שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
לה
א הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה. דין זה הוא מתשו' הרא"ש כלל ל"ג והביא ראיה מב"ב דף קנ"ד ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע ואמר להם אי אתם רשאים לגוזלו ועוד סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה משמע שאם היה חי היה מועיל בדיקה ולא חיישינן שמא השתא הוא שהביא א"ו אמרינן מדהשתא הוא גדול מחזיקינן ליה למפרע בגדול משהגיע לכלל שנים ועוד הביא ראיה מב"ב דף קנ"ו דאמרינן התם בודקין לקדושין ולגירושין וכו' ומוכח התם דאם בדקו אותה שיש לה שערות מחזיקינן אותה בגדולה למפרע ואם נתקדשה לאחד ואח"כ נתקדשה לאחר א"צ גט מאחר ע"ש שהאריך בזה וראיתי למחו' הגאון מופת דורינו מוהר"י לנדא ז"ל בספרו נוב"י חלק ח"מ סי' ד' שהאריך לחלוק בזה על הט"ו דסתמו כדברי הרא"ש ומדברי הרמב"ן בחידושיו שם מוכח להיפך שכתב וז"ל שמכר בנכסי אביו פירוש ומת מיד שאם חי אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנים והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה עכ"ל הרי להדיא דלא כהרא"ש דלא מחזיקינן אותו בגדול למפרע וכן הב"י באה"ע ס"ס מ"ג הביא דברי הרא"ש אלו וכתב שם שמורו הר"י' בי רב כתב שהרשב"א והר' דוראן חולקים בדבר וס"ל דאינו אלא ספק קדושין וצריכה גט משני גם כתב הנוב"י שם שמדברי התוס' בב"ב שם יש להוכיח דס"ל כהרא"ש דהא התוס' בד"ה ועוד בסוה"ד הקשו וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בנדה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים ותירצו דהמעשה היה דלאחר שהגיע לכלל שנותיו בדקו אותו ולא היו בו סימנים לכך איכא לספוקי דילמא עדיין קטן הוא והנה דברי התוס' תמוהים בקושייתם דהא מבואר שם דחזקה דרבא לא אמרינן אלא לענין מיאון אבל לענין חליצה צריכה בדיקה וא"כ האיך נסמוך על חזקה זו להוציא ממון א"ו דהתוס' ס"ל כהרא"ש דאם בדקו ומצאו סימנין מחזיקינן ליה בגדול למפרע אף דאנן קי"ל דלא כר' נתן דאזיל בתר השתא מ"מ בצירוף החזקה דרבא מהני ולכך הקשו התוס' שפיר דהא התוס' שם ד"ה אלא לדידך הוכיחו דהמקשה הוי ס"ל דהחזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול חשיבא כחזקה דהשתא ע"ש וא"כ נצרף לזה חזקה דהגיע לכלל שנים הגיע לסמנים אך הקשה שם דלפ"ז ע"כ צ"ל כתי' התוס' דהמעשה היה שבדקוהו לאחר שהגיע לכלל שנים וא"כ קשה לפי המסקנא בדף קנ"ה דהכי קאמר ליה ר"י לרשב"ל דבשלמ' לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת דנחתי לקוחות לנכסים אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת דנחתי לקוחות לנכסי ומאי קושיא דילמא מיירי דלא נבדק כלל ואז לכ"ע סגי בקיום השטר דהא מוכח דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול חשיב כחזקה דהשתא וכיון דלהרא"ש חזקה דהשתא מועיל בצירוף שהגיע לכלל שנים ה"ה חזקה דאין העדים וכו' וסיים שזה הוא ראיה גדולה שאין להשיב על דברי התוס' והרא"ש אלו הן תורף דבריו ולפענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל בראש מה שהוכיח דהרמב"ן לא ס"ל כהרא"ש מדכתב דמיירי דוקא שמת מיד דאל"כ אף שהוא חי לא מועיל בדיקה דשמא אח"כ הביא סימנים אינה ראיה כלל די"ל דהרמב"ן ס"ל כהתוס' דע"כ המעשה היה שבדקו אותו אחר שהגיע לכלל שנים ולא מצאו בו סימנים וא"כ בכה"ג גם הרא"ש שמודה דלא מחזיקינן אותו בגדול למפרע דהא אנן קי"ל דלא אזלינן בתר השתא וחזקה דרבא לא שייך הכא כמ"ש התוס' גם מה שתמה בדברי התוס' דמה הקשו מההיא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה הא מבואר בש"ס שם דאינה חזקה אלא למיאון אבל לחליצ' חיישי' א"כ היכי תועיל חזקה זו להוציא ממון וע"ז תירץ דהתוס' הקשו כן מכח חזקה דאין העדים חותמין וכו' דחשיבא בחזקה דהשתא וס"ל כהרא"ש וזה ליתא דהא התוס' שם ד"ה אלא לדידך לא הוכיחו שם סברא זו אלא מדקשיא להו על האי דפריך הש"ס למ"ד ראיה בקיום השטר למה להו לבדקו לקיימי שטרייהו ולוקמי בנכסי והקשו דהא עד כאן לא מהני התם קיום השטר אלא משום דאזלינן בתר השתא אבל הכא מאי חזקה איכא שהיה גדול וע"ז הוצרכו לתרץ דחזקה דאין העדים וכו' חשיב כחזקה דהשתא ומאי קושיא דילמא הכא איכא חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים בודאי הגיע לסימנים ודמיא לחזקה דהשתא ואף את"ל דהתוס' ס"ל דחזקה זו ודאי לא חשיב כחזקה דהשתא כיון דלא מהני לענין חליצה אכתי דילמא חזקה זו וחזקה דאין העדים וכו' אינם חשובים אלא כחזקה דהשתא כן הוי ס"ד דר"י ומנ"ל להתוס' להקשות ולדחוקי דהמעשה היה שבדקו אותו מקודם ומה שתמה על קושית התוס' דהא חזקה זו לא מהני לחליצה ומה"ת תועיל לענין ממון לפענ"ד לא ירד לס"ד התוס' בזה דקושית התוס' הוא על מה שהשיב להם ר"ע ועוד סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה והקשו התוס' שם מקודם האיך יכול להיות שיהיה קטן בחייו ולאחר מיתה יהיה גדול ותי' דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה יש שם גומות וע"ע הקשו דלמה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו דהא אמרינן בקטנה שהגיעה לכלל שנים חזקה הביאה סימנים ואף דקי"ל דלחליצה חוששין מ"מ הכא שיש סימנים לפנינו מה"ת ניחוש שהגומות נעשו לאחר מיתה כיון דחזקה הוא שהביא הסימנים וראיה ברורה לזה מהא דכתבו התוס' בנדה דף מ"ח ע"ב ד"ה בשלמא לפני הפרק דהיכא דבדקו לאחר הפרק ונמצאו שתי שערות הוי בדיקה מעלייתא אף שלא בדקו אותו לפני הפרק ולא חיישינן דילמא אלו השערות היו בו קודם הפרק ואינן אלא שומא בעלמא והוכיחו כן ג"כ מסוגיא דהכא ע"ש הרי להדיא אף על גב דהיכא שאינו ידוע אם הוא בן י"ג שנים לא מהני שתי שערות דחיישי' דילמא קטן הוא ואינן אלא שומא בעלמא כמבואר במס' קדושין דף ס"ג ע"ב ברש"י ותוס' שם אפ"ה לאחר י"ג כשנמצאו לו שתי שערות ל"ח שהיו בו קודם הפרק כיון שהגיע לכלל שנים ונמצאו בו סימנים לפנינו מחזיקינן לו בגדול וכן מבואר באה"ע סי' קנ"ה סי"ד ע"ש וא"כ ה"נ כשנמצאו בו סימנים גמורים והגיע לכלל שנים אמאי יש לנו לומר שהוא קטן והסימנים נשתנו זה נ"ל ברור ומדוקדק מאוד בדברי התוס' ומעתה נתיישב מה שהקשה מהר"י לנדא ז"ל לפי המסקנא מ"פ הש"ס היכא משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי הא חזקה דאין העדים וכו' מיחשב כחזקה דהשתא ומהני בצירוף מה שהגיע לכלל שנים לפי סברת הרא"ש די"ל כמ"ש דהמקשה ס"ד דחזקה דאין העדים וכו' בצירוף שהגיע לכלל שנים לא מיחשב אלא כחזקה דהשתא ואף דלמה שתי' התוס' דהמעשה היה שנבדק אחד שהגיע לכלל שנים דליכא חזקה דרבא מוכח דהמקשה בלישנא קמא ס"ל דחזקה דאין העדים וכו' לחודא מיחשב כחזקה דהשתא מ"מ זה דוקא בלישנא קמא דהוי ס"ל דהלקוחות היו רוצים לבודקו וקשה קושית התוס' דלמה יש לנו לומר שהוא קטן ע"כ צ"ל דמיירי שנבדק לאחר שהגיע לכלל שנים משא"כ למאי דמסיק הש"ס וס"ל דהיורשים רוצים לבודקו א"כ קושית התוס' בלא"ה לק"מ א"כ י"ל דר"י המקשה הוי ס"ל דמהני קיום השטר כיון שהגיע לשנים חזקה שהגיע לסימנים וגם חזקה דאין העדים חותמין תרוייהו בצירוף חשיבי כחזקה דהשתא או דס"ל דחזקא דרבא לחודא חשיבא כחזקה דהשתא וא"ש ודוק ומעתה נתיישבו דברי הרא"ש ואין שום סתירה לדבריו לא מהש"ס ולא מדברי הרמב"ן שוב ראיתי לו ז"ל שבחלק אה"ע סי' ס"א שהשיא דברי התוס' לדרך אחרת דהתוס' ס"ל דחזקה דרבא לחודא מהני אף להוציא ממון אף שלא בדקוהו כשהוא גדול כגון שמת ומיישב ג"כ דברי הרמב"ן כמ"ש ובאמת דברי התוס' נכונים מאוד כמ"ש ואדרבה קשה לי על הרא"ש בתשובה דמשמע דלא ס"ל כהתוס' דמיירי שנבדק לאחר שהגיע לכלל שנותיו ותקשה ליה קושית התוס' וצ"ל דס"ל דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה גרע טפי מספק דילמא היו בו הסימנים קודם הפרק ודוחק. ולענין דינא אף שהב"י באה"ע הביא בשם מורו שהרשב"א והר' דוראן חולקים על הרא"ש והביאם הכנה"ג בסי' זה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ודברי הט"ו וסתימת הרב רמ"א אשר כל בית ישראל נשען עליהם היא תכריע ובזה נתיישב לי ג"כ דברי הרב רמ"א לקמן בסי' של"ה ס"א שפסק בבעה"ב ששכר מלמד לבנו ואמר שילך אצל קרובו לנסותו אם יכול ללמוד עם הנער ולא הלך ואחר שלמד עמו אומר שינסנו עדיין הדין עם המלמד מאחר שיודע עכשיו מוקמינן ליה אחזקה שידע כבר והוא מדברי המרדכי בפ' מי שמת בשם מהר"ם וכמה שנין הוי קשיא לי פסק זה הא במרדכי שם מבואר דטעמו משום דפסק כר' נתן דאזלינן בתר השתא וא"כ לדידן דקי"ל בסי' רנ"א ס"ב דלא אזלינן בתר השתא אמאי מוקמינן ליה אחזקה שידע כבר ולפי שיטת הרא"ש והט"ו כאן דס"ל דהיכא שהגיע לכלל שנים כיון דאיכא חזקה דרבא לכ"ע אזלינן בתר השתא ניחא נמי התם דהתם נמי איכא רובא דרוב המלמדים יכולין ללמוד כמבואר במרדכי שם ולכך בכה"ג לכ"ע אזלינן בתר רובא ואע"ג דבדינא דר"נ נמי איכא רובא דרוב העולם הם בריאים מ"מ התם האי חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי הוא מצוי ולכך הוא חזקה קלישתא כמ"ש הר"ן בתשו' סי' ס"ו ע"ש משא"כ הכא כיון שהרוב מלמדים הם יכולים ללמוד הוא רוב מעליא וגם איכא חזקה דהשתא בכה"ג לכ"ע אזלינן בתר השתא וע' בי"ד סי' ר"א סעיף מ"ה וז"ב:
ב שנעשה לה כמנהג הבתולות. דעת רוב הפוסקים והמחבר באה"ע סי' צ"ו דבעינן גדול עמו ויש לי מקום עיון בזה לפי דעת המחבר באה"ע סי' ק' ס"ו דבמקום שכותבין כתובה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה נאמן הבעל לומר פרעתי א"כ הכא דמיירי ע"כ שאין הכתובה כאן דאל"כ ניחזי מאי כתוב בה א"כ יהיה הבעל נאמן לומר אלמנה נשאתיך במיגו דפרעתי וליכא למימר דהוי מיגו במקום עדים כמ"ש התוס' ר"פ האשה שנתארמלה זה ליתא דעד כאן לא שייך למימר הכי אלא היכא דאיכא שני עדים כשרים שיצאה בהינומא אבל הכא שמעיד בגדלו מה שראה בקטנו דמבואר בש"ס דלכך מהימנינן ליה משום דרוב נשים בתולות נשאות בגילוי מילתא בעלמא סגי אם כן הכא שיש להבעל מיגו דפרעתי איתרע ליה רובא ולא מהימנינן לעדי' פסולים וליכא למימר דרובא עדיף ממיגו וכעין מ"ש התוס' שם בד"ה וזו אין לה קול דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מרוב הנשאות בתולות יש להן קול וע"ש זה ליתא דע"כ מיגו עדיף מרובא דהא אנן קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק ולענין מיגו יש הרבה פוסקים דאמרינן מיגו להוציא כמבואר בסי' פ"ב וגם היכא דאיכא ברי ושמא לכ"ע אמרינן מיגו להוציא כמ"ש הש"ך בכללי המיגו ובמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן משמע מש"ס דב"ב והפוסקים בסימן רל"ב דאף דהלוקח טוען ברי לרדיא קניתיו יכול המוכר לומר שמא לשחיטה קניתהו ואין הולכין אחר הרוב להוציא ממון אלמא מוכח דמיגו עדיף מרובא והדרא קושיא לדוכת' ובאמת נ"ל שזה כוונת הר"ן בר"פ האשה שנתארמלה שהקשה אמתניתין דאם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתי' ואמאי להימן הבעל במיגו דפרעתי ע"ש שנדחק בזה ורבים תמהו עליו בזה דהא הוי מיגו במקום עדים כמ"ש התוס' ולפמ"ש א"ש דקושיתו היא דא"כ אמאי נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן שיצא' בהינומא דהא כיון דאית ליה להבעל מיגו איתרע ליה רובא ובאמת י"ל שגם התוס' סברי כן דאע"ג דכתבו במתניתין דא"נ במיגו דפרעתי דהוי מיגו במקום עדים קאי אעדים כשרים ומתניתין דאלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן איכא למימר דמיירי במקום שאין כותבין כתובה דלכ"ע א"נ לומר פרעתי ובזה י"ל דהרמב"ם והמחבר מיירי נמי במקום שאין כותבין והא דכתבו התוס' אהא דפריך הש"ס טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן לימא מתניתין דלא כר"ג דקושית הש"ס קאי למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דלמ"ד דמצי טעין פרעתי אתיא אף כר"ג דנאמן במיגו דפרעתי ליכא לאקשויי לפ"ז א"כ מתניתין דאלו נאמנים להעיד בגדלן היכי משכחת לה דאי במקום שאין כותבין כתובה אף היכא דליכא עדים כלל האשה מהימנא ואי במקום שכותבין דאיכא מיגו אין נאמנין דאיתרע ליה רובא זה ליתא כיון דלס"ד דש"ס לר"ג האשה מהימנא אף בלא עדים להוציא ממון משום חזקה דגופא אלא דבמתניתין הבעל מהימן במיגו דפרעתי א"כ ניחא דלכך נאמנין להעיד מה שראו בקטנן משום דחזקה דגופא עדיף ממיגו דבעל דהא חזינן דלר"ג מועלת החזקה להוציא ממון ומיגו להוציא לא אמרינן בכל דוכתי א"ו דחזקה דגופא עדיפא ממיגו וא"כ לכך מקילינן ביה שיעידו מה שראו בקטנותן וכמ"ש התוס' בד"ה וזו אין לה קול לענין רוב אבל להמסקנא דליכא כאן אלא רובא לחודא א"כ כיון דמוכח דמיגו עדיף מרובא כמ"ש לעיל וא"כ כיון דיש הכא להבעל מיגו דפרעתי י"ל דלא מקילינן בזה להעיד מה שראו בקטנן אם לא במקום שאין כותבין כתובה דליכא מיגו להבעל ועיין בתוס' ד"ה כיון דרוב נשים ובבעה"מ ובמלחמות וצ"ע ודוק
ג אינו נאמן. בש"ס ובטור מבואר הטעם דכיון דנכרי הוה לא דייק דמילתא דלא רמיא עלי' הוא ולאו אדעתיה ויש להבין דא"כ עידי הזמה שאומרים לעדים עמנו הייתם אמאי מהימני לפסול עדים הראשונים הלא אינו מילתא דסהדותא כלל ולמה להו לעדים למרמי אנפשייהו למידכר דבר זה כלל וצ"ל דבשני עדים כשרים לא חיישינן לזה לומר דלא דייקי כיון שהתורה האמינם משא"כ הכא כיון דבלא"ה פסולים לעדות כיון שאין תחילתם בכשרות אלא דחז"ל האמינום לדברי' הללו ולכך בכה"ג כיון דאיכא למימר דלא דייקי לא האמינו חז"ל בכה"ג וכה"ג מצינו בעדות אשה באה"ע סי' י"ז ס"נ דב' עדים כשרים מהימני בעדות אשה אף במלחמה ול"ח דאמרי בדדמי אבל בפסולי עדות אף דמהימני בעדות אשה מ"מ חיישינן לבדדמי כמ"ש הב"ש שם ע"ש וע' בש"ך סק"ז ובסי' ל"ד ס"ק ל"ג:
ד אע"פ שמכיר הקול. מלשון זה משמע דט"ע דקלא מהני לענין עדות אלא דבסומא פסול דילפינן מאו ראה שיהיה ראוי לראות אבל היכא דיכול לראות מהני ט"ע דקלא אף שלא ראה הבע"ד וכ"מ מש"ס פז"ב ד' כ"ט גבי החביא עדים בכילה ובדברי המחבר סי' פ"א סי"ג שלא נזכר דבעינן שהעדים רואין אותו אך בתשובת עה"ג סי' ק"י כ' באחים שבא להם אח ממדה"י ואמר שהוא אחיהם והם לא היו מכירים אותו והביא האח עדי' שהם מכירים אותו בט"ע דקלא שהוא אחיהם ופסק דמהני והביא ראיה מפג"ה דאמרינן התם האיך סומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה אלא בט"ע דקלא ומהני וה"נ מהני לענין עדות להוציא ממון והקשה שם מפ' ד' מיתות דאיתא שם במסית דמדליקין לו את הנר כדי שיהיו הן רואין אותו ושומעין את קולו ופרש"י דאי לא מצי חזי ליה לא מצי מסהדי עלה דמצי למימר לאו אנא הואי אלמא דט"ע דקלא לא מהני ותי' דיש חילוק הא דמהני ט"ע דקלא היינו כשאין מי שיכחיש את העדים אבל היכא שהוא מכחיש להן לא מהימני ע"ש ותימה עליו מש"ס דגיטין ד' כ"ג גבי הכל כשירים להביא הגט חוץ מסומא ופריך הש"ס מ"ט ומשני משום שא"י ממי נוטלו ולמי נותנו ופריך א"כ האיך סומא מותר באשתו וכו' אלא בט"ע דקלא ה"נ בט"ע דקלא ומאי קושיא דילמא לכך פסול להביא הגט דחיישינן שהבעל יערער דהא בכל דוכתי חיישינן בגיטין לערעור הבעל והיכא דאיכא מערער לא מהני ט"ע דקלא א"ו דאין חילוק ובמה שהקשה מפ"ד מיתות וכן הקשה הפר"ח בהל' עכו"ם י"ל דבד"נ לא מהני ט"ע דקלא והוא משום דבעינן בהו עדות בידיעה וראיה כדאיתא פ' שה"ע דל"ד אבל בד"מ ואיסורין דסגי בהו בעדות ידיעה בלא ראיה מהני ט"ע דקלא וז"פ אך בש"ג פז"ב דף רס"ד כ' בשם הרמ"ה מהאי דפ' ד"מ הנ"ל דאין עדים מעידים על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושמעו קולו אבל האמת שאשתמיט להו הירושלמי בפ' בתרא דיבמות אמתניתין דמעידין ע"פ קול דאיתא התם תמן תנינן המסית וכו' כיצד עושין מכמינין לו ב' עדים בבית הפנימי ומושיבין אותו בבית החיצון ומדליקין לו את הנר כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו וכא תאמר הכן פי' דקשיא ליה דהכא מעידין ע"פ קול והתם ל"מ אלא לאור הנר ומשני שניי' דמר אני פי' דאמר אני ופריך אף הכא אני ומשני שלא יברח וילך לו ויסית אחרים הרי להדיא דהא דבעינן רואין אותו שלא יברח וילך לו אבל ט"ע דקלא י"ל דמהני אף בלא אמר אני כל אלו דברי אחי מוהר"ר הילל נ"י והם נכוני' ואף דמה שהקש' מסוגיא דגיטין יש ליישב מ"מ כיון דמההיא דפ"ד מיתות אין ראיה לפי הירושלמי אין להוציא הדבר מפשוטו ומהני ט"ע דקלא בכל גווני לענין עדות כפשטא דסוגיא דפג"ה וגיטין וכן עיקר: