אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

כט

כח

א אחר שהעיד העד בב"ד. הרמב"ם והטור כתבו אחר אחר שנחקר העד בב"ד וכתב הב"י שכן הוא בתוספתא שקודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו אך כיון דקי"ל דבד"מ לא בעינן דו"ח לכך אף אחר שהעיד בב"ד לבד א"י לחזור בו וכ"כ הסמ"ע והתומים תמה ע"ז דלמה לא זכרו שיטת התוס' דא"י לחזור אף במקום דבעי דו"ח ובתוך דרישה וחקירה דבסנהד' דף מ"א ע"ב ובפסחים דף י"א הקשו על הא דילפינן בפ' בן סורר דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דמקיימינן דברי העדים בא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' בחודש ואמרינן דטעו בעיבורא דירחא ולא אמרינן הני עדים מכחשי אהדדי ומאי קושיא דילמא משום דכיונו לימי השבת מוכח שטעו ותי' דאי לאו דאזלינן בתר רובא א"כ כשא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' מכחשי אהדדי וכי הדרי ומכווני ליום השבת ה"ל חוזרין ומגידין עכ"ל וכן בפסחים דף י"ב ד"ה באיזה יום הקשו דלמה צורך לשאול לעדים באיזה יום מהשבת הא אפי' לא מכווני ביום השבת כיון שכבר אמרו יום החודש ה"ל חוז"מ ע"ש ואי אמרינן דבתוך דו"ח יכולין לחזור בהן אין מקום לכל דבריהם דהא איזה יום בשבת ואיזה יום בחודש הוא משבע חקירות וכל זמן שלא נשלמו יכולין לחזור בהן א"ו דהתוס' לא ס"ל כשיטת הרמב"ם והטור והניח בצ"ע ואני אומר דאשתמיטתיה דברי התוס' פאד"מ דף ל"ב ע"ב ד"ה היכי אמר להו שהתוס' שם הביאו הך דהתוספתא בפשיטות דקודם שנחקרה. עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו ע"ש. ומה שהקשה מדברי התוס' בסנהד' ודפסחים נ"ל דלק"מ דבאמת התוס' ס"ל דאף קודם גמר דו"ח אינו חוזר ומגיד ומ"מ קודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו והוא משום כיון שעדיין לא נגמרו החקירות א"כ כשחוזרין בהן ואומרי' שגוף המעשה לא היה ושקר אמרו מתחלה א"כ ממילא בצרי להו מהחקירות שאח"כ דכיון שאומרים שגוף המעשה הוא שקר אף דלא מהימני לחזור בהן מעדותן שהגידו בתחלה מ"מ הוי כאומרים שא"י מהחקירות שאח"כ דבכלל מאתים מנה והוי כאומרים שא"י באיזה שעה ובאיזה מקום והעדות בטל ממילא אבל היכא שאינו חוזר בו מגוף המעשה רק שמתחלה אמר בג' לחודש בזה כתבו התו' שפיר דא"י לחזור בו אף קודם שנגמרו החקירות דאינו חוז"מ דהא אכתי יכולין לגמור החקירות באיזה שעה ומקום היה וז"ב ונכון בדברי התו' שלא יסתרו דבריהם אהדדי אך לפ"ז צ"ע לדינא דאם קודם שנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו ואח"כ אחר כ"ד חזרו ואמרו שהעדות הראשונה אמת והגידו כל החקירות אי נאמנין כיון דלפי שיטת התו' אף קודם דו"ח שייך אינו חוז"מ אלא דכשאמרו מבודין היינו יכולין לחזור משום דהעדות ממילא בטל דבציר להו מהחקירות שאח"כ וא"כ כי חזרו אח"כ לדבריהם הראשונים והגידו כל החקירות שוב נאמנים וליכא למימר דכיון שאמרו מבודין היינו ה"ל כאומרים על החקירות שאח"כ א"י ושוב אין נאמנים לחזור ולהגיד יתר החקירות זה ליתא כיון דעל מה שאמרו מבודין היינו על גוף המעשה לא מהימני דאינו חוז"מ אלא שהעדות ממילא בטל כיון שאינם יודעים על יתר החקירות א"כ אין לך אמתלא גדולה מזו דהוצרכו לשקר על גוף המעשה ועל גוף המעשה לא מהימני והיכא דאיכא אמתלא יכולין לחזור בהן מאין אנו יודעים ליודעים אנו כמ"ש הרב בהגה אך מ"מ אכתי יש לדון בזה לפי מ"ש בסי' ל"ד סק"ו דהיכא שהעד חוזר ומגיד אף שא"כ מ"מ פסול הוא לעדות אחרת אח"כ כיון ששיקר באחד מן העדיות וע"ש וא"כ הכא כיון שאומר מתחילה מבודין היינו אף שאינו חוזר ומגיד מגוף

המעשה מ"מ נפסל שוב לעדות אחרת ושוב אינו נאמן לגמור החקירות כיון דעד פסול הוא וממילא בצרי להו מהחקירות שאח"כ והעדות בטל ובאמת בזה יש לתרץ קושית התוס' בפסחים שהבאתי במה שהקשו דלמה צורך לשאול לעדים באיזה יום מהשבת הא אפי' לא יהיו מכוונים ליום השבת כיון שכבר אמרו באיזה יום לחודש ה"ל חוז"מ ולפמ"ש ניחא דאי לא מכווני ליום השבת א"כ יפסלו לעדות ושוב לא יגמרו כל החקירות וכל העדות בטל וצ"ע. אך כ"ז לשיטת התוס' אך מדברי הריב"ש סי' רס"ו מוכח דלא ס"ל כשיטת התוס' שכתב שם בד"מ היכא שהוא דין מרומה דבעי לכתחלה דו"ח אף שאם לא עשו דו"ח ואף שאמרו א"י באחד מן החקירות אין עדותן בטילה מ"מ כיון שצריך דו"ח מן הדין ולא נעשית העדות לא נגמרה ויכול לחזור בו כדגרסינן בירושלמי העדים שהעידו וכו' קודם שנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו יכולין לחזור בו ע"ש באריכות הרי דהריב"ש ס"ל דלא כשיטת התו' דאף דלא נתבטלה העדות כשאומר איני יודע מ"מ קודם שנגמר החקירות כיון שעדיין לא נגמר העדות יכול לחזור בו וגדולה מזו כתב בתשו' מ"ב סי' ק"ו דאפילו בד"מ שא"צ דו"ח כ"ז שלא נגמר עדותן וצריכין אנו עוד לדברי העד כגון לפרש איזה מבנותיו קידש יכול לחזור בו דכ"ז שלא נגמר עדותו הוי כתוך כ"ד ע"ש אלא דק"ל דמנ"ל כן דמדברי הירוש' אין ראיה כמ"ש לשיטת התוס' וצ"ע:

ב א"י לחזור בו. ויש להסתפק בשני כיתי עדי' המכחישי' זא"ז כגון שנים אומרים לוה או פרע ושנים מכחישים וכת אחת חזרה מדברי' אי אמרינן נמי בזה דאין חוזרין ומגידין והוי תרי ותרי או דילמא כיון דשנים מכחישים אותם בכה"ג יכולין לחזור מדבריהן הראשונים ולכאורה משמע כן בסוגיא דכתובות דף כ' ע"א גבי שנים חתומים על השטר ונ"י יוצא ממקום אחר ובאו שנים אחרים ואמרו פסולי עדות היו א"נ ופרכינן התם ומגבינן בי' כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ומשני רב ששת דאין מכחישין את העדים אלא בפניהם ופריך ליה ר"נ אלו הוי קמן ומכחישין להו הוי הכחשה השתא דליתנייהו קמן דאלו הוי קמן הוי מודה להו מהימני משמע דאילו הוי קמן ומודה להו הוי הודאה מעלייתא ולא הוי תרי ותרי ואף שאם ת"ל דהש"ס מכח כ"ש פריך דעדיף הכחשה שלא בפניו מבפניו מ"מ יש להוכיח לכאורה כן מדברי התוס' שם שהקשו על מאי דמשני התם ר"נ דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' והקשו התוס' דאמאי לא מגבינן בי' כבשטרא מעליא כיון דאין מכחישים אותם שלא לוה רק דפסולי עדות היו א"כ הוי כשני כיתי עדי' המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה דמוקמינן כל כת אחזקה ותירצו בשם רשב"א דהכא לא מוקמינן להו אחזקה משום דאילו הוי קמן דילמא הוי מודי הרי להדיא דאלו הוי מודי הוי מהימני ולא הוי חוזרים ומגידים אך יש להקשו' לפי מ"ש בסי' מ"ו סל"ז בביאור דברי התוס' שם ד"ה ואם כת"י והר"ן שם דהא דחשבינן להו תרי ותרי כשאומרים פסולי עדות היו דהיינו קרובים ונתרחקו באמת העדים האחרונים נאמנים על הראשונים שהם קרובים דאגופא דסהדי קמסהדי אלא כיון דמעידין שעתה נתרחקו נאמנים הראשונים להכחישן עכשיו ולומר שהיו כשרים מתחלתן ולכך הוי תרי ותרי וע"ש שהארכתי בזה ולפ"ז מתרץ הרשב"א שפיר כיון דבאמת האחרונים נאמנים על הראשונים שבעת החתימ' פסולים היו דאגופא דסהדי קמסהדי אלא דחשבינן לעדים שבשטר כאלו מעידין עכשיו בעת כשרותן שבעת שחתמו כשרים הוי והוי תרי ותרי לכך אם היו העדים שבשטר עכשיו לפנינו ומודים שבעת החתימה פסולי' היו א"כ בודאי השטר פסול כיון שאין מכחישי' לאחרים והאחרים אגופייהו מסהדי שבשעה שחתמו פסולים היו ולכך אף בליתנייהו קמן הוי ספק מעליא דילמא אילו הוי קמן הוי מודי וזה נכון ודוק. אמנם בדברי הריב"ש מבואר להדיא דאף בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז לא מהני חזרה דהנה בסי' רס"ו האריך לפלפל שם בדבר מה שהזימו עדים את ע"א שלא בפניו וכתב וז"ל וכ"ת העדים המזימין את בונפיל לא העידוהו בפניו והזמה שלא בפניו נהי דהזמה לא הוי מ"מ הכחשה מיהא הוי וכיון דלא הוי אלא הכחשה איכא למימר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שהרי בונפיל קרימוד וחבירו וידאל אברם דיבוראין מעידין שהיו שניהם בארלדי וראו הקדושין את"ל שוידאל אברם דיבוראין אין ממש בחזרתו ואלו האחרי' מעידי' שהיה בונפיל בפרפינאן וה"ל תרי ותרי וה"ל כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה וכו' ע"ש שהאריך בזה והרי התם וידאל אברם חזר בו ואמר ששקר העיד מקודם אלא שהריב"ש שם האריך בזה דלא מהימן דה"ל חוזר ומגיד ע"ש ואפ"ה אף שיש שני עדים המכחישים אותם מחשיב ליה הריב"ש בצירוף חבירו כשני כיתי עדים המכחישים זא"ז אך מ"מ נלפענ"ד דע"כ לא ס"ל להריב"ש דאף דיש שני עדי' המכחישים אותו אינו חוזר ומגיד דהיינו דוקא היכא שהעדים שחזרו בהן אומרי' ששקר דיברו מתחילה לכך לא מהימנינן להו שאין אדם משים את עצמו רשע אפי' שעה אחת ואף מיגו לא מהני בזה כמבואר בסי' מ"ו סל"ז ולכך אף ששני עדים מכחישים אותם מ"מ מאי חזית למסמך אהני סמוך אהני ולא מפקינן אותם מחזקת כשרו' אף שעה אחת וכמו שהוכחתי בסי' ל"א סק"ב דשני כיתי עדים המכחישים זא"ז אף שאח"כ נעשית כת אחת גזלני' לא אמרינן הוכיח סופם על תחלת' למיפסלינהו למפרע ולכך ה"נ אנרינן דהשתא משקרי ואינם חוזרי' ומגידי' לשוייה נפשייהו רשיעי מעיקרא אבל היכא שכת אחת חוזרים בהם ואומרים מוטעים היינו נאמנים לחזור בהן כיון דחזינן דהיכא שמוכח שהעדים טועים כגון שהביא הבע"ד חוב לנפשיה חוזרים ומגידים כמבואר בפ' אלו מציאות ובש"ע כאן אם כן כ"ש הכא כיון שיש שני עדים המכחישים אותם אין לך ראיה גדולה מזו שטעו בתחלה משום דמסתמא אין שני עדים אומרים שקר ומהימנינן לכת זו שחוזרים בהם שטעו מתחלה ובאמת דמן הסברא נראה לומר דאף אנוסים היינו מחמת נפשות או פסולים מחמת קורבה נאמנים לומר עידי השטר כשעדים אחרים מעידים עליהם כן כיון דבזה לא משוי נפשייהו רשיעי ולכך מהימני באין כ"י יוצאה ממ"א וא"כ אף בנ"י יוצאה ממ"א יש להאמינ' כשעדי' אחרים מעידי' עליהם כן כיון דודאי האמת הוא כן ובזה הוי אתי שפיר דברי הרשב"א שבתוס' כתובות בפשיטות. אך מ"מ יש לפקפק קצת בזה די"ל דבכ"י יוצא ממ"א הוי כאמרי מתחלה בפירוש שלא היו אנוסים ופסולים ולא מהימני לחזור ולהגיד אבל היכא דאין כ"י יוצא ממ"א לא מיחשב קיום כלל כמ"ש התוס' בכתובות דף י"ח ע"ב ד"ה הרי אלו וד"ה אין אלו ע"ש אבל כשאומרי' דמה שהגידו בתחלה מוטעים היו הדעת נותנת דנאמנים כשעדים אחרים מכחישים אותם בעיקר הענין כנ"ל עיקר:

ג וי"א דיכול להוסיף. כ"כ הטור בשם הרא"ש וי"ל דמדברי הרא"ש בפ' האשה שנפלו מוכח איפכא גבי שטר מברחת דפרש"י דהיינו שהודיעה לעדי' שאין מתנתה מתנה אלא כדי להבריח ולא תזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש והקשה הרא"ש שם כי כ"י יוצא ממ"א מה מועיל מה שהודיעה לעדים לא אתי על פה ומרעא ליה לשטרא הרי להדיא דאף שלא תמות היא בחיי בעלה הוי מתנה גמורה ועל תנאי זה נעשה מ"מ א"נ בכ"י יוצא ממ"א ואפ"ל דתנאי דמברחת גרע טפי כיון דכתב הרא"ש שם דיכולה לחזור בהמתנה כל ימיה וכ"כ הה"מ פ"ז מה' זכייה בשם הרשב"א שהוכיח כן מש"ס שם א"כ גרע זה משאר תנאי כיון שבעל המתנה יכול לחזור בו תמיד אך לפ"ז הי' נראה דאף באין כ"י יוצא ממ"א א"נ העדי' לומר דשטר מברחת הוא דהוי כשטר אמנה דא"נ העדים אף באין נ"י יוצא ממ"א ובאמת מצאתי כן בד"מ סי' מ"ו סק"ט שכתב דמשמע כן במוהרי"ק דא"נ העדים לומר שטר מברחת הוא אף באין כ"י יוצא ממ"א והב"ש באה"ע סי' צ' ס"ק כ"ח העתיק לשון הרא"ש בפשיטות וצ"ע:

ד משום דמסתמא. הב"י בבד"ה הביא בשם הריטב"א שהקשה אמאי דאמרינן מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה הא בלא"ה יכול לחזור בו העד תכ"ד ותי' דה"מ מעצמו אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה דשאל להם וכי רמאי אנא י"ל דאינן חוזרין ומגידין אי לאו דמיסתבר דלא מייתי חוב לנפשיה עכ"ל וי"ל מהא דאמרינן בפ' אלו נערות דף ל"ג ע"א דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו ואמר רבה תדע נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרו אישתלן נתרי בהו בשעת מעשה פרשו ולא מסהדי נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה מתקיף לה אביי ונתרי בהו תוך כדי דיבור ופירש"י דיכולין לחזור בהן ולפי דברי הריטב"א מאי קושיא הא אכתי לא יהיו יכולין לחזור בהן די"ל מחמת אימת ההתראה חזרו בהן דהא מהאי טעמא אמרינן דלא מתרינן בהו בשעת מעשה דפרשי ולא מסהדי וכן בפ' אד"מ דף ל"ב ע"ב גבי ד"נ פותחין בזכות אמרינן עלה היכי אמרינן להו אמר רב יהודה הכי אמרינן להו מי יימר כדקאמריתו א"ל עולא חסמינן להו ופרש"י חוסמין אנו את פיהם כשאנו מכחישין אותם ויחזרו בהן תכ"ד וכ"כ התוס' שם ומאי קושיא הא אף בתכ"ד לא מהני החזרה כיון די"ל מחמת האימה חזרו בהן מדאמרינן דחסמינן להו במאי דאמרינן להו מי יימר כדקאמריתו וענין מה שהקשה הריטב"א ת"ל דהא בלא"ה יכול העד לחזור בו תכ"ד יש לתרץ דמיירי דאמר וכי רמאה אנא לאחר כ"ד של העדים וליכא למימר דכיון דשתק הבע"ד כשהעידו העדי' שתיקה כהודאה דמיא ושוב אינו יכול להכחישם זה ליתא דהא היכא דאיכא טעמא למה שתק לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא כדאיתא בפ' המפקיד דף ל"ז ע"ב ובחולין ד' ל"ט ע"ב וא"כ ה"נ למה היה לו לצווח נגד העדי' ולהכחישם כיון שאינו מועיל הכחשתו נגד שני עדים וגדולה מזו הוכיח במשנה למלך בפ"ג מה' גניבה מלשון רש"י דאף מי שהודה לעדים ואח"כ ניזומו העדי' דיכול לחזור מהודאתו משום די"ל מחמת ביעתותא דעדי' הודה ע"ש שהניח זה בצ"ע מ"מ לענין שתיקה כהודא' דמיא הסברא נכונה דאין משתיקתו ראיה שהודה לדברי העדים דלמה לו להכחישם ולצווח כנגדם כיון שאינו מועיל דבריו כלל ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ולכך אי לאו טעמא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה לא היו יכולין העדים לחזור בהן לאחר כדי דיבור כן נראה עיקר לפענ"ד:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה