אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

מג

מב

א אלא מבני חורין. ואיכא למידק מהא דכתב המחבר בר"ס נ"ב דשטר שנכלל בו קרן ורבית פסול שמא יבא לגבות בו את הרבית וכ"כ המחבר ביו"ד ס"ס קס"א דאינו גובה בו את (הרבית) [הקרן[ והוא מדברי התוס' והרא"ש דמדמי לי' לשט"ח המוקדמין דפסולין משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ע"ש ובשלמא התו' והרא"ש לטעמייהו אזלי דס"ל דשט"ח מוקדם פסול לגמרי כמ"ש הרב בהגה אבל המחבר דס"ל הכא דגובה בו מבני חורין וא"נ לומר פרעתי א"כ בשטר שיש בו רבית נמי נימא הכי דאינו פסול אלא לגבות בו ממשועבדי' דבטל מתורת שטר אבל מב"ח גבי ודוחק גדול לומר דהמחבר מיירי התם לענין משועבדים לבד וצ"ל דהמחבר מחלק דדוקא הכא דעיקר הגזירה אינה אלא לענין משועבדי' לבד דהא לענין ב"ח ומיניה גופיה אין חילוק בין זמן ראשון לזמן שני לכך לא פסלינן ליה אלא לענין משועבדים לבד אבל התם דיש לגזור אף לענין ב"ח ומיניה גופיה שמא יגבה בו את הרבית פסלינן ליה לגמרי ואינו גובה בו כלל וע' בתשוב' הר"ן סי' ע"ז ובתשוב' הריב"ש סי' שפ"ה דמשמע דלא מחלקי בהכי וצריך ישוב:

ב גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון. ע' דרישה שכתב דלכאורה נראה דבכלל שאינו גובה ממשועבדים הוא ג"כ שאם לוה עוד מאחר אפילו ב"ח מקרי משועבדים שהם משועבדים לאותו אחר ואינו גובה מהן מהאי חששא שמא יבא לטרוף אף מאותן שהלוה לפניו מיהו י"ל דלא שייך בשיעבוד כולי האי לומר שהקדימו בשביל בע"ח אחר דמסתמא א"י אם יש מלוים אחרים וכו' ע"ש אך בתשו' הריב"ש סי' רס"ד משמע להדיא דשטר מוקדם פסול לענין לגבות מבני חורין נגד בע"ח מאוחר דזה הוי כמו טריפה ממשעבדי דפסול לכ"ע ע"ש אך אין נפקותא בדין זה לשיטת המחבר בסי' ק"ד סי"ג דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת לענין גבייה מבני חורין וא"כ נהי דהשטר פסול מ"מ כיון דגובין בשטר זה מבני חורין וידוע באיזה זמן נכתב אף שהשטר פסול מ"מ מלוה ע"פ הוא וקודם אף למלוה בשטר לענין ב"ח ואפשר דמשו' הכי השמיט בסמ"ע דין זה אך מ"מ יש לדון בשטר מוקדם ומפורש בו שאין בו אחריות אי פסלינן ליה דהכא לא שייך למיגזר שמא יטרוף בו מזמן ראשון כיון שאין בו אחריות או דילמא אף שאין בו אחריות איכא למיגזר ביה משום בע"ח מאוחר לשיטת המחבר בסי' ק"ד דקודם אף למלוה בשטר לענין ב"ח וכן לשיטת הש"ך שם הדין הוא דחולקים וא"כ איכא למיגזר שיגבה מזמן ראשון נגד מלוה בשטר מאוחר שלא כדין וא"כ לפי שיטת הרב בהגה דמוקדם פסול לגמרי ה"נ פסול לגמרי ולזה הדעת נוטה:

ג כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה וכו'. מקור דין זה הוא מדברי התוס' בפ' א"נ ופ' המניח אהא דמוקי ר"ל מתניתין דשט"ח המוקדמי' פסולים כר"מ דקניס בשטר שיש בו רבית קרן אטו רבית ור"י מוקי ליה אף כרבנן וגזרינן שמא יגבה בו מזמן ראשון והקש' דתיפוק ליה דהעדים פסולים וע"ז תירצו דמיירי שאומרים דטעו בעבורא דירחא או בשנת המלך והר"ן והנ"י בשם הרמב"ן תי' דמיירי שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין העדי' רשאים לעשות כן אלא בשטרי אקנייתא כרב אסי מ"מ מאן דלא גמיר לדר"א לא מיפסל והביאו דברים אלו הסמ"ע והש"ך ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' בדרך אחר והוא משום דקי"ל בפ"ב דגיטין דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול בכל השטרות משום מוקדם ואע"ג דההלוא' היתה ביום מ"מ כיון שהשטר לא נחתם אז ה"ל מלוה ע"פ ואינו טורף ממשועבדים וכשהשטר נחתם בלילה או נכתב ונחתם אחר זמן ההלואה אתי למטרף מזמן ראשון שלא כדין ופסול וכמבואר לקמן בס' ט"ז וי"ז והנה בס"פ ג"פ איתא דר"י ור"ל ס"ל תרוייהו דשיעבודא דאוריית' ומן התורה מלוה ע"פ גובה מן הלקוחות אלא מדרבנן מלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות משום פסידא דלקוחות כיון דלית ליה קלא וא"כ לפ"ז בכה"ג בשטר מוקדם שכתיבת השטר היה אחר ההלואה אף שכתבו העדים זמן ההלואה לא נפסלו העדים כלל דהא מן התורה גובה מן הלקוחות מזמן ההלואה אלא דמדרבנן לא גבי וא"כ כשהעדי' חתמו על שטר מוקדם כזה לא עברו אלא על איסור דרבנן וא"כ לא נפסלו כלל דהא בעבירה דרבנן בעינן דוקא שעבר משום חימוד ממון אבל בלא חימוד ממון לא נפסלו כמ"ש התוס' שם לענין רבית וכמבואר בסי' ל"ד ס"ג בהגה ולפ"ז ניחא דלכך הוצרכו ר"י ור"ל לשנויי דטעמא דשט"ח המוקדמי' דפסולים או משום קנס או משום גזירה דהא במתניתין סתמא קתני שט"ח המוקדמים פסולים ומשמע אף במוקדם כזה שנחתם אחר זמן ההלואה נמי פסולים ולדידהו לטעמייהו דס"ל תרוייהו שעבודא דאוריי' אין העדי' נפסלים כלל בכה"ג כיון דליכא חימוד ממון וא"ש וזה נכון לדינא דבשטר מוקדם כזה דכתיבת השטר היה אחר זמן ההלואה וכתבו בשטר זמן ההלואה תליא בפלוגתא דלמאן דס"ל שעבודא דאורייתא אין העדים נפסלים כיון דליכא אלא עבירה דרבנן ובעבירה דרבנן לא נפסל אלא בדאיכא חימוד ממון ולמאן דס"ל שעבודא לאו דאוריי' נפסלים העדים כמו אם חתמו בשאר שטר מוקדם גמור:

ד בד"א שכתוב בו דאקנה אבל אם לא כתוב בו דאקנה פסולים. הה"מ פכ"ג מה"מ תמה על הרמב"ם שסתם דשטרי חוב המאוחרים כשרים ולא חילק בין כתוב בו דאקנה או לא כדמוכח להדיא בב"ב פ' מי שמת דף קנ"ז דפריך הש"ס ואי ס"ד דאקני לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרי' דאקני הוא אלמא דבלא כתוב דאקני פסולים ולכאורה יש לתרץ דהרמב"ם ס"ל דהא דקאמר הש"ס מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא היינו אף דלא כתב בפירוש דאקני הוי כאלו כתב בפירוש דאקני דכיון דהלוה מצוה לעדים לאחר השטר הרי משעבד את הנכסים שיקנה אחר ההלואה עד הזמן הכתוב בשטר ולכך כל שט"ח המאוחרים כשרים דהוי כאלו כתב בהם דאקני בפירוש וכן מצאתי למהרש"ק בהגהו' הט"ז שתי' כן וקילס מאוד סברא זו ולדעתי לא יחלוק עלי' שום אחד מהפוס' דהא סברא זו לא שייכא אלא כשאחרו העדים מדעת הלוה אבל כשאחרו שלא בידיעת הלוה לא שייך טעם זה וא"כ י"ל דכל הפוס' האלו דמצרכי דאקני מיירי שלא מידיעת הלוה וכן מוכח דהא בש"ס ופוסקי' אמרי' הא דשט"ח המאוחרי' כשרים הוא דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי מו"מ אף המאוחרי' פסולי' וכמ"ש הרמב"ם והט"ו בסעיף שאח"ז ובשטרי מקח דמאוחרי' פסולי' מיירי דוק' שאחרו שלא בידיעת המוכר שהוא הנותן השטר דהא בידיעתו הוא כשר כמ"ש הש"ך בסק"ל א"כ מוכח דבשטר הלואה אף שאחרו שלא מדעת הלוה שהוא הנותן השטר מ"מ כשר ולכך בעינן דוקא שכתוב בו דאקני מפורש וכן צ"ל לפי דברי הרשב"ם שפי' בפ' מי שמת הא דקתני מאוחרים כשרים מיירי שכתבו השטר זמן מרובה אחר ההלואה ע"ש שפי' כן בקושית הש"ס ולפי דבריו קשה מאי פריך ואי ס"ד דאקני לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא ומאי קושיא הא הטעם דס"ד דאקני לא משתעבד הוא משום דאין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אי מיירי שהלוה מצוה לכתוב השטר אחר זמן ההלואה מאי דשלב"ל הוא זה הא הוא משעבד עצמו עכשיו בשעת הכתיבה והרי כבר באו הנכסים לעולם קודם הכתיבה ויכול לשעבד אותם עכשיו א"ו דמאוחרים כשרים משמע בכל גווני אף שלא בידיעת הלוה ופריך שפיר:

ה אבל בשטרי מו"מ אפילו מאוחרים פסולים. הטעם מבואר בש"ס ופוס' דאיכא למיחש שמא אח"כ יחזור וימכרנה להמוכר ויוציא אח"כ זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה ויאמר הדרית וזבנית מינך. ויש לי מקום עיון בשטר מקח שאין בו זמן כלל אם הוא כשר או לא דלכאורה נראה דאף באין בו זמן כלל איכא למיחש להאי חששא דדילמא יחזור וימכרנה להמוכר בשטר ועדיין יחזיק הלוקח בהשדה זמן מה לאכול הפירות קודם שיחזיק בה המוכר וכיון שהלוקח יהיה עדיין מוחזק בהשדה יוציא שטרו שאין בו זמן ויטעון ויאמר הדרית וזבנית מינך וליכא למימר דזה חששא רחוקה הוא למיחש שיחזור וימכרנו להמוכר ועדיין יהיה הלוקח מוחזק בהשדה דמסתמא כשהמוכר חוזר וקונה השדה מחזיק בשדהו מיד זה ליתא דהא במי שאבד שטרו ובא לב"ד ואמר אבד שטר מקחי דקי"ל בפ' ג"פ דכותבין לו בלא אחריות וכתבו התוס' שם והט"ו בסי' רל"ט ס"א והרב בהגה לעיל סי' מ"א ס"א דכותבין שטר מזמן ראשון ולא מזמן שכותבין לו ב"ד משום דחיישינן דילמא חזר ומכרה להמוכר ואח"כ יוציא שטר זה ויאמר הדרית וזבנית מינך אלמא אף דזה שבא לב"ד לכתוב לו שטר מקח אחר הוא מוחזק בהשדה מ"מ חיישינן לזה דילמא חזר ומכרה להמוכר ועדיין הוא מוחזק בשדה לאכול הפירות אמנם ראיתי להרב בעל ת"ח בפ' ג"פ בסוגיא זו דמי שבא ואמר אבד שט"ח שכתב על מ"ש התוס' שם דכותבין דוקא מזמן ראשון אבל לא מזמן שני דה"ה בלא זמן כלל כותבין דליכא למיחש שיאמר הדרית וזבנית מינך כיון דבשטר שחזר ונטל המוכר יש בו זמן מפורש ובשטר הלוקח אין בו זמן נאמן לומר המוכר שיש בשטרו זמן מבורר להלוקח שטרך מוקדם לקנייתי דכיון שיש בשטרו זמן מבורר נותנין לו והביא ראיה מהא דאיתא לקמן בסכ"ג דראובן ושמעון שיש לכ"א מהם שטר על לוי באחד מהן כתוב בכ"ה בניסן ובאחד כתוב בניסן סתם ואין ללוה אלא שדה אחת שאין בו כדי חובות שניהם נותנים אותו למי שכתוב בו בכ"ה בניסן דשמא שטרו של השני בסוף ניסן אלמא שנותנים למי שהזמן מבורר בשטרו אלו דבריו ז"ל ואין דבריו נלפענ"ד דכיון דהתם מיירי דהלוקח שבא לכתוב שטר שני שאין בו זמן הוא מוחזק בשדהו א"כ פשיטא דאף אם יוציא המוכר שטרו שחזר וקנהו ממנו יהא יכול הלוקח להחזיק בהשדה ע"פ שטרו שיאמר שטרי מאוחר לקנייתך כיון שאין בו זמן כמו בשובר סתם דמבטל אף שטר שיש בו זמן מפורש כמבואר בש"ס בפ' ג"פ דמה"ט שט"ח המאוחרים כשרים ע"ש וכדלקמן סי' נ"ד ול"ד לההיא דסכ"ג דהתם כיון שאין שום אחד מהתובעי' מוחזק בהשדה יותר ראוי ליתן למי שהזמן מבורר בשטרו וכדמשמע מלשון המחבר שם שכתב נותנין אותה לראובן וכן הרמב"ם בספ"כ מה"מ כתב מורידין לתוכה את ראובן משמע שאין שום אחד מוחזק בה אבל כשאחד מוחזק בה אין יכול האחר להוציא' מידו אף שהזמן מבורר בשטרו וראיה ברורה לזה מדברי התוס' בגיטין דף י"ז ע"א ד"ה מפני מה תקנו זמן בגיטין שהקשו התוס' שם דגט שחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשה ידיו וכו' וכתבו ואומר ר"י דתקנו זמן דאי לא הוי בו זמן פעמי' שהיה אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קודם שחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד הרי להדיא דאף דבשטר לקיחת העבד כתוב בו זמן ובשטר שיחרור לא כתב בו זמן והרי הן כשני לוקחי' דהרי העבד קונה א"ע בשטר אפ"ה אין האדון שכתוב זמן בשטרו יכול להוציא מהעבד שיעבודו שאין זמן בשטרו כיון שהעבד מוחזק בעצמו שוב מצאתי בס' אס"ז להגאון מ' בצלאל אשכנזי בפ' איזהו נשך דף ע"ב גבי שט"ח המאוחרים כשרים דכתב דבשטרי מקח וממכר בין מוקדמים בין מאוחרי' פסולים לפיכך צריך לאזהורי בשטר מכר לכתוב יום המכירה בפירוש בכמה בחודש דאי כתוב בניסן סתמא דילמא הדר זבנה ניהלה בסוף ניסן (צ"ל בעשרה בניסן) ואיהו קטעין אין זבניתיה ניהליה בחד בניסן ואנא זבניתיה ניהלך בעשרה בניסן והדרית וזבניתיה מינך בעשרי' בניסן והאי שטרא דאיתא בידי בר עשרים בניסן הוא עכ"ל הרי דס"ל להדיא דהלוקח המוחזק בשדה אף שאין זמן מבורר בשטרו יכול להחזיק בשדה ולומר להמוכר הדרית וזבנית מינך אף שבשטר המוכר מבורר הזמן ובשטרו אין מבורר ודלא כהת"ח אך לפ"ז שטר מכר שאין לו זמן כלל או שכתוב בו בניסן סתמא ראוי ליפסל כמו שטרי מקח וממכר המאוחרים וליכא לאקשויי מהא דפרש"י בס"פ ווי שהיה נשוי גבי הני תרי שטרי דנפקי חד כתוב בו בניסן סתמא וחד בה' בניסן המבואר בסכ"ז דמיירי בשטרי מקח וממכר וכן הרמב"ם בספ"כ מה"מ כתב דדין זה הוא אף בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות שטרו של זה בה' בניסן ושטרו של זה בניסן סתם וכן הדין בשטר שאין בו זמן כלל כמ"ש הה"מ שם ותיפוק ליה דשטר מכר שאין בו זמן מפורש בכמה בחודש הוא פסול לגמרי כמו המאוחר זה ליתא די"ל דהתם מיירי שנכתב בלא זמן או בניסן סתמא בידיעת המוכר דבכה"ג אף שטר מאוחר כשר כמ"ש הש"ך בסק"ל. אך באמת ק"ל טובא דאי אמרת דשטר מכר שאין בו זמן כלל פסול מה"ט דדילמא יחזור וימכרנה להמוכר ועדיין יחזיק בהקרקע ויאמר הדרית וזבנית מינך א"כ היכי כתב המחבר דשטרי מכר המאוחרים פסולים אא"כ כתב האיחור בפירוש דהיינו שיהא כתוב בו שטר זה אחרנוהו וכתבנוהו ואכתי מה מועיל דהא אם המכירה היה בניסן ובשטר כתב בתשרי אף שכתוב בו אחרנוהו וכתבנוהו אכתי יש לחוש דילמא הלוקח חזר ומכרה להמוכר באייר ועדיין יחזיק בהשדה ע"פ שטרו שכתב זמנו בתשרי שיטעון ויאמר הדרית וזבנית מינך בסיון אלא שאחרתי הזמן לתשרי ולא מצינן לאפוקי השדה מיד הלוקח כיון שהוא מוחזק בה מידי דהוי אשטר שאין בו זמן כלל דהלוקח נאמן לומר הדרית וזבנית מינך לפי דברי האס"ז וזו היא קושיא גדולה לדבריו אם לא שנאמר דהאס"ז לכתחילה קאמר דצריך ליזהר בזה אבל בדיעבד אין השטר נפסל בכך וזה דוחק גדול דמה חילוק יש בין זה לשטר מקח מאוחר ע"כ נלפענ"ד עיקר לדינא כהת"ח ולא מטעמיה דנראה עיקר דהיכא שיש שטר ביד הלוקח שאין בו זמן ובשטר המוכר שחזר ולקחה יש בו זמן דהמוכר מוציא השדה מיד הלוקח שהוא מוחזק בו ולא מצי למימר הדרית וזבנית מינך והוא משום כיון דחזינן דמי שמחזיק בשדה חבירו ואוכל פירותיה אינו נאמן לומר לקחתיה אם לא בחזקת ג' שנים אלמא אף שהוא מוחזק בשדה אינו נאמן לומר לקחתיה דקרקע בחזקת בעלים הראשוני' עומדת וכאלו הוא בא להוצי' מיד בעלים הראשונים דמי א"כ ה"נ אם יש שטר ביד המוכר שחזר ולקחה ממנו והזמן מפורש בו והלוקח יש בידו שטר שאין בו זמן כלל א"כ כיון שמהשטר שיש ביד הלוקח אין ראיה די"ל שהיה קודם לקניית המוכר א"כ כיון שבשטר שיש ביד המוכר מבורר באיזה זמן קנה מוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא שהוא המוכר שיש בידו שטר קנין ואין הלוקח יכול לומר הדרית וזבנית מינך כיון דמשטרו שאין בו זמן אין ראיה די"ל דהוא קודם לשטרו של המוכר וא"כ הוי כאין בידו שטר כלל דא"נ להחזיק בשדה של אחרים בטענת לקחתי' ולפ"ז אין סתירה ג"כ מדברי התוס' דגיטין שהבאתי דהתם כתבו התוס' שפיר דכיון דבשטר שיחרור אין בו זמן יכול העבד שהוא מוחזק בעצמו לומר שטרי קודים לקניית האדון דליכא חזקה דממונא להאדון כלל משא"כ הכא בשטר שאין בו זמן א"י לטעון ולומר הדרית וזבנית מינך כיון דאין בו זמן מבורר הוי כאין בידו שטר כלל וא"נ לומר לקחתיה דאוקי הקרקע בחזקת מרא קמא ומעתה שטר מקח שאין בו זמן כלל או שכתוב בו אחרנוהו הוא כשר דליכא למיחש למידי דהא אי חזר ומכרה להמוכר אינו יכול להחזיק בהקרקע בשטר הלזה וזה נראה נכון מאוד בסברא ודלא כהאס"ז. אמנם עדיין יש לי מקום עיון בדברי הה"מ פכ"ג מה"מ שנראה לכאורה סותרים לדברינו דהה"מ כתב על מ"ש הרמב"ם שם בדין ז' דשטרי מקח וממכר אף המאוחרין פסולין דדילמא חזר ומכרה להמוכר ואח"כ יוציא השטר ויאמר הדרית וזבנית ממך פעם שנית ולמה לא ניחוש כן לשט"ח המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא שטר המאוחר ויטרוף שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב השובר סתם שכל זמן שיצא השטר ישבור אותו זה השובר וכתב עליו הה"מ וז"ל גם זה מבואר בגמרא וכתב הרמב"ן ז"ל ואם תאמר בשטרי מקח וממכר נמי יתקנו כן י"ל שאי אפשר כשקנה בנתים שיכתוב סתם בלי זמן שהרי יש לו אחריות עליו וטורף ממנו אם נטרפה מחמתו ואף שלא באחריות שמא מכרה או נתנה לאחר ואם כתב סתם ידו על התחתונה הילכך צריך להיות בו זמן מפורש ולפיכך פסלו המאוחרין ומ"מ אף שטרי מו"מ כשרין כל היכא דמפורש בהן שהן מאוחרין דליכא למיחש למידי עד כאן ואף בעיטור כתב כן ומסתברא דה"ה בשטרי מו"מ אי כתיב בהו אחרנוהו וכתבנוהו כשרין עכ"ל ודברי הרמב"ן אלו הם בחידושיו בפ' ג"פ ע"ש. והנה בדברים אלו יש לתמוה מאוד וקשה ממ"נ אי ס"ל כסברא דידן דהיכא דאחד מוחזק בשדה ויש לו שטר שאין בו זמן ואדם אחר מראה שטר שיש בו זמן שקנה זה השדה מאותו שמכרה לו דאינו יכול להוציא השדה מידו משום דהמוחזק יכול לומר שטרי קודם לקנייתך א"כ מאי תירץ הרמב"ן דאף בשטר שאין בו אחריו' צריך בו זמן דשמא מכרה או נתנה לאחר ואם כתב סתם יהא ידו על התחתונ' הא כיון שהוא מוחזק בשדה יהא יכול לומר שטרי קודם לקנייתך ואי דס"ל כסברת הת"ח דשטר שהזמן מבורר בו עדיף ויכול להוציא מיד המוחזק שאין בשטר שלו זמן א"כ למה ליה להרמב"ן לתרץ דצריך זמן משום אחריו' או משום שמא מכרה לאחר הלא קושית הרמב"ן מעיקרא לק"מ במה שהקשה דיתקנו בשטרי מקח כשהמוכר יחזור ויקחנה דלא יכתוב בו זמן ושטרי מקח המאוחרי' יהיו כשרין דאכתי מה יועילו חז"ל בתקנתן כיון דבשטר שיהי' ביד הלוקח יהא מפורש בו הזמן ובשטר שיהיה ביד המוכר לא יהיה בו זמן א"כ הלוקח שמפורש בו הזמן יוציא מיד המוכר שיאמר שטרך מוקדם לקנייתי כיון שבשטרו מפורש בו הזמן ובשטר המוכר אין בו זמן כמ"ש הת"ח ולא מצאתי מקום ליישב זה אם לא שנאמר ע"פ דקי"ל בפ"ק דב"מ דגזלן שמכר שדה שאינו שלו ואח"כ חזר ולקחה הגזלן מהבעלים הראשונים דהמקח קיים משום דאמרינן דלכך חזר ולקחה כי היכא דליקום בהימנותא וכ"פ לקמן סי' שע"ד ס"א ולפ"ז י"ל דהרמב"ן ס"ל כהאס"ז דהיכא דבעל השטר שאין בו זמן הוא מוחזק ידו על העליונה ויכול לומר לחבירו שזמנו מוקדם או מאוחר וא"כ הקשה שפיר דיתקנו דבשטר שיחזור המוכר ויקחנה לא יהיה בו זמן ויהיה נאמן לומר הדרית וזבנית מינך ושטרי מקח המאוחרים יהיו כשרים וע"ז מתרץ הרמב"ן דאכתי איכא ריעותא דחיישינן שמא הלוקח שמכרה לו מכרה או נתנה לאחר ג"כ וא"כ כשלא יהיה זמן בשטרו יהיה ידו על התחתונה שהלוקח שיש בידו שטר המאוחר יעשה קנוניא עם הלוקח האחר שמכרה או נתנה לו וא''כ יזכה בה אותו לוקח האחר ממ"נ דאי המוכר שיש בידו השטר שאין בו זמן יטעון שקנהו מהלוקח שלו קודם שמכרה אותו להאחר א"כ השטר מאוחר שביד הלוקח שטר מעליא הוא וא"כ כשמכרה מקודם לאיש אחר דבר שאינו שלו ואחר כך חזר וקנהו מהבעלים א"כ זכה בו אותו אחר שמכרה לו מקודם דכיון שחזר וקנהו ניחא ליה דליקום בהימנותא ובאם שהמוכר יטעון שקנה אותו מהלוקח שלו אחר זמן שטר המאוחר ובעת שמכרה הלוקח שלו להאחר עדיין לא היה שלו מ"מ תיכף שקנה אותו מהמוכר קנהו הקונה הראשון דניחא ליה דליקום בהימנותא ואף שמכרו אח"כ להמוכר לא מהני מידי וכשיטת רש"י והטור שהביא הרב בהגה סי' שע"ד ס"ב ואפשר שאף הרמב"ם מודה לסברא זו כמ"ש הב"י והד"מ שם וא"כ כיון דאיכא ריעותא אף בכה"ג לכך פסלו חז"ל שטרי מקח המאוחרין וא"ש. אך אף שהתי' הלזה הוא נכון וחריף מ"מ קשה מאוד להעמיס דברים אלו בדברי הרמב"ן והה"מ ותמיהני מאוד שלא הרגיש בזה שום אחד מנושאי כליו של הה"מ וגם לפי תי' זה עדיין מוכח מוקשית הרמב"ן והה"מ דס"ל כסברת האס"ז דבשטר שאין בו זמן יכול המוחזק להחזיק במה שבידו לומר הדרית וזבנית מינך ודלא כהת"ח וא"כ לפ"ז בשטרי מקח שאין בו זמן כלל או שאין מפורש בו ימי החודש פסול כמו שטרי מקח המאוחרין וכמ"ש האס"ז וא"כ הדרא קושין לדוכתה דאמאי ס"ל לבעל העיטור והרמב"ן והה"מ והמחבר דבשטרי מקח אי כתוב בו אחרנוהו השטר כשר הא אכתי איכא חששא וריעותא להמוכר שהלוקח יאמר הדרית וזבנית מינך והנה בדברי המחבר י"ל דמ"ש אא"כ כתב האיחור בפירוש היינו שכתב להדיא בשטר שזמן המכירה. היה בזמן פ' ואחרנוהו להזמן שבשטר אך מדברי העיטור שהביא הה"מ משמע דאף שלא כתב רק אחרנוהו לבד נמי כשר וכן משמע מלשון הרמב"ן בחידושיו פג"פ שכתב ומיהו לההיא תקנתא קמייתא דר"א אף שטרי מקח כשרין דכל היכא דמפורש בהן שהן מאוחרים ליכא למיחש למידי עכ"ל ותקנתא קמייתא דר"א מפורש בש"ס דא"ל ר"א לספרי כי כתביתו שטרי מאוחרי כתבו הכי שטרא דנן לא בזמניה כתבינהו אלא אחרינהו וכתבינהו אלמא אף דלא נכתב זמן ההלואה רק בסתם אחרנוהו נמי כשר וה"ה בשטרי מקח נמי ואפשר לתרץ ע"פ מה דאמרינן בפ"ב דגיטין דף י"ז לענין זמן דגיטין דאם כתוב בגט שבוע שנה חודש שבת כשר ופריך עלה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני דאהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש"י לשבוע דקמיה אם זינתה תיהרג ולשבוע דבתרי' לפירו' שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבם וכ"פ באה"ע סי' קכ"ז ס"ז והב"ש שם בס"ק י"ב כתב דל"ד למוקדם או נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול משום בת אחותו אע"ג דאהני לשבוע דקמיה וכן גט מאוחר דפסול משום פירות אע"ג דמהני לשבוע דבתריה דשאני התם דלא כתב כתיקון חז"ל ונכתב בשקר אבל כאן ליכא שקר ומהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ולפ"ז י"ל דאע"ג דחז"ל פסלו שטרי מקח המאוחרין מחשש שיגיע היזק להמוכר לו אע"ג דמהני להמכירה שאחר זמן הנכתב בשטר היינו משום שנכתב בשקר כמו בגט מוקדם או מאוחר משא"כ כשכתו' בשטר מפורש דאחרוהו א"כ לא נכתב השטר בשקר אע"ג דאכתי איכא חששא דילמא חזר המוכר וקנהו קודם הזמן מ"מ כשר דהא מ"מ מהני הזמן שבשטר לשבוע דבתריה דהיינו שאם יקנה אותה אחר זמן השטר יועיל הקנין וכמו בכתוב בגט שבוע סתם דכשר ולפ"ז ה"נ בשטר מקח אם כתב בניסן סתם כשר אף לכתחילה לשיטת רש"י והפוס' שם דבכתוב בגט שבוע חודש שבת כשר אף לכתחילה ודלא כהאש"ז. ובאופן אחר יש לישב דברי הרמב"ן והוא דס"ל נמי דאם בשטר הלוקח אין בו זמן ובשטר המוכר שלקחה ממנו יש בו זמן יכול המוכר להוציא ממנו משום דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא שהוא המוכר דמשטר הלוקח אין ראיה די"ל שהוא השטר הראשון שלקחה מן המוכר ולכך שטר מקח שאין בו זמן או שכתוב בו אחרנוהו כשר דליכא למיחש למידי ואפ"ה הקשה הרמב"ן שפיר דיתקנו בשטרי מקח שחוזר המוכר וקונהו שיוכתב בלי זמן דיהא יכול לומר הדרית וזבנית מינך ולא תקשה הא בשטר הלוקח יש בו זמן ואוקי ארעא בחזקתיה די"ל ע"פ מה שהוכחתי בסי' מ"ו סל"ז דהאי חזקה דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא בתורת חזקה אתינן עלה ולא משום דהוי כמוחזק בממון ע"ש וא"כ בכה"ג שבשטר המוכר אין בו זמן ובשטר הלוקח יש בו זמן נאמן המוכר לומר הדרית וזבנית מינך דלא שייך כאן לומר אוקי ארעא בחזקת מרא קמא שהוא הלוקח דא"כ ע"כ צריך אתה לומר שהלוקח לקחה מזמן הקודם לשטר הקניה שלו וחזר ומכרה להמוכר ואח"כ לקחה פעם שנית אדרבה מוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא דהיינו המוכר ואמרינן שלא מכרה להלוקח אלא בזמן הכתוב בשטרו דאז איתרע חזקה שלו ודמיא למ"ש הרב רמ"א בסי' ל"א סכ"ג בהגה דמי שהעיד בב"ד ואח"כ העידו עדי' עליו שעבר עבירה ואינן יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן אותו בחזקת כשרו' ואמרינן השתא הוא דאתרע וא"כ ה"נ אמרינן דמוקמינן הקרקע בחזקת המוכר עד הזמן שבשטר הלוקח דאז מכרה לו וא"כ ממילא שטר הקניה של המוכר הוא אח"כ וא"כ כיון דאיכא חזקה למוכר וחזקה להלוקח אין מוציאין אותה מיד המוכר שהוא מוחזק בה וא"ש ובזה אפשר לתרץ גם הקושיא הראשונה שהקשיתי על הרמב"ן די"ל דהא דמתרץ דצריך זמן משום דשמא מכרה לאחר ויהיה ידו על התחתונה הוא ג"כ מטעם הלזה דאף שיהי' מוחזק בשדה מ"מ אינו יכול לומר שטרי קודם לקנייתך משום דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא ואמרינן דלא נמכר אלא בזמן המפורש בשטרו של האחר ואף דאכתי יהיה יכול לומר שנמכר לו באותו יום בעצמו ונמסר לו השטר תחילה כמבואר בסי' ר"מ ס"ד ובסמ"ע שם מ"מ שמא יטעון האמת שקנהו קודם לכן ויהיה מוחזק כפרן ובזה יתיישבו דברי התוס' בגיטין בשם ר"י שלא יסתרו לדברי הרמב"ן דהתם י"ל דתקנו זמן בשיחרור כדי שלא יאמר ששניהם ביום אחד היו ולו נמסר שטר השיחרור תחילה כנ"ל ודוק היטב בכ"ז. שוב מצאתי בטור בס"ס ר"מ שכתב בשם הרמ"ה הא דדיינינן דין שודא כגון שנתן וכו' אבל היכא שהקנה ראובן כל נכסיו לשמעון וחזר שמעון בו ביום והקנה כל נכסיו לראובן ואין אנו יודעים מי הוא אחרון שזוכה בכל הנכסים לא דיינינן ביה שודא דכיון שכל אחד ואחד היה מוחזק בנכסים תחילה מוקמינן לנכסי דכל חד בחזקתם הראשונה ע"ש הרי אף דודאי הקנה ראובן כל נכסיו לשמעון והיו בחזקת שמעון מ"מ אמרינן דאוקמינן אותו בחזקתו הראשונה ואמרינן דחזר וקנהו משמעון וא"כ ה"נ יש להעמיד הקרקע בחזקת המוכר שהוא חזקתו הראשונה לומר שחזר וקנהו ושטר הלוקח הוא קודם לקנייתו ועדיין אני נבוך בענין הזה והדברים צע"ג לדינא:

ו אא"כ כתב האיחור בפירוש. הב"ח הקשה דא"כ במוקדם נמי נכשיר אי כתב בו הקדמנו ליום פ' ולא נחתם עד יום פ' ותי' דשאני מאוחרין דאיכא בהו טעמא למה אחרוהו לפי שהמלוה מחל לו השיעבוד עד אותו הזמן א"נ לא היו נזכרים ליום הקנין והיו צריכים לאחר הזמן אבל הקדמה בלא זמן עולה הוא אפי' כתבו בו והקדמנוהו ואה"נ היכא דאיכא טעמא כגון שנכתב ביום ולא הספיקו להחתימו עד אחר זמן צריכי' לכתוב בו שנכתב ביום פ' ולא נחתם עד יום פ' כמבואר בס"י עכ"ד ונראה דלא קאמר דבמוקדם לא מהני לכתוב והקדמנוהו משום דעולה הוא אלא לכתחילה אבל בדיעבד כשר בכה"ג כדמשמע בש"ס דאמרינן טעמא דמוקדמים פסולים משום גזירה שמא יגבה מזמן א' ולא קאמר טעמא משום דעולה הוא אלמא כל היכא דלא שייך האי גזירה כגון שכתב בו הקדמנוהו כשר וכ"כ הבעה"ת בריש שער נ"ו דהיכא דכתוב בו הקדמנוהו כשר ומשמע התם דבכל גווני כשר ע"ש:

ז כל שטר. עיין בש"ך במה שהשיג בזה על הב"ח ועמ"ש בס"ס ל"ט בזה ע"ש:

ח נכתב ביום ונחתם בלילה פסול בד"א כשאינם עסוקים באותו ענין אבל עסוקים באותו ענין כשר. מדברי המחבר מוכח דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אף שגם ההלואה היתה ביום מ"מ כיון שלא נחתם עד הלילה הוי כמלוה ע"פ עד זמן החתימה והוי מוקדם דהא בסעיף שאח"ז כתב הא דעסוקים באותו ענין כשר הוא דוקא בשטר הלואה משום דנשתעבד ביום מחמת ההלוא' א"כ מוכח דבאינם עסוקים באותו ענין פסול אף שההלואה היתה ביום והוי מוקדם ופסול למגבי אף מזמן שני כמו בשאר שט"ח המוקדמין ומכאן יש להקשות לשיטת הש"ך בסי' נ"ב בשם הגידולי תרומה לענין שטר שנכלל בו הקרן ורבית ביחד דאינו גובה אף הקרן משום שמא יבוא לגבו' בו אף הרבית וכתב הגיד"ת שם דכשנכלל רבית דרבנן עם הקרן בזה כ"ע מודים דגובה את הקרן דלא גזרינן קרן אטו רבית אלא בדאורייתא והנה הא דגזרינן בכלול קרן ורבית ביחד שלא יגבה אף הקרן הוא מדברי התוס' והרא"ש פא"נ דילפי לה משט"ח המוקדמין דפסולים אף מזמן שני משום גזירה שמא יגבה מזמן א' וה"ה בשטר שכלול קרן ורבית ביחד וא"כ כיון דברבית דרבנן ס"ל להגיד"ת דלא גזרינן א"כ בנכתב ביום ונחתם בלילה וההלואה היתה ביום אמאי פסול לגמרי לפי דעת גדולי הפוס' והב"י בסי' ל"ט דס"ל שעבודא דאורייתא ומן התורה מלוה ע"פ גובה ממשעבדי אלא דחז"ל תקנו דאינו גובה משום פסידא דלקוחות כיון דלית ליה קלא אם כן בכה"ג דנכתב ביום ונחתם בלילה וההלואה היתה ביום כיון דגובה ממשעבדי מזמן ההלואה דמלוה ע"פ גובה ממשעבדי וכ"ש הכא שצוה הלוה לכתוב ביום כדי לגבות בו אף ממשעבדי וא"כ נהי שלא נחתם עד הלילה ומדרבנן לא גבי ממשעבדי עד זמן החתימה מ"מ הכא קושית הש"ס פ' א"נ במ"ע נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שני דהכא ליכא למימר גזירה שמא יגבה מזמן א' דהא אף אם יגבה מזמן א' יגבה כדין מדאורייתא אלא דמדרבנן לא גבי ולענין דרבנן לא גזרינן כמו ברבית דרבנן ודוחק גדול לומר דאינו פסול לגבות אלא מזמן א' דמסתימת הש"ס והפוס' לא משמע כן אך לק' בסי' נ"ב העליתי דלא כהגיד"ת והש"ך וא"כ ניחא הכא בפשיטות:

ט אבל אם לקח מיד בקנין וכו' הטעם משום דקנין יש לו קול וטורף אף ממשעבדי ולפ"ז נראה פשוט בשטר מכר שנכתב ביום ונחתם בלילה כשר דהא קי"ל בסי' רט"ז בהמוכר שדהו בעדים אף בלא שטר גובה ממשעבדי והוא הלכה פסוקה פחז"ה דף מ"ב וא"כ ליכא גריעותא במה שנחתם בלילה דהא מחמת המכירה גופה שנמכר ביום גובה ממשעבדי ויש לתמוה על לשון רש"י והר"ן בפ"ב דגיטין דף י"ז שכתבו במשנה על הא דאמר ר"ש כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים וכתבו רש"י והר"ן כל הגיטין של מכר ומתנה והלואה פסולין דאתי למיטרף לקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין עכ"ל ומאי גזירה שייך התם הא טריף מיום המכירה אף בלא שטר וצ"ל דהם מיירי שמכר שלא בעדים רק בפני אחד והוא כתב השטר ביום ובלילה צוה לחתום שני עדים דבכה"ג פסול ודוחק או דמיירי שלא נתן הכסף עד הלילה ובגוונא דקונה בשטר לבד וכדלקמן סי' קצ"א אבל היכא דנתן הכסף ביום גם הם מודים דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר וליכא למימר דכיון דבמקום שכותבין השטר לא קנה בכסף לבד עד שיכתוב השטר דוקא כדאיתא בסי' ק"ץ ס"ז לכך פסול בנכתב ביום ונחתם בלילה זה ליתא כיון דהטעם הוא דלא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר מסתברא דלענין זה ליכא למיפסל נכתב ביום ונחתם בלילה כנ"ל ודוק:

י נותנים אותה לראובן וכו'. וכ' הרמב"ם בספ"כ מה"מ דדין זה הוא אף בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות בכה"ג נותנים אותה לראובן שהזמן מבורר בשטרו וכ"כ רש"י בפ' מי שהיה נשוי דהש"ס מיירי בשטרי מקח ואם שמעון כבר החזיק בשדה או שטרף מן הלקוחות אם ראובן יכול להוציא מידו בכה"ג כבר הארכתי בזה בסק"ג דא"י להוציא מידו ע"ש:

יא כתוב באותו יום בעצמו. אבל אם זמן השובר הוא קודם לזמן השטר השטר בתקפו ולא חיישינן דילמא שטר מאוחר הוא וכן מוכח בש"ס דפריך דשט"ח המאוחרין ליפסלו מה"ט דילמא יכתוב שובר ויהיה זמן השובר קודם לזהש"ט ומשני דכותבין שובר בלא זמן אלמא דאם זמן השובר קודם לזהש"ט השטר הוא בתקפו וכ"כ הש"ך בשם הריב"ש אך יש לעיין היכא דזמן השובר הוא קודם לזהש"ט יום א' אי אתרע שטרא כיון דאמרי' בפ' היו בודקין דרובא דאינשי טעי בעבורא דירחא א"כ חיישינן שמא ההלואה היה יום א' קודם ומפני שטעו בעבורא דירחא אחרו יום א' וכדקי"ל בסי' ל' ס"ז בעדים שא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' מצטרפי די"ל דטעו בעבורא דירחא ואחד יומא קמסהדי ע"ש ומה שהביאני לספק זה הוא דברי התוס' בפ' ג"פ ד' קע"א ד"ה שאם שכתבו אהא דאמר התם אברייתא דשטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר"י ר' יוסי פוסל א"ר פדת הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצא עונתו מכוונ' בשבת או בי' בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא דר"י לטעמיה דאין כותבין שובר לא נפיק מיניה חורבא ור' יוסי לטעמיה דכותבין שובר ונפיק מיניה חורבא וכ' התוס' על הא דנמצאת עונתו מכוונת לא שכתב להדיא כך בשטר אלא ג' בניסן ור"ח חל ביום ה' נמצא ג' בניסן מכוונת בשבת וכן ביום ב' וכו' ותימה נימא דטעה בקביעא דירחא ויהיה כשר לר' יוסי ואמאי פסול ולר"י נמי ניחא טפי למימר הכי ממה שנאמר שנכתב לחוכא בעלמא ותי' דמיירי אחר רובו של חודש דא"א שלא שמע וכ"כ בהג"א ע"ש והנה דבריהם תמוהים מאוד דהא ע"כ קושיית' אזלא בשאר שטר מאוחר דיהא כשר לר"י דהא אם כתוב בשבת באמת אף לר"י כשר כדאיתא בש"ס להדיא כיון דמוכח מתוכו שהוא מאוחר וע"כ צ"ל דקושיי' קאי דאף בשאר מאוחר דידעינן שאחרוהו יום א' יכשר לר"י דנימא דטעה בעבורא דירחא והדבר תמוה מאוד דהא טעמא דר"י דמאוחר פסול משום חורבא דשובר וא"כ מאי מהני הא דטעו אטו משום פיסול העדים פסלינן לשטרא הא משום חורבא פסול ומה מהני הטעות דהא בשט"ח המוקדמין דפסולין משום גזירה דשמא יגבה מזמן ראשון כ' התוס' בפ' א"ב והמחבר בס"ח דמיירי בגוונא שאין העדים פסולין כגון שטעו בעבורא דירחא ואפ"ה פסלינן לשטרא משום גזירה וא"כ ה"ה במאוחר לר"י א"ו צ"ל דהכי אזלא קושית התוס' דמסוגי' זו משמע דכתוב בשבת כשר לר"י משום דמוכח מתוכו משמע אבל במאוחר דעלמא דידעינן שאחרוהו יום אחד פסול ואמאי פסול לר"י הא טעמו משום חורבא דשובר והכא ליכא חורבא כלל דאף שהשובר יהיה מוקדם יום א' לזמן השטר יבטל השטר דנימא דטעה בעבורא דירחא וכמ"ש זה נראה בכוונת דברי התוס' אך מ"מ צל"ע טובא דנימא דשובר דזמנו מוקדם לשטר יום א' דיבטל השטר לא מבעיא לפמ"ש זקיני מהרש"א בפ' היו בודקין דאין לנו לומר דטעו בעבורא דירחא אלא בב' עדי' שא' אומר בב' ואחד אומר בג' כיון ששניהם מעידין על גוף המעשה אנו תולין שא' מהם טעה בעבורא דירחא אבל בכת אחת שאומרת בג' והוזמו אין אנו תולין שטעו בעבורא דירחא ונעשה בב' כיון שאין מי שמעיד על המעשה הלזה שנעשה בב' והוכיח כן מתוס' דפסחים וא"כ ה"נ אמאי נאמר שטעו בזהש"ט והמעשה נעשה ביום אחר כיון שאין מי שמעיד כן אלא אף אם נאמר שלא כדבריו היינו דוקא כי איכא עידי הזמה אמרי' כן כדי ליישב דבריהם אבל הכא מה"ת נאמר שטעו בעבורא דירחא כדי לבטל השטר אדרבה נאמר שהשובר על הלואה אחרת ניתנה והשטר בתקפו ותדע דא"כ בשטר שטורפים בו מן הלקוחות ניחוש דילמא טעו בעבורא דירחא ונצטרך ליתן להעדים שבשטר כולה טעותא כדאיתא בפ"ק דפסחים ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתא א"ו דבסתמא ל"ח לזה וא"כ אמאי ניחוש כן לענין שובר ודוחק לומ' כיון דכתוב בשובר שפרע הלואה שסכומו כך וכך שלוה באותו יום איתרע שטרו טפי ותלינן שזהו אותה הלואה שבשטר והעדים טעו בעבורא דירחא דמנ"ל להתוס' לומר כן וצ"ע:

יב נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. הש"ך הביא מה שהעלה בי"ד דאין נותנים למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ר"כ סקי"ז דאין נותנים למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ד ס"י עכ"ל ודבריו הם שלא בדקדוק דהא הש"ך פסק שם כן מחמת שהוא ספיקא דדינא אי אדר סתם הוא אדר א' או ב' וא"כ כיון דאף אם הוא אדר ב' מגיע החצי למי שכתוב בו אדר סתם דהוי כב' שטרות שזמנם ביום א' וא"כ כיון דהוא ספיקא דדינא דדילמא אדר סתם הוא אדר א' א"כ מגיע לו ג' חלקים ולמי שכתוב בשטר שלו אדר ב' רק חלק ד' וכדין שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וז"א ח"ש וכמבואר בסי' קי"ב ס"ד לענין דאקנה ע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה