שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
נד
א יכתוב שובר. בפ' ג"פ דף קס"ז איתא במשנה כותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וכתבו התוס' שם הא דל"ח שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומזבנא לכתובתה בטובת הנאה ואזיל הבעל וטריף לקוחות שלא כדין הא פריך הכי בפ"ק דמציעא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ לא שייך קנוניא דהא יכולה למחול והנה האי דינא דמתניתין כתבוהו הפוסקים באה"ע סי' ק"י לענין כתוב' ולא כתבוהו כאן לענין שובר הלואה ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש התו' בספ"ק דמציעא לחד תירוצא והרא"ש שם שהקשו גבי מצא שובר כתובה דניחוש שמא מכרה כתובתה במעמד שלשתן דא"י למחול ותי' דבכתובה לא מהני מע"ש ואם כן בשובר הלואה חיישינן שמא מכר השט"ח במע"ש דלא מהני מחילה ולכך אין כותבין שובר להמלוה כשאין הלוה עמו אך זה ליתא דהא אף במצא שובר הלואה פסק הרמב"ם והט"ו לקמן בסי' ס"ה סי"ח דאם המלוה מודה יתננו ללוה כמו במצא שובר כתובה אלמא דל"ח שמכר במע"ש וצ"ל כמ"ש התוס' והרא"ש בפ' הכותב דל"ח להכי דאם אין עדים שמכר במע"ש הרי יכול לכפור המכירה ואם יהיו עדים במכירה הרי הודה שהשובר פסול ע"ש וא"כ מה"ט נמי כותבין שובר להמלוה אף שאין הלוה עמו דאין כאן חשש קנוניא כלל ומה"ט כתב הש"ך בסק"ח בשם תשובת מוהר"א בן ששון סימן קמ"ה דשובר מוקדם כשר ואף שהקדימוהו לכתחילה שלא בעצת הנמחל נמי כשר והש"ך רמז שם לסי' ס"ה סי"ח וכוונתו דמשם ראיה לדברי מוהר"א בן ששון דכיון דחזינן דמחזירין במצא שובר כשהמלוה מודה ול"ח לקנוניא מה"ט נמי אף בהקדימו זמנו בכונה נמי יש להכשיר והתומים תמה על הש"ך בזה בחנם ולא דק ע"ש אך מ"מ בשובר שהקדימו זמנו בכונה יש לדון בו טובא דנהי דלא שייך בו קנוניא משום דמצי המלוה למחול ואף במע"ש יכול הלוה לכפור המכירה מ"מ י"ל כיון שהשובר נכתב שלא כדין וע"פ הקדמת הזמן איכא פסידא להלוקח השובר פסול ויש להביא ראיה לזה ממתניתין פ"י דשביעית והט"ו בסי' ס"ז סל"ב דאיתא התם דפרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול משום דמפסיד את הלוה במלוה שהלוה לו אחר כתיבת הפרוזבול ומשמע התם דפסלינן הפרוזבול לגמרי ואף ההלואה שקודם כתיבת הפרוזבול אינו גובה בו וכ"כ הר"ן בתשובה סימן ע"ז והתוי"ט שם שכן משמעות כל הפוס' והרי התם ליכא חשש קנוניא שהרי המלוה יכול לכתוב פרוזבול גם על הלואות המאוחרים שלא מדעת הלוה ואפי' בדיבור בעלמא מהימן לומר פרוזבול היה לי ואבד או תנאי היה לי עמו שלא תשמטנו שביעית כמבואר בסי' ס"ז סל"ג ול"ד ואפ"ה פרוזבול המאוחר פסול כיון שנכתב שלא כדין ובאיסור כיון דעל פי הפרוזבול יש פסידא ללוה בהלואות המאוחרים ואף שבלא"ה יש ביד המלוה לכתוב עוד פרוזבול וגם בדבורא בעלמא מהימן לומר פרוזבול היה לי ואבד או תנאי היה לי עמו אפ"ה פסול כיון שנכתב בשקר א"כ ה"ה לענין שובר הלואה שהקדימוהו בכונה נמי נהי דל"ש קנוניא כיון שיש ביד המלוה למחלו ולכפור המע"ש מ"מ כיון שגוף הכתיבה במה שמקדים זמנו מפסיד להלוקח שקנה מקודם במע"ש דלא מהני המחילה השובר פסול ואולי דמשום הכי פרוזבול המאוחר פסול דכיון דנכתב בו זמן המאוחר חיישינן דהמלוה יהיה טועה בדין ויסבור כיון דנכתב בו זמן המאוחר מועיל אף להלואות מאוחרות מעת הכתיבה וכשיודע לו הדין אח"כ ישקר לומר פרוזבול היה לי ואבד או תנאי היה לי עמו ויוציא מן הלוה ממון שלא כדין ודוחק גדול וצ"ע לדינא
ב ויפרע לו כל חובו. והיכא שנכתב בשטר שנשתעבד לכל המוציאו אף בלא הרשאה וכן בממרמות שלנו כתב בתשובת צ"צ ס"י דאין הלוה צריך לשלם לו אא"כ קיבל המלוה עליו אחריות שבאם ימצאנו איש אחר ויתבע אותו שהוא מתחייב לפצותו דאף דאמרינן בש"ס בטעמא דכותבין שובר דעבד לוה לאיש מלוה היינו דוקא בחששא רחוקה שיאבד השובר אבל בחששא קרובה כזו שמא ימצאנו איש אחר ויתבע אותו בחנם והשובר לא יהיה מועיל כלל בכה"ג אין הלוה מחויב לשלם להמלוה אא"כ כשמקבל אחריות עליו לפצותו שלא יהיה לו שום היזק מאבידת השטר ע"ש וכן מצאתי בתשובת הרדב"ז ס"א סי' קצ"ג והוסיף דאם אין המלוה אמוד מחויב להעמיד ערב או ליתן משכון על זה ע"ש ואף שאין דבריהם מוכרחים כ"כ מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ח ע"ש:
ג ולא יכתבו זמן בשובר שמא איחרו העדים וכו'. הכי איתא בפ' ג"פ דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפק לירעיה ובתשו' הר"ן סי' כ"ג האריך להוכיח מכאן מדאמרינן האי תקנתא ואית ליה למלוה לאזהורי דלא לוזיף ליה בתר הכי כההוא סכום אלא ליטפי או ליבצר וא"כ למה ליה להש"ס האי תקנתא דאי מלוה אייתי ראיה אימת עבדיה לתברא גבי האי שטרא דמאוחרא דהא מסתמא לא חיישינן למאוחר ה"ל לחז"ל לתקוני דליכתוב ליה תברא שהוא מוחל לו שטר של סך פ' שהוא חייב לו וכל שיעבוד של שטר שיתחייב לו מזה הסך ואי הדר מוזיף ליה ליזדהר שלא ילונו אותו סך דהא לפום תקנתא דש"ס נמי אית ליה לאזדהורי בהכי א"ו דלא מהני מחילה על החוב שיתחייב לו אח"כ דכשם שאין אדם מקנה דשלב"ל ה"נ א"א מוחל דשלב"ל זהו תורף דבריו וכ"פ הרב רמ"א בסי' ר"ט ס"ד בהגה ע"ש אך נ"ל דדין זה לא שייך אלא בשטר הלואה אבל בשטר שמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב כגון אב שנתן שט"ח על נדוניא של בנו ובנו נתן לו מקודם שובר מחילה על מה שיתחייב לו אח"כ דמהני השובר בכה"ג דנהי שאין אדם מוחל דשלב"ל מכל מקום זה השובר מורה שלא נתן לו השט"ח אח"כ ברצונו הטוב והוי השובר כמו מודעא להמתנה שאח"כ וכמבואר בסי' רמ"ב ס"ט וי' דמי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי שתי המתנות בטלו הראשונה מפני שהיא מסותרת והשניה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זאת המתנה שנמצא כמו מודעא לה ומעשה באחד שרצה לישא אשה ואמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי נכסיך ושמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן ואמר לעדים לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה ואח"כ כתב לה נכסיו ונשאת ובא מעשה לפני חכמים ואמרי הבן לא קנה והאשה לא קנתה שהרי לא ברצונו כתב לה ונאנוס בדבר הוא שהרי גילה דעתו במתנה ראשונה אע"פ שהיא בטלה מפני שהיא מסותרת ע"ש הרי אף דמתנה טמירתא אינה מתנה מ"מ הוי כמו מודעא למתנה שאחריה וה"נ אף דלא מהני מחילה בדשלב"ל מ"מ השובר הוי כמו מודעא להשט"ח שאח"כ כיון שבע"כ היה צריך ליתן השט"ח כדי להשיא את בנו ואע"ג דבתשו' הר"ן מבואר בשאלה דעובדא דידיה הוה ג"כ בשטר מתנה ואפ"ה פסק דלא מהני השובר שמקודם מטעם דשלב"ל שאני התם שהמעשה היה להיפך שהבן נתן שט"ח לאביו מנדונית חמיו והאב נתן לו שובר מקודם על כל מה שיתחייב לו בנו מפני בקשת כלתו אשת בנו כמבואר בשאלה שם א"כ מה שנתן לו הבן השט"ח אח"כ ברצונו הטוב וגם נשבע לקיים כמבואר שם מור' שלא נתן לו באונס ולכך לא מהני השובר שמקודם מטעם דשלב"ל כיון שאין הדבר מוכיח שהשט"ח שנתן לו הבן היה באונס אבל היכא שנותן האב שט"ח להשיא את בנו ומקבל שובר מבנו מקודם הוי כמו אנוס כמו שכותב לאשתו כל נכסיו מפני שרוצה לישא אותה ובאמת י"ל דגם באחר שמתחייב א"ע נגד חבירו ומקודם נתן לו שטר מחילה נמי מה שמקבל הנותן השטר מחילה הוי כמו דברים מוכיחים שאינו נותן המתנה ברצון טוב ועובדא דהר"ן שאני שראובן נתן שובר המחילה ע"פ בקשת כלתו אשת בנו ולכך היה צריך בנו לקבל השטר מחילה משא"כ באדם אחר מה שקיבל השובר לידו הדברים מוכיחים שאינו נותן השטר ברצון טוב אלא לאיזה טעם הידוע לו אך מדברי הסמ"ע בסי' ר"ט ס"ק כ"א שהביא דברי הר"ן בסתם לענין מתנה משמע דאין חילוק וס"ל דכיון שנתן לו השטר אח"כ מרצונו הטוב בלי שום הכרח אין הדברים מוכיחים שלא נתנו מרצונו הטוב אך באב הנותן שט"ח לנדונית בנו ומקבל ממנו שובר מקודם נראה דהוי כאנוס כמו באחד שרצה לישא אשה דסי' רמ"ב דמיחשב כאנוס והשובר שמקודם הוי כמודעא להשטר שאח"כ ומעשה כזה באה לפני ודנתי כן הלכה למעשה שאין להוציא ממון מהאב מטעם זה וכן עיקר. ודע דמדברי הר"ן בתשו' הלזו נראה שתופס עיקר דשובר שנכתב בסתם והמלוה מביא עדים שהשובר נכתב קודם לזמן השטר שבידו שהמלוה גובה את שטרו ולא תלינן שהשטר מאוחר דמסתמא לא תלינן השטר במאוחר אך המשנה למלך בפכ"ג מה"מ הביא הביא בשם תשו' הרשב"א דס"ל דלא גבי בשטר הלזה דחיישינן שמא מאוחר הוא כיון שהשובר נכתב בסתם ע"ש גם בחי' הרמב"ן בפ' ג"פ גבי א"ל ר"ס לספרי ראיתי שכתב שתי סברות אלו ולא הכריע ע"ש:
ד מבטל כל שטר שיש לו עליו. הטעם איתא ברמב"ן דיד בעהש"ט על התחתונה ואמרינן דילמא לא ידעו העדים סכום השטר וכתבו סתם דכל מה דנפיק לירעיה ומשמע דבשום ספיקא לא מפקינן ממונא ואם תפס המלוה יותר משני דינרין לא מפקינן מיניה וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וכן העלה הש"ך ולפ"ז נראה פשוט דהיכא דלא תפס המלוה מ"מ חייב הלוה לישבע היסת שפרע כל השטר וכ"ש הוא מהא דאיתא בסי' מ"ב סי"ב בשטר שכתוב בו סלעים מלוה אומר ה' ולוה אומר ב' דמשלם לו שתים ונשבע היסת על המותר אף דהתם לא מהני תפיסת המלוה כמבואר שם כ"ש הכא דמהני תפיסת המלוה דחייב הלוה היסת: