שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
מה
א דשנים יקראו לפניהם והן חותמין. זו היא שיטת הרא"ש והטור דשנים קורין והן חותמין אף לכתחילה אך הש"ך הכריע כשיטת בעל העיטור והב"י דאף בשנים קורין לא מהני לחתום לכתחילה ע"פ אף שהם מסל"ת אך דעבד מהני אף בלי מסל"ת אך שיטת בעה"ע גופיה הביאו הרא"ש לחלק בין מסל"ת או לא דכתב ומסתברא בשאר שטרות דאי מקרי להו לתרי דידעי למקרי במסל"ת חותם כדאמר בשטרא פרסאה אך הרא"ש השיג עליו דלא בעינן מסל"ת אלא בנכרי משום דאי הוי ידע דסמכינן עליה הוי משקר אבל בי תרי ישראל לא חשידי לשקר ובאמת דברי בעה"ע תמוהים מאוד דהיכי שייך בישראל מסל"ת דכי חשידי שני עדים לשקר ואי דס"ל כיון דחותם ע"פ הקוראין לפניו מיחשב כעד מפי עד א"כ מנ"ל דמהני מסל"ת דהא בשטרא פרסאה לא שייך עמפ"ע דהא קורין לפני ב"ד וא"כ הכא דלא מהני לחתום ע"פ הקוראים אף שהם שני עדים כשרים משום דהוי עד מפי עדים מנ"ל דמהני לחתום ע"פ מסל"ת דאטו בעד מפי עד מהני מסל"ת ונ'ל לתרץ דברי בעל העיטור בט"ט דהנה יש להקשות הא דבגיטין כ"ע מודים דקורין לפניהם וחותמין ולשיטת התוס' בעינן דוקא שני עדים כשרים הא אמרינן בגיטין ס"פ האומר דף ס"ז אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו דהגט כשר ולא תעשה כן בישראל ופריך הש"ס כיון דכשר אמאי לא תעשה כן בישראל ומשני דחיישינן שמא תשכור עדים ופריך ומי חיישינן והתניא עדים החתומים וכו' ומשני מעשה לא עבדי דיבורא עבדי ופירש"י דיבורא עבדי אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל צוה ופירשו התוס' כיון שהדבר לא נגמר ע"פ דבורם וצריך מעשה אחריו עבידי דמשקרי ויש פוסקים דהגט פסול מדרבנן מה"ט כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"כ סק"ז ע"ש וא"כ כיון דחזינן דחיישינן לעדים דמשקרי לומר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אף בלי צווי הבעל משום שהוא דיבורא בעלמא שהם אומרים לאחרים לעשות א"כ מה מועיל בגיטין קורין לפניהם אף שהם שנים לחתום על פיהם דהא כיון שהעדים אלו אינם עושים כלום רק שאומרים שכך כתוב בשטר ומצוים לעדים לחתום א"כ כיון שאינו אלא דיבורא בעלמא חיישינן דמשקרי אך זה לק"מ דהא חזינן דהש"ס דקדקו לומר דחיישינן שמא תשכור עדים ולא קאמרי בפשיטות כיון שהוא דיבורא בעלמא חיישינן דמשקרי אלמא חזינן דהש"ס ס"ל דאף שהוא דיבורא בעלמא לא חששו חז"ל דמשקרי בחנם דחזקה אין אדם חוטא ולא לו אלא דחז"ל חששו דבכה"ג שאינו אלא דיבורא בעלמא משקרי בעבור הנאת השכירות וא"כ בשלמא באומר אמרו שייך שפיר למיחש דילמא תשכור עדים שיאמרו שכן צוה הבעל אבל הכא בקורין לפניהם וחותמין לא שייך למיחש דתשכור עדים דמנא ידעה לאיזה שנים מן השוק יצוו העדים לקרות לפניהם שתשכור אותם ולמשקרי בחנם לא חשדינן להו אף שהוא דיבורא בעלמא ולפ"ז ניחא שיטת העיטור די"ל דבעל העיטור ס"ל דפלוגתא דת"ק ורשב"ג מיירי בשנים קורין לפניהם והוי קשה ליה קושית הרא"ש דבשנים קורין מ"ט דרשב"ג דפסל בשאר שטרות וצ"ל דטעמא דרשב"ג דכיון שהוא דיבורא בעלמא חיישינן למשקרים אף בלא הנאת שכר ודוקא בגיטין הקלו משום תקנת עגונות קורין לפניהם וחותמים ולא חשדינן להו דמשקרים בלא הנאת שכר ודוקא באומר אמרו החמירו חז"ל דשייך שמא תשכור עדים וא"כ יפה פסק הבעה"ע כיון דאזלינן בשטרא פרסאה דמהימנינן אף לנכרים במסל"ת אלמא אף דחשידי לשקר מ"מ מהני מסל"ת א"כ ה"ה בשני ישראל קורין מהני במסל"ת אף שהוא דיבורא בעלמא זה נ"ל נכון מאוד בדברי העיטור ולפ"ז י"ל דבשנים קורין אף בדיעבד לא מהני בשטרות כיון שאינו אלא דיבורא בעלמא עבידי דמשקרי והשטר פסול כמו בגיטין באומר אמרו דיש פוסלים הגט מדרבנן מה"ט כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"כ. אך מדברי הטור והמחבר לק' בסי' רמ"ד שהביאו בשם הרמב"ן להכשיר באומר אמרו בשטר מתנה משמע דדוקא גבי גט חיישינן שמא תשכור עדים ולא בשאר שטרות אך י"ל דהרמב"ן ס"ל דאף בגיטין אינו אסור באומר אמרו אלא לכתחילה ובאמת אף בשטר מתנה אסור לכתחילה אלא דלא נחית התם לזה ע"ש וגם י"ל דאף הבעה"ע דס"ל דאף בשנים קורין לפניהם בעינן מסל"ת אינו אלא לכתחילה משום דחיישינן דמשקרי כיון שאינו אלא דיבורא בעלמא ובמסל"ת מותר אף לכתחילה אבל בשנים קורין לפניהם וחתמו כשר אף בלא מסל"ת:
ב ואי איתנייהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למקרי וכו' מפשטא דלישנא משמע דאי ליתנייהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למיקרי השטר כשר דמוקמינן לסהדי אחזקה שבודאי עשו כהוגן ואקרי למאן דידע למקרי אלא היכא דאיתנייהו לסהדי קמן שיילינן להו כדי לברר הדבר והם נאמנים אף שכתב ידו יוצא ממ"א דכיון דאינם יודעים למקרי איתרע שטרא וכמ"ש הב"י והסמ"ע בס"ק כ"ט לענין שטר שחתומים בו קרובים או פסולים וע"ש אך לפי מה שהעלה הש"ך דשנים קורין לפניהם לא מהני לחתום לכתחילה אף במסל"ת דהלכה כרשב"ג דבשטרות אסור לחתום אף בשנים קורין לפניהם אלא דבדיעבד השטר כשר א"כ יש לדון בדין זה טובא דכיון שידעינן דלא ידעי למקרי וא"כ אף דאקרוהו למאן דידע למקרי ע"כ שלא כדין עשו וא"כ ניחוש דילמא לא אקרוהו כלל דהא איתרע החזקה שלהם כיון דע"כ שלא כדין עשו א"כ דילמא יש פסול גמור בהשטר ובענין זה מבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף ל' בהגה דאם נמצא פסול בהו רשאה או דמוכח דמסדרי הגט היו הדיוטות חיישינן דילמא יש ג"כ פסול אחר גמור בהגט וע"ש וא"כ ה"נ י"ל כן ואולי י"ל דמ"ש הט"ו ואי איתנייהו לסהדי קמן היינו דבאיתנייהו קמן ויש תקנה בשאלה דשיילינן להו אבל כי ליתנייהו קמן וקים לן בהו דלא ידעי למיקרי באמת השטר פסול לגמרי ותמיהני מסתימת האחרונים בזה וע' בתשובות המיוחסו' להרמב"ן סי' ע'יז וע"ש:
ג אפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר. הה"מ בפכ"ז מה"מ כתב דכתבו המפרשים שאפילו באו עדים והעידו על מה שכתוב למעלה ולא נוסף בו כלום דפסול דכל שטר שלא נעשה כתקנת חז"ל אינו שטר וכ"כ הרשב"ם והרא"ש וכתב הב"י דאף למ"ש לעיל בר"ס מ"ד דאם לא החזיר מענינו של שטר בש"א השטר כשר דשא"ה שהשטר עצמו כשר דליכא למיחש ביה לזיוף דהא אין למידין מש"א אבל הכא השטר עצמו עשוי בפיסול עד שיבאו ויעידו עליו להכשירו וא"כ אף שהעידו עליו הרי השטר עשוי שלא כתקנת חז"ל ואינו שטר ולי היה נראה דהטעם הוא משום דאנן קי"ל דאין כותבין שטר על דבר שיכול להזדייף כדאיתא בר"ס מ"ב ואף עידי מסירה לא מהני דקי"ל כר"א דבשטרות לא מהני עדי מסירה משום דכתיב למען יעמדו ימים רבים בעינן דוקא דבר הראוי לעמוד ימים רבים וגזה"כ הוא כמ"ש התוס' והרא"ש בפ"ב דגיטין דף ה"נ וע"ש וא"כ ה"נ בהרחקת שני שיטין הוי כשטר שיכול להזדייף דהא יכול להוסיף ולכתוב תנאי בשטר לבטל כל השטר וא"כ פסול מדאורייתא מגזה"כ דבעינן יכול לעמוד ימים רבים וכ"נ דעת הרמב"ם דבפ"א מה"ג פסק בגט כשהרחיקו שני שיטין כשר בע"מ והביאו הרב בהג"ה באה"ע ר"ס ק"ל והכא סתמו דהרחיק שני שיטין פסול משמע דאף ע"מ לא מהני א"ו כמ"ש הב"ש שם בסק"ג דשטרות שאני דבעינן שיהיה עומד לימים רבים והוי כמו שכתבו על דבר שיכול להזדייף דכשר בגיטין ופסול בשטרות וע"ש אך מדברי הפוס' לא משמע כן וכן הרא"ש דכתב להשיג על רבינו יונה דמלאוהו בקרובים מהני אף שלא מדעת הלוה קודם שבא לב"ד משום דחכמים פסלו שטר זה לעשותו מעיקרא משום חשש זיוף ואם בא לב"ד ולא נעשה בו זיוף היה ראוי להכשיר אלא דאלמוה רבנן לתקנתא ואמרו דכיון דלא נעשה כתיקון חכמים חספא בעלמא הוא ומ"מ הכשירוהו אם מלאוהו בקרובים ואם הובא לפני ב"ד בלא מילוי קרובים צריכין ב"ד לפוסלו לחזק תקנתן אבל הוכשר בקרובים קודם שבא ליד ב"ד אפילו עשאו המלוה מדעתו כשר ולזה הסכימו הט"ו בסי"ד משמע להדיא דאינו פסול אלא משום שלא נעשה כתיקון חכמים דאי הוי פסול מדאורייתא היה מסתבר דבעינן דוקא דעת הלוה כדמשמע מדברי הרא"ש והדבר צריך ישוב ועמ"ש בסק"ח:
ד אבל א"י לטעון להד"ם. כ"כ הטור בשם רבינו יונה אע"ג דפסלינן לשטרא היינו דוקא למגבי ביה ממשעבדי א"כ מב"ח אם הלוה טוען פרעתי דלאו שטר הוא כדי שיוכל מלוה לטעון שטרך בידי מאי בעי אבל א"י לטעון להד"ם כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים ואפילו בשטרי חוב המוקדמים נ"ל לדון כן עכ"ל והרב רמ"א אף דפסק בסי' מ"ג דבשט"ח המוקדים יכול לטעון להד"ם מ"מ סתם כאן דא"י לטעון להד"ם כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים וכ"כ הש"ך ויש לי לתמוה טובא דלסברא זו דבהרחיק שני שיטין מחזיקינן גוף העדות שבשטר לאמת אלא שאין לו תורת שטר לענין דיכול לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי א"כ בשטר שיש בו קנין יהא כשר אף בהרחיק שני שיטין דהא המחבר כתב בר"ס ל"ט דאם יש עדים שקנו מידו אפילו לא נכתב גובה ממשועבדים וא"י לטעון פרעתי והוא שיטת הרמב"ם ורוב הפוס' כמ"ש הש"ך בסי' ע' סק"ד וא"כ כיון דמחזיקינן דכל מ"ש בשטר אמת הוא אלא דפסלינן ליה מתורת שטר א"כ בשטר שיש בו קנין כיון דמהימנינן לעדים שבשטר שהוא קנין בדבר א"כ אף שהשטר בטל מתורת שטר מ"מ יגבה ממשעבדי ולא יהא נאמן לומר פרעתי מחמת הקנין אף שלא נכתב שטר כלל והנה לרבינו יונה י"ל דבאמת דינא הכי אך מדברי הה"מ בפכ"ז מה"מ והמחבר לקמן סט"ו מוכח להיפך שכתבו גבי מלאוהו בקרובים למחר וליומא אחרא פסול משום מוקדם דהיינו דוקא בשטר שאין בו קנין אבל בשטרא אקנייתא לא הוי מוקדם דמזמן הקנין שעבד נפשיה משמע להדיא דהיכא דלא מלאוהו בקרובים אף שטר שיש בו קנין פסול ואמאי כיון דמחזיקינן דברי העדים שבשטר לאמת א"כ גובה ממשעבדי וא"נ לומר פרעתי מחמת הקנין לבד וליכא למימר דאף דבקנין לבד טריף ממשעבדי וא"נ לומר פרעתי אף שלא נכתב היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל היכא שנכתב ע"פ הקנין שטר בהרחקת שני שיטין שהוא שטר פסול גרע טפי ואין הלקוחות נזהרים ליקח עבור שטר כזה וכן הלוה פורע ולא חייש לשטר שביד המלוה זה ליתא דא"כ אף במלאוהו בקרובים למחר וליומא אחרא ליפסל משום מוקדם אף בשטר שיש בו קנין כיון דחזינן דבאין בו קנין פסול משום מוקדם משום דקודם שנתמלא בקרובים אין הלקוחות נזהרים לקנות כיון שהשטר פסול ואינו נכשר אלא משעה שמלאוהו בקרובים וכן הלוה אינו חש לפרוע בלא שטר כזה א"כ אף בקנין נמי כיון שנכתב בפסול בהרחקת שני שיטין לא חשו הלקוחות לקנות והלוה לפרוע דליכא למימר שחוששין שימלאוהו בקרובים דא"כ אף בלא נתמלא כלל לפנינו שייך ה"ט א"ו דבשטר שיש בו קנין כשלא נתמלא בקרובים פסלו חז"ל לשטרא לגמרי דלא מהימנינן כלל להעדים שבשטר משא"כ כשנתמלא בקרובים כיון דחז"ל הכשירו בכה"ג א"כ מהימנינן לכל דברי השטר ולא הוי מוקדם דהא משעת קנין שעבד נפשיה דהוי כשטר אף שלא נכתב וא"כ דברי המחבר סתרי אהדדי ועוד יש לתמוה על רבינו יונה גופיה מהא דאמרינן פ' ג"פ דף קס"ג אמר רב ל"ש דהרחיק שני שיטין פסול אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו טובא נמי כשר ופריך מ"ש בין עדים לכתב וכו' בין עדים לאשרתא נמי מזייף וכתב מה דבעי וחתימי סהדי ומשני דמטייט ליה ולפי סברת רבינו יונה דבהרחקת שני שיטין מהימנינן לעדות שבשטר אלא דפסלינן ליה מתורת שטר א"כ מאי פריך בהרחיק בין עדים לאשרתא נמי מזייף וכתב הא כיון דמחזיקינן דמה שכתבו הדיינים באשרתא הוא אמת א"כ נתקיים השטר בטוב דהא התם לא פסלינן אלא האשרתא לבדה כמ"ש הרמב"ן והרא"ש שם וא"כ כיון דהשטר אמת ממילא גבינן ביה דליכא למיחש למידי והנה לרבינו יונה יש לדחוק וליישב דהא דמשני הש"ס דמטייט ליה היינו כיון דיכול לטייט ליה א"כ ניתנה העדות שבאשרתא להתקיים ע"י הטיוט ולכך אף בלא טיוט כשר וכעין מ"ש ר"י דלכך א"י לומר להד"ם משום שניתנה להכשיר במלאוהו בקרובים או י"ל דר"י ס"ל דבהרחיק בין עדים לאשרתא ה"ל כשטר שיכול להזדייף וכל השטר פסול דהוי כמזויף מתוכו ויכול לומר פרעתי ואינו גובה ממשעבדי אך לפי מ"ש הט"ו בסי' מ"ו סל"א דבהרחיק הקיום מן העדים הקיום לבדו פסול אם לא שמלאו שריטות דיו הדרא קושיא לדוכתה ומוכח דלא כר"י דמחזיקינן דכל מה שכתוב בו הוא שקר גמור ויכול לומר להד"ם ואף לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' מ"ג ס"י בשט"ח המוקדמים גובה מב"ח מ"מ שטר שיכול להזדייף גרע טפי דהא התם לשיטתם אינו יכול לומר פרעתי והכא נאמן לומר פרעתי לכ"ע שוב מצאתי בתשובת הרדב"ז דפוס ליוורני ח"א סי' י"ד שחלק על דין זה וכתב דמסתימת כל הפוס' משמע דס"ל דאף להד"ם יכול לטעון ע"ש אלא שלא העיר בכל מ"ש וכן נלפעכ"ד עיקר וע' מ"ש בסק"ז:
ה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם. הב"י דייק מדברי הרמב"ם דאם העדים קיימים צריך לשאול אותם והעדים עצמם נאמנים לומר שכולם ישבו לחתום אף שכת"י יוצא ממקום אחר ולא חשיב חוזר ומגיד דכיון שהם חתומים ביחד איתרע ואם הם אומרים שלא ישבו כולם לחתום והעדים האחרים מעידים עליהם שישבו כולם לחתום אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ד והביאו הסמ"ע ונראה דדוקא כשעידי השטר לפנינו ואומרים שלא ישבו כולם לחתום ועדים אחרים מכחישים אותם אז חשיבי כתרי ותרי ומהני תפיסה במטלטלין אבל כשעידי השטר אינם לפנינו אף דמסתמא מכשירינן לשטרא ואמרינן דלמילוי תחמו היינו דוקא היכא דליכא עדים המכחישים אבל כי יש עדים אחרים שמעידים על עידי השטר שישבו כולם לחתום לא מיחשב כתרי ותרי ולא מהני תפיסה דאמרינן אלו הוי העדים קמן היו מודים שישבו לחתום ביחד כיון דאיתרע שטרא שהם חתומים יחד ועדים אחרים מעידין עליהם שישבו כולם לחתום ועמ"ש בסי' מ"ו ס"ק י"ד:
ו אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו וכו'. זו היא שיטת הרמב"ם וכ"כ התוס' פג"פ ופ"ב דגיטין דהא דהרחיק ב' שיטין ומלאוהו בקרובים כשר הוא משום דתלינן דלמילוי חתמו אבל כשישבו לחתום כאחד כל העדות בטילה דשלשה שנמצא בהן קא"פ כל העדות בטלה ע"ש ויש לתמוה דאמאי בישבו כולם לחתום השטר בטל הא קי"ל בר"ס כ"ב דמי שקיבל עליו קא"פ בין להיותו דיין בין להיותו עד דלאחר גמ"ד א"י לחזור בו וכתב הרב שם בהגה דלענין עדות מיד שהעידו בב"ד לא יוכל לחזור בו דהוי כגמ"ד כמ"ש הריב"ש סי' ת"ך וש"פ שם וא"כ קשה לענין שטר אף שנמצא ביניהם קא"פ לא יפסל השטר דהא השטר אינו נכתב אלא ע"פ צווי הלוה שאמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה וכ"ש בשטרות שלנו שכתוב בהן ואמר לנו הוו עלי עדים כשרי' ונאמני' וכתבו וחתמו וא"כ הרי הלוה קיבל עליו הקא"פ ומיד שחתם עצמו בשטר הוי כהעיד לפני ב"ד דהא עדים החתומים על השטר כנחקרה עדותם בב"ד דמי וא"י לחזור בהן וא"כ ה"נ כיון שכבר הגידו העדות בשטר שוב אין הלוה יכול לחזור וא"כ אין השטר פסול כלל והנה לפי מה שהעלה הש"ך בר"ס כ"ב דבנאמן עלי אבא בעינן דוקא קבלה בב"ד ניחא אבל לשיטת הנ"י ומשמעות רוב הפוס' דאין חילוק קשה ולכאורה י"ל דכיון דהתורה פסלה בשלשה עדים ונמצא אחד מהן קא"פ מגזה"כ א"כ כי היכא דהתורה פסלה קרובים להעיד אף שיאמרו שהלוה קבלם עליו מ"מ אינם נאמנים על דבר זה גופיה כיון שהתורה פסלם לעדות א"כ ה"נ בשטר של ג' עדים ונמצא א' מהן קא"פ כיון שהתורה פסלה לכל העדות הוי כאלו כולם קרובים ופסולים וא"נ לומר שהלוה צוה להם לחתום וקבלם עליו זה ליתא כיון דעדים הכשרים הם נאמנים לכל עדות שבעולם אלא שא"נ בעדות זה כיון שנצטרפו לפסולים א"כ למה לא נאמינם שלא נצטרפו לפסולים כלל כמו דמהימני דלמיחזי אתי או שלא ידעו בקורבתו כדאיתא בסי' ל"ו ס"א וב' ה"נ להימני שהלוה קיבל עליו עדות הפסולים וא"כ לא נצטרפו לפסולים כלל ועוד דא"כ אמאי אם עדים אחרים מעידים עליהם שישבו כולם לחתום השטר בטל הא לפי עדותם של האחרים שהלוה צוה להם לחתום השטר כשר לגמרי דהא הלוה קבלם עליו ודוחק לומר דהכא מיירי שהעדים האחרים אינם מעידים רק שראו שישבו כולם לחתום אבל לא שמעו שהלוה צוה להם לחתום ולכך לא מהימנינן להו שצוה להם לחתום דמסתימת הפוס' לא משמע כן ועוד דלפ"ז אם עדים הכשרים שבשטר חוזרים ומעידים לפני הב"ד לבדן שהלוה צוה לחתום את הפסולים מן הסברא היה נראה דמהימני להכשיר את השטר דהא הם עדים כשרים לכל דבר ומה"ת לא נאמינם להכשיר עדותם ומדברי הט"ו בסעיף שאח"ז בשם תשובת הרא"ש לא משמע כן דכתבו שם דאם נפסל השטר ע"י חתימות הפסולים אם הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולים להעיד וב"ד יכתבו עדותן כמ"ש בשטר ולמה להם להעיד על העדות שבשטר ולעשות שטר חדש הלא יכולים להכשיר השטר שיעידו שהלוה צוה להם לחתום השטר ביחד ויוכשר השטר האחד בעצמו ובאמת בתשובת הרא"ש עצמו מיירי בצוואה כמבואר בט"ו סי' נ"א ס"ה ועידי צוואה אין צ"ל כתובו כדאיתא בס"פ ג"פ אבל בשאר שטרות קשה וצע"ג ודוק היטב:
ז אבל אם מלאוהו למחר וליומא אחרא וכו' פסול. הסמ"ע בס"ק ל"ו כתב דדין זה תליא דוקא לדעת הי"א בסעיף שלפ"ז דס"ל דבעינן דוקא שמלאוהו מדעת הלוה אבל לדיעה הראשונה והוא שיטת הרא"ש דאפי' עשאו המלוה בלא דעת הלוה כשר דאין שם פסול עליו כיון שהשטר לא נזדייף אלא שחז"ל פסלוהו כיון שלא נעשה כתיקון חז"ל ולכך כשהביאו לב"ד ולא נתמלא אלמוהו חז"ל לתקנתן ופסלוהו אבל כשנתמלא אף שלא מדעת הלוה כשר א"כ ה"ה אף שנתמלא ליומא אחרא לא נפסל בכך משום מוקדם דכיון שנתמלא נתכשר למפרע והט"ז השיג עליו דהכא לכ"ע פסול דהלקוחות יאמרו בשעה שקנינו מהלוה את הנכסים אז היה השטר פסול שעדיין לא נתמלא והוי כלא נכתב לגמרי אבל מיד שנתקן השטר אף שלא מדעת הלוה אין בכך כלום ובאמת דבריו נכונים בסבר' לפמ"ש הטור בשם רבינו יונה לעיל דבהרחקת שני שיטין א"י לומר להד"ם אלא השטר נפסל לענין דלא גבי ממשועבדים וכן לענין דיכול לומר פרעתי דלאו שטר הוא בכדי שיהא יכול המלוה לטיעון שטרך בידי מאי בעי וא"כ כיון דעיקר הטעם דלקוחות אינם משגיחים בשטר כזה וכן הלוה א"כ אף שנתמלא ליומא אחרא יכולין הלקוחות לומר אנו לקחנו קודם וכן הלוה יכול לומר פרעתי קודם שנתמלא ובזה ניחא נמי הא דסתם המחבר דהשטר נפסל ולא כתב דהפסול הוא משום מוקדם דהא נ"מ טובא דשטר שהרחיק ב' שיטין פסול אף לענין בני חורין דיכול לומר פרעתי ובשטר מוקדם א"י לומר פרעתי לשיטת המחבר בסי' מ"ג ס"ז ולדברי הט"ז ניחא דכיון דהשטר לא נכשר אלא אחר כך כשנתמצא א"כ יכול לומר פרעתי קודם שנתמלא דאז לא היה חושש להשטר ואף שאומר שפרע אחר שנתמלא ג"כ נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך קודם דהא מהני מיגו לבטולי שטרא כמבואר בר"ס מ"ו ופ"ב וא"ש. ובזה יש לתרץ מה דיש להקשות עוד לשיטה זו שהביא הטור בשם רבינו יונה והסכים לזה הה"מ בפכ"ז מה"מ דאם נתמלא ליומא אחרא השטר פסול משום מוקדם והא לקמן בסי' נ"ב כתבו הט"ו דשטר שיש בו רבית והרבית אינו מפורש בו דאינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית מפני דשמא יבוא לגבות בו את הרבית וכתב הש"ך שם בשם הגיד"ת דהיכא דנכלל רבית דרבנן עם הקרן לכ"ע גובה הקרן אף ממשעבדי דלא גזרינן קרן אטו רבית אלא ברבית דאורייתא ולא ברבית דרבנן ע"ש והנה מקור דין דשם הוא מדברי התוס' והרא"ש שם דהוכיחו דשטר שנכלל בו קרן ורבית גזרינן קרן אטו רבית כמו דאמרינן בשט"ח המוקדמין דלא גבינן בהו אף מזמן שני דגזרינן אטו זמן ראשון ע"ש וא"כ קשה הכא אמאי אם נתמלא בקרובין ליומא אחרא השטר פסול משום מוקדם הא הכא הדרא קושית הש"ס שם לדוכתה דנהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני דליכא למימר הכא גזירה שמא יגבה מזמן ראשון דבשלמא התם אם יגבה מזמן ראשון יגבה שלא כדין אף מדאורייתא דהא עדיין לא לוה אז כלל אבל הכא בשטר שהרחיק ב' שיטין דאינו פסול אלא משום שלא נעשה כתיקון חז"ל כמ"ש הה"מ בפכ"ז מה"מ שם וא"כ מן התורה השטר כשר לגמרי דהא לא נזדייף כלל וכדין טריף וא"כ לא שייך למיגזר זמן שני אטו זמן ראשון דהא אף אם יגבה מזמן ראשון יגבה מן התורה כדין וא"כ דמי לשטר שנכלל בו רבית דרבנן דלא גזרינן בו מה"ט והנה על רבינו יונה יש ליישב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אף בשטר וא"כ מדאורייתא בלא"ה אינו גובה ממשועבדים אלא מדרבנן ורבנן פסלוהו לשטרא אך להה"מ פי"א מה"מ והב"י בר"ס ל"ט דפסקו שעבוד"א אף במלוה ע"פ הדרא קושיא לדוכתה אך לפמ"ש ניחא דהא טעמא דבהרחקת ב' שיטין יכול לומר פרעתי הוא משום כיון דחז"ל פסלו לשטר כזה אינו חושש להניחו בידו דלא שייך גביה שטרך בידי מאי בעי כמ"ש הטור בשם ר"י וא"כ כיון דחז"ל פסלו לשטר כזה א"כ השטר פסול אף מדאורייתא שיהיה הלוה נאמן לומר פרעתי דהא אף מדאורייתא עיקר מעליותא דשטרא דא"נ לומר פרעתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ בהרחיק ב' שיטין דחז"ל פסלו לשטר כזה אף מדאורייתא נאמן הלוה לומר פרעתיך כיון דהשטר פסול דמאי איכפת ליה להלוה אי פסול מדרבנן או מדאוריי' כיון דסוף סוף שטר פסול הוא אינו חושש להניחו בידו ונאמן אף מדאוריי' לומר פרעתי כיון דלא שייך גביה חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ כיון דהלוה נאמן לומר פרעתי אף מן התורה א"כ פשיטא דא"י לגבות מהלקוחות משום דדילמא פרע הלוה ואף כשהלוה מודה לא מהימן מחשש קנוניא וא"כ לכך כשנתמלא בו קרובים ליומא אחרא פסול משום מוקדם לגבות אף מזמן שני משום גזירה דיגבה מזמן ראשון שהוא פסול דאורייתא דחיישינן שמא פרע וא"ש ועפ"ז יש לפרש לשון הש"ס בב"ב דף קס"ה דפריך התם על מתניתין דפשוט שכתב בו ע"א ומקושר שכתב בו שני עדים פסול בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים אצטריך דסד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתב בו ע"א פשיטא ומשני לא נצרכא אלא בע"א בכתב וע"א בע"פ וקאמר התם אמימר אכשר בע"א בכתב וע"א בע"פ ואלא קשיא מתניתין ומשני דהא קמ"ל דשנים במקושר כע"א בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף ה"נ פסולא דאורייתא והנה מה דקאמר אף הכא פסולא דאורייתא הוא תמוה מאוד דמאי נ"מ אי הוא פסולא דאורייתא או דרבנן ועוד דהא מקושר דרבנן הוא וכבר נדחקו בזה הרשב"ם והתוס' ורב אחאי גאון הובא בחידושי הרמב"ן שם ולפמ"ש ניחא דה"פ דהא בפשוט שכתב בו ע"א ואחר זמן חתם בו עוד ע"א ע"פ צווי הלוה פשיטא דפסול משום מוקדם והנה במקושר שתקנו חז"ל שיחתמו בו ג' עדים אי חתימי תרי מינייהו ביומא והשלישי לאחר זמן נמי יש לפוסלו משום מוקדם כמו במלאוהו בקרובים לאחר זמן וכ"כ הר"ן בגיטין ס"פ הזורק להדיא אך לכאורה במקושר היה הדין נותן לגבות בו בכה"ג מזמן שני כיון דהא דצריך שלשה עדים אינו אלא מדרבנן א"כ אף שחתם הג' לאחר זמן לא גזרינן בו שמא יגבה מזמן א' כיון דאף אם יגבה בו מזמן ראשון אינו אלא פסול דרבנן אך למ"ש הוא פסול לגמרי דכיון דחז"ל פסלו למקושר א"כ אף מן התורה השטר פסול לענין זה דיכול לומר פרעתי כיון דעיקר מעליותא דשטרא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכיון דמקושר פסלוהו חז"ל שוב אינו חושש להניחו בידו דמה איכפת ליה ללוה אי הוא פסול מדאורייתא או דרבנן וזה הוא כוונת הש"ס מה פשוט פסול מדאורייתא כשכתב בו ע"א וא"כ אף שחתם בו עוד ע"א לאחר זמן פסול אף מזמן שני דגזרינן משום זמן ראשון שהוא פסול דאורייתא ה"נ במקושר שכתבו בשני עדים הוא פסול דאורייתא לענין זה שנאמן הלוה לומר פרעתי משום שאינו חושש להניחו בידו וא"כ אם חתם בו עוד ע"א לאחר זמן פסול לגבות אף מזמן שני דגזרינן אטו זמן ראשון שהוא פסול דאורייתא דאינו יכול לגבות ממשועבדים כיון שנאמן לומר פרעתי וזה מדוקדק ג"כ בלשון המשנה דקתני פשוט עדיו בב' ומקושר בג' פשוט שכתב בו ע"א וכו' ולא קתני פשוט בע"א פסול א"ו הא דנקט פשוט שכתוב בו ע"א היינו שמתחלה לא היה בו רק ע"א אף שאח"כ חתם בו עוד ע"א פסול משום מוקדם וזה נכון מאוד לתרץ תמיהות הראשונים לפי שיטה זו של הטור בשם רבינו יונה. אמנם אף שאיני כדאי להכריע בין גדולי הראשונים מ"מ לפענ"ד סברא זו תמוה מאוד דנאמר דאף דהכשירו חז"ל מלאוהו בקרובים דאין השטר נכשר אלא מכאן ולהבא דממ"נ אי נאמר דהרחקת שני שיטין אינו פסול אלא למגבי ממשעבדי והלוה יכול לטעון פרעתי כשיטת הטור בשם ר"י והמחבר בס"ז א"כ ע"כ צ"ל דהא דפסלינן ליה מתורת שטר משום דהלקוחות אינם נזהרים מליקח וכן הלוה אינו חושש להניח שטר כזה ביד המלוה כיון שהוא שטר פסול וא"כ תקשה אמאי כשמלאוהו בקרובים השטר כשר אף לגבות בו ממשעבדי הא עיקר טעמא דטריפת לקוחות משום דעידי השטר מפקי לקלא וא"כ אי אמרת דכיון דהשטר פסול אין הלקוחות נזהרים מליקח מה מועיל מלאוהו בקרובים אטו מילוי הקרובים קלא אית ליה דנאמר דהלקוחות לא היו להם ליקח עבור זה וראיה לזה מדברי הט"ו בסי' ס"א ס"ז בשם תשובת הרא"ש בשמעון שכתב עליו שטר לראובן באחד בניסן שנתחייב לו בכל ממון שיודה לו עליו עד אלף זהו' ויתן לו כתב יד ע"ז ולבסוף הוציא ראובן כת"י שהודה לו עליו שחייב לו מאה זהובים וזמן כת"י בכ"ז ניסן ונתקיימה חתימת שמעון באחד באייר ונסתפק שם מאימתי גובה ראובן מזמן שטרו או מזמן שנתקיים ח"י שמעון בב"ד ופסק שם דגובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטרו באלף זהובים והיה להם להלקוחות ליזהר ולחוש שמא לאלתר ימסור לו כת"י לראובן כי אין הקול יוצא בכת"י שיאמרו אין אנו צריכים ליזהר עד שימסור לו כת"י כי דוקא העדים הוא דמפקי לקלא ע"ש וא"כ ה"נ אי אמרי' דבשטר שהרחיק ב' שיטין אין הלקוחות נזהרים ואינם חוששים שמא ימלאו בקרובים דכיון דהשטר פסול גרע טפי ולא חיישי עליו הלקוחות והלוה א"כ אף כשמלאוהו בקרובים נמי וכי מילוי הקרובים קלא אית ליה ודוחק גדול לומר שהקרובים מפקי לקלא ועוד כשהמילוי אינו אלא בקרוב אחד וכי קרוב אחד מפיק לקלא ואף לפי מה שהוכחתי לעיל דבהרחיק שני שיטין אף להד"ם יכול לטעון דכיון דפסלוהו חז"ל פסלוהו לגמרי שאין אנו מאמינים כלל להעדות שבשטר מ"מ אכתי תקשה דאמאי מהני מלאוהו בקרובים למיגבי ממשעבדי הא מילוי קרובים לית ליה קלא ואי משום דאמרינן דקודם מילוי קרובים לא מהימנינן לעדות שבשטר וכשמלאוהו בקרובים הכשירו חז"ל להשטר כיון שנעשה כתיקון חז"ל ומהימנינן לעדות שבשטר וממילא טריף ממשעבדי כיון שהשטר נעשה כדין דא"כ אף שנתמלא בקרובים ליומא אחרא נמי נימא הכא דהשטר נכשר למפרע כיון שנתברר שהעדות אמת מידי דהוי אשטר שלא נתקיים ואח"כ באו עדים לקיימו אטו אינו גובה מלקוחות מזמן שנכתב השטר ואף מהלקוחות שקנו בזמן שאמר הלוה פרוע או מזויף יכול המלוה לטרוף כשנתקיים אח"כ כמ"ש הסמ"ע והש"ך בפשיטות סי' פ"ב ס"א ע"ש ע"כ נלפענ"ד עיקר דלשיטת הרא"ש דהמלוה יכול לקיימו בקרובים בלא דעת הלוה דה"ה במלאוהו אח"כ ג"כ השטר כשר דהא עיקר הוכחת רבינו יונה בהרא"ש הוא משום דא"כ אמאי הרחיק ב' שיטין פסול יצוו הב"ד למלאות בקרובים וכבר דחה הרא"ש קושיא זו בט"ט דכיון שבא לב"ד בפסול צריכין לחזק תקנתן אבל כשבא לב"ד בכשרות י"ל דאף שמלאוהו ליומא אחרא נכשר השטר למפרע וכן משמע מקיצור פסקי הרא"ש דהשמיט האי דינא דר"י דבעינן למלאותו דוקא בזמן שנכתב השטר ולא אח"כ משמע דלשיטת הרא"ש אין חילוק וכן מדברי הראב"ד שהביא הה"מ והנ"י שכתב ואם היה פקח ממלאו בקרובים קודם שבא לב"ד משמע דאף אם ממלאו לאחר הזמן שנכתב השטר רק קודם שבא לב"ד נמי מהני וכן מסתבר ודעת המחבר צ"ע לדינא ודוק וע' מ"ש בסק"ד:
ח והוא שכתבו כן בין חתימת עד הא' לחתימת עד השני. בתשו' הריב"ש סי' מ"ט כתב וז"ל ועוד אני אומר שאף הרשב"א ז"ל לא הכשיר הקיומין בין עד לעד אלא בשכתוב מיד א' מן העדים וכן מה שאמרו בגמרא דכתיב בין סהדי לסהדי אנחנו סהדי חתמנו וכו' רוצה לומר שיכתוב מיד אחד מן העדים שאם כתוב מיד עד ראשון הנה שניהם מעידים בזה ואם מיד עד השני ג"כ אין לחוש שהוא עושה זה מעצמו בלי הסכמת הראשון שאין להחזיק העד במזוייף כפי דעת הרשב"א אבל אם כתב מיד אח' אינו כלום שהרי אנו תולין שהניחו העדים חלק בין עד לעד ובא זה וזייף עכ"ל ואיני מבין דבריו דבשטר על הנייר ועידיו על המחק למה צריך שיהיה בכתב אחד מן העדים כיון דאסור לעדים לחתום על המחק בשטר שהוא על הנייר אם לא דכתב הכי אנחנו סהדי וכו' א"כ חזקה על העדים שעשו כדין וע"פ ציוי שלהם כתוב הכי וכ"כ הוא עצמו למעלה לישב שיטת הרא"ה דס"ל דלא מהני קיום בין עד לעד הא דמהני כתיבת אנחנו סהדי בין עד לעד דהוא מה"ט דמסתמא לא היה חותם העד הא' אם לא שנכתב כן ע"פ צווי שלו וא"כ כ"ש בשני עדים דאמרינן כן ואף הרשב"א ג"כ לא פליג על סברא זו כמ"ש בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' צ"ד והביאו הש"ג ר"פ ג"פ אלא דעיקר ראיית הרשב"א דמהני קיום המחקין בין עד לעד היא מהא דפריך הש"ס א"ה הוא על המחק ועידיו על הנייר נמי יע"ש ואפשר לומר דמ"ש הריב"ש וכן מה שאמרו בגמרא דכתב בין עד לעד אנחנו סהדי וכו' כוונתו להא דפריך הש"ס א"ה הוא על המחק ועידיו על נייר נמי וכו' לפי שיטת הרשב"א דמהני הקיום בין עד לעד דאז בעינן שיהיה בכתב אחד מן העדים אבל בהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר בכל גווני ומשום הכי השמיטו האחרונים דברי הריב"ש אלו ובאמת גדולה מזה היה נ"ל דבהוא על הנייר ועדיו על המחק ונמצא כתוב בין עד לעד אנחנו סהדי וכו' דאפילו ידעינן בודאי שהעדים לא כתבו כן רק שהמלוה בעצמו כתב כן מ"מ השטר כשר דהא בהוא על הנייר ועדיו על המחק בודאי לא נעשה בו שום זיוף אלא דהשטר פסול משום דיכול להזדייף וא"כ כיון שהמלוה כתב על השטר בלשון אנחנו סהדי כיון דשוב לא יוכל להזדייף מתכשר השטר ממילא דומיא דמלאוהו בקרובים לשיטת הט"ו בסט"ו דכשר אף שמלאוהו בלא דעת הלוה וה"נ כיון דהמלוה כתב כן על השטר שוב לא יכול להזדייף וכשר וכן בהרחיק שני שיטין מהכתב בעי הש"ס למימר דכשר אם מלאוהו בטיוטא בין השטר לעדים אי לאו משום דיאמרו דחתמו על הטיוטא וא"כ הכא אף שהמלוה עצמו כתב כן על השטר מ"מ כיון דס"ס א"י להזדייף הוא כשר וכעין זה כתב הש"ך בסי' מ"ג ס"ק י"א לענין שטר מוקדם דמהני כתיבת המלוה בעצמו עליו שלא ניתן לטרוף בו אלא מזמן שני וע"ש אך יש לדון בזה די"ל דהוא על הנייר ועידיו על המחק פסול מדאוריי' מקרא דלמען יעמדו ימים רבים כדאיתא בפ"ב דגיטין אין כותבין על נייר מחוק דמיירי בכה"ג כמ"ש התוס' והרא"ש שם ומשמע שם בש"ס דבשטרות פסול מקרא דלמען יעמדו ימים רבים וא"כ כיון דפסול מדאורייתא בעינן דוקא שהעדים יכשירו השטר ומדעת הלוה וכמ"ש בסק"ג וע"ש והדבר צריך תלמוד: