אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

נב

נא

א גובה בו את הקרן. זהו שיטת התוס' והרא"ש דאף דמפורש בו רבית דאורייתא אין העדים נפסלים דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו אף בכולל קרן ורבית אינו גובה אף הקרן דחיישינן שמא יגבה את הרבית אבל דעת הרמב"ן דהיכא דהרבית מפורש בשטר העדים הם פסולים ואינו גובה אף הקרן אלא הסוגיא איירי בכולל הקרן והרבית והעדים לא ידעו בו והה"מ בפ"ד מה"מ הביא דברי הרמב"ן דפירש הברייתא שאין הרבית מפורש בו ולא ידעו העדים באותו הרבית אלא שבאו שנים ואמרו כ"י הוא זה אבל רבית היתה שם או שידעו והיו אנוסים מחמת נפשות וכיוצא בזה גובה הקרן אף ממשעבדי אבל ברבית מפורשת ולא נאנסו העדים הרי הן נפסלים בכך עכ"ל וכתב ע"ז הלח"מ מ"ש הרמב"ן שבאו ב' ואמרו כת"י הוא זה אבל רבית היה שם ולא אמר שבאו עדים החתומים על השטר ואמרו כת"י הוא זה אבל לא ידענו אם היה רבית ובאו ב' ואמרו אנחנו יודעים שיש בו רבית הוא לפי שאין כח בזה לעדים השנים שאנו לא נאמינם לומר שיש בשטר ההוא רבית אבל כשהם קיימו את השטר והם אמרו שהיה בו רבית נאמנים משום הפה שאסר וכו' וברור הוא עכ"ל ודבריו נפלאו ממני דאמאי אין נאמנים עדים אחרים לומר שיש בשטר ההוא רבית הלא אפי' בשטר שכת"י העדי' יוצא ממ"א ובאו שנים אחרים ואומרים קטנים היו או פסולי עדות היו מבואר בש"ס בפ"ב דכתובות להדיא ובסי' מ"ו סל"ז דהוי תרי ותרי ולא מגבינן בשטרא כלל וכ"ש הכא שהעדים האחרים אומרים שהשטר יש בו רבית ועידי השטר לא ידעו בו אמאי לא נאמינם לפסול את השטר ואולי דכוונת הלח"מ דלכך לא מוקי הרמב"ן הברייתא בכה"ג משום דבברייתא סובר ר"מ דאינו גובה אף הקרן משום קנסא וא"כ בכה"ג שכת"י העדים יוצא ממ"א כיון דהוי תרי ותרי לא מסתבר למיקנס הקרן משום רבית כיון דבתרי ותרי אי תפס לא מפקינן מיניה אך גם זה לא נהירא לי דבכה"ג שהעדים האחרים אומרים שעידי השטר לא ידעו שיש בו רבית לא הוי כתרי ותרי כלל לפי מה שהעלה הש"ך בסי' מ"ו ס"ק קי"ד בשם הריטב"א דעידי השטר נאמנים לומר שהיה שטר אמנה והם לא ידעו בו בשעת החתימה אף בכת"י יוצא ממ"א ע"ש א"כ ה"ה אם עדים אחרים אומרים בדבר שלא ידעו עידי השטר דנאמנים ולא הוי כתרי ותרי דהוי כמעידים שהשטר הוא פרוע או מחול דמילתא אחרית' הוא וכן העליתי שם בס"ק כ' לענין תנאי ע"ש ומ"ש הרמב"ן שעדים אחרים אומרים כת"י הוא זה ולא ידעו שיש בו רבית הוא לאו דוקא ושיטפא דלישנא הוא וכן נראה מדברי הנ"י בהעתיקו דברי הרמב"ן ע"ש וכן באס"ז הביא דברי הריטב"א בפשיטות דמיירי שעדים אחרים אומרים שלא ידעו עידי השטר שיש בו רבית וכן עידי השטר עצמם נאמנים שלא ידעו שיש בו רבית ע"ש ולא הוזכר כלל שהעדי' אחרים מקיימים השטר וז"ב אך מ"מ לענין דינא יש להסתפק לשיטת המחבר דאם כלל קרן ורבית אינו גובה אף הקרן משום גזירה שמא יגבה את הרבית היכא שעדים אחרים מעידים שנכלל הקרן והרבית בפני עידי השטר דלשיטת המחבר אינן נפסלים בכה"ג וא"כ הוי תרי ותרי דהא עידי השטר הם כמעידים שאין בו רבית אם בכה"ג ג"כ אינו גובה אף הקרן או י"ל כיון דבתרי ותרי אי תפס לא מפקינן מיניה לא גזרינן ביה שמא יגבה בו ג"כ הרבית כיון דמהני תפיסה לגביה אף אם יגבה הכל ליכא גריעותא כולי האי ומסתימת הפוס' משמע דאין חילוק וצ"ע:

ב פסול. משום גזירה דשמא יבא לגבות בו גם הרבית הש"ך הביא דברי גיד"ת שכתב יראה לי דבנכלל רבית דרבנן עם הקרן בזה כ"ע מודי דגבי ביה ממשעבדי דעד כאן לא גזרינן קרן אטו רבית אלא בדאורייתא וגם להרמב"ן לא יפסלו העדים כיון דלא עברו אדאורייתא ונראה מדברי הש"ך שהסכים עמו בזה ולפענ"ד אף דמילי דסברא נינהו מ"מ מדברי התוס' מוכח להיפך דהתוס' פ' איזהו נשך הקשו דאמאי שטר שכתוב בו רבית גובה את הקרן ואמאי אין נפסלים העדים דהא עברו אלאו דלא תשימון ואי מיירי בנכלל הקרן עם הרבית בשטר והעדים לא ידעו בזה א"כ אמאי גובה את הקרן נגזור שמא יבא לגבות בו את הרבית כמו בשט"ח המוקדמין דגזרינן בו שמא יגבה מזמן ראשון ותי' לחד שנויא דמיירי ברבית דרבנן ואין העדים נפסלים דבעינן רשע דחמס אע"ג דבאיסור דאורייתא לא בעינן רשע דחמס מ"מ בעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון ואי אמרת דברבית דרבנן לא גזרינן קרן אטו רבית למה להו להתוס' לחדושי מילתא חדתא דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון הא כיון דמיירי הכא ברבית דרבנן א"כ בפשיטות איכא לאוקמא דמיירי שנכלל קרן ורבית והעדים לא ידעו בו ולכך אין העדים נפסלים וברבית דרבנן לא גזרינן קרן אטו רבית א"ו דאין חילוק וכן מוכח להדיא במרדכי פרק המניח ובתשובת מיימוני לספר משפטים סי' נ"ט שכתבו וז"ל שטר שיש בו רבית גובה את הקרן וכו' וכגון שהרבית מפורש בו דליכא למיגזר שמא יגבה גם את הרבית אבל אם זקפו קרן עם הרבית וכתוב בו סתם פלוני נתחייב לפלוני כך וכך אינו גובה אפי' את הקרן כמו שט"ח המוקדמין דפסולין לגמרי לר"י בפ' א"נ ואע"ג דהרבית לא אתי לידי גבייה מ"מ העדים עוברין על לאו דלא תשימון ומה שאין נפסלין דמיירי ברבית דרבנן וכיון דלא מטי להו הנאה לא פסלי' להו אע"ג דלא בעי רשע דחמס ה"מ באיסורא דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא פסלינן להו אא"כ עוברין משום חימוד ממון עכ"ל הרי להדיא אף דמוקי לה ברבית דרבנן דוקא דאל"כ נפסלים העדים אפ"ה בעינן דוקא רבית מפורש בו אבל בנכלל קרן ורבית יחד גזרינן קרן אטו רבית אף ברבית דרבנן וכן יש להוכיח מהא דקי"ל בסי' ס"ז סל"ב דפרוזבול המאוחר פסול ומשמע התם דפסול לגמרי אף לגבות מזמן הא' שנכתב משום דגזרינן שמא יבא לגבות מזמן שני שבפרוזבול וכ"כ בתשובת הר"ן סי' ע"ז והתוי"ט פ"י דשביעי' והרי שמטה בזה"ז אינו אלא מדרבנן ואפ"ה גזרינן וא"כ ה"ה הכא דהא האי דינא נלמד משט"ח המוקדמין וכי היכי דהתם גזרינן אף בדרבנן ה"ה הכא לענין רבית נמי וכ"נ מדברי תשובת הר"ן סי' ע"ב לפי מה שפי' בתשובת מהרלב"ח סי' ק"ג דף ק"ל ע"ב דהר"ן שם מיירי ברבית דרבנן ע"ש וכ"כ מדברי המחבר ביו"ד סי' קכ"א סי"א דאף ברבית דרבנן כשנכלל קרן ורבית אינו גובה אף הקרן וז"ב ועמ"ש בסי' מ"ג סט"ז וסי' מ"ה סט"ו:

ג מפני שיבא לגבות בו את הרבית. זהו שיטת התו' והרא"ש דאף שלא ידעו העדים שנכלל בו קרן ורבית א"ג בו את הקרן דגזרינן שיבא לגבות בו את הרבית כמו בשט"ח המוקדמין דפסולין משום שמא יבא לגבות בו מזמן ראשון ויש להקשות מהא דאמרינן בפ' הכותב דף פ"ז פוחתת תפרע שלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא בשבועה ופריך עלה במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ופירשו התוס' והרא"ש דלא מהימנה במיגו דכיון שהשטר פסול הוא הוי מיגו להוציא ולא אמרינן ומשני הש"ס באומרת אמנה היתה ביני לבינו וכן הוא לקמן בסי' פ"ד ס"ד ולשיטתם דס"ל בשטר שיש בו רבית גזרינן קרן אטו רבית דהוי כשטר מוקדם א"כ שטר שנכתב מתחילה על אלף והיתה אמנה ביניהם ואין החוב אלא ת"ק כל השטר פסול דיש לגזור שמא יגבה כל השטר כמו בשטר שיש בו רבית ומתחילה נכתב שלא כדין ובאיסור דאמנה עולה הוא ומשים עצמו רשע כמבואר בסי' מ"ו סל"ז א"כ כשהמלוה מודה שהשטר אינו אלא ת"ק ואמנה היתה ביני לבינו א"כ מודה הוא שהשטר פסול וא"כ כשטוען הלוה שפרע הכל להימן דהא השטר חספא בעלמא הוא כמו שט"ח מוקדם ורבית ואף במיגו לא מהימנינן ליה למלוה דהוי מיגו להוציא כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה סוף שבועות והביאו הב"י והש"ך ס"ס פ"ג דאם טען הלוה שהשטר הוא אמנה והמלוה אומר אינו אמנה אלא מוקדם נשבע הלוה היסת ונפטר ואין המלוה נאמן במיגו דהוי מיגו להוציא יע"ש ובע"כ צריכין אנו לתרץ ע"פ מ"ש הש"ך בס' נ"ה סק"ה לתרץ לחד תירוצא דברי הרא"ש בנדרי' דס"ל בשטר שנפרע מקצתו דאינו גובה השאר ממשועבדים משום גזירה דשמא יגבה בו חצי האחר הא דמשמע בכל דוכתא דשטר שנפרע מקצתו גובה המותר אף ממשעבדי הוא משום דלא גזרינן שמא יגבה כולו אם לא במוקדם שאין הדבר נוגע אלא ללקוחות או ברבית שהלוה יתן לו מעצמו משא"כ היכא דגם מהלוה לא מצי גבי מסתמא יתברר הדבר ע"י הלוה ע"ש באריכות וא"כ ה"נ כיון שהלוה יכחישו מסתמא יתברר הדבר וגם מסתמא המלוה לא יעיז בפני הלוה לתובעו כולו בדבר שיודע בשקרו ויצא לנו מזה דעדים שאמרו שמחצית השטר היה אמנה ואח"כ נודע לנו דבכה"ג מהימני כמבואר בסי' מ"ו סל"ז השטר כשר על המותר לגבות בו אף ממשעבדי לכ"ע אף דמתחילה נכתב השטר שלא כדין מה"ט דכתיבנא כנ"ל:

ד שקרוע שתי וערב פסול. הש"ך כתב דהיינו דוקא שקרוע ש"ו על כל הכתב שבשטר דאל"כ נתת דבריך לשיעורין ולא מסתבר דבקריעת ש"ו בכל דהו מיפסל אך הפר"ח בהל' גיטין סי' קכ"ה ס"ק מ' השיג עליו והוכיח מדברי הריב"ש להיפך ע"ש והנכון אתו:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה