אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

מו

מה

א ואפילו אם מודה וכו'. הרב בעל פ"י בחידושיו בפ' האשה שנתארמלה כתב דבכה"ג שהלוה מודה שכתבו סגי בקיום ע"א מהחתומים דתו לא שייך דהלוה נאמן במיגו דהא קי"ל מיגו במקום ע"א לא אמרינן גבי נסכא דר"א וה"נ אם היה טוען מזויף היה צריך לישבע להכחיש העד לא מבעיא לשיטת הסוברים דע"א בשטר זוקק לשבועה בח"מ סי' נ"א אלא אפי' לשיטת החולקים היינו דוקא בשטר שאין חתום בו אלא ע"א משא"כ היכא ששנים חתומים ומצאו לקיים חתימת האחד ולא מצאו לקיים חתימת השני משמע להדיא בירושלמי דזוקק לשבועה וא"כ במודה בשטר שכתבו וטוען פרוע או אמנה סגי בקיום ע"א והתמיה קיימת על הפוס' שלא כתבו מזה אלא שהש"ך כתב לענין קיום כת"י בע"א וטוען פרעתי דה"ל משויל"מ והדברים ק"ו בנ"ד עכ"ד וכן העלה בק"א לדינא ולפענ"ד לא דק בזה כלל דעד כאן לא מחלק בזה בירושלמי אלא משום דהירושלמי סבירא ליה דע"א בשטר אינו זוקק לשבועה כלל אפילו מכחיש את העד משום מפיהם ולא מפי כתבם דלא הכשירה התורה אלא שטר בשני עדים כמ"ש הרא"ש בפ' ג"פ ולכך בכה"ג דאיכא שני עדים אלא שלא מצאו לקיים רק חתימת האחד זוקק לשבועה משום דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן אך כל הפוסקים הסכימו דלא כהירושלמי דע"א בשטר זוקק לשיד ולכך לא נזכר דעה זו כלל לקמן בש"ע סימן נ"א אלא דשם בס"ב הביא המחבר מחלוקת הרמב"ם והרשב"א בע"א בשטר והלוה טוען פרעתי דהרמב"ם סובר דהוי משויל"מ כמו בנסכא דר"א והרשב"א והה"מ סוברים דנאמן משום דאין אנו צריכים להמיגו כלל דכיון דאין בשטר אלא ע"א לא שייך החזקה דשטרך בידי מאי בעי ונאמן לומר פרעתי מצד עצמו דטענה מעלייתא היא וא"כ ה"נ במודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי ולא מצאו לקיים רק חתימת ע"א אית ליה מיגו מעליא דאי בעי היה טוען שחתימת השני מזויף ופרעתי דבכה"ג נאמן בהיסת מצד עצמו וגם בכה"ג נאמן לומר אמנה במיגו דפרעתי ומה"ט לא כתבו הפוס' מזה שום דבר דלשיטת הרמב"ם הוא פשיטא דודאי לא גרע קיום חתימת ע"א בשטר מחתימת ע"א בשטר לבדו ולשיטת החולקים על הרמב"ם פשיטא דאף בכה"ג צריך לקיים חתימת שני העדים ומה שהביא בשם הש"ך והוא בסי' ע"ה ס"ק י"ב ליתא כלל דהא הש"ך שם בשטר בנאמנות איירי התם ולכך כתב שפיר דהוי משויל"מ דהא אף כת"י בנאמנות א"נ לומר פרעתי כיון דהימניה ולכך בע"א הוי משויל"מ ודמי לנסכא דר"א משא"כ הכא בלא נאמנות הדין ברור למאי דקי"ל בע"א בשטר נאמן לומר פרעתי דה"נ במודה בשטר שכתבו צריך קיום חתימת שני העדים אם לא שהוא בת"ז וטוען פרוע או אמנה דבזה הדין פשוט דהוי משויל"מ כמו במלוה ע"פ שהוא ת"ז והלוה טוען פרעתי דהוי משויל"מ כמבואר בסי' ע"ה וז"ב ופשוט. ושוב מצאתי בספר תמים דעים סי' מ"ב שכתב כן להדיא וז"ל ומודה בשטר שכתבו אלא שטוען פרעתי צריך זה לקיימו בשני עידיו ואם לא יוכל לקיימו אלא באחד ישבע לו שבועת התורה וכך כתב הגאון ז"ל עכ"ל אלא שלא הבנתי שבועה זו מה טיבה דממ"נ אי ס"ל להגאון כשיטת הרמב"ם דאף בשטר בע"א שייך שטרך בידי מאי בעי א"כ אמאי פטור בשבועת התורה הא דמי ממש לנסכא דר"א דהוי משויל"מ ואי ס"ל כשיטת החולקים דבשטר בע"א שייך שטרך בידי מאי בעי א"כ בהיסת סגי ולמה מצריך ש"ד ואפשר לומר דס"ל כהרמב"ם אלא דמ"מ נאמן בשבועת התורה דהא התוס' הקשו בנסכא דר"א דלהימן בשבועה דשלו חטף במיגו דלא חטפתי שהיה נשבע להכחיש את העד ותירצו דלא חציף להכחיש את העד בשבועה וא"כ י"ל דלא שייך סברא זו אלא כשהעד לפנינו אבל בכה"ג שמצאו קיום לע"א שבשטר והעד אינו לפנינו מעיז כמו דאמרינן באשה שאומרת לבעלה גרשתני דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שהוא דוקא בפניו אבל שלא בפני בעלה מעיזה וא"כ לכך בכה"ג נאמן בש"ד לומר פרוע במינו דהיה מכחיש את העד שבשטר שהיה נאמן בשבועה אך בשערי רב אלפס שער ששי ושער עשירי כתב דבע"א בקנין צריך הנתבע ש"ד ומשמע דמיירי בטוען פרעתי כמ"ש המרדכי בס"פ כל הנשבעין בהעתיקו דברי השערים ע"ש ושם לא שייך תי' זה וצריך ישוב ולדינא נראה העיקר לפמ"ש הש"ך בסי' נ"א סק"ג לדעת החולקים על הרמב"ם בע"א בשטר דנאמן הנתבע בהיסת א"כ ה"ה הכא במצאו לקיים רק חתימת ע"א וטוען פרעתי נאמן נמי בהיסת דהא אית ליה מיגו מעליא דלא היה מכחיש לעד וכמ"ש וז"ב. אמנם צל"ע לשיטת הרמב"ם בע"א בשטר והלוה טוען פרעתי ה"ל משויל"מ אם אין מכירין חתימתו רק ע"א מעיד לקיים חתימת הע"א שבשטר והלוה טוען פרעתי אם בכה"ג נמי אמרינן משויל"מ כיון דבע"א בשטר והלוה טוען פרעתי ה"ל משויל"מ א"כ כשע"א מעיד שמכיר חתימתו א"כ מעיד בממון גמור דלפי דבריו יש ע"א בשטר והלוה חייב לשלם וא"כ כיון שאין הלוה מכחיש העד שמקיים החתימה ה"ל משויל"מ ולכאורה נראה דזה תליא בתירוצי התוס' בפחז"ה לשיטת ר"י דס"ל דלכך בנסכא דר"א א"נ בשבועה לומר דידי חטפתי במיגו דלא חטפתי משום דירא להכחיש העד בשבועה א"כ בכה"ג שאין מי שיקיים חתימת הע"א שבשטר רק ע"א א"כ נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף ומעולם לא צוויתי לכותבו וכשיאמר כן לא יצטרך לישבע להכחיש עד זה שמעיד על קיומו של העד שבשטר דהא עד זה אינו מעיד רק על חיוב שבועה דהא הלוה אומר לא צויתי לכותבו ומכחיש גוף הדבר וא"כ כיון שמכחיש ג"כ העד שמעיד על קיומו ה"ל כפירת שבועה וא"צ לישבע להכחישו וא"כ אית ליה מיגו מעליא משא"כ לתי' ריב"ם דס"ל דכשאינו מכחיש העד בשבועה ה"ל כשנים שמעידים כן ולא פטרינן ליה מכח מיגו א"כ ה"נ י"ל כ"ז שאינו מכחיש העד שמקיים ה"ל כשנים שמעידים על קיום ע"א שבשטר וה"ל משויל"מ וליכא למימר דאף לשיטת ריב"ם לא אמרינן משויל"מ אלא היכא דאם היה מכחיש העד היה צריך שבועה ולכך כ"ז שאינו מכחישו ה"ל משויל"מ אבל הכא כיון דאם היה מכחישו ואומר מזויף הוא ולא צוויתי לכותבו לא היה צריך שבועה להכחיש העד דה"ל כפירת שבועה לכך אף שטוען פרעתי ה"ל משויל"מ זה ליתא דלא צוויתי לכותבו הוי ענין אחר דזה הוא הכחשה להעד שבשטר ואם היה טוען רק שהחתימה הלזו מזויפת ואף שצוויתי לכותבו מ"מ העד לא חתם א"ע כלל היה צריך שבועה להכחיש את העד המקיים רק שמתורת מיגו אתה רוצה לפוטרו ולא אמרינן מיגו כיון שעכשיו מודה לדברי העד אלא שטוען פרעתי ה"ל כשנים אמנם בחידושי הוכחתי דע"כ הרמב"ם לא ס"ל כשיטת ר"י דהא הש"ך בס"ס כ"ב פסק בשם בעל העיטור דע"א מעיד בהיפך שבועה א"צ לישבע להכחישו משום דהעד אינו מעיד בממון גמור אלא בדבר הגורם לממון דמי יימר דאשתבע התובע כדאמרינן בפ' שבועת העדות דף ל"ב ע"ב וא"כ ע"כ לא ס"ל להרמב"ם כשיטת ר"י דא"כ אמאי הוי בע"א בשטר משויל"מ הא אית ליה מיגו דאי בעי היה מכחיש העד ואומר לא צוויתי לכותבו ומלוה ע"פ היתה ופרעתיך ובאם תברר שצוויתי לכותבו אשתבע לי דלא פרעתיך דצריך המלוה לישבע בנק"ח ואם יטעון כן לא יצטרך לישבע להכחיש העד כיון דאף לדברי העד צריך התובע לישבע שלא פרעו וא"כ מעיד בדבר הגורם לממון ואית ליה מיגו מעליא א"ו הרמב"ם ס"ל כתי' ריב"ם וא"כ ה"נ אף שאין רק ע"א שמכיר חתימת ע"א שבשטר ה"ל משויל"מ ובזה אמרתי לתרץ קושית התו' פ' מי שמת דף קנ"ד ע"ב בסוגיא שאל רשב"ל את ר"י זו ששנויה במשנת בר קפרא וכו' אמר ר"י אם יכפור וכו' ומאי ד"ה דרבנן לגבי ר"מ דברי הכל הם וכו' עד סוף הסוגיא והקשו התוס' דלפ"ז לא שייך כלל קושית ר"ל לר"י והא מיפלג פליגי בה רבנן דהא באמת ר"י סבר דפליגי ומפיך נמי הברייתא דאין נאמנים לפוסלו דר"מ לרבנן ולא ס"ל האי סברא דאלימי עדים לאורועי שטרא וע"ש במהרש"א ולפמ"ש יש לתרץ דהנה הפ"י בכתובות שם הקשה למאי דמוקמינן הברייתא דאין נאמנים לפוסלו דטעמא דר"מ כר"ה דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ורבנן סברי דנאמנים העדים דמזויף ואמאי נאמנים העדים לשיטתו דמהני קיום ע"א משום דהוי משויל"מ וא"כ מה מועיל המיגו לגבי העדים הא הוי מיגו בשנים דלא אמרינן וא"ל דמיגו דאי בעי שתיק אמרינן משום דאף אם חבירו לא יסכים עמו מ"מ השטר פסול ז"א דאם חבירו יקיים את חתימתו לבד יהיה הלוה משויל"מ בשלמא לשיטת התוס' לק"מ די"ל דמיירי דהלוה אינו מודה בשטר וישבע להכחיש את העד אבל לפירש"י דמיירי דהלוה מודה א"כ אם חבירו יקיימו יהיה הלוה משויל"מ ומיגו בשנים לא אמרינן והניח בצ"ע ולפמ"ש ניחא דלשיטת החולקים על הרמב"ם הדין הוא להיפך דהלוה פטור וכבר כתבתי דלשיטת ר"י בתוס' דפחז"ה ליתנייהו לדברי הרמב"ם דאית ליה מיגו מעליא דלא צוויתי לכותבו ופרעתיך דא"צ שבועה להכחיש העד דמעיד בדבר הגורם לממון וא"כ לא הוי מיגו בשנים משום דאף אם ישתוק אחד מהן יהיה הלוה נאמן במיגו אך לפ"ז יש להקשות קושית הפ"י אף לשיטת התוס' דלמה ליה להש"ס לאוקמי דטעמא דר"מ כר"ה דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו הא מצינן לאוקמא דכ"ע ס"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא מיירי שהלוה מודה שכתבו אלא שפרעו כפירש"י ור"מ דסובר דא"נ אזיל לטעמי' דהא בב"ק ובכתובות דף ל"ד אמרינן דר"מ דסבר דגנב וטבח שור הנסקל חייב ד' וה' ס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ לדידיה כשיש ע"א שמקיים השטר הוי משויל"מ דהא אף כשיטעון מזויף ופרוע אכתי יצטרך לישבע להכחיש את העד דהא אמרינן להדיא בפ' שבועת העדות דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא אמרינן האי סברא דמי יימר דמשתבעית ולכך סבר ר"מ דהעדים א"נ דהוי מיגו בשנים ורבנן לטעמייהו דסברי בכל דוכתי דדבר הגורם לממוון לאו כממון דמי והוי מיגו מעליא אך י"ל דרבא קושטא דמילתא משני דטעמא דר"מ כר"ה משום דס"ל כר"ח בפ' מי שמת דמוקי מתניתין שם דראיה בקיום השטר וס"ל לר"מ התם דא"צ לקיימו ולכך משני נמי הכא משום דאין חילוק בין עדים ללוה גופיה וגם י"ל דרבא משני אליבא דכ"ע דהא בפ' כל הנשבעין מסקינן דכ"מ סבר חזרה שבועה למקומה ולרב חזרה שבועה לסיני ולא אמרינן משויל"מ וא"כ ליכא לשנויי דטעמא דר"מ משום דהוי מיגו בשנים דהא כשיש ע"א בקיום הלוה נאמן דלא אמרינן משויל"מ וא"ש והנה בסוגיא דילן פריך הש"ס למ"ד דר"מ וחכמים פליגי בקיום השטר והא מיפלג פליגי בה דתניא אין נאמנים לפוסלו ד"ר מאיר וחכמים אומרים נאמנים ומשני דצריכי דאי מהתם אמרינן שאני עדים דאלימי לאורועי שטרא וכו' והנה לפמ"ש דפליגי ר"מ וחכמים בדבר הגורם לממון אי כממון דמי א"ש הצריכותא בלא זה דאי מברייתא דא"נ לפוסלו הוי אמרינן דר"מ סבר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והא דא"נ משום דהוי מיגו בשנים לדידיה דס"ל דדה"ג לממון כממון דמי לכך קמ"ל במתניתין דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואי פליגי במתניתין ה"א התם קאמרי רבנן דנאמן משום דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל גבי עדים א"נ דהוי מגו בשנים קמ"ל דדה"ג לממון לאו כממון דמי אלא הא דלא משני הש"ס הכי משום דבעי לתרוצי אף אי אמרינן דר"מ סבר דלא אמרינן משויל"מ או למאי דמהפכינן דר"מ לרבנן דלא מצינן לתרוצי הכי ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בטו"ט דהא בהאי לישנא דר"ז אמרינן דר"י סבר ראיה בקיום השטר ור"ל סבר ראיה בעדים ולפ"ז ה"ק ר"ל לר"י לדידך דס"ל דפליגי בקיום השטר א"כ ההיא ברייתא דבר קפרא ר"מ היא וא"ל שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ד"ה הוא והיינו משום דמהפכינן דר"מ לרבנן ורבנן לגבי ר"מ ד"ה הם כדמשני הש"ס ופריך ליה ר"ל והא מיפלג פליגי ביה גבי עדים דתניא א"כ לפוסלו פי' דע"כ מוכח דלא מפכינן ורבנן סברי דצריך לקיימו דאל"כ קשה והא מיפלג פליגי ביה ותרתי למה להו והאי סברא דמיצרך צריכי משום דאלימי עדים אכתי לא ידע וא"כ ע"כ צ"ל דהברייתא דא"נ לפוסלו מיירי שהלוה מודה כפירש"י וא"כ מיצרך צריכי דאי מברייתא ה"א דטעמא דא"נ משום דהוי מיגו בשנים לכך קמ"ל במתניתין דא"צ לקיימו ואי הוי פליגי במתניתין ה"א דכאן רבנן מודים דא"נ דהוי מיגו בשנים וא"כ ע"כ מוכח דבמתניתין רבנן סברי דצריך לקיימו ור"מ סבר דא"צ לקיימו דאלת"ה אלא דר"מ סבר דצריך לקיימו א"כ ע"כ צ"ל דגם בברייתא סבר ר"מ דנאמנים לפוסלו וא"כ הקושיא במ"ע דל"ל למיפלג בתרווייהו דל"ל דקמ"ל דלא הוי מיגו בשנים זה ליתא דהא ע"כ פלוגתייהו מיירי באין הלוה מודה כפי' התוס' דאל"כ אמאי סבר ר"מ דנאמנים דהא הוי מיגו בשנים דהא כשיקיים ע"א יהיה הלוה משויל"מ דהא ר"מ סבר דה"ג לממון כממון דמי א"ו דמיירי באין הלוה מודה וא"כ תרתי למה להו וקשה בממ"נ לכך משני ר"י דלעולם בברייתא נמי מפכינן דרבנן סברי דא"נ ור"מ סובר דנאמנים ומיירי באין הלוה מודה כמ"ש התו' והוי מיגו מעליא ולא קשיא תרתי למה להו דקמ"ל דאף בעדים לא אלימי לאורועי שטרא ובמתניתין קמ"ל רבותא לר"מ דאף בלוה מהני מיגו כדמשני לעיל וא"ש כי הדברים נכוחים ודוק. ותבנא לדינא דאף שהוכחתי שהרמב"ם לא ס"ל כשיטת ר"י שבתוס' פחז"ה מ"מ נ"מ לדינא במ"ש לדידן דס"ל בע"א בשטר נאמן לומר פרעתי אך בשטר בע"א ויש בו נאמנות או שהוא ת"ז לכ"ע הוי משויל"מ היכא דלא מצינן לקיומי חתימת הע"א שבשטר אלא ע"פ ע"א תליא בשיטת ר"י ותירוץ הריב"ם בתוס' פחז"ה דלשיטת הריב"ם מהני הקיום ולשיטת ר"י לא מהני הקיום אך לפמ"ש בסי' פ"ז דבכפירת ש"ד נשבעין עליו ש"ד א"כ ה"נ אם היה מכחיש להעד המקיים היה חייב ש"ד וא"כ בכה"ג שמודה לדברי העד ה"ל משויל"מ וצ"ע לדינא. ולענין מה דפשיטא ליה להפ"י שם דאם ע"א מעיד שהוא מכיר חתימת שני העדים שבשטר או כל אחד מעיד על חתימת ע"א שבשטר דלא הוי קיום והוכיח כן מדברי התוס' בפ"ב דכתובות בשם ר"י דהא דמהני להעיד בגדלו מה שראה בקטנו לומר זה בת"י של אבא משום דקיום שטרות דרבנן מיירי במודה לוה שכתבו אלא שטוען פרעתי ע"ש והרי התם בעינן שיעיד עמו עוד אחר גדול אלמא דגדול לבדו לא מהני ולא נהירא לי כלל כיון דע"א מעיד על חתימת שני העדים והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי פשיטא דה"ל משויל"מ דדמי ממש לנסכא דר"א ומה שהביא ראיה מדברי התוס' י"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם דע"א בשטר ה"ל משויל"מ ולפי שיטת ר"י צריך דוקא קיום שני עדים שיכירו חתימת הע"א שבשטר וא"כ י"ל דמתניתין מיירי שהגדול אינו מכיר רק ח"י ע"א ולכך בעינן עוד קטן עמו דלהוי שני עדים על קיום ח"י ע"א שבשטר והוי משויל"מ ועוד י"ל ע"פ מ"ש הטור בסי' פ"ח בשם התוס' הא דמודה במקצת חייב ש"ד אף דשיעבודא דאורייתא היינו דוקא במחל לו השיעבוד ע"ש וא"כ י"ל דמתניתין מיירי בלא מחל לו השיעבוד וא"כ לא הוי משויל"מ דהוי שיעבוד קרקעות אבל לדידן דלא ס"ל כשיטת התוס' פשיטא דאם ע"א מכיר שני החתימות והלוה טוען פרעתי אף החולקים על הרמב"ם מודים דה"ל משויל"מ כיון דלפי דברי העד חזקה אלימתא היא שלא פרע דשטרך בידי מאי בעי וכיון שאינו מכחיש דברי העד ה"ל משויל"מ וכן כשיש שני עדים כ"א מעיד על ח"י ע"א הוי כמו אם ע"א מעיד על שתי החתימות כיון דלפי דברי שניהם השטר בתוקפו וא"כ מחויב לישבע שאחד מהן משקר וכיון שהוא מודה לדבריהם ה"ל משויל"מ כמ"ש לקמן בסק"ו ע"ש:

ב דאפילו יש בו נאמנות וכו'. ובכה"ג אף שלא נתקיים רק ח"י ע"א מהחתומים נמי מהני דהוי משויל"מ ואף שאינו מקיימו רק ע"א י"ל דמהני כמש"ל באריכות:

ג קיום שטרות דרבנן. הסמ"ע הביא בשם הגמ"ר דקדושין דהיינו דוקא היכא דליכא מערער אבל היכא דבע"ד טוען מזויף צריך קיום אף מדאורייתא והיא שיטת רבינו אביגדור כהן דפי' הא דפרכינן בריש גיטין למ"ד הא דבעינן בפ"נ משום דאין עדים מצוין לקיימו ליבעי תרי מ"ד אקיום שטרות דעלמא ומשני דאף בקיום שטרות דעלמא נמי לא בעי כדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונה אקילו ביה רבנן היינו דוקא היכא דליכא מערער ורבנן הוא דאצריך אפילו היכא דליכא הכחשה כגון בבא ליפרע שלא בפניו או מיתומים והכא משום עגונה סגי בחד היכא דליכא הכחשה ואע"ג דקיום הגט דהיינו בפ"נ ובפ"נ אינו אלא משום חשש הכחשה דיבא הבעל ויערער השתא מיהא לא אתי וליכא הכחשה אבל היכא דבע"ד לפנינו ואמר מזויף בעינן קיום מדאורייתא והנה באמת הדברים תמוהים מאוד דמה בכך דעכשיו ליכא הכחשה מ"מ הא דמצריכינן בפ"נ ובפ"נ אינו אלא משום ערעור הבעל דהא מה"ט בא"י לא מצריכינן קיום משום דאף שיערער יהא יכול לקיימו א"כ אף בח"ל היכי מהימנינן לע"א דהא כשיערער בעינן קיום מדאורייתא ועוד תמה הש"ך דהא איתא התם להדיא דאפי' אתא בעל ומערער לא משגיחינן ביה ומשמע התם דאפי' לכתחיל' תנשא בו ולא משגיחינן לו לערעורו של בעל ומכח זה דחה הש"ך דברי ר"א כהן מהלכה והנראה לי בזה דהנה יש להבין מאי פריך הש"ס וליבעי תרי מ"ד אקיום שטרות דעלמא דהא חזינן דבעדות אשה עגונה נאמן ע"א לומר מת בעלה ומפרש הש"ס בר"פ האשה רבה דמשום חומר שהחמירו עליה בסופה הקילו עליה בתחלתה דדייקא ומינסבא וא"כ ה"נ דילמא לכך מיהמן השליח משום דהאשה דייקא משום חומר שבסופה שיראה דדילמא יתברר שהגט מזויף וכמ"ש הרשב"א והר"ן שם לחד פירושא דמה"ט המביא גט בא"י אצ"ל בפ"נ ובפ"נ הן אמת דמדבריהם נראה דס"ל דלא שייך חומר בסופה אלא במביא בא"י דכשהבעל מערער מהני אז יראה שהבעל יבוא ויערער ודייקא משא"כ בח"ל דלא מהני ערעור הבעל אז לא דייקא אך מ"מ אין זה מוכרח דאכתי י"ל דיראה דשמא יבואו עדים החתומים בעצמם או עדים אחרים ויאמרו שאין זה חתימת ידם ויהיה הגט בעל דהא מה"ט כתבו קצת המפרשים הטעם דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חציף לזיופי שטרא משום שירא שיבואו העדים ויכחישוהו וא"כ ה"ה לגבי האשה שייך לומר הכי ודייקא ואף אי אמרינן דטעמא דע"א בעדות אשה משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ה"נ י"ל כן לגבי השליח שירא שיכחישוהו העדים כדאמרינן כיון דאמר מר בפני כמה נותנה לה וכו' מעיקרא מידק דייק ולא מרע נפשיה אך יש לתרץ זה ע"פ מה דאמרינן בגיטין דף י"ט הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למקריה ומשמע בתוס' שם דצריכי לקרותו תיכף בעת הנתינה דכיון דקי"ל ע"מ כרתי א"כ צריכין העדים שידעו שגט הוא זה בשעת המסירה אבל כשלא ידעו בשעת המסירה אף שאח"כ נודע שזה היה גט מ"מ פסול דצריך שידעו בשעת המסירה דוקא ועיין בש"ע אה"ע סימן קל"ה ס"ג ובב"ש ולפ"ז פריך הש"ס שפיר דלבעי תרי כיון דס"ד דהש"ס דקיום שטרות דאורייתא א"כ לא שייך כאן לומר דהאשה דייקא ומנסבא דהא מ"מ בשעת מסירת שליח הגט ליד האשה העידי מסירה אינם יודעים אם הוא גט כלל ואף לר"מ דס"ל ע"ח כרתי מ"מ מודה דבעי עדים בשעת מסירת הגט ליד האשה כמ"ש התוס' בגיטין דף ד' ד"ה דקי"ל והרא"ש בספ"ב דגיטין ואף אי אמרינן דטעמא דע"א בעגונה משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי מ"מ לא סמכינן ע"ז אלא בצירוף טעמא שהיא דייקא ומנסבא כמ"ש התוס' ביבמות דף צ"ג ע"ב ע"ש ולפ"ז משני הש"ס שפיר דבדין הוא דבקיום שטרות נמי לא לבעי כדר"ל והיינו בדליכא מערער והכא משום עגונה אקילו ביה רבנן דל"ח למזויף בדליכא מערער וא"כ בשעת המסירה הוי גט מעליא כיון דליכא מערער ואי משום דשמא יבוא הבעל אח"כ ויערער לזה האמינו לשליח משום עגונא ומשום דהיא דייקא ומנסבא וגם השליח מידק דייק ולא מרע נפשיה ומהימן כדין ע"א דנאמן במיתת הבעל מה"ט ואף שבא אחר ומכחישו הראשון נאמן כשנים כמבואר בפ' האשה שלום ובאה"ע סי' י"ז וא"ש זה נ"ל נכון מאוד ליישב שיטת הר"א כהן בזה. אמנם הרב הש"ך האריך להוכיח מדברי הרשב"ם והתוס' ומסתימת לשון הט"ו בסי' זה שכתבו כמה קולות בקיום שטרות מפני שהוא מדרבנן ולא חלקו דכשהלוה טוען מזויף לא מהני א"ו דאף כשהבע"ד מערער לא בעינן קיום מדאורייתא ומכח זה השיג על הרב רמ"א באה"ע סי' מ"ב שכתב במצא כתוב בשטר פ' קידש פ' ועדים חתומים בו כ"ז שלא נתקיים אין חוששין לקדושין והוא שיטת הגמ"ר דקדושין דכשהבע"ד טוען מזויף בעינן קיום מדאורייתא אבל לפי שיטת הפוסקים דאף כשהלוה טוען מזויף א"צ קיום מדאורייתא א"כ הוי קדושין של תורה כיון דמדאורייתא א"ל קיום אולם מדברי הרמב"ם והט"ו באה"ע סימן קמ"א סי"ג מוכח כהגמ"ר שכתבו בשליח שהביא גט בא"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ובא הבעל וערער דהגט מזויף ולא נתקיים הגט בחותמיו ה"ז אינה מגורשת ותצא והולד ממזר הרי מבואר דהיכא שהבעל מערער מן התורה אינו גט מדנקט אינה מגורשת והולד ממזר דאל"כ לא הוי ממזר אלא מדרבנן וכבר תמה שם בזה הב"ש והוכיח מזה כשיטת הגמרא דקדושין והסמ"ע וראיתי בתומים שמחלק בזה בין גיטין וקדושין לד"מ דבד"מ העדות מתקיימת בידיעה שלא בראיה ולכך מן התורה א"ל קיום אף שהלוה טוען מזויף דחזקה דלא חציף אינש לזיופי שטרא ובודאי אינו מזויף הוא אבל בעדות נשים אף שהענין אמת ושניהם עדים שקדשה וגירשה לא מהני אלא כשמגרש אותה בפני עדים דוקא ולכך לא מהני שטר בלא קיום דאף דחזקה הוא שאינו מזויף מ"מ ליכא עדים בזה ודבריו אינן נראין כלל דהא חזינן דהאשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן כשהגט יוצא מתח"י האשה והבעל טוען שלפקדון נתנו לה או על תנאי א"נ הבעל כשנתקיים הגט כמבואר באה"ע סי' קנ"ב אלמא אף דליכא עדים בכ"ז מ"מ לא מהני ערעור הבעל משום דחזקה דהאשה אומרת אמת והיינו משום דאף דבענין קדושין וגירושין בעינן עדי' דוקא היינו דוקא בשעת קדושין וגירושין שאין הדבר נגמר אלא בפני עדים אבל אם יש חזקה ואומדנא דבשעת גיטין וקדושין נעשה הדבר לפני עדים אלא דליתנייהו קמן מוקמינן ליה אחזקה דהשתא לומר שמתחילה נעשה הדבר לפני העדים והלכו להם וא"כ ה"נ כיון דבשעת מסירת הגט נמסר הדבר לפני העדים כדין דכיון דליכא מערער ל"ח למזויף כלל א"כ אף שאח"כ בא הבעל ומערער לא תועיל שודאי משקר כיון דחזקה דלא חציף אינש לזיופי שטרא מהני אף מדאורייתא ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם הוא זה דבאמת אף הוא מודה דבכל קיום שטרות אף כשהלוה טוען מזויף מן התורה לא בעי קיום והטעם כמ"ש רש"י בריש גיטין משום דלא חציף אינש לזיופי שטרא והיינו דלא חציף אינש לתבוע את חבירו בשטר שהוא מזויף ולהעיז פניו בדבר שחבירו מכיר בשקרו וכן פי' בתשובת ב"ח החדשות סי' פ"ד וא"כ דמי לאשה שאומרת לבעלה גרשתני דנאמנת משום דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והיינו דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה וא"כ בשלמא היכא דליכא מערער ל"ח כלל לזיופי דמוקמינן השטר בחזקה כשרות ולא נחשדו ישראל בזה אבל היכא דיש מערער דליכא טעמא אלא משום דלא חציף אינש לזיופי שטרא ולהעיז נגד חבירו זה לא שייך אלא בפניו דמכיר בשקרו אבל שלא בפניו לא והנה בש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ב והטור באה"ע סי' קנ"ב כתבו דהאשה האומרת נתגרשתי ונתקדשה לאחר שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת כן בפניו לא מהימנא דכיון דשלא בפניו מעיזה וכבר עשתה מעשה דנתקדשה לאחר שלא בפניו עבידא לאחזוקי דיבורא ומעיזה וא"כ ה"נ י"ל כיון דהשליח הביא את הגט שלא בפני הבעל ונתנו להאשה אם בא הבעל וערער אח"כ לא מהימנינן ליה אף מדאורייתא דבזה לא שייך דלא חציף אינש לזיופי שטרא ולהעיז נגד חבירו דכיון שכבר הביא שליח את הגט ונתנו להאשה אין לך מעשה גדולה מזו ואף שבא אח"כ הבעל ומעיז בפניו עביד לאחזוקי דבורא ומעיז ולכך פסקו נמי הרמב"ם והט"ו באה"ע סי' קנ"ב באשה עצמה שהביאה גיטה ואח"כ בא הבעל וערער שמזויף הוא דאינו גט מדאורייתא דכאן לא שייך דלא חציפא לזיופי גיטא דכיון שכבר הביאה הגט שלא בפני בעלה עבידא לאחזוקי דבורא מה שאמרה שלא בפניו דאין לך מעשה גדולה מזו לזייף גט ועדים ולומר נתגרשתי ולכך א"נ כשהבעל מערער ובזה ניחא נמי מה דקשה עוד דאמאי כשבא הבעל ומערער אינו גט הא האשה האומרת לבעלה גרשתני נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן הקשה הלח"מ בספ"ז מה"ג ומה שתי' דכיון שהגט מסייע לה מעיזה ומעיזה הוא מוקצה מן הדעת דהא הא דנאמנת מן התורה בני קיום הוא משום דלא חציפא לזיופי שטרא וא"כ בשביל מה שתגדיל ההעזה לזייף גט ועדים תהיה יכולה להעיז בפני בעלה אדרבה מזה ראיה גדולה שאומרת אמת ולפמ"ש ניחא דכיון דעשתה מעשה לזייף גיטה עבידא לאחזוקי דיבור' ומעיזה אף בפניו א"כ ה"נ לענין קיום הגט נמי כיון דכבר זייפה את הגט שלא בפניו עבידא לאחזוקי דבורא ומעיזה אף בפניו וכ"ש הוא מחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דחזקה אלימתא היא אף מדרבנן ואפ"ה אמרי' דעבידא לאחזוקי דיבורא כ"ש בקיום שטרות דלאו חזקה אלימתא היא כולי האי דהא מדרבנן חיישינן שהוא מזויף ובאמת נראה דרמב"ם למד זאת מההיא דריש גיטין המביא גט בא"י אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ומוקי לה בערעור דבעל אלמא אף דחזינן דחז"ל הקילו בא"י דל"ח למזויף אף שאינו מקוים משום דקיום שטרו' דרבנן ומשום עגונא אקילו ביה רבנן ואפ"ה בערעור דבעל הגט פסול ואי אמרת דאף בערעור הבעל מן התורה א"ל קיום מה חילוק בין ערעור הבעל או לא סוף סוף מדרבנן היא ודוחק לומר דחז"ל חלקו בתקנתם בין כשהבעל מערער או לא א"ו דבערעור הבעל מדאורייתא בעי קיום מה"ט דכתיבנא וא"ש ונכון. אך לפ"ז לכאורה י"ל דאף לענין קיום שטרו' מי שהוציא שטר בעדים שלא בפני בע"ד אלא בפני ב"ד ולא נתקיים ואח"כ בא הבע"ד ומערער שהוא מזויף בכה"ג בעינן קיום מדאורייתא ולא מקילינן גביה הני קולות דמקילינן גבי קיום שטרות דרבנן משום כיון דהוציא שטר מקוים לפני ב"ד עביד לאחזוקי דיבורא דבוש הוא לחזור מדבריו לומר שזייף שטר ועדים אך צ"ל דלא אמרינן כן אלא בגיטין דעיקר מה שצריכה לזייף את גיטה הוא כדי שיהיה בידה לראיה בכדי לאנסובי לבעל כדאמרינן פ"ק דמציעא ופ' הכותב וכ"ת נקרע לגט אמרה בעינא לאנסובי ביה וא"כ י"ל דשלא בפני בעלה זייפה את הגט בכדי לאנסובי ביה ובכה"ג מעיזה כיון שעדיין אין הבעל בפניה ואף שאח"כ בא בעלה מחזקת דבריה אבל בדיני ממונות המלוה או הלוקח א"צ להשטר אלא כדי להוציא מיד שכנגדו א"כ שלא בפניו כבפניו דמי ומתחלה אינו חציף לזייף את השטר כיון דעיקר כוונתו נגד הבע"ד שבודאי יכחישו משא"כ בגט אינו ודאי שהבעל יבוא ויכחישה מזייפת הגט כדי לאנסובי ביה וכן נראה מדברי הח"מ באה"ע סי' י"ז סק"ו ע"ש ולכך לא נזכר סברא זו בדיני ממונות דשלא בפניו כבפניו דמי ולפ"ז מי שהוציא שטר קדושין על אשה אחת שלא בפניה ולא נתקיים חוששין לקדושין מדאורייתא דהא עיקר השטר נעשה לתבוע בו את האשה עצמה א"כ לא חציף לזיופי שטרא אף שלא בפניה וכשיטת הש"ך כאן ודבריו נכונים לדינא ודלא כשיטת הרב רמ"א באה"ע סי' מ"ב והב"ש שם כנלפענ"ד. אמנם כשהעדים החתומים עצמם אומרים מעולם לא חתמנו בזה מן הסברא היה נראה כשיטת הגמ"ר דקדושין דבכה"ג אף מדאורייתא בעי קיום כיון שעידי השטר עצמם אומרים שמעולם לא חתמו כלל אך הרב הש"ך הניח הדבר בצ"ע דמדברי כמה פוסקים משמע להדיא דאף עידי השטר עצמם א"נ לומר מעולם לא חתמנו וראיתי בתומים שתמה על הש"ך דהא מדברי הרשב"ם והתוס' שהביא הש"ך בעצמו מוכח דאף העדים בעצמם א"נ דהא כתבו דלכך ס"ל לר"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולא מהימן במיגו דמזויף משום דקיום שטרות דרבנן ולא הצריכו חז"ל קיום אלא בטענת מזויף בעצמה אבל בשאר טענות לא האמינו במיגו דמזויף ואי אמרת דכשהעדים עצמם אומרים לא חתמנו מהימני אף מדאורייתא א"כ כשהעדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אמאי לא מהימני למ"ד א"ל לקיימו הא אית להו מיגו מעליא דאי בעי אמרי לא חתמנו דהוי מהימני אף מדאורייתא ומכח זה השיא דברי התוס' לכוונה אחרת ובאמת לק"מ דזה לא הוי מיגו כלל דבשלמא למ"ד צריך לקיימו הוי מיגו מעליא ולא הוי מיגו בשני' משום דאף אם חבירו לא יסכי' עמו לא יתקיים השטר אבל למ"ד דא"צ לקיימו משום כיון דמן התורה לא בעי קיום לא האמינו חז"ל בטענה אחרת במיגו כזה אלא שאתה רוצה להאמינם במיגו דאי בעי אמרי בפירוש לא חתמנו מעולם דאז הוי מהימני מדאורייתא וזה לא הוי מיגו כלל דהוי מיגו בשנים דדילמא חבירו לא יסכים עמו ואם ע"א לבד יאמר כן ודאי דלא מהימן מדאוריי' דדוקא כששני עדים אומרים כן מהימני דאלימי עדים לאפוקי מחזקה משא"כ ע"א דכיון דמדאורייתא לא בעינן קיום משום חזקה דלא חציף אינש לזיופי שטרא לא מהימן ע"א לאפוקי מחזקה כמו במלוה ע"פ והוא ת"ז וע"א מעיד שנפרע דפשיטא דע"א לא מהימן לאורועי חזקה וה"נ והגע עצמך אלו היה בא ע"א לומר שהשטר מזויף פשיטא דלא מהימן מדאורייתא לאורועי שטרא כדמוכח להדיא בגיטין דף ט' דפריך על מתני' דהמביא גט בא"י אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ערעור דמאי אילימא ערעור חד והא אמר ר"י אין ערעור פחות משני' הרי להדיא אף דהא דמקילינן בגט בא"י בלא קיום הוא משום קיום שטרו' דרבנן כמ"ש התוס' במשנה שם ואפ"ה לא מהני ערעור חד א"כ ה"נ כשאחד מהחתומים אומר לא חתמתי א"נ לאורועי שטרא כיון דמדאוריית' שטר מעליא הוא וא"כ הוי מיגו בשנים דלא הוי מיגו כלל וז"ב ובזה ניחא נמי מה שהקשו התוס' לרמב"ח דהוי סבר דאף בכ"י יוצא ממ"א דא"נ לומר אנוסים היינו היינו דוקא מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים דלהימני לומר אנוסי' היינו מחמת ממון במיגו דמחמת נפשות ותירצו דהוי מיגו בשנים ולכאורה קשה כיון דמחמת נפשות מהימני אף בכת"י יוצא ממ"א דלא הוי חוזר ומגיד א"כ מה מיגו בשנים הוא זה דאף אם אחד לבדו יאמר שאנוס היה מחמת נפשות וחבירו לא יאמר כן מ"מ יהא נאמן ויתבטל השטר ולפמ"ש ניחא כיון דפשיטא בסתם שטר ל"ח דהעדי' היו אנוסי' מחמת נפשות דחזקה דאין אדם חציף לאנוס עדים להחתים בשקר אלא דתרי עדים מהימני לאפוקי מחזקה אבל ע"א א"נ לאורועי שטרא וא"ש ויש להסתפק לשיטת הסוברי' דעדי' עצמם לא מהימני מן התורה לומר לא חתמנו אם יש עדי' אחרי' אומרים ששטר זה מזויף ולא נתקיים השטר אי הוי כתרי ותרי מן התורה כמו בשני עדים אחרים שאומרים על עידי השטר שהיו אנוסים או פסולי עדות דהוי תרי ותרי וכמבואר בסל"ז או דילמא דמ"מ הכא עדיף כיון שהשני' אחרי' אומרים שעידי השטר מעולם לא חתמו א"ע ולקמן כתבתי דמדברי הרא"ה והריטב"א נראה דבכה"ג הוי מדאורייתא כתרי ותרי ונ"מ לענין שטר קדושין לפי מש"ל דהעיקר כשיטת הש"ך אם כן בכהאי גוונא יש לחוש לקדושין:

ד שיבואו העדי' החתומים בו. הש"ך הביא בשם הריטב"א דאיתא בירושלמי הם אומרי' כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרי' אין זה כתב ידם הוי תרי ותרי פי' דאע"ג דלרבנן אין אחד מהעדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים האחרי' מעידים עכאו"א לא חשיבי כתרי לגבי חד דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הא חשיב כאידך תרי עכ"ד וכ"כ הרא"ה בחידושיו ואיכא למידק מה בכך דעל מנה שבשטר הם מעידים הא מ"מ הכחשת שנים האחרים אינו על מנה שבשטר רק שאומרים שאין זה כת"י וא"כ בזה שכ"א מהחתומים אומר שזה כת"י יש שנים אחרים שמכחישים אותן והוי חד לגבי תרי וכמ"ש הרא"ה והריטב"א לענין אם כל א' אומר אין זה כת"י ושנים אחרים אומרים שכת"י הוא זה דהוי חד לגבי תרי משום דבגוף העדות יש על כל א' שנים שמכחישים אותו וה"נ השנים האחרי' אינם באים להכחיש רק על גוף הכתב ובזה הוי חד לגבי תרי דנהי דמהני הקיום בכה"ג שכ"א מעיד על כת"י לבד דהוי מלוה בשטר גמור על פיהם כמ"ש התוס' והרא"ש והמרדכי דכיון שזוכר ההלואה ע"פ השטר ועל מנה שבשטר הן מעידין מועיל עדותם אף לענין גוף השטר דמתוך שהן באים להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר היינו משום דקיום שטרות דרבנן הקילו חז"ל דלהוי קיום בכה"ג כמ"ש על זה בהג"ה במרדכי להדיא ואין לגמגם בזה דקיום שטרות מדרבנן ובסברא מועטת יש להקל עכ"ל אבל הכא כשיש שנים המכחישי' אותו בגוף הענין נהי דעל מנה שבשטר הן מעידין מ"מ בזה שכ"א אומר כת"י הוא זה הוא מוכחש משנים ותו לא מהימני אף לענין הלואה עצמה דעדים מוכחשים נינהו ופסולי' לעדות אחרת וצ"ל דהרא"ה והריטב"א סברי כיון דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא א"צ קיום כלל א"כ מדאורייתא אף שיש שנים אחרים שאומרים אין זה כתב ידם ה"ל כתרי ותרי דזה השטר חשוב כמו שהעדים לפנינו ומעידין שהשטר מעליא הוא כמו בשנים מן השוק שאומרים דעידי השטר פסולי עדות היו דמיחשב תרי ותרי כמבואר בסל"ז וא"כ בכה"ג דכ"א מעיד דזה כת"י ומהני קיום זה אף מדרבנן משום דעל מנה שבשטר הן מעידין חשיב כתרי ותרי כיון דבכה"ג הוי קיום גמור אף מדרבנן הדר מוקמינן ליה על דינא דאורייתא ובזה נתיישב לי מ"ש הרא"ש והריטב"א בשם הירושלמי דהוי תרי ותרי בכה"ג ובאמת לא נזכר זה בירושלמי שלפנינו דז"ל הירושלמי הם אומרים כת"י זה ואחרים אומרים אין זה כתב ידם אמר רב מנא נעשה כשטר שנקרא עליו ערעור א"ר אסי ובלבד כשטר שנקרא עליו ערעור ונתקיים בב"ד ר' אלעזר אמר לא נתקיים בב"ד אמר ר' אילא טעמא דר' אלעזר דכיון שהוחזק בב"ד להיות חתומים בשטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד עכ"ל וא"כ לא נזכר כלל בירושלמי דהוי תרי ותרי וגם דברי הירושלמי אינם מובנים כלל ולפמ"ש יובן היטב דפלוגתא דר' אסי ור' אלעזר הוא דרב אסי סבר דנעשה כשטר שנקרא עליו ערעור עכשיו והוחזק בב"ד מקודם והיינו משום דכיון שאמרו החתומים שכתב ידם הוא נתקיי' השטר וא"כ הוי תרי ותרי ומהני תפיסת המלוה ור"א סבר דהוי כלא נתקיים בב"ד כלל והיינו משום כיון דיש שנים המכחישים אותם הוי כחד לגבי תרי ולא נתקיים השטר כלל ולא מהני תפיסה ולזה אמר ר' אילא דטעמא דרב אסי דסבירא ליה דהוי כתרי לגבי תרי ולא אמרינן כיון דכ"א אינו מעיד כ"א על כת"י לבד ושנים מכחישים הוי כחד לגבי תרי לזה אמר כיון דהוחזקו בב"ד להיות חתומי' בשטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד והיינו מדאורייתא כיון שהם חתומים בשטר אף שלא נתקיים הוי כנחקרו בב"ד א"כ כיון שהאמינו חז"ל בקיום שכ"א אומר זה כתב ידי הדר מוקמינן לה אדינא דאורייתא וחשיב כתרי ותרי ומה דאיתא בירושלמי שלפנינו א"ר אילא טעמא דר' אלעזר הוא ט"ס שהי' כתוב בר"ת טעמא דר"א וטעה הסופר שהוא ר"ת ר' אלעזר ובאמת הוא ר"ת רב אסי וז"ב בכוונת הירושלמי לפי שיטת הרא"ה והריטב"א וכן י"ל שכן הוא ג"כ כוונת רי"ו שהביא הש"ך דאיתא מחלוקת בירושלמי אי צריך קיום אחר דהיינו לענין שיהא כתרי ותרי דליהני תפיסת המלוה. אמנם מ"מ אכתי קשה לאידך גיסא כיון דמיחשב להו כתרי ותרי א"כ לפי שיטת התוס' והרא"ש והט"ו בס"י דכל היכא דכ"א אינו מעיד רק על כת"י בעינן שיזכור ההלואה ומסתמא אמרינן שזוכר ההלואה א"כ נהי דמכחישי' אותם האחרים בזה שאומרים כתב ידינו הוא זה מ"מ כיון שאין מכחישים אותם בגוף ההלואה א"כ ליהוי כשני כיתי עדים המכחישים זה את זה דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה וא"כ ה"נ נהי דמוכחשים בזה שאומרים שכתב ידן הוא מ"מ בזה שמעידים על גוף ההלואה אינם מוכחשים ותועיל עדותם דאפי' בעדות אחת קי"ל בפחז"ה דף ל"א ע"ב כר"נ דבמאי דאתכחיש אתכחיש ובמאי דלא אתכחיש לא אתכחיש והנה הירושלמי י"ל דס"ל כר"ח בשני כיתי עדי' המכחישים זא"ז דפסולי' לעדות אחרת או כרבא דפחז"ה שם דלאותה עדות לא מהימני אבל לדידן תיקשי והנה הרא"ה והריטב"א י"ל דלא ס"ל כתוס' והרא"ש אלא אף שכ"א אינו מעיד רק על כת"י לא בעינן שיזכרו ההלואה אלא דכיון שמעידים שזה כתב ידם וחתמו בתורת עדות הוי כמעידים על מנה שבשטר וכן משמע להדיא בחידושי הרא"ה והרשב"א גבי כותב אדם עדותו על השטר וע"ש אבל לדידן דקי"ל דבעינן דוקא זכירת ההלואה קשה טובא וצ"ל דהירושלמי לא קאמר דהוי תרי ותרי אלא לענין דלא הוי שטרא לגבות בו ממשעבדי וגם הלוה נאמן לומר פרעתי כדין מלוה ע"פ אבל אם הלוה טוען להד"ם באמת צריך לשלם ועוד י"ל דכיון דלהתוס' והרא"ש איירי פלוגתא דרבי ורבנן כשהעדי' זוכרים את ההלואה ע"פ ראיית השטר דר' לא מחשיב ליה זכירה ורבנן מחשבי ליה זכירה והוי כמעידים על מנה שבשטר וא"כ י"ל דה"נ מיירי בכה"ג שהחתומים זוכרים ההלואה ע"י ראיית השטר ולכך כיון דשנים אחרי' מכחישים שאין זה כת"י הוי כמכחישים ג"כ את ההלואה כיון שאין זוכרים את ההלואה אלא ע"י ראיית השטר אבל אם העדים החתומים אומרים בפי' שזוכרין ההלואה בלא השטר והלוה טוען להד"ם צריך הלוה לשלם דבזה לא איתכחשי עדי' אלו כמבואר בפחז"ה ולקמן סי' קמ"ו סכ"ג ועדיין אני נבוך בענין זה וצ"ע לדינא ודוק:

ה שיבואו עדים ויעידו שזה כת"י של אלו. כתב הריטב"א בשם הירושלמי הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידם הוא תני, ר' חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פי' שהעדים האומרים אינו כת"י מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישי' מעידים עכאו"א מהם וה"ל תרי לגבי חד אמר ר"י מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כת"י אין נאמנים פי' וטעמא דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' אמרו אינו כתב ידן לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת"י עכ"ל וכ"כ הרא"ה בחידושיו ומשמע דאם כ"א מעידי השטר מעיד ג"כ על של חבירו שאינו כ"י ה"ל חד ותרי וכ"כ הש"ך ויש להבין לפי מה דקי"ל בסי' ל' ס"ח דאם ע"א העיד על השטר שהוא פרוע מנה בניסן וע"א מעיד שהוא פרוע מנה בתשרי מצטרפין ומחזיקין השטר בפרוע ממנה וכן לענין עידי הלואה מצטרפין בכה"ג א"כ ה"נ אף דכ"א מעידי השטר אינו מעיד רק על חתימתו שהיא מזויפת מ"מ לפי דברי כל אחד השטר אינו כלום ואם כן הוי עדות גמורה דמצטרפין להו והוי תרי ותרי וצ"ל דאף דבעיקר ענין השטר הוי עדות מעליא מכל מקום כיון דבכמות הדבר אם זהו חתימתו יש לכ"א מעידי השטר שנים שמכחישים אותו מיחשב חד לגבי תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכבר הארכתי בזה בסי' ל' סק"ד ע"ש אך יש להקשות לפ"ז דא"כ היכי הוכיח ממתניתין דאם יש עדים שהוא כת"י דא"נ ולא ממיהני במיגו דלא חתמנו דאין נאמנים לומר לא חתמנו הא אכתי אית להו מיגו דאי בעי אמרי כל אחד ג"כ על חתימת חבירו שאינו כת"י וע"כ צ"ל דהוי מיגו בשנים דדילמא לא יסכים חבירו עמו ולא יהיה נאמן לבדו וא"כ היכי הוכיח דאם כ"א אינו מעיד רק על חתימתו לבד שאינו כת"י דא"נ נגד שנים דילמא אף בכה"ג נאמנים דכיון דעידי צירוף מהני בכל דוכתי ה"ל תרי ותרי והא דא"נ לומר אנוסי' היינו ביש עדי' שהוא כת"י ולא מהימני במיגו דלא חתמנו הוא משום דהוי מיגו בשנים דדילמא לא יסכים חבירו עמו ולבדו בודאי לא יהיה נאמן לומר דלא זה הוא חתימתו נגד שני עדים המכחישים אותו ונ"ל דזה ס"ל להירושלמי לסברא פשוטה דכל היכא שיש עידי צירוף אם יש שנים שמכחישים כל מעשה ומעשה דחשיבי כחד לגבי תרי אלא דעיקר ראיית הירושלמי הוא שלא תאמר דהעד עצמו שהוא חתום בשטר נאמן יותר משני עדים לומר שאין זה חתימתו לזה הביא ראיה ממתניתין מדלא מהימני במיגו דאין זה כת"י דהא אף אם חבירו לא יסכים עמו יהיה נאמן א"ו דאף בכה"ג א"נ דהוי חד לגבי תרי וא"כ הוי מיגו בשנים ולא אמרי' אך מ"מ יש לתמוה על הרא"ה בחידושיו דפירש ג"כ דהירושלמי מיירי שאין אחד מעיד על חבירו רק שלא פירש כוונת הירושלמי במאי דמייתי ראיה ממתניתין דאם יש עדים וכו' ואם נאמר דפי' ג"כ כהריטב"א יש לתמוה דהא הרא"ה הקשה בשני כיתי עדי' המכחישי' זא"ז דלהימני לבתראי במיגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא ותירץ דעדים לא מהימני במיגו היכי דלא מהימני מתורת עדותם דלא הימנינהו רחמנא בהכי ומדלא תי' כמ"ש התוס' דלא אמרינן מיגו בשנים נראה דלא ס"ל האי כללא א"כ קשה ממ"נ היכי הוכיח הירושלמי ממתניתין דא"נ לומר אנוסים היינו במיגו דלא חתמנו דא"נ לומר לא חתמנו ומאי קושי' הא עדים לא מהימני מתורת מיגו ואת"ל דס"ל דכל היכא דהעדים לא מהימני מחמת כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהני מיגו כמו שמועיל באין כת"י יוצא ממ"א וכמו שנראה קצת מחידושי הרמב"ן פחז"ה דף ל"א א"כ אכתי קשה להימני במיגו דאי בעי הוה כ"א אומר ג"כ על חבירו שאין זה כת"י דבכה"ג מהימני וכ"ש לפמ"ש לקמן דכל היכא שאומרים מעולם לא חתמנו נאמנים אף שאין אחד מסייע לחבירו וא"כ להימני במיגו דלא חתמנו מעולם ונראה דהרא"ה מפרש דהכי אזיל הוכחת הירושלמי דזה פשיט' ליה דהיכא שאומרי' אין זה כת"י ואין מסייעים זה לזה דמיחשב כחד לגבי תרי אף דעידי צירוף מהני בכל דוכתא מ"מ העדים האחרים נאמנים יותר אך שלא תאמר דלהימני עדים החתומים במיגו דאי בעי היו מסייעים זה לזה ולא הוי כמיגו במקום עדים כיון דמ"מ הם ג"כ עדים ע"י צירוף דהימנינהו רחמנא בכל דוכתי לכך מביא ראיה ממתניתין דא"נ לומר אנוסי' היינו במיגו דלא חתמנו והיו מסייעי' זה זה לזה א"ו דעדי' לא מהימני מתורת מיגו אלא דבאין כת"י יוצא ממ"א מהימני דלא מיחשב קיום כלל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי בעי שתקי כן צ"ל לפי דבריו ותמיהני מסתימות הרא"ה ז"ל בזה אמנם בעיקר הדין יש לי לתמוה טובא מהא דאמרינן בפ' אלו נערות אמר ר"פ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ומוקי לה בש"ס כגון דאתי בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי דכיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב ואפי' נתקיים השטר לא מהני דדילמא זייף כ"כ עד שעדי הקיום טועים וסוברים שזה היא ח"י העדים שחתומי' בו כמבואר בס"ס נ"א ובסי' ס"ג וא"כ קשה בכה"ג שכ"א מהחתומים אומר שאין זה כת"י ומעולם לא חתם א"ע מה מועיל מה שעדים אחרי' אומרי' שזה כת"י כיון דעידי צירוף הוי עדות גמורה בכל דוכתי להוציא ממון ע"פ עדותם וכן לפסול אדם לעדות ולעשותו חשוד על פיהם וכמבואר בסי' ל"ד סכ"ח בהג"ה וא"כ כיון שהם מעידים ע"י צירוף שאין זה חת"י ומעולם לא חתמו הרי כ"א מעיד שבעהש"ט הלזה זייף חתימתו וא"כ ע"י צירוף הוי עדות גמור' שבעהש"ט הלזה הוא זייפן וא"כ מה מועיל מה שעדים אחרים מכחישים ואומרים שכת"י הוא זה הא י"ל שזייף כל כך עד שהעדים האחרים טועים וסבורים שהוא כת"י החתומים בו וק"ו הוא דמה התם גבי שטרא ריעא העדים אינם יודעים ששטר שמוציא התובע הוא מזויף אלא שאומרים שמהם שאל לזייף שטר כזה אפ"ה אמרינן דילמא שטר זה מזויף הוא ועדים טועי' כ"ש הכא שעדים כשרים ע"י צירוף מעידים ששטר זה בעצמו הוא מזויף האיך נוכל להכחישם ע"פ עדים אחרים שאומרים שהוא כתב ידם הא י"ל שטועים הם וסבורים שזה כת"י והא מבואר בסי' כ"ט ס"א דיש להשוות עדים המכחישים זא"ז אף במשמעות רחיק כ"ש הכא דחזינן דאף היכא שהעדים אינם אומרים ששטר זה מזויף רק שמהם שאל לזייף שטר כזה אמרי' אנן דשטר זה מזויף ועדי קיום טועים הם ק"ו הכא דעידי השטר מעידים ע"י צירוף ששטר זה מזויף שלא נכחיש אותם ע"י עדי' אחרים ותלינן שהעדי' האחרים טועים הם ויש לתרץ דכאן מיירי שעדי השטר אינם אומרים מעולם לא חתמנו שזה אינם זוכרים אלא שאומרי' דמכירי' בט"ע שאין זה חתימתן ואחרים מכחישים בט"ע דמכירים דזה כתב ידם הוא ולכך הוי הכחשה גמורה דליכא למימר הכא דזייף כ"כ עד שהעדים טועים דהא עדי השטר אינם מעידי' שיודעים בודאי שהוא זייפן שלא חתמו מעולם רק שאומרים כ"א אין זה דומה לכתב ידי וא"כ כיון שאין א' מסייע לחבירו ושנים אחרים מעידים על כל חתימה שהוא ח"י א"כ מיחשבי חד לגבי תרי וכ"א מוכחש משנים ולא מהימן ולא תלינן כלל שהעדים האחרים טועים הם דיותר יש לתלות הטעות בא' מבשנים אך מ"מ אכתי קשה לשיטת הרמב"ם בסי' ס"ג דאף בשטרא ריעא אם עדי השטר עצמם מעידים שזה הוא כת"י מהני ופירש הש"ך שם משום דאותן עדים עצמם ודאי לא יטעו שזה כת"י דדוקא אחרים שמקיימי' את השטר איכא למיחש שטעו אבל עדי השטר בעצמם בקיאים יותר בחתימת ידם ובודאי אינם טועים וא"כ הכא שעידי השטר עצמם מעידי' שאין זה כת"י דהיינו שמכירי' בט"ע שאין זה כת"י ואחרים מכחישים אותם א"כ כיון שעידי השטר ודאי אינם טועים ואחרים איכא למימר שהם טועים יותר יש להאמין לעידי השטר שהם עדות גמורה ע"י צירוף ולמתלי שעדים אחרים טועים הם ואפשר לומר דהכא מיירי שעידי השטר אומרים שאין החתימות דומות כלל לחתימת ידם ואחרים מכחישי' אותם לכך הוי הכחשה גרידא ואין דבריו של אחד במקום שנים ועי"ל דהירושלמי מיירי שהאחרים שאומרים על עידי השטר שהוא כתב ידם אומרים שראו כשחתמו בו ובזה לא שייך לומר שטעו ובזה נדחה נמי ראיית הגמ"ר בסוף קדושין שהביא ראיה לדברי הרב מרושפרק דס"ל דאם כת"י יוצא ממ"א א"ב העדים החתומים בו לומר לא חתמנו ומשמע התם דאף שכ"א מעיד על חבירו מ"מ א"נ דחשיבי חוזרים ומגידים והביא ראיה מפאד"מ משטר שכתוב בו באחד בניסן ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם השטר כשר ועדים כשרים דחיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו משמע דאל"ה העדים פסולים אף דליתנייהו קמן ולא אמרינן דילמא הוי אמרי שאין זה כת"י ולפמ"ש ליכא ראיה כלל די"ל דהעדים שמזימים אותם אומרים שראו שחתמו זה השטר או שעדים אחרים העידו שראו שחתמו ולכך יכולין לפוסלן אי לאו טעמא דאחרוהו וכתבוהו ואדרבה מדברי הגמ"ר יש ראיה לסברא דילן דאל"כ יש לתמוה מאי ראיה מייתי דא"נ לומר לא חתמנו מהא דעידי הזמה מצי למיפסלינהו ומאי קושיא כיון דרחמנא הימנינהו לעידי הזמה למיפסלינהו כיון דאגופייהו דסהדי מסהדי אם כן נהי שהעדים אומרים לא חתמנו מ"מ כיון שעידי ההזמה אומרי' שמכירי' שהוא כת"י ומזמי להו למה לא נאמינם כמו שאם שנים מעידים על שנים שהרגו את הנפש או שחללו שבת דנאמנים וה"נ כיון שמעידים עליהם שהוא חתימת ידם ומזמי להו מיהמני כיון דאגופייהו דסהדי מסהדי ועוד דילמא מיירי בכת"י יוצא ממ"א וא"כ אף דאמרי לא חתמנו א"נ דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה כמ"ש התוס' בר"פ האשה רבה א"ו דהכי אזלה הוכחת הגמ"ר דאם איתא דעידי השטר נאמנים לומר לא חתמנו לא מצי למיפסלינהו דאיכא למימר שהעדים אחרים טועים הם א"ו כיון שמכירים חת"י העדים שוב א"כ עידי השטר לומר לא חתמנו דהוי חוזרים ומגידים אך באמת מ"מ אין זו ראיה מוכרחת דאיכא למימר דמיירי שראו שחתמו וכמ"ש ולשיט' הרא"ה והריטב"א שומעין שהם רבים וגדולים ומסתבר טעמייהו דכיון שעידי השטר מכחישים ואומרים לא חתמנו או שכ"א מעיד על חבירו שאינו כת"י נתבטל הקיום והוי כלא נתקיים כלל והשטר פסול והא דא"נ לומר אנוסים היינו בכת"י יוצא ממ"א במיגו דלא חתמנו הוא משום דמיגו בשנים לא אמרי' או דעדים לא מהימני מתורת מיגו והוכחת הירושלמי אינו אלא שלא תאמר דעד החתום נאמן על עצמו נגד שנים וכמ"ש לעיל שוב מצאתי און לי מדברי תשובת הרשב"א סי' א' ר"י שהביא הב"י באה"ע סי' מ"ב והרב ב"י מוקי לה בדיני ממונות ומוכח התם להדיא דאף בכת"י יוצא ממ"א אם באו העדים החתומים ואמרו מעולם לא חתמנו ומזויף הוא דנאמנים אלא שצריך לחקור ולדרוש ולאיים על העדים שרגלים לדבר והיינו כיון דכת"י יוצא ממ"א רגלים לדבר שהוא חתימתם וצריך דו"ח כמו בדין מרומה בר"ס ל' וע"ש ברשב"א שדבריו הם מגומגמים ובתשו' מוהרי"ט בחלק אה"ע סי' מ' נדחק בהם והעיקר בכוונתו כמ"ש וכן עיקר לדינא וע' בראב"ד פ"ח מה"ע ודוק בכ"ז ובחדושי אמרתי לתרץ עפ"ז קושית התוס' שהקשו על הא דאמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו א"נ מודעא היו דברינו א"נ דבמאי איירי אי בכת"י יוצא ממ"א מאי קמ"ל באמנה דא"נ פשיטא כדפריך הש"ס על הא דאמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה א"נ דאי בכת"י יוצא ממ"א פשיטא ואי באין כת"י יוצא ממ"א אמאי א"נ ולפמ"ש א"ש דהנה כבר הקשיתי על מתניתין דאמאי א"נ בכת"י יוצא ממ"א להימני במיגו דאי בעי אמרי לא חתמנו מעולם דמהימני דתלינן שהעדים המכירים ח"י הם טועים ותירצתי דהוי מיגו בשנים ולא אמרינן ועוד יש לתרץ דמתניתין אתיא כרבנן דריב"ק דסברי דעידי צירוף לא מהני וא"כ אף אי אמרי לא חתמנו לא מהימני ואין להאמינם במיגו דאי בעי היה כ"א מעיד גם אח"י חבירו שהוא מזויף די"ל דא"ז מיגו שאינם רוצים להכחיש העדים שמכירי' חת"י בשלמא הירושלמי מוכיח שפיר דאיכא מיגו דלא חתמתי מעולם ובעהש"ט זייף השטר בטוב עד שהעדים המקיימים ח"י הם טועים אבל על ח"י חבירו אינו יכול לומר רק שאין זה דומה לכתיבת ידו וזה אינו רוצה ובוש להכחיש העדים שמכירים ח"י חבירו וליכא מיגו ולפ"ז מתורץ קושית התוס' דעל ר"נ ל"ק אי מיירי בכת"י יוצא ממ"א פשיטא די"ל דקמ"ל דלא מהימן במיגו דלא חתמנו מעולם דאי ממתניתין י"ל דאתיא כרבנן דריב"ק דעידי צירוף לא מהני אבל לדידן דקי"ל דעידי צירוף מהני ה"א דמהימני קמ"ל דמיגו בשנים לא אמרי' אבל לרב פריך הש"ס שפיר אי בכת"י יוצא ממ"א פשיטא דלדידיה ליכא למימר דמתניתין אתיא כרבנן דריב"ק דהא בפז"ב דף ל' ע"ב אמרינן אמר ר"ה אמר רב מודי' חכמי' בעידי חזקת קרקע דמצטרפין אף שכ"א מעיד על שנים אחרות מ"מ אחד קרקע קמסהדי וא"כ ה"נ כשכ"א אומר לא חתמתי הרי כ"א מעיד שהשטר הוא מזויף ופסול ואף רבנן מודים דמצטרפים וא"כ מאי קמ"ל בכת"י יוצא ממ"א דלא מהימני הא ממתניתין שמעינן לה ותרתי דרב למה לי ועיין בתוס' ד"ה וכדר"ה אמר רב ע"ש ודוק ונכון

ו לא נתקיים לפי שצריך שני עדים על חתימת כל א'. והא דלא מצרפינן להני שני עדים אהדדי כמו אם א' אומר הלוהו מנה בניסן ואחד אומר בתשרי דמצטרפין אע"ג דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי שאני התם דאמרינן מסתמא שני עדים לא משקרי וכיון דלפי דברי כ"א לוה הימנו מנה א"כ עכ"פ חייב הנתבע להתובע מנה משא"כ הכא אף שנאמר שא' מהן אומר אמת מ"מ אף לפי דבריו אינו אלא שטר בע"א דלאו כלום הוא ודילמא גוף העדות על ההלואה הוא שקר ולפ"ז נראה דשטר שהוא מחותם בארבעה עדים וע"א מכיר שני חתימות מהן וע"א מכיר שני חתימות האחרות כיון דכל עד מהם בא לקיים שטר גמור בשני עדים מצרפינן להו ונתקיים השטר וה"ה אם יש ד' עדים שכ"א מכיר א' מהחתומי' שבשטר נמי מהני והוי קיום מעליא דמצרפינן להו וראיה ברורה לזה הא דכתב הטור בסי' ק"מ בשם הרשב"א והמחבר שם בסי"ג לענין עידי חזקת הבתים דעידי שוכרי הבית מהמחזיק מועיל אף שלא דרו שניהם ביחד אלא זה אב"ג וזה דה"ו ואפילו היו ששה אחד בכל שנה עלתה לו חזקה דקי"ל דעידי ממון מצטרפין וא"כ ה"ה הכא לענין קיום שטרות מצרפינן נמי עדות כזה אך לא נתבאר שם מאיזה טעם אם היו ששה א' בכל שנה עלתה לו חזקה דליכא למימר דמצרפינן עד הא' והב' ועד הג' והד' ועד הה' והו' להדדי דזה ליתא דכד מצטרפת להו א"כ לא הוי השנים רצופו' ולא הוי חזקה וכבר תמה בזה הרב מוהר"ח אלפאנדרי בתשוב' מעשה חייא סי' ח' ומה שהשיב לו הרב שם דטעמא הוא דמצרפינן העד הא' להד' והב' להה' והג' להו' אהדדי ע"ש ליתא כלל דהא הטעם דמהני עידי צירוף בכל דוכתי משום דאמרינן דודאי תרוייהו יחד לא משקרי וא"כ לענין חזקה נהי נמי דמצטרפת העד הא' להד' והעד הב' להה' אכתי נאמר דבכת הראשונה העד הא' אומר אמת ובכת השניה עד החמישי אומר אמת ואכתי לא הוי השנים רצופות ואנן בעינן ששני חזקה יהיו ודאי רצופים כמבואר שם בס"ח ולכאורה יש לתרץ דלכך מהני ששה עדים כיון דחזינן דעידי צירוף מהני בכל דוכתי אף דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי מ"מ אמרינן כיון דלפי דברי כ"א חייב לו ממון אמרינן חזקה דתרי סהדי לא משקרי שניהם יחד וא"כ ה"נ כי יש ששה עדים שמעידים כ"א על שנה אחרת א"כ ודאי אכל שני חזקה כיון דחזקה דתרי לא משקרי א"כ נהי דאחד מהן משקר אכתי נשארו שני חזקה רצופות או מן שלש ראשונות או מן שלש אחרונות דהא תרי מינייהו ודאי דלא משקרי ואף שאחד מן האמצעים משקר אכתי יש שני חזקה רצופים משא"כ כשאינן רק חמש לא מהני דאיכא למיחש דעד השלישי משקר ואינן רצופות וא"כ לפ"ז הכא לענין קיום שטרות אף בשטר שהוא מחותם בשלשה עדים סגי שכ"א מן השוק יכיר חתימה אחת מהן דבזה נתקיים השטר דנהי דחיישי' דחד מנייהו משקר מ"מ אכתי נשארו שני עדים שמכירים כ"א חתימה אחת וכיון דלא משקרי הוי שטר גמור בשני עדים וכן באשרתא כיון דאם יש שני עדים שמכירים חתימות שני הדיינים מועיל הקיום אף שאין מכירין חתימת הג' כמ"ש הש"ך בס"ק מ"ג בשם הר"ן והרשב"א א"כ ה"ה כששלשה מכירין כ"א חתימת דיין אחד נמי מהני כיון דתרי מינייהו ודאי לא משקרי א"כ נתקיימה האשרתא מחתימת שני דיינים אך באמת דזה ליתא דא"כ אחד שתבע לחבירו ג' מנים דמביא ג' עדים שמעידים כ"א על מנה בזמנים מיוחדים יצטרך לשלם להתובע מאתים ונאמר כיון דשני עדים לא משקרי א"כ עכ"פ חייב לו מאתים כדברי שנים מהן ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתא ואדרבא מוכח להיפך מדברי הט"ו בסי' ל' ס"ג דאיתא התם בראובן שתבע לשמעון אלף ות"ק זהובים והביא ה' עדים אחד אומר שהלוהו מנה ואחד מעיד שהלוהו מאתים ואחד מעיד על ש' ואחד על ת' ואחד על ת"ק אם העידו כ"א מהן בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון באחד בניסן בשנה הראשונה והשני אומר בז"א וכן כולם משלם ת"ש וישבע שבועת התורה על השאר ע"ש והטעם מבואר בטור ובסמ"ע שם משום דלת"ש מצרפינן להו אהדדי דאיכא צירוף ולא על יותר ואם איתא דאמרינן דתרי בהדדי ודאי דלא משקרי א"כ יגבה אלף דנהי שעד הת"ק משקר מ"מ כיון דודאי שוב לא משקרי יותר א"כ ע"י צירוף עדותן יתחייב לשלם אלף א"ו אף דעידי צירוף מהני בדיני ממונות מ"מ לא מהימנינן להו אלא בדבר ששניהם מכוונים עדותן יחד ולא ביותר ממון מחבירו אף שיכול להיות אמת כדבריו מ"מ כיון שאינו מסייע לו בממון הרבה כזה לא מצרפינן להו וא"כ ה"ה היכא דשלשה עדים מעידים כ"א על מנה לא מצרפינן להו אלא במנה מה שכ"א מעיד ולא ביותר כיון שכ"א אין מסייע לחבירו אלא במנה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דאמאי מצרפינן ששה שוכרים לענין שני חזקה על כן נראה עיקר דטעמא דהרשב"א כיון דחזינן דבשני חזקה כי יש על כל שנה כת אחת מצרפינן להו אהדדי כיון דרחמנא האמינה שני עדים לממון מהימני ג"כ ע"י צירוף א"כ כי יש ששה עדים על שש שנים שלשה עדים הראשונים שמעידים כל אחד על שנה אחת אב"ג מצרפינן להו אהדדי להיות להם נאמנות כע"א שאכלה רצופות אב"ג וכן שלשה שוכרים האחרונים מצרפינן להו אהדדי להיות כע"א שאכלה דה"ו והוי כאחד אומר שאכלה אב"ג ואחד אומר שאכלה דה"ו דמצרפינן להו וכן פרש"י בפז"ב ורשב"ם בפחז"ה על הא דפרכינן גבי ע"א אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכרסה דחצי עדות הוא דהוי כע"א שמעיד על שני הסימנים יחד ע"ש וזה נכון ולפ"ז ה"ה הכא בשטר מחותם בארבע וד' מן השוק כ"א מכיר חתימה אחת מצרפינן להו דהוי כא' מכיר ח"י שני עדים מהן וא' מכיר ח"י שני העדים האחרים דמצרפינן להו ולפ"ז נראה דאף שטר בשני עדים אף דלא מהני אם אחד מעיד על חתימה אחת ושני על חתימה האחרת היינו דוקא כשהלוה טוען מזויף אבל כשהלוה טוען אמנה או פרוע חייב לשלם אף דקי"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מ"מ כיון דכ"א מעיד על חתימה אחת ה"ל משויל"מ אף להחולקי' על הרמב"ם בסי' נ"א ס"ב דבע"א בשטר לא אמרי' דהוי משויל"מ ונאמן לומר פרעתי היינו משום דבשטר בע"א לא שייך שטרך בידי מאי בעי אבל הכא שכ"א מקיים חתימה אחת מצרפינן להו והוי כע"א שמקיים שתי החתימות דשייך ביה שטרך בידי מאי בעי והוי משויל"מ לכ"ע כמ"ש בסק"א ועמ"ש בסי' פ"א סק"ו וכ"ז ברור ודוק:

ז ולפי דבריהם. זהו שיטת התוס' והרא"ש בשם הירושלמי דפלוגתא דר' ורבנן הוא כשהעדים זוכרים ההלואה ע"י ראיית השטר דלר' לא חשיב זכירה ועל כת"י הן מעידין ולרבנן חשיב זכירה ועל מנה שבשטר הן מעידין אבל אם שכחו ההלואה לגמרי אף רבנן מודים דעל כת"י הן מעידין ובעינן שיעיד כ"א גם על חתימת חבירו אך אפילו אם מעידין בסתם על כת"י אמרינן דמסתמא זוכרין ההלואה ע"פ ראיית השטר וכ"כ הסמ"ע והש"ך בסי' זה ס"ק י"ג ולכאורה נראה לפ"ז דה"ה אם העדים כתבו איזה עדות שלא לשם שטר רק לזכרון דברים בעלמא אף דלא הוי שטר כלל מכל מקום אם העדים מעידים לפני ב"ד שזהו כתב ידם הוי כעדות בעל פה ומיחשב עדות גמור דאמרינן דמסתמא זוכרים ההלואה ע"פ כת"י והיכא דזוכר העדות אף ע"פ פנקסו מהני כמבואר בסי' כ"ח סי"ג וכיון דהיכא דמעיד על השטר בסתם זה כת"י אמרינן דמסתמא זוכר גוף העדות מה לי שטר מה לי פנקסו אמנם מצאתי להריב"ש בסי' קנ"ג שכתב וז"ל וכ"ת הא מיפסל עד שבכתב משום דבעינן מפיהם ולא מפ"כ וכו' וליכא למימר דבנידון זה כיון שהעד עצמו העיד לפני ב"ד מפיו על חת"י הרי הוא כאלו מעיד על מה שכתוב בשטר כדקי"ל על מנה שבשטר הן מעידין דהתם הוא כשהוא חתום בשטר שמצד עצמו הוא כשר ואם באו שנים מן השוק והעידו על כת"י היה כשר השתא נמי כשהוא מעיד שכת"י הוא זה ואנו רואין אותו חתום בשטר הרי הוא כאלו מעיד על מנה שבשטר אבל בכאן אם מה שחתום בו פסול ואין בו עדות גם כשהוא מעיד על חת"י דהיא היא גופה אין כאן עדות של כלום ואינו מעיד על מנה שבשטר דהא התם נמי לא חשבינן להאי סהדותא כמעיד ע"פ על מנה שבשטר דא"כ לא היה גובה בעדות זה ממשעבדי וא"כ בנדון זה שכת"י עצמו פסול דמפ"כ הוא א"כ מה שמעיד בפני ב"ד שהוא כת"י אינו מועיל להכשירו עכ"ל הרי מבואר להדיא דהיכא שהשטר פסול מצד עצמו אינו מועיל מה שמעיד על חותם ידו להכשירו אך מ"מ אין ראיה מזה די"ל דהריב"ש הבין הא דאמרינן בש"ס דלרבנן על מנה שבשטר הן מעידין היינו דבמה שמעיד שהוא כת"י הוי כמעיד על מנה שבשטר והיינו כיון דזוכר שחתם על שטר זה באמת מיחשב כמעיד על מנה שבשטר וכן נראה מדברי חידושי הרשב"א והרא"ה ודלא כהתוס' והרא"ש ולכך היכא שגוף השטר הוא פסול אינו מועיל ג"כ מה שמעיד על חת"י דהא לדידהו לא בעינן שיזכרו ההלואה וכן משמעות דברי הריב"ש למדקדק בלשונו אבל לפי שיטת התוס' והרא"ש דבעינן דוקא שיזכרו ההלואה וכשמעידין בסתם אמרינן מסתמא זוכרין ההלואה ע"י ראיית השטר א"כ ה"ה בפנקסו כיון שאומרים שזה כת"י אמרינן מסתמא זוכרין העדות ע"פ פנקסו ומועיל שיהיה כעדות ע"פ אך מ"מ יש לדון בזה די"ל ע"כ לא אמרי' דמסתמא זוכרין ההלואה אלא לענין קיום שטרות דמדאורייתא לא בעינן קיום כלל דמה"ט נמי מהני מה שאמר כת"י הוא זה למיהוי שטרא מעליא לגבות בו ממשעבדי דמתוך שהן מעידין על המלוה מעידין נמי על השטר כמ"ש התוס' והרא"ש והמרדכי והיינו משום דבסברא מועטת מקילינן בקיום שטרות דרבנן כמ"ש בהגמ"ר ע"ז אבל היכא דהשטר פסול מצד עצמו מדאוריית' משום דהוי מפ"כ אף שמעיד שהוא כת"י מ"מ לא אמרינן דמסתמא זוכר ההלואה ועוד י"ל דאף בשטר כשאומר זה כת"י לא אמרינן שזוכר גוף ההלואה אלא אמרי' דמסתמא או שזוכר הלואה או שזוכר שהלוה צוה לו לחתום דזה הוי כמו שזוכר ההלואה דכיון שהלוה צוה לו לחתום הוא בודאי חייב ועוד שאדם יכול לחייב א"ע בשטר אף בדבר שאינו חייב משא"כ היכא שהשטר נכתב בודאי שלא בצוואת הבע"ד לא אמרינן שמסתמא זוכר גוף ההלואה אך לקמן בסט"ו ובש"ך ס"ק ל"ט מבואר לענין דייני קיום אמרינן דעל קיום השטר הן מעידין וסגי כשכ"א מעיד על כת"י הרי אף דמקיימין השטר שלא בצוואת הבע"ד מ"מ אמרינן שזוכר גוף המעשה שנתקיים השטר לפניו א"כ משמע דלא כסברא זו ומ"מ צ"ע לדינא ודוק:

ח אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי. וכתב מוהרי"ט בתשו' חלק אה"ע סי' ט' דהיינו דוקא שלא לגבות בו ממשעבדי אבל מ"מ מצטרף שיהיה מלוה ע"פ דהא קי"ל הודאה והלואה מצטרפין אע"ג דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"ש והביאו הכנה"ג וברור בעיני דאשתמיט להו דברי הרי"ף בפ' ג"פ והרמב"ם בפ"ד מה"ע ד"ו והט"ו בסי' ל' סי"ב שמבואר להדיא מדבריהם דאף לענין מלוה ע"פ אם ע"א מעיד על ההלואה ודיין אחד מעיד שהעידו שנים לפניו אין מצטרפין ואדרבה מדברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הכ"מ שם נראה שהרי"ף והרמב"ם פירשו כולה סוגיא דעד ודיין אין מצטרפין לא מיירי כלל לענין קיום שטרות רק לענין מלוה ע"פ ע"ש וכ"כ הריב"ש להדיא בסי' רס"ו ובסי' שפ"ב וכן נראה מדברי תשו' הרא"ש כלל כ"ט ע"ש ובע"כ צריכין אנו לחלק דלא דמיא להודאה והלואה דמצטרפין דהתם כיון שההודאה הוא מפי הלוה בעצמו חשיבא כראיית ההלואה ממש ואדם יכול לחייב א"ע בהודאת פיו אף שאינו חייב וכההוא אודית' דאיסור גיורא בב"ב משא"כ היכא שע"א מעיד על ההלואה ודיין אחד מעיד שהעדים העידו לפניו כיון שהדיין עצמו אינו יודע מההלואה כלל הוי סהדותא אחרינא לגמרי ולא מצרפינן להו כלל ולפ"ז מתורץ קושית הריטב"א שהביא הש"ך בס"ק מ"ו שהקשה דלמה ליה לרבא לאקשויי אהא דאמר שמואל עד ודיין מצטרפין מאי דקמסהיד סהדא לא קמסהיד דיינא ת"ל שאין כאן קיום מספיק שהרי על עד השני אין מי שיעיד על כת"י רק הדיין ואנן תרי בעינן ולפמ"ש ניחא דזה לא קשיא כלל די"ל כיון שהדיין מעיד על חת"י שני העדים שבשטר וכנחקרה עדותן בב"ד דמי הרי לפי דבריו חייב הנתבע ממון גמור וגם העד שבשטר מעיד כן על גוף ההלואה א"כ מצרפינן להו עכ"פ לענין גביית בני חורין דומיא דהודאה והלואה לכך פריך דבכה"ג אין לצרפם כלל כיון דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וא"ש. ובזה נתיישב לי דברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות והוא מכונה להרשב"א שהקשה לפירש"י דפי' על הא דפריך מאי דקמסהיד סהדא לא קמסהיד דיינא דיינא מסהיד אקיומא דאשרתא וסהדא אמנה שבשטר כרבנן וכתב הרמב"ן ואיכא למידק עלה א"כ אפילו שנים מעידים על ח"י ע"א ואחד אומר זה כת"י לימא אמאי דקמסהיד האי לא מסהדי אינך ולאו מילתא היא משום דהתם דאמרי זה כת"י של פ' ודאי כת"י עצמו מעיד מנה שבשטר ויצטרף עם חבירו שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפיק ממונא אפומייהו אבל דיינא אשטרא גופיה לא קמסהיד דמעליא הוא דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא אלא מפומא דאחריני וכת"י של עד לא נתקיים בזו העדות של דיין שאפי' העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר עכ"ד ודברים אלו כתב ג"כ הריב"ש בסי' שפ"ב ולכאורה הדברים תמוהים דממ"נ אי ס"ל להרמב"ן והריב"ש כפירוש הש"ך דקושית הש"ס הוא מאי דקמסהיד סהדא לא קמסהיד דיינא משום דאין על העד השני רק קיום הדיין לבד א"כ למה להו להאריך בפשיטות ה"ל לתרץ דקושית הש"ס הוא משום דאין על עד השני רק קיום הדיין לבד משא"כ כשיש שני עדים על חתימת עד השני הוי קיום מעליא ואי דס"ל כסברת הריטב"א דל"ח לכולי האי שיזייף ח"י העדים והדיינים א"כ הקושיא במ"ע כיון שמאמינים לעדות הדיין א"כ הוי כשני עדים שמעידים על חתימת עד השני והוי כמו שהוא לפנינו אך לפמ"ש ניחא דפשיטא דזה לא קשיא דעל עד השני ליתא רק קיום הדיין לבד כיון דלפי דברי הדיין נתקיים ח"י שני העדים וכנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ מעיד הוא על ממון גמור וראוי הוא להצטרף להעד שמעיד בפנינו על כת"י דג"כ על מנה שבשטר הוא מעיד לכך פריך הש"ס דהדיין אינו ראוי להצטרף להעד שבפנינו כיון שהדיין אינו יודע כלל מגוף החוב ואינו מעיד רק שהעדים העידו לפנינו סהדותא אחרינא הוא לגמרי ולא מצרפינן להו כלל ואי משום כיון שהדיין מעיד על ח"י עד השני הוי כאלו עד השני לפנינו ומצטרף להעד שמעיד בפנינו דע"א בע"פ וע"א בשטר מצטרפין זה ליתא כיון שאין הדיין עצמו מצטרף להעד שבפנינו א"כ לא מהימנינן לדיין כלל על ח"י עד השני כיון שאינו אלא ע"א על חתימת עד השני משא"כ כשע"א מעיד על כת"י ושני עדים מעידים על ח"י עד השני א"כ כיון שח"י עד השני נתקיים שפיר ע"פ שני עדים כשרים והוא ודאי ח"י עד השני הוי כאלו הוא בפנינו ומצטרף שפיר להעד שמעיד בפנינו על חת"י דע"א בע"פ וע"א בשטר מצטרפין והוי כאלו הם מעידים בפנינו שחת"י הוא והוי קיום מעליא וז"ב ונכון:

ט אלא ששנים מן השוק מעידין על הדיין וכו' קאי אדלעיל שע"א מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר לכך מצטרף אליו חתימת הדיין אבל כששנים מן השוק מעידין על העד והדיין אינו מועיל דהא על חתימת עד השני אין כאן אלא עדות הדיין לבד כ"כ המחבר בב"ה והסמ"ע והש"ך האריך בזה ע"פ סברת הריטב"א דל"ח שיזייף ח"י העד והדיין ולכך העלה שהגירסא ישנה בהר"ן עיקר דאם שני עדים מן השוק מעידים על העד והדיין כולה סהדותא חד הוא ומצטרפים דל"ח לזיופא ע"ש גם לפמ"ש לעיל בישוב קושית הריטב"א מתורץ גם כן קושית הב"י אך מ"מ לענין דינא כיון דבחידושי הרא"ה לכתובות מפורש כהב"י דחיישינן לזיופא וקושית הש"ס הוא דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא שאין כאן על עד השני רק קיום הדיין וגם פירש שם הא דאמר עד ודיין מצטרפין מיירי שבאין שני עדים דעלמא והעידו על כתב ע"א ודיין א' וא"כ להמסקנא אף בכה"ג אין מצטרפין א"כ מוכח שגירסת הב"י בהר"ן הוא האמת ונ"ל דאף לפי סברת הריטב"א וגם לפוו"ש למעלה דהוי עדות ע"י צירוף מ"מ כיון שאם העד היה מעיד לפנינו לא מצטרף עם הדיין ה"ה. כששני עדים מעידים על ח"י העד והדיין נמי אינו מועיל כיון שהעדים המעידים לפנינו אינם יודעים מגוף ההלואה רק שמקיימים חת"י העד ודיין לא עדיף קיום עדים הללו מאם העד והדיין לפנינו שאין מצטרפים ולא מהימנינן להו שאינו יפה כח הבן מכח האב ודברי הט"ז בזה אין בהם טעם וכן מוכח מדברי הריב"ש בסימן שפ"ב שכתב להדיא שאינו מועיל הכרת דיין החתום על החליצה ודיין החתום על האשרתא משום דעד ודיין אינן מצטרפים אם הם לפנינו וה"ה ע"י קיום חתימתן אף דמשמע מדבריו דס"ל דאמירת עד ודיין הוי קיים מעליא וכמ"ש לעיל ועיקר:

י להצטרף עם אחר כשר. הכי אמרינן בש"ס להדיא דבעינן שיהיה גדול עמו ונראה דלפמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ס"ו דמיגו שהיה טוען טענה שהיו עדים פסולים מכחישים אותו לא אמרינן כמו דאמרינן דלא אמרינן מיגו דהיה מכחיש הקול כמ"ש התוספות בפ' חז"ה בסוגיא דרבה בר שרשיה וה"ה להכחיש עדים פסולים נמי לא הוי מיגו יע"ש והביאו הש"ך בכללי המיגו א"כ ע"כ צ"ל דהכא מיירי שהלוה טוען מזויף אבל כשטוען אמנה או פרוע אף ששני עדים מעידין מה שראו בקטנותן נמי מהני דלית ליה להלוה מיגו דמזויף שא"ר להכחיש עדים פסולים אך מדברי התוספות ספ"ב דכתובות מוכח להיפך שכתבו שם בד"ה קיום שטרות דרבנן דהא מתניתין דנאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן מיירי במודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו דבכה"ג הוי הקיום מדרבנן ע"ש ואי ס"ל כהרא"ש ל"ל להש"ס לומר כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ת"ל דלאו מיגו הוא כלל שא"ר להכחיש עדים פסולים וגם למה בעינן שיעיד גדול עמו הא אף אם שניהם מעידים מה שראו בקטנם ליכא מיגו להלוה וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כהרא"ש דעדים פסולים גריעי מקול ודוחק גדול לחלק בין עדים המעידים מה שראו בקטנן לשאר פסולי עדות:

יא ויש מי שמכשיר. משמע אף ששני עידי הקיום קרובים למלוה וללוה כשרים וכן מוכח מדברי הרשב"א שהוכיח דין זה מהא דאמרינן הדיינים חותמים על השטר אע"פ שלא קראוהו ולא חיישינן דילמא העדים קרובים ללוה ואי אמרת דאם שניהם קרובים א"י לקיים השטר אכתי ניחוש דילמא שני העדים קרובים א"ו דאף ששניהם קרובים כשרים לקיום שטרות ורבים מקשים לדיעה זו מהא דאמרינן בפ' מי שמת ומבואר בט"ו סל"ה דחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד על כת"י אלמא דקרוב פסול לקיום שטרות ולק"מ דדוקא בהכרת עידי החתימה הקילו חז"ל בקיום שטרות כיון דאצורתא דחתימי קמסהדי ולא אגוף ההלואה אף דממילא נ"מ לגוף ההלואה הקילו חז"ל משא"כ כשחתנו מעיד על כת"י כיון דאמנה שבשטר מסהיד לא אקילו ביה חז"ל להאמין קרוב לעדות:

יב עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. עיין באה"ע סי' קמ"ב ס"ה ולעיל בסי' י"ז בש"ך סק"ד ע"ש:

יג וה"ה אם המיר. ע' בב"י שהביא דין זה בשם הריטב"א דיליף לה מהא דקי"ל בסי"ג דיכתוב ח"י אחספא אלמא דלא חשיבא עדות וה"ה בישראל מומר ואין מי שיעיד על ח"י היא מומר מחוי חת"י בב"ד ומדמי לה דהא לא חשיב עדות ומדכתב הריטב"א מחוי ח"י בב"ד משמע דאף שהמומר יודע שהקיום תליא בזה וגם ראה חתימתו שבשטר מ"מ הוי קיום מעליא בכה"ג ויש להבין דלא דמיא לההיא דסי"ג דהתם לא חשדינן ליה למשקר במזיד דהא אדרבה כשהוא מעיד שהוא כת"י נאמן לבדו אלא כדי שלא ליפוק נכי ריבעא דממונא אפומיה דחד סהדא מצריכינן ליה דליכתוב ח"י אחספא דזה לא הוי עדות מעליא דחתימתו מתקיימת ממילא ע"י דימוי אבל הכא בגזלן ומומר דחשדינן להו דמשקרי במזיד מאי מהני מה שכותב ח"י אחספא כיון שיודע שהקיום תלוי בזה וראה החתימה שבשטר ניחוש דילמא חתם א"ע במתכוין בדומה לחתימה שבשטר וצ"ל דהריטב"א סובר דאם איתא דחיישינן דדילמא כתב חתימתו בדומה לחתימה שבשטר אף בסי"ג לא היה מועיל מה דכותב ח"י אחספא דנהי דלא חשדינן ליה דמשקר מ"מ לא עדיף מע"א שזהו חתימתו אחספא ולא היו יכולין לקיים ממנו א"ו דלא חיישינן שחתם א"ע במתכוין דומה להחתימה שבשטר וכדפרכינן בש"ס מ"ש ביוצא מתח"י עצמו שטר כזה אין מקיימים ממנו משום דדילמא זייף ממנו אף ביוצא מתח"י אחר נמי נימא דילמא אזל וחזא ואתא וזייף ומשני כולי האי לא מצי מכוין ואם כן ה"נ אם איתא שהחתימה שבשטר אינה חתימתו אלא זיוף בעלמא א"כ לא היה יכול לחתום בב"ד חתימה כדומה לה ע"פ ראייה בעלמא אך אף שהדברים נכונים מ"מ אין ראיה לזה מההיא דליכתוב חת"י אחספא דהא המעיין בש"ס פ"ב דכתובות דף כ"א קאי התם אהיכא שיש עוד ע"א לקיים חתימתו שבשטר ולכך כשכותב ח"י אחספא נהי דלא הוי אלא כע"א שזהו חתימתו אחספא מ"מ כיון דממילא נתקיים חתימתו שבשטר מצטרף הוא לאותו עד שמקיים חתימתו שבשטר בלא זה משא"כ בגזלן ומומר שהן פסולין לעדות לגמרי י"ל דלא מהני מה שכותב ח"י אחספא:

יד אין קורעין אותו. ולא מגבינן ביה ואי תפיס לא מפקינן מיניה. וכתב הש"ך דה"ה בשטר ששנים אומרים פרוע הוא ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה וכן משמע להדיא בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס כ"ט ובס"ס זה עכ"ל ולפענ"ד צ"ע טובא בדין זה דהא התוס' בכתובות דף כ"ב ודף כ"ו והרא"ש והר"ן ורוב הפוסקים הסכימו דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמינן אחזקה כמסקנת הש"ס ביבמות פד"א דף ל"א וילפינן לה התם מנכסי דבר שטיא דזבין נכסי דתרי אמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין דמוקמינן ב' לגבי ב' ואוקי ארעא בחזקת מ"ק וא"כ נהי נמי דבתרי ותרי מהני תפיסה במטלטלין היינו משום כיון שנולד הספק לפנינו לא מפקינן מיד המוחזק בה עכשיו דחזקת ממון דהשתא מרע לה לחזקת מ"ק אבל הכא כיון דטעמא דשטרא דמהני בכל דוכתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ ה"נ בתרי ותרי יש ראיה וחזקה זו שלא פרע דאם איתא דפרע ה"ל ליטול השטר ממנו דליכא למימר דסמיך אעדים דדילמא ימותו או ילכו למד"ה כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד גבי שליש דאף שמסר לו השלישות בעדים מ"מ הימניה לשליש דילמא ימותו או ילכו למד"ה וכן נ"ל ע"כ דאל"כ בכל שטר יהיה נאמן לומר פרעתי בפני עדים ומתו או הלכו למד"ה א"ו דמ"מ ה"ל ליטול שטרו מידו ובשלמא גבי שובר ועדים מעידים שעידי השובר פסולים היו כתבו התוס' שפיר דמוקמינן השובר בחזקתו ולא מפקינן בשטרא דאיכא למימר דפרע וסמיך אשובר שבידו אבל בשטר ושנים אומרים פרוע וב' מכחישים י"ל אוקי תרי להדי תרי והשטר בחזקתו דאם איתא דפרע שטרא בידיה מאי בעי וליכא למימר כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ולא אזלינן בתר חזקה לגבי איסורא ה"נ גב' ממונא עדים מפקי מחזקה מדרבנן ואין מוציאין מיד המוחזק זה ליתא דא"כ למה הוצרכו התוס' והרא"ש לחלק בחלוקים שונים הא דאמרינן הכא גבי תרי ותרי דמהני תפיסה ובפ"ק דב"מ קי"ל תקפו כהן מוציאין מידו ומאי קושיא דילמא בשאר ספיקות הוא דלא מהני תפיסה משום דאוקי ממונא בחזקת מ"ק ולכך לא מהני תפיסה בכל טוען ברי משא"כ בתרי ותרי עדים מפקי מחזקה א"ו דהתוס' ס"ל דכיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לא החמירו אלא באיסורא ולא לגבי ממונא וע"כ צ"ל כן מדחזינן בנכסי דבר שטיא דמוקמינן בחזקת מ"ק ולא אמרינן דעדים מפקי מחזקה מדרבנן ואין מוציאין מיד המוחזק בה עכשיו דל"ל דהתם הטעם דכיון דתפיסת קרקע לאו תפיסה היא הא דמוקמינן בחזקת מרא קמא דלאו מטעם חזקה אתינן עלה אלא משום דהבעלים הראשונים חשיבי כמוחזקים וא"מ מידם מספק דהממע"ה זה ליתא דאם כן מאי מוכיח הש"ס פד"א גבי ספק גירושין וספק קדושין לענין צרת ערוה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן לה אחזקה לקולא דמותרת לשוק או ליבם מההיא דנכסי דבר שמיא דמוקמינן לה בחזקת בר שטיא ומה ראיה הוא דהתם הטעם דבעלים הראשונים חשיבי מוחזקים ומספיקא לא מפקינן ממונ' דהממע"ה אבל לענין איסורא בתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה דעדי' מפקי מחזקה והוי כדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר וספיקא דאוריית' מן התורה לחומרא כמו שהסכימו כל הפוסקים דלא כהרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"ו דנכסי דבר שטיא מטעם חזקה אתינן עלה דסלק עדותן כמאן דליתא ומוקמינן לה אחזקה קמייתא ולא החמירו חז"ל רק לענין איסור ולא לגבי ממון והא דכתב הרא"ש בפ"ב דכתובות היכא דשנים אומרים על אחד שהוא פסול וב' מכחישים הוא פסול לעדות ולא מוקמינן לי' בחזקת כשרות משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא י"ל דשא"ה כיון דלענין שבועה הוא פסול מדרבנן דחשוד אסור להשביעו כמבואר בר"ס צ"ב וכן לענין עדי גיטין וקדושין פסלינן ליה דמילתא דאיסורא הוא לא פלוג רבנן ופסלוהו לכל עדות שבעולם אבל בשאר דיני ממונות אף בתרי ותרי מוקמינן אחזקה ולא החמירו חז"ל גביה ולפ"ז הקשו התוס' והרא"ש שפיר כיון דחזינן דמהני תפיסה במטלטלין בתרי ותרי ולא מוקמינן אחזקה קמייתא אלמא כיון שנולד הספק לפנינו מהני תפיסה א"כ אף בתקפו כהן אמאי מוציאין מידו דהא התם נמי נולד ספק בפנינו לכך הוצרכו לחלק בחילוקים אחרי' וז"ב ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הש"ך מדברי התוס' בפ' מרובה ופחז"ה שהקשו בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז להימני לבתראי במיגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא ותי' לחד תירוצא דמיגו לא עדיף יותר מעדים ותרי כמאה ומאה כתרי וא"כ ה"נ בשנים אומרים השטר פרוע וב' אומרים אינו פרוע לא שייך לומר דיש ראיה שאינו פרוע משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דודאי חזקה זו לא עדיף יותר מעדים ומאה כתרי אך זה ליתא דא"כ תקשי היכא אמרינן פד"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאוריית' אוקמינן לה אחזקה קמייתא ומטעם חזקה אתינן עלה אף באיסורא נימא נמי דתרי כמאה ועוד תקשי מנכסי דבר שטיא דתרי אמרי דשוטה זבין ותרי אמרי חלים זבין דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא והוא מטעם חזקה כמו שהוכחתי לעיל ואמאי לא מהימני הני תרי דאמרי חלים זבין במיגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא דליכא למימר כתי' התוס' דמיגו לא עדיף יותר מעדים דאכתי תיהני המיגו להחזיק הקרקע ביד הלוקח ולהוציא מחזקת מ"ק כמ"ש התוס' בפחז"ה גבי הלכתא כרבה בארעא דמהני מיגו להוציא מחזקת מ"ק ע"ש ועוד קשה מהא דמשני בפ"ב דכתובות ד' כ"ב גבי שנים אומרי' מת ושנים אומרים לא מת לא תצא בניסת לאחד מעידיה ושנים אומרים נתגרשה ושנים אומרי' לא נתגרשה אם ניסת תצא ומוקי לה באומר עכשיו מת עכשיו גירשה דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי לן גיטך הרי אף דהיכא דליכא הכחשה מהימני תרי סהדי אף כי אמרי עכשיו גירשה כמ"ש הרשב"א והר"ן שם ובאה"ע סי' קנ"ב מ"מ כי איכא תרי שמכחישים אותם דלא נתגרשה מהימנינן להו להני סהדי טפי מטעם סברא זו דאחוי לן גיטך ותצא והולד ממזר ולא אמרי' דלא עדיף ראייה זו יותר מעדים ותרי כמאה א"ו נראה דהתוס' ס"ל דדוקא העדי' עצמם לא שייך להאמינם במיגו שיש להם עצמם נגד העדים אחרים דתרי כמאה וסלק עדותן לגמרי משא"כ היכא דאיכא מיגו או חזקה לבע"ד עצמו מהני טפי משום דכיון דתרי ותרי נינהו סלק עדותן כמאן דליתא ומהימנינן להבע"ד עצמו משום מיגו שיש לו או חזקה וכ"כ הכנה"ג בדיני מיגו שלו אות ס"ה בשם הראנ"ח דתרי ותרי ואיכא להבע"ד עצמו מיגו מהימן רק העדים עצמם לא מהני מיגו לגבייהו ע"ש ועיינתי בראנ"ח עצמו בח"ב סמ"א וראיתי שהביא ראיה ברורה לזה מדברי המרדכי סוף קדושין שמבואר להדיא דמהני מיגו להבע"ד עצמו בתרי ותרי ע"ש וא"כ ה"נ בשנים אומרים בשטר שהוא פרוע ושנים מכחישים אותם נמי אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא ומוקמינן השטר בחזקתו כיון דמהני מיגו להבע"ד בתרי ותרי ה"נ מהני החזקה דשטרך בידי מאי בעי דאלימא טובא דאפי' המלוה והלוה שניהם א"י אם השטר פרוע גובה המלוה חובו בחזקה זו כמבואר בסי' פ"ב אמנם באמת בדעת הש"ך נראה דס"ל כיון דחזינן בתרי ותרי דמהני תפיסה להוציא מחזקת מ"ק אף דכל תופס בעדים לא מהימן לומר שלי הוא או שחבירו חייב לו והוי גזלן גמור דהיינו נסכא דר"א מ"מ בתרי ותרי כיון שנולד לב"ד ספק בפנינו מהני התפיסה אף להוציא מחזקת מ"ק א"כ ה"ה בשטר כיון דאיכא שני עדים האומרי' פרוע ונולד ספק לפנינו איתרע שטרא ולא מצינן להוציא ממנו בשטר אף דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי אך מ"מ אין זה נראה שאין לדמות החזקות זו לזו דחזקת מ"ק הוא חזקה בלא טעם אלא דמוקימנן מילתא בחזקה קמייתא לכך כיון דאיכא תרי ותרי ונולד הספק לפנינו וגם תפס שהוא לעת עתה קצת בחזק' התופס לא מפקינן מיניה ולכך בקרקעו' כיון דלא שייך בהם תפיסה כולי האי מוקמינן בחזקת מ"ק משא"כ בחזקת שטרך בידי מאי בעי שהיא חזקה אלימתא מחמת טעם וראיה ומהני אף להוציא ממון מחזקתו הראשונה מה"ת נאמר דמהני תפיסה להוציא מחזקה זו אדרבה נאמר אוקי תרי להדי תרי ואוקי השטר בחזקתו וכ"כ הכנה"ג בכללי הקים לי בשם מוהרי"ק שורש ע"ב לחלק בין חזקת מ"ק שהוא חזקה דממילא בזה אמרי' חזקה דממונא עדיף אבל חזקה דא"א פורע בת"ז שהיא חזקה הבאה מחמת טעם לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מרא וכ"כ בתשובת מוהרי"ט בחלק אה"ע סי' כ"ז דחזקה שאין לה טעם עדיף מרובא דהוי כאנן סהדי ע"ש וא"כ ה"נ מה"ת נאמר דמהני תפיסה נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דלא מצינו גילוי לסברא זו בש"ס ואדרבה בפ"ב דכתובות גבי עכשיו גירשה מוכח דאף בתרי ותרי היכא דאיכא טעם וראיה להכחיש העדים שאומרי' נתגרשה אף שניסת לאחד מעידיה תצא ומפקינן אותה מבעלה והולד ממזר ודאי וכ"נ דעת הסמ"ע בסי' ע"א סק"ד וכ"מ מלשון הבעה"ת שהביא הש"ך שם בסק"ב ומה שהוכיח מל' הראב"ד שבבעה"ת שתיקן בשטרות לכתוב שיהא נאמן כשני עדים כשרים משום דאל"כ הוי כתרי ותרי אין זה ראיה כלל דלכך תיקן לכתוב כן הוא בכדי שלא יצטרך לישבע שבועת אשתבע לי משום דאם נאמר דתרי ותרי כמאן דליתנייהו דמי א"כ עכ"פ חייב לישבע שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך כשאר שטר גם מה שהוכיח הש"ך כאן מדברי תשובת הרשב"א שהביא הב"י אין ראיה כלל דהא התם מיירי בשני עדים שאומרים תנאי היה בשטר הלזה ועידי השטר מכחישים שלא היה תנאי ובזה אין שייך לומר דאוקי השטר בחזקתו דהא תנאי אינו טענה גרועה בעצמותו אלא משום דסתם שטר אין בו תנאי דאל"כ היו העדים כותבין התנאי מפורש בשטר וא"כ כששני עדים מכחישים שהיה בו תנאי אלא שעידי השטר עשו שלא כהוגן א"כ הוי תרי ותרי והממע"ה אבל בשני' אומרים שהשטר פרוע וב' מכחישי' אותם בזה אמרינן שפיר דתרי ותרי כמאן דליתנייהו דמי ומוקמינן השטר בחזקתו שודאי לא נפרע דאם איתא דפרע שטרא בידיה מאי בעי וכ"ש לשיטת הסוברים דלא מהני תפיסה בעדי' בתרי ותרי אם לא שתפס בלא עדי' כמבואר בר"ן וכן לשיטת הרשב"א בתוס' דמוקי לה בעידי שובר אבל בשטר לא מהני תפיסה להוציא מחזקתו הראשונה א"כ ה"ה הכא אוקי תרי להדי תרי ומוקמינן השטר בחזקתו הראשונה וכן כלפענ"ד עיקר ועמ"ש בס"ק שאח"ז:

טו וכ"ז שכבר מתו העדים. וכתב הסמ"ע פירוש ואז לא באו לפסול העדי' וכן אם באו שנים ואמרו שקרובים בנשותיהם היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדים אלא לפסול את השטר כ"כ הר"ן עכ"ל וז"ל הר"ן והאי פסולי עדות ליכא לפרושי גזלנין דאי הכי אפי' בשכת"י יוצא ממ"א מהימני דאגופייהו דסהדי מסהדי אלא כי אמרו פסולי עדות היו היו קרובים בנשותיהם עכ"ל וסיים ע"ז הב"י כלומר שאינם מעידים על גוף העדים שהם פסולי' והכנה"ג הקשה דהא אפי' נפרש קרובי' בנשותיהם ע"כ צ"ל שהיו קרובים ונתרחקו דאי לא סוף סוף על גופן של עדים הם מעידים וכה"ג מהימני למיפסל וכיון שכן אפי' נפרש גזלנים היו אפשר לומר דאמרי גזלנין היו ועכשיו חזרו בתשובה ובכה"ג לא על גופייהו דסהדי מסהדי אלא על גופו של עדות עכ"ד והנה מדבריו נראה דס"ל דעיקר טעמא של הר"ן הא דא"נ לומר שהם קרובים הוא משום דעכשיו נתרחקו ובאמת מדברי הב"י והסמ"ע נראה דס"ל דעדים א"נ לומר על עדים אחרים שהם קרובים אף עכשיו דכיון שאין מעידין על גוף העדים שהם פסולי' אלא שהם קרובים זה לזה או למלוה ולוה א"כ לאו אגופייהו דסהדי מסהדי וא"נ והא דנקט הר"ן קרובים בנשותיהם היו כשחתמו ועכשיו נתרחקו היינו משום דלשון הברייתא הכי משמע דנקט פסולי עדות היו משמע דעכשיו אינן פסולי' וכ"כ הב"י לפרש דברי ר"ן שכתב במתני' על פסולי עדות היינו שהיו קרובי' ונתרחקו שהוא מה"ט ע"ש. אך לפ"ז קושית התוס' בכתובות דף כ' ד"ה אלא קושיא אלימתא היא שהקשו למאי דקי"ל בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז כ"א באה בפ"ע ומעידה א"כ אמאי מיחשב הכא תרי ותרי הרי אין מכחישים אותם לומר שלא לוה כלום אלא שאומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם וליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטרא ובע"כ צ"ל כתירוצי התוס' שם דאיירי שאומרים שקרובים היו משונלדו דבכה"ג לא מוקמינן להו בחזקת כשרות או דהכא לא מוקמינן להו אחזקתן משום דדילמא אלו הוי קמן דילמא הוי מודי ולפ"ז היה יוצא לנו דין חדש דאם אלו העדי' אומרי' שמשגדלו נעשו קרובים בנשותיהם ועידי השטר הם לפנינו ומכחישים אותם מגבינן ביה בשטרא וזה סתירה גדולה לדברי הב"י בסי' מ"ה והביאו הסמ"ע שם בס"ק כ"ט גבי שטר שהיו עידיו מרובים ונמצא אחד מהן קא"פ ואין העדים קיימי' לשאול אותם דאם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום ה"ז השטר בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר דתלינן דרווחא שביק ובא הפסול וחתם וכתבו הב"י והסמ"ע דאם עידי השטר קיימים צריך לשאול אותם והעדים עצמן נאמנים ואם הם אומרים שלא ישבו כולם לחתום ועדים אחרי' מעידין עליהם שישבו כולם לחתום אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ד והרי התם לא נפסלו הכשירין אלא בשעה שנצטרפו להפסולים ועידי השטר לפנינו ומכחישים אותם שלא נצטרפו כלל א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה דלהוי כשתי כיתי עדים המכחשים זא"ז וליתכשר השטר לגמרי ובזה יש לדחות ג"כ הוכח' הב"י שהוכיח מלשון הרמב"ם שכתב והרי אין העדי' קיימים כדי לשאול אותם משמע דאם הם קיימים נאמנים לומר שישבו כולם לחתום ואין זה חוזר ומגיד ולפמ"ש אין כאן הוכחה די"ל דלכך כתב שאין העדים קיימים שאלו היו העדים קיימים אף שעדים אחרי' מעידין עליהם שישבו כולם לחתום מ"מ הן נאמנים בעצמם לומר שלא ישבו כולם לחתום ומגבינן בשטרא דהוי כזו באה בפ"ע ומעידה אך כ"ז לשיטת הב"י והסמ"ע דבפסול קורבא לא מהימני בתראי למיפסלינהו והוי כתרי ותרי אבל לפי שיטת הכנה"ג דאף בפסול קורבא מהימני בתראי דברי הב"י והסמ"ע בסי' מ"ה נכונים לדינא וכמו שאבאר. והנה באמת לי נראה עיקר כשיטת הכנה"ג דאף לענין פסול קורבא נאמנים שני עדים להעיד שעידי השטר הם קרובים לקרוע השטר לגמרי ולא הוי כתרי ותרי והכי משמע לי מפשט'

דמתניתין דר"פ ז"ב זה פוסל עידיו של זה וזה פוסל עידיו של זה דברי ר"מ וחכמי' אומרי' אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קא"פ אבל אם היו כשרים א"י לפוסלן ומדקתני זה פוסל עידיו של זה וזה פוסל עידיו של זה הרי דאף התובע יכול לפסול עידיו של הנתבע ועלה קתני אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין אלמא כשהתובע מביא ראיה שהעדים של הנתבע הן קרובין יכול לפוסלן וחייב הנתבע לשלם ולא הוי כתרי ותרי משום דאף בפסול קורבא אגופייהו דסהדי קמסהדי ונאמנים לפוסלן וכן מוכח להדיא מדברי התוס' דהא בפ' מרובה דף ע"ב ע"ב כתבו וז"ל ובשנים החתומי' על השטר ובאו שני' מן השוק ואמרו פסולי עדות היו דאמר התם אי כת"י יוצא ממ"א א"נ אלא הוי תרי ותרי צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הרי אלו נאמנים אפי' היו בפנינו עכ"ל ואפ"ה בכתובות כתבו התוס' דפסולי עדות דקתני לא שאומרי' שעדיין פסולים דא"כ אמאי א"נ אלא פסולי עדות היו אז ועכשיו הם כשרים הרי להדיא אף דהתוס' במרובה מוקי לה בפסול קירבא וכן התוס' בכתובות דף כ' ד"ה אלא מוקמי להברייתא בפסול קורבא אפ"ה כתבו דאי הוי אומרים שעדיין הם פסולים נאמנים ולא הוי כתרי ותרי ומ"ש הש"ך בזה בס"ק ק"ב הוא דוחק עצום ע"כ העיקר בזה דאף בפסול קורבא נאמנים עדים אחרים לומר שעידי השטר הם עכשיו קרובים ולא הוי כתרי ותרי אלא דהכא כיון שאומרים שעכשיו הם כשרים הוי תרי ותרי ומה שהקשה הכנה"ג דאמאי לא מוקי לה בפסול גזלנותא ועכשיו חזרו בתשובה נראה דיש לחלק בין פסול קורבא לפסול גזלנות דבגזלנות אף בכה"ג א"נ העדים שבשטר להכחישם ולא הוי כתרי ותרי והוא משום דאמרינן בפ' מרובה דף ע"ג דלרבא עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל משום דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דסמכ' אהני סמוך אהני ואין לך בו אלא חידושו וקאמר התם דבפסול גזלנותא נפסל למפרע דלא הוי חידוש כלל ויש להבין דפסול גזלנותא נמי נאמר מאי חזית וצ"ל דפסול גזלנותא שאני דמה שהאמינה התורה לומר אף על שנים שהם גזלנים הוא משום דעל גופייהו דסהדי מסהדי שהם גזלנים א"כ לא שייך לומר מה חזית דסמכ' אהני סמוך אהני דהני לגבי עצמן נוגעים בעדותן נינהו וע"כ צריכין הם לומר שהן אינן גזלנים ולכך הימנינהו רחמנא לבתראי כיון שהם על גופייהו דסהדי מסהדי שהן גזלנים משא"כ בהזמה שהם מכחישים. את העדות בזה שייך שפיר לומר מאי חזית דמהימנית להו שהעדות שקר סמוך אהני שהעדות אמת כיון שאין הדבר נוגע לגוף העדים ולמה להו לשקר אלא דחידוש הוא וכ"כ הרמב"ן בחידושיו דברים אלו בקצרה דכשהם חיים מצי למיפסלינהו שהרי הם אינם נאמנים לומר אין אנו גזלנים שהם נוגעי' בעדותן עכ"ל הרי להדיא דלכך מצי אחרים למיפסלינהו בגזלנותא כיון דאגופייהו דסהדי מסהדי שהן גזלנים לא שייך לומר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דלגבי עצמם לאו עדים הן דנוגעים בעדותן נינהו ולפ"ז ה"ה אם שנים מעידים על שני עדים שהן קרובים מהימני נמי למיפסלינהו אף דלאו אפסול הגוף קמסהדי ואין הדבר נוגע להעדי' דמה איכפת להו אם הם קרובים או לא מכל מקום כיון דשני עדים כשרים מעידי' עליהם שהן קרובים מהימני דחזקה דשני עדים כשרים ודאי קושטא קאמרי שהן קרובים דהלא הרבה קרובים זה לזה יש בעולם ומהימני שאלו העדים הם קרובים כיון דאגופייהו מסהדי מאי אמרת הלא העדים בעצמם אומרי' שאין קרובים ולמה להו לשקר זה ליתא כיון דהתורה פסלה הקרובים לעדות משום דקרובים משקרי טפי א"כ מהימנינן לעדי' אחרים לומר שעדים אלו הן קרובים ומה שהן אומרים שאינן קרובים הוא משום דקרובים נינהו ומעידים בשקר להפסיד ממון בעדותן ולכך משקרים נמי בזה לומר שאינן קרובים בכדי שיתקיים עדותן אך כ"ז שייך כשהעדים אחרים מעידין עליהם שעדיין הם קרובים אבל היכא שהם מודים שעכשיו הם כשרים אלא שבשעת חתימתם היו קרובים ונתרחקו א"כ כיון שעידי השטר חשובים כמעידים שמעולם לא היו קרובים כדפריך הש"ס תרי ותרי נינהו דעידי השטר הם כמעידים עכשיו לפנינו שמעולם לא היו קרובים א"כ עידי השטר יכולין להכחיש אותן העדים שמעידין עליהם שהיו קרובים ונתרחקו כיון דאף לפי עדותן הם כשרים עכשיו לכל עדות שבעולם להבא וכן לשעבר להעיד מה שראו קודם שנעשו קרובים אם כן ה"נ מהימני עכשיו לומר שמעולם לא היו קרובים כיון שהם אינם נוגעים בעדות כלל והאחרים לאו אפסול הגוף קמסהדי אלא הא דנאמנים לומר שהם עכשיו קרובים הוא משום דתרי כשרים מהימני לכל עדות שבעולם והם. בעצמם א"נ להכחישם מפני שהם קרובים וקרובים משקרי טפי מה שאין כן כשהן עכשיו כשרים אם כן אף הם נאמנים עכשיו לכל עדות שבעולם ונאמנים להעיד שמעולם לא היו קרובים דעדות חדש הוא ואינן נוגעים בעדותן כלל ומהימני והוי תרי ותרי אך כ"ז שייך בפסול קורבא אבל בפסול גזלנותא שאחרים מעידים עליהם שבשעה שחתמו על השטר היו גזלנים אף שאומרים שעכשיו חזרו בתשובה מכל מקום אין עידי השטר יכולים עכשיו להכחישם שמעולם לא היו גזלנים שנוגעים בעדותן נינהו שא"ר לעשות א"ע רשעים אף שעה אחת דהא מה"ט א"נ עידי השטר לומר פסולים היינו בגזלנותא ועכשיו חזרנו בתשובה אף באין כתב ידם יוצא ממ"א משום דאין אדם משים א"ע רשע אף שעה אחת ולכך נאמנים העדים האחרים לומר דגזלנים היו כשחתמו כיון דאפסיל הגוף קמסהדי וליכא מאן דמכחיש להו ומעתה דברי התוס' דפ' מרובה ודפ"ב דכתובות עולין יפה ומדוקדקים היטב ודוק היטב כי הדברים נכונים למבין ועיקר לדינא. ומעתה מה שהקשו התוספות למאי דקי"ל בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה כ"א באה בפ"ע ומעידה אמאי חשיבי כתרי ותרי הא בהלואה גופה לא אתכחשו ועדות אחרת היא אינה קושיא דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל בפרק ב' דכתובות דף כ"ב דשנים שהעידו על אחד שהוא פסול ושנים מכחישים אותם הוא כשר לעדות דמוקמינן ליה בחזקת כשרות כמו בשתי כיתי עדים המכחישים זו את זו אבל לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והט"ו בסימן ל"ד סכ"ח דההוא גברא פסול מספק לק"מ קושית התוספות דה"נ כיון שעדים אחרים מעידים עליהם שעידי השטר פסולים היו בעת חתימתם ונאמנים הם בכך אף היכא דליכא פסול הגוף אלא שאתה אומר כיון שעידי השטר הם כשרים עכשיו הרי הם כעדים אחרים ויכולים להכחישם שמעולם לא היו קרובים אם כן הוי כמו שנים אומרים על אחד שהוא פסול ושנים אומרים שהוא כשר דההוא גברא פסול מספק והכי נמי השטר פסול מספק ולא מפקינן ממונא ול"ד לשתי כיתי עדים המכחישים זו את זו דכ"א באה בפני עדים ומעידה בעדות אחרת דהתם כיון שאחת מהן ודאי כשרה מוקמינן לכל כת בחזקת כשרות ואמרינן דזו היא הכשרה מה שאין כן באדם אחד דשנים אומרים עליו שהוא פסול ושנים מכחישים אותם ההוא גברא פסול מספק כמ"ש הרא"ש והר"ן גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהן וכמ"ש הח"צ בהגהות הט"ז בסי' ל"ד סכ"ח ע"ש וה"נ כיון שעדים אחרים אומרים שעידי השטר פסולים היו בעת החתימה אף שעידי השטר שהם עכשיו כשרים מכחישים אותם הוי כתרי ותרי באדם אחד והשטר פסול מספק והדרישה בסי' זה שהעתיק דברי התוס' לדידן לא. דק וזה נמי כוונת הרי"ף בסוגיא שם שהוכיח דב' אומרים על אחד שהוא פסול וב' מכחישים דההוא גברא פסול מספק מסוגיא דהכא דשנים אומרים פסולי עדות היו דלא מגבינן בשטרא דתרי ותרי נינהו ולא מוקמינן להו בחזקת כשרות ולכאורה הדברים תמוהים דמאי חזית לאוקמי עידי השטר בחזקת כשרות לוקמי עדים האחרים בחזקת כשרות וכן תמהו בזה הרמב"ן במלחמות והר"ן ומ"ש הרמב"ן דאפשר לומר דניקמי עידי השטר בחזקתייהו דמסתמא השטר נעשה בכשרים הוא תמוה דהא מה"ט גופיה הוא דחשבינן עידי השטר כשנים אף שהם אינם לפנינו כלל אלא דאמרינן כיון דמסתמא נעשה השטר כדין הוי כאלו עידי השטר לפנינו ומכחישים לעדים אחרים וכמ"ש הרא"ש בסוגיא זו וא"כ שוב היכי מהימנת להו מה"ט גופא ולפמ"ש ניחא דלהרי"ף הוי קשיא ליה קושית התוס' דליהוי כב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דכשרים לעדות אחרת וה"נ הרי אינן מכחישין זא"ז בגוף הלואה לזה הוכיח דבאדם אחד הוא פסול לעדות אחרת וכמ"ש וז"ב ודברי רבינו זקיני מוהרש"א ז"ל בב"ב פחז"ה דף ל"א ע"ב ד"ה ור"נ כר"ה מטין לכל מ"ש בזה ע"ש. ומעתה גם דברי הב"י והסמ"ע בסי' מ"ה נכונים במה שפסקו בשטר שהיו עידיו מרובים וחתום ביניהם קרוב או פסול ועידי השטר אומרים שלא ישבו לחתום ביחד ועדים אחרים מכחישים אותם דהוי כתרי ותרי ולא מגבינן בשטרא ולא אמרינן דהוי כשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז משום דכיון שהעדים אחרים אומרים עליהם שפסולין היו בעת שחתמו כיון שנצטרפו לקרובים ומהימני בזה א"כ אף שעידי השטר שהם כשרים עכשיו מכחישים שמעולם לא נצטרפו ה"ל כתרי ותרי שמכחישים זא"ז באדם אחד אם הוא פסול או כשר דפסלינן להאי גברא מספק אך כ"ז לפי סברתינו דכששני עדים באים לפסול עדים אחרים אף לא בפסול הגוף מהימני בתראי ולא מיחשבי כתרי ותרי אבל אי אמרינן דכל שאינו פסול הגוף לא מהימני עלייהו כלל כמשמעות סתימת הראשונים א"כ כיון דהוי תרי ותרי הוי כהכחשה גרידא בדבר אחד ויש להאמין את עידי השטר בגוף ההלואה כיון דבזה לא אתכחשו ודוק ובאמת מזה יש להוכיח דשני עדים נאמנים לפסול עדים אחרים אף בלא פסול הגוף דא"א דפסול שאינו בגוף מיחשבי כתרי ותרי א"כ שני עדים שמעידים על עדים שהעידו בב"ד שהן נוגעים בעדותן שיש להם חלק באותה התביעה והעדים שהעידו בב"ד מכחישים אותם יש לנו להאמין להעדים שהעידו בב"ד כיון דהוי תרי ותרי ובגוף ההלואה לא אתכחשו כקושית התוס' ובתשו' הרא"ש כלל נ"ח ס"ה משמע להיפך שכתב שם בראובן שתבע משמעון וכפר שמעון והביא ראובן עדים לדבריו ואמר שמעון שהעדים פסולים שהם הודו בפני עדים שיש להם חלק באותה מנה שתבע ראובן לעצמו ופסק שם דאם קודם שהעידו העדים אמרו כבר לפני עדים שהמנה שתבע ראובן משמעון הם שותפים בו העדות שהעידו אח"כ אינו כלום ע"ש וכמבואר בש"ע סי' ל"ג ס"ג ומשמע אף שהעדים שהעידו מכחישי' אותם שאין להם חלק בו אפ"ה לא מהימני א"ו דאף בפסול שאינו בגוף מהימני בתראי אך מ"מ דברי הב"י והסמ"ע בסי' מ"ה צל"ע לדינא לפמ"ש בס"ק הקודם דב' אומרים בשטר שהוא פרוע וב' מכחישים דמוקמינן השטר בחזקתו וגבינן ביה א"כ אף דאמרינן בש"ס דהיכא דב' אומרים שעידי השטר פסולים לא מגבינן בשטרא דהוי תרי ותרי ולא אמרינן דמוקמינן השטר בחזקתו דמסתמא נעשה בכשרים היינו משום דהא דחשבינן לעידי השטר כשנים אף דליתנייהו קמן הוא משום חזקה זו גופה כהרא"ש משא"כ כשעידי השטר הם לפנינו ועכשיו הם כשרים ומכחישים אותם א"כ כיון דבלא"ה הוי ב' וב' שפיר י"ל דאוקי תרי להדי תרי ואוקי השטר בחזקתו שודאי נעשה כדין בכשרים ודוק היטב בכ"ז ועיין מ"ש בסי' כ"ט ובס"ס ל"ח:

טז אלא דאי תפס לא מפקינן מיניה. וה"ה אם הוא שובר זכה הלוה במה שבידו והשובר כשר דאוקי ממונא בחזקת מריה כ"כ התוס' והג"א בשם הרשב"א בעל התוס' אך בחידושי הרשב"א בגיטין דף ע"ח הקשה שם בשם הרב רבינו אלחנן ומאי דמוקי רבה ור"י מתניתין דמחצה על מחצה בשני כיתי עדים א"כ היכי קתני התם בסיפא וכן לענין החוב זרק את החוב ואבד מחצה על מחצה יחלוקו אמאי יחלוקו הא ה"ל תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ותי' בתוספות דהכא לתרווייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתיה שהוא מחויב לו קודם שנולד הספק וללוה איכא חזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה והלכך יחלוקו עכ"ל ואם כן לכאורה ה"נ בשובר הדין כן כיון דאיכא ב' וב' יחלוקו אך יש לחלק דהתם מיירי שהלוה והמלוה נמי מסופקים אם היה קרוב לו כע"ש הרשב"א שם להדיא לכך הדין דיחלוקו משא"כ הכא שהלוה טוען ברי שפרע וכיון דאיכא תרי ותרי לא מפקיעינן מידו אך במרדכי שם הקשה אפרש"י דה"ל למימר לענין החוב הממע"ה משמע דלא ס"ל כהתוס' שברשב"א שם יע"ש:

יז אנוסים היינו מחמת נפשות. ונראה שאם הוא בגוונא שיהרג ואל יעבור כגון שמכוין להעבירו על דת וכיוצא בזה א"נ אף דאית להו מיגו כמו באנוסים מחמת ממון ואף לשיטת הריב"ש שהובא בש"ע אה"ע ס"ס מ"ב דבכה"ג אם עברו אינם נפסלים לעדות כיון שמחמת אונס עברו מ"מ כיון שעשו שלא כדין א"נ למשוי נפשייהו רשיעי ואף במיגו לא מהימני ובתומים נסתפק בזה ומשמע דפשיטא ליה דכל היכא דאמרי' א"א משים א"ע רשע היינו דוקא היכא שפוסל א"ע לעדות ולשבועה וזה ליתא ואשתמיט ליה דברי הריב"ש בסי' שנ"ו שכתב לענין מכירת משכון שלא ברשות ב"ד וז"ל ואני אומר שאין להאמינו במיגו לשויה נפשיה רשע כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה וכו' ואע"ג דהא לא משמע להו לאינשי דליהוי רשע בשביל מכירת משכון או פקדון בלא רשות ב"ד בשביל חובו מ"מ כיון דלית ליה למיעבד הכי לא מהימנינן ליה במיגו דה"נ אמרינן גבי אמנה היו דברינו דאין נאמנים דעולה היא ופירשו ז"ל אף באין כת"י יוצא ממ"א ואע"ג דלא משמע להו לסהדי דליהוי רשיעי בהכי כיון שבעלי דבר נסמכים בה מ"מ כיון דעולה היא ולא מצי למיחתם עלה לא:

מהימני במיגו ובנידון זה נמי עכ"ל הרי להדיא אף דבמכר משכון שלא ברשות ב"ד פסק הריב"ש שם והובא בסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק מ"א שהוא כשר לעדות ולשבועה משום דלא משמע לאינשי דליהוי גזלן בהכי מ"מ א"נ אף במיגו לומר שעשה שלא כדין ולשויה נפשיה רשע וכ"מ להדיא בחי' הרשב"א בפ"ב דכתובות גבי הא דמשני ר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ע"ש ועוד הארכתי בזה במ"א וז"ב ונלמד מדברי הריב"ש דעדים שחתמו על שטר אמנה אינן נפסלים לעדות ולשבועה כמו במכירת משכון שלא ברשות ב"ד בסי' ע"ג ויש להסתפק לפ"ז בעדים שאמרו אמנה היו דברינו באין כת"י יוצא ממ"א ויש עדים אחרים שמעידים עליהם שכבר חתמו עידי השטר פעם אחרת על שטר אמנה אי בכה"ג נאמנים עידי השטר לומר דשטר זה שמקיימים הוא אמנה דלא שייך לומר דלא מצי למשוי נפשייהו רשיעי כיון דבלא"ה יש עדים שכבר עברו עבירה זו א"ד דמ"מ א"נ לומר שעברו ב' פעמי' על עבירה זו וצ"ע:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה