שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
לד
א אע"פ שהוא עדות אמת. הש"ך תמה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול ולא ראה דברי הכל בו בה' עדות סי' פ"א שכתב וז"ל אסור לעד כשר להצטרף עם רשע אפי' העדות אמת כ"כ בספר המצות וקשיא האיך יכבוש עדותו ויש לומר שאינו אסור אלא שלא יאמר הכשר אני ופלוני ראינו כך אלא יש לומר ראיתי כך עכ"ל והוא הנכון:
ב בעינן שעבר משום חימוד ממון. כ"כ התוס' בפא"נ גבי שטר שיש בו רבית שאין השטר נפסל משום העדים שעברו על לאו דלא תשימון דמיירי ברבית דרבנן ובעינן דוקא שעברו משום חימוד ממון ומזה סתירה לקושית הב"ש באה"ע סי' קכ"ד ס"ק ט"ז שהקשה שם על הא דאיתא התם דאם היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע וגם העדים חקוקים על ידו והיה העבד יוצא מתחת ידה הגט כשר והקשה הב"ש דהאיך חתמו העדים בכתובת קעקע הא נעשו רשעים ואפי' כתבו ולא מלאו בדיו נעשו רשעים מדרבנן והגט פסול ע"ש שנדחק בזה ולק"מ דהא לא עברו משום חימוד ממון ואינן נפסלים כמו עדים שחתמו על שטר שיש בו רבית דרבנן ואשתמיט לי' להב"ש דברי הרב אלו ואולי דקושית הב"ש הוא על הרמב"ם דמשמע דלא ס"ל סבר' זו כמ"ש המ"ל פ"ד מה"מ ד"ו אך מ"מ לק"מ די"ל דס"ל כשיטת הריב"ש דאף לאותו דבר שנפסל בשבילו בעינן הכרזה בפסול דרבנן כמו שהוכיח במ"ל שם וא"כ בלא"ה לק"מ קושית הב"ש דהא לא אכריזינן עלייהו ועיין בפר"ח שם ולקמן סעיף כ"ג בסמ"ע וש"ך שם:
ג אבל בשבועה דלהבא וכו'. הטעם משום דבשעה שנשבע דעתו היה לקיי' שבועתו ואח"כ לבו אנסו לעבור על השבועה כיון שהוא דבר שאינו אסור מצד עצמו אלא שהוא אסרו על נפשו בשבועתו ומפני זה לא יעיד שקר שהוא אסור מצד עצמו והריב"ש בסי' שי"א הכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דהא לא עביד מעשה לא מיפסל לעדות ולשבועה כמ"ש הרמב"ם דאיזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו' ועיין בש"ך שהביא בשם תשובת מ"ב דהלכה כדברי המכריע והרב בעל מל"מ פי"ב מה' עדות הקשה דנראה מדברי הריב"ש דאף למאן דס"ל דבשבועה דלהבא אינו נפסל מודה דהיכא שעבר בקום ועשה דנפסל אף בשבועה דלהבא והרי הרשב"א ס"ל כסברא זו דבשבועה דלהבא אינו נפסל ואפ"ה כתב בסי' תתקס"ד על שנים שנתעצמו בדין והחרימו שלא יטעון כל אחד מהן כי אם אמת ולבסוף נתחייב האחד שבועה שאינו נפטר בשבועה הראשונה משום דבשבועה ראשונה אפי' עבר על שבועתו אינו נפסל שהיא שבועה דלהבא והביאו המחבר בסי' פ"ז סט"ז הרי להדיא דאפי' עבר על שבועה ראשונה בקום ועשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפ"ה אינו נפסל בכך והניח בצ"ע ולפענ"ד לק"מ דהא טעמא דהריב"ש דבשב ואל תעשה אינו נפסל משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והרי אמרינן להדיא בשבועות דף כ"א ע"א כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם משום דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ומסיק התם דדוקא בשבועת בטוי דלשעבר לוקין דגלי קרא אבל בשבועת ביטוי דלהבא אין לוקין אלא בשבועה שלא אוכל ואכל דאית ביה מעשה אבל בשבועה שאוכל ולא אכל אין לוקין כיון דלא עביד מעשה ע"ש וא"כ ה"נ כשנשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר כיון דעקימת שפתיו לא הוי מעשה הוי שב ואל תעשה ואין לוקין עליו ואע"ג דכתבו התו' שם ד"ה חוץ מנשבע דר"י אית ליה דחסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה כיון דע"י דבורו עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול ע"ש וא"כ ה"נ כיון דע"י טענתו שטוען שקר אינו משלם ממון חשיב מעשה זה ליתא דשאני התם כמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ס"ה ע"ב ד"ה הואיל דהתם בדיבורו עביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה ע"ש משא"כ הכא מה שאינו משלם מה שהוא חייב לא עביד מעשה כלל וכ"כ במ"ב סי' נ"א ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' נ"ח דמי שעבר על החרם שהחרימו הקהל להגיד על איזה דבר והוא כפר לפניהם דלהריב"ש אינו נפסל כיון דהוי שבועת ביטוי דלהבא בשב וא"ת דאין לוקין עליו הרי דתפסי בפשיטות דמה שכפר לפניהם לא מיחשב מעשה דעקימת שפתיו לא הוי מעשה כלל ודלא כהמ"ל אך עוד יש מקום לדברי המ"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ד מה"ש ה' כ"א וז"ל ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע אבל א"כ שיעשה והוא לא עשה אינה ש"ש משעת שבועה עכ"ל ומהרי"ק שורש קל"ד ביאר דברי הרמב"ם אלו וז"ל משום דשבועת שקר לשעבר אי לאו דרביה קרא למלקות כדאיתא פ"ג דשבועות פשיטא דלא הוי לקי ומ"מ דוקא בלשעבר לוקה משום דאיכא קצת מעשה בעקימת שפתים וכדגלי קרא אבל נשבע שיאכל ולא אכל אין כאן ע"ש באיסור כלל שהרי בעת השבועה היה אפשר בידו לקיים ואינו עובר על השבועה אלא בשב וא"ת וז"ב עכ"ל הרי דטעמא דבשבועת ביטוי לשעבר לוקה אף שאב"מ משום דגלי קרא דלענין שבועה מיחשב עקימת שפתיו מעשה אלא דשבועת ביטוי להבא שאוכל ולא אכל כיון דבשעת ע"ש לא היה איסור כלל דיכול לקיים שבועתו לכך לא לקי כשלא אכל אח"כ דהוי לאו שאב"מ א"כ היכא שנשבע שיטעון האמת או שהקהל החרימו עליו שיודה האמת והוא כופר אח"כ כיון דחזינן בשבועת ביטוי דלשעבר גלי קרא דעקימת שפתיו מיחשב מעשה א"כ ה"נ כשנשבע מקודם שלא יטעון אלא האמת ואח"כ טוען שקר הרי עושה האיסור בשעת ע"ש ועובר על השבועה שמקודם ולענין שבועה גלי קרא דע"ש הוי מעשה ול"ע ונפסל לעדות ולשבועה וה"ז נכון אך מ"מ דברי מהרי"ק אין מוכרחים בזה די"ל דלכך בשבועת ביטוי דלהבא אין לוקין בשב וא"ת דכיון דהא דגלי קר' באכלתי ולא אכלתי דלוקין חידוש הוא דע"ש לא ה"מ לכך אמרינן דלא גלי קרא אלא דומיא דשבועת שוא דלשעבר דבשעת שבועה יצאה לשקר מפיו אבל בלהבא שלא יצאה השבועה לשקר מפיו לא לקי בשב וא"ת וכן משמע מפשטא דלישנא דהרמב"ם ואם כן בשבועה דלהבא שיטעון האמת או שלא ידבר עם פ' ועבר עליה לא לקי דע"ש לא ה"מ והשבועה לא יצאה לשקר מפיו והדבר צריך הכרע
ד ואף ע"פ שהחזירו. והיינו דוקא בכפיית ב"ד אבל שלמו מעצמן וגנבו או גזלו באקראי הוי תשובה מעלייתא כ"כ הרמ"א בסכ"ט בהגה וי"ל היכא שאחד תבע לחבירו ממון בב"ד בע"פ או בשטר והביא הנתבע עדים שפרעו אם נעשה המלוה חשוד מש"ה משום דדמיא לכופר בפקדון ואיתא בידו דנפסל לעדות כיון דלא שייך אשתמוטי גבי' וא"כ ה"נ שתבעו ממון בשקר ורצה ליטול נפסל דל"ש בזה אשתמוטי או י"ל דשאני כופר בפקדון דמיד שכפר נעשה גזלן עליו וחייב באונסין כדאית' בפהג"ק ובר"ס רצ"ד משא"כ הכא שחשב לגזול ולא גזל אינו נפסל בשביל כך ולכאורה י"ל מרפ"ק דב"מ דיליף הש"ס דל"א מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משבוע' הנשבעין ונוטלין דל"ש אשתמוטי ומשני אביי דחיישינן לספק מ"י וכ"פ כל הפוס' דאמרינן מיגו דחא"מ חשיד אשבועתא כמ"ש בסי' צ"ב וסי' ע"ה הרי דאף בנו"נ שעדיין לא נטלו המעות רק שתובעים בו בב"ד הוי חשודים על השבועה רק דתלינן בספק מ"י ובנתברר ע"פ עדים שרצה ליקח בחנם ל"ח בספק מ"י כמו בכל גזלן וכופר בפקדון כמ"ש התוס' שם אך יש לדחות די"ל דקושית הש"ס הוא דא"א מיגו דחא"מ חשיד אשבועת' הוי שבועת חנם דאם אתה חושדו שרוצה ליטול ממון בחנם ישבע נמי לשקר והוי שבועה לבטלה משא"כ הכא בשביל שרצה ליטול ממון בחנם לא פסלינן ליה לעדות אחר' אך לפמ"ש בסי' צ"ב ס"ג דהא דאמרינן מיגו דחא"מ ח"נ אשבועתא לאו משום דהוא שבועה לבטלה דהחשוד לד"א א"ח לדברים אחרים ומהימן באיסורין רק לעדות פסול משום אל תשת ידך עם רשע כמ"ש הנ"י פ' ז"ב אלא הא דחא"ש הוא משום דאסור לו לישבע כיון דחשוד הוא ואיכא חילול ש"ש בדבר ע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתה דמוכח דאף שעדיין לא גזל הממון וא"ל שיפרוש ע"י השבועה מ"מ הוי חשוד אשבועתא ואסור לו לישבע אך י"ל דשא"ה שעדיין עומד בכפירתו ומחשבתו שתובע להנתבע בשקר לכך חא"ש אבל הכא שבטלה מחשבתו ע"י הכחשת העדים אף שהוא ע"י ב"ד ושלא ברצונו מ"מ לא נפסל בשביל מחשבה בעלמא ומסמ"ע ס"ק י"ו משמע דטבח שרצה למכור טריפה ונודע אף שלא מכרה נפסל לעדות ע"ש ולדידי צ"ע טובא בזה:
ה החולק עם הגנב. והא דנ' רמ"א סי' שמ"ח ס"ז בהגה דמי שבא לידו גניבת חבירו והחזיר להגנב דחייב לשלם להבעלים היינו לענין תשלומין דוקא מטעם דחייב בהשבת אבידה לבעליו אבל מ"מ אין נפסל לעדות בזה אף שהחזיק הגניבה לעצמו כ"כ מהר"ם מלובלין בתשובה פ"א ולא הבנתי טעמו דהרי מבואר בר"ס רנ"ט דהנוטל אבידת ישראל קודם יאוש ע"מ לגזלה עובר משום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם והוא מש"ס דפ' אלו מציאות ואולי לא משמע לאינשי איסורא בהכי אך לא ידעתי מנ"ל להריב"ש זה וצ"ע:
ו עד זומם. ונראה בעדים שהעידו בב"ד ואח"כ העידו חילוף דבריהם הראשונים אף דלא מהימנינן להו משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ נפסלים לעדות מכאן ולהבא דממ"נ פ"א העידו שקר או בפ"א או בפ"ש במה שהעידו להיפך מדבריהם הראשונים והא דאמרינן בפ"ב דכתובות דעידי השטר שאומרים אנוסין היינו מחמת ממון אינן נאמנים משום דאין אדם משים א"ע רשע אע"ג דממ"נ נעשו רשעים בעדותן שהעידו עכשיו היינו משום דמ"מ מוקמינן להו בחזקת כשרות עד עכשיו ואמרינן דהשתא הוא דנפסלו ואינן נאמנים לשויה נפשייהו רשיעי מזמן הקודם אבל מ"מ מכאן ואילך נפסלים ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הגמ"ר בפ' ז"ב וז"ל ובתשובת הגאונים עדים שהעידו בב"ד ואח"כ חזרו והעידו בחילוף מלקין אותן ועדות הראשונה קיימ' והאחרונה בטיל' עכ"ל והביאו הסמ"ע בסי' כ"ט סק"ד וא"כ כיון דמלקין אותן ד"ה דנפסלין לעדות אך קשה טובא דבפ"ב דכתובות דף י"ח מוקמינן התם מילתא דרמב"ח ארישא דקתני העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו נאמנים ואמר רמב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון א"נ משום דאין אדם משים עצמו רשע והשטר כשר ע"פ עדותן שאמרו כת"י הוא זה וכן הוא בט"ו לקמן סי' מ"ו סל"ז וא"כ אי אמרת דהעדים נפסלים מכאן ולהבא קשה דהא התם מיירי שאמרו אנוסים היינו תכ"ד לכת"י הוא זה דהא בכל מיגו בעינן תכ"ד כמבואר בדיני מיגו וא"כ אף במה שאמרו כת"י הוא זה לא להימני כדאיתא במרובה דף ע"ג בשנים מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח והוזמו על הטביחה ולא על הגניבה דאי למפרע הוא נפסל כי אתזמי להו אטביחה עדות הגניבה נמי בטל כיון דתכ"ד כדיבור דמי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דאמרינן דמה שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון משקרי ופסולין מכאן ולהבא א"נ גם על מה שאמרו כת"י הוא זה לא להימני כיון שהוא תוך כ"ד ולכאורה י"ל דכיון דמה שאתה רוצה לפסול העדים הוא בשביל מה שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון והוא שקר א"כ ע"כ כת"י הוא זה דאל"כ בלא"ה השטר פסול ולכך מיהמנינן להו בזה דכת"י הוא זה אך קשה ע"ז מהא דסנהדרין דף ט' אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואח' מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא פליג עליו דאין אדם משים את עצמו רשע ופלגינן דיבוריה אלמא דאי לאו פלגינן דיבוריה אף רבא מודה לר"י דא"נ לומר פ' רבעני לרצוני משום דלפי דבריו רשע הוא אלמא אף דלפי מה שאומר שהוא רשע א"כ העדות אמת שפלוני רבעו אפ"ה לא מהימנינן ליה על חבריה כיון שלפי דבריו רשע הוא וא"כ ה"נ ויש לחלק בדוחק וצ"ע ודוק:
ז אע"פ שנותנים הדמים. עסמ"ע שכתב וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי ל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו וכן האמת וכ"כ התוס' ודבריו תמוהים שהרי הרמב"ם והמחבר בסי' שנ"ט ס"י כתבו להדיא דעובר בלאו דלא תחמוד ע"ש אך דמ"מ אינו פסול אלא מדרבנן כיון דלא משמע להו לאינשי איסורא בהכי וכבר השיג עליו הב"ש באה"ע סי' כ"ח סק"ב בזה ע"ש וע' מ"ש בסי' צ"ב סק"ו ע"ש:
ח אחד רועי בהמה דקה. ע' סמ"ע שכתב הא דלא כתב הט"ו דמגדל בהמה דקה אפילו בביתו הוא פסול משום דפסול זה אינו אלא להמגדל בא"י או בבבל שהיה לרוב ישראלים שדות משא"כ בזמנינו כמ"ש הט"ו בסי' ת"ט והוי כדבר שאינו נוהג וכ"כ ב"י עוד כתב הסמ"ע וע"ל בס"ס תכ"ה שכתב שם הט"ו דרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין ולא נקט שם בהמה גסה נראה דשם מיירי ברועה בהמות של אחרים וכאן נקט בהמות של עצמו ומשום שנחשד שבשביל הנאתו יניחם לרעות בשדות של ישראל וכמ"ש הטור ולפ"ז היה נ"ל דמ"ש של עצמו לא קאי אלא אבהמה גסה ולא משמע כן מסתימת ל' הגמרא והפוסקים וצ"ל דלענין לפסול אותו מעדות ושבועה אפי' בבהמה דקה הצריכו להיות דוקא של עצמו א"כ לענין שיהא אסור להצילו ממיתה לא החמירו כ"כ אלא ברוע' בהמה דקה עכ"ל סמ"ע והנה מ"ש דרועה בהמה דקה לא מעלין מיירי אפי' ברועה בהמות של אחרים בתוס' דמס' ע"ז דף כ"ו ד"ה ורועים בהמה דקה כתבו להדיא להיפך דמיירי בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן בפ"ק דב"מ אין אדם חוטא ולא לו וכן בתוס' במרובה דף ע"ט ע"ב ד"ה אין מגדלין כתבו דהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא דקאמר שאני עיזי דמסורין לרועה אע"ג דנהרדעא היא בבל שמא לא היו נזהרים כ"כ על דברי רב שאמר בבל כא"י לבהמה דקה משמע להדיא דבח"ל אין איסור כלל בבהמה דקה של אחרים וכן משמע ברא"ש שם ואין להביא ראיה מדברי רשב"ם בב"ב דקכ"ח גבי נאמנין עלי שלשה רועי בקר שכתב שם וז"ל שאינן בקיאין בדין ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין שבעולם עכ"ל ולכאור' תמוה הא מבואר בפז"ב דרועה שאמרו דפסול לעדות אחד רועי בהמה דקה וא' בהמה גסה א"ו דשם מיירי ברועי בהמות אחרים לכך בגסה כשרים ובדקה פסולים זה ליתא די"ל דכוונת רשב"ם היא במגדלי בהמה בא"י דגסה כשר ודקה פסול כדמוקי הש"ס פז"ב דהא דאמר רבא רועי בהמה דקה בא"י פסולין בח"ל כשרים רועי בהמה גסה אפילו בא"י כשרים דבמגדלים איתמר ועוד י"ל לפי מ"ש התוס' במרובה והרא"ש שם והטור בסי' ת"ט דרועי בהמה דקה בא"י אפילו של אחרים בכלל מגדלין נינהו וא"כ רועי בהמה דקה בא"י אפי' של אחרים פסולים לעדות כמו מגדלין וכ"כ הב"ח וא"כ י"ל דרשב"ם מיירי ברועה של אחרים דתנא בא"י קאי אלא דקשה הא דמוקי בפז"ב מילתא דרבא דבמגדלים איתמר ואמאי לא מוקי ברועה של אחרים וצריך ישוב והעיקר כתירוץ השני של הסמ"ע דלענין שיהא אסור להציל ממיתה לא החמירו אלא ברועה בהמה דקה בדווקא:
ט אריס שלקח דבר מועט וכו'. עיין מ"ש בסי' צ"ג סק"ו לענין שותפין כל הני דמורי היתרא שגנבו אי פסולין לעדות ע"ש:
י כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטילה. בתשו' בית יעקב סימן קכ"ח פסק דדוקא שנטל השכר קודם שהעיד אבל בהבטיחו ליתן לו ואחר שהעיד נתן לא נתבטל העדות והביא ראיה לזה דמכח ההבטחה לבד לא נתבטל העדות מההוא דשטר שיש בו רבית בסי' נ"ב דאיכא למ"ד שאינו גובה אפילו הקרן משמע דוקא משום דכתב לו בשטר בפירוש את הרבית הוא דקנסינן ליה ואינו גובה אלא הקרן הא אם הלוה לו בע"פ ברבית לא קנסינן ליה דדוקא בשטר קנסינן ליה דהוי כגבוי אבל בע"פ שאינו אלא הבטחה בעלמא לאו כלום הוא והכא נמי לענין נוטל שכר להעיד לא קנסינן ליה בהבטחה בעלמא ואי משום שנתן לו השכר אחר שהעיד אין לפסול העדות למפרע כמ"ש רמ"א בסי' ל"ז ס"ט בהגה דלא פסלינן העדות למפרע מחמת נגיעת העדות כיון שלא היתה ההנאה ניכרת בשעת אמירת העדות ע"ש אלו הן תורף דבריו וכל דבריו תמוהין מראשן לסופן דמה שהביא ראיה משטר שיש בו רבית דדוקא בשטר קנסינן ולא בע"פ הלא כל הפוס' פסקי דשטר שיש בו רבית גובה הקרן ולא הרבית כרבנן דר"מ בפ' א"נ דלא קנסינן כלל קרן אטו רבית רק בשט"ח שנכלל קרן עם הרבית פסקינן לקמן בסי' נ"ב דאינו גובה הקרן בשטר כשהלוה מכחישו משום שמא יבא לגבות בו את הרבית כיון שהוא בשטר אחד אבל אם הלוה מודה או שעידי השטר מעידין לפנינו חייב לשלם לו את הקרן כמבואר שם בהגה ובש"ך וזה לא שייך בע"פ כלל דבלא"ה הלוה פטור כשמכחישו ומפלוגתא דר"מ ורבנן בברייתא בפ' א"נ דפליגי בשטר שיש בו רבית מפורש דס"ל לר"מ דאינו גובה אף הקרן משום קנס אין להוכיח מדנקט שט"ח משמע דבע"פ לא קנסינן בשביל הבטחה די"ל דנקט שטר להודיעך כחן דרבנן דאף בשטר גובה הקרן וכ"כ האס"ז בפ' א"נ שם בשם הרשב"א להדיא דההיא דפליגי בשטר לאשמועינן דלרבנן גובה הקרן אף ממשעבדי אבל לר"מ דס"ל דאינו גובה משום קנס אף בע"פ אינו גובה אף הקרן ע"ש גם מה שהביא מסי' ל"ז ס"ט בהגה דמיא כי אוכלא לדנא דשם הטעם הוא כיון דהא דנוגע פסול להעיד הוא משום דחיישינן דמחמת נגיעתו בעדות זו הוא משקר לכך כיון שלא היתה ההנאה ניכרת בשעת העדות א"כ בשעת העדות כשר הי' ולא חשדינן ליה למשקר אז משא"כ בנוטל שכר להעיד כיון דטעמא הוא משום קנס דעבר על מה אני בחנם וכו' א"כ כיון שהבטיח ליתן לו ונתן לו אח"כ ונתקיימה מחשבתו ואהני מעשיו קנסינן לי' וכן משמע מסתימת לשון הש"ס והפוסקים דאין חילוק בין נטל השכר קודם או אח"כ אך מ"מ במה דמשמע מדבריו דאם נטל שכר אח"כ בלא שום בטחון עדותו קיימת אלא דעביד איסורא בהא מסתבר כוותיה דלא פסלינן עדותו למפרע במה שקיבל אח"כ אך מה שחילק שם בין עד לדיין דבדיין הדין בטל אף בקיבל אח"כ לא ידעתי מנ"ל להמצי' חילוקי' כאלו מסברא דנפשיה גם נ"ל באם הבטיח ליתן לו שכר קודם שהעיד ואחר שהעיד אינו נותן לו שכן הדין נותן כמו חליצה מוטעת באה"ע סי' קס"ט ס"נ דאמרינן ליה חלוץ לה והיא תתן לך מאתים זוז דא"צ ליתן כיון דמחויב לחלוץ בחנם וכן מבואר בסי' פ"א ס"א בהגה במי שהבטיח ליתן לאחד ממון כדי שילמוד עם בנו דפטור ליתן כיון דמחויב בלא"ה ללמוד עם בנו נראה דבכה"ג העדות כשר דהנוטל שכר להעיד אמרו שעדותו בטלה וקנסינן ליה אף שנוטל אח"כ כיון שנתקיימה מחשבתו ואהני מעשיו משא"כ בבה"ג דלא נתקיימה מחשבתו ולא אהני מעשיו לא קנסינן ליה ואע"ג דלענין רבית הבאתי לעיל בשם הרשב"א דס"ל דלר"מ אף בהלואה בע"פ קנסינן ליה ואינו גובה אף הקרן אף שעדיין לא נטל הרבית היינו דוקא לענין רבית דבהלוא' גופה עביד איסורא דעובר על לאו דלא תשימון עליו נשך וע"י כפיית הב"ד אינו נוטל הרבית לכך קנסינן ליה משא"כ הכא שעדיין לא עשה איסור אלא שחשב ליטול שכר ולא נתקיימה מחשבתו לא קנסינן ליה על ההבטחה לבד ועוד דלענין רבית כיון דחזינן לר"מ דקניס בשטר אף שלא גבה הרבית ס"ל להרשב"א דה"ה בע"פ נמי דאין טעם לחלק בין שטר לבע"פ לענין קנס אבל הכא הנוטל שכר להעיד אמרו חז"ל דעדותו בטל' לא קנסינן ליה בהבטחה בעלמא דאין לדמות תקנות חז"ל זה לזה כנלפענ"ד שוב מצאתי במל"מ סוף הלכות עדות שכתב שם הרב הגדול מו' יעקב כולי בהגה בשם המ"ל דאם נטל שכר אח"כ דינו ועדותו קיימין וחולק על הבית יעקב שמחלק בין דיין לעד ע"ש. גם מה שהביא בשם הב"ח דאם נטל שכר להעיד דא"צ להחזיר הממון דבריטב"א מוכח דצריך להחזיר כבר כתבתי בסי' ט' סק"ב להכריע כסברת הב"ח וע"ש. גם מה שנראה מהרב בעל בית יעקב דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אף בהתרת אשה עגונה וכ"פ המשא' בנימן בתשובותיו סי' צ"ח באריכו' אינו נלפענ"ד כיון דהא דעדותו בטלה אינו אלא משום קנס דרבנן שעבר על מה אני בחנם א"כ בעדות אשה דכל הפסולי' כשרי' לעדות אשה ואף פסולי עבירה דדבריהם כמבואר באה"ע סימן י"ז ס"ג מה"ת יפסל הנוטל שכר להעיד דאינו אלא קנס מדבריהם ומצאתי און לי בתשובות מוהר"י בן לב ספר ד' דף ס"ו ע"ב שפסק בנוטל שכר להבאת הגט דנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאף דנוטל שכר להעיד עדותו בטלה היינו מדרבנן וכל הפסולים דרבנן כשרי' להבאת הגט הרי להדיא כמ"ש וז"ב. ודע דהנוטל שכר להעיד כל עדיות שהעיד אח"כ (אף שלא נטל בהן שכר) הן בטילין וכ"כ הרשב"א בחידושיו והר"ן בספ"ב דקדושין בשם התוספתא דהחשוד להיות נוטל שכר ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הן בטילין דלא כהכנה"ג בסי' כ"ח שנסתפק בזה וגרם לו שלא ראה אלא לשון הר"ן בב"י ע"ש ומה שנסתפק שם אי גם העדיו' שהעיד קודם שנטל השכר הן בטילים מסתברא דלא גרע מפסול עבירה דאורייתא דלא פסלינן מה שהעיד קודם שעבר העבירה וזה פשוט:
יא ואם החזיר הממון דינו ועדותו קיימים. וצריך לחזור ולהעיד אותו עדות כ"כ הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן וכתב המ"ב בתשובה סי' צ"ח ונראה דדוקא כשנוטל בתורת אגרא בין שיועיל עדותו בין שלא יועיל בכה"ג מהני חזרת הממון דלאו פסול דאוריי' הוא אלא קנס בעלמא אבל בנוטל שכר ע"מ שיועיל עדותו פסול מדאוריי' הוא דנוגע הוא ולא מהני חזרת הממון עכ"ל ויש לתמוה דנהי נמי דפסול מדאוריי' הוא הא מ"מ בשעת ראיית העדות כשר היה דהא אף בנוטל שכר לראות העדות כשר הוא וא"כ כשאח"כ החזיר הממון אמאי לא יהיה נאמן לחזור ולהעיד אותו עדות דהא ה"ל תחילתו וסופו בכשרות וצ"ל דס"ל כמ"ש הרב בסי' ל"ג סי"ב בהגה דאם העיד בשעה שהיה פסול שוב אינו יכול לחזור ולהעיד בעת כשרותו משום דעביד אינש לאחזוקי דבוריה וכמ"ש הש"ך שם ע"ש וא"כ לפמ"ש שם דיש חולקים בזה ה"נ מהני חזרת ממון ועוד י"ל דכיון שנטל שכר כדי שיועיל עדותו אף שהחזיר הממון חיישינן לקנוניא דילמא החזיר בכוונה כדי שתועיל עדותו ואח"כ יטול השכר וגרע מסילוק דמהני בסי' ל"ו ול"ח לקנוניא דשם ליכא ריעותא כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ח משא"כ הכא איכא ריעותא דהא מתחלה עשה שלא כדין במה שנטל שכר על מנת שיועיל עדותו ונכון בסברא:
יב אבל מי שאינו מחויב להעיד. ויש להסתפק בע"א שבא לחייב שבועה דמוכח בש"ס ר"פ הכונס דמדאוריי' א"צ להעיד כלל אלא שחייב להעיד מדרבנן וכ"כ הכ"מ ברפ"א מה' עדות להדיא והנה בי"ד סי' רמ"ו ס"ה בהגה כ' דכל חידושי סופרי' מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו ולמד זאת מהא דמותר ליטול שכר פיסוק טעמים שהוא מדרבנן הרי דמותר ללמוד בשכר מידי דרבנן ואם כן י"ל דע"א מותר ליטול שכר להעיד כיון שאינו מחויב להעיד אלא מדרבנן והכל מחד קרא ילפינן להו בש"ס דמה אני בחנם וכו' או י"ל דשאני התם דפיסוק טעמים אין לו עיקר בדאוריי' משא"כ להעיד דיש חילוק בין ללמוד מידי דרבנן ובין לקיים מצוה דרבנן ומסתימת לשון הש"ס ופוסקי' שאמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטילה משמע אף בע"א הנוטל שכר עדותו בטלה וצ"ע לדינא ועיין מ"ש בסי' כ"ח סק"ב ע"ש:
יג המוסרים. בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' צ' כתב בפשיטות דלפי מה שהעלה הש"ך בר"ס שפ"ו דדיני דגרמי אינו אלא מדרבנן וקנסא דרבנן הוא ומסור אינו אלא דיני דגרמי כדאמרי' בס"פ הכונס דלמאן דלא דאין ד"ג מסורת נמי לא דיינינן וא"כ כיון דמסור אינו אלא דיני דגרמי ופסול דרבנן בעי הכרזה והא דמסורת מורידין ולא מעלין אינו אלא מדרבנן למיגדר מילתא עכ"ד ולכאור' אין הנדון דומה לראיה כלל דאף לשיטת הפוסקים דד"ג אינו אלא מדרבנן היינו החיוב תשלומין אינו אלא מדרבנן דלאו מזיק גמור הוא אבל מ"מ י"ל דאף מדאוריי' אסור לגרום היזק לחבירו והא ראיה דהא גרמא בניזקין פטור לשלם אף מדרבנן לכ"ע ואפ"ה אמרינן בב"ב דף כ"ב דאף גרמא בניזקין אסור לגרום לחבירו היזק ע"ש ואפשר לומר כיון דמסור פטור מלשלם מדאוריי' א"כ לא הוי רשע דחמס אלא איסור דאוריי' לבד וא"כ כיון דאין מלקות באיסור זה לא הוי אלא פסול מדרבנן כמבואר בס"ב ובעי הכרזה אך דבר זה לא ברירא לן דאפשר לומר דבאיסור דאוריי' אף דלא מיפסל אלא מדרבנן לא בעי הכרזה כמ"ש מוהרי"ט בתשובותיו חלק אה"ע סי' מ"ג והביאו הכה"ג אך מ"מ מצאתי ראיה מוכרחת להבעל פנים מאירו' מש"ס דגיטין דף כ"ג ע"ב דפריך התם דר"מ אדר"מ דסבר במטמ' ומדמע ומנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב ובמבשל בשבת ס"ל לר"מ דבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל ומשני הש"ס כי קניס ר' מאיר בדרבנן בדאורייתא לא קניס ופרש"י מטמא ומדמע איסורא דרבנן הוא כיון דלאו שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא וד"ס צריכי' חיזוק הילכך קניס אף השוגג עכ"ל הרי דמוכח להדיא דהמזיק לחבירו בדבר דלאו שמיה היזק אינו אלא איסורא דרבנן וא"כ ה"ה במסור כיון דמן התורה לא דיינינן ד"ג והוי כלא הזיקו כלל א"כ לא הוי אלא איסור דרבנן ובעי הכרזה וה"ה במזיק בידים לחבירו בהיזק שאינו ניכר במזיד כיון דלאו שמי' היזק אינו אלא פסול מדרבנן ובעי הכרזה אמנם לכאורה יש להקשות לפ"ז דא"כ נפל דינא דפסול המסור לעדות בבירא כיון דמסור אינו אלא איסור דרבנן והא מבואר בס"ג בהגה דבדבר דדבריהם בעינן שעבר משום חימוד ממון ומאי חימוד ממון איכא במוסר דהא אין מגיע לו שום הנאה מזה אך זה לק"מ דהא הטעם דבדבר דרבנן בעינן חימוד ממון משום דרע לשמים אינו רע לבריות דמה"ט ס"ל לרבא בפ' ז"ב דאף בפסול דאורייתא בעינן רשע דחמס דוקא וא"כ במוסר כיון דרע לבריות הוא בדבר שאין לו הנאה כלל א"כ פשיטא דפסול נמי לעדות דמעיד נמי שקר בחנם אך לכאורה קשה דמדברי הב"י לא משמע כן שכתב על דברי המרדכי בפ"ק דמציעא באפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בר"ק דפסול לעדות וכתב הב"י לחד פירושא דמ"ש בר"ק משום דס"ל כתוס' דכל מי שאינו מרויח כלום לא מיפסל ברבית דרבנן אלמא אף דרע לבריו' הוא דהא אף רבא דס"ל דבעינן רשע דחמס מודה דמלוה ברבית פסול לעדות כדאיתא בפ' ז"ב ואפ"ה ברבית דרבנן לא מיפסל כיון דליכא חימוד ממון ואפשר לומר דהב"י ס"ל דמלוה ברבית לא מיחשב רע לבריות כיון דהלו' מדעתיה יהיב ליה אלא דמ"מ מלוה ברבית פסול כיון דעושה מחמת חימוד ממון חשיב כמו אוכל נבילו' לתיאבון דפסול לכ"ע ותדע דהא רבא גופא ס"ל דאף לוה ברבית נמי פסול כדאיתא בפז"ב דף כ"ה כנ"ל שוב מצאתי בתשו' מוהרי"ק סי' קכ"ו דנסתפק שם אי מסור שלא הוחזק למסור אינו פסול אלא מדרבנן ומשמע שם דאף למ"ד דד"ג דאורייתא מ"מ בלא הוחזק למסור אינו אלא פסול מדרבנן ולא ידעתי טעם לדבר גם נסתפק שם לשיטת רב פלטוי גאון במריב עם חבירו ואמר לו אלך ואמסור דפסול לעדות אי פסול מדאוריי' או לא ובאמת מדברי הרב בסי' שפ"ח ס"ח בהגה שהביא שיטה זו יש להוכיח דס"ל דפסול מדאורייתא דאי פסול מדרבנן א"כ הדרא קושיא לדוכתה דאף מדרבנן אין לו ליפסל כיון דליכא חימוד ממון וגם לא הוי רע לבריות כיון דלא עשה מעשה רק דמיפסל בדיבור לבד אך יש לדחות דכיון שאמר כן בפרהסיא מסתמא יעשה כן וחשיב כאלו כבר עשהו ומיחשב רע לבריות ויותר נראה דמעיקרא לק"מ דבמוסר או שאומר כן דרך מריבה מיחשב רשע דחמס כמו באוכל נבלות לתיאבון דפסול לכ"ע דכפין ואכיל כפין מסהיד וכן בבא על עריות דרבנן כמ"ש הסמ"ע סק"ד והוא משום כיון דעושה כן בשביל הנאת הגוף מיחשב רשע דחמס כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ומרדכי פז"ב וא"כ במוסר או שאומר דרך מריבה אלך ואמסור מיחשב רשע דחמס כיון דמתקן הוא אצל יצרו הרע כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ופי"ב מה' שבת דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל בחבירו בשעת מריבה כיון שנתקררה דעתו בזה ומתקן הוא אצל יצרו הרע חייב וא"כ ה"נ באומר אלך ואמסור בשעת מריבה חשיב רשע דחמס כיון דלהנאתו אומר כן וסברא נכונה היא ובתשובת מוהרי"ט שהבאתי לעיל לא ירד לזה ע"ש ומעתה דברי בעל פ"מ עולים יפה אך מ"מ מה שפסק שם בתשובה להוציא ממון ע"פ הכרעת הש"ך דד"ג אינו אלא דרבנן ליתא כיון דדעת רוב הפוסקים דד"ג דאוריי' וא"כ לא בעי הכרזה אין להוצי' ממון נגד דעתם:
יד שאין אדם משים א"ע רשע. בתשו' מוהר"מ מלובלין סי' פ"א הביא בשם הגאון מוהר"ר פייבוש מקראקא ז"ל דאפשר לחלק דמה שאמרו אין אדם נפסל ע"פ עצמו היינו היכא שהוא בא להודות שעשה עבירה ואף שרוצה לעשות תשובה איכא למימר דאיערומי קמערי' אבל היכא שאנו רואים שאדרבה הוא רוצה להתנצל א"ע ולומר שלא חטא רק שע"י דבריו הוא נתפס שמשקר כגון באחד שיש עליו עדים שפעם אחת כפר בפקדון ולא ראוהו אז בידו דכשר מדינא דאמרינן דאשתמוטי קמשתמיט והוא מתנצל א"ע עכשיו שהודה בזה בזמן ההוא מחמת תשובה ונתפס בדבריו שהוא אומר שקר בכה"ג נפסל לעדות דהא מטענתו שטוען עכשיו נשמע דלא היה משתמיט כיון דלא טען כן ומה שטוען עכשיו הוחזק כפרן ופסול הוא ומוהר"מ מלובלין ז"ל חלק עליו כיון דהא דאין אדם נפסל ע"פ עצמו הטעם הוא דאדם קרוב אצל עצמו והתורה פסלה קרוב לעדות אין לחלק דבכל אופן א"נ שיפסל ע"פ עצמו ובאמת כדבריו כן הוא בחי' הר"ן למס' שבועות בפ' שבועת העדות גבי הא דאמרינן דבעידי קנס לא משכחת ראיה בלא ידיעה דמי לא בעי מידע אי נכרית בעל אי בת ישראל בעל וכתב הר"ן ז"ל שם דאף אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב אע"פ שהוחזק כפרן לפי שזה בפשיעתו מתחייב ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו ודבריו מוכרחי' שם מהש"ס ע"ש וא"כ ה"ה לענין לפוסלו ע"י עצמו נמי אמרינן כן דאף שהוחזק כפרן אינו נפסל ע"י עצמו אך שיש להקשות ע"ז מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' שבועות דין י"ב שכתב שם לענין שבועה דאינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עליו התראה וכו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי ולא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה עכ"ל והטעם משום דהוחזק כפרן בדבריו וא"כ כיון דחזינן דמלקינן ליה ע"פ דבריו במה שהוחזק כפרן ע"י עצמו אף דאין מלקין לאדם ע"פ עצמו מגזירת הכתוב כמ"ש הרמב"ם בפי"ח מה' סנהדרין א"כ ה"ה דנפסל ע"י עצמו בכה"ג דהא התורה קראה רשע להחייב מלקות וכמבואר בס"ב ויש לתרץ דיש חילוק בין דבר שאנו טוענין עבורו להכשירו אף שלא טען כן בעצמו לכך אף שהוחזק כפרן ע"י טענתו לא פסלינן ליה ע"י עצמו דהוי כמעיד על עצמו לפוסלו ואין אדם נאמן לפסול א"ע משא"כ היכא דבלא טענתו לא טענינן ליה ומיפסל ע"י דבר שעש' לפנינו אלא דהיכא שהוא מתנצל א"ע מהימנינן ליה לתרץ את דבריו וא"כ היכא שטען טענה אחרת והוחזק כפרן בדבריו א"כ שוב לא מהימן בדבריו והוא בחזקת פסול מסתמא וא"כ לכך התם גבי שבועה כיון דסתמא דמילתא לא אמרינן שלא היה פיו ולבו שוין או שתנאי היה בלבו והוציאו בפיו בלחש כמ"ש הכ"מ שם אלא כשטען כן מהימנינן ליה וא"כ לכך כשטען שמעולם לא נשבע והוחזק כפרן ע"פ עדים א"כ הרי הודה שלא היה תנאי בלבו שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ושוב לא מהימן לומר שתנאי היה בלבו ודיינינן ליה כסתמא דמילתא דמסתמא לא היה תנאי בלבו משא"כ בכופר בפקדון ולא ראוהו בידו דמכשרינן ליה מסתמא ואמרינן דאשתמוטי קמשתמיט אף שלא טען כן וכמ"ש בתשובת מ"ב סי' נ"א א"כ אף שטוען טענה אחרת והוחזק כפרן בטענתו לא אמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והוי כהודה דלא אשתמיט מעיקרא דא"כ הרי אתה פוסלו ע"י הודאתו ואין אדם נפסל ע"י עצמו וזה חילוק נכון להשוות דברי הר"ן והרמב"ם אהדדי ולפ"ז מ"ש הש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק ך"ז על דברי הרמב"ם הללו דאפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ש ליתא דכיון דיש עדים כדבריו האחרונים א"כ עיקר חיובו אינו בא אלא ע"פ הודאת עצמו ואין אדם לוקה ע"פ עצמו מגזה"כ כמ"ש הרמב"ם בפי"ח מה"ס וה"ה דבכה"ג אינו נפסל ע"י עצמו כן נ"ל נכון ועיקר לדינא:
טו ה"ז ספק פסול. לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו יש להסתפק היכא שהעיד הוא ואחר עמו על שטר שהוא פרוע אי נאמנים להחזיק הנתבע בממון וכן היכא ששני עדים כשרים מעידין שראובן לוה משמעון מנה ושנים שהם ספק פסולי עדות מכחישי' אותם אי נאמני' לפטור את הנתבע די"ל דדוקא לענין להוציא ממון א"נ כדנקט ואין מוציאין ממון בעדותו אבל להחזיק נאמנים דכיון שהם רק ספק פסולים הממע"ה ולכאורה יש להוכיח כן מדברי התוס' ס"פ מרובה דף ע"ג ע"ב ד"ה אין לך בו שכתבו לרב חסדא דס"ל שני כיתי עדים המכחישים זא"ז דפסולים לעדות אחרת מספק דאם השנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כיתי עדים הללו המכחישים זא"ז אומרת לא לוה אין מוציאין ממון מספק ע"ש וא"כ ה"ה לר"ה בכה"ג דשנים אומרים על אחד שהוא פסול ושנים אומרים שהוא כשר דפסלינן אותו מספק מ"מ יכול להכחיש עדים כשרים להחזיק את הנתבע ואין מוציאין ממון בספק אך באמת אין זה ראיה כלל דבשלמא בשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז כל כת לאו אגופייהו דכת אחרינא קמסהדי לפוסלם אלא דלרב חסדא ממילא מיפסלי כל כת מהם לעדות אחרת כיון דודאי כת אחת משקרי ובהדי סהדי שיקרי למה לי ואין מוציאין ממון מספק ולכך כשמכחיש אחת משתי כיתות אלו את שנים מן השוק בכדי לפטור את הנתבע מהימני משום דהא אף אם היה בגוף העדות שמכחישים זא"ז ארבעה עדים שמעידים על מעשה אחת ושנים מכחישים אותו הוי תרי כמאה והוי הכחשה ומהני לפטור את הנתבע וא"כ ה"ה אם שנים אחרים מעידים על דבר אחר וא' משתי כיתות המכחישים זא"ז בראשונה מכחישים גם את השנים הללו הוי הכחשה גמורה דתרי כמאה ומה לי דשנים מכחישים אפילו מאה במעשה או בשני מעשים משא"כ הכא בספק פסולי עדות מחמת עצמם ששנים מעידים עליהם שהם פסולים מחמת עבירה ואגופייהו דסהדי מסהדי ומהימני רק ששנים מכחישים אותה שהם כשרים ואנן פסלינן אותם מספק א"כ היכא ששני עדים כשרים מן השוק מעידין שראובן לוה מנה משמעון ושנים אלו שהם ספק פסולי עדות מכחישים אותם וכן היכא דאיכא שטרא מעליא ושנים אלו שהם ספק פסולים מעידים שהשטר הוא פרוע וי"ל כיון דעדות מתורת ראיה היא ורחמנא הימנינהו א"כ כיון שהם ספק פסולי עדות אין ספק מוציא מידי ודאי ואינן נאמנים להכחיש עדים כשרים או לפסול שטרא מעליא ואדרבה נראה שכן יש להוכיח מדברי התוס' בכתובות דף כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי נינהו שכתבו התוס' בפשיטות דלר"ח דס"ל בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז דפסולין לעדות אחרת דאם אחד משתי הכיתות אלו מעידין על אדם אחר שהוא פסול לעדות אינן נאמנים אף שאין מי שיכחישם והוא כשר לעדות ומוציאין ממון ע"י ע"ש ולכאורה קשה דמנ"ל להתוס' כן דאדרבה לר"ח דחשיב להו סהדי שיקרי ולא מוקמינן להו אחזק' כשרות להוציא ממון על ידם מעדות אחרת א"כ ה"נ כיון דאחת משני כיתות אלו מעידין על אחד שהוא פסול נימא דהוי ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו כמ"ש התוס' במרובה דאף לר"ח נאמנים אחד משתי כיתות אלו שמכחישים זא"ז להכחיש שני עדים מן השוק להחזיק את הנתבע בממון כיון שאינן פסולין אלא מספק וא"כ ה"נ כיון שאינן אלא ספק פסולים יש להאמינם נגד אדם אחר לפוסלו מספק כדי שלא להוציא ממון על ידו א"ו דס"ל להתוס' דדוקא כשאחד משתי כיתות אלו מכחישים לשנים מן השוק מהימני דאידי ואידי עדות מוכחשת הוא דמה לי כשמכחישים בענין הראשון ארבעה עדים או שמכחישים שתי כיתי עדים בשני ענינים משא"כ לענין לפסול את חבירו כיון שהוא דבר אחר וכל ישראל בחזקת כשרים הם לא מהימני ספק פסולי עדות לפוסלו אף מלהוציא ממון על ידו דאין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דעדים מתורת ראיה הימנינהו רחמנא כיון שהם ספק פסולי עדות שוב אין כאן ראיה וא"כ ה"ה הכא בספק פסולי עדות שב' אומרים עליהם שהם פסולי' מחמת עבירה וב' מכחישי' אותם כיון שאנן פסלינן אותם מספק א"נ להכחיש עדים כשרים מן השוק בדבר אחר וכן להעיד על שטר שהוא פרוע להוציא מחזקת שטרך בידי מאי בעי דאין ספק מוציא מידי ודאי ול"ד למ"ש התוס' בכתובות דף כ' ע"א בשם רשב"א בעידי שובר וב' עדים אומרים דפסולי עדות היו אף דהוי תרי ותרי הוי שובר מעליא ולא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי שאני הת' דאיתרע חזקה דשטרא דלא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי כיון דאיכא שובר ואיכא למימר דעידי השובר כשרים הם ומספיקא אין מוציאין מיד המוחזק כיון די"ל דסמיך א"ע אשובר משא"כ כשאין כאן שובר ופסולי ספק מעידי' דהשטר פרוע כיון דחזקת שטרך בידי מאי בעי חזקה אלימתא היא דליכא למימר דסמיך א"ע אעדים דמ"מ ה"ל לחוש שימותו העדים או שילכו למד"ה כמ"ש התוס' גיטין דף ס"ד ד"ה שלישי ע"ש אלא שאתה רוצה לפסול השטר מחמת נאמנות העדים דרחמנא הימנינהו וא"כ כיון שהם ספק פסולים לא מהימני דאין ספק מוציא מידי ודאי זה נ"ל בכוונת דברי התוס' ודוק היטב. אך מ"מ אני מסתפק עדיין נהי דמוכח מדברי התוס' דספק פסולי עדות אינן נאמנים להוציא אדם מחזקת כשרות וכן לפסול את השטר מ"מ י"ל דלהכחיש עדים אחרים נאמנים טפי דאידי ואידי עדות מוכחשת הוא ומוקמינן להו בחזקת כשרות כמו העדים האחרים כיון דכל העדים דהימנינהו רחמנא הוא מחמת חזקת כשרות דמסתמא לא משקרי ובאמת י"ל דאף לר"ח דס"ל דכת אחת משני כיתי עדים המכחישים זא"ז יכולין להכחיש עדים שבשוק כמ"ש התוס' במרובה הוא ג"כ מטעם זה כיון דמ"מ עדות מוכחשת הוא אבל כשבאים לפסול את השטר או בשאר גווני שחייב הנתבע לשלם ע"פ ד"ת אינן נאמנים להוציא מחזקה וכן משמע בפ' שבועות הדיינים דף ל"ח דפריך הש"ס לר"ח ממתניתין דאחד אומר גבוה ג' מרדעות ואחד אומר ה' מרדעות שהעדות בטילה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ומאי קושיא דילמא מיירי לענין לפטור הנתבע מחיוב השטר או בשאר גווני א"ו דלר"ח אף בכה"ג א"נ להוציא מחזקה דאין ספק מוציא מידי ודאי אך מ"מ מצד הסברא נראה יותר דלא עדיף שטר מעדים כשרים וכי היכי דספק הפסולים א"י להוציא מחזקת השטר ושאר חזקה ה"נ כיון דהם ספק פסולים א"י להוציא ולהכחיש עדים כשרים ומ"ש התוס' במרובה דלר"ח יכולין להכחיש עדים אחרים כבר ישבתי לעיל בט"ט אך מ"מ אף אי ספק פסולי עדות א"נ להוציא מחזקת השטר וכיוצא בו לא ברירא לי כולי האי דמה שהבאתי ראיה מדברי התוס' דכתובות שכתבו דאף לר"ח אין א' משתי כיתי עדים המכחישים זא"ז יכולים לפסול אדם אחר אף מלהוציא ממון ע"י יש לישב דהתוס' ס"ל דר"ח דס"ל בהדי סהדי שיקרי למה לי היינו דוקא התם דאיכא כת אחת ודאי פסולה לכך לא מוקמינן להו בחזקת כשרות אף שבאים כל כת בפ"ע משא"כ כשבאים לפסול אדם אחר כיון דהם ספק פסולים א"נ להוציאו מחזקת כשרות ונאמן לכל עדות שבעולם דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון. אך מ"מ זה דוחק גדול דמנ"ל להתוס' כן להקשות זה בפשיטות דילמא ר"ח סבר דחזקת ממון עדיף מחזקת כשרות וכ"כ הרשב"ם פחז"ה דף ל"א להדיא דטעמא דר"ח דחזקת ממון עדיפא ע"ש. שוב מצאתי גילוי לדין זה מלשון הרמב"ם בפ"ט מה' עדות ד"ג שכתב וז"ל וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולים מפני שהם ספק אשה וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תורה עכ"ל ומדכת' שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו משמע דס"ל דאף אם בא להחזיק ממון מה שמגיע לשלם ע"פ דין נחשב הוצאת ממון ומחייב את התובע לפי דבריו ודוחק לומר דמ"ש לחייב על פיו כוונתו לחייב מלקות או מיתה דא"כ ה"ל למימר או לענוש על פיו כמו שסיים לבסוף וכ"כ הסמ"ע בסי' ל"ה בס"ק כ"ט אמ"ש המחבר שם וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול וכתב הסמ"ע ת"ל והטעם דכל עדות בא להוציא או לחייב ממון ע"י והממע"ה עכ"ל משמע להדיא דאף לפטור את החייב מלשלם חשיב הוצאת ממון וא"נ דאין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם אף דמשמעות לשון הרמב"ם וסתימת לשון המחבר סי' ל"ה ס"ו דמשמע דבספק אשה א"נ אף לפטור את הנתבע מ"מ בספק פסול מחמת עבירה דאית ליה חזקת כשרות נראה לשיטת הרמב"ן במלחמות והר"ן שכתבו דלכך פסלינן ליה מספק ולא מוקמינן ליה בחזקת כשרות משום דיש כנגדו חזקת ממון א"כ י"ל דבכה"ג שהוא מעיד להחזיק את הנתבע בממון דמסייע ליה חזקת ממון שוב מוקמינן ליה בחזקת כשרות ונאמן אף להכחיש עדים כשרים ולפסול את השטר אך לשיטת הרא"ש דס"ל דלכך פסול מספק משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ולא מוקמינן ליה בחזקת כשרות א"כ אף להחזיק א"נ דאין ספק מוציא מידי ודאי סוף דבר אני נבוך מאוד בדינים אלו ותמיהני מסתימת המחברים ז"ל בזה. והיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אי הוא כשר או פסול העל' הרב בעל משנה למלך פ"ו מה"ע ד"ז דפסול מספק דהוי כתרי ותרי ועדיפא מיניה דלא שייך כאן לומר דמוקמינן ליה בחזקת כשרות כיון דהפעולה כבר נעשית אלא שנחלקו עליו אם פסלוהו חז"ל מחמת כן או לא בזה לא שייך לומר דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ולא פסלוהו ע"ש שהאריך בזה ויש להקשות מדברי הרא"ש בפ' נערה שנתפתתה גבי שניהם במכר או במתנה ביטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה רב אחא אמר אחולי אחליה לשעבודיה מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי וכתב הרא"ש שם בשם רבינו מאיר ז"ל דהלכתא כרב אחא דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וכ"כ הר"ן שם הרי דאף הרא"ש והר"ן דסוברים דאף בתרי ותרי פסלינן ליה מספק מ"מ בפלוגתא דאמוראי ס"ל דמוקמינן להו בחזקת כשרות ואפשר לומר דשאני התם כיון דבפלוגתא דאמוראי הוא אי הוי כאודויי אודי ליה ופסולים הם או אחולי אחליה לשעבודיה א"כ לא ידעינן אם נעשית הפעולה בכדי לפוסלו או לא לכך מוקמינן ליה בחזקת כשרות ואמרינן דלא אודי ליה ולא חשיב כתרי ותרי דדוקא עדים מפקי מחזקה משא"כ בפלוגתא וספיקא דדינא מוקמינן להו בחזקת כשרות ולא פסלינן להו מספיקא אבל היכא דנעשית הפעולה ועשה איסור אלא דאיכא פלוגתא אי נפסל בכך בכה"ג לא מוקמינן ליה על חזקת כשרות כמ"ש המ"ל ועוד נראה דשאני התם כיון דבאמת העדים הם כשרים לכ"ע רק דרפרם ס"ל דלדידי' הם פסולים דאודויי אודי שהם פסולים והודא' ע"ד כמאה עדים דמי בדבר שנוגע לעצמו וא"כ כיון דאיכא ספיקא דדינא אי חשיבא הודא' מוקמינן להו בחזקת כשרות ואמרינן דלא אודי כלל משום דחזקה אלימתא הוא כיון דאף השת' הם כשרים לכ"ע ובחזקת כשרו' נינהו משא"כ היכא דאיכא ספיקא אי נפסלי' לכ"ע מוקמי' להו אחזקה דמעיקר' כיון דאיתרע חזקתייהו השתא דאיכא עדים או ספיקא דדינא אי נפסלים לכ"ע וזה נ"ל יותר נכון:
טז לפיכך לא יעיד. וכתב הב"ח דדוקא משעה זו שנעשה ספק בב"ד לא יעיד אבל מה שכבר העיד קודם שנעשה ספק בב"ד אף על פי שהעיד לאחר שעשה העבירה לפי העדות של אלו השנים שהעידו שעשה עבירה פלו' ביום פלו' אין מחזירין עדותו וכ"כ לעיל סי"ד גבי ע"ז דאי לא ידעינן מתי חתם ל"פ לי' מזמנא דשטר ולא מפסידינן לשטרא דאינשי דהוא חתים בהו מספק אלמא דכ"מ שהעיד כבר לא מיפסל אלא משעה שהוחזק בב"ד שהוא ודאי פסול או ספק פסול וכבר כתבתי בסמוך סל"ה דלריב"א וב"י בס' בד"ה למפרע הוא נפסל משעה שנעשה ספק פסול לפי העדות שהעידו עליו עכשיו בב"ד אכן למ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות ומביאו ב"י בס"ס זה דלר"ח והרי"ף גזלן אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה אלמא דהכשרו אינו תלוי אלא משעה שהעידו עליו בב"ד ה"ה פסולו נמי תלוי בשעה שהעידו עליו בב"ד ואע"פ שהר"ן תמה עליהן אנו אין לנו אלא דברי ר"ח והרי"ף שדבריהם דברי קבלה ואחריהן נמשך הרא"ש עכ"ל הב"ח ומה מאוד נפלאתי עליו דלפי דבריו שהביא ראיה מדברי ר"ח והרי"ף דכיון שגזלן שעשה תשובה אינו מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד ה"ה פסולו נמי תלוי בשעה שהעידו עליו בב"ד א"כ ה"ה אף ודאי גזלן אינו נפסל למפרע אלא משעה שהעידו עליו בב"ד מה"ט וכן מוכח ממה שהשיג על הריב"א וב"י דס"ל בנשבע להכחיש העד דנפסל למפרע משעה שנשבע הרי אף התם נפסל בודאי ע"פ הבע"ד והעד משעת השבועה כשהם מעידים עכשיו בב"ד אפ"ה ס"ל להב"ח דאינו נפסל למפרע אלא משעה שהעידו עליו בב"ד וזה תימה גדולה כיון דקי"ל בס"ח דעד זומם למפרע הוא נפסל ולמה יגרע פסול אחר מעד זומם ואדרבה בפ' מרובה דף ע"ג מבואר להדיא להיפך דפליגי התם בעד זומם דאביי ס"ל דלמפרע הוא נפסל ורבא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל ומפרש התם לרבא תרי טעמי חדא דעד זומם חידוש הוא דמאי חזי' דציית להני ציית להני וחדא משום פסיד' דלקוחות וקאמר התם דאיכא בין הני טעמי דפסלינהו בגזלנותא דמשום חידוש ליכא ונפסל למפרע ומשום פסידא דלקוחות איכא הרי להדיא דבפסול גזלנותא אף רבא מודה לחד לישנא דלמפרע הוא נפסל ולפי הנראה אשתמיט ליה להב"ח ש"ס ערוכה זו וא"כ ה"ה בתרי ותרי נמי כיון דנפסל מספק נפסל ג"כ למפרע מזמן שעשה העבירה לפי עדות הפוסלים ומה שהביא ראיה מעד זומם דלא פסלינן ליה מזמנא דשטרא ליתא כלל דשאני התם כיון דלא ידעינן מתי העיד מוקמינן ליה על חזקתו ואמרינן השתא הוא דאיתרע כמ"ש הרב בסכ"ג בהגה משא"כ הכא דידעינן הזמן שעשו העבירה לפי דברי הפוסלים וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ס"ח נפסל למפרע וז"פ וברור: