אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

כח

כז

א כל מי שיודע עדות. הסמ"ע כתב בשם מהרי"ו דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אזי אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הדבר הוא עצמו יתיר לו לגלות הדבר עכ"ל והט"ז תמה ע"ז דא"צ התרה כלל כמ"ש רמ"א בי"ד סי' רכ"ח ס"ב בהגה אם קהל נותנין חרם וה"ה כאן שיש עליו עונש אם לא יגיד ובאמת ביותר ה"ל להקשות ממשנה ערוכה ס"פ שבועות שתים בתרא דאיתא התם להדיא דאם אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך הוי שבועת שוא וא"כ פשיטא דא"צ התרה איברא דמעיקרא לק"מ דהא הטעם דא"צ התרה דהוי נשבע לבטל את המצוה וא"כ כיון דהרמב"ם והט"ו ס"ל דאינו חייב להעיד אלא כשיתבענו הבע"ד אבל בלא תביעת הבע"ד אינו חייב להעיד א"כ כשנשבע שלא לגלות הדבר חל השבועה כשלא יתבע אותו הבע"ד דליכא מצוה א"כ חל נמי השבועה בכולל אף שיתבענו הבע"ד להעיד דהוי כמו נשבע שלא יאכל מצה דמבואר בירושלמי וביו"ד סי' רל"ז ס"ה דאסור אף בליל פסח דחל השבועה בכולל של כל ימות השנה וא"כ ה"נ חל בכולל כיון דבלא תביעת הבע"ד ליכא מצוה חל נמי בתביעת הבע"ד ולכך צריך הבע"ד שיתיר לו משא"כ במתניתין דמיירי שאמר לעדי' בואו והעידוני והם אומרים שבועה שלא נעידך א"כ ליכא כולל כלל והוי נשבע לבטל את המצוה והוי שבועת שוא ולפ"ז ניח' נמי ביו"ד סי' רכ"ח דמיירי אם נותנין חרם בעדות והוא מתקנת הקהל בכדי לברר האמת כמ"ש הב"י בשם תשובת הרשב"א והיינו משום דבדינא דש"ס אינו עובר אלא ביחוד עדים ומפי התובע ולא מפי שלוחו וכמ"ש הג"א ר"פ שבועות העדות וא"כ כיון דתקנת הקהל הוא בכדי לברר האמת ואף בלי תביעת הבע"ד חייב להעיד א"כ כשנשבע שלא לגלות הדבר הוי כנשבע שלא ליכנס לתקנת הקהל דהוי שבועת שוא וא"צ התרה כמ"ש הט"ז שם משא"כ לדינא דש"ס ובמקום שאין נותנין חרם בעדות יפה כתב מוהרי"ו דצריך התר' וא"ש ונכון אך לפ"ז יש להקשו' על לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות דין ט"ו שכתב שם וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות ה"ז לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצוה להעיד לו עכ"ל ואמאי לא חל השבועה בכולל דהא בלא תביעת הבע"ד אינו מצוה להעיד א"כ חל נמי בכולל אף שיתבענו להעיד וזהו היפך מדברי מוהרי"ו הנ"ל וצ"ע אך לפי מה שאוכיח בס"ק שאח"ז דאף בלי תביעת הבע"ד חייב להעיד דברי הרמב"ם נכונים:

ב חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו. וכ"כ הטור ואינו חייב להעיד עד שיתבענו שיעיד לו והוא מדברי הרמב"ם רפ"א מה"ע וכתב בב"י ובכ"מ שלמדו כן מהא דאמרינן בפ' שבועת העדות דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינו חייב קרבן שבועה וכיון שאינו חייב קרבן שבועה אינו בכלל נשיאות עון וכ"כ הסמ"ע ולפענ"ד יש לתמוה טובא בדין זה מהא דאיתא בספרי והביאו הרמב"ם במנין המצות שלו מצוה רצ"ז והרא"ה בס' החינוך מצוה רל"ז והגמי"י בפ"א מה' רוצח על הפסוק דלא תעמוד על דם ריעך מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם ריעך ומנין שאם ראית אותו טובע בנהר או חיו' וליסטים באין עליו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם ריעך וכתבו הרמב"ם והרא"ה שם דאף שיודע עדות בענין ממון תכללהו אזהרה זאת שהוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו עובר בזה הלאו וא"כ כיון דילפינן חיוב עדות מקרא דלא תעמוד על דם ריעך משמע אף בלא תביעת הבע"ד כיון שהוא יודע עדות לחבירו וחבירו לא סליק אדעתיה שהוא יודע לו עדות חייב להצילו בכדי שלא יבוא הפסד לחבירו וכעין זה כתב רש"י בסנה' דף ע"ג ע"א דמקרא זה משמע דאף למטרח למיגר אגורי נמי חייב דלא תעמוד על דם ריעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל הצדדין שלא יאבד דם ריעך ע"ש א"כ ה"ה בלי תביעת הבע"ד שייך נמי לא תעמוד על דם ריעך דבכל צדדין מחויב לראות שלא יאבד ממון חבירו וכמו בד"כ דפסק הרמב"ם בריש ה"ע דחייב להעיד אף בלי תביעה דובערת הרע מקרבך בכל גווני משמע ואף לפמ"ש התוס' בר"פ הכונס הא דיליף התם בש"ס חיוב עדות מקרא דאם לא יגיד ונשא עונו אף דקרא מיירי דוקא בהשביעו כדכתיב ושמעה קול אלה מ"מ משמע דקרא הכי קאמר דכשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון ודייק לה מדלא כתיב ישא עון כמ"ש הסמ"ע וא"כ לכאורה י"ל כיון דילפינן בש"ס דבעי תביעת הבע"ד מדכתיב אם לא יגיד אם לו לא יגיד א"כ משמע דבלא תביעת הבע"ד אינו חייב להעיד כלל דהא קרא איירי בלא שבועה מ"מ אכתי קשה דילמא הקרא מיעט דבלא תביעה פטור מהעשה דאם לא יגיד אבל מ"מ עובר על הלאו דלא תעמוד על דם ריעך וכמו דמצינו לענין השבת אבדה דמשעת ראיה עובר על הלאו דלא תוכל להתעלם ועל העשה דהשב תשיבם אינו עובר עד שיבוא לידו דוקא כמ"ש הסמ"ע ר"ס רנ"ט וא"כ ה"נ דילמא על העשה אינו עובר אלא כשיתבענו דוקא ועל הלאו דלא תעמוד על דם ריעך עובר אף בלא תביעה דלא תעמוד בכל גווני משמע וכ"ש דקש' יותר לפמ"ש הרשב"א בחידושיו ר"פ הכונס דהא דילפי' מאם לא יגיד דחייב להעיד אף בלא שבועה היינו מדחייבה התורה קרבן על שמיעת קול אלה בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן ולא הגיד מי מחייב וקרובין שאינן מעידי' לו אינן חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואינן חייבים להעידו ואף הכשרים בכיוצא בהן אם לא היו חייבין להעידו כל שלא ענו אמן והיינו דהרשב"א אזיל לטעמי' שכתב בחי' פרק שבועת העדו' דף ל"ה בשם הירושלמי דאף קרוב מפי עצמו חייב קרבן שבועת העדות ע"ש וא"כ כיון דמקרא דלא תעמוד משמע דבכל גווני חייב להעיד א"כ דילמא כי קפיד קרא על תביעת הבע"ד הוא דוקא לענין קרבן שבועה אבל להעיד חייב בכל גווני והנראה בזה דהרמב"ם והטור ס"ל הא דקתני בספרי מנין שאם אתה יודע לו עדות וכו' קאי דוקא לענין דיני נפשות דפשטא דקרא בהכי איירי דאם הב"ד רוצי' לחייבו מיתה והוא יודע לו עדות להצילו מחויב להעיד לו והא דכתבו הרמב"ם והרא"ה דאף לענין ממון שייך נמי לא תעמוד על דם ריעך הוא אסמכתא בעלמא וכן משמע בר"פ הכונס דפריך דאורייתא הוא אם לא יגיד וכן במתני' דפאד"מ מייתי קרא דאם לא יגיד ולא הוזכר הלימוד דלא תעמוד על דם ריעך לענין חיוב עדות וכן בסנהדרין דף ע"ג הובא בש"ס ברייתא זו דמנין לאדם שטובע בנהר והשמיטו תחלת הברייתא מנין שאם אתה יודע לו עדות משמע דברייתא זו מיירי לענין ד"נ והוא נלמד ממילא מההיא דאדם שטובע בנהר כן נראה לדעתם ז"ל אמנם לפענ"ד יש להוכיח מהש"ס דילן דחיוב עדות הוא בלאו דלא תעמוד על דם ריעך דהנה בר"פ שבועת העדות איתא במשנה דשבועת העדות נוהגת באנשי' ולא בנשים ואמרינן עלה בש"ס מנא הני מילי ושקיל וטרי עלה ולפי שיטת הרשב"א דס"ל דכל היכא שאינו מחויב להעיד הוי כקרובין ופסולין ואינו חייב קרבן שבועה א"כ מאי קושיא נהי נמי דנשי' כשרים להעיד מ"מ יש לפוטרם משבועת העדות דהא הא דילפינן חיוב עדות מקרא דאם לא יגיד אינו אלא מ"ע לבד כמ"ש הרמב"ם רפ"א מה"ע וכן במניך המצות שלו מצוה קע"ח מנה אותו במנין רמ"ח מ"ע וכן הסמ"ג בעשין ק"ח והרא"ה בס' החינוך מצוה קכ"ב והרי המחבר בסעיף כ"ד פסק דאין מקבלין עדות בלילה ואם קבלוהו אין דנין ע"פ אותה קבלה וכן פסקו רוב הפוסקים והרשב"א מכללם והטעם דקבלת עדות כתחלת דין ואין דנין בלילה דילפינן מקרא דוהיה ביום הנחילו את בניו וא"כ פשיטא דנשים פטורו' מלהעיד דהוי מ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות כדאיתא בפ"ק דקדושין דנשים פטורות מציצית ותפילין וכן ממילה למול את בנה כתבו התוס' שם דפטורות דהוי מ"ע שהז"ג כיון שאינו נוהג בלילה וא"כ ה"נ כיון דעדות אינו נוהג בלילה כיון שאין תועלת בעדותן ויכולין לחזור בהן ופטורו' מלהעיד א"כ הוי מ"ע שהז"ג דנשי' פטורות וא"כ כיון דפטורות מלהעיד אינן חייבים בקרבן שבועה ואף לשיטת התוס' דר"פ הכונס דלא ס"ל כסברת הרשב"א מ"מ יש להקשות מהא דאמרי' התם ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר דאי בבע"ד וכי אנשים באין לדין ונשים אין באין לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדי' ופריך מאי אם נפשך לומר ומשני וכ"ת אשה לאו אורח ארעא כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני וכו' והקשו התוס' השתא נמי דמיירי בעדים מנ"ל למעוטי נשים דילמא הא דנקט אנשים משום דכל כבודה וכו' ותי' דגבי עדים ע"כ צריכה לבוא משום דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר ואי אמרת דחיוב עדות ילפינן מקרא דאם לא יגיד א"כ לא הוי רק מ"ע ומ"ע שהז"ג נשים פטורות וא"כ פטורות להעיד ושייך שפיר כל כבודה בת מלך פנימה א"ו דחיוב עדות הוא בלאו דלא תעמוד על דם ריעך וא"כ אף נשים חייבות להעיד אם היו כשרות וזו ראיה נכונה לפענ"ד ובזה יש לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ט מה"ע דין ד' שכתב נשים פסולות להעיד מן התורה דכתיב ע"פ שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה והכ"מ שם תמה מאוד למה הניח ראיות הש"ס מועמדו שני האנשים דמיירי בעדים וביותר תימה דבדין ז' כתב דקטנים פסולים לעדות מן התורה מדכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים ולפמ"ש י"ל דמועמדו שני האנשים ליכא למילף דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט קרא דכל כבודה בת מלך פנימה דנשים פטורות מלהעיד אבל מהפסוק ע"פ שנים עדים שהוא עיקר קרא דדיני עדות ונקט לשון זכר משמע דדוקא הוא דנשים פסולות להעיד ועוד דהא התם מיירי בד"כ דכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת ובד"כ מחויבים אף הנשים להעיד דחייבים להנקם מחבירו כמ"ש הכ"מ ריש ה"ע ונכלל הוא בהלאו דלא תעמוד על דם ריעך וא"ש. אך מ"מ אין בזה כדאי לדחות לימוד ערוך המפורש בש"ס די"ל דאף חיוב עדות לענין ממון ילפינן מהקרא דלא תעמוד וכפשטא דלישנא דהספרי. שוב מצאתי בשאלתות דר"א גאון בפ' ויקרא שכתב שאילתא דאלו מאן דידע בסהדותא דחברי' מחייב למיזל ואסהודי ליה ואי לא מסהיד קאי באיסורא שנאמר ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא ותניא מנין שאם אתה יודע לו עדו' שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל ולא תעמוד על דם ריעך עכ"ל הרי דלימוד ערוך הוא בפיו של הגאון דילפינן חיוב עדות אף לענין ממון מקרא דלא תעמוד וכן תרגם יב"ע בקרא דלא תעמוד לא תמנע זכו דחברך למסהדא עלוי בדינא א"כ אין חילוק בין תבעו הבע"ד או לא וכן כיון דלפי שיטת הגאון ילפינן חיוב עדות מדכתיב ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה א"כ מסברא י"ל דחיוב עדות בלא קרבן שבועה אף בלי תביעת הבע"ד הוא דאם לא יגיד דמיני' ילפינן תביעת הבע"ד אושמעה קול אלה קאי וכמשמעות לשון סתימת הגאון ז"ל וכן משמע מסתימת לשון הסמ"ג בעשין ק"ח. עוד יש לי לתמוה לפי שיטת הרמב"ם והט"ו דכי לא מחייב קרבן שבועה אינו בכלל נשיאות עון א"כ בשולח ביד עבדו דמבואר בפ' שבועת העדות דפטור מקרבן שבועה מדכתיב אם לא יגיד ודרשינן אם לו לא יגיד וא"כ אינו בכלל נשיאו' עון כלל ופטור מלהגיד דהוי כמו בלא תביעת הבע"ד דג"כ מהאי קרא ממעטינן ליה כדאיתא בש"ס וא"כ הא דמבואר במשנה בבכורו' ולקמן סי' ל"ד סי"ח בהג"ה דהנוטל שכר להעיד עדותו בטילה והטעם דקנסוהו חז"ל משום דמחויב להעיד בחנם דילפינן מקרא דכאשר צוני ה' דמה אני בחנם אף אתה בחנם ומה"ט פסקו הרשב"א והרב בהגה שם דלילך לראות העדות מותר ליטול שכר משום דאינו מחויב לראות העדות וא"כ לפ"ז בשלח שלוחו שיעיד לו ולא רצה לילך עד שנתן לו שכר העדות כשר ומותר לו ליטול לכתחילה כיון שאינו מחויב להעיד בכה"ג וזהו דבר פלא ולא אשתמיט בש"ס ופוסקי' קדמאי ובתראי להשמיענו דבר זה א"ו דבכל גווני מחויב להעיד עוד קשיא לי על הא דמשמע בטור ומחבר דבלא תביעת הבע"ד אינו חייב להעיד אף מדרבנן והרי בתשובת הרא"ש כלל צ"ט סי' ו' שאלו בנו רבינו יחיאל במי שהרחיק בנינו ע"פ פסק הדיינים והדיינים טעו בדין והבעלי דיני' לא שאלוני על ככה אם אני מחויב לומר לשמעון שלא היה צריך להרחיק והשיב הרא"ש דמצוה לומר לשמעון דאינו מחויב להרחיק דהשבת אבידה הוא דטעו בדבר משנה וחוזר עכ"ל והובא תשובה זו בטור סי' קנ"ד הרי אף דלא שאלו הבעלי דיני' לרבינו יחיאל הורה הרא"ש דמצוה לומר להם משום השבת אביד' ואמאי גרע חיוב עדות להעיד בלי תביעת הבע"ד דהוי נמי השבת אבידה ואפשר דמה שהורה הרא"ש אינו אלא מדת חסידות ולכך כתב לשון מצוה אבל מ"מ אין חיוב לומר כשלא תבעו אף מדרבנן וכן מוכח בש"ס ר"פ הכונס דקאמר הכובש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך פשיטא דאורייתא הוא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ומשני בע"א ומדלא מוקי דמיירי בלא תביעת הבע"ד משמע דבכה"ג פטור אף מדרבנן להעיד ואינו אלא מדת חסידות בעלמא אך מ"מ בשלח לו שלוחו להעיד ונטל עליו שכר עדותו קיימת לשיטה זו כיון דאינו מחויב להעיד אף מדרבנן ואינו אלא מצוה בעלמא לא שייך בזה מה אני בחנם דלא גרע משכר מקרא דמבואר במס' נדרים דמותר ליטול שכר משום דנוטל שכר פיסוק טעמי' שאינו אלא מדרבנן וכן כל חידושי סופרים מה שנתקן מדרבנן איתא ביו"ד סי' רמ"ו ס"ה בהג"ה דמותר ליטול שכר ללמדו אף שזה נלמד ג"כ מקרא דכאשר צוני ה' אלא דבדבר דרבנן מקילינן וכ"ש בזה דאינו אלא מדת חסידות בעלמא. אך לפי מה שהוכחתי דאף בלא תביעת הבע"ד מחויב להעיד מדאוריי' וכ"ש ע"י שלוחו א"כ פשיטא דבכה"ג בנטל שכר להעיד עדותו בטילה ובאמת לולי דברי הב"י והסמ"ע הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם והטור והוא שיתבענו שיעיד לו היינו לאפוקי כשאדם יודע עדות לחבירו והבע"ד עדיין אין דנין זה עם זה או שדנין זה עם זה אלא שא"י אם הדבר תלוי בעדותו אינו מחויב לילך לב"ד ולהעיד משא"כ בדבר איסור או ד"נ מחויב לילך מעצמו לקיים ובערת הרע מקרבך אבל פשיטא אף בד"מ מחויב להעיד כשיודע שהבע"ד דנין ביחד והדבר תלוי בו וכן יש להוכיח מדברי הרא"ה בס' החינוך מצוה קכ"ב שכתב וז"ל ואולם יש חילוק בין ד"מ לד"נ ואיסורין שבד"מ אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אא"כ יתבענו בעל דבר או ב"ד ובדיני שאר איסורין שבתורה כגון שראה א' שעבר על איסור וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו או בעדות מכות וכו' בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הב"ד כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור עכ"ל הרי שכתב דבד"מ אינו חייב להעיד עד שיתבענו הבע"ד או ב"ד ומה חילוק יש בין ב"ד לשליח אחר דפשיטא דאף כשיתבענו הב"ד אינו חייב קרבן שבועה דקרא קפיד דווקא אתביעת בע"ד עצמו כדכתיב אם לא יגיד ודרשינן אם לו לא יגיד אבל להשביע מפי ב"ד לא שמענו וכן מוכח בפ' שבועת העדות דף ל"ג ע"ב דפרכינן התם טעמא דאיש פ' כהן איש פ' לוי פטורים הא מנה לפ' ביד פ' חייבים הא בעינן שישמעו מפי התובע ודחיק לאוקמא בבא בהרשאה ואמאי לא משני דמתניתין איירי שהב"ד משביעין אותם א"ו דלענין חיוב העדות להעיד אין חילוק בין תביעת הבע"ד עצמו או שלוחו אלא דהרא"ה אתי לאפוקי דא"צ לילך מעצמו לב"ד להעיד וכן מדויק בלשונו וכן נלפענ"ד ברור דלא כהב"י והסמ"ע ובזה ניחא נמי לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שבועו' ממה שהקשיתי בס"ק הקודם יע"ש ודוק:

ג אסור להעיד לו. ונראה דאף היכא שטוען הנתבע איני יודע דאף בדיני ישראל הוי משואיל"מ כדלקמן סי' ע"ה מ"מ אסור להעיד דהא אין נשבעין על נכסי עכו"ם אף שבועה דעד א' כמבואר בר"ס צ"ה דומיא דקרקע וא"כ בד"י היה נפטר לגמרי והא דאמרינן בגמרא אבל איכא בי דוואר אינהו נמי חד אמומתא שדי להו ומותר להעיד כדלקמן ס"ד בהג"ה אף שבדיני' לא היה צריך לישבע ע"פ ע"א י"ל דהכי קאמר כיון שאין מחייבין ע"פ ע"א אלא שבועה ובלאו העד נמי היה צריך שבועה בדיניהם ואף בדינינו חייב לישבע היסת על טענת עכו"ם לקצת פוס' א"כ לא מפסיד ליה מידי ומותר להעיד אך מלשון רש"י והנ"י שכתבו חד אמומת' שדי לה ע"פ ע"א אין מוציאין ממון אבל מחייבין בע"ד שבועה להכחיש העד כדין תורה עכ"ל משמע שהטעם הוא שאף בדינינו חייב שבועה ע"פ ע"א וזהו היפך ממה שמבואר בסי' צ"ה וע"כ צ"ל כדפרשתי ובאמת בכה"ג היכא שישראל מעיד לעכו"ם והנתבע טוען איני יודע הי' נרא' שהעד חייב לשלם כיון שהנתבע מחזיק בו כדין כיון שא"י ופטור בד"י ובזה יש לישב קושיות הסמ"ע די"ל דמה שמבואר בי"ד סי' של"ד שהעד מחויב לשלם מיירי בכה"ג. אך מ"מ אכתי י"ל כיון שמבואר בתוס' ופוסקים דהא דתרי סהדי מותרי' להעיד אף דהפקעת הלואתו מותר לכפור מ"מ כיון שהאמת שחייב לו ואין מפסידין לו ממון מותרים להעיד וא"כ ה"ה בע"א שמעיד היכא שהנתבע טוען א"י י"ל שפטור מלשלם מה"ט וצ"ע:

ד אלא הם שולחין אליו ומעיד. הסמ"ע פי' ששולחין אליו ג' דייני' אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד והט"ז חולק עליו דסגי בלא ג' כיון דהולך בשליחות ב"ד לא הוי שם עד מפי עד עליו ואני תמה עליו פה קדוש יאמר דבר זה הלא מבואר בסעיף שאח"ז שלא יהיו הדיינים שומעין מפי המתורגמן משמע להדיא דאף שהב"ד מעמידין המתורגמן לא מהני אף שהבע"ד עומדין לפני הב"ד מ"מ כיון שאין הב"ד מכירים לשונם הוי כמו עד מפי עד ע"י המתורגמן וא"כ כ"ש כשהב"ד שולחי' להעד ואין העד לפנינו דגרע טפי וכן לפי מ"ש הר"ן בפ"ק דמכות דלכך אין מקבלין עדות ע"י מתורגמן דשמא יחליף המתורגמן בלשון עדות ועוד דכשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותה יותר כל הני טעמי שייכי נמי ע"י שליח לביתו ודוחק לומר דע"י שליח הוי מלתא דעביד לגלויי יותר מע"י מתורגמן כיון שאין מי שמבין לשונם דמנ"ל לרי"ו לחלק בכך וגם אין לומר דהא דצריך שלא יהיו הדיינים שומעין מפי המתורגמן הוא דווקא כשהעדים העמידו התורגמן אבל אם הדיינים העמידו אותו מותר חדא דמסתימת כל הפוס' לא משמע כן ועוד דהא לפי דעת ר"ח ובעל הערוך דס"ל דרשות לשמוע טענת הבע"ד ע"י מתורגמן פי' הר"ן בר"פ שבועת העדות דעובדא דהנהו לעוזי דספ"ק דמכות דאוקי רבא מתורגמנא בינייהו ופריך עלה בש"ס מהא דלא ישמע מפי המתורגמן מיירי בעדות הרי אף דרבא גופה אוקי מתורגמן אפ"ה אסור. ואולי ס"ל להט"ז כסברת הרדב"ז בתשו' ח"א סי' של"א שהאריך להוכיח דאם ליכא דיין המכיר לשון העדות מקבלין בדיני ממונות ע"י מתורגמן דההוא שלא ישמע הדיין מפי המתורגמן אינו אלא מדרבנן ולכתחילה היכא שיש מי שמכיר בלשונם ע"ש באריכות. וא"כ י"ל כיון דלחכם זילא ביה מילתא למיזל הקילו גביה לקבל עדות ע"י שליח אך מ"מ אכתי י"ל דהכא שאני דהא איכא תקנתא לשלוח אליו ג' ועוד נראה דנהי דסברת הרדב"ז נכונה דשמיע' על ידי המתורגמן אינו אלא מדרבנן דלאו עד מפי עד הוא וכן משמע מדברי הר"ן ספ"ק דמכות שהבאתי מ"מ אכתי יש לחלק בין מתורגמן שהעדים עומדים לפנינו ומעידים אלא שאין הב"ד מבינים לשונם אלא ע"י מתורגמן לא הוי עמפ"ע אבל לשלוח שליח לביתו שם עמפ"ע עליו יותר וכן הוא לענין התרת נדרים ביו"ד סי' רכ"ח סי"ו דאין נשאלין על הנדר ע"י שליח וע"י מתורגמן שרי התם מהאי טעמא שכתבתי וא"כ ה"נ י"ל דע"י שליח גרע טפי והוי עמפ"ע וכן מוכח להדיא מדברי הר"י הלוי שהביאו הרא"ש והר"ן ר"פ ש"ה שפירש אהא דאמרינן התם דנשים פסולות לעדות מדכתיב ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר דאי בבע"ד וכי אנשים באין לדין ונשים אין באים לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים וקאמר הש"ס מה אם נפשך לומר ומשני דה"ק וכ"ת כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני וכו' ודייק מכאן הר"י הלוי דנשים יקרות לא מזלזלינן בהו לבוא לב"ד אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד ואי אמרת דאף לגבי עדים מהני ע"י שליח ב"ד א"כ היכי דייק דנשים פסולות לעדות מדכתיב שני אנשים ויליף מג"ש דמיירי בעדים דילמא אף נשים כשרות לעדות אלא דבנשים יקרות שדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד ולא מזלזילינן בהו לבוא לב"ד משום דכל כבודה בת מלך פנימה א"ו דלענין עדות ע"כ צריכות לבוא לב"ד כדי שלא יהיה עמפ"ע וכמ"ש התוס' שם ע"כ העיקר כדברי הסמ"ע דלענין עדות לא מהני שליח ב"ד ומה שסיים רי"ו או בפני שלוחם היינו במקום שיש מנהג לקבל עדות ע"י שליח מהני וכמ"ש הסמ"ע וכ"כ הכנה"ג ונכון הוא

ה צריכים העדים לכתחילה להעיד מעומד. משמע דבדיעבד אף שהעידו בישיבה מהני והרשב"א בחידושיו פרק שבועת העדות כתב ואני יש בידי ראיה מפורשת ממה שאמרו בפ' מי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדות וגרסינן בירושלמי אמר ר"ל מעידין מיושב הנה שהכשירו בירושלמי קורדייקוס דהוי דיעבד ולמד לה מדקתני בודקין אותו לעדות וגם הר"ן הביא ראיה זו בשם הרשב"א ולפענ"ד יש לתמוה טובא על ראיה זו דהא בפ' מי שאחזו דף ע"א פריך הש"ס על הא דאמרינן התם לענין עדות מפיהם ולא מפ"כ מברייתא זו דקתני בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדות קתני מיהא עדיות ומשני הש"ס בעדות אשה דאקילו בה רבנן והרי בירושלמי גופא סוף יבמות והביאו הרי"ף והרא"ש שם מבואר דבדיני ממונות בעינן מפיה ולא מפ"כ וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי בעדות אשה כדמשני הש"ס וא"כ מאי ראיה מירושלמי דבד"מ כשר עדות מיושב דהא הירושלמי מיירי בעדות אשה והתם פשיט' דכשר מיושב דלא גרע מקא"פ שהכשירו בעדות אשה משום עגונה וע' באה"ע סי' י"ז סל"ט בח"מ ובב"ש שם ויש ליישב בדוחק וצ"ע ודוק:

ו להיות יושבים. בתשו' מבי"ט ח"א סי' קי"ו כתב דשלא במקום ישיבת הדיינים כגון בשוק או בדרך וכה"ג אפי' בדיעבד לא מהני כשהדיינים עומדים והש"ך כתב שאין דבריו מוכרחים גם בתשובת בן לב ריש ספר ד' הביא בשם הריב"ש דבדיעבד כשר ובאמת לכאורה ראיה מפורשת להמבי"ט מש"ס דב"ק דף ע"ד ע"ב דמשני התם דלכך בעובדא דר"ג לא הוי מודה בקנס משום דלא בפני ב"ד אודי ופריך הש"ס והא ר"י אב"ד הוה ומשני חוץ לב"ד הוה קאי אלמא משמע להדיא דהודאה בפני ב"ד שלא במקום ב"ד לא הוי כהודאה בפני ב"ד כלל וה"ה לענין קבלת עדות אך יש לדחות ראיה זו דבלא"ה קשה דמאי פריך הש"ס והא ר"י אב"ד הוי הא בדיני קנסות בעינן ג' מומחין דוקא וצ"ל דקושית הש"ס הוא דמסתמא במקום ב"ד הוי עם ר"י עוד שנים וכן מצאתי להה"מ פ"ג מה' גניבה וא"כ י"ל הא דמשני הש"ס חוץ לב"ד הוי קאי היינו כיון דחוץ לב"ד הוי קאי י"ל דלא היו שנים עמו כלל וכן משמע מלשון רש"י שכתב חוץ לב"ד הוי קאי לא היו ב"ד יושבים ולא מקום ישיבת ב"ד הוי אלא בשוק הודה לו מדנקט רש"י לא היו ב"ד יושבים ולא מקום וכו' משמע שלא היו ג' כלל אך לשון הנ"י שם לא היו ב"ד יושבים במקום ישיבת ב"ד אלא בחוץ הודה לו עכ"ל משמע להדיא כיון שלא היו יושבין במקום ישיבת ב"ד הוי כחוץ לב"ד וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' גניבה ד"ח מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים אם הודה מתחל' בפני ב"ד ובב"ד פטור אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה בפני שנים בלבד ואח"כ באו עדים ה"ז משלם קנס עכ"ל ופירש הה"מ הא דכתב או שהודה בפני שנים היינו אפילו שני דיינין ובמקום ב"ד דצריך ג' מומחין אלמא הא דכתב אם הודה חוץ לב"ד היינו אפילו בפני ג' מומחין כיון שהוא חוץ לב"ד לא חשיבא הודאה בפני ב"ד ומודה בקנס דצריך הודאה בפני ב"ד דוקא וכ"כ הטור בר"ס שמ"ח כדברי הרמב"ם אלו להדיא ע"ש הרי להדיא דלא חשיב ב"ד אלא במקום ב"ד דוקא לענין הודאה וה"ה לענין קבלת עדות נמי דמאי שנא ומ"ש הש"ך בשם מוהריב"ל ריש ספר ד' שהריב"ש מתיר בדיעבד המעיין בדבריו יראה שהביא דברי הריב"ש שבסי' רס"ו דבדיעבד מהני בלא ישיבת הדיינים ובאמת אין משם ראיה כלל דשם אכנופי להו לשם ב"ד לכך מהני בדיעבד אף שהיו עומדים אבל במספר דרך שיחה בשוק שלא במקום ישיבת ב"ד כלל מודה דזה לא הוי ב"ד כלל ובאמת נראה לי דהמבי"ט לא תלי מידי מה שהעדים העידו כשלא היו הדיינים יושבים דבאמת אף אם יושבים חוץ לב"ד לא לשם ב"ד ולא כנפינהו איהו לאו ב"ד מקרי רק באם כשהעידו העדים ישבו במתכווין הוי כקביעות ב"ד וב"ד מיקרי משא"כ כשהיו עומדין דלא ניכר שום קביעות ב"ד כלל פשיטא דלא חשיב ב"ד אבל היכא דכנפינהו הבע"ד לשם ב"ד אפילו חוץ לב"ד ועומדים מ"מ חשיב ב"ד שוב מצאתי בתשו' מוהרי"ט בחלק אה"ע סי' מ"ג שכתב ג"כ לחלק דמ"ש הריב"ש דאף שהדיינים עומדים מועיל בדיעבד היינו דווקא כשאכניף לשם דיינים משא"כ כשמספר דרך שיחה והולכין בדרך לא מהני ע"ש וכן עיקר:

ז ע"י אחר שהזכירו לו יכול להעיד אפילו וכו'. וכ"כ הרמב"ם והטור דאין חילוק בין הזכירו העד האחר או א' מן השוק ובמהרי"ל בלקוטי דינים ראיתי שכתב וז"ל אמר מוהרי"ל מי שנתקבל קנין לפניו לכתוב ולחתום דבר וטרם שחתם השטר שכח הענין גם אם ק' אנשי' היו במעמד והעידו לו ומזכירי' לו כך וכך אין לו להשגיח בהן ואם חתם השטר פסול אמנם אם חבירו עד השני מזכירו במקצת עד דרמי אנפשי' רשאי לחתום והשטר כשר עכ"ל הרי דסובר דדוקא הזכרת עד השני מהני ולא הזכרת אחר דעלמא והוא היפך מדברי הרמב"ם והטור ואדרבה הם ס"ל הא דמועיל הזכרת עד השני הוא רבותא יותר מאחר גם לא ידעתי שום טעם לחלק ביניהם גם דוחק גדול לומר דבעדות ע"פ מהני הזכרת האחר ולחתום שטר לא מהני כי אין טעם נכון לחלק ביניהם וכן מבואר להדיא מדברי רב האי גאון שהביאו הרי"ף והרא"ש בפ' האשה שנתארמלה גבי כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים דהיינו כגון שיש בידו עדות בקנין ושהתה לזמן מרובה ואח"כ תבעו מלוה לכתוב לו אותה עדות בשטר או שתבעו להעיד לו אותו עדות בב"ד ה"ז כותב לו עדותו על השטר או מעיד לו בב"ד אפי' לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרע אותו החוב או שמא נמחל ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ור"י אמר אע"פ שאין זוכרה אלא אחרים הזכירוהו והוא נזכר ה"ז מעיד אמר רבא וכו' עכ"ל הרי להדיא דאף לענין לחתום שטר מהני הזכרת אחרים דלא כמוהרי"ל ואולי השומע שמע וטעה:

ח אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. והיכא שתובע לשני שותפים ושותף אחד אינו כאן ונתקבל העדות לפני השותף שישנו כאן אי מהני הקבלה לשותף האחר לא נתבאר באחרונים והדבר מבואר בחדושי הרשב"א ס"פ השולח והר"ן שם גבי הא דאמרינן התם נקטינן דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וה"מ דליתא פירא בארעא אבל איתא פירא בארעא מיגו דמשתעי דינא אפיר' משתעי דינא נמי אארעא וכתבו הרשב"א והר"ן שם דתליא בההוא דינא דפרק מי שהיה נשוי דתרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקם חד מנייהו לדינא לא מצי חבריה לערער וה"מ דאיתא במתא אבל ליתא במתא מצי מערער וה"נ איתא פרי בארעא הוי כשותפים ואם הבעל נתחייב בדין ע"פ עדים ואשתו איתא במתא ולא מיחתה שליחותה קעביד והוי כנתקבל העדות לפני הבע"ד ולא מצי לערער אף לענין הקרקע אבל אי ליתא במתא ולית לי' להבעל הרשאה ונתחייב בדין ע"פ עדים לא מהני העדות אלא לענין הפירות אבל לענין הקרקע לא מהני דהוי כנתקבל העדות שלא בפני בע"ד כיון דאשתו ליתא במתא זה הוא העולה מדבריהם שם והעתיק דבריהם הב"ש באה"ע סי' פ"ה סק"ז ע"ש והנה מה דס"ל דקבלת עדות בפני שותף האחד לא מהני לשותף השני מוכח כן להדי' בש"ס בפ"ב דסנהדרין בעובדא דעבדא דינאי מלכא קטיל גברא ושלחו החכמים לינאי שיבוא לב"ד דיבוא בעל השור ויעמוד על שורו אף דפשיטא דהעבד עצמו חשיב כשותף בעצמו דהא ישראל מוזהר על הריגתו כעל ישראל אחר אלמא דמ"מ לא מהני קבלת העדות לפני העבד שלא בפני רבו שהוא שותף בעבד אך מה דס"ל דמ"מ מהני הקבלת עדות נגד השותף שישנו כאן כמ"ש הר"ן דמהני הקבלת עדות נגד הפירות אף דאשתו ליתא במתא צל"ע מהא דהעלה הש"ך בסי' נ"א סק"ח בעדים שהעידו בע"פ שנגנב דבר א' לשנים והם קרובים לאחד ורחוקים לשני דאין נאמנים אף נגד הרחוק דכיון שא"י להעיד על החצי יש לחוש שמעידים כן בשביל הקרוב וע"ש וא"כ ה"נ כשתובע לשותף האחד ושותף השני ליתא במתא כמו בתובע לבעל ואשתו ליתא במתא כיון דלא מהני העדות לענין הקרקע דאין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד ואף בדיעבד לא מהני לרוב הפוס' א"כ אף לענין הפירות נמי לא יועיל העדות די"ל דהעיד כן מפני חלק אשה שאינה בפניו שהעדות אינו מועיל נגדה ולא מהימנינן לי' ודוחק לחלק בין פסול קורבא ובין פסול עדות שלא בפניו כיון דקבלת עדות שלא בפניו לא מהני אף בדיעבד ופסול מדינא וצ"ע גם מה דס"ל להרשב"א והר"ן דכשהשותף השני איתא במתא מהני הקבלת עדות שלא בפניו צ"ע לדינא דאפשר דהרשב"א לטעמיה אזיל שהביא הב"י כאן ובסי' ק"י בשמו דמקבלין עדות בפני אפוטרופוס היתומים וכן בפני שליח הבע"ד מקבלין עדות כמו שהעתיק הב"י בסי' שפ"ח תשובת הרשב"א שכתב כן ודחק שם לישב הא דלא שלח ינאי המלך שלוחו לב"ד ע"ש אבל לשיטת הבעה"ת שהביא הב"י בסי' ק"י דאין מקבלין עדות לפני אפוטרופוס של קטן אע"פ שהוא ממונה מאביהן וכמ"ש הכנה"ג שם וכאן שכן הוא שיטת כמה פוסקים וכן נראה מדברי הט"ו בס"ס ק"י שכתבו בסתם דעידי צוואה אין מקבלין בפני אפוטרופוס משמע אף שהוא ממונה מאביהן מ"מ אין מקבלין בפניו א"כ היה נראה דאף בדאיתא השותף במתא דשליחותוה קעביד וכן אף כשעשה שליח בפירוש ואף בבא בהרשאה נמי לא מהני לקבל עדות בפניו דכיון דאפוטרופוס לא מיחשב בע"ד לקבל עדות בפניו כ"ש בשלח שלוחו ובא בהרשאה דגרע טפי מאפוטרופוס דלא מיחשב בע"ד דידי' כדמוכח מדברי הט"ו בסי' ק"ה ס"א גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אפילו עשאו שליח וכתב לו הרשאה עליה אבל אפוטרופוס היתומים קנה דיד הבעלים הוא ע"ש אלמא דאפוטרופוס חשיב טפי יד הבעלים ובע"ד משליח ובא בהרשאה וא"כ כיון דאין מקבלין עדים לפני אפוטרופוס דלא חשיב כבפני בע"ד כ"ש דאין מקבלין עדים לפני שליח ובא בהרשאה אך מדברי הט"ו בסי' קע"ו סעיף כ"ו שכתבו גבי איתא שותף במתא דאינו יכול לומר אילו הייתי שם הייתי בודק בעדים עד שיהיו מוכחשים ע"ש משמע דבאיתא במתא מהני קבלת עדות שלא בפניו אף דטעמא משום דשליחותיה קעביד ואף שהט"ו בס"ס ק"י הביאו שיטת הרא"ש דאין מקבלין עידי צוואה בפני אפוטרופוס של קטן וצ"ל דאף שאפוטרופוס מיחשב טפי בע"ד משליח ובא בהרשאה מ"מ לענין קבלת עדות מהני טפי בא בהרשאה ושליח דהוי כאלו המשלח קיבל אנפשי' שהב"ד יקבלו עדות בפני השליח ומהני כמו מי שקיבל קרוב או פסול להיות עד עליו דמהני וה"נ כיון ששלח שלוחו לב"ד מסתמא קיבל עליו שאם הב"ד יצטרכו לקבל עדות שיקבלו בפני השליח אך מ"מ לא יתיישב זה לפי שיטת הש"ך בר"ס כ"ב דאם קיבל עליו קרוב ופסול חוץ לב"ד אף לאחר גמ"ד יכול לחזור בו וא"כ מי עדיף איתא במתא דמסתמא שליחותיה קעביד כיון דלא בא לב"ד יותר ממי שקיבל עליו בפי' קא"פ חוץ לב"ד דיכול לחזור בו וכן לשיטת הרבה פוס' דס"ל דקיבל עליו קא"פ לדין לא מהני אלא בשקבלו בפי' אבל כשבא לדון לפניו בסתם לא הוי קבלה א"כ כ"ש הכא באיתא במתא ולא בא לב"ד דלא חשיב כאלו קיבל בפירוש לקבל עדות שלא בפניו שהוא פסול מדינא אך מ"מ עדיין יש לחלק דהא דאפוטרופוס עדיף מבא בהרשאה היינו דוקא במה שהוא זכותן של יתומים מיחשב טפי בע"ד משליח ולא הוי כתופס לבע"ח אלא כתופס לעצמו משא"כ לענין קבלת עדות שליח עדיף טפי מאפוטרופוס דלא אוקמוהו לחוב היתומים רק לזכותם ולכך אין מקבלין עדות בפני אפוטרופוס לחוב היתומים מה שא"כ שליח ובא בהרשאה לדין מיחשב טפי בע"ד ומקבלין עדות בפניו:

ט וי"ח ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד. ויש להקשות מהברייתא שהובא בש"ס דב"ק דף כ"ד ע"א אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני בעלים העידו בפני ב"ד ושלא בפני בעלים בפני בעלים ושלא בפני ב"ד אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד הרי להדיא דאף בדיעבד שקבלו עדות בפני ב"ד ושלא בפני הבעלים אינו נעשה מועד וצ"ל דבדיני קנסות לכ"ע אין עדותן עדות כשקבלו שלא בפני בע"ד ואף דמה שמועד משלם נזק שלם ממונא הוא מ"מ כיון שנעשה מועד ע"י הנגיחות הראשונות כדיני קנסות הוא כדאמרינן בב"ק דף פ"ד דאין מועד בבבל ופירש"י כיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לב"ד היכי מייעד ליה ולא משכחת מועד בבבל אלא היכא דאייעד התם ואייתוהו להכא ע"ש ודוק. ובאמת ראיתי להנ"י שם שהוכיח מברייתא זו הא דנקט תרי זימני דאינו נעשה מועד עד שיעידו בפני ב"ד ובפני בעלים דקמ"ל אף שהיה הוא חולה או שעידיו חולים או מבקשים לילך למד"ה מ"מ אין מקבלים עדות שלא בפני הבעלים ע"ש והטעם דבד"ק מחמירינן טפי. ולפ"ז בשן ורגל דממונא הוא דדיינינן להו אף בזה"ז כמבואר בסי' א' ס"ג מקבלין בעידיו חולים ותמיהני מהרב רמ"א בסי' ת"ח ס"א שהעתיק דברי הנ"י בסתם בכל ניזקין ולא חילק גם תמיהני מתשוב' הרב רמ"א סי"ב שהוכיח מעובדא דינאי מלכא דבד"נ בדיעבד פסול ע"ש ולא הביא מש"ס הנ"ל דאף בד"ק פסול בדיעבד וכ"ש בד"נ גם לפי דברי הנ"י מוכח דבד"נ אין מקבלין עדות שלא בפניו אף שהיו עידיו חולים דכ"ש הוא מד"ק אך בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' שפ"ח מבואר דאף בד"נ מקבלין כשעידיו חולים וזה דלא כהנ"י ולפ"ז בעידי זנות דהעלה הרמ"א בתשו' שם דדמיא לד"נ דאף בדיעבד פסול א"כ ה"ה כשעידיו חולים לא מהני לשיטת הנ"י ולשיטת הרשב"א מהני ובס' נודע ביהודא חלק אה"ע סי' ע"ב אשתמיט ליה דברי הנ"י והגהות הרב רמ"א בסי' ת"ח ע"ש:

י לא הפסיד זכותו. דין זה הוא מדברי רי"ו כמ"ש הב"י בשמו שנלמד מר"פ ז"ב וכן העתיק הש"ך בסי' ל"ז סק"ו דבריו שכתב דאין צריך לברר להביא כת שנייה ונראה מדבריו שגורס בש"ס ר"מ סבר צריך לברר ורבנן סברי דא"צ לברר כגי' רש"י בלישנא קמא והתוס' שם אבל לגי' רש"י במסקנא דגרס ר"מ סבר א"צ לברר ורבנן סברי צריך לברר הלכתא כרבנן ואם לא הביא כת שניה או שהם פסולי' לא בירר והפסיד וכן הוא להדיא בהג"א ר"פ ז"ב דלשיטת רש"י אם לא הביא כת שניה או שהם פסולים הפסיד ע"ש ולכאור' תימה דהא בחדושי הרמב"ן והרא"ש ס"פ ג"פ כתבו גבי הבא לידון בשטר וחזקה דצריך לברר ולהביא השטר ואם העדים שבשטר פסולים הם נתבטלה החזקה כדמוכח בפ' ז"ב דברירת קרובין ופסולין לא הוי בירור וכן הוא בש"ע סי' ק"מ ס"ה א"כ מוכח דגרסי כלישנא בתרא דרש"י דר"מ סבר א"צ לברר ורבנן סברי צריך לברר דללישנא קמא דרש"י מוכח להיפך כמבואר להמעיין בסוגיא וא"כ הלכה כרבנן דצריך לברר וצ"ל כיון דהרא"ש והט"ו בסי' ע' ס"ב פסקו כסוגיא דפ' שבועת הדיינים דהאומר פרעתיך בפני פ' ופ' ואתו ואמרו להד"ם דפטור דמילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה א"כ מוכח דהלכה כר"מ דא"צ לברר ועיין בש"ך שם וזה דלא כהג"א פז"ב אך דעת הרמב"ן ס"פ ג"פ דאף באומר פרעתיך בפני פ' ופ' צריך לברר והוחזק כפרן ע"ש ודעת הר"ן בחי' בפ' ז"ב דאף בשני כיתי עדים אם לא בירר או שהעדים פסולים הפסיד אבל אם באו ואמרו שאינם זוכרים את העדות לא הפסיד ע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה