משום פרעון ע"כ צ"ל הא דקתני דאם הבעל מודה יחזיר לאשה מיירי בלא אחריות דאל"כ הוי חיישינן לפרעון ולקנוניא וא"כ אף אי אמרי' דטעמא דרבנן משום ב' כתובות נמי נאמר דהא כשהבעל מודה יחזיר מיירי בלא אחריות אבל הסמ"ג והגה"מ דמחלקים דבנתארמלה ונתגרשה לא יחזיר ובעודה תחת בעלה יחזיר כשהבעל מודה א"כ ע"כ מיירי ביש בו אחריות נכסים מדלא יחזיר בנתגרשה כשהבעל מודה ע"כ הטעם משום קנוניא א"כ אף בעודה תחת בעלה נמי לא יחזיר כשהבעל מודה משום חששא דקנוניא ושתי כתובות ועוד קשה דלישנא דהסמ"ג והגה"מ שכתבו אבל עודה תחת בעלה בין ר"י בין רבנן מודי בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אינו מדוקדק כלל דהא לרבנן א"צ הבעל שיודה אלא שלא כתב לה כתובה אחרת וסתם לשון מודה דמיירי ביה הוא לענין פרעון דהא לא הביאו הסמ"ג והגה"מ כלל החששא דשתי כתובות ומה שנ"ל בזה דס"ל להסמ"ג והגה"מ כשיטת הרא"ש והטור שהביא המחבר בס"ג דבשטר שנמצא ביד שליש וא"י מה טיבו כששניהם מודים יחזיר למלוה דל"ח לפרעון או לשמא כתב ללוות ולא לוה ולקנוניא אלא בשטר דאיתרע בנפילה אבל בשטר שהוא ביד שליש דלא אתייליד ריעותא בשטרא אלא שא"י מיד מי בא לידו ל"ח לקנוניא וכששניהם רוצים יעשה כמאמרם ולכך ס"ל להסמ"ג והגה"מ דלרבנן דחיישי לשתי כתובות כיון דלפרעון לא חיישינן לדידהו וכן לר"י בעודה תחת בעלה א"כ נהי דחיישינן לב' כתובות היינו דוקא כשהבעל טוען כן אבל כשהבעל מודה שלא כתב לה אחרת ל"ח לקנוניא דהא החשש דשתי כתובות הוא דלאחר שאבדה כתובתה כ' לה כתובה אחרת ונתבטל כתובה הא' א"כ לי' שייך לו' דאיתרע בנפילה דהא הטעם דאיתרע בנפילה הוא משום דאמרינן דמשום פסולו לא נזהר בשמירתו א"כ הכא כיון דקודם שהכתובה נפל ממנה ודאי לא כתב לה אחרת בכדי א"כ לא שייך למיחש לשתי כתובות משום דאיתרע בנפילה וא"כ לכך ל"ח לב' כתובות אלא בטוען כן שהכתובה שנמצאת בטילה מפני שכתב לה אחרת אבל כשהבעל מודה שלא כתב לה אחרת ל"ח לקנוני' שכוונתו לטרוף שתי פעמי' ומוקמינן הכתובה בחזקתה ויחזיר לאשה אם הבעל מודה ול"ד לנאבד שט"ח דאם אין לו עדים אין כותבין לו אף שהלוה מצוה לכתוב דהתם לאו מטעם קנוניא אתינן עלה אלא כיון שא"י אם אבדו אינו יכול הלוה להזיק ללקוחות דדילמא לא אבדו וטריף והדר טריף אבל הכא כיון שהכתובה לפנינו והבעל מודה שלא כתב לה אחרת וליכא ריעותא דנפילה מוקמינן הכתובה בחזקתה ול"ח לקנוניא ובזה ניחא דהסמ"ג והגמי"י מצרכי שהבעל מודה משום דס"ל דלרבנן אף כשהבעל טוען פרעתי נאמן במיגו דשתי כתובות כמ"ש הש"ך ולכך כשהבעל מודה ועודה תחת בעלה יחזיר לאשה אף לרבנן דלא טענינן ללקוחות ב' כתובות משום דלא איתרע בנפילה וכן לא טענינן פרעתי ללקוחות אף דאיתרע בנפילה מ"מ כיון דבעודה תחת בעלה לא מהימן לומר פרעתי אלא במיגו דשתי כתובות א"כ כשהבעל מודה לא טענינן פרעתי כיון דטענה גרועה הוא וא"נ עליה אלא במיגו א"כ כשהוא מודה לא שייך למיחש לפרעון ולקנוניא דכיון שהוא מודה היכי שייך להימניה במיגו וכבר הוכחתי סברא זו בס"ס ס"ט מסוגיא דמצא שט"ח ע"ש זהו מה שנ"ל בכוונת הסמ"ג והגה"מ והדברים נכונים. ובזה נתיישב לי דברי התוס' ד"ה בזמן שהבעל מודה וז"ל יחזיר לאשה דלא חיישינן לקנוניא עכ"ל והדברים תמוהים מאוד דבסוגיא דמצא שט"ח מסיק הש"ס דחיישינן לפרעון ולקנוניא והכי הלכתא והאיך כתבו התוס' בפשיטות דלא חיישינן לקנוניא וכבר עמד בזה הפ"י בחידושיו ולפמ"ש ניחא דהנה האס"ז הבי' בשם הרשב"א והריטב"א דפירשו הא דקאמר בש"ס לר"פ דטעמייהו דרבנן דחיישינן לפרעון בעודה תחת בעלה משום דאימור צררי אתפסה היינו בשעה שאבדה כתובתה אתפסה צררי בכדי שיהיה מותר לקיימה דלפי שעה סגי בהכי כדאמרינן בכתובות אתפסוה מטלטלין אבל קודם שאבדה לא שכיחא להתפיס לה צררי על הכתובה ועוד דמי שלוה בשטר והניח משכון ליפוי כח המלוה אטו מי לא מהדרינן ליה שטרא ע"ש ולפ"ז י"ל דהתוס' נמי ס"ל כן וס"ל נמי כשיטת הרא"ש דהיכא דלא איתרע בנפילה ל"ח לקנוניא וא"כ ה"נ לר"פ דס"ל דטעמא דרבנן משום דאימור צררי אתפסה לאחר שאבדה כתובתה וכן לרבינא דס"ל דטעמא משום שתי כתובות א"כ הכא לא שייך לומר דאיתרע בנפילה דהא לא שייך למיחש לצררי או לכתובה אחרת אלא לאחר אבידת הכתובה וא"כ אין כאן ריעותא כלל מאבידת הכתובה מדלא נזהרת לשומרה דהא קודם אבידת הכתובה ודאי לא אתפסה צררי ולא כתב לה אחרת א"כ בכה"ג ל"ח לקנוניא ולשנויא קמא דהש"ס דמשני חסורי מיחסרא והכי קתני אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה בד"א שנתארמלה או שנתגרשה וכו' דמשמע דכשהבעל מודה יחזיר אף בנתארמלה י"ל דלתירוצא קמא דהש"ס ס"ל דל"ח לקנוניא כדס"ל לרב אסי בסוגיא דמצא שט"ח וכן ס"ל לר' אבהו אר"י בדף ט"ז ע"ב כמ"ש התוס' שם ד"ה אע"פ ע"ש ולר"פ ורבינא דבתראי נינהו ניחא דהכא לא איתרע שטרא בנפילה לכך ל"ח לקנוניא וזה נכון וכפתור ופרח. ותבנא לדינא דמעתה לפי פסק ר"ח דבעודה תחת בעלה ל"ח לפרעון רק לשתי כתובות א"כ כשחייב מודה תליא בפלוגתא דלשיטת הסוברי' בס"ג דאף היכא דהשטר לא איתרע והוא ביד שליש חיישינן לקנוניא א"כ ה"נ אף שהבעל מודה חיישינן לקנוניא ולשיטת הרא"ש ל"ח לקנוניא כמ"ש הסמ"ג והגה"מ אך בדברי הרמב"ם האמת כמ"ש הש"ך דמסתימת דבריו משמע דאף בעודה תחת בעלה לא יחזיר וי"ל דטעמו דנאמן לומר פרעתי במיגו דשתי כתובות ואף לפמ"ש בס"ס ס"ט דל"ח לקנוניא היכא שא"נ אלא במיגו דכיון שמודה ליכא מיגו י"ל דכנגד לקוחו' בלא"ה לא יחזיר משום חששא דב' כתובות וקנוניא אלא דמן הלוה גופיה אינו גובה אף היכא שטוען פרעתי במיגו דב' כתובות והרמב"ם דנקט טעמא דפרעתי הוא נגד הלוה גופיה או דמ"ש הרמב"ם שמא נפרעה כתובה זו כוונתו לשתי כתובות כמ"ש הש"ך ודוק בכ"ז. אך מ"מ דעת רוב הפוס' כר"י בעודה תחת בעלה יחזיר לאשה אלא דיש מקום עיון בזה דאמאי בעודה תחת בעלה יחזיר לאשה דנהי דל"ח לפרעון משום חזקה דא"א פורע בת"ז מכל מקום ניחוש למחילה דהא המרדכי ברפ"ק דב"ב הקשה בשם ר"מ אמאי א"נ לומר פרעתי בת"ז במיגו דמחילה ותי' דא"נ בטענ' מחילה אלא במיגו דפרעתי ולכך בת"ז דא"נ לומר פרעתי א"נ ג"כ לומר מחלת לי וא"כ הכא בעודה תחת בעלה נהי דל"ח לפרעון מ"מ ניחוש למחילה דהא כיון דאיתרע בנפילה חיישינן אף למחילה כע"ש הרמב"ם והסמ"ג שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה וכ"כ בפכ"ג מה"מ בנאבד שט"ח דחיישינן שמא פרעו או מחלו והנה לר"י בברייתא דס"ל בעוד' תחת בעלה יחזיר לא קשיא די"ל דמיירי בכתובה דאורייתא וכיון דאסור להשהות את אשתו בלא כתובה ל"ח למחילה דמסתמא אינה מוחלת לו וגם לשיטת הרמב"ם לא מהני מחילת כתובה כלל בעודה תחת בעלה כמבואר באה"ע סי' ס"ו ע"ש אך לפמ"ש הסמ"ג דכ"ז מיירי בתוספת כתובה וכמ"ש לקמן בשמו קשה דניחוש למחילה ולקנוניא כיון דאיתרע בנפילה ובע"כ צ"ל דהסמ"ג ס"ל דל"ח למחילה אף היכא דאיתרע בנפילה אלא היכא דאיכא מיגו דפרעתי אבל בעודה תחת בעלה דל"ח לפרעון ל"ח נמי למחילה אך יש להקשות לפ"ז כיון דחזינן דבשטר שנפל בת"ז חיישינן לפרעון כיון דאיתרע כמ"ש הרמב"ם בפי"ד מה"מ והסמ"ג עשין צ"ד וא"כ ע"כ צ"ל דמחילה היא טענה גרועה יותר מפרעון ות"ז ולכך ל"ח למחילה בכתובה כיון דל"ח לפרעון לגביה כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים גרע טפי מת"ז כמ"ש הנ"י וא"כ קשה הא דבעי הש"ס ברפ"ק דב"ב בתבעו לאח"ז ואמר פרעתיך בת"ז אי נאמן במיגו דפרעתיך לאח"ז מי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא והוא אבעיא דלא איפשט' וניפשוט מהא דאיתא בפחז"ה דף מ"ה בברייתא ראה בגדו ביד אומן וטליתו ביד כובס אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת לי למוכרו וליתן במתנה דבריו קיימין ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני סיפא ביוצא מתח"י אחר ואמר לו בפני אמרת לו למוכרו וליתנו במתנה מיגו דאי בעי א"ל מינך זבינתיה כי א"ל נמי בפני אמרת למוכרו וליתנו לו במתנה דבריו קיימין ומהימן אלמא דנאמן לומר במתנה נתנו לו במיגו וא"כ כיון דנאמן לטעון טענ' מתנ' במיגו כ"ש דנאמן לומר פרעתי ת"ז במיגו דהא טענ' מחילה גרועה יותר מטענ' פרעתי בת"ז דהא בשטר שנפל חיישינן לפרעון בת"ז ולא למחילה אם לא במיגו דפרעתי ואפשר דטענת מחילת החוב גרועה יותר מטענה שבמתנה באה לידו מעיקרא וכמ"ש בסי' ע"ה סק"ז ע"ש ועדיין צ"ע. ודע דהא דסתם הרמב"ם דמצא כתובה לא יחזיר אזיל לטעמיה דפסק בפט"ז מה"א דהא דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוא דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין כתובה אי לא נקיטא כתובה לא גביא אבל לפי שיטת התוספות וסייעתם דס"ל דאף במקום שכותבין כתובה גביא אף בלא כתובה והובאו שני דיעות אלו באה"ע סי' קס"ו א"כ צ"ל הא דאיתא בברייתא מצא שטר כתובה לא יחזיר מיירי בתוס' כתוב' אבל במנה ומאתים יחזיר דלא גרע מהיכא דאבדה כתובתה לגמרי וכ"כ הסמ"ג והגמי"י בשם ר"י להדי' וכ"כ האס"ז בפ"ק דמציעא גבי הטוען אחר מעשה ב"ד בשם התוס' וכ"כ המרדכי שם ודברי התוס' בפ"ק דמציעא דף י"ז ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד צריכין ביאור שכתבו שם וז"ל ותוס' כתובה נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי ואין ראיה מדתני לעיל מצא שטר כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוס' שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עידי הינומא או אם אין לה עידי קדושין נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי עכ"ל והנה מפשיטות דבריהם משמע דק"ל דאמאי לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון והא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וע"ז תי' דמיירי בליכא עידי הינומא דבלא כתובה נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה נשאתיך או שאין לה עידי קדושין דבלא כתובה נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי ולכך לא יחזיר והדברים תמוהים מאוד וכבר נתקש בזה רבים דכיון דהשטר כתובה לפנינו נהי דאיתרע וחיישינן לפרעון מ"מ ליכא מיגו דאלמנה נשאתיך או אין את אשתי דהא מבואר בכתובה שהיתה בתולה והיא אשתו וזה הוי כעדים לפנינו שהיא אשתו והיתה בתולה ומה מיגו שייך כאן ולכאורה י"ל דאין כוונת התוס' להקשות דאמאי לא יחזיר דהא ל"ח לפרעון כיון שהוא מעשה ב"ד אלא דכוונתם דאמאי לא יחזיר לה הכתובה דמאי מפסדת בזה דהא אף בלא כתובה יכולה לגבות כתובתה מדין טוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לזה תירצו דמ"מ מפסדת לענין מנה ומאתים דיהיה להבעל מיגו דאלמנה נשאתיך או אין את אשתי וכן משמע קצת לשון התוס' והמרדכי וכן ראיתי בחידושי מוהר"ם מלובלין שפי' לדברי התוס' כן אך מ"מ אכתי קשה טובא חדא דהיכי רצו התוס' להוכיח מזה דבתוס' נאמן לומר פרעתי והוצרכו לתרץ דנ"מ לענין מנה ומאתים לענין מיגו בפשיטות ה"ל למידחי דנהי דבתוס' נמי א"נ לומר פרעתי מ"מ פשיטא אם אין לה כתובה אינה גובה תוס' ולכך לא יחזיר לה הכתובה שיהיה הבעל נאמן לומר פרעתי במיגו שאין לה תוספת כלל ואף אם נאמר דהתוס' לרווחא דמילתא דחו דאף לענין מנה ומאתים איכא פסידא בהחזרת הכתובה מ"מ אכתי קשה דאמאי לא יחזיר כיון דאמרינן הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום ואמרינן דודאי לא פרע לה וחייב לפרוע כתובתה א"כ אמאי לא יחזיר לה שטר ראייתה כדי שלא יוכל לטעון פרעתי במיגו או שיטעון אלמנה נשאתיך שהוא שקר ויהיה נגלה האמת ע"פ כתובתה כיון שהאמת הוא שעדיין לא נפרעה מכתובתה והיא בתולה. והנ"ל בזה משום דיש להבין שיטת התוס' דס"ל דאף במקום שכותבין ואין שטר כתובתה בידה א"נ לומר פרעתי משום דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי מ"מ נאמר כיון דנפל איתרע כמו בשאר שט"ח דאמרינן כיון שלא נזהר בשמירתו מסתמא נפרע וה"ה לענין כתובה נמי נאמר כן ונ"ל כיון דחזינן דאף בשטר שנפל היכא דמצאו בעצמו גובה בו כמבואר בס"ב והטעם דדוקא כשבא ליד אחר לא יחזירנו לידו כיון דאיתרע בנפילה אבל כשבא לידו בהיתר מוקמינן השטר בחזקתו ולא משגיחינן בריעותא שלו וכ"כ התוס' בב"מ דף י"ג ולכך במעשה ב"ד כיון דחז"ל חייבו חיוב זה אף בלא שטר דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידי' דמי א"כ הוי כמצאו בעצמו דמוקמינן השטר על חזקתו ולא משגיחינן בריעותא שלו וה"נ נהי דאיתרע שטרא מ"מ מוקמינן החיוב דמעשה ב"ד בחזקתו הראשונה ולא משגיחינן בריעותא שלו ולפ"ז בשטר כתובה שנפל נהי דא"נ לומר פרעתי משום דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי מ"מ כיון דהשטר כתובה גופה איתרע אלא דמ"מ חייב לשלם משום דאף בלא כתובה מחזיקינן גוף החיוב דמעשה ב"ד בחזקתו ולא משגיחינן בריעותא שלו א"כ לכך לא מוקמינן בחזקתו הראשונה אלא בדבר שהיה יכול לבוא לידי גיבוי אף בלא שטר כתובה אבל בדבר שא"י לזכות אלא ע"פ הכתובה דהא בלא כתובה היה נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה נשאתיך אין מחזירין לידה הכתובה שתגבה בו כיון דגוף הכתובה איתרע דיינינן לה כאלו אין כאן כתובה כלל ולפ"ז אף שדברי התוס' נכונים ע"פ פירוש מוהר"ם מלובלין מ"מ דבריהם נכונים נמי ע"פ פשוטן די"ל דמיירי דליכא עידי הינומא או שאין עדים שהיא אשתו ולכך כיון דבלא כתובה לא היתה יכולה לגבות גם ע"פ הכתובה לא מגבינן לה דכיון דאיתרע בנפילה אין מוסרין לידה זכותה ודיינינן לה כאלו אין כאן כתובה כמו בשט"ח שנפל דאין מחזירין לידו אף שידוע ע"פ שטר זכותו של המלוה אין מוסרין אותו לידו אף שאם היה מוצאו בעצמו היה גובה בו מ"מ כיון שהוא ביד אחר ואיתרע בנפילה אין מחזירין אותו לידו וה"נ זה נלפענ"ד נכון וברור בכוונת דברי התוס' ודוק היטב ואפשר דאף הסמ"ג והגה"מ מודים לזה לדינא:

ט שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל. זה הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הטור כ"א אומר שלי הוא וממני נפל וכן פי' רש"י בש"ס דף ז' גבי שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך ופירש רש"י שלך הוא ופרעתיו לך והחזרתו לי וממני נפל ולכאורה משמע דאם הלוה מודה שמן המלוה נפל ופרעו א"נ וקשה דאמאי לא מהימן הלוה במיגו דממני נפל ובאמת משמעות לשון הברייתא שלך הוא ופרעתיך משמע שמודה שמן המלוה נפל ואפ"ה מהימן הלוה במיגו אך ברי"ף ורא"ש הגירסא הלוה אומר שלי הוא ופרעתיך משמע כפרש"י אך בש"ס שלפנינו בב"מ ובב"ב דף ק"ע הגירסא שלך הוא ופרעתיו לך ועוד נראה דאף שיש עדים שמן המלוה נפל ועכשיו הלוה והמלוה אדוקין בו מ"מ חולקין לפמ"ש בסק"ז להוכיח מן הש"ס דאף שיש עדים שמן המלוה נפל אפ"ה אינו גובה בו כיון דאיתרע בנפילה שלא נזהר בו לשומרו מסתמא נפרע א"כ ה"נ אף דהיכא דהמלוה בעצמו מצאו גובה בו היינו משום דכיון שבא לידו בהיתר מוקמינן ליה בחזקתו כמ"ש התוס' אבל הכא שהלוה והמלוה אדוקין בו כיון שהלוה מוחזק בו במקצת א"כ לא בא ליד המלוה אלא מקצתו והשטר הוא בחזקת שניהם וחולקין בו ואפשר דאף אם אדם אחר הגביהו עם המלוה יחד הדין כן:

י אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה. לא נתבאר אם המלו' גובה בהשטר או לא ולקמן בסי"ט גבי שליש שמת ונמצא אצלו שובר דהדין הוא דלא יחזירו היורשים לא ללוה ולא למלוה שם כתבו הט"ו לפיכך אין גובין בשטר חוב שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו וא"כ ה"ה הכא בשובר שנפל ג"כ הדין כן אך לפמ"ש הש"ך לקמן בס"ק ס"ט דשם כיון דהשובר נשלש אף שבא מיד המלוה מ"מ איתרע שטרא ולכך אף שהלוה מודה לא יחזירנו למלוה משום דחיישינן לקנוניא ע"ש וא"כ י"ל דבשלמא התם כיון דאיתרע שטרא לכך אין גובין בו משא"כ הכא כיון דהשטר לא איתרע והשובר איתרע כיון שנפל מוקמינן השטר בחזקתו וגובין בו וכן משמע מדברי הש"ך בס"ק מ"ט ובאמת שכ"כ הח"מ והב"ש באה"ע סי' ק"י בפשיטות דכיון דלא איתרע שטרא גובה בהשטר ואולי דהם אזלי בשיטת הש"ך ולדבריו ודאי הדין כן אבל לפי שיטת הב"ח והגיד"ת דלא נחתי לסברת הש"ך דס"ק ס"ט וכן לפי מה שפירש. בפרישה שם דלכך חיישינן התם לקנוניא דכיון דיש שובר בעדים איתרע שטרא א"כ ה"ה בשובר שנפל כיון דשובר בעדים הוא ומעידים שנפרע השטר איתרע שטרא ואין גובין בו ודמי קצת לשובר בעדים וכת"י יוצא ממ"א ואחרים מעידים עליהם שהיו אנוסים או פסולים דכתבו התוס' בפ"ב דכתובות דף כ' דלא גבינן בשטרא דה"ל תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מרא אלמא דפסלינן לשטרא אף דאיכא ספק בשובר אך מ"מ מפשטא דש"ס דספ"ק דמציעא במצא שובר כתובה דאם האשה מודה יחזיר לבעל דפריך הש"ס וניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבינתא לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי וטריף לקוחות שלא כדין משמע דאם אין האשה מודה גובה בכתובתה דאל"כ מאי קנוניא שייך הכא דהא אף אם לא תודה האשה לא יהא יכול לגבות הלוקח בשטר הכתובה מהבעל כיון שיש שובר לפנינו ואיתרע שטרא ואף אם נאמר דקושית הש"ס הוא דמ"מ היכי מחזירינן להבעל ע"י הודאת האשה כיון דאם אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכן בשובר שנמצא ביד שליש לא יחזיר לא לזה ולא לזה כמבואר בסי"ט א"כ אף ע"י הודאת האשה ג"כ לא יחזיר מ"מ קשה מאי הקשו התוס' והרא"ש אהא דמשני התם ש"מ איתא לדשמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול מאי מיגו איכא הא אי תמחול תצטרך לשלם מדיני דגרמי כל החוב אבל אי תאמר שהשובר אמת א"צ להחזיר אלא דמים שקבלה ומאי קושיא הא אף אי תמחול עכשיו גם כן א"צ לשלם כל הדמים שבשט"ח מדיני דגרמי דהא בלא"ה לא היה יכול הלוקח לגבות הכתובה משום שיש שובר לפנינו והמוכר שטר חוב וחזר ומחלו והלוה אלם או עור שבלאו הכי לא היה יכול לגבותו פטור המוחל כמבואר בסימן ס"ו סל"ג א"ו דהיכא שאין המלוה מודה גובה בשטרו אף שיש שובר לפנינו כמו שכתבו הח"מ והב"ש וכשיטת הש"ך ותמיהני מסתימת האחרונים בזה ועיין מה שכתבתי בסי' ל"ט סי"ג וסימן מ"ז סק"ב:

יא וסמכינן אשובר. בין שהוא ביד המלוה או היורשין כ"כ הרמב"ם והבעה"ת והוכיח הש"ך דאפי' המלוה טוען ברי שא"פ הדין כן ועמ"ש בסי' צ"ד סק"ב ע"ש:

יב כל שטרותיו פרועי'. וכתב הש"ך דאין חילוק בין אם המלוה חי או שמת אח"כ אלא דאם הוא חי וטוען אח"כ נזכרתי שזה פרוע והאחרים אינם פרועים חוזר וגובה בהן כדלעיל בסי' נ"ט עכ"ל ולפענ"ד אין הנידון דומה לראיה כלל דבשלמא התם בסי' נ"ט דמיירי ביש לו שטר אחד וטוען איני יודע אם נפרעתי התם הוא דנאמן לומ' נזכרתי דהא הא דאינו גובה בשטר כשהמלוה אומר א"י אם נפרעתי הוא משום דכיון דהלוה טוען ברי שפרע וגם הוא מוחזק בכה"ג אמרינן דברי ושמא ברי עדיף ולכך היכא שגם הלוה הוא מסופק אם פרע מוקמינן השטר בחזקתו וגובה בו המלוה כמו בשאר שטרות משום דאם איתא דנפרע שטרא בידו מאי בעי כמ"ש הש"ך שם ולכך אף היכא שהלוה טוען ברי אלא שהמלוה מסופק אם חוזר וטוען נזכרתי שלא נפרעתי הדר ה"ל טענתו טענת ברי שלא נפרע ומהימן משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכן משמע מלשון הנ"י ס"פ ג"פ בשם הריטב"א שכתב אבל אם חוזר בו ואמר עיינתי בחשבוני וזוכר אני בברי שאינו פרוע דחוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא איני יודע לא איפסל שטרא לגמרי אלא שלא היה ראוי לגבותו בספק עכ"ל משמע להדיא דטעמו כיון דהדר וטען בברי שאינו פרוע מוקמינן השטר בחזקתו הראשונה משא"כ הכא כשאמר מעיקרא שטר בין שטרותי פרוע וא"י איזהו ויש לו שטרות על כמה בני אדם א"כ הרי הודה בברי שאחד מהן בודאי פרוע אלא שא"י איזהו א"כ מדינא יכול כאו"א מהלווים לדחות את המלוה לומר שטרי הוא פרוע כיון שאחד מהשטרות הוא בודאי פרוע ודמי למלוה שהוציא שני שטרות על שני לווים שא' מן הכיתות העדים שבשטר הן פסולים וא"י איזהו דכ"א מהלווים מצי מדחי ליה כדאיתא בסי' ל"א ס"ג וא"כ אף שהמלוה טוען אח"כ נזכרתי שזה הוא הפרוע והאחרים אינם פרועים לא מהימנינן ליה להוציא מהאחרים דכ"א מצי מדחי ליה ששטרו הוא הפרוע והכא לא שייך לאוקמא השטר בחזקת שאינו פרוע דהא בודאי יש לו שטר אחד פרוע אלא שאינו ידוע איזהו יכול כ"א לומר שלי הוא הפרוע ואף שהמלוה אומר אח"כ נזכרתי שזה הוא הפרוע והאחרים אינם פרועים לא מהימנינן ליה להוציא ממון מאחרים ע"פ דבריו ועדותו לבד וליכא למימר דה"נ מוקמינן כל שטר אחזקתו שאינו פרוע כמו בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז במלוה אחד ושני לווים ושני שטרות דגובה מכ"א כשהוציא השטרות בזא"ז אף שודאי אחד מן הכיתות פסולים כמבואר בסי' ל"א וא"כ ה"נ מוקמינן כל שטר אחזקתו שהוא אינו פרוע ומהימן לברר דבריו זה ליתא דדוקא בב' כיתות עדים המכחישים זא"ז דינא הכי כיון דאף אם העדים הם פסולים מ"מ ההלואה יכולה להיות אמת וגם העדים עצמם הם כשרים לכל עדיות שבעולם לכך כשמוציא כל שטר בפ"ע גובה בו משא"כ הכא כיון שידעינן שאחד מן השטרות הוא פרוע לא שייך לאוקמ' כל שטר אחזקה כלל וכ"א מהלווים מצי מדחי ליה וראיה לדבר מהא דמבואר בסי' נ"ד ס"ג בהג"ה בשם תשובת הרא"ש דאם יש ללוה עדים שהמלוה יש לו שטר פרוע עליו אינו יכול המלוה להוציא עליו שטר ולומר ששטר אחר פרוע היה לו עליו אלא כל שטרותיו בחזקת פרועין ונאמן הלוה לומר הגדול פרוע כמבואר בסמ"ע וש"ך שם והרי בשני כיתי עדי' המכחישים זא"ז ומלוה ולוה אחד ושני שטרות מבואר בסי' ל"א ס"ב דלשיטת הרמב"ם גובה שני השטרות כשהוציאם זא"ז ולשיטת הרא"ש שם כששרף הקטן יכול להוציא הגדול ולגבות בו והכא משמע דאף שאינו מוציא רק שטר הגדול וטוען ששטר הפרוע קרעו אפ"ה א"י יכול לגבות הגדול א"ו דכיון שיש עדים שיש לו שטר פרוע גרע טפי ומצי מדחי ליה שהגדול פרוע וא"כ ה"נ ביש לו שני שטרות על ב' לווין נמי דינא הכי וכשהודה שאחד מהן פרוע אלא שא"י איזהו אף שאח"כ טוען נזכרתי שזה הוא הפרוע א"נ בטענתו גרידא לומר שזה הוא החייב ולא האחר וכ"א מצי מדחי ליה ומשום מיגו דאי בעי לא היה מודה כלל מתחילה שיש לו שטר פרוע אין להאמינו דהוי מיגו למפרע ואין אומרים מיגו למפרע וכן בשיש לו שני שטרות על אדם אחד נמי הדין כן דא"י לומר נזכרתי אח"כ שהקטן הוא פרוע וכן עיקר לפענ"ד ודוק ועמ"ש בסי' פ"ד סק"ד:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה