שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
לג
א פסולין להעיד. הנה בש"ס ופוסקים לא מצינו בשום מקום שיהי' ע"א וקרוב ואשה נאמנים לענין ממון ולפענ"ד יש למצוא מקום דמשכחת לה אף לענין ממון דנאמן ע"א וקרוב ואשה והוא דבריש פ"ק דגיטין רצה הש"ס לומר הא דהשליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אף שאינו אלא ע"א הוא משום דע"א נאמן באיסורין ופריך הש"ס אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסור' אבל הכא אתחזק איסור' דא"א ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכסוגיא זו איתא ביבמות ר"פ האשה רבה והנה מלשון הש"ס דאמר אבל הכא דאתחזק איסור' דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' משמע הא דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא היכא דאתחזק איסורא דא"א אבל היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר נאמן ע"א אף בדבר שבערוה כמו באיסורין דנאמן ע"א אף היכא דאיכא חתיכה אחת של חלב וחתיכה אחת של שומן נאמן לומר זה איסור וזה היתר כמו שמבואר בי"ד סי' קכ"ז ס"ג בהגה והנה בסברא הלזו החזיקו בו הרבה מהמחברים ובראשם בתשובת מוהרי"ק סי' ע"ב שהוכיח כן מלישנא דהש"ס ולפ"ז צ"ל אע"ג הא דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן לה ברפ"ק דסוטה מג"ש דדבר דבר מממון צ"ל דאף הא דאין ע"א קם לממון הוא ג"כ מטעם זה דאין ע"א נאמן להוציא הממון מחזקתו וכ"כ המהרי"ק שם להדיא להוכיח דבדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא כיון דילפינן לה מממון בעינן דומיא דממון דאיכא חזקת מרא קמא ע"ש ולפ"ז לכאורה נראה אף בממון היכא דשנים חלוקים על איזה דבר ואין שום אחד מוחזק בה נאמן אף ע"א להעיד כדברי אחד מהן ויש לתמוה מש"ס ערוכה בפ' אלו מציאות דף כ"ח דאמרינן התם סימנין וסימנין יניח סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח הרי להדיא אף דהתם ליכא שום חזקת ממון לשום אחד מהן דהא האבידה ברשות המוצא ואפ"ה לא מהימן ע"א להחזיק שום אחד מהן בהאבידה אף שהאבידה הוא ודאי של אחד מהן דהא אם באו לחלקה ביניהם חולקין כמ"ש הש"ך בסי' רס"ז סק"ה ע"ש ועוד קשה מש"ס דקדושין דף ע"ד דאיתא התם נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א שבע"ד עומדים לפניו אבל אין בע"ד עומדים לפניו א"נ ופריך התם וניהדר ונידייניהו ומשני בשודא דדייני והרי התם פשיטא דאם היו שני דיינים אף שאין בע"ד עומדים לפניו נאמנים כמ"ש הט"ו בסי' כ"ג ס"א אלא דמיירי התם בדיין אחד שאין ע"א נאמן לענין ממון והרי התם אין שום אחד מוחזק בממון דהא לא דיינינן שודא אלא בדבר שאין שום אחד מוחזק בממון כמבואר בס"ס ר"מ ואפ"ה אינו נאמן הדיין שהוא ע"א להחזיק את אחד בממון וכדי לישב קושיות אלו צ"ל הא דמשמע בש"ס דאף בדבר שבערוה כי לא אתחזק איסורא ע"א נאמן היינו דוקא היכא דליכא אחר המכחישו כמו בשליח האומר בפ"נ ובפ"נ דליכא מאן דמכחיש ליה אבל היכא שהבע"ד מכחישו אף דלא אתחזק איסורא א"נ דע"א כשהבע"ד מכחישו לאו כלום הוא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד ע"ש ויש להסביר זה דהא חזינן דבאיסורין אף הבע"ד עצמו נאמן דהא ילפינן לה מוספרה לה לעצמה ולכך יכול הבע"ד להכחיש את ע"א לענין ממון אף היכא דליכא חזקת ממון ולכך במציאה בסימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא דמי כיון שהשני מכחישו וכן הדיין א"נ בשוד' להעיד יחידי שזיכה לזה וחייב לזה כיון שהבע"ד מכחישו אך לכאורה אכתי תקשה ממתניתין דפ' י"נ דף קל"ד האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו ופריך הש"ס התם בדף קל"ה אהא דזה אחי א"נ ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אמאי נפלו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו הא אמרי ליה לאו אחונא הוא ומשני דמיירי דאמרי אחין אין אנו יודעים אלמא אף שהאחין אינן יודעין אין האח אחד נאמן לומר זה אחי שיטול עמם חלקו אף שאין להיורשים חזקת ממון בירושה שנפלו להם מאביהן ומשמע התם אף שעדיין לא באה הירושה תחת ידם או בקרקעות לא מהימנינן ליה אך באמת אי משום הא לא איריא כיון דמת אביהן הנכסים בחזקת יורשין קיימי וכיון שהן ודאי יורשין נכסים בחזקתייהו ואין אח אחד נאמן לומר זה אחי להוציא דבר מחזקתו וכן משמע התם דמדמי ליה למנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור משום דאוקי ממונא בחזקת מריה ע"ש וכן הא דאמרינן בב"ב דף קכ"ז ע"ב ובקדושין דף ע"ד לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא למיתבא ליה פי שנים ופריך הש"ס פשיטא לא יהא אלא אחר אי בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני לא צריכא בנכסים, שנפלו לו לאחר מכאן ומשמע התם דדוקא אב נאמן אבל אחר קרוב אינו נאמן אף שאין הנכסים עכשיו בחזקת האב כלל מכל מקום י"ל דהנכסים בחזקתייהו קיימי כיון שהן ודאי יורשין ואין אחד נאמן להוציא דבר מחזקתו גם י"ל דאב נאמן אף היכא דאיכא אחר דמכחיש ליה דבכה"ג אחר לא מהימן ולפ"ז בממון שאין א' מוחזק בו ושניהם טוענים שמא בכה"ג מועיל ע"א להחזיק אחד מהן בממון ואפילו אשה וקרוב נאמנים דבאיסורים נאמנים אף פסולי עדות וכן בכל מקום שהאמינה תורה ע"א אף אשה וקרוב נאמנים כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה"ע ד"ג ע"ש וא"כ בשנים שהפקידו לאחד זה מנה וזה מאתים ולא תבעי לי' בסי' ש' וכן לענין הלואה בסי' ע"ו והיינו דשניהם טוענים שמא כמ"ש הש"ך שם בכה"ג מהימן ע"א ואפילו קרוב ופסול להחזיק את אחד מהם במאתים כיון שאין אחד מהן מוחזק בממון ולא תבעי ליה אמנם בתשובת הר"ן סי' ע"ה מצאתי שכתב שם באחד שהניח מעות לפני מותו לארבעה חבורות והיו שם חמשה חבורות כמו חבורת הקברנים ודומה לו ולא פרט שמות החבורות וע"א העיד שבפניו אמר שהניח מעות לחבורת הקברנים והעלה שם הר"ן כיון דבכה"ג דיינינן דין שודא דדייני א"כ כיון שהעיד ע"א שהניח לחבורת הקברים אע"פ שאין ע"א קם לממון אף ע"פ כן הדברים מראים שהדבר אמת לפיכך יש לזכות חבורת הקברים מדין השודא ע"ש באריכות וא"כ מדבריו נראה דלא זיכה לחבורת הקברים אלא מדין השודא ולא מדין הגמור וזה דלא כסברתינו אך דיש להקשות לדבריו דס"ל דע"א מועיל בדין השודא א"כ אמאי אין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כשאין בע"ד עומדים לפניהם בשודא דדייני ואמאי הא בלא הדיין הוא בדין השודא וא"כ להימן הדיין להיות ע"א לזכות לזה מדין השודא וצ"ל דיש חילוק בין כשהעד מעיד בענין הספק דשודא עצמה ובין כשמעיד אח"כ דזיכה לזה דלזה א"נ מטעם שודא כיון דגוף הזכות שזיכה לזה היה ג"כ משום שודא בכה"ג לא מהימן ע"א אף בשודא וכ"ש בכה"ג שהבע"ד מכחיש להדיין וי"ל דבזה לא הימנוהו לע"א כן נראה ליישב דבריו אך מה שנראה מדבריו שם דקרוב אינו נאמן לענין השודא לא ידעתי מנ"ל לחלק בזה כיון דע"א מועיל אף קרוב נמי מועיל כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה"ע. אך מ"מ לענין דינא יש לכאורה ראיה מדברי הר"ן לדברינו דהיכא שאין אחד מוחזק בדבר ושניהם טוענים שמא מהני ע"א להחזיק את אחד מהן בממון כיון דקי"ל בפ' מי שהיה נשוי דף צ"ד כשמואל דשודא עדיפא מחלוקה וכמ"ש הט"ו בסי' ר"מ א"כ כיון שאם לא היה כאן עד היה הדין דחולקים וא"כ כשע"א מעיד דשל אחד מהן הוא זוכה בי' מדין השודא דעדיפא מחלוקה אך לפי דברי הר"ן היה צריך לזה כל דיני שודא המבוארים בסי' ר"מ ס"ג בהגה ועוד דלא דיינינן דין שודא אלא בדבר המבואר בש"ס להדיא כמ"ש בתה"ד סי' שנ"ב וכדמשמע בש"ע ס"ס קל"ט אבל לפי סברתינו אין חילוק דבכל דוכתי מהני ע"א כששניהם טוענים ספק ואין אחד מהן מוחזק בממון אך כ"ז הוא לפי סברת מוהרי"ק וסייעתו דסוברים דאף בדבר שבערוה כל היכא דליכא חזקת א"א ע"א מהימן אך אין סברא זו מוסכמת דהרמב"ן בחידושיו למס' יבמות ר"פ האשה רבה פירש דהא דקאמר בש"ס ואין דבר שבערוה פחות משנים הוא בלשון ועוד דאף היכא דלא אתחזק איסורא בעינן בדבר שבערוה שנים וא"כ ה"ה לענין ממון דינא הכי והדברים צריכים תלמוד. עוד ראיתי להעיר בנתבע שטוען איני יודע וקרוב ואשה מעידים כדברי התובע והנתבע דעתו סומכת לדברי העד ומאמינו נראה דבכה"ג הנתבע חייב מן הדין לשלם להתובע וראיה מההיא דקדושין דף ס"ו באשתו זינתה בע"א ושותק דאביי אמר דנאמן ורבא אמר א"נ דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים ויליף לה אביי מההוא סמיא וכו' כי אתא שליח א"ל אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ורבא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה וכ"פ הרמב"ם והט"ו באה"ע סי' קט"ז ס"ז דאפי' ע"י קרוב ואשה שדעתו סומכת עליהם חייב להוציא' ע"ש וא"כ כיון דהא דבדבר שבערוה בעינן שנים ילפינן לה בג"ש דדבר דבר ממון וא"כ כי היכא דבדבר שבערוה חייב להוציא' כשדעתו סומכת לדברי האשה וקרוב ה"ה לענין ממון נמי הדין כן ועוד ראיה מפחז"ה דף נ"ב גבי אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדי' ואם קיבל יחזיר לאשה ואם מתה יחזיר לבעלה ואמרינן התם דביתהו דרבב"ח כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא לבני ברתא אתא לקמיה דרב א"ל אי מהימנא לך עשה כפירושה ופירשב"ם שלא גנבה ממך כלום עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה הרי אף דמסתמא הנכסים בחזקה בעלה הוא כדקאמר מתה יחזיר לבעלה אפ"ה קאמר רב לרבב"ח אי מהימנא לך עשה כפירושה ובאמת מצאתי הדין הזה מפורש בש"ג פז"ב דף רס"ב ע"ב שהביא תשובת הראב"ד בראובן שהיה שכ"מ וחילק נכסיו בפני עדים אלא שהיה אחד מהן קרוב ע"ש דמסיק דאם לא היתה הצוואה בפני היורשים יכול המכחיש לומר איני מאמין ע"א והרוצה באותה חלוקה שמעיד אותו העד יכול להחרים חרם סתם על מי שמאמין שלא יכפור ואם הודה שמאמין תתקיים החלוקה ע"פ העד עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ונראה דהראב"ד הוכיח כן מכח הני ראיות שהבאתי אך מ"מ נראה לפי מה שמבואר באה"ע סי' קט"ו ס"ז בהגה ובב"ש שם בשם מוהרי"ק לענין קרוב שמעיד שאשתו זינתה דאינו חייב להוציא' אלא היכא דמאמין לו מפני שהוא גברא דגס ביה ומצוי אצלו ויודע שאינו משקר בשום דבר כמו דאמר רבא בבת רב חסדא דקים ליה בגוה אבל אם מאמין לו מפני שמוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוה אינו חייב להוציאה א"כ ה"ה לענין ממון הדין כן דהא דבר שבערוה ילפינן מממון זהו מה שנ"ל בדינים אלו:
ב מכשירין באשתו מפני שהוא מופלג. ונראה דדוקא להעיד לאשתו במה שאינו נוגע לבעלה משא"כ כשמעיד לאשתו שהבעל חייב לה או לחתום על הכתובה מה שכותב לאשתו הכתובה פסולה דכיון שהוא פסול להבעל משום קורבה קרוב פסול לעדות בין לזכות בין לחובה ולא גביא האשה בכתובתה כלום כיון שהעדים פסולי' הם וזה פשוט והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לבעל נחלת שבעה במשפטי הכתובה דף ל"ט ששגג בזה והקשה על מוהר"מ מינץ בתשובה דמשמע מדבריו דכתובה שחתום עליו נין אחיו של הבעל דהכתובה פסולה ואמאי הא שלישי בראשון כשר באשתו והדבר פשוט דלק"מ דהיינו דוקא בדבר שאינו נוגע לבעלה אבל בדבר שנוגע לבעלה א"נ אלא שתמיהני שכתב שם שגם מוהר"ן ציון השיב למוהר"מ מינץ דאין לפסול הכתובה מטעם זה ואמאי לא מחי ליה מוהר"מ מינץ מאה עוכלי ותשובת מוהר"מ מינץ אין בידי לעיין בו:
ג אם נפסק הדין כשהיה קרוב. ע' ש"ך שכתב דלאו בנפסק הדין תליא מילתא אלא כשהעד מעיד מתחלה בב"ד כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל לא יוכל אח"כ לתובעו בעד זה עוד אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים דעביד אינש לאחזוקיה דבוריה שלא יהא כשקרן והוכיח כן מלשון בעל העיטור ע"ש ובאמת הדבר תמוה דהא הרב רמ"א בסי' כ"ח סט"ו בהגה פסק בפשיטות דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד דחוזרין העדים ומעידין בפניו ומקבלין עדותן אלמא דלא אמרינן שהעדים יחזיקו בדבריהם הראשונים ובאמת מוהרש"ל בתשובה חולק שם אהאי דינא משום סברא זו דעבידי לאחזוקי שקרייהו הביאו הט"ז שם וכ"כ בתשו' מוהר"י בן לב ספר ד' ס"ב בשם הרמ"ה ע"ש אך הט"ו שם הוכיח מדברי העיטור דלא ס"ל האי סברא וא"כ דברי העיטור סתרי אהדדי וכן קשה מדברי תשובת הרא"ש הביאו הט"ו סי' מ"ה סי"ג דשטר שנפסל ע"י חתימות הפסולים אם הכשרים זוכרים את העדות ע"י ראיית השטר יכולי' להעיד מחדש בעל פה ע"ש אלמא דלא אמרינן עבידי לאחזוקי שקרייהו ואפשר דמשום האי סברא דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' לבד לא פסלינן ליה אלא היכא דווקא שכבר נפסק הדין לפוסלו בצירוף סברא זו פסלינן ליה וכ"כ מלשון העיטור שהביא הש"ך אך אין שום טעם לזה וצ"ע:
ד ויש מי שמכשיר. כתב הסמ"ע הטעם הואיל דבצוואה עצמה לא היה תועלת לשכ"מ עצמו רק לבניו והם רחוקים ממנו אף בשעה שנמסר להן העדות ע"כ משמע מדבריו שהבין דמיירי במתנת שכ"מ בכולה דיכול השכ"מ לחזור בו עד יום מותו אבל במתנה במקצת בקנין דהשכ"מ אינו יכול לחזור בו כ"ע מודים שהעדות פסול כיון שהדבר נוגע בו וכ"כ הט"ז להדיא אך בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ק"ה האריך להוכיח דדוקא במתנת שכ"מ במקצת ס"ל להרי"ף שהוא דיעה הראשונה שהעדות פסול ואף בזה ס"ל להגאון שהביא הרי"ף שהוא כשר אבל במתנת שכ"מ בכולה שאין הדבר נוגע כלל להשכ"מ כיון שיכול לחזור בו אף הרי"ף מודה שהוא כשר ע"ש שהאריך בזה והביאו הכנה"ג ואני מצאתי און לו בתשובת הר"ן סי' ע"ה שכתב להדיא דהרי"ף מיירי בדבר שהשכ"מ נוגע בו אבל בדבר שאין השכ"מ נוגע בו אף הרי"ף מודה דאף שהוא קרוב לו מ"מ כשר להעיד להרחוקים ממנו ע"ש וכן עיקר:
ה אם הלוה בא ליפטר. והרמב"ן במלחמות ורי"ו כתבו דה"ה היכא דשטר ביד המלוה והלוה מביא עדים שפרעו והם קרובים לערב דאינם נאמנים והביאם הש"ך ועיין בתשו' רדב"ז ח"א סי' ק"ג כתב דאף היכא דהלוה רוצה ליתן הסך שבשטר ליד העדים או ליד הערב דאז אינן נוגעים בעדותן מ"מ לא מהימני דלא מבעי לשיטת הסוברים שהביא המחבר בסי' ק"מ ס"ט דס"ל דלא מהני עדות השוכרים בית להחזיק בבית מי שדרו מכחו שני חזקה אם כבר נתנו השכר להמחזיק אף שהמשכיר חוזר ונותן השכירות להעדים שיתנו למי שיזכה בדין דמ"מ חשיבי נוגעים דמחמת הטובה שעשה להם מעידין לו ה"נ לא מהני אלא אפי' להסוברים דמהני התם אם חזר ונתן השכר להעדים מ"מ הכא לא מהני משום דא"כ לעולם לא יוכל לגבות שום חוב שיש בו שני ערבים שיעשו קנוניא הלוה עם הערבים ויסתלקו ויעידו לו א"ו בכה"ג כ"ע מודי אלו דבריו ז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמה הקנוניא שייך הכא הלא אם הלוה מסלק להערבים אזי לא יגיע להערבי' שום היזק ואמאי לא יעידו הערבים להלוה ואי משום דחיישינן דילמא הערבים נתנו המעות להלוה שיסלק להם ועשו קנוניא ביניהם כדי שיוכלו להעיד דא"כ אף לגבי השוכרים שהמשכיר החזיר להם השכר ניחוש לזה וכן בכל הסילוקים ניחוש להכי ואף השותפין מעידין זה לזה כשנסתלק מן השדה ונתנו לשותף חבירו ואפי' לא סילק עצמו עד לאחר הערעור מהני ולא חיישי' לקנוניא כמבואר בסי' ל"ז ס"א א"ו דל"ח לקנוניא כל זמן שאין ריעותא לפנינו כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ח וא"כ ה"נ כיון דלפנינו הערבים אינן נוגעין בעדותו כלל ל"ח לקנוניא ע"כ נ"ל עיקר דלשיטת הסוברים דמהני עדות השוכרים כשהמשכיר החזיר להם השכירות והוא שיטת רוב הפוסקים וכמו שסתם המחבר בסי' ל"ז סי"ב וכמ"ש הש"ך שם א"כ ה"נ אם הלוה נתן המעות לפני ב"ד ליד הערבים או ליד הב"ד הערבים עצמן כשרים להעיד ללוה שכבר פרע החוב אם לא היכא שכבר העידו קודם שנתן הלוה המעות בזה י"ל דלא מהני שוב נתינת המעות דעבידי לאחזוקי שקרייהו וכן בשוכרים הדין כן לפמ"ש הרב רמ"א בהגה לעיל סי"ב וע' מ"ש שם וז"ב: