שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
סד
א ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם יש עדים שראום עתה בידו. זו היא שיטת הרא"ש והטור והא דבעינן עדים שהפקידם בידו אף שראום עתה בידו וא"כ ליכא מיגו דלקוח הוא בידו דהא בשטרות בעינן כומ"ס צ"ל דמ"מ איכא מיגו דממושכנים היו בידו מעיקרא כמ"ש הרא"ש וכ"כ הסמ"ע והש"ך אך יש להקשות לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דכתובות גבי האומר פ"פ מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה דמיירי במכחישתו הא דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ דמ"ע לא שכיחא והוא שיטת רבינו שמשוין בס' הכריתות והביאו הש"ך בסי' פ"ב בדיני מיגו דמיגו דל"ש לא אמרינן וכ"כ הסמ"ע בסי' ק"ח בס"ק י"ז דהא דנאמן בשטר פקדון לומר החזרתי במיגו דנאכסו אף דל"ש מ"מ אין בו העזה כ"כ כמו בהחזרתי ומשום הכי מיחשב מיגו ע"ש וא"כ הא הטור והמחבר בסי' ס"ה ס"ד פסקו דלא טענינן ליתומים שמצאו שטר ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות והוא מתשובת הרא"ש משום דלא שכיח להלוות על שטרות שאינו יכול לגבותם כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם וא"כ אמאי בעינן הכא עידי פקדון משום מיגו דממושכנים היו בידי מעיקרא הא לא שכיח להלוות מעות על שטרות כיון שא"י לגבותם וטענת מחיים תפסתי אותם הוא טענה דשכיח לתפוס שטרות שהפקידם בידו בשביל חוב שחייב לו מקודם ומיגו דל"ש ל"א והכא שני הטענות אין בהם העזה דהא היורשים אין יודעים אם תפס מחיים או לא וצ"ע בדיני מיגו ודוק אך מדברי הרי"ף בשמעתין דמוקי בליכא עידי פקדון כמ"ש הש"ך מוכח דס"ל דלא כהרא"ש והטור דא"נ במיגו דממושכנים היו אצלי מעיקרא ואיכא למימר דהוא מטעם דהוי מיגו דל"ש או דס"ל דאף ממושכנים אצלי מעיקרא א"נ אלא במיגו אף היכא שהחוב ידוע כדמשמע בכמה דוכתי דא"נ לומר משכון הוא בידי אלא במיגו:
ב נאמן במיגו דנאנסו. הש"ך העלה דפטור אף מהיסת במיגו דטעין נאנסו דהיה פטור אף מהיסת בשטרות דאין נשבעין על טענת שמא ודבריו נכונים אך מה שסיים הש"ך מיהו היינו דוקא בענין שהיה נפרע מיתומים בלא שבועה כגון שהאמינו וכה"ג שאל"כ צריך לישבע מצד גלגול עכ"ל לא הבנתי דבריו דאמאי צריך לישבע שבועת היורשים בכה"ג שלא נפרע דהא יש לו מיגו דנאנסו שהיה פטור אף מהיסת בשטרות וגם אף במשכון דמטלטלין דעת המחבר בסי' ק"ח סי"ב דגובה מיתמי בלא שבועה דל"ח לפרעון כיון שיש בידו משכון ואף לדעת הש"ך שם דחייב שבועה מ"מ י"ל היינו דוקא בבא ליפרע מהמשכון דחשיב כנוטל אבל הכא שרוצה להחזיקו בידו ולא לגבות ממנו לא חשיב כנוטל כמ"ש הר"ן לענין שבועת הגאונים וא"כ אין נשבעין על טענת ספק כנ"ל ומה שדקדקו הסמ"ע והש"ך אמאי לא נקטו הט"ו מיגו דהחזרתי עמ"ש בסי' ע"ב סי"ח לתרץ זה בט"ט ע"ש:
ג ואע"פ שאין לו מיגו וכו'. כבר תמהו הסמ"ע והש"ך ע"ז דהאיך יעלה על הדעת שיהיה נאמן לומר שחייב לו מעות היכא דאיכא עדים וראה דליכא מיגו כלל והנכון מ"ש הט"ז בזה דהרב הבין דמיירי שיש עדים וראה עכשיו קודם בואו לב"ד אך באותה שעה שתעעם ממנו מחיים ולא החזיר לו לא היו עידי ראה ולכך כיון דבאותו שעה לא היו עדים מהימנינן ליה במיגו אז שאמר אמת שחייב לו ולכך גם עכשיו דליכא מיגו מהימן בתפיסה שתפס מחיים אך יש להקשות דהא מבואר לקמן בסי' קל"ג ס"ג ובסי' ע"ב סי"ס בהגה דאם ראו עדים החפץ קודם שתבעו לדין אפי' אמר בפניהם שהוא ממושכן לו בכדי דמיו קרינן ביה עדים וראה דבעינן דוקא תביעה בב"ד וא"כ הכא אמאי מהני התפיסה שהיה בפני העדים ואפשר לומר דהכא שאני דהא הטור בסי' קל"ג כתב הטעם דלכך לא מהני מה שטען לפני העדים שמגיע לו כך וכך כי הכל תלוי בשעת שבועתו שיפסקו לו הב"ד והיינו משום שמגיע לו שבועה בנק"ח מדין המשנה דנ"ו כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק צ"א משא"כ הכא בתופס השטרות למשכון אינו חייב שבועה כלל כמ"ש הש"ך בסק"ז ע"פ סברת הר"ן דכיון שאינו מועיל תפיסתו לגבות אינו נחשב כנוטל ואינו חייב שבועה ועוד נ"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם והמחבר בסי' קמ"ט סכ"ב גבי קרקע דהיכא דאכלה שני חזקה נאמן לומר מגיע לי כך וכך במיגו דלקוח וגובה שלא בשבועה וכתב הש"ך שם בשם הה"מ דל"ד לטוען על המשכון אע"ג דיש לו מיגו דלקוח דצריך לישבע דהיינו דוקא במטלטלין דנשבעין עליהן ש"ד אבל בקרקעות דאין נשבעין עליהן מדאורייתא גם שבועה דטוען על המשכון לא משביעינן להו וא"כ ה"נ בשטרות דאין נשבעין עליהן מדאורייתא א"צ שבועה היכא דאיכא מיגו ולכך מהני התפיסה שתפס מחיים בפני העדים והיה לו אז המיגו כיון דא"צ שבועה כלל בכה"ג: