אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

נו

נה

א ואפי' הכחישו אחד מהן ואמר שלא עשאו שליש וכו'. הש"ך האריך לחלוק אדין זה ועיקר ראייתו מדברי תשו' הרא"ש כלל ס"ח בראובן התובע לשמעון פרע לי שטרי ואף שהוא בידך קרוע מ"מ ממני נפל ושמעון השיב לוי בא בשליחות ראובן ומסר לי השטר קרוע ואמר כי ראובן מחל החוב וצוהו להחזיר לי השטר ופסק הרא"ש כיון דשמעון מודה שלא פרע לראובן וא"י מהמחילה רק ע"פ לוי חייב שמעון לפרוע לראובן ול"ד לההיא דפז"ב בההיא איתתא דאפקידו שטרא בידה והימנה ר"נ דהתם הושלש השטר בידה לדברי שניהם והשליש נאמן אבל הכא אין ראובן מודה שהשליש ביד לוי כלום ולכך אין לוי נאמן דלא הוי שליש כלל אלמא מוכח דהיכא דהוא מכחיש את השליש אין השליש נאמן וליכא למימר דשא"ה שאין הלוה טוען ברי אם לא ע"פ השליש זה ליתא דהיכא דהשליש נאמן אף היכא דאין הלוה יודע מהימן השליש כדמוכח בפ' התקבל גבי שליש אומר לגירושין דפלוגתייהו דר"ה ור"ח בשהיא אינה יודעת ואפ"ה לא פליג ר"ה אלא בגיטין אבל בממון דאתייהב למחילה לכ"ע השליש נאמן וכן מדברי התוס' פ' התקבל והאגודה שכתבו דמהימנינן לשליש אף היכא דלית ליה מיגו ולפיכך אף בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר מהימנינן לשליש היכא דלא אמר בתורת שאלה אתי לידיה אלא בתורת פקדון עכ"ל הרי מוכח להדיא דהיכא דהוא מכחיש ואומר דבתורת שאלה אתי לידיה ולא עשאו שליש אין השליש נאמן ולמדנו מתשובת הרא"ש דמי שאומר אתה נתת לי כלי זה ליתנו לפ' והמקבל אינו יודע והנותן מכחישו ואומר שלא נתנו בידו מעולם צריך השליש להחזירו להנותן אפי' יש לו מיגו שהיה יכול ליתנו בינו לבינו להמקבל ואפילו נתנו כבר להמקבל צריך המקבל להחזירו לו כיון שא"י אם לא ע"פ השליש אלו הן תורף דברי הש"ך וכ"פ בס"ס בסימני הדינים שלו ס"ז ולפענ"ד יש לתמוה טובא בהא דפסק דהיכא דא' אומר נתת לי כלי זה ליתנו לפ' והנותן מכחישו דצריך להחזירו להנותן ואף שמסרו להמקבל חייב המקבל להחזירו להנותן כיון שאין המקבל יודע ואמאי לא להימן השליש במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי או נתתו לי עצמי ואח"כ היה נותנו ליד האח' ול"ד לשטר דאיירי ביה הרא"ש דהתם לא שייך מיגו זה דהא אין אותיות נקנין אלא בכתיבה ומסירה משא"כ במטלטלין וכן מוכח להדיא בספז"ב גבי ההיא איתתא דנפק שטרי מתותי ידה ואמר' ידענא ביה דפרוע הוא והימנה ר"נ דא"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה והיינו משום דהאיתתא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה לקוח הוא השטר בידי ומחלתו להלוה וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכל הראשונים וכמ"ש בסי' ס"ו ס"ק א' ע"ש וא"כ ממילא במטלטלין הוי מיגו מעליא לכ"ע ואפי' היכא שהמטלטלין יוצאין מיד המקבל ואמר שהשליש אמר לו כן מ"מ כיון שהוא טוען ברי שכך אמר ליה השליש בשעה שמסר לו המטלטלין מהימן כמ"ש הט"ו בס"ו גבי שליש הנעשה ע"י שליח דמהימנינן לשליש שכך אמר ליה השליח והשליח היה נאמן בשעה שיצא השטר מתח"י אך לשיטת הרא"ש דהיכא דהוא מכחיש השליש א"נ מ"מ נאמן אם היה לו מיגו בשעה שהוציא השטר מתחת ידו כמ"ש הש"ך שם ואולי הש"ך מיירי דיש להנותן עידי פקדון וראו אותו עתה בידו או ביד המקבל דבכה"ג ליכא מיגו וקמ"ל דלא מהימנינן ליה מתורת שליש דהוי כמו דברים העשוים להשאיל שהביא הש"ך מדברי התוס' דלא מהימן השליש אם הנותן אומר דבתורת שאלה אתי לידיה וה"נ כיון שהנותן מכחישו לא הוי שליש ומיגו ליכא כיון דאיכא עדי פקדון וראה אך באמת לכאורה אין לנו צורך ללמוד דין זה מתשו' הרא"ש שכן מוכח להדיא מש"ס ערוכה בב"ב דף מ"ה ע"ב שהביא הש"ס ברייתא ראה בגדו ביד אומן וטליתו ביד כובס ואמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת למוכרו וליתנו לו במתנה דבריו קיימין ופריך מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ומשני רבה סיפא ביוצא מתחת יד אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למוכרו וליתנו במתנה מיגו דאי בעי א"ל מינך זבינתיה כי א"ל נמי בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין הרי להדיא דדוקא כשהאחר טוען ברי בפני אמרת לו למוכרו וליתנו במתנה מהימנינן ליה במיגו דמינך זבינתיה אבל כשהאחר אינו טוען ברי בפני אמרת לו כן אלא שאומר שהאומן אמר לו כן אין דבריו קיימין ואמאי כיון שהוא טוען ברי שהאומן א"ל כן שצוהו למוכרו וליתנו לו במתנה להימן שכך אמר ליה האומן במיגו דמינך זבינתיה והאומן גופיה מהימן מדין שליש ובכה"ג הוי ליה כשלישות יוצא מתח"י דהוי כשליש הנעשה ע"י שליח בס"ו דמהימנינן ליה שכך אמר ליה השליח כמ"ש בסק"ג א"ו כיון שהבעה"ב מכחיש להאומן א"נ מתורת שליש ובאמת מזה ראיה גדולה לשיטת הש"ך דבמכחיש להשליש אין השליש נאמן אף לפי מה שדחה התומים ראיית הש"ך מהתוס' דשאני דברים העשוים להשאיל דלא שייך התם לומר דהימניה שאין דרך להשאיל בעדים שלא יהיה לו שם רע בשכניו ואדרבא מדכתבו התוס' דאם אומר לפקדון השליש נאמן אף דליכא להשליש מיגו כיון שהם דברים העשוים להשאיל מ"מ נאמן כיון דהימניה דהא יכול לומר החזרתי א"כ מוכח דס"ל להתוס' דאף במכחיש השליש נאמן וע"ש ודברים נכונים הם מ"מ לסוגיא זו מוכח כשיטת הש"ך דנהי דאומן אין לו חזקה מ"מ שייך לומר גביה הימניה מדלא נתן לו בעדים כמ"ש התוס' בסוגיא שם ואף אם נאמר דלמ"ד אומן אין לו חזקה ה"ל נמי כדברים העשוים להשאיל דאין דרך ליתן לאומן בעדים מ"מ אכתי תקשה לרבה התם דמשני לאביי דאומן יש לו חזקה והברייתא מיירי שיש עידי פקדון וראה דאל"כ נאמן לומר החזרתי וא"כ לדידיה הוי האומן כשליש דשייך לומר אף בעידי פקדון הימניה כיון דיכול לומר החזרתי כדמוכח בתוס' דפ' התקבל וכמבואר במרדכי להדיא וא"כ למה לו להאחר לומר בפני אמרת לו אף שאמר שכן אמר לו האומן להימן דהא הוי כשליש א"ו היכא שמכחיש את השליש אין השליש נאמן אך מ"מ יש לדחות ראיה זו די"ל דבמכירה אין להאומן תורת שליש עליו דכיון שהבע"ה מכחיש ואומר שלא צוהו למכרו ולא נטל ממנו שום ממון אין להאומן דין שליש דבכל מקום אין השליש נאמן אלא היכא שאין הדבר נוגע לו אז מהימן משום חזקה דא"א חוטא ולא לו מה שאין כן כשהוא נוגע בדבר א"כ הכא שהאחר אומר שהאומן מכרו לו לא חשיב כשליש די"ל דמכרו כדי שיטול המעות לעצמו ואין תורת שליש עליו ולכך הבעה"ב יכול להוציא מהאחר ואע"ג דבברייתא קתני נמי דהאחר טוען שהאומן נתנו לו במתנה ובכה"ג הוי האומן כשליש גמור דהא אין לו הנאה מזה מ"מ י"ל דהא דנקט בברייתא בפני אמרת לו משום מכירה נקטה ובאמת לענין מתנה מהני נמי כשאומר שכך א"ל השליש שהוא האומן וע' סי' קל"ד ס"ד ובש"ך שם ובש"ך סימן ע"ב ס"ק צ"ז ומ"ש בסק"ג ועדיין צריך ישוב ודוק:

ב והוציא מתחת ידו בב"ד וכו'. ואפי' הוחזק השטר כבר בב"ד דלית ליה מיגו דאי בעי קלתיה מ"מ כיון שהוא שליש מהימן כיון דהימניה הכי הוא מסקנא דש"ס בס"פ ז"ב ללישנא בתרא דאיתותב דאע"ג דאתחזק שטרא בב"ד דליכא מיגו דאי בעי קלתיה מ"מ מהימן מתורת שליש ולכך כתב הב"י בשם רי"ו דאם נטלו אחר מרשות השליש לא מהימן אי אתחזק שטרא בב"ד ואי לא אתחזק בב"ד אפי' האחר מהימן במיגו דאי בעי קלתיה ע"ש והיינו אף אם השליש הפקידו ביד אחר לא מהני מה שהאמינו השליש אח"כ שיש מיגו להאחר ונראה דלשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' ס"ו סי"א דאדם נאמן לומר שטר קנין היה לי ואבד לענין קנין שטרות א"כ אף שהשטר הוא ביד אחר ואתחזק בב"ד אכתי אית ליה מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי והשטר קנין נאבד ממני והא דאמרינן בש"ס כיון דאתחזק שטרא בב"ד דאי בעי קלתיה לא אמרינן ולא מהימן במיגו דלקוח י"ל דהא דאמר כיון דאתחזק שטרא בב"ד היינו שהמעשה היה שהיו עידי פקדון וגם ראו בידו מקודם שטען פרוע דתו לית ליה מיגו דלקוח וכצ"ל ע"כ בהא דפריך הש"ס התם מברייתא דאין עליו עדים ויוצא מתח"י שליש או שיצא אחר חיתום שטרו' כשר אלמ' דשליש מהימן ופי' התוס' דהיינו שיוצא השטר והסמפונות מתח"י שליש כשר ומשמע ליה אפי' אתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות ומאי קושיא דילמא הברייתא אתיא כרבי דס"ל אותיות נקנות במסירה וא"כ אפי' אתחזק שראו הב"ד השטר בידו מקודם דליכא מיגו דקלתיה מ"מ איכא מיגו דלקוח הוא בידי א"ו דהברייתא מיירי דאתחזק אפי' בגוונא דליכא מיגו כלל כגון שהיו עידי פקדון וראה וא"כ י"ל דגם עובדא דר"נ היה בכה"ג דאתחזק שטרא בב"ד וגם היה עידי פקדון דליכא מיגו דלקוח ומה שהקשה הרא"ש בס"פ ג"פ בשם הרמב"ן לשיטת הרמב"ם מלישנא קמא דא"ל רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה וא"ל ר"נ משום דאי בעי קלתיה אלמא דלרבנן כיון דבעי כתיבה לא מהימנא לומר שלי הוא והשטר קנין אבד יש לתרץ דהא בלישנא קמא דהימונה ר"נ משמע אף בלא שבועת היסת כלל וכ"כ הבעה"ת שער נ"ב בשם רב האי ויש להבין דלמאי דהוי ס"ד דרבא דטעמא משום דאותיות נקנות במסירה הא אף אי היתה טוענת לקוח היתה צריכה היסת ואמאי הימנה בל"ש כלל ומ"ש בהג"א ספז"ב דנאמן לומר לקוח בלא היסת הוא תמוה ואין בו טעם אך י"ל דל"ק דבס"פ ז"ב ס"ל כלישנא בתרא דפ' שבועת הדיינים דלא חייב ר"נ היסת אלא היכא דאיכא דררא דממונא כגון שאומר לויתי ופרעתי אבל בטוען להד"ם כיון דליכא דרד"מ פטור מהיסת ולפ"ז ניחא דלמ"ד אותיות נקנות במסירה אי אמר לקוח פטור מהיסת דטענת לקוח מיחשב כליכא דרד"מ כמ"ש התו' להדיא בפחז"ה דף מ"ה ע"ב ד"ה המפקיד ע"ש אבל למ"ד אין אותיות נקנות במסירה אף דנאמן לומר שטר קנין היה לי ואבד מ"מ צריך היסת כיון דבעי כתיבה והוא טוען שהשטר קנין אבד איכא ריעותא ומיחשב כדרד"מ כמ"ש התוס' בפ' ש"ה והרא"ש בפ"ק דמציעא דהיכא דאיכא סהדי דאכל תרי מינייהו כיון דאיכא ריעותא מיחשב כדרד"מ ע"ש ולכך הוצרך ר"נ לומר מיגו דאי בעי קלתיה דאז לא היה צריך שבועה שהיה טוען להד"ם וליכא דרד"מ או שהיה טוען שאבד השטר וכיון שאין בו דין שומרים פטור אף מהיסת דאין נשבעין על טענת ספק כמבואר בס"ס ס"ו וסי' צ"ה ע"ש גם י"ל דהא דאמר ר"נ דאי בעי קלתיה לאו מטעם מיגו הוא אלא משום כיון דהיה יכול לקרעו מיחשב שליש וא"צ שבועה אף היכא דאתחזק שטרא וליכא שום מיגו מ"מ כיון דהימניה בשום פעם נאמן בל"ש וכן מוכח מדברי בעה"ת בשם רב האי שהוכיח מכאן דשליש נאמן בל"ש אלמא דטעמא לאו משום מיגו הוא אך בס"ד דרבא עכצ"ל דטעמא משום מיגו הוא וכמ"ש וס"ד דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה כמו דס"ד דרבא בסוגיא דקציצה דרב ושמואל ס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה כמ"ש הר"ן שם ע"ש או י"ל דהכא בשליש כיון שאינו נוגע בדבר לכ"ע אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וא"ש ודוק אך כ"ז לפי שיטת הרמב"ם והמחבר דנאמן לומר שטר קנין היה לי ואבד אך הרב רמ"א בסי' ס"ו סי"א בהגה הכריע דא"נ לומר שטר קנין היה לי ואבד ע"ש

ג אבל אם יש להם תערומת. הש"ך פי' בכוונת הבעה"ת והטור דמשם הוא מקור דין זה דכוונתם אם יש להם תערומת עליו שהוציא השלישות מתח"י שלא כדין אף שהשליש מעיד לטובת מי שניתן אליו השלישות מ"מ א"נ אף כע"א דמיחשב נוגע בעדות ואף דבתשו' מהר"ם ומרדכי והאגודה מוכח להדיא דס"ל דשליש נאמן כע"א אף שתובעים אותו שהוציא השלישות מתח"י שלא כדין משום דשליש נאמן אף שאין שלישותו בידו שכדין עביד למפרע בעוד שהיה בידו בלא שבועה מ"מ דברי בעה"ת והטור נכונים יותר ע"ש שהאריך בזה ונראה דאף הש"ך לא קאמר אלא לענין שבועה דהיכא דיש תערומת עליו א"כ השליש כע"א לפוטרו משבועה משום דשליש מיחשב כנוגע כיון דצריך שבועה ועד שצריך שבועה אינו עד אבל מ"מ זה שמוחזק בדבר השלישות לא מפקינן מיניה אף שא"י בזכותו אלא ע"פ השליש מ"מ מסתמא השליש כדין עביד וראיה ממ"ש הט"ו בס"ו בשליש שנמסר לידו ע"י שליח אף שאין השליש יודע אלא ע"פ השליח מ"מ השליש נאמן שכך א"ל השליח והשליח היה נאמן בשעה שהוציא השלישות מתח"י והבעה"ת הביא ראי' לזה בשם הרמב"ן מסוגיא דגיטין דאמרינן ומודה ר"ה דאי אמרה לדידי אמר לי לגירושין יהביה ניהליה דמהימנא ופריך הש"ך מי איכא מידי דשליש גופא לא מהימן ואיהי מהימנא אלמא דלר"ח דס"ל שליש נאמן איהי נמי מהימנא שכך אמר לה השליש ואף שעכשיו אין השלישות יוצא מתח"י ואיהי א"י וה"נ בשליש הנמסר לו ע"י שליח ע"ש הרי להדיא דאף שעכשיו אין הדבר ביד שליח ולית ליה מיגו מ"מ מחזיקינן שכדין עבד בשעה שמסר הדבר ליד השליש וכן מחזיקינן לשליש שכדין עבד במה שמסרו להבע"ד אך מ"מ דברי הש"ך הן מרפסין איגרי דאמאי כשהשליש מוציא השלישות מתח"י לפנינו מהימנינן ליה בלא שבועה וכשהוציאו שלא בפנינו יהא צריך שבועה אח"כ וכבר האריכו בתשו' בית יעקב בחח"מ סי' ה' והרב בתומים להשיג עליו בזה והעיקר כדבריהם בזה דנאמן אף בלא שבועה ומ"ש הבעה"ת והטור דכשיש להם תערומת עליו א"נ כע"א היינו שמחולקים בסך הממון וכמ"ש הסמ"ע אלא דיש להקשות מהא דפסק הרמב"ם והמחבר בסי' קפ"ה ס"ה לענין סרסור דאם ראובן אומר במאה אמרתי לך למוכרו והסרסור אומר בנ' נשבע הסרסור ש"ד ואם ידע הלוקח שהחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למוכרו בנ' וע"ש ואמאי לא מיחשב הסרסור כשליש דהא הבעה"ב נתן לו למוכרו ואין הדבר נוגע להסרסור כלל וא"כ יהיה הסרסור נאמן כשליש ואף שאין הלוקח יודע מ"מ השליש נאמן כדמוכח כולה סוגיא דגיטין ובאמת הש"ך רמז לסי' קפ"ה ס"ה וכוונתו לזה ולא ידעתי למה שתקו בזה השב יעקב והתומים ולמה שרים עצרו במילין ואפשר דמיירי התם בסרסור שנוטל שכר סרסרותו ולכך לא מיחשב כשליש דשליש א"נ אלא היכא שאינו נוגע בדבר דחזקה א"א חוטא ולא לו משא"כ התם י"ל דהוצרך למוכרו בנ' כדי שיטול שכר סרסרות כי לא מצא מי שיתן לו יותר ולכך לא מיחשב כשליש ולפ"ז היכא שאינו נוטל שכר סרסרות והמשלח מכחישו פטור משבועה דהוי כשליש ושליש נאמן בל"ש כמבואר בס"א וצריך ישוב:

ד כגון שבא הלוה עם אחר. הש"ך הסכים להסמ"ע דדוקא כשהלוה טוען ברי אבל אם אינו טוען ברי א"נ ע"ש והיינו משום דאזיל לטעמיה דהיכא שהוא מכחיש השליש אין השליש נאמן אלא היכא דאיכא מיגו להשליש ולכך כשאין הלוה יודע ליכא מיגו להשליש משא"כ להט"ו בס"א דאף שמכחיש להשליש השליש נאמן אם כן אף שאין הבע"ד יודע השליש נאמן כדמוכח כולה סוגיא דגיטין וכמ"ש הש"ך בסק"ה ועמ"ש בסק"א:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה