אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

מב

מא

א על דבר שיכול להזדייף. ואף אם נמסר בעידי מסירה פסול דהלכה כר"א בפ"ב דגיטין דדוקא בגיטין מכשרי רבנן ולא בשאר שטרות דבעינן שיהא ראוי לעמוד ימים רבים ונראה דאף בשטר שאין בו ע"ח כלל רק שנמסר לפני ע"מ אף שהוא כשר אף לגבות בו ממשעבדי כמבואר בס"ס נ"א מ"מ אם נכתב ע"ג דבר שיכול להזדייף הוא פסול דדוקא אם נכתב ע"ג דבר שא"י להזדייף הוא כשר בע"מ לבד כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה אבל בשטרות דשטר שאין עליו עדים כיון שנכתב ע"ג דבר שא"י להזדייף העדים מכירין לעולם שטר הנמסר לפניהם ואם היו מזייפין שום דבר היה ניכר הזיוף וכ"כ הר"ן שם דשטר שא"י להזדייף אע"פ שאין בו ע"ח זוכרים צורתו של שטר ואלו נזדייף בו כלום היה זיופו ניכר ומש"ה גובה בו ממשעבדי שהרי ראוי לעמוד בו ימים רבים ע"ש אבל בשטר שיכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שע"מ ישכחו התנאים הכתובים בו דדוקא צורת השטר הם זוכרים שלא יתחלף להם שטר אחר אבל בתנאים שבו יש לחוש לשכחה וימחוק ויזייף בו תנאים אחרים וכן מוכח מדברי הרא"ש שהוכיח דהלכה כר"א דבשטרות לא מכשרי רבנן מדפריך בפ"ק דגיטין גבי שטרא פרסאה דמסריה נהליה באפי סהדי ישראל והא בעינן כתב שא"י להזדייף ותמה הפ"י בחדושיו להטור דהא הרא"ש פירש בפ"ק דמיירי התם שאין בו ע"ח כלל וא"כ תקשה נמי לדידיה אמאי פסול בדבר שיכול להזדייף וע"ש ולק"מ דבדבר שיכול להזדייף פסול מגזה"כ דא"י לעמוד ימים רבים וז"ב וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' מלוה ד"ב והמ"מ שם שכן מוכח בפ"ק דגיטין גבי שטרא פרסאה וכן הוא בש"ע לעיל סי' מ' ס"ב וסמ"ע שם ועמש"ש:

ב אבל שטר אקניית' כשר. והעלה הש"ך דאף דליכא ע"מ רק שהמוכר מודה שמסרו לו נקנה השדה בשטר זה והוסיף עוד דאפי' אינו מודה שמסרו לו נאמן הלוקח לומר שמסרו לו ונהי דיכול המוכר לטעון תנאי היה בו וזייפתו מ"מ אם טוען להד"מ לא מסרתי לך שטר זה מעולם אינו נאמן כיון שהשטר ביד הלוקח וידוע שהמוכר כתבו כגון שהוא חתום בכת"י או שעדים חתומים עליו וישב בזה קושית מהרש"א בפ"ב דכתובות גבי לכתוב ח"י אחספא דכתבו התוס' שם דההיא דכתב על החרס שדי מכורה לך דקנה אתיא כר"א דעידי מסירה משמע דההיא דחספא לא אתיא כר"א אלא כר"מ והקשה מוהרש"א דהא הך חששא דמגילתא אינו אלא משום הוציא עליו כת"י דאינו אלא שטר ראיה בעלמא דמודה בו ר"א ולק"מ דלר"א אכתי ניחוש בחספא דילמא יכתוב עליו שטר מכירת שדה וכשיכחיש זה יוחזק כפרן אבל לר"מ בעינן מוכח מתוכו והשטר פסול לגמרי זהו תורף דברי הש"ך ומאי דפשיטא ליה להש"ך דכשטוען להד"ם ולא מסרתי לך שטר זה מעולם א"נ ומשמע מדבריו דהיינו שטוען ממני נפל ומצאתו או להתעסק כתבתיו תמיה לי טובא כיון דנאמן לומר דמזויף הוא לגמרי שהיה נכתב עליו שטר ראיה ופרעתי ואתה זייפתו וכתבת עליו שטר מכירה כמ"ש הש"ך א"כ למה לא מהימן לומר לא מסרתיו לך וממני נפל במגו זו דהא בכת"י בסי' ס"ט ס"ב העלה הש"ך שם בס"ק ט"ז דנאמן לומר להתעסק כתבתיו או ממני נפל ומצאתו במגו דפרעתי ע"ש וה"נ הרי אית ליה מיגו מעליא אך מ"מ משכחת ליה להאי דינא דהש"ך כשרואה השטר או הכת"י ומכחיש וטוען מזויף או להד"ם בסתמא דבכה"ג הוחזק כפרן כמו בכת"י בסי' ס"ט שם ובזה מיושב היטב קושית מהרש"א דאכתי ניחוש שבעל החתום ישכח ענין חתימתו ויטעון להד"ם לגמרי דבכה"ג הוחזק כפרן וכמ"ש הבעה"ת שער י"ג והב"ח בסי' ס"ט שם דלכך חיישינן במגילתא דכת"י אף דנאמן לטעון שחתם שמו בסוף המגילה מ"מ שמא ישכח ענין חתימתו ויטעון להד"ם לגמרי ע"ש וא"כ ה"נ בחספ' י"ל כן ואולי אף כוונת הש"ך כן אך מ"מ קושית מהרש"א נלפעכ"ד דבלא"ה לק"מ דהתוס' כתבו שפיר דאביי דאמר ליכתוב ח"י אחספא לא ס"ל דע"מ כרתי דליכא למימר דבשטר ראיה אף ר"א מודה דפסול דר"א לא אמר אלא בגיטין ולא בשטרות דהא התוס' בפ' ג"פ דף קס"ב ע"א ד"ה וצריך שיחזיר הוכיחו דאביי גופיה בר"פ חז"ה דאמר שדות בכסף יקנו ולמען יעמדו ימים רבים עצה טובה קמ"ל ס"ל כסברת ר' יוחנן בגיטין דאף בשטרי ראיה מכשיר ר"א בע"מ ע"ש וא"כ התוס' לטעמייהו כתבו שפיר דע"כ אביי דהכא ס"ל דע"ח כרתי דהא איהו גופיה ס"ל דלר"א אף שטר ראיה כשר:

ג הולכים אחר התחתון. בתשובת הרדב"ז ח"א סי' שנ"ג נשאל בראובן שנתן מעות לשמעון לקנות סחורה והיו ביניהם תנאים ונכתבו על הענין שלשה שטרות אחד ביד ראובן ואחד ביד שמעון ואחד ביד שליש ונמצאו השטרות מחולפים בתנאים כי טעה הסופר באחד מהן והשיב הרדב"ז התורה אמרה אחרי רבים להטות ואם השני שטרות בסיגנון אחד נתבטל השלישי יהיה ביד מי שיהיה דקי"ל בכל דינין שבתורה אחרי רבים וכ"כ הרשב"א לענין ס"ת שנמצאו מחולפים נתקן אותם אחר הרוב ויליף לה מהא דאמרינן דמצאו בשנים כתוב מעונה אלהי קדם ובאחד כתוב מעון בטלו את האחד וקיימו את השנים ה"נ לא שנא ואם אין שנים מוסכמים מסתברא שיש לסמוך על השטר שהוא ביד השליש דבכל אחד איכא למימר שהוא הטעה את הסופר לתועלתו לפיכך יש לסמוך על השטר שביד שליש ואם אין כאן אלא ב' שטרות ויש חילוק לשונות בהם הממע"ה עכ"ד והביא הרב בעל כנה"ג דברים אלו בסי' נ"ה בהגהות הטור ס"ק כ"ו בסתם בלי שום חולק ולכאורה נרא' דטעמו כיון דשני השטרות מוסכמים הולכים אחר הרוב ותלינן דהסופר והעדים טעו בשטר השלישי ויש להקשות דא"כ בשטר אחד שהיה כתוב למעלה בשטר מנה שתי פעמים ולמטה כתוב מאתים נמי אין הולכין אחר התחתון כיון דכתוב בשטר מנה שתי פעמים הולכין אחר הרוב ותלינן דמה שכתוב אח"כ מאתים הוא טעות סופר ובאמת בפ' ג"פ דף קס"ז מוכח להיפך דאמרינן התם אמר אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב בסוף שיטה דילמא מזייף וכתב ואי אתרמי ליה ניהדריה לדיבוריה תרין תלתא זימני אי אפשר דלא מתרמי ליה באמצע שיטה משמע להדיא דאף שגם בפעם שנית מתרמי ליה בסוף שיטה יחזיר ויכתוב בפעם ג' כדי שיבוא באמצע שיטה וכמבואר לעיל בס"ד ובסמ"ע סכ"ח ואם איתא אכתי איכא למיחש לזיופא שיזייף שתי פעמים מתלת תלתין וא"כ אף אם אח"כ יהיה באמצע שיטה תלת ניזיל בתר רובא ונתלי בט"ס א"ו ע"כ צ"ל דכל היכא דיש לתלות בחזרה לא אזלינן בתר רובא וכיון שבתחתון יהא נכתב תלת אזלינן בתר התחתון ואמרינן דודאי חזרה הוא וא"כ ה"נ בשלשה שטרות מחולפים נמי לא אזלינין בתר רובא דאם הם רק כתיבת ידם של המלוה והלוה תלינן בחזרה ואם הם כת"י עדים נמי יש לומר להיפך דילמא שטר אחד שהוא בלא תנאי נכתב מקודם ואף שאח"כ בשני שטרות נכתב להיפך לא מהימנינן להו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"כ הריטב"א בתשובה והביאו הב"י בסי' מ"ו מחודשים ל"ו בשני שטרות שעדים חתומים עליו ובאחד כתוב תנאי ואחד בלי שום תנאי כיון ששניהם נכתבו ביום אחד הוי ספק מי נכתב מקודם ולא מהימנינן להשני דכיון שהגיד שוב אינו חתו"מ ע"ש וא"כ ה"נ מאי מהני רובא כיון די"ל דהשטר השלישי נכתב מקודם ושוב לא מהימנינן להעדים לחזור מדבריהם וליישב דברי הרדב"ז נראה לומר דודאי כל היכא דאיכא למימר שהוא חזרה ודאי לא אזלינן בתר רובא ואמרינן דחזרה הוא ולא תלינן בטעות לכך בכל מקום הולכין אחר התחתון אף שכתוב למעלה כמה פעמים להיפך דתלינן בחזרה שחזרו מדבריהם הראשונים אבל בשלשה שטרות מחולפים כיון דלא ידעינן איזה נכתב מקודם בזה אזלינן בתר רובא דכיון דשני שטרות הם בסיגנון אחד אף דל"ח לטעות מ"מ אם הם כת"י עדים תלינן דב' השטרות שהם בסיגנון אחד נכתבו מקודם והשלישי נכתב אח"כ ולא מהימנינן להו דכיון שהגיד וכו' וכן אם הוא כת"י הבע"ד בעצמם אזלינן בתר רובא ואמרינן דשני השטרות הם בודאי אמת והשטר השלישי נכתב מקודם ואח"כ היה חזרה ולכך נכתבו שני שטרות אחריו בסיגנון אחר ואע"ג דאי אמרינן דשטר השלישי נכתב באחרונה בכת"י הבע"ד או בראשונה בכת"י עדים לא שייך למיזל בתר רובא מ"מ כיון דרוב השטרות הם בסיגנון אחד אזלינן בתר רובא לומר בכת"י בע"ד שנכתב באחרונה ובכת"י עדים שנכתב בראשונה וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן במס' פסחים דף ז' ע"א במצא פת שעפשה דאזלינן בתר בתרא אי חמץ הוא אי מצה הוא ולא אזלינן בתר רוב תשמישו ופרכינן התם ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר ואמאי ליזיל בתר בתרא ומשני רנב"י הב"ע כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר ואינו יודע איזה מהן בסוף אלמא בכה"ג שאינו יודע באיזה מהן נשתמש לבסוף אזלינן בתר רובא ואם חולין חולין ולא אמרינן דילמא נשתמש מעשר לבסוף וניזיל בתר בתרא א"ו כיון דרוב חולין אזלינן בתר רובא ותלינן בחולין נשתמשו לבסוף וא"כ ה"נ לענין שטרות אזלינן בתר רובא ואמרינן דהרוב היה באופן המועיל וא"ש ועוד י"ל דרדב"ז סובר דאף בכתוב למעלה מאתים ולמטה מנה נמי אזלינן בתר רובא אם כתוב למעלה שתי פעמים מאתים והא דאמרינן דאם כתב תלת בסוף שיטה יחזיר תרי ותלת זימני בכדי שיבוא באמצע שיטה ול"ח שיזייף שתי פעמים בסוף שיטה תלתין וניזל בתר רובא די"ל בכה"ג שכתוב תלתין שתי פעמים בסוף שיטה ולבסוף כתב תלת באמצע שיטה הולכין אחר התחתון דתלינן שזייף למעלה והיה כתוב תלת בסוף שיטה ומה"ט השיג הש"ך בסק"ז על הב"ח שכתב דאם כתב למעלה באמצע שיטה שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שיטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון וכתב הש"ך דאין דבריו מוכרחים והוא מה"ט דאף אם יהיה נכתב בסוף שלשים לא אזלינן בתר התחתון דדילמא כתב וזייף בסוף שיטה וא"כ ה"נ י"ל כן לענין הא דאזלינן בתר רובא אך מ"מ מ"ש בראשונה נ"ל יותר נכון ועיקר ודוק. אמנם מ"מ האי דינא דהרדב"ז צל"ע טובא דהיכי מדמה ממונא לאיסורא דדוקא לענין ס"ת דהוא איסורא אזלינן בתר רובא משא"כ לענין ממונא הא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בסי' רל"ב סכ"ג ואין לחלק בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן כמו הכא דכיון דרובא דהשטרות הם לפנינו הולכין אחר הרוב אף לענין ממון דהא כבר הוכיח בתה"ד סי' שי"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב אף ברובא דאיתא קמן וכ"פ הרב רמ"א בסי' רכ"ד ס"י בהגה ע"ש ומה שמדמה ליה הרדב"ז להא דקי"ל בכל דינין אחרי רבים להטות כבר כתבו התוס' ר"פ המניח לחלק דשאני דיינים דב"ד הוא דמפקי לה מחזקה ולא שייך לאוקמא אחזקה ע"ש וגם אדמדמית ליה לדיינים נדמייה לעדות דקי"ל תרי כמאה ואין הולכין אחר הרוב ואפשר דהרדב"ז ס"ל כשיטת הסוברים שהביא בתה"ד סי' שי"ד דברובא דאיתא קמן אף בממון הולכין אחר הרוב ולכך אזלינן הכא בתר רוב השטרות כיון דאיתנייהו קמן אבל לשיטת התה"ד והרב בסי' רצ"ב דס"ל דבכל גווני אין הולכין אחר הרוב בממון א"כ ה"ה הכא אין הולכין אחר רוב השטרות וצ"ע למעשה להוציא ממון ע"פ דברי הרדב"ז אלו:

ד אלא מאה שהוא הפחות שבשניהם. עמ"ש בסי' ל"א סק"ב דהוכחתי דאף דכל היכא דיד בעהש"ט על התחתונה מהני תפיסה לבעהש"ט כדאיתא בס"ח מ"מ אין הלוה צריך לשלם לו להמלוה הפחות שבלשונו' עד שיקרע המלוה את השטר אף שרוצה המלוה ליתן לו שובר על המנה שקיבל ממנו לא מהני עד שיקרע שטרו דוקא ע"ש:

ה שהוא הפחות שבשניהם. וה"ה אם כתוב בשטר מנה מאתים זה אחר זה אף שלא כתוב שהן מאתים מ"מ כיון שהם כתובים ביחד לא אמרינן שהוא חזרה כמבואר בהרמב"ם עכ"ז מה"מ דין י"ו ובסמ"ג סוף עשין צ"ד להדיא וכן מוכח מדברי תשובת הרשב"א שהביא הסמ"ע בסק"ו וראיתי למי שהניח דברי הסמ"ע בצ"ע ואשתמיט ליה דברי הפוסקים האלו:

ו וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים וכו'. והב"י מחודשים י"ד הביא בשם מוהרי"ק שורש י"ז דכשהלשון מסופק יד בעל השטר על התחתונה אפילו כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר וצ"ל דהיכא דסתמא משמע כך לפי דעת השומעים עדיף טפי וכן נראין דברי הב"י שבמחודשים כ"א העתיק לשון תשובת הרשב"א שהעתיק הרב כאן בלי שום פלוגתא אך הכנה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו הביא בשם ספר בני שמואל שכתב דמתשובת הרשב"א מוכח דדוקא כשמשמעות השטר שוים לתרי אנפי אז יד בעהש"ט על התחתונה אבל כל זמן שמטין דברי השטר לסיוע התובע אז יד בעהש"ט על העליונה וסיים דיש להסתפק בדבר ולפענ"ד יש ראיה ברורה לדברי מהרי"ק מש"ס ערוכה במנחות דף ק"ח ע"ב דאיתא התם במשנה דאם אמר אחד משורי הקדש והיה לו שלשה בינוני שבהם הקדש ואמרינן עלה אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשורי הקדש הגדול שבהן הקדש תורא בתוראי קאמר ופריך עלה מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל עבד בעבדיי אני מוכר לך ומת מראהו מת ואמאי ליחזי הי נפל והי מת ופרש"י אי גדול נפל הפסיד לוקח דהא גדול שבבתים קאמר ואי קטן נפל לית ליה פסידא ומשני הש"ס לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעהש"ט על התחתונה ופרש"י בעל השטר האי לוקח שבא בשטר מכירה ידו על התחתונה דהממע"ה שהמוכר מוחזק בבתים הילכך ראיה על הלוקח אבל הקדש גדול משמע עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דבית בביתי גדול משמע יותר דהא מה"ט בהקדש הגדול הקדש מ"מ יד לוקח על התחתונה וא"י להוציא הגדול:

ז דאינון כך וכך. וכתב הסמ"ע ואם המלוה אומר חמש ולוה אומר שנים צריך לישבע היסת ליפטר מש"ד כמו בכתב בו סלעים בסעיף שאח"ז עכ"ל ואם המלוה אומר חמש ולוה אומר שלש לא ביאר הדין ולכאורה נראה דבכה"ג חייב ש"ד דהוי מודה במקצת גמור דהשלישי שמודה אינו כתוב בשטר ול"ד לשטר שכתוב בו סלעים סתם ומלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דמבואר בסי' פ"ח סל"ב דפטור מש"ד משום דהאי משיב אבידה שאם רצה היה אומר שנים דשאני התם דלא הוי מיגו דהעזה דלשון השטר שכתוב בו סלעים סתם מסייע לו דניכרין הדברים דשנים היו מדלא פירש הסך כמ"ש רש"י בב"מ דף ד' ע"ב ולכך מעיז וכ"כ הסמ"ע שם משא"כ הכא דנמחק הסך וא"כ אין השטר מסייע לו דשנים היו ולא הוי משיב אבידה דאי בעי אמר שנים דהוי מיגו דהעזה כמו בכל מודה במקצת דא"נ במיגו דכופר הכל מה"ט אולם הרא"ש בר"פ האשה שנתארמלה הביא ירושלמי דגרסינן סלעים דינרי' ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' בן עזאי אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה ופירש הרא"ש שההודאה בקרקעות הוא נהי נמי דשטרא לית ביה אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הוי כאלו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין עכ"ל והנה מדלא פירש הטעם דהוי משיב אבידה כדאמרינן בפ"ק דב"מ גבי סלעים דינרים אלמא דס"ל דבנמחק הסך לא שייך טעם זה כמ"ש ולכך הוצרך לומר דמ"מ פטור מש"ד דהוי הודאה בקרקעות אך דבריו תמוהים דהא בש"ס בפ"ק דמציעא אמרינן דלכך כשהודה בשנים פטור למ"ד הילך חייב הוא משום דהוי הודאה בקרקעות ואפ"ה סובר רשב"א שם דבג' חייב ש"ד ואף ר"ע לא פליג עליה אלא משום דהוי משיב אבידה ותיפוק ליה כיון שהודה בג' הוי ג"כ שיעבוד קרקעות דהוי כאלו נכתב בשטר א"ו כיון שהג' אינו מבואר בשטר בפירוש הוי הודאת מטלטלין וצ"ל דס"ל להרא"ש דיש חילוק בין שטר שכתוב בו סלעים סתם ונמחק הסך דשטר שכתוב בו סלעים סתם אף אם האמת שלוה שלש כיון שאין השלישי מוזכר בשטר וסתם סלעים שתים נינהו הוי מלוה ע"פ ואף אם יבואו העדים החתומים בו ויאמרו ששלש היה מ"מ הג' מלוה ע"פ הוא ולא הוי שיעבוד קרקעות כלל אבל בסלעים דאינון כך ונמחק הסך כשהודה שהם ג' הוי שיעבוד קרקעות כיון שאם יבואו עדים החתומים בו ויאמרו ששלש היה אלא שנמחק הסך ודאי דגובה ממשועבדים דומיא דשטר שנמחק בסי' מ"א דאם העדים מעידים מה היה כתוב בו דבא לב"ד והם עושים לו קיום ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהודה בג' והוא מילתא דעבידא לגלויי ע"פ עידי השטר אף שאין העדי' לפנינו מיחשב הודאה בקרקעות אך מ"מ יש להקשות לפי דעת הרמב"ם והמחבר בסי' מ"ט ס"ז בשני יב"ש בעיר אחת ואחר הוציא שטר על אחד מהן דאם באו עידי השטר בעצמן ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה דהוי מלוה בשטר לכל דבר שהרי לא עשו שליחותן ויכולים לשלש השמות וע"ש בסמ"ע וש"ך וא"כ ה"נ בשטר שכתוב בו סלעים סתם ועדים החתומים בו אומרים שההלואה היה ג' אף הג' הוי מלוה בשטר גמור דהרי לא עשו שליחותן ויכולין לכתוב שטר חדש על ג' דהא אף עדים שלא כתבו נאמנות בשטר לא עשו שליחותן ויכולין לכתוב שטר חדש כמ"ש הש"ך בסי' מ"א סק"ד בשם הרשב"א כ"ש כשכתבו בו סלעים סתם דיכולין לכתוב שטר חדש על ג' וא"כ כשמעידים על ג' הוי מלוה בשטר גמור אף שאינו מוכיח מתוכו וא"כ אמאי חשיב הודה בג' הודאת מטלטלין א"ו צ"ל כיון דעכשיו אין העדים לפנינו הוי הודאת מטלטלין וא"כ אף נמחק נמי מאי מהני מה שהודה בג' כיון שאינו יכול לטרוף ממשעבדי בהודאתו וכ"כ הט"ו בסי' פ"ח סכ"ח להדיא בתבעו נ' בע"פ ונ' בשטר והודה בנ' שבשטר וא"י לקיימו הוי הודאה במקצת וחייב ש"ד דהוי הודאת מטלטלי דכיון שאינו יכול לקיימו אינו טורף ממשעבדי אלמא אף שיכול הדבר להגלות ע"י עידי קיום מכל מקום כיון שאין העדים לפנינו לא הוי הודאת קרקעות וא"כ ה"נ בנמחק מה מהני מה שהודה בג' כיון דעכשיו אינו יכול לטרוף ממשעבדי מיחשב הודאת מטלטלין ואולי אף הרא"ש לא כתב כן אלא לפרש דברי חכמים שבירושלמי ולדינא לא ס"ל כן כדמשמע בפ"ק דמציעא דדינר הג' שמודה הוי כהודאה במטלטלין וא"כ לפ"ז במלוה אומר ה' ולוה אומר ג' ונמחק הסך חייב ש"ד דהודאת מטלטלין הוא ולא חשיב משיב אביד' כדמוכח מדברי הרא"ש מדלא כתב טעם זה שנזכר בש"ס אולם הרא"ה בחידושיו לכתובו' פירש דכוונת הירושלמי אין ההודאה ממין הטענה דשתים פטור דהוי הודאה בקרקעות ועל השלישי שהודה הוי משיב אבידה דהשטר מסייע לו לשתים ויכול להעיד כדאמרינן בפ"ק דמציעא וכ"כ בחידושי הרשב"א שם לחד שנויא אלמא דס"ל דאף בנמחק הסכום יכול להעיז דהשטר מסייע לו וכן הוא בירושלמי בפ' גט פשוט זוזי דאינון ונמחקו הלה אומר חמשה והלה אומר ג' תמן אמרי בן עזאי ור"ע חד אומר נותן שלש ונשבע על השאר וחד אומר כיון שאילו לא הודה לו כל עיקר לא הוה ליה אלא שנים אינו נשבע על השאר כן הוא הגירסא הנכונה וכן פירש הרב מוהר"א ז"ל בפירושו הרי להדיא דאף בנמחק מיחשב משיב אבידה כשהודה בג'. אך הדבר תמוה כיון שנמחק השטר האיך מסייע לו השטר כשאומר שתים ונראה לומר דס"ל כיון דחזקה הוא דכל אדם משמר שטרו שלא יתמחק דהא מה"ט נאמן לומר פרעתי בשטר שנמחק דכיון שהניחו במקום שראוי להתמחק בודאי פרעיה כדאיתא בסי' מ"א ס"ב וא"כ הכא שנמחק הסך מוכח דהשטר לא היה אלא שתים ומחקו המלוה מדעת כדי לתבוע יותר ועל השני' היה בטוח כיון דסתמא שנים משמע ולכך כשהודה הלוה בג' הוי משיב אבידה דאם יטעון שתים יהיה השטר מסייע לו דודאי היה שתים ומחקו המלוה מדעת וזו סברא נכונה ולפ"ז כשידוע בעדים שנמחק באונס אף הרא"ה והרשב"א מודים דחייב ש"ד ולפ"ז אפשר להשוות דברי הרא"ש והרא"ה דלא פליגי לדינא. אך מדברי המ"מ בפי"ו מה"א והרב באה"ע סי' צ"ו סט"ו בהגה מוכח להיפך שכתבו שם בהיא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והבעל אומר אלמנה נשאתיך דבמקום שכותבין כתובה ונאבדה דכיון שיכול לכפור ולומר פרעתי הכל מיחשב מודה במקצת וחייב ש"ד ע"ש ולא אמרינן דמיחשב משיב אבידה במה שאינו טוען שפרע הכל דהא מה שאין השטר כתובה בידה תסייע לו א"ו דלא אמרינן סברא זו והדברי' צריכים תלמוד:

ח ואי תפיס מפקינן מיניה. הרב מוהרש"ק בהגהות הט"ז הקשה מס"ס שמ"א בההוא דאמר אושלן מרא למירפק ביה פרדיסי דרפיק ביה כל פרדיסי ופירשו התוס' והרא"ש בס"פ השואל אף דאמרי' בפ' המוכר את הבית דמיעוט ארעתא שנים הכא שאני שהשואל מוחזק אלמא דמהני תפיסה בכה"ג ונדחק מאוד בזה ולפענ"ד לק"מ דהא הטעם דבסלעי' סתם לא מהני תפיסה משום דסתם סלעים אינן אלא שתים והטעם כמ"ש רש"י והפוסקים דכיון דידעי עדים דיד בעהש"ט על התחתונה אלו היה יותר משתים היו כותבים בפי' וכ"ז שייך בשטר בעדים שהשטר נכתב לראיה לכך יש להו לעדים לפרש הדבר אבל מה שאחד אומר לחבירו אושלן למירפק פרדיסי למה לו לפרש כמה פרדיסי אית ליה וכיון דא"ל סתמא והשואל מוחזק י"ל שהשאילו לכל פרדיסי דאית ליה וז"ב:

ט מפקינן מיניה. ע' בש"ך ס"ק כ"ה מה שישב קושית הגיד"ת וע' בש"ך סי' שי"ז סק"ח מ"ש בשם הריטב"א בחידושיו אך הנ"י בפ"ק דמציעא בסוגיא דתקפה אחד בפנינו כתב להיפך והוא מדברי הרמב"ן הובא באס"ז שם וכן היא בחידושי הרשב"א רפ"ב דכתובות ע"ש ודוק:

י ישבע המלוה ויטול. והבעה"ת כתב ע"ז ולא ברור לן ופירש הש"ך משום דהוי כאומר על שטר שהוא אמנה דמבואר בסי' פ"ב ס"י דלא משביעינן ליה ודבריו נכונים אך מ"מ נראה דתלוי הדבר בשני דיעות שמבואר שם בסי"א דלמ"ד דס"ל התם דבטענת מחילה משביעינן ליה כיון דמילתא אחריתא הוא ולא עקר ליה לשטרא א"כ ה"נ כיון שטען שהיה דר תחילה במקום אחר א"כ לא עקר ליה לשטרא דהא אומר שהשטר כדין נכתב אלא דלא מהימנינן ליה בזה לכך צריך בעל השטר לישבע וליטול:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה