אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

לו

לה

א עדים רבים. וכתב הש"ך דבעינן שראו עדותן כאחד דוקא וזהו שיטת רבינו ישעיה בטור סי' ל"ח אכן בסי' זה כתב הטור בשם הרמ"ה דכשהעידו יחד תכ"ד בב"ד אע"פ שמתחילה לא באו אלא לראות ולא ראו כאחד עדותן בטילה והש"ך בסק"ט הקשה על הרמ"ה דהא במשנה גבי עדי' זוממין קתני היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ואין מקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו שתי עדיות והא מתניתין תכ"ד איירי דהא פירש רבא מתניתין דלעיל דאיירי תכ"ד א"כ סיפא דומיא דרישא איירי אלמא אף בהעידו תכ"ד בעינן רואין זא"ז ומכח זה הכריע כרבינו ישעיה ולפענ"ד אשתמיט ליה להש"ך דברי הנ"י במשנה זו דהיו שנים רואין אותו דכתב וה"מ דבעינן רואין זא"ז בדיני נפשות אבל בד"מ קי"ל כרבנן דריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפי וכו' כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה ע"ש הרי דס"ל דדוקא בד"נ דעדות מיוחדת פסול בהו הוא דאין מצטרפין באין רואין זא"ז אבל בד"מ דמצטרפין אף כשלא ראו הלואה כאחת ה"ה לענין זוממין ונמצא קא"פ הוי חד עדות ומצטרפין וכן מוכח להדיא בתוס' מכות דף ו' ע"ב בד"ה תניא נמי הכי בתחילת דבריהם דהוי סברי דהא דאין רואין זא"ז הרי אלו שתי עדיות הוא משום דעדות מיוחדת פסול בד"נ ממילא בד"מ דעדות מיוחדת כשרה ה"ה דמצטרפין באין רואין זא"ז לענין זוממין אף בשתי כיתות אלא דלבסוף מסקי התוס' דיש לחלק דאף אי עדות מיוחדת כשרה מ"מ בשתי כיתו' כיון דלא מצטרכי זה לזה לא מצטרפי אלא ברואין זא"ז ע"ש שוב מצאתי בתשובת לחם רב סי' כ"ז שכתב בפשיטות דבד"מ דעדות מיוחדת כשרה ה"ה דמצטרפי בשתי כיתות לענין זוממין וקא"פ ותמה שם על רבינו ישעיה דמנ"ל דדינא דמתניתין הוא בד"מ דדילמא בד"נ דוקא איירי ע"ש ולא נחית כלל לחלק בין כת אחת לשתי כיתו' ולפענ"ד אשתמיט ליה דברי התוס' ד"ה תנ"ה שהוכיחו דיש לחלק בין כת אחת לשתי כיתות דאל"כ ל"ל להש"ס להביא סייעתא ממתניתין דעדות מיוחדת פסולה בד"נ ולא מברייתא ע"ש. אך יש להסתפק לשיטת התוס' דמחלקי בין כת אחת לשני כיתות בשני עדים ונמצא אחד מהן קא"פ דעדו' השני בטלה אף לענין שבועה אי בכה"ג בעינן רואין כאחד דוקא לשיטת רבינו ישעיה או לא אי אמרינן כיון דכ"א צריך לחבירו לענין ממון מצטרפי ביחד ואינו מועיל עד השני אף לענין שבועה או דילמא כיון דלענין שבועה לא צריך ע"א לחבירו לא מבטלינן עדותו כשלא ראו כאחד והנה לענין עדים זוממין דבעינן עד שיוזמו כולן מיפשט פשיטא לי דמצטרפין אף שלא ראו זא"ז דכן מוכח בש"ס דמכות דף ג' ע"א דפריך התם אהא דעד זומם משלם לפי חלקו אי דאיתזום חד מנייהו דמשלם פלגא דידיה ומי משלם והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיוזמו כולן ודחיק התם טובא בזה ומאי קושיא דילמא מיירי שלא ראו כאחד דהא עדות מיוחדת כשר בד"מ לכ"ע א"ו דבשני עדים מצטרפין בכל גווני ומה"ט כתב הטור בסי' ל"ח דאף לענין עדים זוממין דאין לוקין ומשלמין אלא כשנזומו כולן ובעינן דוקא שהעידו תכ"ד דהיינו דוקא בשתי כיתות אבל בשני עדי' לחודא מצטרפין בכל גווני והדבר מוכרח מש"ס הנ"ל דאל"כ לישני דמיירי שלא העידו תכ"ד א"ו דבשני עדים מצטרפין בכל גווני אך מ"מ לענין אם נמצא אחד מהן קא"פ יש להסתפק אי מצטרפין שני עדים כשאין רואין זא"ז שיבטל עד השני אף לענין שבועה די"ל דדוקא לענין שיתחייב לשלם אף שניזום יחידי מצרפינן ליה בכל גווני דהא כל עיקר חיובו דמחייבינן ליה מתורת עדים זוממין הוא בשביל צרופו לעד השני דהא אין ע"א קם למיתה וממון ולכך אין עונשין אותו עד שיוזמו כולן מגזירת הכתוב אבל לענין נמצא אחד מהן קא"פ י"ל דלא מבטלינן עד השני שלא יתחייב שבועה דכיון שלא ראו זא"ז לא מצרפינן להו ולענין שבועה א"ל האחד לצרופו של חבירו וכן יש להסתפק לשיטת הראב"ד והש"ך בסק"ט דס"ל בעדים שנמצאו קצתן זוממין דאין השאר בטילים משום נמצא אחד מהן קא"פ אלא כשהגידו יחד תכ"ד דוקא ע"ש אי בשני עדים וניזום א' מהן אי השני פסול וא"נ לשבועה כיון דלענין שנזומו כולן ס"ל להטור דבשני עדים מצטרפין אף שלא הגידו תכ"ד או דילמא לענין נמצא אחד מהן קא"פ שאני מה"ט דכתיבנא והנה אי אמרינן דבכת אחת ונמצא אחד מהן קא"פ נפסל אף השני לענין שבועה אף כשאין רואין זא"ז יש לתת טוב טעם לדברי התוס' במה שהקשו לר"י דס"ל דדוקא בד"נ נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטילה אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר והקשו הא בד"מ נמי כתיב ע"פ שני' עדים או שלשה עדים ונקיש שלשה לשנים ותירצו דבד"נ שייך שפיר להקיש שלשה לשנים דהא בשנים כל העדות בטל ואינו מועיל לכלום משא"כ בד"מ אף בשנים אין העדות בטל דהשני מועיל לשבועה ולכך אף בשלשה תתקיים העדות בשאר וביאר הריטב"א בחידושיו דרבי דסובר דאף בד"מ כל העדות בטל סובר דשפיר גמיר ד"מ מד"נ ומה התם עדות היחיד בטל לגמרי אף בד"מ בטל לגמרי ואינו מועיל אף לשבועה ולכך חוזר ומלמד על השלשה ועל המאה עכ"ל ולכאורה תמוה טובא כיון דיליף ד"מ מד"נ למה לן הקרא בד"מ ע"פ שנים עדים או שלשה להקיש שלשה לשני' הרי גם שלשה לחודא יש למילף שפיר ד"מ מד"נ כי היכי דהתם בטל לגמרי ה"ה בד"מ נמי ולפי שיטת הרמ"ה דס"ל דבד"מ א"צ רואין זא"ז אף בשני כיתות א"ש דהא הא דילפינן ג' מב' בד"נ הוא דוקא ברואין זא"ז כדאיתא במשנה דשנים רואין אותו מחלון זה והוא משום דבד"נ עדות מיוחדת פסול על כן בעינן רואין זא"ז משא"כ בד"מ אי מהני בלא רואין זא"ז ליכא למילף מד"נ לכך כתב רחמנא בד"מ ע"פ שני עדים או שלשה למילף דאף בד"מ בשנים כל העדות בטל אף לענין שבועה והתם ודאי מהני אף בלא רואין זא"ז לכ"ע כיון דכת אחת הוא ובד"מ עדות מיוחדת כשרה ודאי דמצטרפין לכך מדמה השלשה לשנים דאף דבשלשה לא צריכינן לעד השלישי וה"א דלא מצרפינן להו אף בד"מ אלא כשרואין זא"ז כסברת התוס' לכך קמ"ל דאף בשלשה אף בלא רואין זא"ז מצטרפין וכשנמצא אחד מהן קא"פ כל העדות בטילה וכשיטת הרמ"ה וא"ש ונכון אך מ"מ לענין דינא צ"ע בזה:

ב אומרי' להם ב"ד כשראיתם דבר זה. הש"ך העלה בשיטת הרמב"ם דאף שהקרוב אומר לראות באתי מ"מ אין העדות נכשר אלא בהשאר שנתכוונו להעיד דוקא אבל אותם שבאו למיחזי פסולים דכיון שאין מקבלין עדות הקרוב בשביל שבא למיחזי כמו כן לא נקבל עדות הכשרים שבאו למיחזי ובאמת דבריו נכונים מאוד בדברי הרמב"ם אך מדברי רש"י והטור לא משמע כן כמ"ש הש"ך בעצמו גם מדברי פי' המשניות להרמב"ם משמע להדיא להיפך ע"ש וכן מוכח מדברי התוס' דב"ב דף מ"א ע"ב שהקשו שם על הא דאמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שב"ש אומרים נחלקה עדותן וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה והקשו התוס' דלב"ש דאמר נחלקה עדותן דחשיב לה עדות מוכחשת א"כ אפילו בב' כיתי עדים נמי תיבטל עדותן דהוי נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטילה ותירצו בשם ר"י דהכי מצי מיירי דאתי למיחזי דאין נפסלין השאר וא"א כסברת הש"ך דהשאר דאתי למיחזי פסולי' ולא מהימני אלא הני דאתו לאסהודי א"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת דליכא למימר דכת אחת אתי למיחזי וכת אחת אתי לאסהודי אכתי ניחוש דילמא אותן דאתו לאסהודי הן הפסולים וממילא נפסלים גם כת השניה א"ו דאיירי דכולם אתו למחזי ואפ"ה לא נפסלו הכשרים וליכא למימר דס"ל כפי' ר"ח כהן שבתוס' דהא בתוס' ד"ה שמואל אמר ותוס' סנהדרין דף ט' ד"ה בזמן משמע להדיא דר"י ס"ל כפרש"י א"ו מוכח דלא כש"ך:

ג ואחד שלא נתכוין להעיד וכו' חותכין הדין ע"פ עדותו. ובכריתות דף י"ב ע"ב אמרינן אמר אביי מודה ר"מ לחכמי' שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי בעדות וכתבו התוס' ישנים שם מכאן אמר רבינו וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בב"ד הרי להדיא דעדים שלא נתכוונו להעיד אף שהם כשרים אין בעדותן כלום והוא היפך מדברי הרמב"ם והט"ו כאן והוא לכאורה תימה גדולה על הרמב"ם והט"ו וכל האחרונים שלא הרגישו בזה שהוא ש"ס ערוכה אך בר"ס צ"ב הארכתי בזה וכתבתי ישוב לזה בט"ט בס"ד ע"ש:

ד דתרתי בעינן. כן הוכיחו התוס' והרא"ש מדחזינן בקדושין וגיטין שלנו שיש הרבה קרובים ולא חיישינן דילמא נתכוונו להעיד א"ו דתרתי בעינן שיתכוין להעיד ובא לב"ד להעיד והא דפריך הרוג יציל אף שלא העיד כלל היינו להס"ד דש"ס אבל למאי דמסיק במקיימי דבר הכתוב מדבר בעינן דוקא שיבוא הקרוב לקיים הדבר בב"ד ומבואר בתוס' שם דאף שלא העידו יחד בתכ"ד בב"ד מ"מ נתבטל כל העדות וכן הסכימו הפוסקים ולא נתבאר אם מ"מ בעינן שיעידו בב"ד יחד כא' אלא דלא בעינן תכ"ד או אף שמעידין זה שלא בפני זה מ"מ כיון שנצטרפו יחד בשעת ראיה וגם הקרוב בא לקיים הדבר בב"ד בטל כל העדות ומסתברא דלא משווינן פלוגתא רחוקה בין התוס' והרא"ש להרמב"ם כיון דלדעת הרמב"ם וסייעתו בכיון להעיד לחוד סגי אף שלא העיד כלל בב"ד נתבטל כל העדות א"כ נהי דלשיטת התוס' והרא"ש בעינן שיעיד בב"ד דוקא מ"מ לא בעינן שיעידו ביחד דוקא אלא אף שהעידו זה שלא בפני זה מ"מ כיון שנצטרפו בראיית המעשה והקרוב בא לב"ד לקיים הדבר והעיד נתבטל כל העדות ויש להביא ראיה לזה דאי אמרת דבעינן דוקא שיעידו בב"ד יחד להצטרף בשעת הגדה ג"כ אבל כשלא העידו יחד לא מצרפינן להו והוי עדות אחרת א"כ תקשה דהא בעדות בע"פ ונמצא אחד מהן קא"פ העדות בטל לגמרי ולא מהני שהעדים הכשרים יחזרו ויעידו בב"ד לבדם כמו שהוכיח הט"ז כאן והב"ש באה"ע סי' מ"ב סק"ח מהא דאמרינן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש והלא יש תקנה שיבואו הכשרים פעם שנית להעיד בב"ד לבדם א"ו דנפסל העדות לעולם ואי אמרת דבעינן דוקא שיצטרפו יחד בשעת הגדה שיעידו יחד כאחד בב"ד א"כ אמאי לא יועיל עדותם כשיחזרו פעם שנית ויעידו לבדם כיון דלפי שיטה זו בראיה לבדה לא נפסלו א"כ אף שהגידו יחד בב"ד מ"מ כשיעידו פעם שנית בב"ד לבדם יתכשר עדותם דהא השתא עדים כשרים הם וכשרים לכל עדות שבעולם וא"כ הוי תחילתו וסופו בכשרות ודמיא להיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו שהעדות כשר כיון דהוי תחילתו וסופו בכשרות כמבואר בסי' ל"ג סי"ג וה"נ הרי הראיה היתה בכשרות וגם עתה כשרים הם אלא שבנתים נצטרפו לקא"פ והוי תחילתו וסופו בכשרות ואע"ג דבסי' ל"ג סי"ב בהגה פסק דאם נפסק הדין כשהיה קרוב לא יוכל לתובעו אח"כ בעדותו שיעיד אחר שנתרחק מ"מ הא טעמא דהתם משום דעביד אינש לאחזוקי דבוריה כמ"ש הש"ך שם בשם הבעל העיטור וכבר הוכחתי שם בס"ק ג' דהרא"ש וש"פ לא ס"ל הכי ע"ש א"ו דלא בעינן כלל צרוף הגדה ביחד אלא אף שהעידו זה שלא בפני זה כיון שנצטרפו יחד בשעת ראית המעשה וגם הקרוב בא לקיים הדבר בב"ד ופסלה התורה לכל העדים דעדות שבטלו מקצתן בטלו כולם ואף שבשעת ראיה לא נודע שיעיד הקרוב בב"ד מ"מ התורה פסלה לכל העדיות כשבא לקיים הדבר בב"ד שלא יהיו נאמנים אף הכשרים בעדותן וה"ל כתחילתו בכשרות וסופו בפסלות וליכא למימר דדילמא התורה הקפידה כשנצטרפו יחד בראיה וגם בהגדה שיחשב עדותן אחת ויפסלו אף מכאן ולהלאה זה ליתא דאם איתא דהראיה לבדה אינה מצרפן לא שייך לומר דההגדה תעשה צרוף על להבא דאטו בהגדה תליא מילתא הלא בכל פעם יכול לחזור ולהעיד לבדו וגם כיון שההגדה שהגיד בצרוף הקא"פ נתבטלה האיך תעשה צרוף על להבא ובזה נתיישבה קושית זקיני מוהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ושמואל אמר דמנ"ל להתוס' דלא בעינן ג"כ שיהא הגדה תכ"ד כיון דמסקי דבעינן ראיה והגדה דוקא והלא התוס' לא השיגו על רש"י דס"ל דבעינן תכ"ד אלא אי סגי בראיה לחוד אבל לפי מאי דמסקי התוס' דבעינן תרתי דילמא בעינן דוקא תכ"ד ולפמ"ש ניחא דמסברא ס"ל כן דאי ס"ד דבעינן תכ"ד א"כ הפסול הוא מחמת צרוף ההגדה א"כ תועיל כשיחזרו ויגידו פעם שנית לבדם דהוי תחילתו וסופו בכשרות דאין סברא לומר דההגדה תעשה צרוף להבא א"ו דא"צ תכ"ד כלל דהצרוף הוא משעת ראיה אלא שהקפידה התורה שהקרוב יהא מקיים הדבר בב"ד וכשהקרוב מקיים הדבר בב"ד פסלה רחמנא הגדת הכשרים לעולם והוי כתחלתו בכשרות וסופו בפסלות וע' בב"ש באה"ע שם ע"ש זה נ"ל נכון ודוק ובאמת לשיטת הרמ"ה שהביא הטור דס"ל דאף שלא נתכוונו להעיד ולא ראו כאחד אם הגידו יחד תכ"ד נפסל כל העדות ומשמע דלא מהני אף שיחזרו הכשרים ויעידו פעם אחרת לבדם קשה טובא דהא ה"ל תחילתו וסופו בכשרות ואמאי יגרע במאי שנצטרף לקא"פ ממי שראה העדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דכשר אף שבנתים היה קרוב ממש וכ"ש הכא שרק נצטרף לקרובים בעת שהגיד ביחד עמו והשתא כשר הוא לכל עדות שבעולם וצ"ל דס"ל כשיטת בעל העיטור שהביא הרב בסי' ל"ג סי"ב דאף התם אם העיד כשהוא קרוב שוב א"נ אף לאחר שנתרחק דעביד אינש לאחזוקי דבוריה והרמ"ה אזיל לטעמיה שבתשובת מהר"י בן לב ספר ד' סי' ב' הביא בשם הרמ"ה דס"ל סברא זו דעביד אינש לאחזוקי דבוריה ע"ש:

ה ואם הזמין התובע עדים כשרים. ע' בתשובות ב"ח החדשות סי' צ"ג תשובה מהגאון מהו' אברהם עפשטיין ז"ל שהאריך להוכיח דאף עדות הכשרים שלא יחד נמי אינן מתבטלין בשביל הפסולים ואם עידי היחוד ליתנייהו קמן מהני עדות הכשרים שלא יחד והוכיח כן מסימן ע' ס"ד וע"ש:

ו ונאמן לומר שלא הכיר בקורבתו. הסמ"ע כתב דדוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלים אותו אם הכירו והש"ך השיג עליו דמדבריו משמע דאמרינן מסתמא הכירו ומדברי תשו' הרי"ף שהביא העיטור והנ"י פז"ב משמע איפכא דהא כתבו שם דהיכא דליתנייהו לסהדי מכשירינן לשטרא ואמרינן דלמא לא הכירו וכן הרא"ש בפ"ק דמכות הקשה על הרי"ף דאם איתא שתלוי בהכרת העדים ה"ל להש"ס למימר דשיילינן לכשרים אם הכירו בפסולים א"ו דמ"ש הרי"ף והטור ונאמן לומר שלא הכיר היינו שצריכים הב"ד לשואלו היכא דאיתנייהו ונאמן לומר שלא הכיר עכ"ד והנה מה שהשיג על הסמ"ע האמת אתו דמשמע להדיא בהרא"ש דהב"ד מחוייבים לשואלם אך מה דמשמע מדברי הש"ך דאף בעדות בע"פ וליתנייהו קמן אמרינן מסתמא לא הכירו וכן הביא הש"ך בס"ק כ"א דברי מוהר"י בי רב שהביא בשם העיטור דס"ל דמסתמא תלינן דלא ידעו בהפסולים והשיג שם על מהר"ם אלשקר בזה לפענ"ד אין מדברי העיטור ראיה כלל דדוקא בעדות בשטר אמרינן הכי דחזקה דמסתמא השטר נעשה בכשרות והוא חזקה אלימתא דהא הרא"ש בפ"ב דכתובות ס"ל דאף היכא דשני עדים מן השוק מעידים על עידי השטר שהן גזלנים אינם נאמנים לפסול השטר לגמרי משום דחזקה דהשטר נעשה בכשרות אף דבע"פ פשיטא דיכולין לפוסלן בכה"ג והביא הרב רמ"א דעתו בסי' מ"ו סל"ז בהגה ואף להחולקים שם מ"מ בנידון זה כ"ע מודים דתלינן דמסתמא השטר נעשה בכשרות וכ"כ הריב"ש בסי' תי"ג להדיא דלכך תלינן בשטר דרווחא שביק למאן דקשיש מיניה כמבואר בסי' מ"ה סי"ב משום דמכשירינן לשטרא אף בדרך רחוקה ע"ש אבל בעדות בע"פ שהעידו לפנינו והלכו להם לא תלינן שלא ידעו בהפסולים אלא דכשהם לפנינו ואומרים שלא ידעו מהימנינן להו דהא הני עדים עדים כשרים הן לכל עדות שבעולם אלא שהתורה פסלתן לאותו עדות שנצטרפו בעדותן לפסולים וא"כ כשהם לפנינו ואומרים שלא נצטרפו כלל לפסולים כי לא ידעו בהן מהימני מתורת עדות להכשיר עדותן כנ"ל. אמנם דברי בעל העיטור שבנ"י והג"מ פז"ב צריכין ביאור שכתב שם וז"ל ואם היו ב' עדים עם הפסול ואמרו לא היינו יודעים שהוא פסול הרי השטר מקוים דמספיקא לא מבטלינן שטרא ומסתברא היכא דליתנייהו לסהדי קמן מכשירינן להו דאמרי דילמא לא הוי ידעי ביה ואפי' שנודע שישבו שלשתן להעיד עכ"ל והוא תמוה מאוד כשהעדים לפנינו ואומרים שלא ידעו מהפסולים למה לא נאמינם מתורת עדות להכשיר עדותן ולמה ליה לטעמא דמספיקא לא מבטלינן שטרא ולכאורה י"ל דבעל העיטור אזיל לטעמיה דס"ל עביד אינש לאחזוקי דבוריה ולכך קרוב ונתרחק שהעיד בהיותו קרוב א"נ שוב לחזור ולהעיד לאחר שנתרחק וכמ"ש בס"ק ד' בשמו ולכך ה"נ לא מהימני לומר שלא ידעו בהפסולים להכשיר עדותן אך לא דמיא להתם דהתם הם אומרים אותו דבר עצמו שהגידו בפסלות לכך אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבוריה אבל הכא מה שאומרים שלא ידעו בהפסולים הוא דבר אחר וחדש ודאי דיש להאמינם אך מ"מ אפשר לומר דאכתי חשיבי נוגעים דגנאי הוא להם שנצטרפו עם הפסולים ויעידו בב"ד כמ"ש רש"י בפ"ב דכתובות גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהן דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם משום דגנאי להם שישבו עם פסול בדין וחשיבי נוגעים ע"ש והבעל העיטור הביאו כמ"ש הש"ך בשמו סי' מ"ו ס"ק ס"ו ע"ש ויותר נראה לתרץ דמיירי שהעדים אינם זוכרים ההלואה ולכך אף שאומרים שלא ידעו בהפסולים מ"מ בודאי אין כ"א מעיד אלא על עצמו ולא על חבירו דאטו בתוונא דליבא דחבריה יתיב שידע שחבירו לא היה יודע בהפסול וא"כ כיון שאינו מעיד אלא על עצמו ולא על חבירו לא מהימני מתורת עדות דהא אין על כל עד שבשטר רק ע"א שמקיים חתימתו שנחתם בכשרות ודמיא ממש לההיא דסי' מ"ו ס"י באינם זוכרים את ההלואה אין כל אחד מהחתומים שבשטר נאמן לקיים חתימתו אלא בצרוף ע"א מן השוק בכדי שיהיו שני עדים מקיימים כל חתימה וחתימה ע"ש וא"כ ה"נ אין על כל חתימה שבשטר רק ע"א שמעיד שנחתם בכשרות לכך צ"ל הטעם משום דמספיקא לא מבטלינן שטרא אך מ"מ היכא שהעדים לפנינו צריכין לומר שלא ידעו כדי לברר הדבר דדילמא יודו ששניהם היו מכירין אותו ולכך כתב אח"כ היכא דליתנייהו קמן תלינן שלא ידעו וא"צ להמתין עליהם לברר הדבר שלא יעידו איפכא אך כ"ז בעדים שבשטר שאינם זוכרים ההלואה אבל בעדים שבע"פ ואומרים שלא הכירו את הפסול אף שכל אחד אינו מעיד אלא על עצמו מ"מ לא גרע מעידי צרוף שאחד אומר הלוהו מנה בניסן ואחד מעיד על ההלואה האחרת בתשרי דמצטרפין וה"נ הרי כל אחד מעיד על גוף ההלואה ומכשיר את עדותן וע' בסמ"ע סי' מ"ה ס"ק י"ט ע"ש וזה נכון ודוק ולפ"ז נ"ל בשני עדים בע"פ ורגילין עם הפסול ואומרים שלא הכירו אותו אף דמן הסברא היה נראה דמהימני דהא עדים אלימי טפי מכמה חזקות מ"מ נראה דהכא לא מהימני כיון שכ"א אינו מעיד אלא על עצמו א"כ לא הוי על כל עד רק ע"א שמכשיר עדותו ומעיד שלא הכירו וא"כ כיון שכל אחד רגיל עם הפסול א"כ יש חזקה לכל אחד בפני עצמו שבודאי הכירו כיון שרגיל עמו וא"כ לא מהימנינן לע"א להוציא מחזקה זו להעיד שלא הכירו כן נ"ל נכון ודוק ועיין מ"ש בסי' מ"ה סי"ב ע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה