אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

לט

לח

א אחריות טעות סופר הוא. בפ"ק דב"מ דף י"ד ע"א מפרש הטעם משום דלא שדי אינש זוזי בכדי וכ"כ הסמ"ע ולפ"ז היה נראה במחייב את עצמו בשטר בדבר שאינו חייב דהוי כמתנה בעלמא כמבואר בסימן מ' בכה"ג לא אמרינן אחריו' ט"ס הוא כיון שידוע שלא היה חייב לו לא שייך לא שדי זוזי בכדי וא"כ אם עידי השטר מעידים שלא התנו באחריות אף דבשטר הלואה אף בכה"ג אמרינן אחריות ט"ס דהוי כאלו התנו דמסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי כמ"ש הש"ך בס"ק י"ד מ"מ בכה"ג דחייב א"ע דלא שייך טעם זה אינו גובה ממשעבדי וגדולה מזו נראה דאף אם עידי השטר מעידי' שהתנו באחריות אלא ששכחו לכותבו בשטר מ"מ אינו טורף בשטר זה ממשעבדי לשיטת הרמב"ן והרשב"א וש"פ שהביאו הסמ"ע והש"ך בסי' מ' דס"ל דאין אדם יכול לחייב א"ע בדבר שאינו חייב אף שא"ל אתם עידי אלא דוקא כשכתב לו כן בשטר ע"ש וא"כ בשטר שלא חייב ממון כלל אלא שחייב א"ע בו דהוי כמתנה בעלמא ואינו חייב בו באחריות אלא מצד שחייב א"ע בו כמ"ש הב"י בסי' ס' בשם הבעה"ת בשער מ"ג בשם הרמב"ן שהנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקיבל עליו אחריות להעמידם בידו חייב להעמידם בידו ואם לאו גובה מדין אחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שיעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב א"ע באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות כל המתנות עכ"ל התם מיירי בחייב א"ע ליתן וקיבל אחריות להעמידם בידו כמ"ש הש"ך בסי' ס' ס"ק כ"א הרי מבואר דבכה"ג דחייב א"ע בדבר שאינו חייב אין חיוב האחריו' מועיל אלא מדין חייב אני לך מנה בשטר וא"כ כיון דלשיטת הרמב"ן וסייעתו אינו מועיל מה שחייב עצמו אלא כשכתב לו שטר דהשטר גורם החיוב א"כ אף שהתנו באחריות מ"מ כיון ששכחו לכתבו בשטר א"כ לא נגמר חיוב האחריות שבו ואין טורפין בשטר זה ממשעבדי ולפ"ז יש לתרץ מה דקשיא לי למה דמשני אביי בב"מ דף י"ג מתניתין דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דמיירי אף בשטרי דלאו אקנייתא ולא חיישינן דילמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחו' שלא כדין משום דעדיו בחתומיו זכין לו וכתבו התוס' ד"ה משום דקי"ל דאביי מסברא דנפשיה ס"ל הכי ויש להקשות מהא דאמרינן בס"פ ג"פ דף קע"ג דתנא דמתניתין דס"ל דשני יב"ש אין מוציאין שט"ח זע"ז ס"ל דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וחיישינן דאמר לסהדי לכתוב עליו שטר והדר תבע למלוה ותנא ברא סובר דאין כותבין שטר ללוה כשאין מלוה עמו ולכך ס"ל דשני יב"ש מוציאין שט"ח זע"ז וא"כ קשה לאביי כיון דלתנא דברייתא מוכח להדיא דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מנ"ל דתנא דמתניתין פליג עליו בזה דילמא מתניתין מיירי בשטרי אקנייתא ולפמ"ש ניחא דנראה דאף לאביי דס"ל עבחז"ל מ"מ בשטר שאין מפורש בו האחריות אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה דחיישינן דילמא כתב ללוות ולא לוה ואח"כ כדי לעשות קנוניא ימסרנו ליד המלוה לגבות בו ואע"ג דמוכח בש"ס דלאביי לא שייך קנוניא היינו משום דאי ימסרנו ליד המלוה עכשיו הרי הוא מחייב א"ע עכשיו בהשטר בדבר שאינו חייב ויגבה בו כדין כמ"ש הקדמונים הובא באס"ז שם אבל כשאינו מפורש בו האחריות א"כ כשימסרנו לידו בלא הלואה כיון דקי"ל דאחריו' ט"ס הוא א"כ יגבה בו מהלקוחות שלא כדין דכיון שלא לוה אלא שמחייב א"ע אינו מועיל האחריות אלא כשהוא מפורש בשטר וא"כ בכה"ג שאין מפורש אחריות בשטר אף לאביי אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ י"ל דתנא דברייתא מיירי בשטר שאין בו אחריות מפורש ולכך בכה"ג שני יב"ש מוציאין שט"ח זע"ז דודאי לא כתבו העדים השטר ללוה בלא המלוה וליכא למימר דילמא העדי' שכחו לכתוב האחריות דהא אמרינן אחריו' ט"ס זה ליתא דכבר כתב הריב"ש סי' שפ"ב דהא דאמרינן אחריות ט"ס הוא לא דתלינן שהסופר שכחו דודאי לא תלינן בשכחת הסופר אלא אפי' ידענו שלא התנו באחריות הרי הוא כאלו התנו עליו דלא שדי זוזי בכדי והרי הוא כאלו ידענו בבירור שהתנו והסופר שכחו עכ"ל הרי להדיא דלא תלינן בשכחת הסופר בדבר שהוא שלא כדין אלא אמרינן שהאמת הוא שלא התנו ולכך לא כתבוהו אלא דמ"מ הוי כהתנו ושכחו הסופר וא"כ בשטר שאין בו אחריות ודאי שלא עשו העדי' שלא כדין לכתוב ללוה כשאין מלוה עמו וא"ש ונכון ודוק. ובחידושי הארכתי בזה בדרך פלפול ליישב קושית התוס' ד"ה משום דקי"ל ואין כאן מקומו. אך נ"ל דכ"ז אינו אלא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אבל למ"ד שיעבודא דאורייתא אף בשטר שלא לוה כלום רק שחייב א"ע בו מ"מ אמרינן גביה אחריות ט"ס אף שידוע שלא התנו באחריות כלל דהא למ"ד שיעבודא דאורייתא אמרינן בש"ס דאף במלוה ע"פ גבי ממשעבדי מדאורייתא אלא משום דמלוה ע"פ לית ליה קלא תקנו חז"ל דלא לטרוף ממשעבדי משום פסידא דלקוחות וא"כ במלוה בשטר אף דלא התנו באחריות מ"מ כיון דאית ליה קלא האחריות חל ממילא על כל נכסיו וכ"כ הרב מוהר"י בהגהות הט"ז והא דאמרינן בדף י"ד הטעם דאחריות ט"ס משום דלא שדי אינש זוזי בכדי היינו משום דסוגיא דהתם אזלא לשמואל ושמואל ס"ל בפ' ג"פ דשיעבודא לאו דאורייתא וכן הא דאמר רבא אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מכר הוא משום דבשטרי מכר לא שייך שיעבודא דאורייתא כמ"ש הש"ך בס"ס קי"ז וא"כ בשטר חיוב שמחייב א"ע בלא הלואה כיון דגוף החיוב מועיל לחייב א"ע בשטר אף בדבר שאינו חייב בו א"כ ממילא שיעבודא רמי על כל נכסיו אף בלא תנאי כמו בניזקין ופדיון הבן דלמ"ד שיעבודא דאורייתא גובה ממשעבדי וה"נ כיון שגוף החיוב חל עליו ממילא שעבודא רמי על כל נכסיה אף שלא התנה כיון דאית ליה קלא וטריף ממשעבדי כן נ"ל ולא מצאתי גילוי לדין זה בדברי הראשונים לבד ראה זה מצאתי בהרא"ש ר"פ נערה סי' ד' שהביא בשם רב שרירא גאון דאם כתב לה כתובה מן הארוסין ונתארמלה או נתגרשה לא טרפה ממשעבדי וכ"כ הרמב"ם המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גירשה גובה עיקר מבני חרי וכתב הרא"ש וכל אלו דברים תמוהים הן דמ"ש שטר כתובה משאר שטרות שלא תטרוף בו ממשעבדי וכו' ואפילו לא כתב לה בכתובת אירוסין אחריות הא קי"ל אחריות ט"ס הוא אף בכתובה דהא בכתובה נחלקו ר"מ ורבנן אי אמרינן אחריות ט"ס הוא אי לאו והר' יונה דחק ליישב דברי הגאונים דאיירי בלא כתב לה אחריות והא דפליגי באחריות ט"ס הוא בכתובה היינו כשנכתבה בנשואין דתקנת שמעון בן שטח שיהיו כל נכסיו ערבאין לכתובה בנשואין הוא דתקון בזה נחלקו ר"מ ורבנן דרבנן סברי כיון דתיקן שמעון בן שטח כן שיהיה כותב לה כן אע"פ שלא כתב כמאן דכתב דמי ור"מ סבר אף דתיקן לכתוב כן אם לא כתב לא אמרינן דט"ס הוא ולא פליגי אלא מן הנשואין שבזה היתה התקנה אבל אם כתב לה כתובה מן האירוסין אף רבנן מודי דלא אמרינן אחריות ט"ס הוא עכ"ל הרי מדברי רבינו יונה מבואר להדיא דהמחייב א"ע בדבר שאינו חייב לא אמרינן בי' אחריות ט"ס כמו בחייב עצמו וכתב לה כתובה מן האירוסין דלא אמרינן ביה אחריות ט"ס כיון דלא שייך ביה לא שדי אינש זוזי בכדי אלא שמדברי הרא"ש בקושייתן מבואר דס"ל דאף בחייב א"ע וכתב לה כתובה מן האירוסין אמרינן ביה אחריות ט"ס הוא שהרי על תירוץ רבינו יונה כתב שהוא דוחק ואפשר דהר"י ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולכך במחייב א"ע לא אמרינן אחריות ט"ס והרא"ש לטעמי' שכתבו הפוסקי' בשמו דס"ל ש"ד ולכך אף במחייב א"ע אמרינן אחריות ט"ס הוא ובזה ניחא דהרא"ש פ' אע"פ חזר והעתיק דברי הרמב"ם דהמארס את האשה וכתב לה כתובה דאינו גובה אלא מבני חרי ותמה עליו הרא"ש דלמה לא תהא כתובת אירוסין כשאר שטר לטרוף בו אף ממשעבדי והשמיט שם תירוץ רבינו יונה שהביא בפ' נערה ולפמ"ש ניחא דבפ' נערה כתב ורבינו יונה ישב דברי הגאונים והיינו משום די"ל דהגאונים פסקו כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ולכך לא אמרינן אחריות ט"ס במחייב א"ע אבל על הרמב"ם דפסק בפי"א מה"מ כמ"ד שעבודא דאורייתא השיג הרא"ש שפיר דלדידיה אף במחייב עצמו אמרינן דאחריות ט"ס הוא וליתא לתירוצא דר"י וא"ש ולדינא הדבר צריך הכרע:

ב ואע"פ שאמר להם כן צריכים להמלך בו. וכתב הרא"ש ואע"פ שאם אמר אדם לשלוחו תן חפץ זה לפלוני מסברא לא צריך לאמלוכי בי' שאני הכא דאיכא רגלים לדבר שהוא רוצה שימלכו בו מדלא הקנה לו מיד בקנין חליפין ש"מ שאין דעתו להקנות לו מיד עכ"ל וכ"כ הסמ"ג בעשין צ"ד ולפ"ז נראה בשטר שכירות קרקע דמבואר בסי' קצ"ה ס"ט דשכירות קרקע נקנה בשטר ואינו נקנה בקנין סודר א"כ אם אמר לעדים לכתוב שטר שכירות לחבירו אין העדים צריכים להמלך בו קודם הנתינה דהכא איכא רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקנין סודר רוצה הוא שימלכו בו כיון דשכירות קרקע אינו נקנה בקנין למה לו לעשות דבר שאינו מועיל כלל:

ג דאי משך מילתא טפי משלשים יום. הקשה הש"ך דלמה העתיק המחבר דברי י"ח אלו דטעמא דהי"ח הוא משום דס"ל דאף סתם הלואה דמי לקובע זמן וחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו כמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות אבל לפי מ"ש הט"ו בס"ס ע"ח דדוקא בקובע זמן איכא האי חזקה אבל בסתם הלואה נאמן לומר פרעתי אף בתוך שלשים יום א"כ ה"ל להמחבר לכתוב כאן דאף בתוך שלשים יום אין כותבין והניח בצ"ע ולפענ"ד נראה דדעת המחבר הוא דאף דבתוך שלשים יום עביד אינש דפרע מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא לפרוע תוך שלשים יום וראיה לדבר דהא הטעם דנאמן לומר פרעתי בתוך שלשים יום כתב הסמ"ע בס"ס ע"ח דדוקא בקובע זמן דגילה דעתו מתחילה דצריך להמעות עד הזמן חזקה דלא פרע בת"ז אבל בסתם הלואה דלא גילה דעתו דצריך להמעות עד שלשים יום אף דא"צ לשלם בתוך שלשים יום מ"מ עביד אינש דפרע בתוך שלשים יום והרי ביומא דמשלם זימניה אמרינן ג"כ בש"ס דעביד אינש דפרע בגויה ואפ"ה כתב הנ"י בפ' השואל בשם הראב"ד והביאו הב"י בסי' ע"ח והרב בהגה שם ס"ג דליתמי לא טענינן דפרע ביומא דמשלם זימניה משום דהוי מילתא דלא שכיחא ולא טענינן ליתמי והוכיחו כן מהש"ס שם והרי התם בקובע זמן להפרעון ביום המיועד לו לא גילה דעתו שיפרע דוקא בכלות היום ואפ"ה אמרינן דמילתא דלא שכיח הוא לפרוע באמצע היום כיון שאינו מחויב בדבר וא"כ ה"ה בתוך שלשים יום מילתא דל"ש הוא לפרוע בתוך שלשים יום והנה מבואר בתוס' בריש גיטין ובב"מ דף י"ג דכי היכי דמילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ה"ה בנפרע שלא בפניו לא טענינן ליה מילתא דלא שכיחא ולכך יפה פסק המחבר דבתוך שלשים יום כותבין בלתי ידיעתו ול"ח דילמא פרע כיון שהוא מילתא דלא שכיחא לא חיישינן ליה כנלפענ"ד נכון אך מ"מ נראה דאם יכולין לשאול את הלוה יש לשואלו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן וכדלקמן סי' ק"ו לענין נפרע שלא בפניו:

ד אם הלוה מוחה בעדים. הש"ך בס"ק י"ד הביא לשון רבינו ירוחם דהא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו דוקא שניהם ביחד אלא אפילו זה אחר זה וכ"כ הרשב"א בתשובה עכ"ל וכתב עליו הש"ך דנראה דהיינו כשאומר לכל אחד מהן כתבו שיכולים לעשות שטר מזמן הודאה שניה או כשקנו מידו וטורף מזמן הודאה שניה דאי לגבות ממנו לא היה צריך לכתוב זה בשם תשובת הרשב"א דהרי ש"ס עריכה היא בפז"ב ומוסכם מכל הפוסקים דהודאה אחר הודאה מצטרפים עכ"ל ותמיהני עליו דהרי רבותא גדולה היא אף לענין לגבות ממנו לבד דהא הבעל המאור פז"ב והרא"ש בשם הראב"ד פחז"ה ס"ל דהודא בפני עד אחד לא הוי הודאה כלל והא דאמר הודאה אחר הודאה מצטרפים היינו שכל אחד אומר שהודה בפניו ובפני עד אחר עמו והביאם הרב הש"ך גופיה בסי' פ"א ס"י והלשון הודאה בפני שנים משמע כוותייהו לכאורה לכך קמ"ל דלאו דוקא הוא דאף בזא"ז נמי מהני ההודאה וכ"כ הריב"ש סי' תע"ו בשם הרשב"א להדיא ע"ש. ובגוף הדין של הש"ך שיכולים לעשות שטר מזמן הודאה שניה ע"י צרוף נלענ"ד להיפך אף דבגיטין דף ל"ג ע"ב אמרינן דלריב"ק מצרפינן העדים לחתום הגט כשאמר לכל אחד לחתום היינו דוקא לענין גיטין אבל בשטר לענין טריפת לקוחות כיון דקי"ל לקמן בסי' נ"א דשני עדים בשני שטרות אין מצטרפין לטרוף ממשעבדי וכתב הרא"ש בפ' ג"פ הטעם משום דלית ליה קלא לא לזה ולא לזה ואין הלקוחות נמנעים ליקח בשביל שטר שיש בו ע"א וא"כ כיון דאסור לעדים לכתוב בלי צווי הלוה משום דטריף ממשעבדי וגם זילי נכסיה וא"כ הכא נהי שצוה לכל א' לכתוב אף שהאמת כן הוא מ"מ דלמא לא צוה רק שיכתוב כל אחד בפ"ע דליכא קלא ולא טריף ממשעבדי ולא שיכתבו שניהם ביחד דאיכא קלא וזילי נכסיה וטריף ממשעבדי ועוד נראה כיון דאין השטר מועיל לענין טריפת לקוחות אלא בשני עדים בשטר דווקא דהא ע"א בשטר וע"א ע"פ אינו מועיל לטרוף מלקוחות אף שהענין אמת וגובה בו מבני חורין כדלקמן ר"ס נ"א מ"מ לענין משעבדי אינו מועיל אלא כשמצוה לשני עדים לחתום שטר דוקא וא"כ נהי דעידי מהני בכל דוכתי וכן לענין גיטין היינו משום דמסתמא שני עדים לא יכוונו לשקר אחד ובודאי הענין אמת והוי כשני עדים המסייעים זה לזה דמהימני משום דודאי לא משקרי אבל הכא אף שאמת הדבר שצוה לע"א לכתוב שטר מ"מ לא מהני לענין טריפה כיון דלית ליה קלא וא"כ האיך יכול עד אחד לעשות שטר ולצרף עצמו עם העד השני דילמא השני משקר ואף שצוה לאחד מהן לעשות שטר אינו מועיל לענין טריפת לקוחות וא"כ הוי כאלו ע"א העיד על אחד שיש לו שער אחד בימינו והשני העיד שיש לו שער אחד בשמאלו דפשיטא דלא הוי עדות כלל דהוי חצי עדות כמבואר בפחז"ה ובט"ו סי' ל' סי"ג משום דהוי כאלו נפיק כולה ממונא אפומא דחד סהדא וכבר הארכתי בסברא זו בר"ס נ"א ע"ש ודוק על כן נלפענ"ד עיקר דאין להעדים לכתוב שטר מזמן שני אלא כשכל אחד מעיד שצוה לו לכתוב השטר עם עד השני דתו ליתנייהו להני טעמי וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד בפ' חז"ה לענין הודאה אחר הודאה ועיין בב"ש באה"ע סי' קל"ג ע"ש:

ה אבל באומר פרעתי נאמן ואפי' ת"ז משום דריע טענתו וכו'. ויש לתמוה דהא מבואר בס"ג דעידי קנין כותבין ונותנין השטר למלוה אע"פ שנשתהא זמן מרובה ואין צריכין לחוש שמא פרע והטעם משום דאינו יכול לטעון פרעתי נגד עידי קנין כמ"ש הש"ך שם וא"כ אי מיחשב ריעותא במה שלא הוציא השטר מיד א"כ אפילו נגד עידי הקנין עצמם יהא יכול לומר פרעתי מה"ט ומה חילוק יש בין עידי הקנין עצמם לעדים המעידים שראו הקנין לענין זה ובשלמא אחר זמנו יש לומר דנגד עידי הקנין עצמם אינו יכול לומר פרעתי דאם איתא דפרע היה מודיע להעדים שלא יכתבו השטר כמ"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות והביאו הב"י ולכך כשאין אותן העדים לפנינו איכא למימר דפרע ובאמת הודיע לענין הקנין ואף שאינו טוען כן מ"מ נאמן במיגו דאי בעי היה טוען כן אבל בתוך זמנו שהיא חזקה מצד עצמה דאין אדם פורע בת"ז וא"כ אי מהימן לומר פרעתי משום דאיתרע טענתו במה שלא הוציא שטר א"כ אף נגד עידי קנין עצמו יהא יכול לומר פרעתי משום ריעותא זו דהא חזקה דשטרך בידי מאי בעי גרע מחזקה דת"ז דבת"ז גובה שלא בשבועה ובשטר צריך שבועה ויש לתרץ ע"פ מה שמבואר בסי' ס"ה ס"ב דכל היכא דאיתרע אם המלוה בעצמו מצאו גובה בו וכן הוכיח הב"ח שם מסוגיא דפ"ק דמציעא דשנים שהיו אדוקין בשטר דחולקין אף דאיתרע בנפילה מ"מ כיון שבא ליד המלוה בעצמו בדין אין מוציאין השטר מחזקתו ע"ש וא"כ ה"נ בשלמא עידי הקנין בעצמם יכולים לכתוב השטר אף שנשתהא זמן מרובה משום כיון דהוזמנו לקנין וסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאלו הפקיד המלוה השטר חתום ביד העדים וכ"כ הריטב"א בפ"ב דכתובות ולכך אף דאיכא ריעותא במה שלא הוציא השטר מיד מ"מ כיון דהוי כמו שהפקיד המלוה השטר ביד העדים מחויבים העדים להחזיר השטר ליד המלוה אף דאיכא ריעותא כדאמרינן בב"ב דף נ"א גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים ואם לקחו למקום שנטל יחזיר אלמא אף דאיכא ריעותא מ"מ יחזיר למקום שנטל וא"כ ה"נ מחויבים העדים להחזיר השטר ליד המלוה וכיון שבא לידו בדין גובה בו אבל עדים שלא הוזמנו לקנין דלא שייך לומר דהוי כמו שהמלוה הפקיד השטר אצלם אף שלפי דבריהם הוא תוך זמנו מ"מ כיון דאיכא ריעותא במה שלא הוציא השטר מיד לא מהני אף ת"ז דהוי כמו נפל דאינו גוב' אף בת"ז משום דאיתרע בנפילה וזה נכון ודוק ועיין בר"ן בפ"ב דכתובות ומ"ש בס"ס מ"א ובסי' ס"ה סק"ז:

ו ואמר פרעתי נאמן. הטור כתב בשם התוספות דממשעבדי בכל ענין גובה דמעשה ב"ד קלא אית ליה ומיהו הני מילי כשידוע שלא פרעו או שהלוה מודה אבל כשטוען פרעתי בכל ענין נאמן וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמציעא ועיין בש"ך כאן ובסי' ע"ט ס"ק ל' והאריך בזה והעלה דדוקא ממשעבדי שלקחו אחד הודאת הלוה הוא גובה אבל שקנו קודם לכן אחר הפס"ד אינו גובה אף שמודה דחיישינן לקנוניא גם הט"ז כאן הקשה על הטור דניחוש לקנוניא ותי' דמיירי שהודה בשעה שהיה לו בני חורין לשלם ואותו שעה אמר לו המלוה אל תפרעני אלא בעדים לכך לא שייך קנוניא בזה ומדבריו משמע דהיכא שהודה בשעה שהיה לו בני חורין נאמן וטורף ממשעבדי אף שקנו תיכף אחר הפס"ד ולא נהירא לי כלל דנהי נמי דלא שייך למיחש לקנוניא מ"מ מי עדיף מע"א דאינו נאמן להוציא ממון אף דלא שייך בגוה כלל וה"נ היכי מהימנינן ליה ביחיד לחוב לאחרים בהודאתו וכ"כ הש"ך בסי' מ"ז סק"ח כדומה לזה ע"ש והעיקר נ"ל דדעת הטור והרא"ש הוא כפשטן דס"ל דל"ח לקנוניא בכל דוכתי אלא היכא דנפל ואיתרע אבל כל היכא דליכא ריעותא ל"ח לקנוניא כלל וראיה ברורה לזה מדברי הרא"ש בפ"ק דמציע' והביאו הט"ו בסי' ס"ה ס"ג דס"ל בשטר שנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה דאם שניהם רוצים יעשה כמאמרם דלא חיישינן לקנוניא אלא בשטר שנפל דאיתרע משום דלא נזהר בשמירתו אבל בשטר המופקד דלא אתייליד בו ריעותא אלא שאין הנפקד זוכר מכח מי בא לידו לכך אם שניהם רוצים יעשה כמאמרם והרי כל מעליותא דשטרא שאנו מוציאין בו ממון וא"נ לומר פרעתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ התם כיון דהשטר ביד שליש ואינו יודע אם הלוה הפקידו בידו או המלוה איבטלא חזקה זו שהרי הוא ספק שקול אם הוא פרוע והלוה הפקידו או לא וא"כ היכי מהימנינן להלוה להחזיר שטר להמלוה לחוב לאחרים ולטרוף מלקוחות א"ו דהיכא דליכא ריעותא כלל ל"ח לקנוניא ולפענ"ד יש ראיה גדולה לזה מסוגיא דפ"ק דמציעא גבי מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר ואם אין בו אחריות נכסים יחזיר ופריך הש"ס במאי עסקינן אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר הא מודה ואי בשאין חייב מודה כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חורין מגבי גבי ומשני הש"ס לעולם כשחייב מודה והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כ' ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומסיק התם רב אסי דבשטרי אקנייתא מחזירין ואביי משני דאף בשטרי אקנייתא אין מחזירין דחיישינן לפרעון ולקנוניא ע"ש הרי להדיא דרב אסי סבר דכשחייב מודה מחזירין בשטרי אקנייתא אע"ג דהאי שטרא לא ידעינן ממי נפל אי מן המלוה או מן הלוה וספק שקול הוא מ"מ מהימנינן ליה להלוה להחזירו להמלוה ולא אמרינן דהיכי מהימן הלוה לחוב לאחרים וגם מי עדיף מע"א דעלמא דא"נ להוציא ממון והיכי מהימנינן ליה להוציא ממון מן הלקוחות א"ו דרב אסי סבר דל"ח לקנוניא בזה ומטעמא שאכתוב בסמוך ואף אביי לא פליג עליה אלא היכא דאיכא ריעותא דנפילה דהא אף שהשטר הוא תוך זמנו דאיכא חזקה אלימתא דא"א פורע בת"ז חיישינן לפרעון בכה"ג כמבואר בס"ס מ"א אבל היכא דליכא ריעותא דנפילה י"ל דאף אביי מודה לר"א דל"ח לקנוניא כמ"ש הרא"ש ומה"ת נשויה פלוגתא רחוקה ביניהם בחנם כיון דחזינן דר"א ס"ל דכשחייב מודה ל"ח לקנוניא וטעמא דהאי מילתא נראה משום דכל היכא דאיכא שטרא מעליא אלא דחיישינן לפרעון הוי נגד הלקוחות כמנה לי בידך והלה אומר א"י אם פרעתיך וחייב לשלם ואף דבכל דוכתי לא אמרינן גבי יורשים ולקוחות דהוי א"י אם פרעתיך היינו משום דלא ה"ל למידע כלל כמ"ש הבעה"ת שער ל"ח ס"ד וגם מה שהב"ד טוענים ליורשים ולקוחות הוי כטענת ברי אבל הכא כיון דפשעו הלקוחות במה שלקחו דכיון דאיכא שטרא וקלא אית ליה למילתא למה להו להכניס עצמם בתגר הלזה לקנות ממנו ולכך חייבים לשלם אבל היכא שאין הלוה מודה אינו יכול לגבות מן הלקוחות כיון דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה וכיון שאינו יכול לגבות מן הלוה עצמו אינו יכול לגבות מן הלקוחות ג"כ כמבואר בסי' קכ"ט ס"ח בהגה דאם אמר הלוה פרעתיך והוא מלוה ע"פ נפטר הוא והערב והוא מה"ט ע"ש וגם משם ראיה לדברינו דא"כ במלוה ע"פ והלוה מודה נמי לא יגבה מן הערב דהיכי מהימן הלוה לחוב לערב א"ו משום דהוי כמו א"י אם פרעתיך ובאמת לשיטת הש"ך צ"ל דערב בע"פ שאני משום דמסתמא נתערב על דעת כן דכשהלוה יודה שיצטרך לשלם דאל"כ לעולם לא יהיה יכול לגבות מן הערב מחששא זו אך לפמ"ש ניחא בפשיטות וא"ש אולם מ"מ קושית הט"ז והש"ך בסימן ע"ט קושיא אלימתא היא ממ"ש הרי"ף והרמב"ם והמחבר בסי' ע"א סכ"א במלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר פרוע דאפי' אומר הלוה לא פרעתי אין המלוה טורף בשטר זה מן הלקוחות משום דחיישינן לקנוניא וגם הרא"ש הביא דברים אלו בפ' הכותב הרי להדיא דאף בשטר היכא דאיכא חששא דפרעון חיישינן לקנוניא וא"כ דברי הרא"ש סתרי אהדדי ואולי דהרא"ש עדיפא מיניה השיג שם על הרי"ף דאף מיורשים גבי בשטר הלזה כמ"ש הט"ו בסי' ע"א סכ"ב וכ"ש דגבי מלקוחות ועוד י"ל כמ"ש הש"ך בסי' ע"א ס"ק מ"ח דכיון דנתן נאמנות ללוה איתרע ליה והוי כנפל לכך חיישינן טפי לקנוניא ע"ש אך כ"ז לפי שיטת הרא"ש והטור בסי' ס"ה ס"ג אך לדיעה הראשונה שם שהיא שיטת הרשב"א מוכח דס"ל דאף היכא דלא איתרע בנפילה חיישינן לקנוניא כשחב לאחרי' דהא בשטר המופקד לא אתייליד ריעותא ואפ"ה ס"ל דחיישינן לקנוניא כמ"ש שם ודלא כהכנה"ג שם ע"ש והיינו כשיטת הש"ך והט"ו כאן:

ז שמא כבר פרעו. הרב רמ"א כתב כן ליישב לשיטת הפוס' דס"ל דעל פס"ד נאמן לומר פרעתי הא דאיתא בש"ס דאם אמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו אף שנאמן לומר פרעתי היינו משום דחיישינן שמא פרע כבר ומחזי כשיקרא וגם דהוי זילותא דב"ד לכתוב דבר שאין בו צורך כמ"ש הסמ"ע והש"ך ולפענ"ד יש לתרץ ע"פ מה דאמרינן במס' ב"ב דף קל"ח ע"ב שכ"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבין אע"פ שאין מכירין דברי ר"מ וחכמים אומרים אין כותבין אא"כ מכירין משום דחיישינן לב"ד טועין שיסברו כיון שכתבו העדים השטר צוואה מסתמא חקרו שהוא חייב לו ומסיק הלכתא דכותבין משום דל"ח לב"ד טועין ופריך מ"ש מדרבא דאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין מ"ט לאו משום דחיישינן לב"ד טועין והיינו שיטעו ב"ד השני שמסתמא החליצה כדין היתה והכירו אותם ולכך אין חולצין אא"כ מכירין ומשני בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ויטעו ב"ד שני שמסתמא ב"ד ראשון הכירו אותם יפה ב"ד בתר עדים דייקי ולא יטעו ב"ד לומר שלא כתבו העדי' אא"כ הכירו כן פירשו הרשב"ם והתוס' שם ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דלכך אין הב"ד כותבים פס"ד אח"כ משום דחיישינן שמא כבר פרעו וכשיתנו הב"ד פס"ד לתובע שהנתבע חייב לו חיישינן לב"ד אחר טועין שיסברו כיון שהב"ד כתבו פס"ד מסתמא ידעו שעדיין לא פרע הנתבע ויוחזק הנתבע כפרן ויחייבו אותו לשלם בחנם לכך אין הב"ד רשאין לכתוב אא"כ יודעין שעדיין לא פרע כן נ"ל נכון ודוק:

ח בד"א בשטר שיש בו קנין וכו'. זו היא שיטת הרי"ף והרמב"ם אבל שיטת התוס' והרא"ש והטור דקי"ל כאביי דס"ל עבחז"ל להמלוה משעת החתימה אף שהשטר בא לידו אח"כ אך מ"מ בעינן עכ"פ שהשטר בא לידו לבסוף אבל כשלא בא לידו לבסוף לא קנה ופסק הטור דכל זה דוקא בשטר הלואה או מכר שהוא דבר שבא לזכות ע"י השטר אז בעינן מטא לידיה לבסוף אבל כשזוכה ע"י השטר דבר שהוא תחת ידו כבר כגון שטר מחילה ושובר על מה שחייב לו זכה למפרע משעת חתימה אפי' אם לא יגיע השטר לידו מעולם ודברים אלו המה מדברי הרא"ש בסוגי' דמצא שובר שפירש כן לדברי הרי"ף וכ"כ הטור ברמזים שם ע"ש והרב הש"ך הקשה דהא בש"ס דף י"ג פריך לאביי דס"ל עבחז"ל אלא הא דתנן מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים ה"ז לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן וכי נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עבחז"ל ומשני ה"מ היכא דקא מטי לידיה אבל היכא דלא מטי לידיה לא אמרינן עבחז"ל ולדברי הרא"ש והטור קשה דהא קתני נמי שוברים ואכתי לא מיתרצא קושיי' בשוברין וכבר קדמו הדרישה בקושיא זו והוסיף להקשות אף משחרורי עבדי' שהוא ג"כ דבר שהוא תח"י דהא העבד הוא מוחזק בעצמו ובחדושי פ"י להטור בסי' זה והתומי' בסי' ס"ה האריכו לתרץ קושיו' אלו והשיגו על הש"ך דאף בשובר מ"מ בעינן שהלוה מודה בדוקא אלא דבהלוא' ומתנה בעינן דוקא דמטא שטרא לידיה לבסוף דא"י לטרוף ממשעבדי אלא בשטר דוקא וכן במתנה עיקר הקנין הוא השטר אבל במחילה דא"צ שטר דהא מחילה א"צ קנין מהני ההודאה לבסוף אף בע"פ אבל באין חייב מודה לא מהני כלל דומיא דסימפון היוצא מתח"י המלוה וע"ש שהאריכו בזה וכעין זה תי' הדריש' ובתשו' שער אפרים סי' נ"ד וע"ש ולפענ"ד אין דבריהם נכונים כלל בדברי הרא"ש שכתב שהרי"ף הוכיח כן משום דלא שייך כאן גבי שובר מטא לידיה לבסוף כיון שכבר מכרה כתובתה לאחרים ע"ש ולפי דבריהם קשה ממ"נ דנהי נמי דבשובר לא בעינן מטא לידיה הא אכתי בעינן הודאת המלוה בשובר או מחילתו שהוא מוחל במה שמצוה להחזיר השובר ליד הלוה עכשיו ומה מהני כיון שכבר מכרה הכתובה או השטר לאחרים היכי מהני הודאתו לחוב לאחרים וגם מחילתו לא מהני לפי תי' דאביי דליתא לדשמואל ואי דס"ל דכיון דעבחז"ל נקנה השובר למפרע אלא דהוי כאלו התנה ע"מ שימחול לאחר זמן או שיודה אח"כ ומשום הכי מהני אף לאחר שמכר השטר כיון דאינו אלא תנאי בעלמא כמו המקדש את האשה ע"מ שאתן לך ר' זוז דקי"ל בקדושין דף ס' ובאה"ע סי' ל"ח ס"ו דמקודשת והוא יתן ואף אם נתקדשה לאחר קודם הנתינה אינה מקודשת להשני כיון שקיים התנאי לבסוף דא"כ היכי הוכיח הרי"ף דבשובר לא בעינן מטא לידיה דילמא אף בשובר בעינן מטא לידיה לבסוף משום דהוי כאלו התנו ע"מ שהשובר ימטי לידיה ולכך מהני כי מטא לידיה לבסוף אף שכבר מכרה הכתובה לאחרים כיון שנתקיים התנאי לבסוף א"ו דכוונת הרא"ש בדברי הרי"ף דס"ל דבשובר קנה הלוה החוב משעת חתימת השובר בלי שום תנאי כלל וא"כ הדרא קושית הש"ך לדוכתה משוברין וכן קשה מהברייתא גופה אמאי כשאין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה כמו שהקשה הרמב"ן במלחמות בשלמא הא דקי"ל סמפון היוצא מתח"י המלו' פסול לא קשיא די"ל כיון דיוצא מתח"י המלוה חיישינן דילמא התנה עם העדי' שיתנו לידו דוקא ולא ליד הלוה דבכה"ג לא אמרי' עבחז"ל לכ"ע עד דמטא שטרא ליד הזוכה דוקא מידי דהוי אשטר הקנאה דבכה"ג בעינן דמטא השטר ליד המלוה דוקא כמ"ש הרב בהגה כאן והש"ך בסי' נ"ו ס"ק כ"ז באריכות דהיכא דבא ליד השליש מיד הנותן חיישינן לחששא זו ע"ש אבל במצא שובר קשה דהא בסתמא ל"ח וזה כמ"ש הש"ך שם ומה שנ"ל לתרץ קושית הש"ך בזה הוא ע"פ מה דפרכינן בש"ס גבי מצא שובר כתובתה בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואמאי ניחוש שמא כתבה השובר ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל' וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר

דכתיב בניסן ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין ואמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול וא"כ לא שייך קנוניא דהא בידה למחול לו עכשיו והנה הא דאמרינן לאביי עבחז"ל היינו דוקא בדבר שהוא זכות אבל בדבר שהוא חובה לא אמרינן כן כדאמרינן בדף י"ט דלמ"ד חוב הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות לא אמרינן גבי שיחרור עבחז"ל אף לאביי והנה קי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואפי' עשאו שליח דאין אדם יכול לזכות בשביל חבירו דבר שהוא חוב לאחרינא וכמבואר בר"ס ק"ה ולפ"ז ניחא דלכך מצא שוברין לא יחזיר משום שמא כתוב היה ונמלך עליהן שלא ליתנם ועדיין לא בא ליד הלוה כלל ואי משום דעבחז"ל כיון שאין המלוה לפנינו להודות שהשובר אמת חיישינן שמא מכר השטר לאחרי' והשובר כתב המלוה אחר מכירת השטר דהא המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ לכך אין מחזירין אותו להלוה דחיישינן דלמא המלוה כתבו ליתן ולא נתנו עדיין ואתי למיטרף מן הלוקח השטר שלא כדין וכאן לא שייך עבחז"ל דהכא אין העדים יכולין לזכות השובר להלוה דהא הוי חוב לאחרינא דהיינו ללוקח השטר וא"י לזכות הלוה לחוב ללוקח ולכך לא יחזיר דאתי הלוה למיטרף מן הלוקח השטר חוב שלא כדין וכן בשחרורי עבדים יש לחוש כן דהא קי"ל בפ' השולח דחמץ והקדש ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וא"כ יש לחוש דילמא לוה הרב מאחר ועשה העבד אפותיקי ושחרריה ובכהאי גוונא כשלא בא השחרור ליד העבד ל"א עבחז"ל כיון שהוא חב לאחרים בזכייתו ולכך לא יחזיר ואתי שפיר אך לכאורה עדיין קשה דהא בסוגיא דמצא שובר דהוכיח רבא מינה דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מדחי אביי אפילו תימא ליתא לדשמואל ושובר בזמנו טורף ואביי לטעמיה דס"ל עבחז"ל וא"כ אכתי תקשה דאי ליתא לדשמואל א"כ קשה משוברין אמאי לא יחזיר כקושית הש"ך דליכא למימר דהשובר נכתב אחר המכירה והוי חב לאחרינא דהא אין מועיל כלל השובר אחר המכירה ולא אתי לידי פסידא כלל אך זה ליתא די"ל אביי לטעמי' אזיל דס"ל בפסחים פ' כל שעה דבע"ח למפרע הוא גובה ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה קרקע המשועבדת לו מכירתו מכירה והנה התוס' בפ' המניח דף ל"ג ד"ה איכא בינייהו כתבו דאף למ"ד למפרע הוא גובה היינו דוקא היכא דגבאו לבסוף אבל אם נתרצה לבסוף לקבל המעות ולא גבאו אין מכירתו מכירה ולא הקדשו הקדש ע"ש וא"כ לאביי ניחא אף אי ליתא לדשמואל דלכך לא יחזיר בשובר דחיישינן דילמא המלוה מכר הקרקע המשועבדת לו לאחר ומכירתו קיים ואח"כ כתב השובר ועדיין לא נתנו ליד הלוה וא"כ בכה"ג ל"א עבחז"ל דהא מפסיד להלוקח את הקרקע ע"פ שוברו דנמצא שלא בא לידי גוביינא ונמצא שיטרוף בשוברו מלקוחות שלא כדין ובאמת בזה יש מקום לדחות הוכחת הרי"ף שהקשה לשיטת הסוברים כאביי דס"ל עבחז"ל דהא מרבא דדייק בסוגי' דמצא שובר דאיתא לדשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול מוכח דלא ס"ל עבחז"ל דאל"כ לא דייק מידי דאיכא למימר כדשני אביי שובר בזמנו טורף ולפמ"ש א"ש דרבא לטעמיה אזיל דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואי זבין מלוה מכירתו בטילה וא"כ ממ"נ מוכח דאיתא לדשמואל דאי לא ס"ל עבחז"ל מוכח כפשוטו כדדייק רבא ואי דס"ל עבחז"ל א"כ מוכח ממתניתין דמצא שוברין לא יחזיר וכן מהברייתא גופא דכשאין האשה מודה לא יחזיר ואמאי הא בשוברין לא בעינן מטא לידיה וע"כ צ"ל דחיישינן דהשובר נכתב אחר מכירת השטר דבכה"ג לא אמרינן עבחז"ל וטריף שלא כדין אלמא מוכח דמהני שובר אחר מכירת השטר ואיתא לדשמואל וא"ש. אולם להרי"ף לא ניחא ליה בפי' זה דפשטא דלישנא דרב לא משמע כן אך מכל מקום הדברים נכונים ליישב שיטת הפוסקים כאביי ואין להקשות לפ"ז הא דפריך הש"ס בדף י"ג לאביי ממתניתין דמצא גיטי נשים וכו' והוצרך לחלק בין מטא לידה או לא ומאי קושיא הא משוברין וגיטי נשים וש"ע לא קשיא כיון דהם חוב ל"א עבחז"ל וגם מדייתיקי ומתנו' ל"ק לפמ"ש התוס' והרא"ש דמתנות מיירי באומר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה וע"ש וא"כ כיון דיכול לחזור בו אף לאחר גמר המתנה חיישינן דלמא נמלך עליהן וכן קשה דניחוש דילמא הנותן חייב לאחר מלוה ע"פ וא"כ הוי חב לאחרים בזכייתו אך זה לק"מ דודאי במתנת שכ"מ וכן בבריא בתנאי אם לא יחזור בו ל"ח לחזרה דאל"כ בכל מתנות שכ"מ דיכול לחזור בו עד יום מותו ניחוש דלמא חזר בו א"ו דל"ח לזה כמ"ש התוס' בב"ב דף קי"ד ד"ה ניחוש וע"ש אלא הא דחיישינן הכא בדייתיקי ומתנות לנמלך דכיון שנתן לו בשטר לא נגמר המתנה עד שיגיע השטר לידו דוקא כמ"ש הט"ו בסי' ר"נ סי"ט דאף אם כתב בלשון צואה בעינן דוקא שיגיע השטר ליד המקבל מחיים דלא גמר להקנות עד שיגיע ליד המקבל מחיים ע"ש ולכך חיישינן לנמלך ועדיין לא נגמר נתינת המתנה כלל ולכך פריך שפיר לאביי דס"ל עבחז"ל דמשעת כתיבת השטר גמר להקנותו והוי כבא לידו א"כ אמאי ניחוש לחזרה מידי דהוי אשאר מתנות שכ"מ דל"ח לחזרה ואי משום דנפל ואיתרע לא שייך לגבי הנותן דלמה לו לשמור חובתו ולכך הוצרך הש"ס לשנויי דאינו מזכה לו את השטר אלא בתנאי שיגיע לידו דוקא אז יהיה זוכה למפרע והא דלא משני דחיישינן דלמא חייב הנותן מלוה ע"פ לאחרים והוי חב לאחרים משום דאכתי תקשה מדייתיקי דמלוה ע"פ גובה ממתנות שכ"מ כמ"ש הב"י בר"ס ס"ט בשם הריטב"א והביאו הש"ך בסי' רנ"ג ס"ק ט"ו וכ"כ הרא"ש פי"נ סי' ל"ה ע"ש וא"ש אך באמת יש להקשות על עיקר הסברא שכתבתי דהיכא שחב לאחרים לא אמרינן עבחז"ל הא הרמב"ם בפ"ב מה"מ והט"ו בסי' ק"ה ס"ג כתבו דאם הלוה אמר לאדם אחד זכה בחפץ זה לפ' או תן מנה זה לפ' זכה לו אף היכא שהוא חייב לאחרים וא"כ הכא לאביי דס"ל עבחז"ל ע"כ צ"ל דהוי כאילו הלוה אמר לעדים שיזכו השטר להמלוה וא"כ אף במקום שחב לאחרים נמי יכולין לזכות בשלמא על הרי"ף והרא"ש לק"מ די"ל דלא ס"ל האי דינא דהא הה"מ כתב שם דהרמב"ם יליף לה מפ"ק דגיטין דאמר התם כל היכא דהלוה אומר תנו נותנין ובאמת ראייתו אינו מובן כלל דהתם אינו חייב לאחרים כלל כיון דרבו ניחא ליה בזה ע"ש משא"כ היכא שהוא חב לאחרים י"ל דלא מהני אף שהוא ברצון הלוה אבל על הטור דפסק להאי דינא בסי' נ"ה קשה ואולי יש לחלק דשאני התם שהלוה בעצמו אמר זכה בחפץ זה לפ' והלוה בעצמו יכול ליתן מטלטלים שלו למי שירצה א"כ הזוכה הוי כשליח הלוה ובמקומו הוא דשלוחו כמותו ויכול לזכות להמלוה אף שהוא חב לאחרים משא"כ הכא גבי שטר נהי דקי"ל עבחז"ל מ"מ הרי הלוה לא אמר בפירוש שהעדים יזכו להמלוה מיד ולא עשאן שלוחין לכך אלא דאנן אמדינן לדעתי' דמסתמא אינו מקפיד הלוה ע"ז ולכך העדים הם זוכים להמלוה מיד דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ במקום שהדבר הוא חוב לאחרים א"י לזכות להמלוה מיד כנ"ל ודוק היטב בכ"ז והנה לפ"ז יצא לנו מזה דבמצא שובר ואין המלוה מודה אף דקי"ל דלא יחזיר לא לזה ולא לזה מ"מ אין המלוה גובה את חובו אלא דלא יחזיר השובר להלוה משום חשש מכירה ומדברי הט"ו בסי' ס"ה סי"ח לא משמע כן ועמ"ש שם אך לפי מה שאכתוב בסמוך י"ל דגובה אף גוף החוב אך כ"ז לשיטת הרא"ש והטור אך הדרך היותר מחוור דאף בשובר בעינן מטי לידיה כמ"ש הרמב"ן במלחמות והכרעת הש"ך וכן עיקר. ודע דהב"ח בסי' זה ובסי' מ"ג כתב דאף לאביי דס"ל עבחז"ל היינו דווקא במצוה לעדים לכתוב שטר סתם אבל אם אמר לעדי' חתמוהו ותנו לידי אם לא בא ליד המלוה בזמן הכתוב בו ה"ל מוקדם ולכך כתב הטור בסי' מ"ג דהיכא דאיכא ריעותא דנפילה א"י לגבות בו עד שיביא ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו אף דס"ל להטור עבחז"ל משום דחיישינן דילמא אמר לעדים תנו לידי כיון דאיתרע בנפילה והש"ך בסי' מ"ג ס"ק ל"ג השיג עליו דא"כ מאי פריך הש"ס בדף י"ג לאביי ממתניתין דמצא שט"ח אמאי אין מחזירין דילמא משום דאיתרע בנפילה חיישינן דאמר לעדים תנו לידי דוקא ולא אמרינן עבחז"ל וכן מאי משני בשובר שובר בזמנו טורף והא איתרע בנפילה ורבי' דחו דברי הש"ך דלכך ל"ח שאמר לעדי' תנו לידי דוקא דא"כ לא היו העדים רשאים לכתוב השטר כיון דבכה"ג לא אמרי' עבחז"ל חיישינן שימסרנו בידו לאחר זמן ואביי ס"ל דלאקרי וכתב ל"ח כדאמרינן בש"ס להדיא לאביי אבל הטור סובר כסברת רב אסי דחיישינן לאקרי וכתב כיון דאיתרע בנפילה לכך חיישינן שפיר שאמר לעדים תנו לידי ובכה"ג לא אמרי' עבחז"ל והדברים נכוני' לכאורה ובזה יש לתרץ הא דמשני אביי גבי מצא שטר כתובה דמיירי בששטר כתובה יוצא מתח"י וקאמר הש"ס עלה דאביי חדא ועוד קאמר חדא דלשתי כתובות לא חיישי' ועוד דשובר בזמנו טורף דעבחז"ל ולכאורה תמוה מאוד כיון דס"ל לאביי באמת דעבחז"ל למה ליה לצייר בששטר כתובה יוצא מתח"י בפשיטות ה"ל לתרץ דעבחז"ל ולמה העלים עיקר הדין ולפמ"ש ניחא דהתוס' הקשו דאמאי לא פריך הש"ס אמתניתין דכותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה דניחוש דילמא תמכור הכתובה בטובת הנאה קודם הנתינה וטריף הבעל שלא כדין ותירצו דמתני' איכא לאוקמא בשטרי הקנאה אבל הברייתא ליכא לאוקמא בהכי דא"כ אף כשאין האשה מודה נמי ולפ"ז לשנויא דאביי דהברייתא מיירי בשטר כתובה יוצא מתח"י קשה קושית התוס' דאמאי כותבין שובר לאשה בלא בעלה ניחוש דלמא תמכור הכתובה קודם הנתינה ותוציא הכתובה מתח"י וטריף הבעל שלא כדין וצ"ל בתירוצם דמיירי בשטרי הקנאה אך אכתי קשה דאמאי כשאין האשה מודה לא יחזיר הא בלא הקנאה אין העדים רשאים לכתוב בלא בעלה ובודאי מידו נפל וע"כ צ"ל דחיישינן לאקרי וכתב ולפ"ז תירץ אביי בממ"נ דאי חיישינן לאקרי וכתב וא"כ לא:

מצינן לתרוצי שובר בזמנו טורף דחיישינן שאמרה לעדים תנו לידי איכא לתרוצי בששטר כתובה יוצא מתח"י ואי דל"ח לאקרי וכתב וא"כ לא מצינן לתרוצי בששטר כתובה יוצא מתח"י דא"כ אף כשאין האשה מודה נמי יחזיר לבעל דהא אין העדים יכולים לכתוב ולאקרי וכתב ל"ח מצינן לתרוצי שובר בזמנו טורף וא"ש אמנם לאחר העיון דברי הש"ך נכוני' כיון דחזינן לאביי דס"ל דלא חיישינן לאקרי וכתב ומ"מ ס"ל במצא שט"ח דייתיקי וכו' לא יחזיר משום שמא כתובים היו ונמלך עליהן שלא ליתנן משום דבעינן מטא לידיה דוקא וחיישינן דילמא אמר לעדים כתבו סתם דבכה"ג רשאים לכתוב ואח"כ נוטלם הלוה ומידו נפל או מיד העדים נפל א"כ עדיין קשה נהי דס"ל להטור דחיישינן לאקרי וכתב כיון דס"ל דעבחז"ל א"כ מה"ת ניחוש דילמא אמר לעדים תנו לידי בשעת הכתיבה כיון דבכה"ג אין העדים רשאים לכתוב ואף דר"א ס"ל דחיישינן לאקרי וכתב היינו משום כיון דאיתרע בנפילה שלא נזהרו לשמרו בעל כרחך מן הלוה נפל והעדים כתבו שלא כדין אבל אי אמרינן עבחז"ל אם כן העדים רשאים לכתוב ללוה בלא מלוה כשאמר כתבו סתם אלא דכשהלוה אומר תנו לידי אסור להם לכתוב אם כן מה"ת נאמר שהעדים עשו שלא כדין דלמא אמר לעדים כתבו סתם דמותר להם לכתוב ומפני שעדיין לא לוה נטל מהם השטר ולא נזהר בשמירתו ומידו נפל ועכשיו כיון שאמר תנו נותנין כיון דמטא לידיה לבסוף וז"ב אך מ"מ סברת הב"ח יכולה להיות אמת דבאומר כתבו ותנו לידי ל"א עבחז"ל וכ"ש לשיטת הרא"ש והטור דבשובר לא בעינן מטא לידיה כלל דמסתבר דהיכא דאומר לעדים תנו לידי בעינן מטא לידיה בדוקא והא דל"ח לזה לאביי משום דא"כ אין העדים רשאים לכתוב את השובר כמ"ש התוס' ולפ"ז יש לתרץ קושית הש"ך על הטור דס"ל דבשוברין לא בעינן מטא לידיה ממתניתין דמצא שוברין לא יחזיר די"ל דבשלמא לאביי דליתא לדשמואל א"כ אין העדים רשאים לכתוב באומר תנו לידי דל"ש עבחז"ל לכך לא חיישינן לזה דלאקרי וכתב ל"ח אבל לדידן דקי"ל כשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ כותבין שובר למלוה אף באומר תנו לידי דהא ליכא חשש קנוניא כדמשני הש"ס א"כ חיישינן דאמר המלוה תנו לידי דבכה"ג ודאי בעינן מטא לידיה ולכך כשאין המלוה מודה לא יחזיר אך מ"מ עדיין קושית הש"ך במקומה עומדת בש"ס לאביי דמשני דליתא לדשמואל ושובר בזמנו טורף וצ"ל כמו שתירצתי למעלה ודוק:

ט אם כותבים העדים ונותנים מה שראו. עיין מ"ש בס"ס ל' בזה ע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה