שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
סא
א אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה. ופי' הש"ך דאף שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות מ"מ לא חשיב כמפרש ואע"ג דקיי"ל בס"ס מ"ב דלשון שרגילים הדיוטות לכתוב בשטרות אף שאינו מתיקון חכמים אף שלא נכתבו דנין אותן כאלו נכתבו התם מיירי דידעינן שידע מהמנהג דגמר ומשעבד נפשיה אבל הכא מיירי בענין די"ל שלא ידע מהמנהג וכן העלה הש"ך בס"ס מ"ב שכן הוא הסכמת רוב הפוס' ולכאורה נראה דהא דאמרינן בידע מהמנהג דגמר ומשעבד נפשיה הוא משום דאל"כ היה מצוה בפירוש לכתוב שלא כהמנהג וכן מבואר בלשון הר"ן בפ' האשה שנפלו בשם הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה והש"ך בס"ס מ"ב וקשה ע"ז מדברי הרא"ש בב"מ פ' המקבל גבי ההוא דקבל ארעא ואמר אי מוברינא ליה יהבינא אלפא זוזי דמסיק הש"ס דהוי אסמכתא כיון דגזים דקיבל עליו אלפא זוזי ופסק הרי"ף דמ"מ חייב ליתן מה דאוביר בשוה דלא הוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שיעור מה דאוביר בשוה גמר ומקני והשיג עליו הרא"ש דכיון דמה דאמר אלפא זוזי לא כיון אלא להגזים לא שעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שעבד נפשיה ועל השאר שעבד אלא כל דבריו כמאן דליתנייהו דמי ע"ש שהאריך בזה ולבסוף סיים דמ"מ נראה כדברי הרי"ף ולא מטעמיה אלא כדפרישית דכיון שנהגו לכתוב דישלם במיטבא אף אם לא כתב מחויב לשלם מאי דאפסיד הילכך ה"נ כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד וה"פ הט"ו בסי' שכ"ח ס"ב וא"כ אי אמרינן דהא דידע המנהג דאמרינן דשעבד נפשיה הוא משום דאל"כ היה מצוה לכתוב בפירוש שלא כמנהג א"כ הא הכא לא שייך טעם זה דהא לא היה יכול להתנות להיפך דהא אדרבה הוצרך להתנות שיפסיד אלפא זוזי להגזים ולהסמיך את חבירו על דבריו וא"כ כיון שדיבורו בטל בזה מנא לן לומר דשעבד א"ע כפי המנהג ובע"כ צ"ל דהרא"ש לא ס"ל כטעם הרשב"א שהטעם הוא משום כשידע המנהג היה מתנה להיפך אלא דאמרינן דמסתמא כשידע המנהג דעת כל אדם לחייב א"ע כמנהג המדינה מסתמא ולא לשנות מן מנהג העולם משא"כ כשלא ידע מהמנהג לא שעבד עצמו לזה כלל דאכתי יש להבין כיון דלפי דברי הש"ך הטעם הוא דאדם משעבד א"ע כמנהג ולא שהמנהג מחייבו כתנאי ב"ד וכמ"ש הש"ך בס"ס מ"ב א"כ אכתי אמאי הסכים הרא"ש לדינא כהרי"ף משום דכיון דנהגו לכתוב כך אף אם לא כתב מחויב לשלם מאי דאפסיד ה"נ בקבל עליו אלפא זוזי מחויב לשלם מאי דאפסיד הא ס"ס כיון דחזינן דכיון להגזים ולהסמיך חבירו על דבריו לא שעבד נפשיה וצ"ל דהרא"ש ס"ל דבשלמא אי לא מיחייב מה דאוביר בשוה אלא משום דקיבל על עצמו שיתן אלפא זוזי הסברא הוא כיון דעל אלפא זוזי בטל לא פלגינן דיבורא לומר דבשוה גמיר ושעבד נפשיה ועוד דמספיקא לא מפקינן ממונא ומנא לן דשעבד נפשיה בשוה כיון דכיון להגזים אבל היכא שמנהג המדינה הוא כן אמרינן דמסתמא כפי המנהג שעבד נפשיה ועל אלפא זוזי כיון להגזים ומה דהשיג על הרי"ף הוא מפני שכתב הרי"ף אבל שיעורא דראויה לעשות בכלל אלפא זוזי הוא ושעבודא משעבד נפשיה משמע הא דמיחייב מאי דאוביר בשוה משום דבכלל אלפא זוזי הוא ובזה לא גזים ולזה השיג שפיר דלא פלגינן דיבורא וע' בתוס' ס"פ האומנין דף פ"ב ע"א ד"ה לא דכ"ע והתוס' ס"פ שבועת הדיינים ע"ש:
ב ההוצאות על הכפל. וכתבו הסמ"ע והש"ך דוקא בכה"ג דגזים שקבל עד הכפל הוי אסמכתא אבל בקבל עליו לשלם ההוצאה לבד לא הוי אסמכתא כיון שמחייב א"ע במה שהפסידו והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא בסי' ר"ז והנה הב"י הביא בשם תשו' הרשב"א בשטר שכתוב בו דאם לא יפרע לו לזמן פלוני שיתן לו כל הוצאה והפסד שיבא לו מחמת זה החוב ותובע המלוה שהיה לו סחורה מזומנת לקנות שהיה בה ריוח ומחמת שלא פרעו הפסיד והשיב הרשב"א שאינו חייב וכתב הרב בד"מ ע"ז ובודאי טעמו של הרשב"א משום דהוי אסמכתא וצ"ע דלא הוי אסמכתא אלא בדברי קנס שמשלם לו מה שאינו חייב לו אבל כאן שמפסידו לא הוי אסמכתא ודמי לאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב לשלם לו וכתב ע"ז הב"ח ולפעד"נ דלא דמי ההיא דאם אוביר ולא אעביד להך דהיתה סחורה מזומנת לקנות דבאוביר ולא אעביד ההפסד מזומן אבל מניעת הריוח בסחורה איתא בירושלמי המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת וגרע מגרמא בניזקין דפטור ותו דמי ערב בדבר שהיה ריוח בודאי דילמא אף היה מגיע הפסד עכ"ד והסכים לזה הש"ך ולפענ"ד הדברים תמוהים מאוד דהא אף באם אוביר ולא אעביד הוי מניעת הריוח וכמבטל כיסו של חבירו דמיא דהא מזה הוכיח בירושלמי בס"פ המקבל דהמבטל כיסו של חבירו פטור מדלא חייבו במתניתין אלא מפני שכך כתב לו אבל בסתם פטור והביאו הרא"ש בפ' כיצד הרגל והוכיח מזה דנועל ביתו של חבירו דקיימא לאגרא דפטור דהוי כמבטל כיסו של חבירו כמ"ש הטור והרב רמ"א בסי' שס"ג ס"ו וכ"כ הנ"י בפ' המקבל ובב"י סי' שכ"ח בשם תלמידי הרשב"א דבאם אוביר ולא אעביד אינו חייב מדינא משום דהוי כמבטל כיסו של חבירו ואינו חייב אלא מפני שכך כתב לו אלמא אף היכא דל"ה אלא מניעת הריוח ומבטל כיסו של חבירו חייב כשכך כתב לו דל"ה אסמכתא כיון דלא גזים ואדם יכול לחייב א"ע בשטר אף בדבר שאינו חייב כדאיתא לעיל בסי' מ' ס"א ואף דלפי סברא השניה שכתב הב"ח דמי יימר שהיה ריוח דדילמא היה מגיע אף הפסד יש לחלק בין סחורה דהכא לאוביר ולא אעביד דשדה דהתם שאני דפירי עבידי דאתי כדאמרינן בכל דוכתי דפירות דקל עבידי דאתי משא"כ בסחורה הוא ספק דדילמא לא ירויח דדרך שערים להשתנות כמבואר בסי' רכ"ז ס"ט בהגה ולכך אף שמחייב א"ע בכך הוי אסמכתא דהוי כמו גזים מ"מ יש ראיה ברורה להיפך מהא דאמרינן בפ' א"נ דף ע"ג ע"ב א"ר חמא האי מאן דיהיב זוזי למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזיל אפרוותא דזולשפט ורב אשי אמר דהוי אסמכתא ופריך הש"ס מ"ש מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם בידו הכא לאו בידו וכתבו הרא"ש והנ"י שם דהאי דינא מיירי שהתנה עמו שאם לא יקנה לו שישלם לו כן דאל"כ הא קי"ל המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומת וכ"כ המרדכי ר"פ הגוזל קמא והג"מ בפ"ז מה' שלוחין הרי להדיא דאף בסחורה דדרך השערים להשתנות מ"מ אם קיבל עליו בפירוש חייב לשלם וליכא למימר דזה דוקא לרב חמא דסובר אסמכתא קניא אבל לר"א דס"ל אסמכתא לא קניא ה"נ כיון דספק הוא אם ירויח ומחייב א"ע הוי כמו גזים ואסמכתא הוא זה ליתא דא"כ מאי פריך הש"ס לר"א מההיא דאם אוביר ולא אעביד ה"ל לשנויי בפשיטות דבאם אוביר לא גזים דפירי עבידי דאתי אבל בסחורה דמי יימר דהבעל המעות היה קונה בשעת הזול דהא דרך שערים להשתנות הוי כמו גזים ואסמכתא הוא וליכא לדחוקי דזה הוא באמת תי' הש"ס התם בידו הכא לאו בידו וה"פ התם בידו דבעל השדה להרויח דבידו לזרוע ופירי עבידי דאתי לכך לא הוי גוזמא ולא הוי אסמכתא משא"כ הכא לאו בידו דבעל המעות לקנות בשער הזה דדרך שערים להשתנות ודילמא היה לו ג"כ הפסד במשא ומתן זה אח"כ זה ליתא דא"כ למה הוצרכו התוספות והרא"ש לחלק בחילוקים חדשים ליישב סוגיא דהכא דמשני דהיכא דלאו בידו אסמכתא הוא מההיא דסנהדרין דאמרינן איפכא דהיכא דמחייב א"ע בדבר שאין בידו ל"ה אסמכתא ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דהא דקאמר הכא אין בידו היינו שאין בידו של בעל המעות להרויח ולכך הוי כמו גזים והוי אסמכתא ואין ענינו כלל לההיא דסנהדרין א"ו דאין לחלק דבכל גוונא שעומד להרויח לפי דרך בני אדם ומחייב א"ע בכך לאו אסמכתא הוא וחייב לשלם ויפה הקשה הד"מ על הרשב"א ולישב דברי הרשב"א נ"ל דטעמו דאף שכתב בשטר שחייב לו כל הוצאה והפסד שיבוא מחמתו י"ל דכוונתו היה דוקא הפסד מקרן שיבוא לו מחמתו כגון שיהיה לו בע"ח דוחק ויצטרך למכור מטלטלין בפחות משויים בכדי לשלם להבע"ח ואם היה לו מעות זה לא בא לידי זה ההפסד אבל מניעת הריוח דלא חשיב הפסד בשום דוכתא מה"ת נאמר שחייב א"ע בזה וכ"כ הנ"י בפ' המקבל בשם הרמב"ם דהא דאמרינן ר"מ היה דורש לשון הדיוט היינו שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה מתחייב בלא תנאי אבל אם לכך נתכוין באם אוביר סגי מאי אם לא אעביד לפיכך היה ר"מ דורש לשון הדיוט אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראויה לעשות עכ"ל וה"נ י"ל דמה שכתב לו בשטר שחייב א"ע בהפסד שיבוא מחמתו היינו דוקא בהפסד מקרן ובגוונא דאמרן ולא מניעת הריוח אבל אם כתב בפירוש בשטר שמחייב א"ע אף בהפסד הריוח שבא מחמתו והיה לו סחורה מזומנת לקנות שהיה בו ריוח לפי דרך העולם בודאי חייב לשלם ולאו אסמכתא הוא כלל וז"ב לפענ"ד אמנם במאי דס"ל להתוס' והרא"ש והט"ו בסי' שס"ג דמי שהוציא חבירו מביתו דקיימא לאגרא פטור מלשלם משום דהוי כמבטל כיסו של חבירו יש לתמוה מהא דכתבו התוס' והרא"ש בפ' האומנין והט"ו בסי' של"ג ס"ב דהא דבעה"ב שהטעה את הפועלים וחזר בו דאין להם עליו אלא תערומת היינו דוקא כשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם הבעה"ב אבל אם היו נשכרי' אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל חייב הבעה"ב לשלם לפועלים מד"ג דקיי"ל כר"מ דדאין ד"ג ואמאי לא הוי הבעה"ב כמבטל כיסו של חבירו דמ"ש פועל שעומד להשכיר א"ע מחצר דקיימא לאגרא דחשוב רק כמבטל כיסו של חבירו ופטור וצ"ל דיש חילוק בין פועל לחצר ושאר ממון דכיון דקיי"ל דהמזיק את האדם חייב בד' דברים וחד מנייהו שבת מה שבטלו ממלאכתו וגם מצינו שבת בלא נזק כדאיתא ס"פ החובל כגון דהדקיה באנדרונא וכמבואר בסי' ת"כ סי"א דאם סגר לאדם בחדר ובטלו ממלאכתו חייב בשבת וגבי חובל בבהמה ליכא שבת ואינו חייב אלא בנזק לבד לכך בפועל כתבו תוס' והרא"ש שפיר דחייב לשלם מד"ג מה שבטלו ממלאכתו דהוי כשבת משא"כ בחצר ושאר ממון פטור המבטל כיסו של חבירו דאין שבת בבהמה וכן משמע להדיא בתשו' מוהר"ם מלובלין בסי' ס"א דהגורם לבטל את חבירו ממלאכתו חייב לשלם לו הפסדו משום דהוי כשבת ע"ש אך אכתי צל"ע כיון דעיקר קושית תוס' והרא"ש אינו אלא למ"ד דדאין דיני דגרמי כמבואר בלשונם שם מנ"ל להקשות דילמא לא דיינינן דיני דגרמי אלא היכא שגורם להפסיד את חבירו ממון מכיסו אבל הגורם לבטל את חבירו ממלאכתו דאינו חייב אלא משום שבת לא דיינינן דיני דגרמי דאינו חייב משום שבת אלא במזיק גמור ולא בגורם לבטלו ממלאכתו דהא לענין כמה דברים מקילינן גבי דיני דגרמי בסי' שפ"ו ושפ"ח וביותר תימה על הטור דבסי' של"ג כתב בפשיטות גבי פועלים דאם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים דחייב הבעה"ב לשלם להם מדיני דגרמי ובסי' ש"ט הביא הטור בשם הרמ"ה גבי מי ששכר פועל והוסיף הבעה"ב על משאו חלק אחד מל' בלא דעתו דחייב הבעה"ב בנזקיו דמסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ד' דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידי' עכ"ל ולא כתב שום חולק בדבר הרי להדיא דאף שהטעה את הפועל שהוסיף על משאו בלא דעתו ומחמת זה ניזק וגרם לו להבטל ממלאכתו אף שחייב בנזק מ"מ פטור משבת כיון דלא אזקיה בידים א"כ ה"נ בפועל שעומד להשכיר א"ע והבעה"ב שכרו וחזר בו ומחמת זה לא מצא מי שישכרו אמאי יתחייב הבעה"ב לשלם דהא הוי כמבטל כיסו של חבירו כמו חצר דקיימא לאגרא ומשום שבת לא מיחייב כיון דאינו אלא גורם ולא מזיק ממש אינו חייב בד' דברי' ולפענ"ד יש ראיה לזה דא"א דמה שבטל הפועל ממלאכתו חשיב כשבת משום דהפועל סמך א"ע עליו א"כ באוביר ולא אעביד נמי אמאי חשיב כמבטל כיסו נאמר נמי דהוי כשבת שאם לא הבטיחו לעשות מלאכתו היה הבעה"ב בעצמו עובד בשדהו וכן בנותן מעות לחבירו לקנות יין דחשיב ליה הרא"ש וסייעתו מבטל כיסו של חבירו והכי איתא בתוספתא דנותן מעות לחבירו לקנות פירות ולא לקחם אין לו עליו אלא תערומת וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהל' שלוחין והרא"ש והט"ו בי"ד ס"ס קע"ז נאמר נמי דהוי כמו שבת שבטל הבעה"ב ממלאכתו שהיה יכול לקנות יין ופירות בעצמו במעות אחרים אם לא הבטיחו לכך א"ד דלא דיינינן ד"ג בשבת ואף שיש לחלק בחלוקים דקים מ"מ הדברים מרפסין איגרי וצע"ג ועיין במרדכי ר"פ הגוזל קמא ודוק:
ג מדקדקין לשון השטר. הב"י הביא בשם תשובת הרשב"א דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתא כי אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו חז"ל בפי' כן אך בדברי המחבר לקמן סי' שט"ז ס"ג והוא מתשו' הרשב"א לענין שכירות קרקע מבואר דאמרינן לישנא יתירה לטפויי מילתא קאתי וכבר הרגיש בזה בתשובת מוהרי"ט ח"ב סי' קי"ט ע"ש מ"ש בישוב קושיא זו וע' בתשובת רדב"ז ח"א סי' פ"ז שהביא בשם הר"ן בחי' לחלק דלהוציא ממון ל"א לטפויי קאתי אלא אמרינן דשופרא דשטרא הוא שהיה חש לב"ד טועין דמספק לא היו מוציאין ממון ומשום כן הוצרך הסופר להאריך משום שופרא דשטרא אבל היכא שהוא להחזיק ממון אמרינן דלטפויי קאתי דליכא למימר דלשופרא דשטרא האריך דפשיטא דאף ב"ד טועין לא היו מוציאין ממון מספק לכך אמרינן דמה שהאריך לטפויי מילתא קאתי וזו סברא נכונה מאוד וכ"כ הכנה"ג בשם מוהר"י אדרבי אך מ"מ אין מיושב בזה האי דינא דסי' שט"ז דהא בשכירות קרקע ג"כ להוציא הוא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וצריכין אנו לישוב מהרי"ט שם בזה ועיין עוד בכנה"ג הרבה דינים מענין זה: