שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
מא
א וכותבין השטר מזמן הראשון ולא מזמן שכותבין לו ב"ד. כ"כ התוס' בפ' ג"פ דמזמן השני פסול דדילמא חזר הלוקח ומכרה להמוכר ויאמר שהמוכר חזר ומכרה לו פעם שנית וכתב הרב בעל ת"ח דאם לא כתב שום זמן בשטר הקיום הוא כשר ע"ש טעמו ועיין מ"ש בסי' מ"ג סי"ג באריכות מדין זה ע"ש:
ב מי שהיה לו שטר ואבד וכו' אין כותבין לו אפי' וכו'. מדברי הריב"ש בסי' תי"ג שהביא הב"י מוכח להדיא דהיכא שנכתב שטר מתחילה ע"ד להתפיסו כותבין אף באחריות וכן הביא בשמו הרב בעל מ"ל בפ' כ"ה מה' מלוה ולוה וכתב דלדבריו הא דאמרינן דבמכר אין כותבין וחוזרין וכותבין הוא שלא מדעת המתחייב אבל מדעתו כותבין אף דאיכא למיחש לפסידא דלקוחות דטריף והדר וטריף והמ"ל תמה שם על דבריו שיהיה בידו להזיק ללקוחות שלא כדין וכן תמה בפ' י"ח מה"מ בזה והוא תימה באמת ומצאתי ראיה מפורשת לדבריו בדברי הגמי"י בפ"ט מה' אישות דין ט' שכתב שם בשם הסמ"ג דהיכא דאירכסא כתובתה ואיכא עידי קנין דמותרת בלא כתובה ולא מצי למימר פרעתיה כל זמן שיושבת תחתיו דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וכ"ש אם יש עדים שנשרפה כתובתה וכו' ואם יכתבו עדים בפנינו נשרפה כתובתה תו לא צריך מידי וכשקיימו חתימתן תגבה כתובתה בתנאי ב"ד והיכא דליכא עדים מה נעשה מכתובתה לא יכתבו אחרת בלא רשות הבעל דשמא הראשונה עודה קיימת בידה ותגבה בה בההיא בי דינא ובההיא דאיכתבא לה השתא בב"ד אחריתי כדתניא בפ' ג"פ גבי מי שבא ואמר אבד שטר חובי ואפי' ברשות הבעל לא יכתבו אלא בלא אחריות דלאו כל כמיניה דב"ח למיטרף ללקוחות עכ"ל הרי להדיא כדברי המ"ל וכן מוכח בש"ס דפ' ג"פ דפריך אמאי שטרי מקח אין כותבין אלא בלא אחריות דליכתוב להאי שטרא מעליא וליכתוב תברא למוכר כל שטרא דיפקון על ארעא דא פסולין לבר מה דיפוק בזימנא דא ומשני דדילמא אזיל וטריף מיניה דלוקח ושובר גבי לקוחות ליכא ופריך סוף סוף לקוחות לאו לגבי מוכר הדרי ומשני בשנויא בתרא דנ"מ ללוקח שלא באחריות דלא אזיל לגבי מוכר הרי להדיא אף דבשטר החדש ליכא גריעותא להמוכר כלל דהא אית ליה תברא מ"מ אין כותבין משום פסידא דלוקח שלא באחריות וגם אף לשנויא קמא דמשני אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי מ"מ נראה דלית ליה למוכר פסידא כלל דא"צ לשלם אף ללוקח באחריות כיון דאית ליה שובר והבע"ח טרף שלא כדין א"כ אנוס הוא ודמי למוכר באחריות והלוקח מכיר שהיא בת חמורו דא"צ המוכר לשלם אף שטרפוה ממנו כמבואר בסימן ל"ז בטור ובש"ך ע"ש וא"כ כיון דלאו משום פסידא דמוכר אין כותבין רק משום פסידא דלוקח מה תליא ברצון המוכר לכתוב או לא כיון דלאו משום פסידא דידיה אין כותבין אך דברי הגמי"י צריכין ביאור במה שפסק דברצון הבעל כותבין בלא אחריות הלא בפ' ג"פ מוכח להיפך דהא קתני הרי שבא ואמר אבד שט"ח אע"פ שאמרו עדים וכו' אין כותבין לו את השטר בד"א בשטרי הלואה אבל שטרי מקו"מ כותבין חוץ מאחריות שבו אלמא דבשטרי הלואה אף בלא אחריות אין כותבין. אך באמת לק"מ דהא לכאורה לדידן דכותבין שובר יש לכתוב שטר קיום דליכא למיחש דטריף והדר טריף דהא כי יוציא שטר הקיום יכתבו שובר אך זה ליתא כמ"ש הב"י דחיישינן שמא יוציא גוף השטר מקודם ולא יכריחוהו הב"ד ויתן לו שובר כיון שמחזיר לו שטרו ואח"כ יוציא הקיום ויטרוף בו וכ"כ הגמי"י דשמא הראשונה עודה בידה ותגבה בה בהאי ב"ד ובההיא דאיכתבא לה השתא בבי דינא אחרינא וא"כ כי אין כותבין אחריות בשטר הקיום וכותבין מרצונו ליכא למיחש למידי דלפסידא דלקוחות לא שייך הכא דאם יוציא שטר הקיום בראשונה יכתוב שובר והלקוחות אזלי לגבי הבעל ולפסידא דבעל ליכא למיחש דהא מצוה לכתוב ואיהו דאפסיד אנפשיה אבל בלא צוואתו אין כותבין משום פסידא דידיה אבל באחריות אין כותבין אף כשמצוה לכתוב דאיכא פסידא דלקוחות דחיישינן שמא תוציא גוף הכתובה על הבעל ולא יכריחו אותה לכתוב שובר ובשטר כתובתה המקוימת תגבה מהלקוחות וא"כ הא דמוכח בפ' ג"פ דבשטרי הלואה אין כותבין אף שלא באחריות הוא דוקא שלא מרצונו אבל מרצונו כותבין שלא באחריות אבל באחריות אין כותבין אף מרצונו משום פסידא דלקוחות וזה נכון ומסתבר אך מ"מ תמיהני על הטור באה"ע בסי' ס"ו בנוסח שטר כתוב' דאירכסא משמע שם מדבריו דכותבין כתובה חדשה ע"פ הבעל אף באחריות וכן משמע מסתימת המחבר והאחרונים שם ולפענ"ד נראה עיקר כדברי הגמי"י בשם הסמ"ג דאף מרצון הבעל אין כותבין באחריות כדמוכח בש"ס אם לא שיש עדים שנשרפה או בעיר שכבשוה כרקום ואפשר שלרוב פשיטות הדבר סתמו דבריהם בזה:
ג ואפי' נאבד בעדים אין כותבין לו דשמא ימצאנו. מקור דין זה הוא מתשו' הרא"ש בכלל צ"ד שהשיג על דברי הרשב"ם שפירש בפ' ג"פ גבי מי שאבד שטר חובו ועדים אין לו דאי יש לו עדים שאבד היו כותבין לו ולא חיישינן שימצאנו ויגבה בו שני פעמים באלו השטרות והקשה הרא"ש מההיא דפ"ב דכתובות דף ט"ז ע"ב דאמרינן התם דאפי' אבדה בעדים לא גביא בעידי הינומא אא"כ נשרפה דחיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שנית והש"ך בס"ק י"א השיג ע"ז דלק"מ מפ"ב דכתובות דסוגיא דהתם אזלא להדיא למ"ד אין כותבין שובר אבל לדידן דכותבין שובר דסוגיא דפ' ג"פ אזלא כוותיה ליכא למיחש למידי דהא יכתוב שובר ומ"ש הב"י דחיישינן שמא יגבה בשטר הראשון תחלה ולא יכריחוהו הב"ד לכתוב שובר ואח"כ יגבה בהקיום ליתא דא"כ תקשה הא דאמרינן בכתובות וניחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי ב"ד וגביא וחזרה ומפקא לה לכתובה וגביא בה אמר ר"א זאת אומרת כותבין שובר אכתי ניחוש דילמא תוציא הכתובה תחילה א"ו דגוף הכתובה שביד הבעל יהיה ראיה שפרע לה והכי נמי גוף השטר שיהיה ביד הלוה יהיה ראיה שפרע לו וחשיב כשובר כיון שהלוה יודע שנתנו לו טופס בקיום ב"ד ובזה השוה הש"ך דעת הרא"ש וב"י לשיטת הרשב"ם דהרא"ש וב"י מיירי דאין כותבין שלא מדעת הלוה דבכה"ג איכא למיחש שיתבענו בגוף השטר מקודם והלוה לא יזהר בו ואח"כ יוציא הטופס ורשב"ם מיירי דכשידוע בעדים כותבין בידיעת הלוה אלו הן תורף דברי הש"ך והנה מה שהקשה הש"ך מכתובות דבריו תמוהים מאוד דהא התם קושית הש"ס הוא על מתניתין דגביא בעידי הינומא היכא דליכא חשש שכבר נפרעה מכתובתה דניחוש דילמא תוציא אח"כ גוף הכתובה והדרא וגביא בה וע"ז משני הש"ס שפיר כיון דעכשיו שפורע לה הכתובה כותבין שובר תו ליכא למיחש למידי דליכא למימר דאכתי ניחוש דילמא תוציא הכתובה תחילה ואח"כ תגבה בעידי הינומא דזה ליתא דממ"נ דלמ"ד הטוען אחר מעשה, ב"ד יכול לומר פרעתי א"כ פשיטא כיון דהכתובה לא יהיה בידה יהיה נאמן לומר פרעתי ואי למ"ד דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אף שאין הכתובה בידה א"כ פשיטא כשתגבה בכתובה בראשונה כותבין שובר מחשש שמא תגבה אח"כ בלא כתובה מדין מעשה ב"ד דלא אמר כלום ולהב"י גוף השטר לא מיחשב כשובר משא"כ בשטר הלואה כשיוציא גוף השטר לא יכריחוהו הב"ד לשובר. שוב אחרי שנים רבות ראיתי שגם התומים השיג עליו בזה וזה דברים ברורים. אך אמנם אף דראית הש"ך ליתא מ"מ סברתו נכונה לכאורה דגוף השטר שביד הלוה אם יצניעו יחשב לשובר אך שיש לתמוה לפ"ז אף בליכא עדים שאבד, השטר אמר אי אין כותבין ונותנין לו אף מדעת הלוה מחשש דשמא לא אבדו או שימצאנו כמ"ש הרשב"ם הא כיון דקי"ל דכותבין שובר והיינו אף שבא ואמר אבד שטרי צריך הלוה לשלם לו והמלוה יכתוב לו שובר אלמא אף שלא ידעינן שאבדו ואם היו יודעין שהשטר בידו א"צ לשלם לו מ"מ כיון שחייב לו סומכים על דבריו ויכתוב לו שובר כמבואר בסי' נ"ד ס"ב וג' א"כ ה"נ כיון דבאמת שהוא חייב לו עכשיו אמאי אין כותבין לו שיהיה בידו לראיה שלא יהיה יכול לומר פרעתי ויטרוף בו מהלקוחות כיון שאין כאן שום חששא כיון דכותבין שובר ואמאי יגרע כח הכתיבה מכח הפרעון וכן מוכח בש"ס להדיא דפריך למ"ד כותבין שובר אהא דקתני בברייתא דבשטרי מקח כותבין חוץ מאחריות שבו דליכתוב שטרא מעליא ללוקח וליכתוב תברא למוכר כל שטרא דיפקון על ארעא דא פסולין לבר מה דיפוק בזמנא דא ש"מ אין כותבין שובר אלמא דלמ"ד כותבין שובר צריכין אנו ליתן שטר להלוקח ע"פ דבריו שאמר אבד שטרו וליתן שובר להמוכר אלא דמסיק הש"ס דבשטרי מכר אין כותבין משום דשובר אצל לקוחות ליכא משא"כ בשטרי הלואה כיון דליכא חששא כלל אמאי אין כותבין מדעת הלוה אף היכא דליכא עדים שנאבד אך יש לתרץ זה ע"פ מה שהקשה הש"ך בס"ק י"ב אמאי בעידי שריפה כותבין הא איכא למיחש שישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה ותירץ כיון דכותבין שובר ליכא למיחש למידי ולפ"ז צריך לכתוב השטר מזמן שני דאי מזמן ראשון איכא למיחש שיעשה הלוה קנוניא עם המלוה לטרוף בכמה שט"ח ויכבוש המלוה את השובר עוד תירץ דמיירי שהעדים מעידים שלא היה בשעה שנשרף עדים אחרים כי אם הם והנה לפי תירוץ הראשון ביש עדים שנאבד תקשה להש"ך אמאי כותבין דמזמן ראשון אין לכתוב דאיכא למיחש שמא ימצאנו ויעשה קנוניא עם הלוה ויכבוש השובר אצלו ואי דיכתוב מזמן שני אכתי ניחוש שיגבה בגוף השטר מקודם ובטופס אח"כ כמ"ש הב"י דליכא למימר כמ"ש הש"ך דגוף השטר שיהיה ביד הלוה יחשב לשובר זה ליתא כיון דהתופס דהיינו קיום ב"ד יהיה נכתב מזמן שני יאמרו שהלואה אחר הוא וכמ"ש התוס' והרב בס"א בהגה דמה"ט אין לכתוב קיום שטר מכר מזמן שני ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דביש עדים שנאבד אין כותבין אא"כ הם מעידים שלא ראו עדים אחרים רק הם ולפ"ז ניחא דלכך בליכא עדים שנאבד אין כותבים ממ"נ דמזמן ראשון איכא למיחש לקנוניא דיכבוש את השובר ומזמן השני דילמא לא אבד ויגבה בגוף השטר קודם והכא לא שייך דליכא עדים אחרים כי אם הם דכי מהימנת ליה לומר שנאבד יראה השטר לפני כמה כיתי עדים ואח"כ יבוא לכל ב"ד וב"ד ויאמר אבד שטרי ויגבה ויחזור ויגבה כמ"ש הש"ך בנמחק וא"ש אך מ"מ תי' זה לא יתכן בדברי הרשב"ם דא"כ הא דבלא עדים אין כותבין מזמן ראשון הוא משום חשש קנוניא דטריפת לקוחות שלא כדין א"כ בלא אחריות דליכא למיחש לקנוניא כותבין ע"פ דעת הלוה והרשב"ם כתב להדיא דאף בלא אחריות אין כותבין ומשמע אף בידיעת הלוה אין כותבין דומיא דביש עדים שנאבד דכותבין דמיירי בידיעת הלוה לפי דברי הש"ך וכן בהגמי"י פ"ט מה' אישות בשם הסמ"ג שהבאתי לעיל לענין כתובה מבואר דאף בלא אחריות אין כותבין אלא מרצון הבעל משמע להדי' דבידיעתו בלא רצונו אין כותבין ובאמת לולי דבריהם היה נ"ל אע"ג דקתני בברייתא בד"א בשטרי הלוואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות ומשמע דבשטרי הלואה אף שלא באחריות אין כותבין היינו דוקא שלא בידיעת הלוה אבל בידיעת הלוה כותבין אף בלא רצונו והא דפריך הש"ס גבי שטרי מו"מ וליכתוב ליה שטרא מעליא וליכתוב תברא למוכר אלמא דס"ל להש"ס דברייתא מיירי בידיעת המוכר כבר תי' התוס' דס"ל להש"ס מדקתני חוץ מאחריות שבו משמע דבאחריות ליכא שום תקנה אחרת אבל מ"מ שפיר י"ל הא דמשמע בברייתא דבשטרי הלואה אין כותבין אף שלא באחריות הוא דוקא שלא בידיעת הלוה אבל בידיעתו כותבין אבל בשטרי מו"מ כותבין חוץ מאחריות בכל גווני אף שלא בידיעת המוכר ובזה יש לתרץ דברי התוס' בשמעתין ד"ה בעלמא שהקשו למאי דמסקינן דבשטרי הלואה הולכים הלקוחות אצל המוכר משום דחיישי' דפייסיה לבע"ח בזוזי א"כ אמאי אין כותבין שני שטרי הלואה וליכתוב שובר ללוה כדפריך גבי מו"מ וליכתוב תברא למוכר ונדחקו בזה מאוד ע"ש ויש לתמוה מאוד דהא התוס' בב"ב דף ע"ז ד"ה חוזר בשטר הביאו שם סוגיא דשמעתין דמ שבא ואמר אבד שטר חובי וכו' וכתבו שם דאין כותבין ונותנין אפי' שלא באחריות דחיישינן שמא פרע לו ורוצה לגבות שנית והיינו כמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ג מה"מ והבעה"ת שער כ"ב דטעמא דברייתא דחיישינן שמא כבר פרע וא"כ קושית התוס' לק"מ דהא טעמא דהכא הוא משום שמא כבר פרע ולא מטעם דטריף והדר וטריף ודברי התוס' סתרי אהדדי ולפמ"ש י"ל דבאמת התוס' ס"ל דעיקר טעמא דברייתא דבשטרי הלואה אין כותבין הוא מטעם דטריף והדר וטריף אף בגוונא דליכא חשש פרעון כגון שהודה הלוה שלא פרע מ"מ אין כותבין דאי טעמא דברייתא משום פרעון לחודא קשה פשיטא דודאי חיישינן לפרעון ומה"ט כתב הה"מ דהוצרך הרשב"א לאוקמא הברייתא בתוך זמנו ע"ש ולהתוס' לא ניחא להו בזה לכך ס"ל דטעטא דברייתא משום דטריף והדר וטריף אלא דקשיא להו דבלא אחריות לא שייך האי חששא כמ"ש וא"כ אמאי לא קתני דבשטר הלואה כותבין חוץ מאחריות לזה הוצרכו התוס' לומר דבשטרי הלואה בלא אחריות אין כותבין גם מטעם חששא דפרעון וא"כ יצטרך בשטרי הלואה עוד גוונא לצייר היכא דליכא חששא דפרעון כותבין חוץ מאחריות לכך נקט הברייתא האי דינא דכותבין חוץ מאחריות בשטרי מו"מ דשם כותבין בכל גווני אף שלא מידיעת המוכר דהא ע"ז פליג רשב"ג כמ"ש התוס' וכעין זה בשטרי הלואה שלא מידיעת הלוה ודאי אין כותבין מחששא דפרעון כנ"ל לדחוק וליישב דברי התוס' ובאמת נראה דזה הוא ג"כ טעמא דהרמב"ם והסמ"ג והבעה"ת שכתבו הטעם משום חששא דפרעון דמשמע דהיכא שהלוה לפנינו ומודה בהלואה כותבין שלא באחריות אף בלא רצונו ולא חיישינן דטריף והדר וטריף והיינו מטעמא דכתיבנא אך די"ל דהם סברו דאף באחריות כותבין היכא דליכא חששא דפרעון וכגון שיכתבו שובר ללוה בתחלת הכתיבה כמו שהקשו התוס' וכ"כ הת"ח ודבריו נכונים אך מ"מ מדברי הרשב"ם והגה"מ פ"ט מה"א וסתימת דברי הט"ו משמע דאף בלא אחריות אין כותבין אף בידיעת הלוה שלא מרצונו ודלא כהש"ך והיינו משום דחיישינן שמא יגבה מקודם בגוף השטר וישכח לשמור השובר או דילמא ימות או ילך למד"ה וכמ"ש התומים וא"כ אף בנאבד בעדים דינא הכי דאין סברא לחלק בין נאבד בעדים או לא לענין זה כמ"ש לעיל וצ"ע לדינא:
ד אא"כ עדים מעידים שנשרף. הב"ח והש"ך כתבו הא דל"ח דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה משום כיון דקי"ל כותבין שובר ליכא למיחש למידי והש"ך הוסיף מדעתו דלפ"ז צריך לכתוב השטר מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש לקנוניא שיעשה הלוה עם המלוה עצמו שיטרוף בכמה שטרי חובות ויכבוש הלוה את השובר ובחדושי פ"י על הטור כתב ותמיהני עליו פה קדוש יאמר דבר זה דא"כ תקשה בכל שטרי דעלמא דקי"ל כותבין שובר ול"ח שיכבוש הלוה השובר ויעשה קנוניא שיטרוף המלוה מהלקוחות בגוף השטר א"ו דל"ח לקנוניא אלא בנפל דאיתרע אבל בלא"ה לא וא"כ כאן דנשרף באונס ל"ח לקנוניא וכן איתא להדיא בפ' ג"פ בסוגיא דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת דילמא טריף והדר וטריף ומקשינן וניכתוב תברא למוכר וכו' ומשני כיון דשובר לגבי לקוחות ליכא אדאזיל לגבי מארי דארעא שמיט ואכיל פירי ומקשינן א"ה בשטרי הלואה נמי ופירשב"ם והאיך כותבין שובר ומשני התם דזוזי מסיק אמרי פייסי' בע"ח בזוזי ופירשב"ם ולא יניח הלוקח לטרוף עד שידוע למוכר אם פרע לבע"ח הרי משמע להדיא דל"ח שהמוכר גופיה יעשה קנוניא ויאמר שלא פרע וכן בשדה מכירה ל"ח אלא לשמיט ואכיל עד שישאל הלוקח למוכר אבל לקנוניא ודאי ל"ח וביותר יש לתמוה דלפי מה שהקשה דניחוש לקנוניא א"כ לא תי' כלום דנהי דכותבין מזמן שני אכתי ניחוש שיגבה מהלקוחות שיקנו מכאן אילך כמה וכמה פעמים שלא כדין אלו דבריו ז"ל ולפענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל דמה שהקשה דא"כ אמאי כותבין שובר ניחוש שיכבוש הלוה את השובר והמלוה יטרוף מלקוחו' שלא כדין לק"מ דבזה לא שייך קנוניא כלל דאי בעי לעשות קנוניא מי ימחה בידו לפרוע להמלוה ויטול מידו שובר בכתיבת ידו ויכבוש את השובר בכדי שהמלוה יטרוף מהלקוחות בשטר שבידו ולכך אף עדים מותרים לכתוב שובר מה"ט וגם מה שהקשה דא"כ אף אי כותבין מזמן שני ניחוש לקנוניא שיגבה מלקוחות שיקנו אח"כ כ"פ שלא כדין ג"כ לא קשיא כלל דודאי מה שאדם מחייב א"ע מכאן ולהבא לא שייך בזה קנוניא דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה כמ"ש הש"ך בסי' קי"א סק"ב וכמבואר בבעה"ת שער מ"ח בשם הרמב"ן דלקנוניא ליכא למיחש דהרי הנכסים שלו הן ומה שירצה יעשה בהן מיום זה ואילך וכ"כ הטור בשמו בסי' רל"ח ע"ש וא"כ כיון דאם רוצה ליתן שטר חדש מזמן שני הרשות בידו ולא שייך קנוניא ה"ה כשיש עדים שנשרף העדים כותבין מזמן שני בלי רצונו כלל כיון שמחויב ליתן שטר מזמן שני והוא אינו רוצה כ"ש דל"ח לקנוניא וכותבין בלא דעתו כלל רק מזמן ראשון לא יכתבו דא"כ איכא למיחש שיכתוב כמה שט"ח מזמן מוקדם בכדי לטרוף מלקוחות הקודמים כ"פ שלא כדין ובזה מתורץ נמי מה שהקשה מהא דפריך הש"ס גבי שטר מקח וניכתוב תברא ול"ח לקנוניא לגבי לקוחות ולפמ"ש א"ש כיון דקושית הש"ס הוא דנכתוב שטר מזמן שני כמ"ש התוס' א"כ לא שייך קנוניא דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה ואי בעי היה כותב שטר הלואה מזמן שני להלוקח לשעבד עצמו ולקוחות שלו מזמן שני ואילך וכמ"ש והא דפריך הש"ס א"ה שטרי הלואה נמי היינו דניחוש לפסידא דלקוחות בלתי קנוניא מהלוה ולא יהיה צריך לפרוע כלל אם לא שיחזיר לו שטרו ומעתה דברי הש"ך עולים יפה ובחנם תמהו הפ"י והרב בתומים בזה והדבר ברור כמ"ש ולפ"ז אין כותבין הזמן אלא מזמן הכתיבה ולא מזמן שנשרף והשובר כותבין בכה"ג בלי זמן כלל כמבואר בסי' נ"ד ס"ג ע"ש ודוק אך מ"מ מ"ש הש"ך בתי' השני דאם העדים מעידים שלא היו בשעה שנשרף עדים אחרים כי אם הם כותבים אינו מדוקדק דמשמע דאם היו שני כיתי עדים אין כותבין וזה ליתא דקנוניא זו לכבוש השובר ולגבות שנית מהלקוחות בשטר השני לזה א"צ שטר השני דאף בשטר אחד יכול לעשות כן לכבוש השובר ולגבות פעם שנית בשטר וא"כ אין שטר השני מגרע כח הלקוחות כלל וא"כ אף אם יכתבו עוד שטר אחד לא יבוא להלקוחות שום פסידא כלל רק אם היו שלשה כיתי עדים אז יש גריעותא להלקוחות שיבואו לידי פסידא אם הלוה יכבוש שוברו שיכול המלוה לגבות מהלקוחות ג' פעמים ובזה יש מקום לדברי הש"ך וז"ב:
ה מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר. זה הוא לשון הרמב"ם בפי"ד מה"מ די"ג וסיי' והורו רבותי שאפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע וכו' (וכמ"ש המחבר) וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מת"י אחר והלה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בת"ז נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה והראב"ד השיג בדין הראשון וכתב א"א אין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהו יטול וגם בדין השני שכתב הרמב"ם וכן הורו רבותי חזר והשיג עליו וכתב א"א ואף זה לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר והמ"מ האריך והשיג על הראב"ד דכל הסוגיות מוכיחות דאפי' ת"ז אין מחזירין שטר שנפל לא למלוה ולא ללוה והש"ך האריך בזה ובסוף העלה שהמ"מ וכל האחרונים לא ירדו בזה לסוף דעת הראב"ד דאף הוא מודה דשטר שנפל איתרע אף ת"ז רק דעיקר השגתו על מ"ש הרמב"ם והרי העדים קיימים וע"ז משיג הראב"ד כיון שהעדים קיימים לפנינו ואומרים שהוא ת"ז דל שטרא מהכא לא יהא אלא מלוה בעדים והוא בת"ז דא"כ לומר פרעתי וכל הסוגיות דפ"ק דב"מ לא מיירי אלא לענין דאיתרע שטרא שלא לטרוף מלקוחות בשטר או אפי' לגבי דידיה כשאין העדים כאן לפנינו שמעידים על ההלואה וזה בא לזכות מכח השטר אבל היכא שהעדים לפנינו והם אומרים שהוא ת"ז למה לא יגבה עכ"ד והנה דברי הש"ך לכאורה אינם מובנים דמה חילוק יש אם העדים לפנינו ואומרים שהוא ת"ז או כשהשטר הוא לפנינו ואנו רואים בו שהוא ת"ז הלא השטר אינו נפסל מחמת שנפל אלא משום דחיישינן לפרעון וא"כ כיון שמבואר בו שהוא ת"ז למה לא יגבה בו אך לאחר העיון סברת הש"ך לא נפלאת היא והיא סברא נכונה מאוד כיון דמבואר בסי' ס"ה ס"ב דהיכא דהמלוה בעצמו מצאו להשטר גובה בו והוכיח הב"ח שם כן מש"ס ערוכה גבי שנים אדוקין בשטר דגובה מחצה אלמא אף דהשטר נפל מ"מ כיון שהוא מצאו בעצמו גובה בו והיינו משום דדוקא כשהשטר בא ליד אחר ואין זכותו בידו אין מחזירין אותו לו משום כיון דנפל איתרע ולא מגבינן ביה אבל היכא שמצאו בעצמו כיון דזכותו בידו ובא לידו בהיתר מוקמינן ליה בחזקתו ולא פסלינן ליה משום ריעותא דנפילה וא"כ כשיש עדים שהלוה לו והוא בת"ז נהי נמי דכיון שנפל השטר איתרע ליה היינו גוף השטר איתרע אבל מ"מ לא מרעינן מחמת הנפילה החזקה דת"ז כיון דזכותו בידו הוא דהא אף בלא שטר יכול הוא לגבות בעידי הלואה לבד שאומרים שהוא ת"ז דחזקה דת"ז אלים לגבי הלוה עצמו כשטר לכך גבינן בחזקה זו מן הלוה עצמו רק השטר איתרע כיון שבא ליד אחר ואין זכותו בידו וכבר הרחבתי הדברים בסברא זו בסי' ס"ה סק"ח בביאור דברי התוס' בב"מ דף י"ז ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד במה שכתבו שם ואין להביא ראיה מדתניא לעיל מצא שטר כתובה בשוק ע"ש כי מדברי התוס' ראיה ברורה לסברת הש"ך והיא סברא נכונה אך אף דסברת הש"ך נכונה מ"מ קשה מאוד לומר שעיקר השגת הראב"ד על מ"ש והרי העדים קיימים דהא הראב"ד השיג נמי בדין השני על הרמב"ם ושם לא נזכר כלל בדברי הרמב"ם שהעדים קיימים ובאמת בזה יש לישב מאי דאיכא למידק טובא בדברי הראב"ד במה שחזר והשיג בדין השני של הרמב"ם שהוא אך למותר כיון דאפילו היכא דליכא שטר כלל לפנינו ס"ל להראב"ד דבת"ז גובה כ"ש בדין השני דיש שטר דגובה בת"ז ולפי דברי הש"ך ניחא דבדין הראשון שהעדים לפנינו עדיף טפי לכך הוצרך הראב"ד להשיג עליו בדין השני לאשמועינן דאף דליכא עדים לפנינו גובה בת"ז ועוד יש לתרץ הא דהוצרך הראב"ד לחזור ולהשיג עליו בדין השני הוא משום דבדין הראשון כתב הראב"ד ובשבועה מיהא יטול והקשה הבעה"ת ממ"נ אי הנפילה לא מרע החזקה דת"ז א"כ יגבה אף בלא שבועה כמו בכל ת"ז דגובה אף בלא שבועה ותירץ הש"ך דס"ל כיש פוסקים דאף בת"ז בעי שבועה כמבואר בסי' ע"ח והנה הש"ך שם בס"ק ט"ו פירש דהיינו שבועת היסת צריך התובע לאחר הפרעון ובחידושי שם בסק"ז העליתי לישב שיטת הרב רמ"א דס"ל דבמלוה ע"פ והיא ת"ז חייב התובע שבועה לאחר הפרעון אבל בשטר בת"ז כיון דאיכא תרתי לטיבותא א"צ היסת לאחר הפרעון ע"ש ולפ"ז י"ל דזה הוא כוונת הראב"ד דבדין הראשון כתב דבשבועה מיהא יטול דהיינו כיון שהוא ת"ז גובה בשבועת היסת משא"כ בדין השני שהשטר יוצא מתח"י אחר השיג הראב"ד דהמלוה גובה בלא שבועת היסת כלל משום דכיון שהוא ת"ז הרי הראיה שלא נפרע השטר ומחזירין אותו להמלוה וא"כ כיון שהדין הוא דמחזירין אותו להמלוה שוב א"צ היסת כלל לאחר הפרעון כיון שבדין אתא לידיה ובהיתר אתא לידיה מחזיקינן אותו בחזקתו שהשטר כשר לגמרי כמ"ש התוס' בב"מ דף י"ג ע"ב ד"ה הא קטעין להד"ם ע"ש וא"כ איכא תרתי לטיבותא שהוא ת"ז וגם איכא שטרא וגובה בלא היסת כלל כנ"ל נכון בשיטת הראב"ד לענ"ד. עוד יש לי לעורר בדברי הרמב"ם במה שחזר וכתב וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מת"י אחר וכו' למה יחד הוראה זו לרבותיו דפשיטא דאין חילוק בין שנאבד השטר לגמרי או שיוצא מת"י אחר שכן מבואר בכולה סוגיא דפ"ק דמציעא ולמה יחד הרמב"ם הוראה זו לרבותיו כאלו הוא דין מחודש והלא הוא בכלל דין הראשון ולכן באמת הסמ"ג עשין צ"ד לא העתיק דברי הרמב"ם רק דין הראשון והשמיט דין השני לגמרי ואפשר לומר דהרמב"ם אזיל לטעמיה דפסק בספי"ד מה"ג ואבידה דהמחזיר שטר שהיה מן הדין שלא להחזירו דגובין בו והנה בכתובות בפ' הכותב גבי האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית לית ארעא ולא חזיא אלא לחד מנייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן משום נעילת דלת אבל אשה יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא וכתב הרי"ף שם שמעינן מהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מנייהו וליכא אלא שיעורא דחד מנייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש וכו' והוכיחו הרא"ש והר"ן שם מדברי הרי"ף דמשוי דין לוה ולוה לשני שטרות שזמנו ביום א' דיהבינן לאיש דס"ל דאי קדים ותפיס חד מנייהו מהני תפיסה משום דבשלמא אי מהני תפיסה ניחא דמטעם דיותר ממה שהאיש רוצה לישא מתפיסינן ליה לבע"ח ופקע כח האשה אבל אי אמרינן דלא מהני תפיסה ומפקינן מיניה לא מסתבר דמטעם יותר ממה שהאיש רוצה לישא יגרע כח האשה ע"ש ולפ"ז ניחא כיון דהרמב"ם ס"ל בשטר שנפל אם החזיר גובה בו א"כ ה"א בשטר שיוצא מתח"י אחר והוא בת"ז עדיף טפי כיון דאיכא נמי חזקה דא"א פורע בת"ז אף דאיתרע משום שנמצא תח"י אחר מ"מ בכה"ג ה"א דמחמת חזקה זו מתפיסינן ליה להמלוה ומחזירין לו השטר שלו דלענין זה מהני סברא כל דהוא לזה קמ"ל הרמב"ם בשם רבותיו דלא כסברא זו ובזה יש ליישב נמי קושית הש"ך דמה קמ"ל הרמב"ם בשם רבותיו הא מוכח כן מההיא דמצא שטר כתובה דסברי רבנן דאף בעודה תחת בעלה לא יחזיר די"ל דכתובה שאני דאיכא נמי סברא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא והיינו משום דהאשה לא חסרה ממונא כמ"ש הרמב"ם שם ולכך לא מתפיסינן להאשה משא"כ בבע"ח דיש לו חסרון ממון ה"א בשביל סברא כל דהוא דת"ז מחזירין לו לבע"ח ומתפיסינן ליה לכך קמ"ל הרמב"ם בשם רבותיו דלא כסברא זו וזהו מה שנ"ל בביאור דברי הרמב"ם והראב"ד בענין זה ודע דיש להסתפק לשיטת הרמב"ם והמחבר בכת"י והוא ת"ז שנפל אי אמרינן ג"כ בו כיון שלא נזהר בשמירתו ונפל איתרע ולא מגבינן ביה או דילמא בכת"י לא איתרע כלל במה שנפל די"ל דלכך לא נזהר בשמירתו דהא מלוה לא ניתנה להתבע בת"ז ולאחר זמנו הלא בכת"י הלוה נאמן לומר פרעתי כדאיתא בסימן ס"ט ולכך לא נזהר בשמירתו ולא איתרע כלל והא דנטל מתחילה הכת"י הוא משום דאסור להלוות בלא עדים כמבואר בר"ס ע' ע"ש וצ"ע לדינא:
ו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה וכו'. ואע"ג דמי שמצא שט"ח בשוק לא יחזיר לא לזה ולא לזה כמבואר בסי' ס"ה ס"ו מ"מ צריך הלוה לישבע היסת דלא יגרע מתביעה בע"פ דחייב היסת ודברי המ"ל פי"ד מה"מ מה שהקשה על הכ"מ אינם מובנים לי אך יש להקשות אמאי צריך היסת והלא הלוה יכול לומר לא אשבע עד שיחזיר לי שטרי כי למה יהיה שטרי מונח בחנם כיון שיודע אני בבירור שהוא פרוע וכמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי סיטראי ואפשר שבאמת הדין כן הוא כאן שא"צ הלוה לישבע היסת עד שיקרעו את השטר וכמ"ש בסי' ס"ג סק"ג בזה וע"ש: