אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

לז

לו

א שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. בתשו' מוהרי"ט בחח"מ סי' פ' האריך להוכיח דאינו נפסל אלא היכא דאית ליה הנאת ממון דוקא אבל בשביל הנאה אחרת אינו נפסל דלא גרע מאוהב ושונא דכשרים לעדות משום דלא נחשדו ישראל על כך והקשה מהא דאמרינן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח אף שאין לו לשלם כדי שלא יהיה לוה רשע ולא ישלם אלמא אף דליכא הנאת ממון חשיב נוגע וכן הקשה מוהר"י בן לב ותי' דהכי קאמר דלא ניחא ליה שיהיה כל ימיו בצער שאם יהיה לו יתר על מזונותיו בצמצום יהיה מחויב לתת לבע"ח וא"א לצמצם ויהיה נקרא לוה רשע וזה מיחשב הנאת ממון עכ"ד ודבריו דחוקים מאוד למבין ולי נראה דיש לתרץ דהכא שאני דבשלמא בשאר עדות לא מיפסל משום הנאה בעלמא דלא חשידי ישראל להעיד שקר ולהיות רשע בשביל הנאה בעלמא אבל הכא חיישינן שמעמידה בפני בע"ח כדי שלא יהיה לוה רשע ולא ישלם וא"כ כיון שאף אם לא יעיד יהיה רשע לפני המקום ע"כ אמרינן משום הנאה זו שלא יחזק בעיני הבריות לוה רשע מוטב לו להעיד שקר ולהיות רשע לפני המקום שלא יודע לשום אדם ואין להקשות לפ"ז דא"כ מאי הקשה הרמב"ן בחידושיו בשם רבינו יוסף הלוי אהא דאמרינן ניחא ליה דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והא לאו דעדות שקר חמיר והיכי חשדינן ליה דעד שקר נמי רשע מקרי דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ובעדים זוממין הכתוב מדבר ותי' דהכי קאמר דלא ליקרוייה אינשי לוה רשע ולהוציא ידי הבריות מתכוין ומאי קושיא דילמא הא דהימנינהו רחמנא לעדים הוא משום חזקה דכשרות דלא נחשדו ישראל לרשיעי להעיד בשקר אבל היכא דאף שלא יעיד יהיה רשע מצד אחר שוב חשדינן ליה למשקר דזה ליתא דודאי כל היכא שאין לו שום הנאה מעדותו ויכול להעיד דבר והפוכו כשר הוא לעדות ועד מעליא הוא כדמוכח בקדושין דף מ"ג ע"ב דאמרינן התם דהשולח לפרוע מעות לחבירו הן הן שלוחיו הן הן עידיו ומפרש הש"ס דלא הוי נוגעים בעדותן משום דאית להו מיגו דאי בעי אמרי אהדרינוהו ללוה מהימני נמי לומר פרענוהו למלוה ע"ש אלמא אף דהתם לא שייך לומר חזקה דלא הוי רשיעי להעיד בשקר דהא כשאתה חושדם שהם הטמינו המעות לעצמן א"כ מה חילוק יש להם בין שיכפרו המעות להלוה או להמלוה סוף סוף רשיעי נינהו ואפ"ה נאמנים מתורת עדים כיון שאין להם הנאה במה שמעידין לטובת המלוה יותר מלטובת הלוה וא"כ ה"נ כיון שאף אם יעיד שקר נמי רשע הוא א"כ שוב אין לו שום הנאה כלל בעדותו ומיחשב עד מעליא ומקשה הר"י הלוי שפיר ולכך הוצרך לתרץ דמ"מ ניחא ליה להוציא ידי הבריות יותר וא"כ יש לו הנאה מעדותו אך מ"מ לענין קושית מוהרי"ט יש לתרץ שפיר דכל היכא שיהיה רשע ע"פ עדותו לא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל הנאה בעלמא אבל הכא כיון דסוף סוף יהיה רשע אף אם לא יעיד אף דהוי עד מעלי' מן התורה כיון שיכול לומר הדבר והפוכו מ"מ כיון שמ"מ יש לו הנאה בעלמא מעדותו שוב לא מהימנינן ליה כנ"ל נכון ודוק אך מ"מ לענין דינא יש כמה פוסקים שחולקים על מוהרי"ט כמו שהביא בכנה"ג וכן הוא דעת הש"ך בסק"י ע"ש:

ב ואפילו לא סילק עצמו עד לאחר הערעור מהני כן הוא דעת הטור והנ"י בשמעתין וכ"כ הנ"י ר"פ חז"ה בשם הרשב"א והוא משום דכיון שסילק א"ע ואין לו שום הנאה מעדות זו לפנינו לא חיישינן לקנוניא ויש לתמוה מהא דלקמן סי' קכ"ו סי"ד גבי מעמד שלשתן דאיתא התם דאם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל א"י אם טעה אם לאו אם אין לו נכסים להנותן לא מהימן וכתב הרב שם בהגה דאפילו אם יש ע"א שהוא מעיד כדבריו והוא מדברי הר"ן בספ"ק דגיטין ומשמע התם שהנותן גופיה לא מיחשב עד להצטרף משום שהוא נוגע בעדות וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם וכ"כ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי להדיא וז"ל מיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרע מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא בדין לאשתלומי מנייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההוא דאומר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים א"נ דחיישינן לקנוניא עכ"ל והשתא קשה כיון דחזינן הכא דהיכא שסילק א"ע לפנינו ונתן חלקו להשותף מעיד לו ול"ח לקנוניא א"כ התם נמי כשהנותן מודה שטעה בחשבון ואין מגיע לו כלום מן הלוה או הנפקד הרי אין לך סילוק גדול מזה דמה לי שנותן השדה להשותף בפנינו או שמודה להלוה שאינו חייב לו כלום ומה שתחת ידו שלו הוא וא"כ הרי איכא שני עדים כשרים שאין מגיע כלום מן הלוה למקבל ואמאי ניחוש לקנוניא וצ"ל כיון דטעיתי טענה גרועה היא דמה"ט ס"ל לקצת פוסקים דאף במיגו לא מהימן בטענה זו לכך חיישינן טפי לקנוניא דהוי כמו שטר דאיתרע בנפילה דחיישינן לקנוניא טפי כמ"ש הסמ"ע סק"ח וה"נ הוי כמו ריעותא חיישינן טפי לקנוניא וכן בשטר אמנה כיון דאיכא חזקה דשטרא אף שהם שני שותפים וחבים לאחרים אינם נאמנים לומר שטר אמנה הוא דחיישינן לקנוניא בכה"ג דהוי כמו ריעותא כיון דאיכא שטרא מעליא לפנינו ולפ"ז י"ל בשני שותפים שיצאו עליהם שטרות ואומרי' שחייבים לאחרים בע"פ אע"ג דמבואר בסי' צ"ט ס"א דא"נ לחוב לאחרים מ"מ בשני שותפים כיון שהם מסלקים עצמן מן הממון ואומרים שחייבים לאחרים עוד בע"פ דבכה"ג ליכא חזרה הסותרת לדבריהם כמ"ש הש"ך בסי' צ"ט סק"ו נאמנים דהוי כתרי סהדי מעליא ול"ח לקנוניא דהא הם מסלקים א"ע מן הממון דמה לי שנותן את השדה להשותף בפניהם או מה שמודה שהוא חייב עוד בע"פ לאחרים והמעות שיש תחת ידו מגיע להם בעבור פרעון החוב אידי ואידי סילוק מעליא הוא ונאמנים מתורת עדים ועדיין צל"ע בזה ודוק:

ג אבל אם אין המערער טוען אלא על [חלק] השותף לבד וכו'. כן הוא לשון הטור והב"י כתב ע"ז וז"ל זה דבר פשוט דהא אינו נוגע בעדות ולשון הרשב"ם משמע דהב"ע בשלא חלקו לגמרי אבל כל אחד משתמש בחצי השדה דאילו חלקו משם ואילך כ"א מפסיד לעצמו והילכך מעיד לו עליה וזהו שכתב רבינו אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק וכו' עכ"ל משמע שהבין שהטור מיירי הכא בחלקו וזה תמוה מאוד דאי מיירי הכא כשחלקו מאי איריא כשטוען שהשותף מכר לו חלקו אינו נוגע הא אף כשטוען שחלק השותף גזולה נמי יכול להעיד לשיטת הרשב"ם וכמ"ש הסמ"ע סק"ה א"ו נראה פשוט לכאורה דבכה"ג שטוען שהשותף מכר לו חלקו לבד אף שלא חלקו כלל יכול שותף חבירו להעיד לו דהא אינו נוגע בעדות כלל וכ"כ מוהרש"ק בהגהות הט"ז אך מ"מ לדינא נ"ל כהב"י דבלא חלקו אף שמערער שהשותף מכר לו חלקו לבד מ"מ אין השותף חבירו יכול להעיד לו ולא מבעיא אם הם שותפים בבית ודרים ביחד דאינו יכול להעיד לו דחשיב נוגע בדבר דאפשר עם השותף שלו נוח לו לדור עמו ביחד ועם המערער אינו רוצה לדור ביחד וכעין זה כתבו הט"ו בסי' שט"ז ס"ב בשנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין אחד מהשותפים יכול להושיב בו אחר במקומו אפי' יש לו דיורים פחותים ממנו כי יכול לומר אותך אני יכול לקבל ואחר איני יכול לקבל ע"ש א"כ ה"נ הוי נוגעי' בעדות מה"ט דהא כל היכא די"ל הראשון נוח לי והשני קשה ממנו מיחשב נוגע בעדות כדאיתא בש"ס וט"ו לק' סי"ז אלא אפי' בשדה וכה"ג מ"מ נ"ל דמיחשב נוגע בעדות מה"ט די"ל דניחא ליה יותר להיות שותף עם זה השותף חבירו או לחלק עמו מלהיות שותף או לחלק השותפות עם המערער וכה"ג כתב הרב רמ"א לק' בסי' קע"ה סנ"ג בהגה דכל מטלטלין אף שאין בהם דין מצרכות מ"מ אם הן שותפין במטלטלין ואחד מכר חלקו לאחר יכול השותף השני לסלק הלוקח אם נראה לב"ד שאין השותף השני נוח לו כהראשון וביאר שם בד"מ דבריו דהיינו מצד חלוקת המטלטלין או מצד שיהיה צריך להיות שותף עם זה שאין דעתו נוחה ממנו בכה"ג השותף יכול לסלק הלוקח דאין לך טוב וישר יותר מזה ועדיף משאר דינא דבר מצרא ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דהוי נוגע מטעם זה דאולי אין המערער נוח לו כשותף הלזה ואף דשם בעינן דוקא נראה לב"ד כן היינו לענין לסלק את הלוקח לא מצינן לסלק אותו אלא בדבר ברור אבל לענין נגיעת עדות חיישינן טפי דדילמא השותף נוח לו יותר מן המערער ומה"ט כתבו הרמב"ן והנ"י פחז"ה דאף דלא ידעינן אם הראשון נוח לו והשני קשה הימנו מיחשב נוגע לעדות דלא מכשירינן לי' אלא היכא דליכא שום חשש נגיעת עדות כלל ע"ש ומה"ט נמי י"ל דאף להחולקים על מוהרי"ק והרב וס"ל דאין מצרנות במטלטלין מ"מ מודים דלענין נגיעת עדות הוי נוגע מה"ט וא"כ לפ"ז אף היכא דהמערער טוען שהשותף מכר לו חלקו לבדו אין שותפו יכול להעיד לו אלא כשחלקו דוקא אבל בלא חלקו מיחשב נוגע בעדות וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהא ע"כ בחלקו מיירי א"כ אף שהמערער טוען שחלק השותף גזולה נמי יכול להעיד לו כמ"ש הרשב"ם והסמ"ע בסק"ה י"ל דבאמת הטור מיירי נמי בלא חלקו אלא דקאי אמה שכתב מקודם דצריך סילוק מחלקו וצריך שיקבל עליו שאם יבוא בעל חוב ויטרוף ממנו ישלם לו דמיה וגם צריך להתנות שאם יבוא לחנופה ממנו בטענות אחרות שאינו מקבל אחריות לכך כתב דבכה"ג שסילק א"ע מחלקו והמערער אינו טוען אלא שהשותף מכר לו חלקו לבד אין צריך לתנאים אלו דבכה"ג לא הוי נוגע כלל דהא בזה לא שייך הראשון נוח לי דהא סילק א"ע מחלקו וגם לא הוי נוגע משום דמעמידה בפני בעל חוב או מצד אחריות דהא המערער אינו טוען אלא שהשותף מכר לו חלקו לבד ואין הדבר נוגע לו כלל אף אם יזכה המערער בדין וזה מדוקדק מאוד בלשון הטור שכתב אבל אם אין המערער טוען וכו' משמע שהוא דבר והפוכו וקאי אדלעיל מיניה ולא אהתחלת הסעיף כנ"ל נכון:

ד לא' מן החתומים בו שפיר דמי. בתשו' מוהרי"ט ח"א סי' ע"ט כתב דהיינו דוקא כשהוחזק השטר בחת"י העד הלוקח קודם שקנאו לכך לא חיישינן שמתחילה העיד שקר כדי שיקנה אותו אח"כ אבל אם לא הוחזק השטר קודם שקנאו הוי נוגע גמור די"ל דאחר שקנה אותו חתם א"ע לעד כדאיתא בסי' מ"ו סל"ד בחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן דהוא אינו מעיד על כת"י ואם לא ראוהו בידו עד שנעשה גזלן השטר פסול דאיכא למימר עתה זייף וחתם וה"נ ולכך כשהלוה טוען להד"ם נאמן ע"ש ויש להקשות מהא דפריך הש"ס פחז"ה גבי מכר לו פרה או טלית שלא באחריות דהמוכר מעיד לו עליה שאינה גזולה ופריך מהא דאמר ר"פ המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו חוזר עליה ומשני במכיר בת שהיא בת חמורו וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה"ע ומשמע דאף במכר לו באחריות והלוקח מכיר בה שהיא בת חמורו מעיד לו המוכר עליה וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"א ע"ש וא"כ קשה על דברי מוהרי"ט דאמאי כשהלוה טוען להד"ם מהימן כשלא הוחזק השטר בחת"י הלוקח קודם שקנאו נהי נמי דלא מהימנינן ליה משום שמא עתה חתם א"ע מ"מ כיון שחתם א"ע בשטר הרי הודה ומעיד שהמלוה מכר לו שטר גמור בשני עדים וההלואה אמת שהוא בעצמו ראה אותה א"כ המלוה שמכר השטר להלוה הוי עד מעליא שההלואה אמת דהא אינו נוגע בעדות כלל דהא הלוקח הודה שההלואה אמת ודומה ממש למכיר בה שהיא בת חמורו שהמוכר מעיד לו עליה וא"כ ליצטרף לעד השני שבשטר דהוי כע"א בכתב וע"א בע"ע דמצטרפין יחד ואין הלוה יכול לומר להד"ם כמבואר בר"ס נ"א ודוחק לומר שמהרי"ט מיירי שהמוכר הוא פסול לעדות אך לפמ"ש הנ"י בשם המפרשים והביאו הב"י דהא דמוקי הש"ס במכיר שהיא בת חמורו היינו דוקא כשהודה שהיא בת חמורו מעיקרא אבל אם הודה לו עכשיו כשבא מערער עליו לא דאיכא למימר דמש"ה מודה לו כדי שיעיד לו עליה ע"ש וא"כ י"ל דה"נ חיישינן דמש"ה מעיד הלוקח וחתם א"ע בשטר כדי שהמוכר יעיד לו ואף כשראו ביד הלוקח השטר חתום בח"י הלוקח קודם שבא לדין חיישינן שחתם א"ע בשטר בכדי שלא יערער הלוה דדוקא התם בשדה כשהודה שהיא בת חמורו קודם הערעור לא חיישינן שידע שיש ערעור והודה בכדי שהמוכר יעיד לו דמסתמא לא אסיק אדעתיה שיש ערעור על השדה אבל בשטר חתום בע"א יש לחוש טפי שירא שהלוה יכפור בו לכך חתם א"ע בהשטר בכדי שהמוכר לו יהיה עד בדבר ועיין בט"ז ס"ט מ"ש על דברי נ"י אלו ע"ש ועוד י"ל דדוקא התם שיש עדים על הפרה שהיא של המערער ירא הלוקח להודות שהיא בת חמורו דהא ע"פ עדים אלו יצטרך המוכר להחזיר לו מעותיו וע"פ הודאתו יכול להיות שיפסיד אם לא יקובל עדות המוכר משא"כ הכא אף שהלוה יטעון להד"ם אין הלוקח יכול להוציא מעותיו מן המוכר בעבור זה כיון שאין לו ראיה להלוה לכך חיישינן טפי שמודה ומעיד בהלואה כדי שיהא יכול להעיד לו המוכר דאם לא יעיד פשיטא שהמוכר לא יהיה נאמן דהא צריך לומר שהשטר אמת בכדי שלא יהיה צריך להחזיר המעות להלוקח ועדיין צריך ישוב:

ה והיה שמעון א' מעידי המתנה פסול. בבעה"ת שער נ"א ובטור סי' ס"ו מבואר הטעם דהוי נוגע בעדות דניחא ליה שיפטר מן המלוה שלו שהשני נוח לו והראשון קשה הימנו וכדאיתא פחז"ה גבי מכר לו פרה או טלית דהוי נוגע בעדות מה"ט וכ"כ הסמ"ע ומהתימה על הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד שכתב על הסמ"ע שכתב שם דכשאין ללוה עתה לשלם אזי מועיל עדותו של הלוה לחייב את הערב לשלם ולא אמרינן דהוי נוגע בעדות שיחשוב היום או מחר יהיה לו לשלם ויגבה המלוה מידו ולכך רוצה שיגבה חובו עתה מן הקבלן שהרי אין לו ריוח בזה שגם עתה שיפרע הערב יחזור הערב עליו כשיהי' לו ממה לפרוע ודוחק לומר משום דהשני נוח לו והראשון קשה הימנו ועוד דמשום שמא יתעשר לא מיחשב נוגע וכו' וכתב הש"ך עליו דמ"ש ודוחק לומר משום דהשני נוח לו נכון הוא דכן מוכח בש"ס ופוס' ומחבר לעיל סי' ל"ז טובא זימנא דלא אמרי' השני נוח לי אלא לענין שהעד בא להוציא אבל לא כשהעד חייב עכ"ל ולא ידעתי שום הוכחה לזה והרי אדרבה כאן מבואר להדיא דאף שהעד חייב מיחשב נוגע בעדות מה"ט דניחא ליה שיפטר מבעל דינו ויתחייב לאחר כמ"ש הבעה"ת והטור להדיא ומ"ש הסמ"ע ודוחק לומר משום דהשני נוח לו נ"ל דכוונתו משום דאף אי אמרינן דהוי נוגע משום חשש דשמא יתעשר מ"מ כולי האי לא אמרינן דחושש שמא יתעשר והראשון יהא נוח לו והשני ממנו ומשום זה יעיד שקר לכולי האי לא חיישינן אבל פשיטא דמשום סברא זו דהשני נוח לו הוי נוגע ואין חילוק בין כשהעד בא להוציא ובין כשהוא חייב כדמוכח הכא ועמ"ש לקמן בסק"ז:

ו אם לקח בידו השכירות ואמר וכו'. כן הוא לשון הרמב"ם בפט"ו מה"ע והטור כאן ולכאורה נראה דאף אם לא לקח המעות בידו לפני ב"ד רק שאמר שעדיין לא נתן השכירות וכל מי שיתקיים בידו הקרקע אתן לו השכירות נמי לא הוי נוגע כלל וכן נראה מדברי הט"ו בסי' ק"מ ס"ט שכתבו הא דמהני עדות השוכרים לומר שדכו בה ימים ולילות דוקא ששכירות הבית עדיין בידם ואומרים ליתן אותו למי שיזכה בדין וכו' משמע אף שלא הביאו המעות לפני הב"ד נמי לא הוי נוגעים אך לפענ"ד יש בזה מקום עיון דנראה עיקר דבעינן דוקא שהביאו המעות לפני הב"ד דהנה הבעה"ת שער נ"א ס"ז הביא בשם איכא מאן דאמר דס"ל דראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכומ"ס והיה שמעון א' מעידי המתנה דהשטר כשר ולא אמרינן דשמעון הוי נוגע משום דהשני נוח לו והביא ראיה מההיא דפחז"ה דקאמר כגון דאתו תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודיירינא ביה ואוקמינן כגון דנקיטי אגר ביתיה בידייהו ואמרי למאן ניתביה אלמא כי הם חייבין ליתן השכירות והם מעידים כי זה זכה בו ולא האחר ולא פסלינן להו משום דנוגעים בדבר דהשני נוח להם וע"ז השיג הבעה"ת שם וכתב וז"ל ואני אומר כי הלוה נוגע בעדות נקרא כיון שפוטר עצמו מבעל חובו וטעמא דהשני נוח לו איתא וההיא הוכחה דנקיטי אגר ביתא ואמרו למאן ניתביה התם הוא משום שאין עליהם חוב בשטר ואינו עליהם אלא מלוה ע"פ ואילו היו רוצים להפטר מן המערער על הקרקע היו יכולין לפטור עצמן בטענת פרענו ולפיכך נאמנין אבל כאן הרי יש ביניהן שט"ח ואינו יכול לפטור עצמו מן הראשון בטענת פרעתי רוצה הוא להעיד ולזכותו לאחר כדי שיצא משיעבודו ויכנס תחת זה השני שהוא נוח לו ממנו וכן קבלתי זה מפי ה' נתן בה' מאיר ז"ל עכ"ל ויש להבין דלפי דבריו דטעמא משום מיגו הוא דיכולין לומר פרענו להמערער א"כ למה ליה להש"ס לאוקמי דנקיטי אגר ביתא ת"ל דבלא"ה לא הוי נוגעים בעדותן דאי בעו לשקר היו יכולין לומר פרענו להמערער אך זה ליתא דכבר הקשו התוס' קושיא זו בר"פ חז"ה דמאי פריך נוגעים בעדותן נינהו הא אית להו מיגו דפרענו להמערער ואע"ג דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת לא מיהמני לאסהודי בהאי מיגו כדאי' בר"פ האיש מקדש דעד שצריך שבועה אינו עד מ"מ הכא דאמתני' קיימינן דאכתי לא נתקנה שביעת היסת מאי פריך דהא איכא מיגו ותירצו התו' דהאי לאו מיגו הוא דיראים לומר פרענו להמערער כי שמא יזכה המחזיק בדין ויתבע מהם פעם שנית וא"כ כ"ז לא שייך אלא להס"ד דש"ס דמתניתין מיירי שהשוכרים כבר פרעו השכירות להמחזיק א"כ ליכא מיגו דפרענו להמערער שיראים שיזכה המחזיק בדין ויתבע מהם פעם שנית אבל לפי מאי דמשני דנקיטי אגר ביתא בידייהו ועדיין לא פרעו השכירות אלא שאתה רוצה לפוסלן משום דאמרינן שמעידין שקר משום דהראשון נוח להם א"כ ע"ז איכא מיגו מעליא דלמה להו להעיד שקר ולהפסיד להמערער כל הקרקע הלא יכולין לומר פרענו להמערער ויפטרו ממנו ואי משום דשמא יזכה המחזיק בדין ויצטרכו לשלם לו הלא לא יפסידו כלום דהא אכתי לא שלמי השכירות כלל וא"כ איכא מיגו מעליא ויפה דחה הבעה"ת ראיית האיכא מ"ד אך כ"ז לא שייך אלא במתניתין דאכתי לא נתקנה שבועת היסת אבל לדידן דנתקנה היסת א"כ הוי נוגע גמור דהראשון נוח לו ואי דיטעון פרעתי להמערער הא צריך לישבע היסת ועד שצריך שבועה אינו עד כמ"ש התוס' ולא מהני אף בנקיטי אגר ביתא אך קושית הבעה"ת לא שייך אלא כשהעדים לא הביאו השכירות לפנינו אלא שאומרים שעדיין לא פרעו השכירות דפשטא דלישנא דהש"ס דקאמר דנקיטי אגר ביתא ולא קאמר דאייתי אגר ביתא לבי דינא משמע שלא הביאו השכירות לב"ד רק שאומרים שעדיין השכירות בידם כי לא פרעו אותן להמחזיק וע"ז הקשה הבעה"ת שפיר דהוי נוגעים בעדותן דהראשון נוח להם להתחייב לו השכירות והשני קשה ממנו אבל כשהשוכרים הביאו המעות בידם לפני הב"ד ואומרים כל מי שזוכה בדין יטול זה המעות בזה לא שייך הראשון נוח לי והשני קשה ממנו כיון שמסלקי' זה המעות תיכף בב"ד וא"כ בש"ס דמשני סתם דנקיטי ביתא בידייהו ומשמע אף שלא הביאו המעות לב"ד ניחא דהא אכתי לא נתקנה שבועת היסת והוי מיגו מעלי' כמ"ש הבעה"ת אבל לדידן דנתקנה היסת בעינן דוקא שהביאו המעות לפני ב"ד דאז לא שייך לומר הראשון נוח לי אבל בלא"ה אף שעדיין לא פרעו השכירות הוי נוגעים משום דהראשון נוח לי והשני קשה הימנו ודברי הרמב"ם והטור כאן שכתבו השוכר אם לקח בידו השכירות הוא בדקדוק גדול דאל"כ הוי נוגעים משום הראשון נוח לי והשני קשה הימנו וכמ"ש המחבר בסעיף הקודם ודברי הט"ו בסי' ק"מ הוא שלא בדקדוק וכן עיקר:

ז ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם. וכתב הטור ואף שיש לו קרקע אחרת המספקת כדי חובו אפ"ה אינו מעיד דשמא יש לו עליו חובות שא"י לנו או שמא עשה שדה זה אפותיקי מפורש שנמצא אף שיש בידו שדות אחרות אינו יכול לגבות אלא מזו עכ"ל והוא מדברי התוס' על הא דפריך הש"ס אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידי' הדר ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה ומשני דלית ליה ארעא אחריתי וניחא ליה דלא להוי לוה רשע ולא ישלם וכתבו התוס' דה"ה דה"מ לשנויי כגון שעשאה אפותיקי דאז לא הדר אארעא אחריתי דאית ליה ואם תפול ביד המערער מחמת שגזולה היא יצטרך לפרוע לבעל האפותיקי כדלקמן סי' קי"ז ס"א ולכך הוי נוגע בעדות ומשום הכי כתב הטור שני הטעמים וקושית התוס' נראה דיש לתרץ דלכך לא משני הש"ס כן משום דבש"ס פרכינן לעיל מזה לשמואל והאמר רב פפא המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בע"ח וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו וא"כ בלאו טעמא מפני שמעמידה בפני בע"ח הוי נוגע ומשני דמיירי במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפי' נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו והנה הרשב"ם פירש דלכך בנמצאת שאינו שלו חוזר עליו לר"פ משום דלא הוי מכירה כלל דבשלמ' היכא דטרפה בע"ח הוי מכירה דעביד אינש דזבין ארעא ליומא בשביל פירות יום אחד דפירות שאכל שלו הן דבע"ח אינו גובה הפירות אבל בלוקח מגזלן דהדרא ארעא והדרא פירי והילכך כיון דלא מרויח מידי לאו מכר הוא כלל ע"ש והנה התוס' והרא"ש פסקו והביאם הרב בסי' קט"ו ס"ב בהגה דאם עשה שדה אפותיקי מפורש לבע"ח גובה הבע"ח הקרן ושבח והפירות רק שלא הלוה לו בו שיעור ארעא לחוד משום דהבע"ח יכול לומר ארעאי אשבח כדין לוקח מגזלן וכמ"ש הש"ך שם בס"ק י"ט וא"כ לר"פ אם טרף הבע"ח השדה שעשה לו אפותיקי מן הלוקח גובה הלוקח מן המוכר לו אף שמכר לו שלא באחריות דהא הוי כנמצא השדה שאינו שלו דהא גובה ממנו אף הפירות ולפ"ז ניחא דלא מצי הש"ס לתרוצי דחיישינן שמעמידה לפני בע"ח שעשה לו אפותיקי דהא אם הבע"ח יטול השדה מן הלוקח אכתי הלוקח יחזור עליו אף שמכרו שלא באחריות ומאי נפקא ליה מזה אבל לדידן דקי"ל דאפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר חיישינן שפיר לאפותיקי ולכך כתב הטור שני הטעמים וא"ש אמנם קשה לי טובא על הטור דס"ל כשיטת התוס' דחיישינן לאפותיקי לפי מה שהוכחתי בסק"ה מדברי הטור בסי' ס"ו ובעה"ת דס"ל דהוי נוגע בעדות משום חששא דהשני נוח לי והראשון קשה הימנו אף היכא שהעד הוא החייב לאחרים מ"מ נוח לו להיות חייב לאדם זה ולא לאחר וכמ"ש המחבר בסי"א א"כ קשה הא דאיתא בש"ס פחז"ה ומבואר לעיל בס"א דקרקע של שני שותפין ובא אחד להוציאה בטענה שאותו שמכרה להם גזלה ממנו דאם שותף אחד סלק עצמו מן הקרקע ונתנו לשותף השני מעיד לו עליה וצריך להתנות שאם יבוא בע"ח ויטרפנה מיד השותף ישלם לו דמיה דאל"כ שמא מעמידה בפני בע"ח וכתב הטור שם דאפילו יש לו שדה אחרת כי מי יודע כמה בעלי חובות יש לו וגם צריך להתנות שבטענת גזולה אינו מקבל עליו אחריות ולפי סברת הטור דחיישינן לאפותיקי מה מועיל מה שקיבל עליו אחריות נגד השותף מטריפת בע"ח אכתי ניחוש דילמא עשה שדה זו אפותיקי לבע"ח אחר ומעיד שהקרקע אינה גזולה כדי שיבוא בעל האפותיקי ויגבה ממנה ואף שיצטרך לחזור ולשלם להשותף מ"מ דילמא בעל האפותיקי קשה לו והשותף השני נוח לו ובפרט שלא היה הקרקע אצלו אלא במתנה בעלמא בשלמא להבעה"ת לא קשיא קושיא זו די"ל דאזיל לטעמיה בשער מ"ג שכ' בשם הרמב"ן להוכיח מכח קושית התוס' הנ"ל דאפותיקי מפורש אף שנתברר שהשדה היא גזולה בידו אין הלוה צריך לשלם לו וא"כ אין חשש נגיעה משום אפותיקי ואי דאית ליה ארעא אחריתי אין לחוש לבע"ח בלא אפותיקי דעלה הדר אלא דחיישינן שמא חייב עוד לאחרים ולא יספיק לו לשלם כל החובות ומעיד שקר משום דניחא ליה שלא להיות לוה רשע ולא ישלם ולכך היכא שקיבל אחריות נגד השותף השני לא שייך לומר כן דהא אם יטרפנה הבע"ח יהיה לוה רשע נגד השותף ולא שייך כאן לומר הראשון נוח לי והשני קשה ממנו דהא לעת עתה אין לו מעות כלל לשלם לשום אחד מהן דהא הבע"ח לא יטרוף מן הלוקח עד שיתברר שאין ללוה ממה לשלם ולשמא יתעשר לא חיישינן וכמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ג והבאתיו בסק"ד אבל להטור דחייש לאפותיקי וא"כ כיון דאית ליה ארעא אחריתי הוי נוגע גמור שמעיד שאינה גזולה כדי שיבוא בעל האפותיקי ויגבה ממנה שאם יטלו אותה מן השותף יחזור בעל האפותיקי עליו כיון דאית ליה ארעא אחריתי ואף שאם יגבה בעל האפותיקי מן השותף אכתי יצטרך לשלם להשותף מ"מ דילמא השותף השני נוח לו והבעל אפותיקי קשה ממנו ואפשר דכולי האי ל"ח ודוחק וצע"ג:

ח יכול ראובן להעיד לו. והרמב"ם בפט"ו מה"ע פסק דהיינו דוקא כששמעון מכיר שהפרה והטלית הם של ראובן והיינו כמו דמשני הש"ס אליבא דר"פ דס"ל דנמצאת השדה שאינו שלו אף שמכר לו שלא באחריות חוזר עליו דמיירי שמכיר בה שהיא בת חמורו ותמהו עליו דהא הרמב"ם גופיה בפי"ט מה' מכירה והט"ו בסי' רכ"ה פסקו כרב זביד דאף נמצא שדה שאינו שלו אינו חוזר ותירץ הש"ך דס"ל להרמב"ם לחלק בין קרקע למטלטלין דדוקא בקרקע ס"ל לרב זביד דאינו חוזר דעביד אינש דזבין קרקע ליומא אבל במטלטלין מודה דנמצא שאינו שלו חוזר וקשה לי לפי מ"ש הרשב"ם דטעם החילוק בין נמצאת שאינו שלו לטריפת בע"ח דבטריפת בע"ח עביד אינש דזבין קרקע ליומא כיון דהפירות שלו דהבע"ח אינו גובה הפירות אבל בלוקח מגזלן כיון שגובה ממנו אף הפירות מסתמא לא קיבל עליו ע"ש וכ"כ בסמ"ג לאוין ק"ע טעם זה בשם ר"י וא"כ במטלטלין כיון שנתבאר בסי' שע"א ס"ב בהגה והוא מדברי הרמב"ם דאם גזל מטלטלין ועשה בהם מלאכה ונהנה בהם דפטור מלשלם ואינו משלם אלא כשעת הגזילה דכיון דמטלטלין נגזלין בדידי' קעביד מלאכה משא"כ בקרקע דאינה נגזלת וברשות הנגזל קאי וכ"כ הש"ך בסי' שס"ג סק"ח וא"כ במטלטין אין חילוק בין נמצאת שאינו שלו לטריפת בע"ח אף לר"פ דהא אידי ואידי אינו טורף הפירות בשלמא בש"ס הא דפריך מר"פ י"ל דלא קאי הקושיא על מכר לו פרה וטלית רק דפריך לשמואל דל"ל לטעמא גבי שדה משום שמעמידה בפני בע"ח ת"ל דנמצאת שאינו שלו חוזר עליו אבל להרמב"ם דמיירי במטלטלין קשה ואולי לא ס"ל להרמב"ם כטעמא דהרשב"ם דלא תליא מידי בטריפת הפירות רק דדבר שאינו שלו כלל אין שם מכירה עליו במטלטלין משא"כ בקרקע ודוחק ולענין דינא הסכים הש"ך כדעת רוב הפוסקים דאין חילוק בין קרקע למטלטלין:

ט שכיון שהודה על הדבר שהוא של ראובן שוב א"י לערער עליו וכו'. וע' בט"ז מ"ש ע"ז וע' מ"ש בזה בסי' פ' סק"א באריכות ע"ש

י אפי' לקרוביהם כיון שקבלום עליהם. ופשוט דמ"מ צריך לקבל העדות בפני בע"ד דוקא דאטו באומר נאמן עלי אבא יהא מותר לקבל עדות שלא בפני בע"ד והא לענין זה לא קבלוהו כ"כ בתשו' ח"צ סי' ס"א ונכון הוא:

יא אלא אזלינן ביה בתר הרוב. בתשובת מיימוני בה"ע סימן י"ג העתיק לשון מהר"ם דבחזקת ישוב אפילו קרובים כשרים להעיד ואפילו עד מפי עד מפי הקבלה דבלא"ה כולם נוגעי' בעדות ואע"פ כן מעידים דמאן ידע לסהדותא כ"א בני מתא ואי איכא תרי ותרי אוקי הישוב בחזקת בני מתא ואם שנים קרובי' או אפילו שנים כשרים ואפי' בלא קבלה ויש בני אדם בעיר שהיו ראוין לידע כל כך כמו אלו או יותר מאלו אזלינן בתר הרוב דיעות אחרי שהרוב אומרין לא שמענו שיש לפ' הישוב יוכל להחזיק בישוב כדאמר איסר ס"פ האומנין הא במקום עדים יביא ראיה ויפטר וכו' עכ"ל ויש להקשות מהא דאמרינן בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל ופרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה אמר ליה רב הונא ברי' דרב יהושע לר"פ אימור דאמרי רבנן אזלינן בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה וקי"ל כר"ה בריה דר"י כמבואר בסי' ע"א ס"א וא"כ קשה אמאי אזלינן בחזקת ישוב ובכל דבר התלוי במנהג בני העיר בתר רוב דיעות נהי נמי שמן הדין המה פסולים לעדות מחמת נגיעה וקורבא הא הטעם דמהני עדותם הוא משום דהוי כאלו קבלוהו עליהם כמ"ש כל הפוסקים דהוי כנאמן עלי אבא וכ"כ המחבר כיון שקבלוהו עליהם וא"כ כיון דחזינן דאפי' קיבל עליו הבעל דבר עצמו כבי תרי ואתו תלתא אמרי' ביה מאה כתרי וא"כ כ"ש הכא כיון שאין כאן אלא נגיעת עדות בלבד והקהל קבלום עליהם והכשירו עדותם דנאמר דהכשירו אותם כדין עדי' גמורים ומאה כתרי וזו קושיא גדולה לכאורה וצ"ל דיש חילוק בין מנהג העיר לנאמנות איש פרטי דהיכא דהאמין איש פרטי כבי תרי אמרינן דמסתמא הוא נאמן בעיניו כתרי וכשהאמינו כבי תרי עשאו כשני עדי' גמורים שכשרי' מן התורה ואמרי' ביה מאה כתרי משא"כ במנהג בני העיר שמקבלים לעדות הקרובים והנוגעי' בעדות ע"כ מה שהאמינום לאו מפני שהם בחזקת נאמנים בעיניהם אלא דמפני שא"א בענין אחר להביא עדים מבחוץ סמכו ג"כ על פסולי עדות מחמת גילוי מילתא בעלמא ולכך כיון שאינו מתורת עדות אלא מפני גילוי מילתא בלבד אזלינן ביה בתר רוב דיעות כדאמרינן בפ' האשה שלום דף פ"ה ובפ' מי שקינא דכל היכא שהאמינה תורה ע"א ופסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות אמנם אכתי יש לתמוה מאוד במ"ש מוהר"ם דאפילו שנים כשרים ואפילו בלא קבלה מעידים על חזקת ישוב ויש בני אדם בעיר שהי' ראוי להם לידע כמו אלו ואומרים לא שמענו שיש לפ' הישוב דאזלינן אחר רוב דיעות דנהי דקי"ל דכל מקום שהאמינו פסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות היינו היכא שפסולים מכחישים זא"ז אבל היכא דכשירי' מכחישין זא"ז ודאי דאמרי' בהו תרי כמאה וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם בפי"ב מה' גירושין והמחבר באה"ע סי' י"ז סעיף מ' שכתב שם לענין עדות אשה שאם אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת תנשא וכן אם עשרה נשים אומרות לא מת וי"א נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולי' הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר משמע דבכשרי' שמכחישי' זא"ז אף בעדות אשה אין הולכין אחר הרוב וכן משמע שם יותר מהה"מ וכ"כ הב"ש שם בס"ק קכ"ו להדיא ועוד דאף את"ל דמהר"מ ס"ל דאין חילוק בין כשרים לפסולי' וכן זקיני הגאון בבית הלל שם נסתפק בזה לדינא מ"מ אכתי קשה במאי דמשמע מדבריו דאף בני העיר שהם נוגעי' בעדותן יכולין להכחיש את שני הכשרים ואזלינן בהו בתר רוב דיעות הא כיון דקי"ל כלישנא בתרא דפ' האשה שלום דהיכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע"א דמי וכדאיתא באה"ע שם דעד כשר אומר מת ונשים רבו' אומרות לא מת ה"ז כמחצה על מחצה וא"כ כשיש שני עדים כשרים האיך יכולין אפילו מאה פסולים להכחישם הא המאה פסולים המה רק כמו הע"א ואין דבריו של א' במקום שנים ודוחק לומר דמהר"ם פסק כלישנא קמא דיבמות דעשו שתי נשי' באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ועוד דבתשובת מיימוני בה' אישות סימן י' כתב מהר"ם גופיה דקי"ל כלישנא בתרא ע"ש ואפשר לישב כ"ז ולומר דמ"ש מהר"ם ואפילו שנים כשרים בלא קבלה כוונתו לאפוקי פסולים דמיירי מיניה אבל מ"מ הם נוגעים בעדות כיון שהם מבני העיר ואע"פ שהם מעידים על חזקת ישוב ונוגע כשר לחוב מהר"ם ס"ל כדעת קצת פוסקי' דנוגע פסול אף לחוב ואפשר דמש"ה השמיט הרב רמ"א דברי' אלו כיון דאנן קי"ל דנוגע כשר לחוב אך מ"מ קשה לפ"ז דלמה ליה למהר"ם למיתני טעמא ברוב דיעות ת"ל דבלא"ה אף דהוי כתרי ותרי אוקי הישוב בחזקת בני מתא סוף דבר דברי מהר"ם נפלאו ממני וצ"ע:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה