אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

ל

כט

א חוץ מעידי חבלות. דשם בעי דרישה וחקירה. כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ע ד"ג היו העדים מרובים ב' מהם כיונו עדותם בדרישות וחקירות והג' אומר איני יודע תתקיי' העדות בשנים ויהרג אבל אם הכחיש את שניהן אפילו בבדיקות עדותן בטילה וכתב הכ"מ דיליף לה מדמוקי בפ' היו בודקין מתניתין דקתני בדיקות אמר אחד א"י אפילו ב' אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ומוקי רבא דה"ק אפי' בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אומר א"י עדותן קיימת ועלה קתני סיפא אחד חקירו' ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זא"ז עדותן בטלה ומשמע דקאי על כל מה דאיתמר ברישא דאף בשלשה עדים הדין כן ועיין בתשובת ב"י ס"י דכתב דלא פסק הרמב"ן כן רק בד"נ אבל בד"מ אף אם הכחישה אחד להשכים בחקירות אין דבריו של אחד במקום שנים ע"ש ולפי זה בדיני אישות להני פוסקים דס"ל דצריך דו"ח כמו בד"נ אף לענין זה הדין כן וכ"כ בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' קל"ח. אך לכאורה יש לתמוה על הרמב"ם מהא דאמרי' בפ' ד' מיתות דף ס' עלה דמתניתין דקתני גבי מגדף בכל יום היו בודקין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא היו הורגין בכינוי אלא אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו ואמרינן עלה סתמא כר"ע דמקיש שלשה לשנים ופירש"י דאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות של כולן בטלה הילכך בדקינן ליה בהדייהו דאי מתזי' או מתכחיש מבטלינן לסהדותייהו ולשיטת הרמב"ם למה להו להש"ס לשנויי בדחיקא דלכך אמר השלישי אף אני כמוהו בכדי שאם ניזם יבטל כל העדות ולאוקמי כר"ע הא ניחא בפשיטות דלכך הוצרך הג' לומר אף אני כמוהו משום דאם יכחיש את השנים בבדיקות או בחקירות כל העדות בטל וא"כ ה"נ הא השנים הוצרכו לומר שבירך שם בשם כדקתני יכה יוסי את יוסי וא"כ אם יאמר הג' שלא בירך שם בשם או שלא בירך שם זה אלא שם אחר יבטל עדותן וליכא למימר כיון דבמגדף בעינן דוקא שיברך שם בשם ובאם לאו אינו חייב מיתה א"כ כהשלישי יכחיש שלא בירך שם בשם הוי כמכחיש את העדים שלא בירך את השם ואין דבריו של אחד במקום שנים דע"כ לא מהני הכחשת א' במקום שנים אלא כשמעיד ג"כ כמותם אלא שמכחישם בחקירות אז נצטרף לעדותם משא"כ כשמכחישם לגמרי פשיטא שאין דבריו של אחד במקום שנים וכבר כתב סברא זו הרב מוהרי"ט שם זה ליתא חדא דהרי מוהרי"ט העלה שם דהיכא דבא לסייע לעדים אף שלפי דבריו הדין להיפך חשיב הכחשה בחקירו' יע"ש וא"כ ה"נ הרי בא לסייע לעדים אף שלפי דבריו הדין בהיפך חשיב הכחשה בחקירות יע"ש וא"כ ה"נ הרי בא לסייע לעדים שקילל השם ועוד דאכתי הקושיא השניה במקומה דדילמא יאמר השלישי שקילל שם אחר והרי הרמב"ם בפ"ב מהע"ז ד"ז פסק דחייב בין שקילל שם בן ד' הויה או אדני ואף אם קילל בשם הכינוי ג"כ חייב וא"כ צריך לומר ואף אני כמוהו דדילמא יאמר שקילל אותו בשם אחר ממה שאמרו העדים וזה הוי כהכחשה בבדיקות כיון דהמגדף חייב מיתה מ"מ ולא מצאתי מקום לישב קושיא זו אם לא שנאמר דהרמב"ם פירש הא דקאמר בש"ס סתמא כר"ע דמקיש שלשה לשנים הוא מה"ט משום דמה שבטלה העדות כשאחד מכחיש לשנים בחקירות הוא משום כיון דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה וה"נ כשאחד מכחיש השנים בחקירות או בבדיקות הוי כפסול דהא שנים מכחישין אותו בכך וכל העדות בטילה אך לפ"ז ע"כ צ"ל דלא כהכ"מ דהרמב"ם יליף דין זה ממתני' דפ' היו בודקין אלא דהרמב"ם יליף ליה מש"ס זה דאל"כ למה להו להש"ס למימר סתמא כר"ע הלא משנה מפורשת היא בפ' היו בודקין ושם הוה ליה להש"ס למימר דסתמא כר"ע ועוד דלשיטת התו' שם בפ' היו בודקין מסיק שם רבא דמתניתין דלא כר"ע אך לפ"ז קשה על הרמב"ם דמנ"ל דאם א' מכחיש השנים אף בבדיקו' עדותן בטילה דהא מש"ס זה אף לפי פירושו אינו מוכח רק דבחקירות עדותן בטילה דהא אם יכחיש באיזה שם קילל זה הוי הכחשה בחקירות לשיטת הרמב"ם והמחבר בס"ב דכל דבר שגוף העדו' תלוי בו כגון במה הרגו בסייף או בארירון או יין או שמן היה מיחשב חקירות וא"כ דילמא דוקא בהכחשה בחקירות כל העדות בטילה ולא בבדיקות וצ"ע ובדין הראשון שכתב הרמב"ם דאם השלישי אומר א"י תתקיים העדות בשנים הוא תמוה טובא דהא בש"ס דפ' היו בודקין קאמר רבא דמתניתין ה"ק אפילו בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אומר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים ופירש"י משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דבעינן שיוזמו כולן והתוס' פירשו דכיון שאמר א"י ה"ל כאלו נמצא קרוב ופסול דכל העדו' בטל וא"כ כיון דאנן קי"ל כר"ע כל העדות בטילה וכבר הרגיש בזה הלח"מ ותי' דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דהטעם לר"ע משום דבעינן שיוזמו כולן וא"כ בעינן שיעידו תכ"ד והרמב"ם מיירי לאחכ"ד ע"ש וא"כ לפי דבריו לשיטת התוס' כל העדות בטילה והיכא שהעידו תכ"ד אף הרמב"ם מודה דכל העדו' בטילה ויותר נרא' דהרמב"ם ס"ל כפי' התוס' דהא דקאמר כמאן דלא כר"ע היינו משום דדמי לנמצא א' מהן קרוב או פסול אלא דס"ל דרבא לא אמר כן אלא לרב ששת דאמר מעיקרא דמתניתין קתני דעדותן בטילה וכר"ע והוכיח רבא דמתניתין קתני דעדותן קיימת ודלא כר"ע והיינו לטעמיה דרב ששת אבל באמת רבא ס"ל דל"ד דין זה לנמצא א' מהן קרוב או פסול דכיון דהג' אמר א"י בחקירו' לאו עד הוא כלל ובמקיימי דבר דיבר הכתוב כדאיתא בפ"ק דמכות והוכיח הרמב"ם כן מהא דאמר סתמא דהש"ס בפ' ארבע מיתות הא דקתני והשלישי אומר אף אני כמוהו דסתמא כר"ע דמקיש שלשה לשנים ואמאי לא פריך הש"ס תרי סתמי סתרי אהדדי דהא בפ' היו בודקין דקתני בחקירות שנים אומרים ידענו והשלישי אומר א"י עדותן קיימת הוא דלא כר"ע וא"כ תרי סתמי סתרי אהדדי א"ו דהאי דינא דפ' היו בודקין אף כר"ע אתיא ורבא דאמר בפ' היו בודקין כמאן דלא כר"ע לדברי רב ששת אמר כן ולי' לא ס"ל כן נ"ל ועיין בסי' ל"ו ס"ב:

ב אם הכחישו. כתב הש"ך בסק"ג וז"ל שתי כיתי עדים המכחישין זא"ז אע"פ שכת אחת הוזמן לקנין וכת אחרת היו אצל הקנין אין אלו נאמני' יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל בס"ס כ"ג מתשו' הרא"ש עכ"ל אך בתשובת הריב"ש סי' קכ"ז כתב בשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז אחת אומרת שבטל' המודעא בגט דהיינו ששמעו שענה הן אחר ביטול המודעות ואחת אומרת שמסר המודעא בפניהם ובשעת ביטול המודעות לא ענה הן דיש להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו דייקו בעדותן טפי אבל האחרונים לא הוזמנו להעיד בזה ואף שהזמינם הבעל על המודעא מ"מ על נתינת הגט לא הוזמנו אלא שבאו למחזי ולא רמיא מילתא עלייהו ואפשר ששמעו שענה הן ולא נתנו על לבם וכמ"ש הר"ז ז"ל בספר המאור על הא דאמרינן בפ' שבועות הדיינים גבי ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א"ל ולא פרעתיך בפני פ' ופ' אתו ואמרו להד"ם אמר רב ששת הוחזק כפרן רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש א"ל ולאו אדעתיה ועל האי פסקא קשיא הא דאמרינן בפ' ג"פ גבי ההוא דא"ל ולא פרעתיך בפני פ' ופ' ואסיקנא התם יבואו פ' ופ' ויעידו דצריך לברר ותי' הרב בעה"מ דההוא דג"פ מיירי שאומר שהוזמנו העדים ההם על הפרעון וכיון שהוזמנו דייקו אבל ההוא דש"ה מיירי שלא הוזמנו על הפרעון אלא שטוען שראו הפרעון ומש"ה לא דייקי דאפשר שפרע בפניה' ולא נתנו אל לבם ומש"ה קי"ל כרבא וגרסי' מילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי ולאו אדעתייהו ועל העדים אומר כן ולמדו מדבריו שיותר יש לסמוך על דברי העדים שהוזמנו להעיד מאותן שלא הוזמנו להעיד דכיון דלא רמיא עלייהו לא דייקי ועל מה שראו ושמעו יעידו של"ר ול"ש אלו הן תורף דברי הריב"ש הרי להדיא דלא כהב"ח ומעתה לכאורה יש לתמוה על הש"ך דבסי' ע' סק"ו הסכים לדעת בעה"מ והרמב"ם והרבה פוס' דמפרשי מילתא דלא רמיא עליה דאינש קאי על העדים ואפ"ה סובר כאן דאין העדים שהוזמנו על העדות יותר נאמנים מאותן שלא הוזמנו ולכאורה י"ל דע"כ לא ס"ל לפוס' אלו דאמרינן דהעדי' לא דייקי אלא כשהעדי' אומרים העדר פעולה כגון שלא ראו הפרעון או שלא שמעו שאמר הן על ביטול המודעא אבל כשהעדים אומרים שראו איזה מעשה אף שלא הוזמנו לא שייך לומר דלא דייקי ויעידו שראו מה שלא ראו כלל וראיה גדולה לזה דאל"כ תקשה לפוס' אלו דס"ל דאף נגד בע"ד אמרינן דעדי' לא דייקי במילת' דלא רמי' עלייהו א"כ האיך מועיל עידי הזמה בכל דוכתי שמזימים ואומרים לעדים עמנו הייתם במקום פ' וביום פ' והלא זה הדבר לא רמיא עלייהו דעדי הזמה למידק בשעת ראיית העדות שהיו במקום אחר ואפ"ה מהימני להזימם ולא אמרי' דלא דייקי א"ו כיון שמעידי' עידי הזמה שראו אותם ביום פ' במקום אחר לא שייך לומר דלא דייקי לומר שראו במה שלא ראו כלל והא דאמרינן בפ' שה"ד גבי פרעתיך בק' קבי עפצא דקיימי בשיתא שיתא א"ל לאו בארבעה ארבעה הוי קיימי ואתו תרי סהדי ואמרו אין בד' ד' הוי קיימי אמר רבא הוחזק כפרן א"ל רמי בר חמא והא אמרת כל מלתא דלא רמיא וכו' א"ל רבא קיצותא דתרעי מידכר דכירי אלמא אף כשהעדים אומרים דבר מעשה מה שראו נמי לא דכירי זה ליתא די"ל דקושית הש"ס הוא דנאמר דהלוה לא דכיר כמו עדים דאף להפוס' דמפרשי אעדים מודים דאף בלוה נמי אמרינן הכי כמבואר בבעל המאור בפ' ג"פ ע"ש ובלוה גופיה אין חילוק בין דבר מעשה או העדר פעולה כיון שא"צ לזכור במה פרעו כדפרש"י שם שוב מצאתי כן להרשב"א בחידושיו לשבועות גבי הא דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה הרז"ה פירש העדים כיון דלא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו והן ששכחו וכן פי' לקמן בעובדא דעפצא דעדים הם ששכחו בקיצותא ויש מקשי' עליו שאין ראוי לומר דעדי' שכחו כמה מזדבן קבא דעפצא ויעידו עכ"ל הרי דמחלק בהדיא בין כשהעדים אומרים העדר פעולה לאומרי' דבר מעשה כמ"ש ולפ"ז י"ל דהש"ך מיירי כאן כשהעדים שלא הוזמנו מכחישי' דבר מעשה שראו הדבר ולכך לא גרעו מאותן שהוזמנו והריב"ש הא מיירי באומרים שלא שמעו שהוא העדר פעולה שייך שפיר לומר דלא דייקי ומעתה אין כאן מחלוקת וזה הוא דלא כתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"א שהביא דברי הריב"ש לחלק בין הוזמנו ללא הוזמנו אף כשאומרים אותן שלא הוזמנו דבר חדש ופעולה מ"מ נאמנים יותר אותן שהוזמנו להכחיש ע"ש. אמנם ראה זה מצאתי לבעל מל"מ פ"ו מה"ג דין י"ט שכתב על דברי הריב"ש שהבאתי וז"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית כתב הרב שהראשונים הוזמנו משום דאין חילוק בין הוזמנו ללא הוזמנו אלא כשמעידין על העדר פעולה דאז אמרינן אם לא הוזמנו אין עדותן עדות משום דלא רמיא עלייהו ולא דייקי אבל במעידים שנעשה פעולה אחת אף אם לא הוזמנו עדותן עדות דאטו בשביל שלא הוזמנו יאמרו שראו מה שלא ראו ואם כן בנידון זה שהראשונים העידו שבטל המודעא נאמנים עד כאן לשונו הרי שהרב בעל מ"ל תפס בפשיטות דלא שייך מילתא דלא רמיא עליה אלא בהעדר פעולה. אך מ"מ במה שתמה דלמה ליה להריב"ש לומר שהראשונים הוזמנו נראה שלא ירד לסוף דעתו של הריב"ש בזה דודאי אין כוונת הריב"ש לומר דאותן שאומרים שלא בטל המודעא כיון שלא הוזמנו אמרינן דה"ל מילתא דלא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו דלא שייך לומר כן אלא במילתא דפרעון דאף שראו שפרעו אין תועלת בעדותן כלל דהא המלוה את חבירו בעדים א"ל לפרעו בעדים משא"כ התם כשאנו אומרים דהאמת הוא שבטל המודעא הרי הדבר תועלת גדול שבטל המודעא וכ"ש בעובדא דהריב"ש שהם היו עידי המודעא שמסר המודעא לפניהם והוזמנו לכך א"כ יש תועלת גדול במה ששמעו אח"כ ביטול המודעא והאיך שייך לומר בזה שהוא מילתא דלא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו כיון שיש תועלת גדול בעדותן וע"כ צ"ל כן דאל"כ בשנים אומרים ראובן לוה משמעון מנה ושנים אומרים לא לוה נהימני להראשונים ונאמר דהאחרונים לא דייקי כיון שהוא העדר פעולה ומילתא דלא רמיא עלייהו א"ו דזה ליתא משום דאם האמת הוא שלוה בפניהם הרי הוא תועלת גדול מה שראו שראובן הלוה מנה לשמעון ולא שייך לומר דלא דייקי בזה א"ו דהכי הוא כוונת הריב"ש כיון דחזינן במילתא דלא רמיא עלייהו דעדי' והוא בדבר שאין תועלת בעדותן כלל יש חילוק בין הזמינם לעדות ללא הזמינם דכשהזמינם דייקי טפי ה"נ י"ל אף במילתא דרמיא עלייהו ומכחישים זא"ז יותר יש להאמין לאותם שהוזמנו לעדות דדייקי טפי מאותן שלא הוזמנו דאיכא למימר ששכחו עדותן וז"ב. אך אכתי י"ל דכמו שהוכיח הריב"ש מהתם דיש חילוק אף במילתא דרמיא עלייהו בין הזמינם או לא מדחזינן דיש חילוק במילתא דלא רמיא עלייהו בין הזמינם או לא ה"נ נאמר כיון דחזינן במילתא דלא רמיא עלייהו דיש חילוק בין אומרי' על העדר פעולה לדבר מעשה כמש"ל ה"נ בב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה נאמין לראשונים כיון שהן אומרי' על דבר מעשה והאחרוני' על העדר פעולה ואפשר לומר דהריב"ש אינו מחלק כלל בין העדר פעולה או דבר מעשה וכמ"ש בחי' הרשב"א לשבועו' לשיטת הרז"ה וכ"ה דעת המבי"ט שהבאתי לעיל ולכאורה יש להוכיח כן מהא דאמרינן בכתובו' דף כ' ע"ב גבי תלוליות הרחוקו' חדשות טהורו' ישנות טמאות איזה ישנה ס' שנה דברי ר"מ ואמרינן עלה א"ר חסדא ש"מ מדר"מ האי סהדותא עד ס' שנין מידכר טפי לא מידכר ומאי הוכחה מדר"מ שאני גבי תלוליות שהוא העדר פעולה שמעיד שלא ראה שנקבר אדם שם לכך לא מידכר לאחר ששים שנה משא"כ כשהעד מעיד על דבר מעשה מידכר דכיר לעולם א"ו דאין חילוק אך אי משום הא לא איריא די"ל באמת האידנא דרב חסדא קאי דוקא על העדר פעולה דומיא דתלוליות בזה א"נ לאחר ששים שנה אבל כשמעיד על דבר מעשה מעיד אף לאחר ס' דלא שייך לומר ששכח ויעיד שראה על מה שלא ראה ואדרבה משם יש ראיה דיש חילוק בין דבר מעשה להעדר פעולה דהא הש"ס מסיק התם עלה דר"ח ולא היא התם הוא דלא רמיא עליה אבל הכא כיון דרמיא עליה אפילו טובא נמי ופרש"י דכיון שעשאוהו עד בדבר מידכר דכיר ושמעתי להקשות דהא מ"מ הוי עדות שא"א יכול להזימה דהא אם יבואו עדים אחרים ויאמרו עמנו הייתם קודם ששים שנה לא מהימנינן להו דהא לא יחדם לעדים ולא מידכר לאחר ס' ודוחק לומר דמיירי בדיני ממונות דלא בעינן עדות שאאי"ל דאכתי קשה דאמאי אמר ולא היא דילמא ר"ח מיירי בעידי גיטין וקדושין וד"נ ועוד לשיטת הש"ך בס"ס ל"ג אף בד"מ בעינן עדות שיכול להזימה א"ו דאף ר"ח לא אמר אלא בעדות שהוא העדר פעולה אבל כשמעידין על דבר מעשה לא שייך לומר דלא דכיר ואומר שראה על מה שלא ראה ומשום הכי כשעדים מזימין ואומרים עמנו הייתם במקום אחר קודם ששים שנה בודאי זוכרי' ומהימני ומעתה כיון שהוכחתי דיש חילוק בין העדר פעולה לדבר מעשה הדרא קושיא לדוכתה דאף בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז במילתא דרמיא עלייהו נאמר נמי שהמעידים על דבר מעשה יהיו נאמנים יותר כמו דמחלקינן בזה במילתא דלא רמיא עלייהו ואפשר לומר דהריב"ש ס"ל מסברא דיש לחלק בין הוזמנו לעדות ללא הוזמנו וכמו דס"ל להטור בס"ס כ"ג לענין דיין ועד אלא שמביא כדמות ראיה מדברי בעל המאור דיש חילוק בכך אבל לענין העדר פעולה מוכח בכמה דוכתי דאין סברא להאמין להמעיד על דבר מעשה יותר בדבר דרמיא עלייהו כדמוכח ממתניתין דפ' עגלה הערופה דאחד אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראיתי הוי הכחשה ע"ש וכן הביא ראיה בהגמ"ר דסנהדרין בשם בעל העיטור וכמבואר בסי' כ"ט ס"ג אך מ"מ כיון שהריב"ש לא סמך את עצמו על טעם זה לבד וכתב שם עוד טעמים אחרים הדבר צ"ע לדינא ובפרט דמתשוב' הרא"ש שהביא הטור בס"ס כ"ג משמע דדוקא בדיינים דינא הכי כמ"ש הב"ח שם:

ג הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ר'. הסמ"ע כתב דהכא לא שייך לומר דאין העדים מצטרפין לממון ולחיוב שבועה דכיון דהם עידי הודאה אף ששמעו ממנו בזמנים מתחלפין מ"מ יכול להיות שפקדון א' הודה לפניהם ולכך לא מיקרי זה עדות ע"י צירוף והט"ז השיג עליו דאם כן א' אומר ק' וא' אומר ר' נמי לימא דעל הלואה א' מעידים להתחייב גם שבועה אחר שישלם הפחות והא ודאי ליתא דא"כ ה"ל להפוס' להזכיר שבועה בס"ב ומכח זה העלה דהכא מיירי דהעדים מכחישים זא"ז בזמן א' דזה אמר שהודה נ' וזה אמר שהודה ק"ן ולכך לא הוי עידי צירוף כלל ובס' תלינן דזה אמר ק' וזה אמר ר' בזמני' מתחלפי' וא"כ הוי עידי צירוף ולכך אינם מתחייבים ממון ושבועה ובאמת אם זה אומר ק' וזה אומר ר' בזמן א' צריך שבועה על המותר זהו תורף דבריו ודבריו תמוהי' לפענ"ד דהא ההוא דינא דס"ב בז"א ק' וז"א ר' עיקר מקורו מש"ס דפז"ב דף ל"א פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל נחלקה עדותן וב"ה ס"ל שיש בכלל מאתים מנה וע"כ דמיירי בזמן א' דבשני זמנים לא פליג ב"ש דנחלקה עדותן דהא הוי עדות מעליא ע"י צירוף דהא אין מכחישין זא"ז כלל וכן משמע התם בכולה סוגיא ומה שהקשה הט"ז דא"כ בז"א ק' וז"א ר' נמי לחייב שבועה על המותר נ"ל דלק"מ דלא מבעיא לפי שיטת התה"ד ובסי' של"ד והביאו הש"ך בסי' פ"ג ס"ק ט"ו דבמודה במקצת וע"א מסייעו וע"א מכחישו העד המסייע פוטרו משבועה א"כ ה"נ כיון דז"א ק' וז"א ר' בזמן אחד לא מתחייב הנתבע שבועה משום העדאת עדים דהא העד האומר ק' מסייעו שלא לוה ממנו רק ק' בזמן ההוא ומכחיש התובע שאומר שהלוה לו ר' בזמן ההוא ואף שהשני אומר ר' מ"מ העד המסייע פוטרו לשיטת התה"ד אלא אף לשיטת הט"ז והש"ך שם דאוקי עד לגבי עד ומתחייב הנתבע שבוע' משום הודאה במקצת מ"מ הכא כיון דאינו מתחייב שבועה על המותר רק משום העדאת עדים ומשום דר"ח קמייתא א"כ י"ל דע"כ לא מתחייב שבועה על המותר רק היכא דחייב שבועה על המותר לפי דברי שני העדים ומטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל הכא כיון דלפי דברי העד אחד מן השנים פטור הוא מן השבועה על המותר דהא מסייעו שלא לוה רק ק' בכה"ג לא מתחייב שבועה על המותר מדר"ח קמייתא דלא מיקרי הכא העדאת עדים כיון דלפי דברי האחד פטור מהשבועה על המותר ולפ"ז הכא דמיירי בעידי הודאה שז"א שהודה נ' וז"א ק"ן בין שהיה בזמנים מתחלפים בין שהיה בזמן א' מ"מ מתחייב שבועה על המותר דנהי שהעד מסייעו שלא הודה אלא נ' מ"מ יכול להיו' שגוף ההלואה או הפקדון אמת ומתחייב שבוע' על המותר מדר"ח קמייתא והוחזק כפרן משא"כ בגוף ההלואה אף כשמכחישי' זא"ז בזמן א' ז"א ק' וז"א ר' פטור משבועה על המותר ודלא כהט"ז וכן נ"ל עיקר

ד עדותן מצטרפת וכו'. יש לי מקום עיון בשני עידי צירוף כגון לענין פרעון שטר המבואר בס"ח או בשני עידי צירוף המעידין לפסול איש אחד שאחד העיד שגנב והשני העיד שהלוה בריבית דמצטרפין לפסלו כמבואר בסי' ל"ד סכ"ח בהג"ה ויש שני עדים המכחישים שני המעשים ואומרי' להד"ם אי דיינינן להו כתרי ותרי וא"כ לענין פרעון שטר לא מפקינן מיד המוחזק ולענין לפסול הוי זה האיש ספק פסול כדאיתא בסי' ל"ד סכ"ח או דילמא כיון ששנים האחרונים מסייעים זה לזה ומכחישים את שני המעשים הוי כחד לגבי תרי כיון שכל א' מעיד על מעשה מיוחדת ואין השני מסייעו ושני עדים אומרים שכל א' מהמעשי' הוא שקר אין דבריו של א' במקום שנים והאחרוני' מהימני ולכאורה יש להוכיח דאף בכה"ג חשיבי כתרי ותרי מהא דפרכינן בפ"ב דכתובות גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהן אם עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם ופריך התם ערעור דמאי אי ערעור דגזלנות' תרי ותרי נינהו ופרש"י והרי"ף והרא"ש דמאי מהני מה שמעידין עליו הא מ"מ תרי ותרי נינהו ופסול מספק ומאי קושיא דילמא מיירי שכל א' מעיד לפסלו בגזלנותא במעשה מיוחדת ולכך מועיל עדות המכחישים דהוי כחד לגבי תרי וכן קשה מהא דפריך בקידושין דף ס"ו גבי ינאי המלך אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי תרי ותרי נינהו ומאי קושיא דילמא מיירי דתרי אמרי אשתבאי לא אמרי על זמן א' אלא דע"א העיד שראה אותה בשביה ביום פלוני ועד השני אומר שראה אותה ביום אחר ולכך כי אתי תרי ואמרו דלא אשתבאי כלל ה"ל כחד לגבי תרי והאחרונים נאמנים א"ו דאף בכה"ג הוי תרי ותרי אולם לפענ"ד יש ראיות מכריחות יותר להיפך דבכה"ג לא הוי כתרי ותרי חדא מהא דאמרינן בפ' מרובה דף ע"ג דרבא סובר דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל משום דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דציית להני ציית להני הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך וא"ד משום פסידא דלקוחו' מאי בינייהו דאסהידו בי' ב' לחד וב' לחד להך לישנא דאמרת משום חידוש ליכא ומשום פסידא דלקוחו' איכא ופירשו התוס' שם הא דאמרינן דאסהידו ביה ב' לחד אין לפרש שיש ב' עדים מזימים על כל א' ולכך לא הוי חידוש דמה בכך הא תרי כמאה אלא דמיירי שאין הניזומי' מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימין את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין הניזומים מסייעין זה לזה הרי להדיא דכיון שאין הניזומים מסייעין זה לזה והמזימים מסייעין זה את זה לא הוי חידוש במה שהמזימים נאמנים דהוי כחד לגבי תרי כיון ששניהם מעידי' על כל אחד שהי' עמהם ביום זה במקום אחר וא"כ ה"נ כיון ששנים מכחישי' את שני המעשים של כל אחד מעדי הצירוף הוי כחד לגבי תרי ואין להוכיח משם דאף כששני עדים מעידים על מעשה אחת אלא שלא ראו כאחד אלא זה מחלון זה וזה מחלון זה ושנים מכחישים אותם דג"כ האחרונים נאמנים דזה ליתא דכל היכא שמעידים על מעשה אחת אף שזה ראה מחלון זה וזה מחלון זה ושנים מכחישים אותם דזה המעשה לא היה א"כ מ"מ יש שני עדי' נשרים דזה המעשה אמת ומה בכך שלא ראו ביחד אבל התם לענין הזמה כיון דשנים אחרונים מזימין אותם ואומרים להם עמנו הייתם א"כ עיקר הכחשתם אינו בגוף המעשה אלא שמכחישים אותם בהזמן דזה היום שאומרים הראשוני' שראו המעשה אומרים האחרוני' עמנו הייתם במקום אחר וא"כ כיון שהראשוני' אינן מסייעים זה לזה בראייתם שכ"א ראה מחלון אחר ולא ראה את חבירו כלל והאחרונים מזימין אותם ואומרים להם שבאותו היום עמנו הייתם הוי כחד לגבי תרי כיון דמה שמכחישים כל אחד שהיו עמהם במקום אחר הוי כמעשה אחרת והאחרונים מהימני וליכא חידוש כלל וזה ברור ועוד ראיה ברורה מהא דכתב הריטב"א בפ"ב דכתובו' והביאו הש"ך בסי' מ"ו ס"ק י"ב בשם הירושלמי הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידם הוא תני ר' חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פי' שהעדי' האומרי' אינו כת"י מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישי' מעידים על כל אחד ואחד מהם והוי לי' תרי לגבי חד אמר ר' יוסי מתניתין אמרה כן אם יש עדי' שהוא כתב ידם אין נאמנים וטעמא דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרו אינו כתב ידם לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת"י ע"כ וכ"כ הרא"ה בחדושיו לכתובות הרי להדיא דאף שיש שני עידי צירוף שהשטר פסול דהא כל אחד אומר שאינו כת"י ושטר בע"א אינו כלום היכא שהבע"ד מכחישו וא"כ הוי כאחד אומר שפרע מנה בניסן ואחד אומר בתשרי דמצטרפין כמבואר בס"ח אפ"ה כיון ששנים מכחישים את כל אחד בעדות שלו לבדו הוי כתרי לגבי חד הרי להדיא דשנים המכחישים עידי צירוף חשיבי כתרי לגבי חד ולענין מה שהקשיתי מפ"ב דכתובות הא דפריך אי בערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולא משני דמיירי בעדות מיוחדת י"ל דעדיפא מיניה משני כגון דאמרו שעשה תשובה וגם הא דפריך בקדושין גבי ינאי המלך אי דאמרו תרי אשתבאי וכו' ולא משני בעידי צירוף י"ל דלא ניחא ליה לאביי לשנויי דמיירי בעידי צירוף דהא רבנן דריב"ק ס"ל דלא מהני עידי צירוף בכל דוכתי וזה דוחק דחכמים הראשונים שהיו בימי ינאי המלך כולהו ס"ל דמהני עידי צירוף ולא כרבנן דריב"ק וע' בסנהדרין ל' ע"ב ועדיין הדבר צריך ישוב אך מ"מ העיקר דשנים המכחישי' עידי צירוף מהימני משום דהעידי צירוף חשיבי כחד לגבי תרי כמו שהבאתי לזה ראיות מוכרחות וגלויות אמנם ראה זה מצאתי באה"ע סי' י"ז בקונטרס העגונות אות ס"ה בשם מוהר"י בן לב בשני עדים אומרים עכו"ם הסיח לפי תומו שפ' מת ובאו אחרים אחד אומר העכו"ם לא הסיח לפי תומו רק ע"י שאלה והשני אמר העכו"ם הסיח לפי תומו רק שאמר שהיה מסופק אם הוא פ' אע"ג דשני העדי' האחרוני' מכחישים זא"ז מ"מ שניהם מסכימי' דלא תנשא וא"כ הוי תרי לגבי תרי ע"כ הרי להדיא אף דהעדים הראשונים מכחישים שני המעשים שאומרים האחרונים מ"מ הוי כתרי ותרי ועיינתי בתשובת מוהריב"ל עצמו בחלק ג' סי' ד' שהביא ראיה לזה ממ"ש בהג"א פאד"מ דשלשה שישבו בדין ושנים מזכין ואחד מחייב או שנים מחייבין ואחד מזכה ואמנם שנים חלוקין זה על זה ואין ראייתו של זה נראה לחבירו כלל וכן של זה לחבירו נראה כיון דשניהם שוים בזכות או בחובה ה"ל רבים וראיה כתוב באורך מא"ז ע"כ הרי אף דשניהם מסכימים יחד משני טעמים ה"ל רבים וה"נ כיון דשנים מסכימי' דלא תנשא ה"ל שנים אף שאינו מטעם אחד והנה לכאורה ראייתו אינו כלום דשאני התם דכיון ששנים מכחישים את האחד אף שהוא משני טעמים ה"ל רבים כמו עידי צירוף דמהני אבל היכא דשנים אחרים מכחישים את שני העדים שע"י צירוף בשני המעשים הוי כל עד במעשה שלו כחד לגבי תרי וכמו שכתבתי לעיל וליכא למימר דהתם נמי נימא כיון דלכל אחד אינו נראה ראייתו של חבירו ואחד אומר להיפך משניהם א"כ הוי כנגד כל טעם וטעם שנים המכחישים אותו זה ליתא דמ"מ כיון דשנים מסכימים בזכות או בחוב ה"ל רובא דמ"מ מסתמא אחד מהם סברתו אמת כמו דאמרינן בעידי צירוף משא"כ כששני עדים מסייעים זה לזה ומכחישים שני העדים שע"י צירוף בשני המעשים חשיבי כחד לגבי תרי. אך לפ"ז היה יוצא לנו מזה בחמשה דיינים ושנים מזכים ושלשה מחייבין מג' טעמים הוי המזכים רובא דכיון דשנים המזכים מסייעים זה לזה הוי השלשה שאומרים להיפך מג' טעמים כחד לגבי תרי ועכ"פ לא הוי השלשה רובא נגד השנים ועיין בסמ"ע בסימן י"ח ס"א ע"ש. אמנם הש"ך בסי' כ"ה בס"ק י"ט הביא ראי' לדברי הג"א מהא דאמרינן פאד"מ ת"ש שני סופרי הדיינין כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין ופרכינן בשלמא דברי המחייבין וכו' אלא דברי המזכין מ"ט ומשני כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות ואמאי לא משני כדי שלא יאמרו שנים משני טעמים א"ו דאף בכה"ג אזלינן בתרייהו א"כ לפ"ז מוכח דאף שיש שנים המכחישים כל טעם לא חשיב רובא דאל"כ אכתי קשה הא בד"נ איכא כ"ג דיינים ואכתי ליחוש דילמא המזכין יהיה להם כל אחד טעם אחד ויהיה הרוב וקצת דיינים יהיו מחייבין א"כ המחייבין הם הרוב ולכך צריך לכתוב טעם המזכין א"ו דאף בכה"ג חשיבא רובא וא"כ ראיית הרב מוהריב"ל נכונה דאף לענין עדות מהני בכה"ג. אמנם כבר הוכחתי בראיות ברורות להיפך. ועוד יש לתמוה לפי מה דמדמי מוהריב"ל דיינים לעדים וכפי מה שהוכיח הש"ך מהש"ס דאף לענין ד"נ הוי רוב כשהדיינים מסכימים כא' מטעם אחר קשה הא בספ"ק דמכות איתא להדיא דבד"נ פסול עדות מיוחדת וכ"ש עידי צירוף ואמאי מהני לגבי דיינים כשמסכימי' משני טעמים הא הוי כעידי צירוף. ומה שנראה לי עיקר בזה הוא דיש חילוק בין דיינים לעדים דעדות האמינה תורה לשנים משום דתרי ודאי קושטא קאמרי ואף שמאה מכחישים אותם תרי כמאה ומאה כתרי ולא אזלינן בתר רוב דיעות ולכך אף שעידי צירוף מהני בדיני ממונות כשאין מי שיכחישם מ"מ כששניהם מכחישים כל מעשה הרי על כל מעשה יש שני עדים המכחישים ואין דבריו של א' במקום שנים דתרי ודאי קושטא קאמרי משא"כ לגבי דיינים דאזלינן בתר רוב דיעות היכא דשנים מזכין ושלשה מחייבין מחייבין אותו ולא אמרינן תרי כמאה דלאו משום נאמנות אתינן עלה כיון שמוחלקים בסברא אלא דגזירת הכתוב הוא לנטות אחר הרוב דיעות ואזלינן בתרייהו לדונו במיתה וממון לכך לא משגיחינן כלל בטעם המחייבין או המזכין בעיקרא דמלתא בענין החיוב או הפטור היכי דאיכא רובא שנוטים לזכות או לחייב את הנידון אזלינן בתרייהו ובזה מיושבים דברי הרב מוהריב"ל דמיירי התם בתשובה להדיא בנשים המכחישים זא"ז בענין העכו"ם המסל"ת דבעדות אשה אף נשים נאמנים ולכך יפה פסק דכיון דשתי נשים מסכימים דלא תנשא הוי כתרי ותרי דבפסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות כדאמרינן בפ' האשה שלום כ"מ שהאמינה תורה פסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות ולכך כיון דשתי נשים מכחישי' בשני ענינים את שתי הנשים האומרים שהעכו"ם מסל"ת ושניהם מסכימין דלא תנשא הוי כתרי ותרי וזו הסברא נכונה וקילורין לעיני' ודוק היטב ומעתה לא יפה עשה הרב בעל חלקת מחוקק בקונטרס עגונות שהעתיק דברי מוהריב"ל בסתם בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג דהוי תרי ותרי דנראה ברור דמוהריב"ל לא פסק כן אלא בעובדא דידיה דמיירי בנשים אבל בשני כיתי עדים כשרים המכחישים זא"ז בכה"ג לא הוי כתרי ותרי והשנים שאומרים שעכו"ם מסל"ת שמת פ' מהימני וא"י ב' אחרים להכחיש אותם מחמת ב' ענינים דבעדים כשרים לא אזלינן בתר רוב דיעות והוי כחד לגבי תרי ואין דבריו של א' במקום שנים וכ"ז ברור לפענ"ד:

ה ועיין באה"ע סי' קמ"ג ס"י. פירוש דשם נתבאר דמי שנותן גט לאשתו על תנאי שתתן לו מאתים זוז וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים שתשמש את אביו לא ביטל שני את הראשון ואין אחד מן הראשונים ואחד מהאחרוני' מצטרפין וכתב הב"ש שם אע"ג דבכל עדות דבר איסור מצטרפין לעדות שאני הכא דכל תנאי ותנאי אחר הוא ופשוט בעיני ואיני יודע מ"ש הרב רמ"א בח"מ סי' ל' ועיין בסי' קמ"ג ס"י מה ענין דינים דשם לדינים דכאן עכ"ל ודבריו אינם מובנים דכיון דחזינן דהיכא דאחד אומר שלוה מנה בניסן ואחד אומר שלוה מנה בתשרי אף דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי מ"מ כיון דלתרוייהו חייב לו מנה מצרפינן להו וה"נ אף שהתנאי דכל אחד תנאי אחר הוא מ"מ כיון דלאו אחד זמן קמסהדי ואיכא למימר דתרוייהו קושטא קאמרי א"כ לפי דברי השנים לא הי' הגט אלא בתנאי ויש לצרפם שלא יהיה גט אלא כשיתקיים תנאי אחד מהן וכן ראיתי למוהרי"ט בתשובתו בחלק אה"ע סי' ל"ח שהקשה קושיא זו והוכיח מזה דלדבר איסור אין מצטרפין ע"ש והנראה בזה דשאני התם כיון דלפי דברי העד הראשון שמעיד שהיה בגט תנאי אחד א"כ עדות השני שמעיד על תנאי אחר אין להאמינו דהא ע"א לא מהימן ולפני העד הראשון לא הוזכר תנאי האחר וא"כ לפי דברי עדותו של כל עד ועד צריך לקיים דוקא התנאי שלו וא"כ הוי כמכחישי' זא"ז ולא מצרפינן להו ואי דתצטרך לקיים שני התנאים הרי אתה מאמין לשניהם וחצי עדות הוא משא"כ בממון דלכל אחד ואחד אם הנתבע ישלם לו ממון יפטר ממנו א"כ הרי שניהם מעידים על דבר אחד ומצרפינן להו וזה נכון ודוק ולפ"ז אף בשטר על תנאי בכה"ג שיש שני עדים שמעידים כא' על תנאי אחר שהיה שכשיעשה כן הלוה יפטר מהחוב והלוה רוצה לקיים שני התנאים לא מצרפינן להעדים לפטור את הלוה מה"ט. כתוב בתשובת זכרון יוסף בחלק אה"ע ס"ז דהא דעידי כיעור מצטרפין אע"ג דכיעור דחזי האי לא חזי האי נראה דמיירי ששניהם העידו בבת אחת טרם שהכחישו אחד מהן א"כ בשותק' מתחילה ולבסוף צווחת ומכחישת' משא"כ בהכחישה כבר עד הראשון תו לא מצטרף עד השני אליו לאוסרה וכן נ"ל דבהלואה אחר הלואה נמי לא מצטרף עד השני להראשון אלא כשעדיין לא נשבע הנתבע על פיו להכחישו דהתם אע"פ שכבר הכחיש הנתבע את העד אינו נאמן מן התורה אלא בשבועה ולכך כ"ז שלא נשבע מצטרף השני עמו לחייב את הנתבע במנה ובהכי ובהכי מיירי בש"ע סי' ל' אבל בשכבר נשבע להכחיש את העד הראשון ונפטר ממנו שוב אין העד שבא אחריו ומעיד על הלואה אחרת מצטרף עמו לחייב את הנתבע מנה אלא נשבע גם נגדו ויפטר וכן נ"ל להורות עכ"ל ובסוף דבריו סיים וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ן הובא בהגהת רמ"א בסי' ל"ד ס"ס כ"ז והסמ"ע שם ס"ק ס"ז ואף שדעת מהרש"ל ביש"ש והביאו הש"ך שם שאפילו אחר שנשבע נגד שני עדים של שני בעלי דינים מצטרפין לפוסלו מ"מ הרי דעת הרמב"ן והרשב"א שהביא שם שאין מצטרפין עוד לפוסלו ומידי ספיקא לא יצאנו זהו תורף דבריו והנה מדבריו נראה שעיקר הוכחתו משיטת הרמב"ן והרשב"א שאין שני העדים מצטרפין לפוסלו והיינו משום דכיון דכבר נשבע להכחיש את העד כבר האמינתו התורה וזה ליתא כלל דא"כ אמאי אחר שנשבע אין העד ובע"ד מצטרפין לפוסלו והלא התם על דבר א' הן מעידין שנשבע לשקר ואמאי לא נצרפינהו ולפי דבריו צ"ל כיון שאין מעידין בבת אחת שהעד העיד מקודם והבע"ד אח"כ לא מצרפינן להו וזה הוא דבר שאין לו שחר דמ"מ הרי שניהם פוסלין אותו בעבור השבועה דהכופר במלוה לא נפסל אלא כשנשבע וא"כ שניהם מעידין על דבר אחד ואמאי לא מצרפינן להו ועוד דהרי הריב"ש בסי' של"ט הביא בשם הרשב"א דאף הנשבע נגד שני שותפים אינן יכולין לפוסלו אחר השבועה והרי התם הראיה וההגדה הם כאחת ואמאי לא מצרפינן להו א"ו דשאני התם דלא האמינתו התורה לחצאין דכיון שנשבע להכחיש הבעל דבר או העד כיון שהאמינתו התורה לענין ממון אינו נאמן שוב לפוסלו דאין מאמינין אותו לחצאין וכן מבואר שם להדיא טעם זה אבל הכא בעידי צירוף נהי שנשבע להכחיש את העד הראשון מ"מ הרי נתברר אח"כ ע"פ עדים שחייב לו ולא מהני שבועתו לפוטרו מן הממון כמבואר בסי' פ"ז סכ"ט דאף לאחר שנשבע להכחיש את העד אם בא אח"כ עוד ע"א חייב לשלם וה"נ וא"כ כיון שראייתו אינו כלום א"כ הרי מדברי מוהרש"ל והש"ך בסי' ל"ד דס"ל דשני עדים של שני בע"ד מצטרפים לפוסלו לאחר שנשבע נגדם מוכח להיפך ולא מצינו שום חולק עליהם בדבר זה מנ"ל להמציא דבר חדש אשר אין לו שום סמך וסעד בש"ס ופוס' ועוד דהא בפז"ב אמרינן דמהני עידי צירוף משום דמקשינן ראיה להגדה וכמו דא"צ הגדה בב"א ה"נ א"ל ראיה בב"א והרי כשלא הגידו בב"א ודאי מצטרפין אף שכבר נשבע להכחיש את העד כמבואר בסי' פ"ז סכ"ט והיא שיטת הרי"ף והרא"ש והלכה פסוקה הוא וכן מוכח להדיא בש"ס דכתובות דף כ"ו דמוקי התם מתני' דנפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא ע"א ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא ע"א ואמר ידענא ביה דכהן הוא ומסיק התם דמצטרפין העד בתרא להעד קמא אף דכבר נכחש העד קמא ע"פ שני עדים מ"מ מצרפינן ליה להעד בתרא וא"כ ה"נ בעידי צירוף לענין איסור היכא שהכחישו הבעל דבר או בד"מ לאחר שנשבע להכחיש את העד מ"מ כשאח"כ בא העד השני חוזר וניעור העדות של הראשון ומצרפינן להו בין לענין איסור בין להוציא ממון דמה"ת נחלק בין ראיה להגדה וזה ברור לדינא בלי שום פקפוק:

ו כשתבע ממנו שני מנין. וכתב הסמ"ע בשם הב"י דאם ההודאה היה קודם להלוא' א"צ לתבוע שניהם דאין זה הכחשה דאיכא למימר דאמאי שרצה להלו' לו הודה לו קודם הלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום עד זמן שאמר השני ודייק כן מלשון הרא"ש והנ"י ומה מאוד תמיהני בזה הא הטע' דעידי צירוף מהני הוא משום דודאי א' מהן אומר אמת ואף דלא מסייעי אהדדי מ"מ מסתמא אין שני עדים משקרים יחד א"כ בכה"ג כשהתובע אינו תובע אלא מנה אחת ומביא שני עדים בפני אחד הודה ובפני השני בזמן אחר אח"כ הלוה לו א"כ ע"כ אף לפי דברי התובע אם באנו להשוות דברי שני העדים צ"ל שהודה בפני הראשון מה שרצה להלוות אח"כ א"כ הרי היה אמנה ביניהם שהאמין לו להמלוה שלא יתבענו בחנם א"כ הרי העד הראשון כמאן דליתא דמי דהא אף בשטר כשבאו עידי השטר ואמרי שאמנה היו דברינו ובשעה שחתמנו לא ידענו ואח"כ נתברר לנו אף בנ"י יוצא ממ"א נאמנים לבטל את השטר כמבואר בסי' מ"ו סל"ז ואף שהעדים אינם יודעים דאפשר שבאמת הלוה לו אח"כ מכל מקום השטר ועדותן שבשטר בטל ואם כן ה"נ כיון שלפי דברי התובע העד הראשון כמאן דליתא דמי שהרי אמנה היתה בינו לבין הלוה א"כ היכי מהימנינן לעד השני שהלוה לו אח"כ דדילמא משקר וע"א אינו נאמן להוציא ממון וליכא למימר דמהימנינן להמלוה במיגו דאי בעי היה תובע שני המנים דהוה מהימן לגבות מנה אחת עכ"פ זה ליתא דא"כ אף בהלואה אחר הלואה והתובע אינו תובע אלא מנה אחת נמי להימן התובע במיגו א"ו הא דא"נ משום דהוי מיגו להוציא וא"כ בהודאה קודם הלואה נמי נימא הכי ואפשר לומר דהב"י ס"ל דדוקא בהלואה אחר הלואה והתובע אינו תובע אלא מנה אחד כיון דלפי דברי התובע ע"א מהן משקר בודאי לכן לא מהימנינן להתובע במיגו דהוי מיגו להוציא משא"כ בהודאה קודם הלואה כיון שיש לכוין דברי שני העדים דאף ההודאה אמת הוא אלא שאמנה היתה בינו לבינו א"כ עדות מעליא הוא כיון שהאמת שהלוה הודה בפניו שחייב לו אלא שהמלוה מבטל דברי העד במה שאומר שאמנה היתה הודאתו לכך מהימנינן ליה במיגו ולא הוי מיגו להוציא דשני העדים חשובים כשטר ובשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא וכן מצינו בפוחת שטרו בסי' פ"ד ס"ד דכשאומר שהעדים משקרים השטר בטל דהוי מיגו להוציא אבל כשתובע אומר אמנה היתה ביני לבינו השטר קיים ואמרינן ביה מיגו להוציא כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק י"א ע"ש ודוק. אך מ"מ קשה דהיכי מדמה עדים לשטר דדוקא בשטר אמרינן מיגו להוציא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כמ"ש האחרונים משא"כ בעדים וכ"כ הש"ך בסי' פ"ב ס"ק כ"ט ומה מאוד תמיהני על רבינו הגדול הרב ב"י שהוציא דין חדש כזה מדקדוק קלוש שבהרא"ש והנ"י אשר אין זכר לו בדבריהם כלל ומצאתי ראיה ברורה לדברי מדברי הר"ן בחידושיו פז"ב שכתב וכן נמי אם תבעו בע"ד שמתחלה היה חייב לו מאתי' אלא שנפרע ממנו מנה והביא עדים זה אמר הלוהו מנה וזה אמר מאתים אמרינן כיון שנפרע ממנו מנה ע"פ הודאתו א"כ כבר נסתלק עדות הע"א שאמר שההלואה היה מנה וזה שאמר מאתים אין סומכין על עדותו שהרי יחיד הוא וכן נמי בעדים שאין מכחישין זא"ז אלא שכ"א מעיד על מנה בזמנו כשאומר שהיה חייב לו מאתים ונפרע ממנו מנה אין לו כלום שהרי אין לנו לחייב אותו אלא מנה מתוך עדות שני המנים וע"פ הודאתו שנפרע מנה אומרים שנפרע מן הכל זו היא שיטת הרמב"ן שכתב ה' דוד ז"ל משמו עכ"ל והנה ע"כ הר"ן מיירי שהנתבע אומר לא לויתי דאל"כ אף שאין התובע מודה פטור הנתבע ואפ"ה לא מצרפינן שני העדים ביחד האומרים שלוה מפני הודאת התובע שנפרע המנה ומתבטל הע"א לפי דבריו ולא מהימנינן ליה במיגו שלא הודה שנפרע מנה והי' גובה מנה עכ"פ דהא הלוה אומר לא לויתי א"ו כיון דלפי דבריו נתבטל הע"א לא מצרפינן להו א"כ ה"נ בהלואה אחר הודאה כיון דע"כ צ"ל שהודה לו במנה קודם שלוה ממנו ואמנה היתה בינו לבין המלוה א"כ עד ההודאה לאו כלום הוא ואמרינן שעד ההלואה משקר ולא לוה ממנו כלום אח"כ לכן נראה עיקר לדינא דבהלואה אחר ההודאה בעינן דוקא שהתובע יתבע ב' המני' ובפרט שהב"י כתב דמדברי הטור נראה דאף בהודאה אחר הלואה בעינן שיתבע שני המנים ואף שאין דבריו מוכרחים מ"מ בהודאה אחר הלואה העיקר כמ"ש וברור שוב ראיתי בהגהות הט"ז בשם מוהרש"ק שכתב שהרב ב"י חזר מזה בכ"מ דבעינן דוקא שיתבע שני המנים והוא העיקר והוא בכ"מ פ"ד מה"ע ד"ג ע"ש:

ז הא ודאי חד מנייהו שקרן. הסמ"ע הביא דברי הב"י בשם מוהרי"ק ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן ע"כ ומה שמפרש הסמ"ע בזה כבר השיג עליו הש"ך ופירש הוא ז"ל דמיירי שהראשון אומר אברר דברי שבעל מום הוא והשני מכחיש אותו עד שאמר בעל מום הוא נאמן הראשון דהרי הוא אומר פשוט בגדיך ואראה לך המום וכן הוא להדיא בגמרא קידושין דף ס"ו ע"ב ע"ש והש"ך השיג ע"ז כי לא נאמר דין זה אלא לענין איסור דע"א נאמן באיסורין אלא כיון שאחר מכחישו אינו נאמן והלכך בדבר שיכול להתברר אמרינן דנאמן להחמיר בדבר איסור אבל בממון אינו נאמן והגאון בתומים כתב שאינו מבין דברים אלו דבשלמא אי הוה אמרינן דבשביל הך סברא דיכול להתברר יהיה אותו עד נאמן כתרי צדקו דבריו דלא דמי איסור לממון אבל בממון לענין חיוב שבועה בדבר שיכול להתברר מה"ת נחלק בין איסור לממון דכמו דע"א נאמן באיסורין ה"נ נאמן בממון לענין שבועה ולכך אם ע"א אומר גדול הוא ומעשיו קיימי' וע"א מכחישו והראשון אומר הנח אותך לבדוק ויראו בך סימנים הע"א זוקק לשבועה עכ"ל והנה באמת מדברי הש"ך נראה שהרגיש בזה ולכך כתב לחלק דשאני לענין איסור דהחמירו בזה משא"כ לענין ממון דלא שייך חומרא וקולא אך מ"מ דברי התומים נכונים בזה דמה"ת לחלק בזה דהא בש"ס דקידושין מוכח להדיא דנאמן מדינא ולא מחמת חומרא דהא אף מדאורייתא נאמן דהא התם בש"ס יליף ק"ו מזה וגדולה מזו נ"ל דאף בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז בדבר שיכול להתברר נאמנים אותו הכת שאומרי' שבעל מום הוא או שגדול הוא ורוצים לברר דבריהם וראיה ברורה לזה מש"ס דכתובות דף כ"ב ע"ב דמוקי רב אשי התם הא דאמר ר"י בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ואם נשאת לא' תצא ובשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא ופריך התם מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומוקי לה רב אשי באומרים עכשיו מת עכשיו נתגרשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי לן גיטא וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והטור וש"ע באה"ע סי' קנ"ב דהולד ממזר ודאי אלמא אף בנשאת לאחד מעידיה דלא תצא במיתה מ"מ בגירושין תצא והולד ממזר ודאי משום דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי לן גיטך וא"כ ה"נ לענין בעל מום וכן לענין אם העדים אומרים שגדול הוא ויש לו סימנים אמרינן נמי אם איתא שאין לך מום או סימני גדלות הפשט בגדיך ונראה וכן פירש"י בקידושין שלח ואחוי אם אינך בעל מום פשוט בגדיך ונראה וע"ש והוא דומיא דאחוי לן גיטך דכתובות וא"כ כיון דחזינן דבשביל סברא זו תצא והולד ממזר ודאי מה"ת נאמר דלא מהני לענין ממון וזה ראי' ברורה למוהרי"ק והב"י גם במה דאודי הרב בתומים להש"ך דאינו נאמן כתרי לענין ממון בשביל סברא זו דשלח ואחוי יש לדון בה טובא לפי מ"ש הריב"ש בתשובה סימן קנ"ה בפשט דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום וחליצה דס"ל דבמלתא דעבידא לגלויי לאלתר ע"א נאמן אף לענין ממון ולכך כתב הרמב"ם דאפי' עבד או שפחה וקרוב ואשה נאמנין לומר זהו פ' אחי פ' וזו יבמתו וחולצין על פיהם וכן בשאר עדות של תורה בין לעדות ממון בין לאיסור שזהו דבר העשוי להגלות וכו' והיינו משום שזהו דבר שיכול לחקור מיד ולכך נאמנים נשים לבדוק סימני נערות וכן בשטרי פרסאי מקרינן לשני נכרים זה שלא בפני זה ומגבינן ביה מבני חרי מפני שהוא דבר העשוי להגלות מיד כי רבים מכירים הלשון ההוא ע"ש שהאריך בזה וא"כ ה"נ לענין מומי עבד וכן לענין סימנים אם ע"א מעיד שיש לו סימני גדלות ומכירתו מכירה והוא מכחישו ומסייע לו ע"א הראשון נאמן מדאורייתא אף לענין ממון דאין לך מילתא דעבידא לגלויי יותר מזה דהא יש ביד הבעל דבר לפשוט בגדיו ולהראות שאין לו סימני גדלות כלל וא"כ כיון שיכול להתברר מיד נאמן מדאורייתא ואין הבע"ד וע"א יכולין להכחישו וליכא לאקשוי מההוא דלקמן סי' מ"ט ס"ב דאפילו אשה וקרוב נאמנים לומר שכך הוא שם הלוה והמלוה ונלמד מחליצה כמ"ש הנ"י ס"פ ג"פ בשם הריטב"א ואפ"ה נאמן הצורבא מרבנן לומר שהקרוב והאשה הטעו אותו ונאמן להכחישם דשאני התם דהרי כבר כתב הריב"ש בסי' קפ"ב לפרש דברי הרי"ף בפ' החולץ דודאי לענין דיני ממונות אינו נאמן קרוב ואשה לומר דזהו אחי פ' בשעת מעשה דמשנה שלימה שנינו האומר זה אחי א"נ אלא כיון דהאשה וקרוב מעידין קודם מעשה בשעה שאין לפנינו שום מערער מהימנינן להו והוחזק על פיהם וא"כ לכך מהני כשהצורבא מרבנן מכחישם דהא אף מתחלה לא הוי מהימני אלא בשביל שאין שום מערער אבל לענין בדיקת הנשים בסימני נערות כתב הריב"ש שם דמהימנינן להו אף בשעת מעשה הן לענין עדות ממון הן למכות ולעונשין משום דאיכא חזקה דרבא דמסתמא הביאו סימנים כשהגיעו לפרקן ע"ש וא"כ ה"נ לא מבעיא כשע"א מעיד שיש לו סימני גדלות לאחר י"ב שנים דודאי מהימנינן ליה משום מילתא דעבידא לגלויי וחזקה דרבא דהא התם אפי' אשה אחת מהימנא כמבואר באה"ע סי' קנ"ה אך אף לענין מומי עבד י"ל דע"א מהימן דזה עדיף טפי מהכרת שם הלוה והמלוה דבשעת עדות ליכא אחר שיכחישו וכן בחליצה לכך לא הוי מילתא דעביד' לגלויי כל כך מה שא"כ הכא שהבע"ד מכחישו שאין לו מום בכה"ג ודאי נאמן מן התורה שהרי הבע"ד מסתמא יכחישו מיד ונאמן אף בשעת מעשה ולכך מהימנינן נמי בשטרא פרסאה שני עכו"ם מסל"ת אף בשעת מעשה משום דודאי הנתבע והב"ד יחקרו אחריהם מיד ומרתתי לשקר ובודאי לא עדיפי שני עכו"ם מסל"ת יותר מע"א כשר וכדאיתא באה"ע סי' י"ז סל"ז וכן איתא בש"ס דבכורות דף ל"ו ע"ב דהיכא דיש תובע מרתת לשקר טפי ע"ש ואין להקשות לפ"ז למה אמרינן במס' קדושין הטעם דשלח ואחוי וכן בכתובות אחוי לן גיטך ת"ל כיון דיכול לברר מיד מהימני משום מילתא דעבידא לגלויי י"ל דבאמת זה הוא ג"כ כוונת הש"ס דאיכא תרתי למעליותא חדא דמילתא דעבידא לגלויי מיד הוא כיון דהבע"ד יכול להכחישו ולברר דבריו תיכף וגם מדלא מברר דבריו תיכף מסתמא משקר ואידי ואידי חד טעמא הוא והש"ס חדא מנייהו נקט והדבר צריך תלמוד:

ה מחזיקים בפרוע ממנה והנה לכאורה נראה דהתובע צריך לישבע על המותר מדין פוגם שטרו דחייב שבועה אף בפוגם שטרו בעדים כדאיתא בסי' פ"ד ס"א והיינו משום דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלידוק וה"נ כיון דיש עדים דפרע מקצתו והלוה טוען שפרע כולו נהי דהוחזק המלוה כפרן במה שתבע הכל מ"מ י"ל דבאמת ידע שקיבל מנה ורצה לשקר מ"מ באידך מנה לא דק וסובר שהאמת שלא נפרע ורמינן עליו שבועה כי היכי דלידוק ולא ישבע לשקר אך די"ל כיון דהוחזק כפרן במה שתבע כל השטר ע"פ עדים א"כ נעשה חשוד על השבועה כמו כופר בפקדון דלא שייך כאן אשתמוטי כיון שהוא רוצה ליקח ממון בשקר וגם לא שייך הכא לומר שתובע משום ספק מלוה ישנה כיון שהוחזק כפרן בעדים כמו כופר בפקדון דפסול לעדות ולא תלינן בספק מלוה ישנה אך לפ"ז לשיטת הרמב"ם והובא בסי' פ"ב דאם היה המלוה חשוד נשבע הלוה היסת ונפטר א"כ ה"נ כיון דצריך המלוה שבועה מדין פוגם שטרו והוא חשוד כל השטר בטל וא"כ קשה למה סתמו הבעה"ת והט"ו בזה כיון דתליא בפלוגתא דרבוותא אך י"ל דמיירי הכא שהלוה לא טען שפרע רק מנה אחת וא"כ לא מחייב התובע שבועה כלל ומ"ש הסמ"ע דדמיא לדלעיל ס"ב דבעינן שיתבע שני המנים י"ל דשאני הכא שהנתבע נאמן במיגו דאי בעי היה טוען שפרע שני המנים משא"כ לעיל בס"ב הוי מיגו להוציא וכ"כ התומים ונכון הוא אך מ"מ מלשון הטור ומחבר משמע שהלוה טוען שפרע כל השטר וצ"ע ועיין מ"מ בסי' ל"ד סק"ד:

ט אבל אחרים ששמעו הענין. דעת הסמ"ע דאף ששמעו חקירות שני עדים יחד חשיב נמי עד מפי עד והט"ז חולק דדוקא אם שמעו חקירות ע"א לא מהני אבל חקירות שני עדים בב"ד אחד מהני ולא חשיב עמפ"ע וכן הסכים בתומים וכן עיקר ונראה דה"ה אם שמעו חקירות ע"א בב"ד נמי מהני לענין שבועה דע"א לענין שבועה חשיב כמו שנים לממון דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה אלא דהכא לענין ממון לא מהני מה ששמעו שהעיד כל אחד בב"ד אחר להצטרף שיהיו נחשבים כשני עדים שנגבה העדות בב"ד והוי כעמפ"ע ובתומים משמע להיפך ולא ידעתי למה:

י שכל אחד לא העיד רק על קצת הסימנים אפילו וכו'. כן הוא בש"ס פז"ב ופחז"ה דע"א אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכרסה לזה לא צריך קרא דחצי דבר וחצי עדות הוא אלא אף אם שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה לא מהני דכתיב יקום דבר ולא חצי דבר ולכאורה יש להקשות לפי מ"ש לעיל בשם הריב"ש דאף ע"א נאמן לענין בדיקת השערות משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא וא"כ היכי שייך לומר חצי עדות הוא דהא אף ע"א נאמן בזה ונ"ל דהכא מיירי שהעדים העידו שראו בה השערות בזמן מוקדם ולעת עתה אין לה שערות שנשרו וא"כ בכה"ג צריך שני עדים דוקא דהא לא עביד לגלויי וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם בספ"ד מה' עדות שכתב וכן אם העיד זה אני ראיתי שערה אחת בצד ימינו של זה וז"א אני ראיתי שערה אחת בצד שמאלו של זה באותו היום אין מצטרפין דברי שניהם כדי שנאמר הרי העידו שניהם שהיה זה גדול ביום פ' וכו' הרי דמיירי שהעידו על זמן מוקדם ובאמת נ"ל דבגוונא שמעידין שבדקו השערות עכשיו אף שאחד מעיד על שערה אחת והשני על השערה השנית נמי מועיל ולא הוי חצי דבר דעד כאן לא גלי קרא דבעינן דבר שלם אלא היכא דהאמינה התורה מתורת עדות לכך בעינן דבר שלם דכתיב יקום דבר ולא חצי דבר משא"כ היכא דהאמינה התורה ע"א ואשה וקרוב והוא משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אין חילוק בין דבר שלם או חצי דבר ולפ"ז מיושב הא דלא כתב הרמב"ם בפ"ב מה"א והט"ו באה"ע סי' קנ"ה לענין בדיקת השערות דהאשה שבודקת השערות צריכה דוקא שתראה שתי השערות אבל אם לא ראתה רק שערה אחת וחברתה שערה אחרת לא מצטרפי דהא שם מקור דינים אלו א"ו כיון דהתם מיירי שבודקים בשעת מעשה ולכך אף אשה מהימנא משום מילתא דעבידא לגלויי אין חילוק בין דבר שלם לחצי דבר משא"כ בגוונא דבעינן עדים כשרים גלי קרא יקום דבר ולא חצי דבר כנ"ל ודוק:

יא לא העידה אלא על חצי דבר. כן הוא בש"ס פחז"ה והקשו התוס' שם דא"כ אמאי מהני בעידי חזקה אם העידו כל אחת על שנה אחת ותי' דשא"ה דלא יכולין העדים לראות יותר ממה שראו משא"כ הכא דיכולין לראות שתי השערות והרי"ף תי' שם דשא"ה דעדות כת ראשונה מועלת אף בלא השנית לשלם הפירות להמערער ולכך הוי עדותן דבר שלם משא"כ הכא דכת אחת לא מהני למידי ותי' זה תפס הטור באה"ע סי' קמ"ב בשם הרמ"ה ובש"ע שם סי"א וכמ"ש הט"ז והב"ש שם ע"ש ויש להקשות ממ"ש הטור בסי' ק"מ ובש"ע סי"ב גבי חזקת הבתים דמהני עדות השוכרי' שאומרי' אנחנו דרכו בו ג' שנים יום ולילה ושכרכו אותה מן המחזיק ומבואר שם דאף היכא שיש לכל שנה כת אחרת נמי מהני ומצטרפי' יחד וא"כ לשיטת הרי"ף הדרא קושיא לדוכתה דהוי חצי דבר וליכא למימר דהוי דבר שלם שיצטרך לשלם שכירות להמערער דמאי עדות הוא זה הא בלא"ה הבית של המערער אלא שהוא מודה שהוא חייב לו שכירות ומה עדות הוא זה שיהא דבר שלם הלא מתחייב בהודאתו ובמקיימי דבר דיבר הכתוב ולא בעושי הדבר ואפשר דהטור אזיל הכא והכא לחומרא דבאה"ע לענין גיטין חשש לסברת הרי"ף והכא לענין חזקה חשש לסברת התוס' והוי חזקה ואין מוציאין מיד המוחזק אך אכתי קשה על מ"ש הרב רמ"א לקמן בסי' ר"ה ס"ה בהגה דאם כתבו המודעא במכירה ולא ידעו העדים באונסו ואח"כ הביא ראיה דאונס היה המכירה בטילה וכ"כ הרב ב"י שם ואמאי מצטרפי הני שתי כיתי עדים והלא עידי מודעא לבד לא מהני כלל וכן עידי האונס לא מהני לבד דתלוהו וזבין זביני' זבינא וא"כ הוי חצי דבר ואין לומר דעידי האונס לבד מהני סהדותייהו לפוסלו לעדות דחמסן פסול לעדות כמבואר בסימן ל"ד ולכך מצטרפי נמי עידי המודע' כדאמרינן במרובה דף ע' דמצטרפי עידי קדושין ועידי ביאה אף דעידי ביאה צריכי לעידי קדושין מ"מ כיון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה דבר קרינן בהו ע"ש זה ליתא דהא בסי' ר"ה מיירי באמר רוצה אני ובס"פ הכונס דף ס"ב ע"א משמע להדיא דהיכא דאמר רוצה אני וזבין זביניה זבינא ולא מיפסל כלל לעדות אף מדרבנן וכן מוכח מדברי התוס' והרא"ש שם דבאומר רוצה אני אף מדרבנן לא מיפסל וכ"כ הב"ח בסי' ל"ד ובש"ג פז"ב דף רס"א ע"ב וא"כ עידי האונס לבדם לא מהני למידי והוי חצי דבר אך מדברי הה"מ פ"א מה' גזילה דין ט' משמע דאף באומר רוצה אני עובר בלאו וניחא אך להפוסקים דס"ל דלא מיפסל הקושיא במ"ע ודוחק לומר דהב"י והרב רמ"א חוששים לסברת התוס' דלא הוי חצי דבר בכה"ג ולכך מוקמינן הקרקע בחזקת מ"ק דא"כ הדרא קושיא הראשונה לדוכתה דאמאי לענין חזקה מספיקא מוקמינן לה בחזקת המוחזק בה עכשיו וע' במ"ל פ"ז מה' שכירות ע"ש וצ"ע:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה