שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
מט
א ובשטר המכר שם המוכר. הטעם כתב הסמ"ע דלא חיישי' שמא יש אחר ששמו כשמו ומחייב בזה לאיש אחר דא"כ גם כשיכיר שם המלוה והלוקח ניחוש לזה דמחייב איש אחר לזה המלוה והלוקח א"ו דל"ח זה דשני יב"ש הדרים בעיר אחת אין אחר יכול להוציא שט"ח עליהם משא"כ בשובר צריך להכיר שם שניהם משום דבשובר המלוה נותנו ליד הלוה שם חששו דאף שמכירין שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ליד לוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה לכך צריכין להכיר גם שם הלוה שלו וכולי האי לא חשו שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהם וכ"ז הם דברי הה"מ בר"פ כ"ד מה"מ והשיג על הרמב"ם בזה והנה לפ"ז נראה דאף שמכיר שם המוכר והלוקח אין כותבין השטר אלא כשיודעין שיש להמוכר זה הקרקע שכותב בהשטר דאל"כ אכתי ניחוש שמא קרקע זה יש לו לאיש אחר ששמו כשמו וזה כותב השטר לחייב לאיש האחר דתו ליכא למימר דכשיוציא שטר המכר לא יהיה יכול לגבות בו דשני יב"ש אין מוציאין שטר עליהם דהא הקרקע ליהוי סי' דזה יש לו קרקע וזה אין לו קרקע והוי כמו כותב כהן או שלי"ט דהוי סי' כמבואר בס"ז וא"כ תימה על מ"ש הרב רמ"א בסי' רל"ח ס"א בהגה דמי שבא ואמר בית שיש לי במקום פ' אני נותנו לפ' כותבין אף שא"י אם יש לו במקום פ' דאם אין לו ממילא המתנה בטילה ואמאי הא אכתי יש לחוש שמחייב בזה לאיש אחר ששמו כשמו והנה הרב שם העתיק זה מדברי המרדכי בפ' המוכר פירות והנה שם איירי באב שכתב לבנו וא"כ ליכא למיחש שהאב מחייב לאיש אחר ששמו כשמו דל"ח דילמא מתרמי אב ובנו ששמם כשמם כמו דל"ח בשובר אם מכירין שם הלוה והמלוה אבל באנשי' אחרים אמאי לא ניחוש כן דמחייב לאיש אחר ששמו כשמו ולכאורה נראה לומר דדוקא בסימן כהן וכה"ג כיון שאינו נצרך להשטר מסתמא אין כותבין מילתא יתירתא אא"כ מכירין ולכך הוי סימן משא"כ במכירת קרקע כיון דזה הדבר הוא עיקר השטר כותבין לפי דבריו של המוכר אף שאין יודעין אם יש לו קרקע וכיון שהוצרכו לכתוב השטר לא הוי סי' כלל וכשיהי' יב"ש אחר א"י להוציא שטר זה על אחד מהן אך באמת מדברי התוס' בשמעתין דג"פ מוכח להיפך דאמרי' התם אמתני' דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ובלבד שיהי' מכירן אמר ר"י אמר רב ובלבד שיהי' מכיר שם האיש בגט ופריך הש"ס שם האיש בגט אין שם האשה לא וליחוש דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתא דהאיך ופי' התוס' דקושית הש"ס הוא דכיון שאין מכירין האשה ניחוש דילמא יכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו ויתן הגט לאשת האיש ההיא להוציא מבעלה כתובת' ואי אמרת דהיכא שהוא דבר הנצרך להשטר כותבין ע"פ דבריו של מוכר ולא הוי סימן א"כ לפי הס"ד דש"ס דכותבין גט לאיש אע"פ שאין מכירין שם האשה א"כ אף אם יתן לאשה אחרת ששם בעלה כשמו לא תהא יכולה לגבות כתובתה ע"פ גט זה דהא שני יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם ושם האשה לא ליהוי סי' כיון שכותבין אע"פ שאין מכירן א"ו דכה"ג דשני יב"ש הדרים בעיר אחת שם האשה הוי סי' לגבות הכתובה וא"כ ה"ה בשטר קנין הוי הקרקע סי' לגבות ממי שהקרקע שלו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דאמאי כותבין כשאין יודעין אם הקרקע שלו ניחוש דילמא מחייב לאיש אחר דשמו כשמו ואפשר לומר דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל בכתובות פרק האשה שנתארמלה דהיכא דהוחזקו שני יב"ש בעיר אחת הוי כהן סימן אף שכתוב בשטר אני יב"ש כהן אמרינן דמסתמא עדים אכולי מילתא חתמו כמו שהאריך הש"ך בזה בס"ק ט"ו ולכך אף דהגט הוא לשון הבעל אנת אנתתי מ"מ כשיהיה עוד יב"ש אחר תגבה כתובתה ע"פ שם האשה דהוי סימן משא"כ להרב רמ"א דאזיל בס"ז בשיטת הרשב"א דאם כתב אני יב"ש שלי"ט לא הוי סי' כיון שאינו לשון העדים א"כ ה"נ לענין קניית קרקע כיון שכתוב בשטר שהמוכר אמר שמקנה הקרקע שלו שיש לו במקום פ' א"כ לאו לשון העדים הוא ולאו אכולי מילתא קמסהדי ולא הוי סימן והא דפריך הש"ס לענין גט ודילמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתא דלאו דיליה לאו לענין כתובה פריך אלא משום איסורא דאשת איש פרכינן דמגרש לה שלא כדין כמ"ש הרשב"ם שם ע"ש וא"כ לפ"ז לשיטת התוס' אין לעדים לכתוב שטר קנין אא"כ יודעי' שהקרקע שלו שוב ראיתי להרב המובהק בעל מ"ל בר"פ כ"ד מה"מ שרמז על האי דינא דהמרדכי שהעתיק הרב בסי' רל"ח מ"ש הב"י בסי' שע"ו בשם ר"י בן הרא"ש ובאמת שם מבואר להדיא שמדין התלמוד אין העדים רשאים לכתוב שטר מכר עד שידעו שהקרקע של המוכר הוא ע"ש ואפשר שהוא מטעמא דכתיבנא וצ"ע לדינא. ודע דלפי שיטת הה"מ והמחבר יצא לנו דין חדש דאף שמכירין שם הלוה והמלוה אין להם לעדים לכתוב כהן או שלי"ט אם לא שיודעים שהאמת כן הוא דהא לפי דבריהם הטעם הוא דבשובר חוששין לשני יב"ש ולכך צריך להכיר שם הלוה ג"כ ובשטרות א"צ להכיר משום דשני יב"ש אין מוציאין שטר עליהם וא"כ אין להם לכתוב כהן או שאר סימן עד שמכירין שהוא כן דאל"כ אכתי יש לחוש ליב"ש אחר אף כשמכירין את המלוה דהא בכה"ג מוציאין עליהם שט"ח אלא דיש להקשות ע"ז מדברי התוס' דפ"ב דכתובות שהקשו על הא דבעי הש"ס התם אי מעלין משטרות ליוחסין היכא שכתב אני פ' כהן לויתי מנה מפ' אי אכולה מילתא קמסהדי או לא והקשו דאי לאו אכולה מילתא מסהדי א"כ עדים חתמו אף דלא ידעו אי כהן הוא א"כ היכי קתני בפג"פ דשני יב"ש הדרין בעיר אחת יכתבו כהן מה מועיל כיון שהעדים כותבין אע"פ שאין מכירין ותי' דהיכא דהוחזקו שני יב"ש ודאי אכולה מילתא קמסהדי דאז צריכין לידע אם הוא כהן והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מבעיא לן היכא דלא הוחזקו עכ"ל הרי להדיא דבלא הוחזקו רשאין העדים לכתוב כהן אף שא"י אם האמת כן דאל"כ אמאי אין מעלין משטרות ליוחסין אך אי משום הא לא איריא דהתוס' לטעמייהו אזלי דמפרשי בפ' ג"פ דף קס"ז ובגיטין דף כ"ד דהא דמצריכינן בגיטין להכיר שם האשה ובשובר להכיר שם הלוה היינו דוקא בהוחזקו שני יב"ש אבל בלא הוחזקו ל"ח לשני יב"ש יע"ש א"כ בלא הוחזקו א"ל העדים להכיר אם הוא כהן או לא דהא ל"ח לשני יב"ש ולכך אין מעלין ליוחסין בכה"ג אבל לפי משמעות כל הפוס' דלא כהתוס' דאף בלא הוחזקו חיישינן לשני יב"ש כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"כ סק"ד א"כ אף בלא הוחזקו צריכין העדים להכיר ג"כ אם הוא כהן ומזה סתירה לדברי הח"מ באה"ע סי' ג' סק"ה שרצה להסכים דברי התוס' לדברי הט"ו ואף הם ס"ל דבהוחזקו מעלין אף ליוחסין וזה ליתא דהתוס' לטעמייהו אזלי אבל לדידן אין חילוק בין הוחזקו ללא הוחזקו דהא אף בלא הוחזקו אין העדים חותמין עד שידעו שהוא כהן ואפ"ה אין מעלין ליוחסין א"ו דהטעם הוא דדילמא כתבו כן מפני שהוא היה מוחזק לכהן וליוחסין אין מעלין ע"פ חזקה לבדה כמ"ש הב"ש שם והש"ך כאן וא"כ אין חילוק בין הוחזקו ללא הוחזקו דבכל גווני אין מעלין ליוחסין ומשום הכי השמיט הטור שם דעת התוס' דהתוס' לטעמייהו אבל לדידן אף בהוחזקו אין מעלין שטרות ליוחסין וכן נכון ועיקר:
ב שכ"א יכול לומר לא עלי נכתב שטר זה אלא על חברי. ונראה דבכה"ג אם תפס בעל השטר מא' מהן מהני תפיסה וראיה מסי' מ"ב ס"ח דאיתא התם דבכל הני דיד בעהש"ט על התחתונה אי תפס מטלטלי לא מפקינן מיניה אלמא אע"ג דבכל דוכתי לא מהני תפיסת התובע לפני עדים היכא שהנתבע כופר מ"מ היכא שנולד ספק בשטר כיון שהספק לפנינו מהני תפיסה וא"כ ה"נ כיון שיש ביד המלוה שטר שיב"ש חייב לו ואין אנו יודעים איזה הוא מהני תפיסה מחד מנייהו:
ג י"א דאם הם מב' עיירות. ע' בטור בשם רבינו ישעיה דס"ל כשלא נכתב שם העיר בשטר יכול הלוה לומר לא עלי נכתב שטר זה אלא על יב"ש שבעיר אחרת וכתב הב"י דמ"מ כשלא טען כן השטר כשר אף שלא נכתב בו שם המקום והוכיח כן מהא דמבואר בסי' מ"ב סי"ב דאם לא נכתב שם המקום בשטר דגובה ממעות המקום שיצא השטר בו אלמא דהשטר כשר ובתשו' רמ"א סי' צ"ה ביאר דבריו דע"כ מיירי התם שלא נכתב בו ג"כ מקום דירת הלוה דאל"כ היה גובה ממעות אותו מקום שדר בו כמ"ש הר"ן בכתובות ודבריו נכונים ונראה דהיכא דלא נכתב שם המקום בשטר אף דיכול לטעון לא עלי נכתב שטר זה מכל מקום א"נ לומר פרעתי במיגו דאי בעי היה טוען כן דטענה גרועה היא דמסתמא על מי שדר בעיר עליו נכתב שטר זה שיצא בעיר זו וראיה לזה מהא דמבואר בסי' מ"ב שם דאם לא נכתב שם המקום בשטר דגובה ממעות מקום שמוציא בו השטר ואם בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ואמאי לא יהיה הלוה נאמן במיגו דלא עלי נכתב שטר זה אלא על איש אחר דיב"ש טובא איכא בעלמא א"ו דמיגו גרוע הוא ובאמת יש לדון אף בשני יב"ש הדרים בעיר אחת ואחד מודה שלוה ממנו אלא שטוען פרעתי אי נאמן במיגו דלא לויתי לפמ"ש בס"ק שלפ"ז דבכה"ג מהני תפיסת בעהש"ט אפי' בעדים מכל אחד מהן א"כ י"ל דליכא מיגו דירא שמא יתפוס התובע ממנו ולכך טוען פרעתי וכעין זה כתב השיטה מקובצת בפ' השואל בסוגיא דשאולה מתה בשם הרא"ש ליישב קושית התוס' לרב דס"ל בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא לא אמרינן משויל"מ א"כ מודה במקצת למה חייב שבועה להימן במיגו דאי בעי היה טוען אנ' שכופר איני יודע ותי' הרא"ש דליכא מיגו דסובר אם היה טוען איני יודע אם יתפוס התובע משלו לא יהא יכול להוציא ממנו בטענת ספק ואף התוס' י"ל דס"ל כן והא דלא תי' כן הוא משום דס"ל דבא"י אם נתחייבתי לך לא מהני תפיסה כמ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ו וא"כ הכא דלכ"ע מהני תפיס' י"ל דכ"ע מודי דלא הוי מיגו אך מ"מ אכתי י"ל כיון דמעליותא דשטרא הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ בכה"ג כיון דיכול לדחותו ליב"ש אחר י"ל דפרע והניח השטר בידו דסמך ע"ז דיכול לדחותו וכמ"ש הרשב"ם בב"ב דף ע' גבי שטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ולא שייך שטרך בידי מאי בעי די"ל דסמך על הא דיכול לטעון נאנסו ע"ש אך לפ"ז אף בשטר שאין כתוב בו שם מקום כיון דיכול לטעון לא עלי נכתב שטר זה י"ל דנאמן לומר פרעתי מצד עצמו דלא חשש להניח שטרו בידו כיון דיכול לדחותו ומדברי הט"ו בסי' מ"ב סי"ב לא משמע כן דא"כ יהיה נאמן לומר אני חייב לו מכסף שהוא פחות במיגו דפרעתי אך מ"מ יש לחלק דדוקא בשטר שאין בו שם המקום כיון דמה שיכול לדחותו ליב"ש דעלמא הוא טענה גרועה לא אמרינן דסמך א"ע אטענה זו משא"כ בשני יב"ש הדרים בעיר אחת כיון דהא דיכול לדחותו הוא טענה טובה י"ל דסמך א"ע אטענה זו והניח השטר בידו ועוד נראה דבלא זה יש להאמינו היכא ששני יב"ש דרים בעיר אחת לומר פרעתי במיגו שהיה יכול לדחותו ולומר לא עלי נכתב שטר זה ואף אם יטעון כן תהני תפיסת המלוה מ"מ הוי מיגו מעליא ול"ד למ"ש הש"מ בשם הרא"ש דשא"ה דמה שטוען ברי שלא לוה החמשים הוא טענה טובה בעצמה לפטור מממון אלא שחייב שבועה עליה לכך לא מצינן לפוטרו משבועה במיגו שהיה טוען איני יודע די"ל שירא לטעון כן כיון שיועיל בה תפיסה לכך טוב לו לטעון טענת ברי שום טור לגמרי ולא יועיל בה תפיסה ולישבע משא"כ הכא כשטוען פרעתי הוי מיגו מעליא דהיה יכול לדחותו ולא שייך לומר דירא לטעון כן שיועיל בה תפיסה דהא עכשיו טוען טענה גרועה מזה דהא בטענת פרעתי היכא דיש שטר ביד המלוה לא מהימן עלה בשום מקום וחייב לשלם לגמרי וא"כ הוי מיגו מעליא שהיה טוען טענה טובה מזה אך לפ"ז אף בטוען פרעתי מהני תפיסת המלוה כמו בטענת המיגו דאל"כ אתי לאיערומי שיטעון פרעתי כדי שלא תהני תפיסה וכדאמרינן בפ"ק דמציעא דף ח' גבי חציה שלי דלא הוי משיב אבידה דאל"כ אתי לאיערומי ע"ש משא"כ לפי טעם הראשון דאיכא למימר שפרע והניח השטר בידו משום דיכול לדחותו א"כ טענת פרעתי בעצמה טענה מעלייתא היא ומהימן עלה תו לא מהני בה תפיסת המלוה והדברים נכונים ודוק:
ד נאבל אם אין השטר יוצא מתח"י אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם וכו'. הרב סתם בזה דלכאורה משמע דמיירי שהוא אינו זוכר למי חייב ובאמת בכה"ג הדין נותן דצריך לשלם לכ"א ואחד וכדלקמן סי' ע"ו ס"ב אם לא בדלא תבעי ליה והמעיין בנ"י שממנו מקור הדין יראה דמיירי שם באחד שצוה לפני מותו שהוא חייב ליב"ש דהיורשים יכולים לדחות לכ"א דבכה"ג לא הוי להו למידק ופטורים ומפני שיש לי מקום עיון בענין זה ע"כ צריך אני להאריך וז"ל הנ"י בפ' גט פשוט גרסינן בתוספתא האומר עשו טבי עבדי ב"ח אם היו שני טבי וכו' האומר ר' דינרין ליב"ש אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב אלא שניהם חולקין יצא עליו כתובת אשה ובעל חוב שניהן נותנין בשוה ע"כ ונ"ל דסיפא כעין רישא בנותן מתנה והיינו דשייך לומר ביה לזה היה אוהב אבל במודה שהוא חייב אין לאחד מהן כלום עד שיביא ראיה ויכולין היורשים לדחות לכל אחד אבל בנותן מתנה אמרו מפני שהמקבל כעין שותף בנכסים כנ"ל הריטב"א ז"ל עכ"ל הנ"י אמנם הר"ן בפ' הכותב והה"מ בפי"א מה' זכייה כתבו דהתוספתא מיירי דווקא בחוב או פקדון אבל במתנה אזלינן בתר אומדנא למי היה אוהב וכדבריהם פסק הרב לקמן סי' רנ"ג סכ"ט בהגה והנה הש"ך והלח"מ שם הקשו מהא דאמרי' גבי שני יב"ש שהלוו לאחד דהממע"ה ויכול הלוה כשיש שובר לדחות לכאו"א וא"כ ה"נ ידחו היורשים לכ"א ולא יתנו כלום ותי' הש"ך דמיירי בבא בהרשאה או שאין כאן יורשים אך הלח"מ מחלק דשאני התם דכיון שיש ללוה שובר מאחד מהן ואחד מהן ודאי רמאי לכך לא שייך לומר יחלוקו משא"כ הכא דליכא רמאי דא"א להתברר על מי אמר אמרינן שודא או חולקין והש"ך שם השיג עליו דלא שייך לחלק בזה אלא לענין הבע"ד בין יחלוקו או שודא משא"כ לענין היורשים גופייהו מה בכך הא מ"מ יכולים לדחותו והבי' ראיה מדברי הנ"י בשם הריטב"א אלו ובאמת דברי הלח"מ נראין נכונים בטעמן דבשלמא היכא דאיכא רמאי דאז הדין נותן שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואין דנין בו דין חלוקה לכך המחזיק בו הוי כזוכה מן ההפקר כיון שאין התובעים יכולים ליטלו ולענין התביעה שתובע אותו כ"א בברי יכול לדחות לכ"א ולפטור עצמו ממנו בשובר שבידו משא"כ היכא דליכא רמאי שהדין הוא שחולקין ביניהם א"כ היכי מצי לדחות לכ"א להחזיק בממון שאינו שלו דהא ודאי ממון זה של א' מהן הוא ולו אין לו שום טענה על ממון זה ודמיא לדינא דאלים גבר בסי' קל"ט והוא ש"ס ערוכה בפחז"ה דף ל"ה ז"א של אבותי וז"א של אבותי ובא אחר והחזיק בהן שלא בטענה דגזלן דרבים שמיה גזלן ומוציאין מידו ואף דאין משם ראיה מוכרחת דלא מבעיא לשיטת הפוס' שם דצריך לשלם לכאו"א פשיטא דאין משם ראיה דהתם שאני כיון שהדין הוא דצריך לשלם לכ"א משום דגזל ועביד איסורא קנסוהו חז"ל לכך לא מצי נמי לדחות לשום אחד מהן מה"ט אלא אפי' לשיטת ש"פ שם דא"צ לשלם לכ"א אלא מניח גזילה ביניהם ומסתלק מ"מ יש לחלק דשא"ה בגזל כיון שאם גזל לאחד מהן וא"י מאיזה מהן גזל הדין הוא דצריך לשלם לכ"א דכיון דעביד איסורא קנסוהו חז"ל אלא דהתם ס"ל דכיון דלא נטל מרשות א' מהן די בהנחת הגזילה ביניהם כמו שהיתה מקודם וא"כ לכך א"י לדחות לכ"א ואחד דעכ"פ כיון דעביד איסורא קנסוהו להוציא הגזילה מתח"י להניח ביניהם כמו שהיתה מקודם משא"כ הכא בהלואה כיון דלא עביד איסורא מצי לדחות לכ"א דהממע"ה אך מ"מ מה"ת לומר לחלק בזה דטעמא דמסתבר הוא דכיון דליכא רמאי ודנין בה דין חלוקה היכי מצי אחר להחזיק בממון שהוא אינו שלו בודאי ואין לו שום טענה עליהן מן האחרים שדנין על ממון זה והוא ודאי של אחד מהן עכ"פ ראוי להוציא ממנו מה שאינו שלו ויחלוקו ביניהם ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הלח"מ מהא דפרכינן בפ"ק דמציעא לרבנן דסברי גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דמנה הג' יהא מונח עד שיבוא אליהו ממתני' דב' אוחזין דיחלוקו ומשני התם איכא רמאי הכא ליכא רמאי ולמה לו לשנויי דטעמא דרבנן הוא משום דאיכא רמאי שאינו אלא קנסא בעלמא ותיפוק ליה דמעיקר הדין כך הוא כיון שהנפקד מוחזק בו יכול לדחות לכ"א במנה הג' דהממע"ה א"ו דאי הדין היה שיחלוקו היו הב"ד מוציאין ממנו מדינא כיון שהממון הוא של אחד מהן בודאי הוי גזלן דרבים דשמיה גזלן ובאמת לפי שיטת הנ"י והריטב"א דס"ל דבנותן מתנה דהוי כמו שותף בנכסים לא מצי למידחי לכ"א ניחא די"ל דה"ה בגזלן ופקדון כיון דברשותא דמרא קמא קאי לא מצי למידחי לכ"א אך לפמ"ש הש"ך בסי' רנ"ג דאין חילוק ואף במתנה יכול לדחות לכ"א קשה אך מ"מ אי משום הא לא איריא דהא התוס' בפ' המפקיד בסוגיא דאמר לשנים גזלתי הוכיחו דמתניתין מיירי בבא לצי"ש א"כ י"ל דלכך לא מצי הש"ס לשנויי דמשום הכי פטור ממנה הג' משום דיכול לדחות לכ"א משום דא"כ אכתי היה מחויב להחזיר לצי"ש כדי שיחלוקו ביניהם לכך משני הש"ס דכיון דאיכא רמאי פטור אף לצי"ש אך מ"מ יש להוכיח כדברי הלח"מ מההיא דלקמן בסי' ש' ס"א בהגה דכתב הרב בשם י"א דמנה הג' יהא מונח בב"ד כדי שלא יערים ואי אמרת דדינא הכי הוא דמצי לדחות לכ"א משום דהממע"ה א"כ האיך מוציאין ממנו להניחו בב"ד כיון שהוא פטור מדינא מלשלם משום הממע"ה וכי משום שלא יערים מוציאין ממנו וכי גרע ממנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור מלשלם משום הממע"ה א"ו כיון שודאי ממון שאינו שלו הוא לא שייך הממע"ה ומשום שלא יערים מפקינן ממנו אך מ"מ יש לדחות דס"ל כשיטת הנ"י דבנותן מתנה לא מצי לדחות לכ"א וה"ה בפקדון כיון דברשותיה דמ"ק קאי אך מ"מ מצאתי ראיה מפורשת בחידושי הריטב"א לב"מ בסוגיא דאמר לשנים גזלתי ד"ה אמר רב ספרא ויניח דמחלק התם דלגבי מקח שלקח משנים וא"י ממי לקח דצריך להניח דמי המקח בב"ד משום דדמי המקח הלואה הוא גביה שישתמש בהן עד שיבוא אליהו לפיכך צריך להניח דמי המקח בב"ד משא"כ במתניתין גבי פקדון כיון שהוא פקדון ואינו יכול להשתמש בו יהא מונח ביד הנפקד עצמו ע"ש הרי להדיא דאף בהלואה צריך להוציא המעות מידו מדינא ולא מצי לדחות לכ"א וזהו דעת הה"מ והמחבר בסי' רכ"ב ס"ב גבי מקח שכתב הה"מ שם בשיטת הרמב"ם וכן המחבר בש"ע שיהיו הדמי' מונחים בב"ד ותמה הש"ך שם דהא הרמב"ם בפ"ה מה"ש והמחבר בסי' ש' כתבו ומנה הג' יהיה מונח אצלו ואשתמיט ליה דברי חידושי הריטב"א דמחלק בין מקח לפקדון וזהו שיטת הה"מ והמחבר הרי להדיא דאסור להשתמש במעות של אחרים אף דמצי לדחות לכ"א ואחד מ"מ כיון שהממון הוא ודאי של א' מהן הוי גזלן של רבים ושמיה גזלן א"כ ה"נ באומר שחייב ליב"ש ואינו יודע למי א"י לדחות לשום אחד מהן ומזה מוכח דאף היכא דאיכא רמאי א"י הנתבע לדחות לשום אחד כיון שהוא ודאי חייב לאחד מהן אלא דלפ"ז קושית הלח"מ והש"ך במ"ע דאמאי בשני יב"ש ויש שובר מאחד מהן יכול הלוה לדחות לכ"א ואחד אמנם לפענ"ד מעיקרא לק"מ דשא"ה בשובר שהנתבע טוען ברי לכ"א שפרעו לכך יכול לדחות לכ"א בברי שפרע לו משא"כ היכא שהנתבע יודע שחייב לאחד מהן ואינו יודע למי צריך להוציא הגזילה מתחת ידו כיון שעכ"פ הוא ודאי שחייב לאחד מהן ותדע שהטעם בשובר הוא כיון שהוא טוען ברי דאל"כ תקשה אמאי בשובר יכול לדחות לכל א' ולמה יגרע מהיכא דלוה משנים ואינו יודע ממי לוה ותבעי ליה דצריך לשלם לכ"א משום דפשע דה"ל למידק כ"ש הכא שודאי לוה משניהם ולא פרע אלא לאחד מהן האיך יכול לדחות לכ"א ואמאי לא יתחייב לשלם לשניהם הא אין לך פשיעה גדולה מזו שמשקר במתכוין א"ו דשא"ה כיון שטוען לכ"א בברי לך פרעתי אין הב"ד יכולין להוציא מידו משא"כ היכא שהוא טוען שמא ואידך ברי מחויב להוציא הגזילה מתח"י וז"ב אך מ"מ עדיין יש לתמוה שדברי הריטב"א סותרי' זא"ז דהנ"י בפג"פ הביא בשם הריטב"א דהיורשים פטורים מלשלם דמצי לדחות לכאו"א ומדברי הריטב"א בפ' המפקיד מוכח להיפך גם הרב רמ"א סתם פה כדברי הנ"י דפג"פ ומדברי המחבר בסי' רכ"ב והרב סתם כוותיה מוכח להיפך והנראה בזה הוא משום דלכאורה יש ראיה ברורה לדברי הנ"י דפ' ג"פ בשם הריטב"א והרב כאן מש"ס ערוכה בבכורות דף מ"ח ע"ב דפריך התם אמתניתין דנתערבו שני בכורים ונתנו עשרה סלעים לכהן ומת אחד מהן בתוך שלושים יום דהכהן מחזיר להם חמשה סלעים דאמאי לא מצי לדחות את כל אחד ואחד לומר לאו שלך מת ומשני דמיירי בבא בהרשאה והרי התם ודאי ליכא רמאי דהא נתערבו וא"כ הדין נותן דחולקים ביניהם ואפ"ה פריך דלידחו לכ"א לומר לאו שלך מת והלח"מ ודאי אשתמיט ליה ש"ס זה אך לכאורה תימה גדולה מזה לדברי הריטב"א דפ' המפקיד ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש התוס' שם דהא דמשני הש"ס בבא אף שרצה אחד מהם להוציא ממנו בפ"ע סגי בהרשאה אבל כששניהם באים לפנינו ומצווים לתת לאחד סגי אף הרשאה וכ"פ הש"ך בי"ד ס"ס ש"ה וא"כ י"ל דבאמת כששניהם באים כא' לפני הב"ד בזה מוציאין מידו אף בלי הרשאה וחולקים אלא הא דמשני בבא בהרשאה היינו אף כשאחד לבד בא לתבוע סגי בהרשאה אך זה ליתא דא"כ מנ"ל להש"ס להקשות ולאוקמא בשנויא דחיקא הא פשטא דמתניתין משמע שבאים שניהם לב"ד לתבוע ביחד וגם התוס' לא כ' אלא כשבאים שניהם לב"ד ומצווים לתת לאחד מהני דזה הוי כבא בהרשאה ועדיף מיניה אבל ודאי דאף כשבאים שניהם לב"ד לתבוע ביחד מצי הכהן לדחות לכאו"א כמשמעות הש"ס ופוס' שם על כן מה שנראה לי עיקר בזה הוא דיש לחלק דהיכא שהתובעים תובעים שניהם בברי והוא יודע בודאי שחייב לאחד מהן בזה הדין נותן דמוציאין מידו ולא מצי לדחות לכ"א כיון שהוא מחזיק בו בלא טענה כלל והם טוענים ברי והוא ודאי של אחד מהן גזלן דרבים שמיה גזלן וחייב לשלם אבל אם הם טוענים כ"א בספק בכה"ג מצי הנתבע לדחות לכ"א לומר דילמא אינו שלך והאיך מצי האחר להחזיק במעות מספק להוציאם מיד זה דנהי שאין לו טענה מ"מ לא מצי האחר להוציא ממנו בספק וראיה מלקמן סי' קמ"ו ס"ט דאם אחד מחזיק בשדה בלא טענה אין אחר יכול להוציאה מידו בטענה שהוא שלו אם לא שיביא ראיה לדבריו וכ"ש הכא שתובע בספק שא"י להוציא ממנו בטענת ספק ולפ"ז פריך הש"ס בבכורות שפיר דכיון שאביהם של הבנים תובעים בספק ודאי דמצי הכהן לדחות לכ"א דהאיך יכול כ"א להוציא ממנו בטענת ספק ובאמת אם שניהם מתרצים בחלוקה צריך הכהן להחזיר להם וזה נכלל בתי' הש"ס דמוקי בבא בהרשאה וכמ"ש התו' שם דה"ה אם ב' מצווים לתת לאחד סגי אף בלא הרשאה וה"ה אם מתרצים בחלוקה הוי כמצוה ליתן לו החצי דמהני בבא בהרשאה אבל כשכל אחד תובע מעותיו כולו לבדו מצי הכהן לדחות לכ"א דהאיך מצי כ"א להוציא ממנו מספק ובזה מיושבים דברי הריטב"א דפ' המפקיד דלא תקשה מסוגיא דבכורות ולא ליסתרו דבריו אהדדי למ"ש הנ"י בשמו בפ' ג"פ דבפ' המפקיד כתב שפיר דבמקח צריך להוציא המעות מידו דכיון דהתם מיירי שכ"א טוען ברי שלי הוא א"כ היכי מצי הלוקח להחזיק בידו דמי המקח מספק נגד כל אחד ואחד ולכך צריך להניחם בב"ד והא דכתבו הריטב"א והנ"י בג"פ דהתוספתא מיירי במתנה משום דאי מיירי בהלואה יכולים היורשים לדחות לכאו"א היינו משום דהתם מיירי דהשני יב"ש לא תבעי כלל שאינם זוכרים ההלואה רק ע"פ הודאתו ולכך מצי לדחות את כל אחד דלא מצי להוציא ממנו ממון בטענת ספק והא דלא מוקי התוספתא בהלואה ומיירי שכ"א תובע בברי שממנו לוה נ"ל דע"כ אי התוספתא מיירי בהלואה או פקדון ע"כ צ"ל דמיירי בלא תבעי ליה דאל"כ תקשה אמאי קתני נותן מאתים וחולקים ביניהם הא הדין נותן דהיורשים צריכים לשלם לכל אחד ואחד כמו בלוה מאחד מנה ואינו יודע ממי דצריך לשלם לכ"א ואחד כמבואר בסי' ע"ו ס"ב וליכא למימר דהא לא ה"ל להיורשי' למידק ולא פשעו כלום זה ליתא מידי דהוי אהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה דפטורים מלשלם ובאם טבחוה ואכלוה והניח להם אביהם אחריות נכסים אמרינן בפרק אלו נערות דף ל"ד ע"ב דהיורשים חייבים לשלם הכל ואף דהשיעבוד לא חל על נכסיו עד שעת מיתה מכל מקום כיון דפשע אביהם שהיה לו להודיע לבניו שאינו שלו ומתוך כך אכלוה משעת פשיעה אשתעבד נכסיה כמו שכתבו התוס' שם והרא"ש בפרק הגוזל בתרא וכמבואר לקמן בסי' שמ"א ואם כן הכי נמי כיון שאביהן צוה לפני מותו שחייב ליב"ש ולא פירש למי משניהם הרי פשע דה"ל למידק ולצוות כדי שידעו למי יפרעו וחל השיעבוד על נכסיו וחייבים היורשים לפרוע לכ"א וכן יש להוכיח מדברי חי' הרשב"א בפ"ק דגיטין דף מ"ג שכתב שם אהא דאמר רב התם שכ"מ שאמר תנו מנה לפ' מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין דפירש ר"י הזקן דמיירי במנה פקדון ולכך מנה סתם אין נותנין דדילמא מנה קבור יש לו בידו והם אינם מחויבים ליתן לזה אלא מנה שלו אבל מתנה אף מנה סתם נותנין וכתב עליו הרשב"א שאין דינו מתחוור דאפילו במודה בפקדון כי לא אמר היכא אותביה פושע הוא ויורשיו חייבים לשלם ע"ש הרי להדיא דפשיטא ליה דשכ"מ שלא פקיד היכא הניח הפקדון חשיב כפושע וא"כ ה"נ כיון דלא פקיד לאיזה יב"ש חשיב כפושע וחייבים היורשים לפרוע לכ"א א"ו דאי מיירי התוספתא בהלואה ע"כ צ"ל דמיירי בלא תבעי ליה וא"כ כתב הנ"י שפיר דבכה"ג מצי היורשים לדחות לכ"א ואחד וכסוגיא דבכורות וזה גם כן דלא כהלח"מ בפי"א מהל' זכיה שהבין דהנ"י והה"מ מיירי בתבעי ליה ולפעד"נ נכון ומסתבר דבכה"ג צריכים היורשים לשלם לכ"א ואחד אלא דהם מיירי בלא תבעי ליה זהו מה שנ"ל בענין הזה והדברים נכונים מאוד לדינא בס"ד דוק ותשכח:
ה ואם יש בידו שובר מאחד מהן אין שום אחד מהן יכול לתובעו. כבר כתבתי בס"ק שלפ"ז דלפי שיטת הנ"י בשם הריטב"א דוקא בהלואה הדין כן אבל בשטר פקדון לא מצי למידחי דהוי כמו שותף בנכסים ועדיף ממתנה לפי סברתם אך הש"ך בסי' רנ"ג כתב שאינו נראה דבכל דוכתי אמרינן גם לגבי מקבל מתנה דכל היכא דאיכא ספיקא אין מוציאין מהיורשים אלא בראיה ודבריו נכונים וראיה לדבריו מדברי חי' הרשב"א לשבועות פ' שבועת העדות דף ל"ג שהקשה שם לשיטתו דאין כותבין הרשאה על מלוה ע"פ מסוגיא דבכורות דמקשינן אמאי אם מת א' מהן תוך שלשים יום צריך הכהן להחזיר ה' סלעים דלידחי לכ"א ואחד ומוקי לה שמואל בבא בהרשאה והא התם מלוה הוא דלהוצאה ניתנה ביד כהן ואפ"ה מהני הרשאה ותי' דמידי הוא טעמא אלא לשמואל ושמואל סבר דהפודה את בנו בתוך ל' יום ונתעכלו המעות שאין בנו פדוי וא"כ הני ה' סלעים פקדון נינהו גבי כהן עד דמטי ל' יום והילכך כותבין עליהן הרשאה דבפקדון מהני הקנאה אע"פ שאינו ברשותו עכ"ד ואי אמרת דבפקדון לא מצי מדחי לכ"א א"כ תקשה כיון דהני ה' סלעים פקדון נינהו ביד כהן א"כ למה ליה לאוקמא בבא בהרשאה הא אף בלא הרשאה לא מצי מדחי ליה בפקדון א"ו דאין חילוק ואף בפקדון מצי מדחי לכ"א ואחד:
ו נמצא שהערב לשני יב"ש. ע' בש"ך שכתב דה"ה ביב"ש שערב בעד יב"ש כשם שא"י לתבוע את הלוה כך א"י לתבוע את הערב וכן ביב"ש שירש שדה מיב"ש דודו א"י להוציא ממנו השדה מה"ט ודבריו צ"ע כמ"ש בסי' כ' סק"ב ע"ש ונראה דכל הני דינים הם דוקא בערב אבל בקבלן מוציאין ממנו דהא בש"ס דבכורות אמרינן דלכך א"י להוציא ממנו משום דאין נפרעין מן הערב תחילה וכיון שא"י ליפרע מן הלוה אין נפרעין ג"כ מן הערב וא"כ בקבלן דקי"ל בסי' קכ"ט סט"ו דנפרעין מן הקבלן תחילה מוציאין ממנו ממנו ואף לשיטת הש"ך שם בס"ק ל"ב דאין נפרעין מן הקבלן אם הלוה טוען פרעתי אם לא בראיה מ"מ הכא כיון דחייב ממ"נ כ"ע מודים דנפרעין מן הקבלן דאין לך ראיה גדולה מזו וכן מצאתי בתשו' ראש יוסף למוהר"י אישקפה ז"ל סי' א':