שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
נא
א שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר וא"י לומר פרעתי, המחבר אזיל לטעמיה דפי' בכ"מ ובב"י דס"ל להרמב"ם דאין מצטרפין רק לענין דא"י לומר פרעתי אבל לא לענין לגבות ממשעבדי וכן העלה הש"ך וכתבו הטעם משום דאף דסתם קנין לכתיבה עומד היינו דוקא קנין בפני שנים אבל לא בפני אחד ובאמת קשה ע"ז ממ"נ אי אמרינן דבפני אחד לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד א"כ אף לענין פרעתי נמי יהיה כעד ע"פ ואי אמרינן דעומד לכתיבה אמאי אין מצטרפין אותו אף לענין משעבדי אך ל"ב טעם נכון לזה לפי מאי דקי"ל דשני עדים בשני שטרות אין מצטרפים לגבות ממשועבדים משום דכיון שאין על כל שטר רק ע"א לית ליה קלא כמ"ש הרא"ש א"כ י"ל אף דכל קנין לכתיבה עומד והוי כמו שצוה לעדים לכתוב היינו דוקא קנין בפני שנים אבל בפני ע"א נהי דהוי כצוה לו לכתוב מ"מ י"ל דלא צוה רק לכתוב שטר בעצמו לבד כי היכי דלא ליהוי ליה קלא ולא יטרוף ממשעבדי אבל מ"מ לענין פרעתי מ"מ א"נ דהא הרמב"ם ס"ל דכל ע"א בשטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי דה"ל משויל"מ אלא דכאן הצריך להעד שאמר קניתי מידו משום דמיירי הכא שהעד אומר שעדיין לא פרע כמ"ש הש"ך והיינו כמ"ש הריב"ש בסי' שצ"ב דלפי מ"ש התוס' בנסכא דר"א אמרינן משויל"מ וא"נ בשבועה דשלו חטף במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי שהיה נשבע להכחיש העד משום דלא חציף אינש לאכחושי סהדא בשבועה א"כ כשהעד מעיד שהחפץ אינו שלו נאמן בשבועה במיגו דלא חטפתי דהא השתא נמי מכחיש העד בשבועה אבל לפי תי' השני דע"א נאמן כשנים כ"ז שלא נשבע נגדו א"כ אף אם העד מעיד שהחפץ אינו של החוטף מ"מ כ"ז שלא נשבע להכחיש את העד שלא חטף הוי כשנים וא"נ לומר שלי חטפתי ע"ש וא"כ הרמב"ם סובר כתי' הא' של התוס' ולכך אם העד מעיד שלא נפרע א"כ השתא נמי מכחיש את העד ונאמן לומר שהשטר פרוע בשבועה במיגו דלהד"ם ולכך כשהעד השני אומר אני קניתי מידו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ הוי הוא נמי כע"א בשטר ולשיטת הרמב"ם אף בע"א בשטר שייך שטרך בידי מאי בעי א"כ אף שעד השטר אומר שעדיין לא נפרע מ"מ ליכא מיגו דהיה נשבע להכחיש את העד דהא יש שני עדים בשני שטרות דהא סתם קנין לכתיבה עומד והוי כנכתב ולכך מצטרפין לענין דא"י לומר פרעתי משא"כ ברישא בע"א בכתב וע"א בע"פ בלא קנין והעד אומר שלא נפרע יכול לומר פרעתי במיגו דהיה מכחיש את העד שבשטר לומר לא צוויתי לכתוב שטר כלל ופרעתי דהיה נאמן כיון דהשתא נמי מכחיש את העד לענין פרעון הוי מיגו מעליא ובהיות כן ק"ל על הש"ך דס"ל בע"א אומר אני קניתי מידו אף להחולקים על הרמב"ם בע"א בשטר מודים דא"י לומר פרעתי ובאמת י"ל דהרמב"ם לטעמיה אזיל אבל לדידן דקי"ל דבע"א בשטר נאמן לומר פרעתי משום כיון דלא טריף ביה ממשעבדי אינו חושש להניחו בידו א"כ ה"נ היכא שע"א אומר אני קניתי מידו נמי נאמן לומר פרעתי דהוי כשני עדים בשני שטרות דמשמע מסתימת כל הפוס' דנאמן נמי לומר פרעתי ובאמת להש"ך ע"כ צ"ל דס"ל דאף דאינו טורף ממשעבדי מ"מ כיון דסתם קנין לכתיבה עומד שם שטר עליו ואינו מניחו בידו כמ"ש הש"ך בסי' ס"ט סק"ח לענין שטר פקדון ע"ש אך באמת אין לזה שום הכרח די"ל הרמב"ם לטעמיה אזיל וגם המחבר שהעתיקו ס"ל עיקר כשיטת הרמב"ם וסמך א"ע בזה אס"ב שכתב שם דיעה החולקת עליו אבל לדידן בכל ענין נחמן לומר פרעתי אך לאחר העיון נראה דהש"ך הוכרח לזה למאי דמתרץ הא דהצריך הרמב"ן לעידי צירוף אף דס"ל בע"א בשטר א"נ לומר פרעתי משום דמיירי שהעד שבכתב מעיד ג"כ שהוא יודע שלא נפרע ונאמן במיגו דלהד"ם כמ"ש הריב"ש וא"כ לפי תי' זה אם נאמר דאף בקנין לפני ע"א הוי כמו ע"א בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ אכתי קשה למה ליה להרמב"ם לומר דמצטרף עד הקנין לעד השטר שיהיה כמלוה בשטר לענין שא"נ לומר פרעתי כיון דהרמב"ם ס"ל דבע"א בשטר א"נ לומר פרעתי דהוי משויל"מ א"כ ממ"נ אי מיירי ששני העדים מעידים שלא נפרע א"כ פשיטא דאף שני עדים מעידים ע"פ כה"ג חייב לשלם ואי דרק עד שבכתב מעיד שלא נפרע ועד הקנין א"י מזה א"כ ל"ל לצרף עד הקנין לעד שבשטר ת"ל דאף אם עד הקנין מעיד לבדו אין הלוה נאמן לומר פרעתי כיון דכל קנין לכתיבה עומד הוי ליה כע"א בשטר דא"י לומר פרעתי א"ו מוכח דהרמב"ם ס"ל דע"א בקנין לבדו לא הוי כע"א בשטר דקנין לפני ע"א אינו עומד לכתיבה ונאמן לומר פרעתי רק כשמצטרף עד הקנין לע"א שבכתב מיחשב כשטר לענין פרעון דא"נ לומר פרעתי אף כשהעד שבכתב מעיד שלא נפרע וא"כ ממילא מוכח דה"ה להחולקים על הרמב"ם בע"א בשטר מ"מ מצטרף עמו עד הקנין לענין שא"י לומר פרעתי וזה נכון בכוונת הש"ך אך מ"מ אי משום הא לא איריא דמה שהקשה הסמ"ע דלמה ליה להרמב"ם לעד הקנין הא אף בע"א בשטר לבד אינו נאמן לומר פרעתי משום דהוי משויל"מ יש לתרץ בפשיטות דנ"מ דברישא גבי ע"א בכתב וע"א בע"פ נאמן בשבועה לומר לא צויתי לכתוב השטר ופרעתי דבכה"ג לא שייך משויל"מ דהא מכחיש לגמרי העד שבשטר משא"כ בע"א בכתב ועד הקנין הוי כשני שטרות בע"א דמצטרפין וא"נ לומר פרעתי וכן נ"מ לענין לגבות מהיורשים דבע"א בכתב וע"א בע"פ טענינן ליורשים שהעד שבכתב משקר ומעולם לא צוה לכותבו ופרע דביורשים לא שייך משויל"מ משא"נ בע"א בכתב וע"א בקנין דהוי כשני שטרות בע"א ואינו יכול לכפור בהם גובה אף מהיורשים וכן משמע בב"י וע"ש וא"כ לפ"ז לדידן דס"ל בע"א בשטר נאמן לומר פרעתי ה"ה בע"א בכתב וע"א בקנין הוי כשני שטרות בע"א דלא מצרפינן להו לגבות ממשעבדי וה"ה דנאמן לומר פרעתי דכיון דאינו גובה ממשעבדי אינו חושש להניחו בידו ומינשי ליה כמו כת"י דנאמן לומר פרעתי מה"ט ולקמן אכתוב עוד טעם נכון לדברי הרמב"ם בזה דס"ל דלא מצרפינן להו לגבות ממשעבדי וע"ש ומעתה לשיטת הרמב"ם אף ע"א בקנין לבד הוי כע"א בשטר דא"נ לומר פרעתי ולדידן אף בע"א בכתב וע"א בקנין נמי נאמן לומר פרעתי וכן עיקר לפענ"ד:
ב ואם אותו שמעיד ע"פ אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי. הנה אף שהרא"ש והטור כ"כ מ"מ לא זכיתי להבין דבריהם בזה דהנה לפעד"נ דאין מצטרפין בזה דהא כיון דע"א בשטר לא טריף ממשעבדי משום דלית ליה קלא וכן מלוה בע"פ בעדים וא"כ נהי נמי שהעד השני אומר שבפניו, נמסר השטר וע"מ כרתי מ"מ האיך יכולין אנו לסמוך עליו לבד דדילמא משקר הוא והע"א שבכתב אומר אמת ולא טריף ממשעבדי כיון דלית ליה קלא בשלמא בהודאה אחר הודאה או הלואה אחר הלואה מצטרפין משום דכיון דלדברי כ"א מהם חייב לו מנה לא חיישינן דשניהם משקרים יחד וכיון דגוף המעשה אמת עכ"פ חייב הנתבע לשלם אבל הכא לענין טריפת משעבדי אף שגוף ההלואה אמת מ"מ אינו טורף ממשעבדי אלא בשטר בשני עדים דאית ליה קלא וא"כ כיון דע"א בשטר לא מהני לענין משעבדי כיון דליכא קלא א"כ ניחוש דילמא עד המסירה משקר והעד שבשטר אומר אמת ולא טריף ממשעבדי והאיך נסמוך אעד המסירה דנפיק כולא ממונא אפומא דחד סהדא בשלמא בשטר הבא לפנינו חתום בשני עדים וכתוב בו שהמלוה צוה להם לחתום מוקמינן השטר בחזקת כשרות דהאמת כן הוא שאמר לשניהם יחד לכתוב ולחתום משא"כ הכא כיון שהעד השני אינו מעיד רק על המסירה האיך נסמוך עליו לבדו לענין משועבדים וזה דמי לע"א אומר א' בגבה וע"א אומר א' בכריסה דאמרינן בפחז"ה ולעיל בס"ס ל' דחצי דבר וחצי עדות הוא דלא הוי אלא כע"א על הסימנין וכן בקיום שטרות צריך שני עדים על כל חתימה וחתימה בסי' מ"ו ולא אמרינן דהא לדברי שני עדים יש לה שני שערות וכן לדברי שני עדים השטר מקוים אלא דאמרינן דדילמא אחד מהן משקר וליכא אלא שערה אחת וע"א בשטר וא"כ ה"נ כיון שאין הענין נגמר לענין טריפה מלקוחות אלא ע"פ שני עדים דוקא א"כ ניחוש דילמא הע"מ משקר וליכא אלא ע"א בשטר וכעין זה הקשו התוס' בגיטין דף י' ע"ב הרשב"א והר"ן שם אהא דאמרינן התם וכגון דחתם ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוי מחתים ליה מקמיה והקשו דא"כ כולא שטרא נתקיים אפומא דחד ישראל החתום לבסוף ותי' דאין לחוש כיון דכותי כשר מדאוריי' הוא ע"ש וא"כ ה"נ כיון דע"א בשטר לא מהני לענין טריפה אף שהאמת כן הוא כיון דל"ל קלא א"כ השטר נתקיים לטרוף ממשעבדי אפומ' דשני בלחוד ועוד ראיה ברורה לזה מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש בפחז"ה דס"ל דהודאה לפני ע"א לאו הודאה היא כלל לענין שבועה דכיון דמצי לכפור בו ה"ל מילי דכדי ויכול לומר משטה אני בך והא דאמרינן בפז"ב דהודאה אחר הודאה מצטרפין מיירי שכ"א אומר בפני הודה ובפני אחר והשני הלך לו וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות פז"ב דבעלי סברא זו צריכין להעמידה בשאמר כל אחד אחר היה עמי בשעת הודאה וכ"כ הריב"ש בסי' שצ"ב ומאי קושיא הא הטעם דיכול לומר משטה כיון שיכול לכפור בו והרי כאן הודה בפני שני עדים זא"ז ועדות מעליא היא שא"י לכפור בו ודאי דלא השטה בו ובאמת כן תי' הש"ך בסי' פ"א ס"ק כ"ב דברי בעה"מ וכתב שלא ירד לסוף דעת הרמב"ן בזה ובאמת שבודאי לא נעלם מכל הני רבוותא דבר פשוט כזה א"ו כיון דלפי שיטתם אף שהאמת הוא שהודה לפני ע"א ה"ל מילי דכדי א"כ אף שיש שני עדים בזא"ז מ"מ לא מצטרפין דאמרינן דילמא אחד מהן משקר והשני אף שאומר אמת מ"מ מילי דכדי הן וז"ב וכבר השגתי בסי' פ"א על הש"ך בזה וע"ש וא"כ ה"נ ובאמת נ"ל ברור דזה ג"כ טעם הרמב"ם דס"ל דע"א בכתב וע"א אומר אני קניתי מידו דאין מצטרפין רק לענין דא"י לומר פרעתי ולא לגבות ממשעבדי דלכל הטעמים שכתבתי בס"ק שלפ"ז קשה מנ"ל להרמב"ם כן כיון שהוא מפרש הא דאמרינן בס"פ ג"פ ע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין היינו שהעד ע"פ אמר אני קניתי מידו כמ"ש הכ"מ מנ"ל דמצטרפין לענין פרעתי ולא לענין משעבדי וגם למה לא כתב דין זה בפירוש ומכללא איתמר דאין מצטרפין לענין משעבדי ולפמ"ש ניחא דזה היה פשוט להרמב"ם דלא טריף ממשעבדי דדילמא א' מהן משקר ואף שא' מהן אומר אמת לא מהני לענין משעבדי כיון דלית ליה קלא אבל לענין פרעתי מצטרפין שפיר דהא הרמב"ם ס"ל דאף בע"א בשטר א"י לומר פרעתי דה"ל משויל"מ אלא דהא דהצריך הצירוף הוא משום דאל"כ יכול להכחיש העד ולומר לא צוויתי לכתוב השטר כלל ופרעתי ולכך בכה"ג כיון שהעד שבע"פ אומר אני קניתי מידו מצרפינן להו דהא לדברי שניהם עכ"פ הוי ע"א בשטר דא"נ לומר פרעתי וכמ"ש בסק"א וא"כ לפ"ז לדידן דקי"ל בע"א בשטר נאמן לומר פרעתי א"כ נראה דבכה"ג שהעד ע"פ אומר אני קניתי מידו או בפני נמסר השטר נאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי היה אומר שהעד שבע"פ משקר ופרעתיך וכמ"ש בר"ס מ"ו ע"ש והנה ראיתי בתוס' בפ' ג"פ שכתבו לפרש הא דאמימר מכשיר ע"א בכתב וע"א בע"פ היינו שהעד ע"פ אומר שבפניו נמסר השטר דהוי כב' עידי מסירה וזה הוא כדברי הרא"ש לכאורה אך מ"מ י"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי שהביאו שם הירושלמי דפריך וע"א בכתב מילתא הוא ומשני כשהיו שנים ומצאו לקיים כת"י של ראשון ולא של שני וא"כ כיון דהתוס' ס"ל כהירושלמי דע"א בכתב לאו כלום הוא אם לא ששנים חתומים ולא מצאו לקיים אלא חת"י אחד מהן ול"ח שחתימת עד השני מזויף הוא וממילא גם חתימת העד שנתקיים אינו מועיל כלל וצ"ל כמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרפין שהטעם הוא כיון דקיום שטרות דרבנן ל"ח שח"י עד השני מזויף הוא בכדי שגם ח"י העד שנתקיים יבטל ע"ש וא"כ הוי כאלו העיד הא' שגם ח"י עד השני אמת הוא ולכך כשיש ע"א בע"פ שבפניו נמסר השטר הוי שני עדים לענין טריפת משעבדי דהא העד שבכתב הוא כמעיד שהשטר הוא שטר גמור לטרוף בו ממשעבדי כיון שחתום עם עד השני יחד וגם העד שבע"פ מעיד שבפניו נמסר שטר עם חתימת שני עדים דמועיל לענין משועבדים ולכך מצטרפין אך מ"מ לענין דינא צל"ע אף בכה"ג די"ל דע"כ לא אמרינן דל"ח שהעד השני מזויף בכדי לפסול אף העד שנתקיי' אלא לסברת הירושלמי דע"א בכתב לאו מילתא הוא דהוי מפ"נ ולכך אמרינן דמסתמא כדין עשה וחתם א"ע עם עד השני וכן בדייני קיום שכתב הר"ן שם נמי אמרינן כיון דקיום שטרות בשלשה מסתמא כדין עשו ואע"ג דאינן חתומים אלא ב' דיינים חיישינן דילמא טעו בדשמואל שנים שדנו דיניהם דין היינו משום דאיכא ריעותא אבל היכא דליכא ריעותא ל"ח כמ"ש הפוס' שם אבל לדידן דקי"ל דע"א בשטר מהני מה"ת נאמר דהוי כמעיד על ח"י השני שחתום עמו ותדע דאי אמרת דחשיב כאלו מעיד ג"כ על השני א"כ כשחת"י ע"א שבשטר ניכר ע"פ שני עדים לא יצטרך על קיום עד השני שבשטר רק ע"א ונאמר שהעד הקיום חשיב כמעיד ג"כ על חת"י עד השני ובש"ס בפ"ב דכתובות ולעיל בסי' מ"ו סי"ג משמע דבעינן דוקא שהעד שבשטר שמקוים חתימתו צריך להעיד בע"פ עם א' מן השוק על חתימת השני וע"ש אך מ"מ נראה דבכה"ג מצטרף עד המסירה לעד המקוים שבשטר לענין טריפת משעבדי משום כיון דקי"ל כרבנן דז"א זה כת"י וז"א זה כת"י א"צ לצרף עמהם אחד מהשוק משום דעל מנה שבשטר הן מעידין כמבואר בפ"ב דכתובות וכתבו התוס' והרא"ש והמרדכי שם דבעינן דוקא שיהיו זוכרין את ההלואה ע"פ ראיית השטר דאל"כ הוי כמעידין על כת"י ובעינן שני עדים על כל חתימה אבל כשזוכרין ההלואה הוי כמעידין על מנה שבשטר ומהני הקיום ואע"ג דבשטר זה טרפינן ממשעבדי ולענין משעבדי בעינן דוקא שטר בשני עדים ואין כאן אלא ע"א על כל חתימה מ"מ כיון דמצרפינן להו לענין ההלואה מהני נמי עדותן לענין השטר והיינו כמ"ש בהגהות מרדכי דכיון דקיום שטרות מדרבנן בסברא מועטת מקילינן בה וכמ"ש בסי' מ"ו סק"ו וע"ש וא"כ ה"נ כשיש ע"א בע"פ שמעיד שנמסר לפניו מצרפינן ליה להע"א שבשטר שנתקיים חתימתו דמיחשב ג"כ כעד המסירה וכיון דמצרפינן ליה לגוף ההלואה מצרפינן להו נמי למיחשב שטרא מעליא לטרוף ממשעבדי אף דהוי חצי עדות מ"מ כיון דבלא"ה יש עוד ע"א חתום עמו וקיום שטרו' מדרבנן שני עידי מסירה חשיבי כשני עידי חתימה דמצרפינן להו בקיום שטרות לטרוף ממשעבדי בכה"ג ובזה יש לתרץ דברי הירושלמי שהביאו התוס' והרמב"ן בס"פ גט פשוט דבעי התם ע"א בכתב וע"א בע"פ אי מצטרפין ופריך וע"א בכתב מילתא הוא ומשני בשמצאו לקיים חת"י האחד ולא של השני ונדחק הרמב"ן והביאו הריב"ש בסי' קצ"ג לישב דהא בש"ס דילן משמע דע"א בכתב מועיל לענין שבועה מדלא פריך בש"ס דילן הכי וגם מאי משני שלא מצאו לקיים אלא חתימתו של אחד אכתי ניחוש דילמא חתימת עד השני מזויף וממילא גם חתימתו של זה אינו כלום ולפמ"ש ניחא דהא דלא פריך הש"ס דילן הכי משום דהש"ס דילן מיירי לענין גביית בני חורין כמ"ש הרא"ש בשם הרמב"ן ור"י אבל הירושלמי מיירי שהעד הע"פ אומר שנמסר לפניו ובעי לענין טריפת משעבדי כמ"ש הרא"ש וכן משמע בירושלמי שם דקאי אמתניתין דז"א זה כתב ידי דמיירי אף לענין טריפת משעבדי ולכך פריך שפיר וע"א בכתב מילתא הוא לענין משועבדים וא"כ היכי מצי מצטרף העד מסירה להעד שבכתב דילמא הע"מ משקר והע"א שבשטר אומר אמת וא"כ נפיק כולה ממונא אפומא דע"מ לכך משני בשהיו שנים ולא מצאו לקיים חתימת השני ולכך כיון דקיום שטרות מדרבנן כיון דמצרפינן להו לגוף הממון שבשטר מהני נמי לענין טריפת לקוחות כמו דמהני הקיום דשני עדי חתימה אף לענין משועבדים וא"ש וזה נכון מאוד לפענ"ד אמנם דברי התוס' בפ"ב דכתובות דף כ' ע"ב קשה להולמם שכתבו שם דע"א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בג"פ ע"א בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשני אגרות מצטרפין התם מיירי שהאחד ע"פ לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר"א דאמר ע"מ כרתי ועוד דבירושלמי מפרש ע"א בשטר כגון וכו' עכ"ל הרי להדיא דבתי' קמא ס"ל כפשטא דמילתא שאין בשטר חתום אלא ע"א והדבר תמוה כיון שעד אחד בשטר לא מהני מידי ואפילו שהשטר יומסר ליד המלוה דהא השתא ס"ל להתוס' דאף שני עדים בשני שטרות לא מהני דהא התוס' כתבו לבסוף א"נ אומר ר"י דע"א בשתי שטרות מצטרפין וכו' משמע דלשנויא קמא אין מצטרפין וא"כ איך יוכשר כל השטר ע"פ עד המסירה לבדו וזה דומה ממש לקושית התוס' בגיטין גבי עד כותי שהבאתי לעיל וכן מדברי התוס' בפ' ג"פ שהבאתי נראה ג"כ דס"ל דשני שטרו' בכ"א ע"א פסול דשטר בע"א לא הוי שטר כלל ואפ"ה כתבו דהיכא שע"א אומר שהשטר שבע"א נמסר לפניו מהני ואמאי הא נפיק כולה ממונא אפומא דחד ובע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דכיון דע"א בשטר אינו פסול אלא מגזה"כ דהוי מפ"כ כיון דלא הוי כספר המקנה א"כ כשע"א אומר שנמסר לפניו הוי כמו שני עדי' שחתומי' על השטר ולא מיפסל מגזה"כ כיון שנראה כשני עדים ומיירי לענין גביית בני חורין אבל לענין משעבדי מודי התוס' דאין מצטרפין דהא התוס' בב"ב ובכתובות לא הזכירו מגביית משעבדי בענין זה אך עיקר פילפולם אי עדות בשטר חשיב עדות רק הרא"ש חידש זאת דמצטרפין לענין משעבדי וכ"כ הבעה"ת בשער ט' ח"ב בפשיטו' דאם יש ע"א בשטר וע"א מעיד שקנו בקנין לפניו אף בזמן אחר דטורף ממשעבדי מזמן המאוחר מפני שמאותו הזמן ואילך היה ידוע לשניהם והוציאו קול בדבר ובאמת דבריהם תמוהים מאוד דהא נפיק כולא ממונא אפומא דחד סהדא וחצי עדות הוא אך מדברי בעה"ת אין ראיה כ"כ לדברי הרא"ש דמשמע מדברי הבעה"ת דס"ל עיקר כהירושלמי דמיירי בחתומי' שנים ולא מצאו לקיים אלא ח"י ע"א ולכך בכה"ג עדיף טפי כמ"ש לעיל גם י"ל דהרשב"ם נמי ס"ל כן ובלא"ה י"ל דהרשב"ם מיירי שהעד שבשטר מעיד נמי בע"פ שאותו העד שבע"פ היה עמו בשעת הלואה או שנכתב בשטר כן וכמ"ש התוס' שם אך דברי הרא"ש והטור והמחבר המה תמוהים מאוד ע"כ נראה יותר דטעמא דהבעה"ת והרא"ש הוא מפני שהם מכת הסוברים דשיעבודא דאורייתא כמ"ש הש"ך בר"ס ל"ט וא"כ מן התורה אף מלוה ע"פ טורף ממשעבדי אלא דרבנן תקנו דלא טריף כיון דלית ליה קלא ולכך היכא שמצטרף עוד ע"א להעד שבשטר ומעיד שנמסר לפניו או שקנו מידו מועיל כיון דמצטרפין לענין מלוה ע"פ מצטרפין נמי לענין שטר וכמו דמהני בשני ע"ח שיעיד כ"א על ח"י לבד אף לענין משעבדי וכמש"ל ולפ"ז ניחא גם טעמא דאביי דס"ל דע"א בשטר וע"א על פה אין מצטרפין דאזיל לטעמיה שכתבו התוס' בר"פ הניזקין דאביי ס"ל שעבודא לאו דאוריי' ולפ"ז לפי מה שהכריע הש"ך בר"ס ל"ט כהפוסקים דשעבודא לאו דאורייתא א"כ ה"נ אין מצטרפין לענין משעבדי וגם אף אי שעבוד"א מ"מ לדידן דקי"ל דע"א בשטר נאמן לומר פרעתי א"כ היכא שאין העדים יודעים אי נפרע או לא והוא אחר זמנו א"כ בכה"ג לא טריף ממשעבדי אלא בשטר דחיישינן לפרעון א"כ בכה"ג אינו מצטרף עד מסירה לע"א שבשטר הן לענין פרעון והן לענין משעבדי. עוד ראיתי להנ"י בס"פ ג"פ שכתב דאם יש ע"א בע"פ היודע שחייב מנה כמו שמעיד השטר אבל אינו מעיד על אותו מנה עצמו אפ"ה מצטרפי ומשלם בע"כ ול"א דאמנה דמסהיד האי לא קא מסהיד האי ולהאי מנה ליכא אלא ע"א וישבע ויפטור אלא משלם וטריף ממשעבדי דקלא אית ליה למילתא כיון שיש עד אחד בכתב וע"א בע"פ עכ"ל וכן מדברי בעה"ת שהבאתי משמע דבהלואה אחר הלואה וכ"א מהן מעיד שקנו מידו מצטרפין ג"כ לטרוף לקוחות מזמן המאוחר ובאמת דברים אלו מרפסין אגרי כיון דבהלואה אחר הלואה לא גבי אלא חד מנה משום דאמרינן דילמא חד מנייהו משקר אלא שגובה מ"מ מנה אחת כיון שלפי דברי שניהם מגיע לו עכ"פ מנה אחת וא"כ כיון שעל כרחך אתה אומר שא' מהן משקר א"כ אין כאן אלא ע"א וליכא קלא ואפשר דמ"ש הנ"י אבל אינו מעיד על מנה עצמו כוונתו שאינו אומר בפירוש שהוא מנה שבשטר ולכך מצטרפין כיון דמ"מ איכא למימר דאחד מנה מסהדי ודוחק ועוד י"ל דהנ"י לא קאמר שיגבה ממשעבדי אלא מן הלקוחות שלקחו אחר שנצטרף העד שבע"פ להעד שבשטר בב"ד וכיון דע"י צירוף איכא שני עדים ומילי דב"ד קלא אית ליה לא ה"ל ללקוחות לקנות וגם דברי הרא"ש והטור יש לפרש כן דכוונתם לטרוף מלקוחות שקנו אחר שנצטרפו בב"ד אך גם בזה עדיין צ"ע אם מועיל והעיקר לדינא לפענ"ד בזה בהלואה אחר הלואה וקנו מידו בזא"ז אינו מועיל לענין טריפה ממשעבדי דכיון שאין אנו מאמינים אלא לאחד מהן א"כ לית ליה קלא וכ"ש למאי דקי"ל דשני שטרות בכ"א ע"א אין מצטרפין אף שזמנם בב"א א"כ כ"ש דשני עדי קנין בזא"ז לא עדיף משני שטרו' וע"א בשטר וע"א מעיד שנמסר לפניו לא טריף ממשעבדי והא דאיתא בש"ס דאמימר אכשיר ע"א בע"פ וע"א בשטר היינו לענין גביית בני חורין וכפי' הרמב"ן ור"י שהביא הרא"ש אך היכא שחתומים שני עדי' בשטר ולא מצאו לקיים רק חתימת ע"א בכה"ג מצטרפין אף לענין משעבדי ודוק היטב בכ"ז ועמ"ש בסי' ל"ט סק"ד:
ג שנמסר ג"כ לפני עד החתום. באמת כן נראה מלשון הרא"ש שכתב דלכך גבי ממשעבדי דחשיב כאלו יש שני עידי מסירה שהעד שהוא חתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים בו גובין בו אף שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומין עליו גם בפניהם נמסר עכ"ל וכתב הב"י דמדבריו נראה שאם עד החתום הוא בפנינו ואומר לא נמסר בפני דלא טריף ממשעבדי דהא ודאי נאמן הוא לומר שלא נמסר בפניו שאינו מכחיש עדותו בכך עכ"ל ובאמת הדברים תמוהים מאוד דאמאי נאמר שגם בפניו נמסר דהא הרא"ש גופיה פסק בפ"ק דמציעא כאביי דעבחז"ל וכותבין שטר ללוה אף שאין מלוה עמו ולא נמסר בפניו כלל ואף לשיטת המחבר בסי' ל"ט סי"ג דאין כותבין שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו למסור לפניו אם לא בשטרי אקנייתא היינו דוקא בשטר בשני עדים משום דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין משא"כ שטר בע"א דלא שייך טריפת לקוחו' א"ל שיהיה מלוה עמו וא"כ מה"ת נאמר שהשטר נמסר לפניו ומה שכתב הרא"ש תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו אנו תולין שגם בפניהם נמסר לאו ראיה הוא כלל דהיינו דוקא היכא שהוא צריך עידי מסירה אז אנו תולין דמסתמא נעשה השטר בהכשר וכ"כ הרא"ש בפ' המגרש להדיא לדחות ראיית הרי"ף שהוכיח דלר"א דאמר ע"מ כרתי מ"מ מהני ע"ח לבד מדאמרינן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וא"א דבעי ע"מ דוקא מאי תיקון העולם איכא דאכתי ניחוש דלא אתייהב בע"מ ודחה הרא"ש דאמרי' כיון שהגט בידה ועדים חתומים עליו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה בע"מ וע"ש וזה שייך בגיטין דוקא דבעינן ע"מ משא"כ בשאר שטרות דלא בעינן בהו ע"מ כלל אם לא בשטרי קנין כמ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין והביאו הב"י בס"ס זה מה"ת נאמר שנמסר לפני עד הסתימה וכ"כ התוס' בגיטין דף י"ז ע"ב והרא"ש שם דדרך שאר שטרות שנמסרין בינו לבין עצמו ע"ש והכי אמרי' בס"פ ג"פ דלכך שני יב"ש הדרים בעיר אחת אין אחד מהן יכול להוציא שט"ח על חבירו משום דחיישינן דדילמא כתב השטר ללוה בלא מלוה עמו וכמבואר לעיל בסי' מ"ט ס"י וא"כ ה"נ ליחוש להכי ולא מצאתי שום מקום ליישב זה אם לא שנאמר דהרא"ש והמחבר ס"ל דשעבודא דאוריי' וא"כ כיון דלענין גוף ההלואה הוי צירוף מעליא אף לענין טריפה ממשעבדי תלינן דמסתמא נמסר השטר בפני עד החתימה ולא פסלינן השטר מספק לענין טריפה ממשעבדי לחוד וכמ"ש בס"ק שלפני זה ולפ"ז לשיטת הפוס' דשעבודא לאו דאוריית' ליתא לדין זה אך דעת התוס' בס"פ ג"פ דמצרפינן הכא ע"מ לעד שבשטר משום דע"ה הוי כע"מ דמוכיח שמסרו לו הלוה שהוא לא היה חותם אלא בצווי הלוה ועל ידו ידוע לנו שמסרו לוה למלוה ע"ש ולפי דבריהם א"ל כלל שעד החתימה יהיה בשעת המסירה אך הרא"ש לא סבר סברא זו ולכך ס"ל דבשטרי קנין צריך ע"מ דוקא אחר כמה שנים שכתבתי זה ראיתי בתומים שהרגיש בזה ונדחק מאוד בישובו ע"ש ועדיין צע"ג:
ד ישבע לי שלא פרעתי ה"ז נשבע. כתב הסמ"ע איירי אפי' יש נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפי' היו חתומים עליו שני עדים כמ"ש בסי' פ"ב עכ"ל ובאמת המעיין ברמב"ם גופיה יראה דלא מיירי בנאמנות דהא כתב וז"ל טען ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ה"ז נשבע שאפי' היה בשטר שני עדי' ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ה"ז נשבע כמו שבארנו עכ"ל והה"מ כתב עליו שזה פשוט דלא עדיף ממלוה בשטר גמור עכ"ל הרי להדיא דמיירי בלא נאמנות דהא מייתי ראיה ממלוה בשטר גמור והתם בלא נאמנות איירי דהא בנאמרו' א"צ לישבע כלל וברור בעיני שהסמ"ע לא ראה דברי הרמב"ם עצמם רק מה שהעתיקו הט"ו דבריו ולכן פירש כן וליתא וכן משמע בתשו' הרשב"א סי' אלף צ' שכ' ואם טען ואמר אשתבע לי דלא פרעתיך שומעין לו דאף בשטר שיש בו עדים שומעין לו כל שאין בו נאמנות עכ"ל משמע דביש בו נאמנות א"ל לישבע ומה שהקשה הסמ"ע דמאי קמ"ל י"ל דקמ"ל דל"ד לשאר משויל"מ דהתובע נוטל בל"ש קמ"ל דכאן צריך שבועה וז"פ וברור שוב ראיתי שגם הב"ח השיג עליו בזה ועוד קשה לפי דברי הסמ"ע דמוקי כאן ביש בו נאמנו' משמע דלהחולקים על הרמב"ם אף שטר בע"א ויש בו נאמנות נשבע הלוה היסת ונפטר וקשה דאמאי לא אמרי' בזה דה"ל משויל"מ דהא אם היו כאן שני עדים על הנאמנות פשיטא דהיה צריך לשלם וא"כ הכא בע"א כיון שאינו מכחיש דברי העד אלא שטוען פרעתי ה"ל משויל"מ וכ"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב להדיא ע"ש והנה ראיתי בתשו' עבודת הגרשוני סי' ע"ח שכ' להיפך דבשלמא דבכת"י שיש בו נאמנו' א"נ לומר פרעתי שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כי א"י לפטור א"ע בשום ענין בעולם אבל בשטר בע"א אפילו שיש בו נאמנות נאמן לומר פרעתי כי אפשר לומר שפרעו ולא חש להניח השטר בידו כיון דיכול לפטור א"ע בטענת להד"ם והעד שקר ענה באחיו ומכח זה השיא דברי הרמב"ם לדיעה אחרת דאף הרמב"ם לא קאמר אלא בנאמנות והניח ראשו ורובו על דברי הסמ"ע ובאמת כבר הוכחתי דהרמב"ם מיירי בלא נאמנו' אבל כל היכא דאיכא נאמנות נראה עיקר דאף החולקי' מודים דא"נ לומר פרעתי דה"ל משויל"מ דלא כסברת עה"ג ולכאורה ראיה גדולה מהא דאיתא בפ' המוכר את הבית דף ע' המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ופריך התם וכי אמר נאנסו לאו שבועה בעי ומשני מאי נאמן נאמן בשבועה וכ"פ בסי' רצ"ו ס"ב ולפי סברת העה"ג למה לן לטעמא דמיגו כלל ות"ל הא כל עיקר מעליותא דשטרא הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ בשטר פקדון כיון דיכול לפטור א"ע בטענת נאנסו ליכא חזקה כלל דאיכא למימר דלכך לא נטל השטר דסמיך א"ע שיכול לטעון נאנסו וכ"כ הרשב"ם והנ"י שם דלכך מהימן במיגו דנאנסו ולא הוי כמיגו במקום עדים דשטרך בידי מאי בעי דסמיך א"ע שיכול לטעון נאנסו וא"כ לפי סברת עה"ג דכל היכא שיכול לפטור א"ע בטענה אחרת ליכא חזקה כלל א"כ בשטר פקדון טענת החזרתי בעצמה טענה מעלייתא היא אף בלא מיגו כיון דיכול לפטור א"ע בטענת נאנסו וא"כ אמאי צריך ש"ד כלל כיון דהטענה מעליא היא מצד עצמה אף בלא מיגו כלל ואף אם נדחוק ונאמר כיון דכל עיקר סמיכתו אטענת נאנסו לא מייפינן כחו בטענת החזרתי יותר מטענת נאנסו שהיה חייב ש"ד ולכך גם עכשיו חייב ש"ד דאכתי תקשה ממ"ש הט"ו בסי' ק"ח ס"ד בשטר עיסקא היוצא על היתומים דאינו גובה אלא מחצה מלוה דעל מחצה פקדון טענינן להו החזרתי במיגו דנאנסו ואם האמין לבעל העיסקא גובה כולו אף מיתמי ולפי דברי עה"ג קשה דנהי נמי שיש בו נאמנו' מ"מ י"ל דפרע וסמך א"ע על מה שיכול לטעון נאנסו כמו בשטר בע"א שיש בו נאמנות דאמרינן דסמך א"ע שיכחיש את העד לגמרי א"ו דלא אמרינן שיסמוך א"ע שיטעון טענה אחרת בשקר וישבע עליה בשקר ש"ד שנאנסו וא"כ ה"נ בשטר בע"א בנאמנות לא אמרינן דסמך א"ע שיכחיש את העד על עיקר ההלואה וישבע ש"ד להכחישו אך מ"מ יש ליישב דברי העה"ג ע"פ מ"ש הש"ך בסי' ס"ט סק"ח ליישב קושית הרשב"א לפי שיטת הסוברים דבכת"י נאמן לומר פרעתי משום כיון דאינו גובה ממשעבדי לא זילי נכסי ואינו חש להניחו בידו א"כ ל"ל בשטר פקדון טעמא דמיגו ת"ל דבשטר פקדון אינו גובה ממשעבדי ואינו חש להניחו בידו ותי' הש"ך דהתם כיון דשם שטר עליו אין מניחים אותו ביד המלוה דלאו כ"ע דיני גמירי לפלוגי בין שטר וגם אין הכל יודעים שהוא שטר פקדון וזילי ניכסי וחושש להניחו בידו וא"כ י"ל דדוקא בשטר פקדון שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי דאף שיכול לטעון נאנסו אינו מניח השטר בידו דאין הכל יודעים שהוא שטר פקדון וזילי ניכסי משא"כ שטר בע"א ויש בו נאמנות דאין שם שטר עליו כלל ולא זילי ניכסי כלל אלא דכיון דיש בו נאמנו' להמלוה אמרינן שאינו מניחו בידו ולכך כל היכא שיש לו לפטור בטענה אחרת ולהכחיש את העד אינו מקפיד להניחו בידו אך מ"מ אין זה נוח לי דא"כ בשטר שהאמין המלוה ללוה לומר פרעתי דמבואר בסי' ע"א סכ"א דאף יורשי המלוה א"י לגבות בשטר זה אף דלא מהני הנאמנות נגדם מ"מ לא שייך בזה שטרך בידי מאי בעי די"ל אהימנותא דכתב ליה סמיך כמבואר ברי"ף ורא"ש פ' הכותב וא"כ התם נמי נאמר שירא להניחו בידו שאין הכל יודעי' שכתוב בו ללוה נאמנות וזילי נכסי א"ו דכל היכא שיש ללוה טענ' לפטור א"ע ולבטל את השטר אינו חושש להניחו בידו וא"כ א"א דכל היכא שיכול לפטור א"ע אף בטענת שקר אינו חושש להניחו בידו ואיבטל החזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ אף בשטר פקדון נאמר כן כמו בשטר שהאמין ללוה ועוד ראיה ברורה דלא כהעה"ג מתשו' הרשב"א סי' אלף צ' שחולק על הרמב"ם בשטר בע"א דלא גרע מכת"י דנאמן לומר פרעתי כיון דלא טריף ממשעבדי וה"ה בשטר בע"א אלא דלפי שיטתו דאף בכת"י א"נ לומר פרעתי ה"ה בשטר בע"א וכן הוא בתשו' להרמב"ן סי' צ' אלמא דס"ל דלא אמרינן דסמך א"ע אהכחשת העד וא"כ ה"ה לדידן בשטר בע"א בנאמנות דל"א כן ואין להביא ראיה מדברי הרשב"ם שכתב בדף קס"ה גבי ע"א בכתב וע"א בע"פ דבע"א בשטר לבד נאמן הלוה לומר פרעתי והרי הרשב"ם בפחז"ה דף מ' כתב להדיא דבכת"י א"נ לומר פרעתי הרי דס"ל דע"א בשטר גרע טפי מכת"י וע"כ משום דסמך א"ע אהכחשת העד זה ליתא דמשמעות דברי הרשב"ם הוא דהטעם הוא דשטר בע"א כיון שלא נעשה כתיקון חז"ל לא חשבו הלוה ולא נזהר בו משא"כ בכת"י כיון שחתם א"ע בח"י ממש אינו מניחו בידו וא"נ לומר פרעתי אך מדברי הרב רמ"א בסי' ע"א ס"א בהג"ה שכתב ודוקא דאיכא עדים שהאמינו עליו וכו' משמע דבעינן שני עדים דוקא וכמ"ש הסמ"ע שם בסק"ג אך בטור שם ליתא לשון זה וע"ש ודע דכל הפלפול הזה ליתא אלא לפי מה דמשמע בטור בסי' ס"ט דהא דבכת"י בנאמנות א"נ לומר פרעתי הוא מטעם דכיון שכתב בו נאמנות אינו מניחו בידו וא"כ בשטר בע"א בנאמנות י"ל דסמך א"ע אהכחשת העד אבל לפי מה שהוכחתי בסי' ס"ט סק"ה מדברי מוהר"ם שבמרדכי ותשו' מיימוני דהא דבכת"י בנאמנות א"נ לומר פרעתי הוא משום דאיהו אפסיד אנפשיה דהא הימניה א"כ פשיטא דבשטר בע"א בנאמנות ה"ל משויל"מ וכשיטת הש"ך וכן עיקר ועמ"ש בר"ס מ"ו:
ה ונתבטל השטר לדבר א'. פי' מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מש"ה מתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר כ"כ הסמ"ע וכן מבואר בתשו' מוהר"ם פדווא"ה בסי' מ"ד שממנו מקור דין זה דלא מבעיא אם הדברים נכתבים פרטים פרטים דלא נתבטל כל השטר כמו בפסול העדים בכותב לשני ב"א והם קרובים לא' מהן אם לא נכתב השטר בכולל לזה שהם רחוקים מתנתו קיימת כמ"ש הרמב"ם והמחבר אלא אפילו היו התנאים נכתבים דרך כלל אינו דומה לעדות הפסול מחמת קורבא דהתם החסרון הוא בעדים ושייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משא"כ כשדבר אחד נתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים ויש לתמוה טובא בזה מהירושלמי בכתובות בפ' אלמנה ניזונית אמתניתין דהיתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרה קיים ואמרינן עלה בירושלמי עד כדון כשהיו בארבעה שטרות אבל בשטר אחד בפלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון בכותב כל נכסיו לשני ב"א והיו העדים קרובים לזה וכשרים לזה וכו' ע"ש הרי להדיא דלר"י דס"ל בכותב נכסיו לשני ב"א מאחר שפסולים לזה פסולים לזה אף התם של כולן מכרה בטל מאחר דבשל האחרון המכירה בטילה אלמא אף דהתם אין כאן פסול בעדים רק שהמכירה בטלה משום שמכרה יותר ממה שמגיע לה אפ"ה כל השטר בטל אם הוא בשטר אחד ובאמת מהירושלמי הזה קשה אף להרמב"ם דס"ל בכותב נכסיו לשני ב"א שלא בכולל והם קרובים לאחד דהעדות כשר להרחוק והרי מהירושלמי מוכח דאף שלא נכתב בכולל כל השטר בטל אם הוא בשטר א' דאל"כ ל"ל לאוקמא מתניתין בד' שטרות לוקמא בשטר א' ולא נכתב דרך כלל ועוד דהתם לא משכחת לה דרך כלל כיון דלאחרון מכרה שוה מנה ודינר במנה בודאי כתבה לו חלקו לבדו בכדי לייחד לו את חלקו שהוא גדול משאר החלקים אך להרמב"ם י"ל דהרמב"ם הוכיח את דינו מהש"ס דילן כמ"ש הכ"מ באריכות ופליג על הירושלמי דלא מפליג בין כתב דרך כלל או לא או י"ל דמה שאמר בירושלמי עד כדון בשהיו בד' שטרות כוונתו שנכתב דרך פרט דהוי כארבעה שטרות אבל בשטר אחד דרך כלל אלא שבע"פ פרט לכ"א חלקו אזי כל המכירה בטילה אך מ"מ מוכח מהירושלמי דאין חילוק בין פסול העדים לפסול גוף הענין דלא כמהר"ם פדווא"ה ומה שהוכיח בתשו' מוהר"מ שם כן מההיא דשטר שיש בו רבית דקי"ל דגובה את הקרן ולא את הרבית וכן בשטרי חוב המוקדמין דאמרינן בש"ס לר"י דפסולי' משום גזיר' שמא יגבה בו מזמן א' ולא מבטלינן לכל השטר משום שנתבטל לדבר אחד אין ראיה משם לפמ"ש המחבר בסי' נ"ב והוא שיט' רוב הפוסקים דמיירי שפי' הרבית בשטר א"כ לא נכתב דרך כלל וכן בשט"ח המוקדמין הוי הזמן כמו פרט דהא לענין לגבות בו מהלוה עצמו א"ל להזמן כלל אלא שהזמן נצרך לענין טריפה וא"כ הזמן הוי כדבר פרטי שאין צורך בו לגבי הלוה עצמו אלא לגבי לקוחות ולכך לא מבטלינן כל השטר עבור זה ולכך הוצרך הש"ס לטעמא דשמא יגבה בו מזמן א' בכדי שיפסול השטר אף לגבות בו מבני חורין אך תי' זה לא יתכן לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' מ"ג ס"ו דשט"ח המוקדמין אינן פסולין אלא לגבות בהן ממשעבדי אף מזמן שני אבל מב"ח גבי וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דל"ל לטעמא משום גזירה שמא יגבה בו מזמן א' ות"ל דלענין משעבדי הוי הזמן כולל זמן א' ושני ונתבטל הכל והוי כשטר שאין בו זמן א"ו דלא כהירושלמי דיש חילוק בין פסול עדים לדבר שבטל מכח גוף הענין ולכך הצריך ר"י גופיה בפ' א"נ לטעמא דגזירה שמא יגבה בו מזמן ראשון אך מ"מ לפמ"ש הרא"ש בספ"ק דמכות דהא דשטר שכתב נכסיו לשני ב"א לר"י כל השטר בטל הוא משום גזירה שלא יאמרו קרוב כשר לעדות אפשר דאף אם השטר נתבטל לד"א מכח גוף הענין שייך בו גזרה זו דאם יקיימו השט' לדבר א' יקיימו נמי השטר לדבר שהוא בטל בו וזה הוא באמת שנויא דר"י בפ' א"נ גזירה שמא יגבה מזמן א' ואזיל לטעמי' דס"ל בכותב נכסיו לשני ב"א דפסול מה"ט וגם יש לתרץ דשטר מוקדם הוי הזמן כמו פרט אף להסוברים דשטר מוקדם אינו פסול אלא למשעבדי לפי מה שמבואר בר"ס מ"ג די"א דאף בשטר שאין כתוב בו זמן משעה שראו העדים השטר בידו טורף מלקוחות שלקחו אח"כ וא"כ כיון דשטר מוקדם מיירי בגוונא שהעדים אינם נפסלים כמ"ש הפוסקים א"כ הם נאמנים בע"פ מתי נכתב שטר זה וא"כ נהי דזמן השטר נתבטל משום דהוי כולל מ"מ אי לאו טעמא דגזרה שמא יגבה מזמן ראשון הוי נאמנים העדים להעיד בע"פ מתי נכתב גוף השטר לטרוף בו מאותו זמן דגוף השטר הוא דבר פרטי גם יש מקום לומר דהא דס"ל להירושל' דאף שנתבטל השטר בד"א מכח גוף הענין נתבטל הכל היינו דוקא בשטר מכירת שדה דעיקר הענין נגמר בשטר דשטר קונה את השדה ולכך היכא שהשטר אינו מועיל לגבי אדם אחד אינו מועיל ג"כ להשני משא"כ בשטר שאינו עומד אלא לראיה כגון רבית ומוקדם לא אמרינן כן ודוק. סוף דבר קשה בעיני מאוד לדחות דברי הירושלמי מהלכה ומהתימה שלא ראיתי בדברי ראשונים ואחרונים שהביאו ירושלמי זה ואחר החיפוש מצאתי במרדכי בפ' אלמנה ניזונת שהביא ירושלמי זה ולא כתב עליו דבר וכן הבעל העיטור בדיני כתובה דמירכסא הביא ירושלמי זה בפשיטות גם מדברי הרא"ש בפ' אלמנה שם משמע כהירושלמי דאיתא התם פשיטא אמר לאחד ולא לשנים קפידא אמר לאחד בסתם ולא א"ל ולא לשנים מאי רבה בר ר"ה ור"ח דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים וכתב הרא"ש ותימה דאפילו א"ל סתמא לא איפשטא אי חייש לאפושי שטרא והיכי פשיט' להו דאפילו אמר בפירוש לאחד דאפי' למאה ומפרש ר"ת וכו' א"ב איכא לאוקמא כשמכר בשטר אחד דליכא אפושי שטרא אלא קפידת בע"ד והאי דפשיט לקמן מאלמנה שמכר לזה במנה ולזה במנה מכל שכן קפשיט דאפילו בשני שטרות קנו עכ"ל והוא תמוה דמהיכא פסיקא ליה דמתניתין מיירי בשני שטרות דילמא מיירי בשטר אחד כמו דמוקי האי דא"ל לאחד דמיירי בשטר אחד א"ו דהרא"ש ס"ל דע"כ מיירי מתניתין בשני שטרות דאי בשטר אחד של כולן מכרן בטל כהירושלמי אך מ"מ תימה מסתימת הרא"ש בזה שלא הביא דברי הירושלמי גם מדברי הט"ו באה"ע ס"ס ק"ג לא משמע כן ע"ש וצ"ע לדינא: