אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

מ

לט

א המחייב עצמו בממון לאחר וכו'. נ"ל דבכה"ג שחייב א"ע בדבר שלא היה חייב והוא חייב עוד לאחרים מה שלוה מהן ממון ואין בידו לשלם לכולם נותנין מה שנמצא בידו למי שלוה ממנו וזה שלא לוה ממנו וחייב א"ע לו הפסיד כדאמרינן בפ' הכותב במי שיש עליו כתובת אשה ובע"ח ואין לו אלא קרקע אחת דלא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכ"פ הרמב"ם בפ' י"ז מה"א ד"ד וביאר הטעם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן פסק המחבר באה"ע סי' ק"ב ס"ב דנותנין לבע"ח ואשה הפסידה עיקר ותוס' וא"כ ה"ה הכא כיון שלא לוה ממנו כלום אלא שחייב א"ע במה שאינו חייב ראוי ליתן לבע"ח שהוציא מעותיו ובזה נתיישבו דברי הש"ך בסי' צ"ט ס"ג דס"ל דאם חייב לאחד בשטר א"נ לומר שחייב עוד לאחרים אף במטלטלים שאין בהם דין קדימה כלל והשיג עליו התומים שם דאמאי א"נ כיון דלהרמב"ם יכול אדם לחייב א"ע בדבר שאינו חייב כשאומר הוו עלי עדים וכ"ש כשהודה בב"ד וא"כ נהי דמשקר שהאמת שאינו חייב מ"מ הא יכול לחייב א"ע בכה"ג ואין קדימה במטלטלין ולפמ"ש ניחא דאם האמת הוא שאינו חייב להאחר כלל אלא שמחייב א"ע עכשיו א"כ ממילא שנותנין לבעהש"ט לבד שהוציא מעותיו ויהיה לו פסידא וזה לא הוציא מעות ואין לו פסידא כלל ואף שהלוה אומר שגם מזה לוה לא מהימנינן ליה דחיישינן לקנוניא וזה נכון

ב הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה. דעת הסמ"ע בסי' פ"א ס"ק מ"ו דלהרמב"ם מהני כשהודה דרך הודאה גמורה אף שלא אמר הוו עלי עדים והש"ך שם בסק"נ חולק עליו דלא אמרינן הכי אלא לענין הודאת הלואה אבל לענין להתחייב א"ע לא מהני אלא באומר הוו עלי עדים דוקא ודעת הש"ך עיקר כמ"ש שם וע"ש:

ג והוא שיהיה כתב ידו שא"י להזדייף. ברמב"ם וטור ליתא תיבת ידו וכתב הסמ"ע דהמחבר ה"ק והוא שיהיה אותו שטר כתוב בכ"י הלוה עצמו דאז א"י לזייף וכתב הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים אלא שנמסר בעדים שיהיה כתב שא"י להזדייף דאלו בשטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף והש"ך כתב דהמחבר בא לפרש דברי הרמב"ם דבעינן כתב ידו או כתב ידוע שא"י להזדייף ועיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו איכא למיחש שיזייף ויכתוב עוד אבל אם עדים חתומים בו ליכא למיחש דתו לא מצי למיכתב מידי בתר חתימות העדים ולפענ"ד אין דברי הש"ך ברורים דהא מבואר בר"ן בפ"ב דגיטין בסוגיא דחכמים מכשירין גט על דבר שיכול להזדייף אע"פ שאין בו ע"ח זוכרין צורתו של שטר ואלו נזדייף בו כלום הוי זיופו ניכר אלמא משמע להדיא דאין חוששין שמא הוסיף בו כלום משום דזוכרין צורתו של שטר וכן משמע בתוס' שם וכן מוכח בהרא"ש בפ"ק דגיטין גבי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חורין ופירש הרא"ש שם דמיירי שאין בו ע"ח כלל ע"ש ואפ"ה פרכינן עלה התם והא בעינן כתב שא"י לזייף ומשני בדאפיצן והא בעינן שיחזיר מעניינו של שטר בש"א ומוקי בדמיהדר ומאי מהני הא דאפיצן אכתי ניחוש שיוסיף לכתוב עוד ואי דמיירי התם שהוא כת"י הלוה עצמו דא"א להוסיף א"כ א"צ דאפיצן כלל דהא א"א לזייף שיוכר שאינו כת"י הלוה וגם בכה"ג א"צ שיחזיר מענינו של שטר בש"א כמבואר סי' מ"ד ס"ב א"ו דל"ח כלל שיוסיף בשטר שהעדים זוכרין צורתו של שטר כמ"ש הר"ן ואולי דכוונת הש"ך הוא דבשלמא התם כיון דמוקי בדמיהדר מענינו של שטר בש"א ולכך ל"ח שיוסיף בשטר זה עצמו דהא יהיה ניכר זיופו ואי שיכתוב שטר אחר חדש ויוסיף בו העדים יהיו זוכרין צורתו אבל הרמב"ם שלא כתב אלא דבעינן כתב שא"י להזדייף ול"כ שיחזיר מענינו של שטר בש"א בעינן דוקא שיהא כת"י הלוה שלא יהא יכול להוסיף בו בעצמו וע' ברא"ש ר"פ ג"פ דסוף דבריו שם צע"ג ע"ש ודוק אך באמת נראה דבחנם נדחקו בדברי הרמב"ם דדבריו הם כפשטן דבעינן שטר שא"י לזייף דהיינו דאפיצן וכמבואר בר"ס מ"ב והא דכתב כאן הוא לרבותא דלא מבעי בשטר שיש בו ע"ח ודאי בעינן שטר שא"י להזדייף דחיישינן שמא יזייף בו דבר ויסמכו על השטר לבד כיון שיש בו ע"ח משא"כ בשטר שאין בו עדים כלל אלא ע"מ ה"א דכשר אף בדבר שיכול להזדייף שהע"א יזכרו הדבר קמ"ל דאף בכה"ג צריך כתב שא"י להזדייף וכמ"ש בר"ס מ"ב ע"ש והא דכתב המחבר כ"י הוא דרך עצה טובה דבזה יצאנו מידי כל החששו' אבל באמת היכא דהשטר הוא אפיץ והוא אינו כת"י ג"כ כשר אף בלא ע"ח ועיין בתו' ב"ב דף נ"א ע"א ד"ה כתב לו ע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה