שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
מז
א על שטר שבידו שהוא אמנה וכו'. והיכא שיש בידו כת"י בנאמנות והמלוה אומר שהוא פרוע נראה דתליא בפלוגתא שכתבתי בסי' ס"ט סק"ה דמוהר"מ בתשו' מיימוני ס"ל דהא דמהני כת"י בנאמנות דא"נ לומר פרעתי אין הטעם משום שטרך בידי מאי בעי דהא כת"י לית ליה קלא ואינו חושש להניחו בידו אלא הטעם הוא משום דכיון דהימניה על עצמו מהימן וא"כ בכה"ג שהמלוה מודה בעצמו שנפרע לא שייך הא הימניה דהא הוא מודה שנפרע ואיתרע נאמנותו אבל לשיטת שאר פוס' שהבאתי שם דטעמא הוא דכיון דכתב בו נאמנות אין עשוי להניחו ביד המלוה אחר שנפרע א"כ הוי כשאר שטר דשייך ביה שטרך בידי מאי בעי וא"נ לומר פרוע לחוב לאחרים וכן בשטרי ממרמות שלנו ויש ע"א על הקיום דכתב הש"ך בסי' ע''ה ס"ק מ"ב דאף למאי דקי"ל דע"א בשטר נאמן לומר פרעתי דלא שייך ביה שטרך בידי מאי בעי מ"מ בנאמנות ה"ל משויל"מ וכמ"ש בסי' נ"א סק"ד א"כ היכא דהמלוה מודה שהוא פרוע אף שמכירין ח"י הלוה נאמן המלוה לשיטת מהר"מ הנ"ל דהא אינו מחויב שבועה כלל להכחיש את העד דהא אף לדברי העד איתרע נאמנותו כיון שמודה בעצמו שהוא פרוע ולא הוי משויל"מ וע' מ"ש בסי' נ"א סק"ד ודוק ולפ"ז נראה דבכה"ג אף אמנה נמי נאמן המלוה לומר במיגו דאי בעי היה אומר פרוע דהוי מהימן וכדלקמן בסי' ס"ט ס"ב בכת"י בלי נאמנות דנאמן הלוה לומר אמנה במיגו דפרוע וה"ה הכא אף בנאמנות נאמן המלוה מה"ט:
ב או פרוע. ויראה לי דהיכא שיש ביד הלוה שובר הודאה בעדים שנפרע או כת"י המלוה בעצמו שנפרע דהלוה פטור בכה"ג אף שבשעה שנתן המלוה לו השובר היה חייב לאחרים ולא תימא מה לי שמודה לו בע"פ שנפרע או שהודה לו בכתב סוף סוף ניחוש לקנוניא דזה ליתא דודאי משום שחייב לאחרים ואיכא חשש קנוניא לא מחייבינן ללוה לשלם דמ"מ דילמא האמת הוא שנפרע אלא דלכך לא מהימנינן ליה למלוה משום דמוקמינן השטר בחזקתו דחזקה דלא נפרע דא"כ שטרא בידיה מאי בעי ואף שהמלוה מודה בזה א"נ לחוב לאחרים דחיישינן לקנוניא וא"כ היכא שיש שובר ביד הלוה א"כ אין כאן ראיה ממה שהניח השטר בידו דדילמא אמר לו המלוה דאירכס לו שטרא וסמך נפשו אלקיחת השובר וא"כ כיון דליכא ראיה שלא נפרע ודאי משום חשש קנוניא לא מחייבינן ליה ללוה דמ"מ דילמא האמת כן הוא שנפרע וכן בשובר בכת"י המלוה נמי י"ל דסמך נפשו אשובר שבידו ול"ד למ"ש הרשב"א בתשובה והביאו הב"י בס"ס זה דחיישינן לקנוניא אף שנתן כת"י שחייב לאחרים שא"ה דחזקה דכל מה שת"י הוא שלו ואמרי' שהקדים הזמן משום קנוניא משא"כ הכא כיון דכל מעליותא דשטרא הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי והכא כיון דאיכא שובר ביד הלוה איבטלא החזקה ואיבטל שטרא וזה ברור בעיני אלא שמדברי הש"ך בסי' נ' סק"ז לא משמע כן וכן הרב מוהר"מ אלשיך בתשובתו סי' נ"ד לא ירד לזה וכבר השגתי עליו בזה בסי' צ"ג סק"י והעיקר כמ"ש וכן דברי הש"ך בסי' נ' יש לישב שם וע"ש. אך יש להקשות לפ"ז מאי פריך הש"ס בספ"ק דב"מ אהא דתניא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל' וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי וטריף לקוחות ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ונאמנת במיגו דאי בעי מחלה ומאי קושיא הא אף שלא נחזיר לבעל מציא למעבד האי קנוניא שתתן לו אח"כ שובר בכת"י ותקדים או שתתן לו שובר בעדים בלי זמן דשובר כשר אף בלא זמן כדאיתא בסי' נ"ד וא"כ לא יגבו הלקוחות מהבעל כלום דאיבטל שטרא דכתובה משום דדילמא פרע מקודם שלקחו הכתובה וסמך נפשו על השובר ולפי דברי הש"ך בסי' נ' סק"ז דס"ל דשובר בכת"י המלוה אינו טורף מהלקוחות שלקחו השטר משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא יש לישב קושיא זו די"ל דשובר בעדים בלא זמן לא שכיחא ול"ח לזה ולשובר בכתב ידה ותקדים הזמן ליכא למיחש דהא לא תועיל לטרוף מהלקוחות ובזה מתורץ מה שהקשו מוהרש"ל והש"ך בסי' פ"ו דאמאי לא חיישינן לענין שובר שמא חייבת לאחרים וכתבה ליתן בניסן וכו' ובכה"ג לא מציא למחול לשיטת רוב הפוס' ולפמ"ש ניחא דלקנוניא זו לא חיישינן דהא אכתי מציא למיעבד קנוניא זו שתתן לו שובר בכת"י דזה מהני אף במקום שחב לאחרים אך באמת דברי הש"ך דסי' נ' אינם מסתברים כלל דכיון שנודע דהשטר פרוע מקודם שלקחו הלקוחות א"כ האי שטרא חספא בעלמא הוא ומשום פסידא דלקוחות יגזלו ממון אחרים ול"ד למלוה ע"פ שאינו טורף מלקוחות דהקרקעות שלהם הם אלא דשיעבודא בעלמא אית עלייהו ואפקוהו רבנן לשיעבודא ומה שהקשיתי יש לתרץ בדרך אחר דשאני כתובה שלא ניתנה לגבות מחיים וחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואם כן כיון דהא דפריך ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה היינו בעודה תחת בעלה כמ"ש התוס' שם א"כ בכה"ג אף שתכתוב לו שובר בכת"י ותקדים הזמן או שתתן לו שובר בעדי' בלי זמן לא מצי הבעל למיטרף מהלקוחות שלקחו בעודה תחתיו דחיישינן לקנוניא בכה"ג שהקדימה הזמן דהא איכא חזקה דא"א פורע בת"ז ואף לאביי ורבא דס"ל בפ"ק דב"ב אדם פורע בת"ז מ"מ בכה"ג דאפשר שלא תבוא לידי גוביינא לעולם שהיא תמות קודם הבעל כ"ע מודי דא"א פורע בת"ז כמ"ש התוס' שם ומה"ט פסק בתשובת הרשב"א בשם הרי"ף והבעה"ת דאם הבעל טוען עמה בעת הגירושין שפרע כתובתה גובה בלא שבועה דחזקה א"א פורע בת"ז והביא הב"ש באה"ע סי' צ"ו סק"ח ואף לשיטת התוס' שם י"ל דהיינו דוקא לענין שבועה החמירו כיון דתנאי ב"ד הוא מתפיס לה צררי אבל מ"מ הוי חזקה מעלייתא לענין ממון כמ"ש הריטב"א והנ"י בפ"ק דמציעא והביאם הש"ך בס"ס מ"א ע"ש ואין להקשות דא"כ מאי משני דאיתא לדשמואל ומהימנה במיגו דאי בעי מחלה הא הוי מיגו במקום חזקה ובפ"ק דב"ב היא אבעיא דלא איפשטא גבי חזקה זו י"ל דלא מצי למיפשט משום דאיכא לשנויי כששטר כתובה יוצא מת"י או דשובר בזמנו טריף כדמשני אביי או דהש"ס משני דאיתא לדשמואל וזה גופה מחילה היא מה שהוא מודה כשיטת רוב הפוס' שהביא הש"ך בסי' ס"ו ע"ש וא"ש ולפ"ז ה"נ כשהשטר בת"ז והוא חייב לאחרים אף שיש ללוה שובר הודאה בעדים או שובר בכת"י המלוה שנפרע לה מהימנינן ליה וחייב לשלם דחיישינן לקנוניא דנהי דאיבטל שטרא מ"מ איכא חזקה דאין אדם פורע בת"ז ולא מהימן המלוה לחוב לאחרים כנלפענ"ד ברור. שוב מצאתי בדרישה בסי' ס"ה סכ"ג גבי מצא שובר בזמן שהמלוה מודה יחזיר ללוה והקשה דניחוש שמא חייב לאחרים וכתב ליתן בניסן וכו' והאריך שם בתירוצו וסיים שם אבל אין לתרץ דמש"ה ל"ח להברחת מלוה שלו משום דאי בעי יכתוב לו מהשתא שובר אחר ולא יכתוב בו זמן דהא אין כותבין זמן בשובר דא"כ תמה על עצמך אמאי לא קמשני התם תלמודא הכי דמש"ה מחזירין לבעל וכו' ומנ"ל לרבא למידק מההיא ברייתא דאיתא לדשמואל אלא לאו ש"מ כל כה"ג שנודע הדבר לב"ד תו לא שייך לומר שיכתוב שובר אחר דב"ד יוציאו הקול שהיה השטר או הכתובה עד השתא בתקפו וא"כ אף שתכתוב לו השובר לא מפיק מלקוחות שידעו הלקוחות שנכתב השובר אחר שלקחו הילכך שפיר קאמר רבא ש"מ איתא לדשמואל עכ"ל הרי להדיא דפשיטא ליה להדרישה דבשובר שאין בו זמן טורף מלקוחות וכן כשחב לאחרי' נמי מועיל ומה"ט דכתיבנא מ"מ לענין קושיתו מ"ש יותר נכון:
ג וכתוב בו נאמנות. הב"ח כתב דקאי דוקא על הא שטוען המלוה פרוע אבל אם טוען אמנה אף שאין בשטר נאמנות לא מהימן משום דבטענת אמנה א"צ המלוה לישבע וליטול כמ"ש בסי' פ"ב ס"י ול"נ דאף כשטוען המלוה אמנה נמי נאמן באין בשטר נאמנות דהא אית ליה מיגו דאי בעי היה אומר פרוע כמו בכת"י בסי' ס"ט דנאמן הלוה לומר אמנה במיגו דפרוע ול"ד לההיא דסי' פ"ב דלא מהימנינן להלוה בטענת אמנה בכדי להשביע למלוה במיגו דפרוע היינו משום דמיגו להשביע לא אמרינן והטעם כמ"ש בסי' פ"ד ס"ב דכיון דלא מהימנינן ליה להלוה לכולה טענתיה שיהא פטור לגמרי דלית ליה מיגו לא שייך להאמינו לחצאין שישבע המלוה ע"ש שהבאתי ראיה נכונה לזה משא"כ הכא כיון דאם יטעון המלוה שהוא פרוע יהא בטל השטר לגמרי באין בו נאמנות א"כ ה"נ בטוען אמנה מהימן לגמרי במיגו דפרוע דהוי מיגו מעלייתא ודמי ללא הוחזק השטר בב"ד דנאמן המלוה במיגו דקלתיה וכן משמע מסתימת הט"ו בזה דאין חילוק:
ד והוחזק השטר בב"ד. משום דאל"ה איכא מיגו דאי בעי היה מצנע ליה והרמב"ן והה"מ בפ"ב מה"מ חולקין ע"ז וס"ל דאף שלא הוחזק בב"ד א"נ בשום מיגו דחזקה כל מה שתח"י האדם הוא שלו ואין אומרי' מיגו במקום חזקה והביא הרב רמ"א דעתם בסי' צ"ט ס"א בהגה והש"ך העלה בדעת המחבר והרב לחלק דדוקא בממון או מטלטלין אמרינן חזקה זו דכל מה שתח"י האדם הוא שלו משא"כ הכא אף דהשטר הוא תח"י מ"מ אין הממון תח"י ובזה מיושב ג"כ קושית הלח"מ בפ"א מה"מ על הטור דכאן כתב דבעינן הוחזק בב"ד דוקא ובסי' צ"ט משמע מדבריו דבע"ח שנמצא ממון תח"י ואומר של אחרים הוא א"נ בשום מיגו ולפי דברי הש"ך ניחא דהטור מחלק ג"כ בין ממון לשטר ואחי החכם המופלג החריף מוהר"ר אריה ליב נר"ו ישב קושית הלח"מ על הטור בדרך נכון והוא דבאמת הטור ס"ל דבע"ח שנמצא מעות תח"י א"נ לומר של אחרים הוא במיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה אך לכאורה קשה דהא מיגו במקום חזקה הוא אבעיא דלא איפשטא בפ"ק דב"ב וקי"ל בקולא לנתבע דהממע"ה ומהני מיגו אף במקום חזקה כמבואר בסי' ע"ח וא"כ האיך יכול המלוה ליטול ממון זה לבדו ובאמת הה"מ שם הרגיש בזה וכתב דמיגו במקום חזקה כזו לכ"ע ל"א אך להטור י"ל דלא ס"ל לחלק בין החזקות אך שם ניחא בלא"ה דהא קי"ל בסי' קל"ט ס"ד דשנים שחלוקים על השדה וכ"א אומר שבא לירש את קרובו והביא האחד עדים שהוא קרובו של בעל השדה ולהאחר אין לו עדות אם הוא קרוב או לא מוציאין השדה מהאחר ונותנין לזה שהביא עדי' משום שזה ודאי קרוב והשני ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והוא מהש"ס דפחז"ה גבי קריביה דר"א בר אבין לפי פי' התוס' שם ע"ש וא"כ שם בסי' צ"ט דמי ממש להתם כיון שהממון הוא ביד אחר ולזה המלוה שתובע אותו מגיע ודאי ממון זה מכח השטר שבידו ואלו האחרים שאומר הלוה שהממון שלהם אין אנו יודעים אם האמת כדבריו דאף שיש לו להלוה מיגו מ"מ כיון דמיגו במקום חזקה הוא אבעיא דלא איפשטא והוי ספיקא דדינא אין ספק מוציא מידי ודאי ונותנין לבעל השטר שודאי מגיע לו ממון זה מה שא"כ הכא כיון דאיכא מיגו מעליא להלוה שהשטר שבידו פרוע הוא אף שהוא מיגו במקום חזקה וספיקא דדינא מ"מ אין המלוה הראשון יכול להוציא ממון מיד הלוה השני שהוא מוחזק בממונו מספק דאף שהלוה נתחייב למלוה הראשון בודאי מ"מ כיון דמספקא לן אם הלוה שני חייב למלוה הראשון כלל והוא מוחזק בממונו אין אנו יכולין להוציא ממנו מספק דהממע"ה וא"ש ונכון ועיין מ"ש בסי' נ' סק"א: