שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
סג
א אע"פ שנתקיים השטר. יש להסתפק במודה הלוה שהשטר אמת שכתבו אלא שטוען פרעתי אם הלוה נאמן במיגו דמזויף כמו בשטר שאינו מקוים דקי"ל בר"ס מ"ו ופ"ב דנאמן לומר פרוע במיגו דמזויף או דילמא כיון דהכא נתקיים השטר בחותמיו שהכל מכירין שהוא כתב ידם של העדי' אלא דחיישינן שמא זיופי זייף ליכא מיגו דמזויף דמ"מ בוש לטעון מזויף כיון שהכל מכירין שהוא כת"י העדים ויש להביא ראיה מדברי הכ"מ והב"ח שכתבו דהא דכתב הרמב"ם דאם עידי השטר מעידין שזו היא חתימתן גובין בו מיירי כשאין זוכרין ההלואה ואע"ג דכשאין זוכרין ההלואה אין גובין בשטר כלל להרמב"ם מיירי כשנת"י יוצא ממקום אחר והדברים תמוהים דהא הטעם דבאין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר שאין זוכרים ההלואה במיגו דמזויף וכשכת"י יוצא ממ"א א"נ לומר שאין זוכרים ההלואה דליכא מיגו וא"כ הכא דא"י לקיים שטר זה ממ"א אלא ע"פ עידי השטר דוקא א"כ נאמנים לומר שאין זוכרים ההלואה במיגו דמזויף וכן השיג הש"ך בסק"ד וכן המ"ל בסוף הל' עדות תמה בזה א"ו דס"ל להכ"מ והב"ח דכיון דכת"י יוצא ממ"א והכל מכירין שהוא כת"י הוי מיגו גרוע לטעון מזויף אך מדברי הירושלמי שהביא הריטב"א בפ"ב דכתובות והביאו הש"ך הש"ך בסי' מ"ו ס"ק י"ב דפריך על מתניתין דכתובות דקתני ואם היה כת"י יוצא ממ"א א"נ לומר אנוסים היינו ופריך הירושלמי דלהימני העדים שבשטר במיגו דלא חתמנו אלמא אף שיש עדים המכירים מ"מ שייך מיגו וע' מ"ש ס"ס מ"ו ס"ז בכוונת הירושלמי ע"ש אך מ"מ יש לחלק בין עדים להלוה די"ל דהלוה בוש טפי לטעון מזויף בדבר שהכל מכירין שהוא כת"י והוי כמו מיגו במקום קול משא"כ עדים שאין הדבר נוגע להם הוי מיגו מעליא וצ"ע:
ב ואם עידי השטר מעידים שזו היא חתימתן. דעת הסמ"ע וכפי אשר נראה מדברי המחבר דאם עידי השטר מעידים שראו ההלואה או שזוכרים שחתמו או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו דהוי קיום מעליא ול"ח דילמא כבר פרע וזה שטר אחר מזויף הוא דמ"מ כיון שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים בו מצטרפים זה לזה אף להי"ח שהביא הרב בהגה ואם עידי השטר מעידים שזו חתימתן אפי' אינם זוכרים שחתמו זה השטר גובין בו משום דהעדים עצמן ודאי לא טעו בחתימתן והוי קיום מעליא אף שלא אמרו שזוכרין ההלואה אמרינן מסתמא זוכרין ההלואה ודעת הש"ך דאף אם עידי השטר זוכרים שחתמו או אחרים מעידים שראו שחתמו לא הוי רק מלוה ע"פ והלוה יכול לומר פרעתי וזה שטר אחר הוא ומזויף רק כשהעדי' עצמן מכירין חתימתן ס"ל להרמב"ם דהוי קיום גמור דהני עדים עצמן ודאי לא טעו ואף שמעידין בסתמא אמרינן שזוכרים ג"כ ההלואה כמו בכל שטר מקוים דאמרינן מסתמא זוכרים ההלואה להרמב"ם זהו תורף דבריהם וק"ל לפי שיטת הש"ך להרמב"ם דס"ל דאם עידי השטר מעידין שזו הוא חתימתן גובין בו דממ"נ היכי משכחת ליה להאי קיום דאי כ"א מעיד על כ"י ועל כ"י של חבירו הא על כ"י של חבירו לא מהני עדותו כיון דמהדר אזיופא דילמא זייף ח"י חבירו וזה טועה בו דהא על כ"י אחר יכול לטעות ואי דכ"א אינו מעיד רק על כ"י לבד דאף בכה"ג מהני קיום כמבואר בסי' מ"ו ס"ז זה ליתא דהא הטעם דמהני קיום בכה"ג משום דעל מנה שבשטר הן מעידין והוי כמעידים על גוף ההלואה ולא על חתימתן דהא כשאחרים מעידים על קיום העדים בעינן שנים על כל חתימה וחתימה רק כשכ"א מעיד על כת"י אמרינן על מנה שבשטר הן מעידין ול"א דלא ליהוי רק כמע"פ דהא על כל חתימה אינו רק ע"א דמ"מ כיון דמתוך דמהני עדותן על המלוה עצמה מהני נמי על השטר והיינו משום דקיום שטרות דרבנן בסברא מועטת יש להקל וכמ"ש התוס' והמרדכי והגהות מרדכי בפ"ב דכתובות וכמ"ש בסי' מ"ו ס"י ע"ש וא"כ הכא כיון דמהדר אזיופא מן התורה בעי קיום דהא הטעם דקיום שטרות דרבנן משום דלא, אינש לזיופא שטרא כמ"ש רש"י בריש גיטין והכא דמהדר אזיופא חציף וחציף וכן מוכח מתשו' הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' מ"ב והביאוהו הח"מ והב"ש באה"ע שם בשטר קדושין שהיה הבעל מהדר אזיוף דפסק הרשב"א שם כיון דבשטרא ריעא לא מגבינן ביה א"כ מוקמינן להאשה בחזקת פנויה ע"ש הרי להדיא דאף מדאורייתא בשטרא ריעא לא מגבינן ביה דאל"כ היתה מקודשת מדאורייתא וא"כ כיון דמוכח דהיכי דמהדר אזיופא בעי קיום מדאורייתא א"כ אמאי מועיל מה דכ"א מעיד על חתימתו הא אין כאן אלא ע"א על כל חתימה וחצי עדות הוא ונהי דעל מנה שבשטר מעידין מ"מ לא ליהוי רק מע"פ ודוחק לומר דמ"ש הרמב"ם גובין בו היינו דהוי מע"פ לחודא וקמ"ל דעדים שבשטר לא טעו ועל מנה שבשטר הן מעידין ולכך גובין בו להיות כמע"פ ולא כמלוה בשטר דכל כה"ג ה"ל לפרושי דלא הוי רק מלוה ע"פ ובשלמא לשיטת הסמ"ע ניחא דכיון דהעדים בעצמן לא טעו ועל מנה שבשטר הן מעידין וא"כ הוי כזוכרין ההלואה ולכך מהני הקיום שלהם אף לענין השטר כיון דכ"א מעיד אף על חת"י חבירו תו לא חיישינן דזיופי זייף כיון שהם מעידים על ההלואה וגם על כל חתימה יש שני עדים המעידים שאינו מזויף ומיירי דוקא שכ"א מעיד על חת"י חבירו אבל כשאינן מעידין כן רק] על חת"י לבד בכה"ג דמהדר אזיופא כיון דקיום שטרות דאורייתא בעינן ב' עדים על כל חתימת לבדה משא"כ לשיטת הש"ך דזוכרין ההלואה לא מהני לגבות בו בכח השטר א"כ אף כשעידי השטר עצמן מעידין לא משכחת ליה שיהיה מקוים ע"פ דבריהם ע"כ נראה דלפי שיטת הש"ך לא משכחת להאי דינא אלא כשעידי השטר עצמן מעידין שמכירים החתימות וזוכרין כשחתמו שניהם ביחד וא"כ בכה"ג הוי קיום גמור דכ"א מעיד על כת"י ועל כת"י חבירו וליכא למימר דהא על כת"י חבירו איכא למימר דבעהש"ט זייף והוא טועה זה ליתא כיון דעל חתימתו א"י לטעות א"כ כשמעיד על כת"י וזוכר שחבירו חתם עמו א"כ אין לך סי' מובהק יותר מזה כיון שמכיר חתימתו שבודאי אינו מזויף וזוכר שחתם חבירו עמו א"כ ודאי בעהש"ט לא זייף חתימת חבירו וטועה בה דהא זוכר כשחבירו חתם עמו ומכיר חתימתו שבשטר שבודאי אינו טועה בה וא"כ כשכ"א מעיד אכת"י ועל כת"י חבירו איכא שני עדים על כל חתימה וחתימה והוי קיום גמור ובזה מיושב ל' הטור בר"ס זה שכתב עדים שהעידו וכו' אין גובין לו בו אפי' אם הוא מקוים עד שיעידו עידיו שהם כתבוהו וחתמוהו ולבסוף כ' והרמ"ה כ' אפי' אם עידי השטר מעידין אינו מועיל דחיישינן שמא זייף עד שהם בעצמן סבורים שהוא חתימתן וכו' והנה מדברי הטור נראה שכ' מתחילה דעת הרמב"ם דמהני עידי השטר בעצמן ולבסוף כ' דעת הרמ"ה דפליג וכן הבין הפרישה דלא כהב"ח שדחק מאוד בזה אלא שהפרישה עמד במ"ש הטור עד שיעידו עידיו שהם כתבוהו וחתמוהו דלפי שיטת הרמב"ם אף במכירין כת"י לבד סגי ודחק בזה ולפמ"ש ניחא דאף לשיטת הרמב"ם לא הוי שטר גמור עד שזוכרים שהם חתמוהו שניהם יחד זה נ"ל נכון לדינא ודוק:
ג אלא מוקמינן ליה ביד שליש. נ"ל דכה"ג שאמרו דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה לא משביעין ללוה שבועת היסת שאינו בדין שהלוה ישבע היסת ועדיין השטר שלו יהיה קיים כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים והביאו הב"י והש"ך בסי' כ"ח גבי סטראי דלא מגבינן ביה בשטרא ולא קרעינן ליה שאין הלוה צריך לישבע היסת שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לינקיט מלוה שטרא עלויה אלא אם רצה מלוה שישבע הלוה היסת יחזיר לו שטרא ומשביעינן ליה עכ"ל וה"נ ולא תימא דשא"ה שאין השטר ביד המלוה אלא ביד שליש דמ"מ הלוה יכול לומר אין רצוני דליפשי שטרא עלואי ולהיות זילי נכסי כיון שאני יודע שהוא מזויף בבירור ועוד דשמא יפול מיד השליש או יגנבו ממנו או שימות ויפול ליד המלוה כמ"ש הב"י בסי' ל"ט והביאו הש"ך שם בס"ק ל"ח וכן הוא בתשו' הרי"ף סי' רמ"ב להדיא דאסור לכתוב שטר אמנה ויתננו ביד שליש מה"ט ע"ש וא"כ ה"נ יכול הלוה לומר א"ר לישבע עד שיחזירו לידי השטר לגמרי ולא למוסרו ביד שליש וכן משמע מלשון הר"ן גבי סטראי דא"צ הלוה לישבע עד שיחזיר לו המלוה את שטרו ולא שימסרנו ליד שליש וע' בש"ך בסי' פ"ב סק"ד דלפי טעם הא' שכתב שם דטעמא דהר"ן התם כיון דמהני תפיסה יכול לומר א"ר שתחזיר שטרי כדי שתוכל לתפסני ע"ש א"כ הכא כיון דלא מהני תפיסה כמ"ש הסמ"ע צריך הלוה לישבע כאן אך לפי טעם השני שכתב הש"ך שם וכן משמעות דברי הר"ן שם א"כ ה"ה הכא הדין כן: