שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
מח
א שנמחל שעבודו. נשאלתי באחד שהוציא שני שטרי הלואות על מנה והודה שהם הלואה אחת רק שנכתב מחדש בשביל שכבר נשלם זמן הפרעון והשטרות היו בהיתר עסקא ולכך נכתב מחדש בשביל ההיתר עסקא אם בכה"ג ביטל שני את הראשון והוי הנמחל שעבודו של הראשון ואינו יכול לגבות מזמן הראשון והשבתי דבכה"ג לא ביטל שני את הראשון כדאמרינן בכתובו' דף ל"ד ע"א גבי שני שטרות של מכר היוצאין על שדה אחת ביטל שני את הראשון ואי אוסיף ביה דיקלא אמרינן דלתוס' כתביה וכמבואר לקמן בסי' ר"מ ובסמ"ע שם סק"ז דגובה העיקר מזמן ראשון והתוס' מזמן שני ואף שהסמ"ע כתב דיש חולקין בזה והיא שיטת רש"י והרי"ף כמבואר באריכות בהרא"ש בכתובות שם מ"מ מבואר שם דהברירה ביד הלוקח אם ירצה לגבו' העיקר בלבד גובה מזמן ראשון ואם ירצה לגבות התוס' גובה מזמן שני וא"כ בנידון זה שנכתב השטר שני בכדי שיוכל לגבות הרבית מז"פ ואילך א"כ הרי לתוס' כתביה ולא נמחל שעבודו מזמן הראשון ואע"ג דהט"ז בי"ד סי' קע"ז הוכיח דהעסקא נמשך אף לאחר ז"פ ואילך וא"כ למה חזר וכתבו מ"מ י"ל דלאו כ"ע דיני גמירי ונאמן לומר שלא ידע הדין במיגו דאי בעי היה תובע שני השטרות יחד דהוי מהימן כמבואר בסי' ק"ד סי"ב דמי שהוציא שני שטרי הלואה על אחד שנעשו ביום אחד מסכום אחד דגובה שניהם ולא אמרינן דשניהם על הלואה אחת נעשו וא"כ יש לו מיגו מעליא ואף לשיטת הפוס' בסי' פ"א סכ"ג דא"נ לומר טעיתי במיגו דפרעתי או להד"ם מ"מ בטעו' בדין כ"ע מודי דלאו כ"ע דיני גמירי וכמ"ש הכנה"ג בסי' ע"ט בהגהות ב"י בשם כמה פוסקים ועוד דהכא רגלים לדבר שטעה שאין אדם עשוי למחול שעבודו בחנם כדמוכח בפ"ק דע"ז גבי ההוא שטרא דהוי כתיב ביה שית שני יתירתא דסברי רבנן קמיה דר"א למימר דהאי שטר מאוחר הוא ועד דמטי זימניה לא טריף וא"ל ר"א האי ספרא דוקנא כתביה ושית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן להו איהו חשיב להו הרי דכדי שלא נגרע כח השטר לומר שהוא מאוחר ונמחל שעבודו אמרינן דשינה הסופר ומנה שלא כדרך הסופרים וראיה זו הביא הריב"ש בסי' ת"פ וא"כ כיון שרגלים לדבר שטעה פשיטא דמהימנינן ליה במיגו על טענה זו ואפשר דאף בלא מיגו נאמן לומר שטעה בכה"ג כיון דאיכא חזקה שאין אדם עשוי למחול שעבודו בחנם וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' צ"ה ס"ק כ"ה וכ"ש הכא דאיכא מיגו דמהימנינן ליה לומר שום טעם למה כתב השטר השני אמנם היכא דליכא שום תוספת בשטר האחרון ולא אמר טעם למה כתב שטר השני א"נ לומר שלא מחל השיעבוד הראשון במיגו דאי בעי היה תובע שני השטרו' דהוי כמיגו במקום עדים וכ"כ רש"י והר"ן בס"פ הכותב להדיא גבי שני שטרות היוצאין בזא"ז ביטל שני את הראשון ושניהם על הלואה אחת או מכר אחד הרי דאף בשני שטרי הלואות הדין כן ותדע דאל"כ אף בשני שטרי מכר נמי להימניה במיגו דאי בעי היה כובש שטר שני ולא הראה לב"ד רק שטר הראשון ודוחק גדול לומר דרש"י מיירי בגוונא דליכא מיגו שהעדים כאן ויודעים שלא היה רק הלואה אחת וראו בידו שני השטרו' קודם שבאו לב"ד דמסתימת הפוס' לא משמע כן ועוד ראיה ברורה דהא בש"ס שם פליגי דמ"ט ביטל שני את הראשון רפרם אמר אודויי אודי ליה ר"א אמר אחוליה אחליה לשעבודא ונ"מ לאורועי סהדי ולטסקא ולפירי והרמב"ם פסק כרפרם ואף הרא"ש שם דפסק כרב אחא הא כתב שם הטעם משום דיותר י"ל דאחליה לשעבודיה משנאמר דאודויי אודי ליה לאורועי סהדי אבל היכא דלא שייך מחילה פשיטא דאמרי' אודויי אודי ליה וכ"כ הריב"ש בסי' תע"ח בשם הרמב"ן להדיא וא"כ כיון דאמרינן אודויי אודי ומרעינן סהדי היכא דלא שייך מחילה א"כ כ"ש שאין אנו יכולין להאמינו שלא מחל השיעבו' במיגו כיון דראיה זו הא דכתב שטר שני אלים טובא להכחיש העדים ולפוסלם כ"ש דמבטלינן למיגו מהאי טעמא דהוי כמיגו במקום עדים ממש וז"ב אחר זמן רב מצאתי בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קכ"ד שכתב בפשיטות דבשני שטרי הלואו' על חוב אחד לא אמרינן ביטל שני את הראשון דנאמן במיגו שהיה תובע שניהם ועוד דמסתמא לא מחל שעבודו ע"ש ולא הרגיש בכל מ"ש ומ"ש נ"ל עיקר וברור ומ"ש בט"ז בס"ס זה בדין ממרני שכתוב בו ולי"ב הניח עליו חפץ פ' עמ"ש בזה בסי' ע"ב סל"ד ע"ש: