שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
נה
א ואם קנו מידו עליה בבד"ח ה"ז קנה. ואם מקצת החוב הוא מנה וכשהגיע הזמן לא נתן לו רק חמשים או שלשים נראה דבקנו מידו מחויב לשלם לו לפי ערך מה שעבר לו הזמן וראיה לזה מהא דאמרינן בב"מ דף ק"ד ע"א ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה ואמר אי מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תילתא אמרי נהרדעא דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותילתא זוזי ואף רבא לא פליג עלייהו התם אלא משום דהוי אסמכתא אבל היכא דליכא אסמכתא כ"ע מודי דמשלם הקנס לפ"ע וה"נ שוב מצאתי שכ"פ הט"ז בסי' ע"ג ס"ח בהג"ה והביא ראיה זו אך יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בשילהי שבועת הדיינים האי מאן דאוזפא אלפא זוזי לחבריה ואנח לי' קתא דמגלא עלויה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אבל תרתי קתתי לא ור"נ אמר אפי' תרתי קתתי אבל קתא ונסכא לא נהרדעי אמרי אפי' קתא ונסכא אבד נסכא אבד פלגא אבד קתא אבד כולא ופי' התוס' והרא"ש שם דהא דאמר ר"נ אבל קתא ונסכא לא היינו דאבד כל חד לפי מאי דשוי דאם הנסכא שוה עשר קתא אבד נסכא אבד עשר חלקים אבד קתא אבד חלק אחד עשר וממילא דנהרדעי דפליגי עליו סברי דאפי' אבד קתא ברישא אבד פלגא וכן פסק הטור בסי' ע"ב דאם הלוהו על קתא ומשכון אחר אלף זוז ואבד הקתא או המשכון אחר הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי האחר והרי התם מיירי שהמלוה אמר אע"פ שאינו שוה כדי כל החוב קבלתיו ולכך אמרינן דמסתמא קבל עליו שאם יפסיד המשכון יפסיד כל החוב כמ"ש התוס' והרא"ש והטור שם ואפ"ה לא אמרינן בקתא ונסכא דמסתמא קיבל עליו שיפסיד לפ"ע שווי המשכון אלא אמרינן אבד קתא אבד פלגא ואמאי הכא לענין קנס אמרינן דלא קיבל קנס על עצמו אלא לפ"ע כדאמרי נהרדעי לענין מי שקיבל קנס על עצמו אי מוביר ארעא והרי נהרדעי גופייהו סברי בפ' שבועת הדיינים איפכא ודוחק לומר דהני נהרדעי אחריני נינהו ועוד דבספ"ק דסנהדרין אמרינן דסתם אמוראי דנהרדעי הוא רב חמא וע"ש ואפשר לחלק דהיכא שקבל קנס על עצמו עבור שמירת שני חפצים אע"פ שאינן שוים בדמיהן אמרינן דמסתמא קבל הקנס על עצמו על כל אחד המחצה אבל היכא שקבל קנס עבור דבר א' כגון קרקע אי מוביר לה או באם שלא ישלם לו החוב שחייב לו בזה אמרינן דמסתמא קיבל עליו הקנס לפ"ע ולפ"ז מי שמכר לחבירו שני חפצים וקבל קנס על עצמו אם לא יעמידם לזמן פלוני יתן כך וכך והעמיד לו רק חפץ א' אף שהחפץ שלא העמיד לו הוא שוה פחות הרבה מהחפץ שהעמיד לו מכל מקום חייב לשלם לו חצי הקנס ולא לפ"ע שווי דמי החפצים כנ"ל:
ב והוא שלא יהיה אנוס וכו' ואם עכבו נהר וכו'. עש"ך שהעלה דדוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל הוי אונס לענין נדרים וממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי והביא בשם הרא"ש ורי"ו דעכבו נהר היינו שגדל הנהר ממי גשמים או הפשרת שלגים אבל אי פסקיה מברא וכה"ג אונסא דשכיח וה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי עכ"ל ודברים אלו הן מסוגיא דש"ס רפ"ק דכתובות והתוס' והרא"ש שם ויש לי מקום עיון דהיכא דשכיח האונס דפסקיה מברא והתנה אם לא באתי ינתן זה לבע"ד ואח"כ אירע לו אונס שגדל הנהר ממי גשמים אי חשיב אונס או לא אי נימא אע"ג דשכיח האונס דפסיקת המברא וה"ל לאתנויי ובודאי סבר וקבל אף שלא יבוא מחמת זה מ"מ ינתן זה לבע"ד מ"מ כשאירע לו האונס שגדל הנהר ממי גשמים כיון דאונס זה לא שכיח ולא אסיק ליה אדעתיה לא קיבל עליו ודמי להא דאמרינן בפ' מי שאחזו ומבואר לקמן בסי' רכ"ה ס"ג דהאי מאן דזבין ארעא לחבריה וקיבל עליו כל אונסא דמתייליד ביה ולבסוף אפיקו ביה נהרא דאמרינן דאונסא דלא שכיח כלל לא קיבל עליו והכי נמי אמרינן דאונסא דשכיח קיבל עליו ולא אונסא דשכיח ולא שכיח או דילמא דשאני התם דהוי אונסא דלא שכיח כלל וכלל שלא עלה על לב המוכר כלל זה הפלא הוא דאמרינן דלא קיבל עליו דאונס דלא שכיח כלל אף לענין גיטין הוי אונס כמ"ש התוס' והרא"ש ברפ"ק דכתובות דאף צנועות לא חיישי לאונס כזה אבל אונס כי האי שגדלו מי הנהר כיון דשכיח ולא שכיח איכא למימר כיון דאונס דפסיקת מברא שכיח וכשאמר אם לא באתי אסיק ליה אדעתיה ומ"מ קיבל עליו שאם לא יבוא יהא חייב ה"נ רמיא עליו גם אונס שגדל הנהר כיון דשכיח קצת וקיבל עליו אונס זה ג"כ ויש להביא ראיה לסברא זו מהא דאמרינן בכתובות דף פ"ז גבי נדר ושבועה אין לי עליך א"י להשביעה שבועה מאי עבידתה דר"י אמר על אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה ור"נ אמר על הפוגמת כתובתה ופרש"י דכ"ש משבועת אפוטרופסות דמכל שבועה פטרה ופרכינן עלה בשלמא למ"ד משבועת פוגמת דמסקא אדעתא דילמא מיצרכי לה זוזי וא"ל כתוב לי דלא משבעת לי ופרש"י ומיגו דרמיא אנפשה תבעה ליה פטור כל שבועות אלא למ"ד על שבועת אפוטרופא איהי מי הות ידעה דמותיב לה אפוטרופא דא"ל כתוב לי דלא משבעת לי ומסקינן דמכל שבועות פטרה דכיון דמסקא אדעתא לתבוע פטור שבועת פוגמת מסקא אדעתא נמי לתבוע פטור כל שבועות וכ"כ הרא"ש בסי' כ"ז שם וכ"כ הב"ש באה"ע סי' צ"ח סק"ג ע"ש אלמא אף דאפוטרופא לא שכיח מ"מ כיון דרמיא עלה לתבוע פטור פוגמת ה"נ תובעת אף פטור אפוטרופסות וא"כ ה"נ י"ל כיון דאונס פסיקת מברא שכיח ואסיק ליה אדעתיה ה"נ אסיק ליה אדעתיה נמי אונס גידול הנהר כיון דשכיח קצת וקבליה עליו ולא דמי לההיא דגיטין דאפוקי ביה נהרא לא שכיח כלל ובודאי לא אסיק ליה אדעתיה כלל וכ"כ הרא"ש בפ' הכותב שם סי' כ"ח דלכך בכותב לה נדר ושבועה אין לי עליך לא אמרינן דפטרה אף מואפוטרופסות שנעשית אחר מיתת בעלה משום דדבר זה ודאי לא אסקא אדעתא כלל ע"ש אך באמת מדברי הרא"ש בחולין פא"ט מוכח להיפך דכתב שם בשם רבינו אפרים ובעל העיטור גבי הא דאיתא התם גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות דבהוגלד פי המכה הוי מקח טעות היינו דוקא בטריפות דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק אדעתיה דאינש לאתנויי אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיחי ורמי אינש אדעתיה כיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות וכן הסכים הרא"ש שם והביאו הט"ו בסי' רל"ב והרי התם בבהמה איכא שני מיני טריפות דסירכא דשכיחי ושאר טריפות דלא שכיחי כולי האי ואפ"ה לא אמרינן כיון דודאי רמי עליה טריפות דסירכא וסבר וקבל עליה הכי נמי רמי עליה שאר טריפות וג"כ סבר וקבל עליה ואמאי הוי מ"ט ושאר טריפות פשיטא דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ותדע מדפריך בפרק קמא דחולין דף י"א לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכלינן בשרא ליחוש דילמא במקום נקב קשחיט וא"א דשאר טריפות הוא לא שכיח כלל א"כ מאי קושיא דהא במילתא דל"ש כלל אף ר"מ מודה דל"ח למיעוטא כמ"ש הרא"ש שם מסוגיא דרפ"ק דגיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ע"ש אך מ"מ אפשר לחלק דשאני התם כיון שלא התנה בפי' על טריפות אלא דאמרינן מדלא התנה סבר וקבל אמרינן דדבר דלא שכיח לא אסיק אדעתיה אבל היכא דהתנה בפי' עדיף טפי ואמרינן כיון דאסיק אדעתיה דבר השכיח רמיא ג"כ עליו דבר דלא שכיח כמו דאמרינן לענין פטור שבועה אך מ"מ יש להוכיח דאף בתנאי מפורש לא אמרינן כן מהא דכתב הרב רמ"א לקמן בסי' קע"ו סמ"ח בהגה בשם האגודה דמי ששלח אחר חבירו וקבל עליו לפדותו מכל הפסד ונתפס בדרך אפ"ה פטור לפדותו דאונסא דלא שכיח הוא והרי הרב רמ"א באה"ע סי' קמ"ד ס"א כתב לענין גיטין באומר ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום דשביה הוי אונס דשכיח ואינו מבטל הגט ופירשו הח"מ והב"ש שם דהיינו דהוי שכיח ולא שכיח ולכך לענין גיטין אינו אונס ולענין ד"מ בסי' קע"ו הוי אונס אלמא אף דהתנה בפי' לפדותו מכל הפסד אמרינן דלא קיבל עליו אלא אונסא דשכיח ולא אונס דשכיח ולא שכיח והדבר צ"ע לחלק בין האי דינא לההיא דאמר נדר ושבועה אין לי עליך דאמרינן דמיגו דרמי עלה פטור פוגמת אסקא אדעתא נמי פטור אפוטרופסות שוב ראיתי בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ס' שכתב באחד שקבל אחריות לחבירו על ספינה הן משבירה הן משוללים ואח"כ אירע שקמו אנשי הספינה והרגו את כל היהודים והעלה אף דשוללים מהספינה עצמה הוי כאונסא דשכיח ולא שכיח ל"א דלא קיבל עליו אלא אונס דשוללים מהחוץ דשכיח טובא דכיון דכתב בסתם שוללים הוי כאלו פי' כל מיני שוללים ונדחק ליישב דברי תשו' מהרי"ק סי' ז' בראובן שנתפשר עם הקהל לפרוע בהוצאת צדקה כך וכך ואח"כ אירע פדיון שבויים דאף את"ל דפ"ש הוא בכלל צדקה מ"מ כיון דצדקה שכיח ופ"ש לא שכיח אמרי' אדעתא דצדקה ולא אפ"ש שא"ה דפ"ש אף שהיא בכלל צדקה מ"מ יש לו שם לווי צדקה של פ"ש ולא צדקה סתם משא"כ בלשון שוללים סתם שנכלל כל מיני שוללים ה"ל כמפורש כל מיני שוללים וגם כתב דדברי מוהרי"ק לא מכרען כלל דמה שהביא מההיא ארעא דאפיקו ביה נהרא ומעובדא דאיסתכר נהר מלכא שא"ה דהוי אונסים זרים ורחוקים מאוד מפ"ש ומשוללים ע"ש ולכאורה ה"ז עולה כדברינו דיש חילוק בין אונס דשכיח ולא שכיח לאונס דל"ש כלל דהא בקיבל עליו כל אונסא דאתייליד הרי פי' כל מיני אונסים ואפ"ה אמרינן דאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה אך מ"מ י"ל דטעמא דמהר"מ אלשיך הוא כיון דלשון שוללים הוא אונס פרטי והכל בכלל חשוב כאלו פי' כל מיני שוללים אבל באומר אם לא באתי כיון שלא פרט שום אונס לא קיבל עליו אלא אונסא דשכיח טובא ולא אונסא דשכיח ולא שכיח אך מ"מ בתשו' מהרי"ק שהביא ראיה מדברי רבינו יעקב בערב שהוסיף רבית לנכרי הרבה יותר מנהוג דאמרינן דאף שכתב לו שיתן לו הרבית אדעתא דשומא זוטא אתני ולא אדעתא דשומא רבא אלמא אף בדבר פרטי אמרינן אמילתא דלא שכיח לא אתני אם לא שנאמר דהתם מיירי ברבית דלא שכיח כלל וכלל ומ"ש האלשיך לדחות ראיית מהרי"ק דבריו הם סתומים ואינם מובנים כלל גם דברי תשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' ל' הם סתומים מאוד בזה ובאמת לדינא היה נראה כוותייהו מטעמא דכתיבנא דדמי לההיא דנדר ושבועה אין לי עליך אלא דמדברי מהרי"ק והרב רמ"א לקמן סי' קע"ו בשם האגודה לא משמע כן וע' בסי' קל"א סעיף ז' בהגה והדברים צריכים תלמוד:
ג או חולי מלבוא. וכתב הכ"מ פי"א מהל' מכירה והב"י בסי' ר"ז דה"ה אם חלה בנו מיחשב אונס וכ"כ הר"ן בנדרים להדיא ע"ש ול"ד למ"ש הב"י באה"ע סי' קל"ד בשם התשב"ץ דאם האב גירש את אשתו בשביל אונס בנו שהיו רוצים להורגו דלא מיחשב אונס דשא"ה שגירש מרצונו עבור אונס הבן וכיון דלא נאנס הוא בעצמו לא מיחשב אונס גמור וגמר ומקני משא"כ הכא כיון דבשעה שקיבל על עצמו אם לא באתי לא אסיק אדעתיה שיחלה בנו אמרינן אדעתא דהכי לא התחייב א"ע אף דלא הוי אונס גמור וכמ"ש הר"ן להדיא ובלא"ה הב"י חולק שם על התשב"ץ והביא הרב רמ"א דעתם באה"ע סי' קל"ד ס"ד בהגה ולפ"ז נראה נמי דה"ה אם לא שילם בזמנו מפני שהיה ירא מאונס ממון מיחשב ג"כ אונס כמ"ש הש"ך בסי' ע"ג סק"כ לענין שבועה ע"ש שוב ראיתי לזקיני הגאון בבית הלל בי"ד סי' רל"ב סק"ג שכתב ג"כ דבדין זה חלה בנו הוי אונס והוסיף דה"ה ג"כ אם חלתה אשתו והביא ראיה מדברי תה"ד סי' שכ"ט והביאו הרב רמ"א בסי' של"ג ס"ה בהגה ע"ש ודבריו נכונים שכן מבואר בתה"ד להדיא אלא דראיית התה"ד הוא תמוה לי טובא במה שהוכיח כן לענין חזרת הפועל בחצי היום שהדין הוא דבדבר האבד שוכר עליהן או מטען אם לא שנאנס הפועל שמת לו מת או חלצתו חמה והוכיח התה"ד דה"ה חלה בנו הוי אונס כדמוכח בפרק ד' נדרים דתנן בנדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו וכו' הא קמן דחלה בנו חשיב אונס שצריך להיות עמו ואשתו רמיא עליה טפי דכגופו דמי עכ"ל ומאי ראיה היא זו דבשלמא לענין נדרים אף דחלה בנו לא הוי אונס גמור מ"מ כיון דלא אסיק אדעתיה אונס זה אמרינן אדעתא דהכי לא נדר כמ"ש הר"ן משא"כ התם כיון דהא דפועל אינו חוזר בחצי היום בדבר האבד הוא משום שלא יגרום פסידא להבעה"ב ומש"ה צריך הפועל לשלם להבעה"ב הפסידו כמ"ש התה"ד שם א"כ י"ל דחלה בנו ואשתו כיון דלא הוי אונס גמור אינו יכול לגרום היזק לבעה"ב עבור זה וכשחזר בו חייב מד"ג כיון דהוא עשה דבר זה מרצונו הטוב וכמ"ש התשב"ץ לענין גיטין וליכא למימר כיון דטעמא דבדבר האבד אינו חוזר הוא משום שלא יגרום הפסד להבעה"ב ולכך כשחלה בנו ואשתו כיון שיכול לבוא לידי ספק נפשות לכך יכול לחזור בו זה ליתא דא"כ אף כשחלה קרובו ושאר אוהביו נמי נימא הכי דפשיטא דגרם היזק נפשות עדיף טפי מגרם היזק דממון א"ו דליכא הכא גרם חשש סכנת נפשות שהיא חששא רחוקה טובא וא"כ ראיית התה"ד מנדרים אינה מוכרחת כלל אך מ"מ לענין דינא י"ל כיון שאינו אלא גרמא בעלמא מקילינן ביה טפי וצ"ע וע' בריב"ש סימן שפ"ז:
ד אלא מב"ח. זה הוא מדברי הרא"ש פ"ד דנדרים שכתב דאף חצי החוב שלא פרע אינו גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישינן שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמרינן בשטר מוקדם והש"ך האריך להשיג ע"ז דע"כ לא כתב הרא"ש כן אלא לפי' קמא דהוי ס"ל דחצי החוב שנפרע גובה מב"ח לכך שייך למיגזר אבל למסקנת הרא"ש דהחצי שנפרע אף מב"ח אינו גובה וכמ"ש הסמ"ע בפי' דברי הרב לא שייך למיגזר שמא יגבה החצי שנפרע שיתברר הדבר ע"י הלוה דלא מסתבר לומר דשטר שנפרע קצתו לא יגבה בו ממשעבדי ע' בדבריו באריכות בזה ואני אוסיף דע"כ הרא"ש לא כ"כ אלא לפי מה דמשמע מדבריו שם דס"ל דשטר מוקדם אינו פסול אלא לענין לגבות ממשעבדי אבל לפי שיטת התוס' והרא"ש פא"נ דס"ל דשטר מוקדם פסול לגמרי כמ"ש הרב בסי' מ"ג ס"ז בהגה א"כ ע"כ בשטר שנפרע מקצתו לא גזרינן החצי שלא נפרע אטו החצי שנפרע דא"כ אף מב"ח לא יגבה כמו בשטר מוקדם ושטר שיש בו רבית בסי' נ"ב והוא היפך משנה ערוכה דהפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אלמא בשבועה מיהא גביא א"ו דהיכא דלא גביא אלא מב"ח לא גזרינן כלל ובאמת שתימה על הרב דכתב הכא דגובה מב"ח ובסי' מ"ג ס"ז פסק דשטר מוקדם פסול לגמרי ודוחק גדול לומר דלא כתב דגובה מב"ח אלא לענין דא"י לומר להד"ם אבל יכול לומר פרעתי וכשיטת הסמ"ע בסי' מ"ג שם וגם אכתי לא מתיישב מתניתין דפוגמת כתובתה ואולי דהרב רמ"א כיון שלא הכריע בין הדיעות לכך בסי' מ"ג העתיק שיטת התוס' דמוקדם פסול לגמרי שלא להוציא מיד המוחזק והכא העתיק שיטת הרא"ש דנדרים שאינו גובה אלא מב"ח דדמי לשטר מוקדם וכיון דשיטת הרא"ש דנדרים לא אתיא אלא אי אמרינן דשטר מוקדם אינו פסול אלא למשעבדי דאי אמרינן דמוקדם פסול לגמרי א"כ מוכח דלא כהרא"ש דתקשה ממתניתין דהפוגמת לכך כתב הרב דגובה מב"ח מיהא ממ"נ ונכון ועמ"ש בסי' נ"ב סק"ג ועסמ"ע וט"ז ובב"י סי' ר"ז ובש"ך שם ס"ק ט"ז ודוק: