אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

כו

כה

א אפילו בדין שדנים כדיני ישראל. הרב רמ"א בתשו' סי' נ"ב כתב דכשישראל דן עם חבירו בדיני עכו"ם אסור לעדים להעיד אע"פ שהוא כדין משום דמסייע לעוברי עבירה ואע"ג דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול מאחר דבלאו דידיה יכול לעשות האיסור וכמ"ש התו' והמרדכי והרא"ש בפ"ק דע"ז מ"מ איסורא דרבנן איכא כמ"ש שם הר"ן והתוס' והרא"ש ברפ"ק דשבת עכ"ל ולכאורה לא דמיא כלל להתם דבשלמא התם כשמושיט לחבירו דבר איסור אף דחבירו יכול ליטלו מעצמו מ"מ הרי הוא גורם לו לעשות האיסור בנתינתו לו ואדרבה הוא מחויב להפרישו מלעשות האיסור דאף קטן אוכל נבילות ב"ד מצווה להפרישו וכן בכל דוכתי דאסרינן משום מסייע ידי עוברי עבירה כגון לשאול נפה וכברה ולבור ולטחון עם מי שאוכל פירות שביעית כדאיתא בגטין דף ס"א התם נמי ע"י המעשה שלו מסייע לחבירו לעשות האיסור משא"כ הכא הא דאסור לדון לפני דייני עכו"ם הוא מפני שמייקר שם אלילים כשדן לפניהם וא"כ מה שהעדים מעידים לפניהם שהאמת כדברי התובע אינו גורם ומסייע כלל לעשיית עבירה דהא אף שלא יעידו כבר הוא מייקר שם האלילים במה שדן לפניהם ואין שום תועלת בעדותן ליפוי כח שלהם אך מ"מ מצאתי סיוע לדברי הרב רמ"א ממתניתין דע"ז דף נ"ה דאיתא התם דאין דורכין עם ישראל העושה בטומאה ומוכח התם לשיטת רש"י ותוס' שם דאף סוף דריכה אסור אף שכבר נטמאו הפירות מ"מ אסור לסייעו כדי שלא ירגיל בכך וכמ"ש הר"ן שם וא"כ ה"נ י"ל כיון שעושה איסור במה שהוא דן לפני אלילים אסור לסייעו בכדי שלא ירגיל בכך אך מ"מ לא נהירא לי וכי משום שלא ירגיל בכך ימנעו מלהעיד לו שהוא מצות עשה וג"כ עובר על לא תעמוד על דם ריעך כמ"ש בס"ק כ"ח באריכות והוי כהשבת אבידה דחייב להחזיר אף למומר אוכל נבילות לתיאבון כדאיתא בסי' רס"ו ס"ב וה"ה לענין עדות פשיטא דחייב להעיד אף לרשע גמור וכי משום שלא יחזיק עובר עבירה שהוא חומרא דרבנן בעלמא והקילו בו בכמה דוכתי משום דרכי שלום כדאיתא בגיטין דף ס"א יעברו העדים בעשה ולאו דלא תעמוד על דם ריעך ועוד דכיון שהם יודעים האמת שהנתבע חייב ממון להתובע והוא כופר לו אם לא יעידו הרי הם מסייעים ומחזיקים ידי הנתבע שגוזל ממון חבירו ואין לך מסייע ידי עוברי עבירה גדול מזה דהא אח"כ אין ב"ד נזקקין לדברי התובע כלל לפי הכרעת הרב רמ"א בהגה וגם איכא חששא דאם העדים יצטרכו לכפור עדותם לפני הערכאות אולי שוב יהיו מתייראים להעיד לפני דייני ישראל שוב ראיתי שהרב רמ"א בי"ד סי' קנ"א ס"א בהגה הביא דיעה החולקת על דברי התוס' והרא"ש דרפ"ק דשבת וס"ל לענין איסור מכירת לבונה להכומרים דהיכא שיכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם וכתב שפשט המנהג כסברא זו וא"כ ה"נ לענין עדות יכולים להעיד היכא שהוא כדין אך הש"ך שם בסק"ו השיג עליו דכ"ע מודי להתוס' והרא"ש דגבי ישראל בכה"ג אסור מדרבנן אך מ"מ הכא לענין עדות נלפענ"ד עיקר שמחויבים להעיד אם הוא כדין מה"ט דכתיבנא ודלא כהרב בתשו':

ב ואם מסר השטר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו וכו' דברי המחבר צל"ע דז"ל הטור בשם תשו' הרא"ש ואפי' אם יש על המלוה שט"ח לעכו"ם א"י למסור לו זה השטר שכתוב בו שיכול לתובעו בדיני האומות כדי שלא יתבענו העכו"ם בד"א ואם עבר ומסרו לגוי צריך לקבל עליו כל אונסא דמתייליד ליה ואם יעבור עליו העכו"ם הדרך ויוציא ממנו יותר ממה שהישראל יכול להוציא ממנו בד"י באותו שטר או אם בא לו היזק מפני שתבעו העכו"ם בדיניהן והוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו וכל כיוצא בזה צריך לסלק הכל מעליו עכ"ל והנה מלשון הטור נראה דאין המלוה המוסר השטר לעכו"ם צריך לשלם לו כל הפסידו אם לא שקיבל עליו כל אונסא דמתייליד ליה וכדאמרינן בפ' הגוזל בתרא ובב"מ פ' המקבל דבר ישראל דזבין ארעא לעכו"ם אמיצרא דישראל דשמותי משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דמתייליד ליה ופירשו בשם הראב"ד דש"מ דכל היכא דלא קיבל עליו והעכו"ם הזיקו פטור הישראל מלשלם דגרמא בניזקין הוא וכ"כ הרב רמ"א בסי' קע"ה ס"מ בהגה וכן הסכים המחבר בב"י שם שכן הוא שיטת רוב הפוס' וא"כ ה"נ המוסר שטר לגוי וכתוב בו שיוכל לתובעו בדיני עכו"ם משמתינן ליה עד שיקבל עליו כל אונס' דמתייליד בי' וכ"כ הב"י בסי' ס"ו בשם תשובת הריטב"א דבמוכר שט"ח לעכו"ם משמתינן ליה עד שיקבל עליו כל אונסא דמתייליד ביה ע"ש ומשמע דוקא כשמקבל עליו כן אבל כשלא קיבל עליו כן פטור דגרמא בניזקין הוא וכמ"ש הרב רמ"א בסימן נ"ה ס"א בהגה ולקמן סימן שפ"ו ס"ג בהגה דשליש שהחזיר שטר פרוע שלא היה לו להחזיר פטור דגרמא בניזקין הוא ואף בהחזיר שטר פרוע לעכו"ם על ישראל פטור דגרמא בניזקין הוא כמ"ש הב"י והש"ך שם בשם תשו' הרשב"א וכ"פ בתשובת מ"ב סימן פ"ה דלא הוי אלא גרמא בניזקין כיון דאין ההיזק נעשה מיד בהחזרת השטר דאכתי מחוסר גוביינא הוא וא"כ ביותר יש לתמוה על הרב כאן שסתם כדברי המחבר והשמיט דברי תשובת הרא"ש דבעינן שיקבל עליו תחילה כל אונסא אבל היכא דלא קיבל עליו מתחילה פטור דגרמא בעלמא הוא והנה אף שבאמת אין כוונת תשו' הרא"ש כן דהא הרא"ש בפסקיו פ' המקבל כתב על הא דאמרינן התם שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליו כל אונסא דאתי מחמתיה והא דאין ממתינין עד שיבוא ההיזק וינדוהו אז עד שיפרע לו משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעכשיו עכ"ל הרי להדיא דהרא"ש סובר דאף שלא קיבל עליו ובא ההיזק חייב לשלם לו ומשמתינן ליה שיקבל עליו השיעבוד עכשיו וכ"כ הב"י בסי' קע"ה ומש"ה נמי כתב הרא"ש הכא ג"כ במוסר שטר לגוי שצריך שיקבל עליו כל אונסא כדי שיחול השיעבוד מעכשיו וכלישנא דש"ס מ"מ הרי כל הפוס' חלוקים עליו ופירשו כפשוטו דבלא קיבל עליו פטור ומיירי דהוי גרמא בניזקין וכמ"ש הב"י והרב בסי' קע"ה ס"מ וא"כ ה"ה הכא במוסר שטר לעכו"ם בעינן קיבל עליו דוקא דאי לאו הכי הוי גרמא בניזקין כמו שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר וכמוסר שטר פרוע לעכו"ם על אחד דפטור בסי' שפ"ו ס"ג בהגה אמנם מ"מ נראה דבגוונא דמיירי בתשובת הרא"ש שהישראל מסר השט"ח לגוי בעבור פרעון חובו שנתחייב לעכו"ם ובדיני הישראל לא היה הישראל מוציא כ"כ בשטר זה כמו שיוציא ממנו העכו"ם ויקבלו בפרעון החוב בכה"ג ישראל המלוה מחויב לשלם לישראל הלוה כל מה שגורם לו להפסידו אף שלא קיבל עליו מתחילה כל אונסא דאף דלא הוי אלא גרמא בניזקין מ"מ כיון שהישראל נהנה בשט"ח זה במה שהעכו"ם מזיקו ואוכל את כספו מחויב לשלם לו וראיה ברורה לזה מהא דכתבו התוס' בפ' כיצד הרגל והרא"ש שם בשם ר"י גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו חייב להעלות לו שכר וקאמר התם דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דזה לא נהנה וזה לא חסר ופר"י דה"ה בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שנר' הפסד לחבירו דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת לפניו אין זה אלא גרמא בעלמא דהמבטל כיסו של חבירו פטור והרא"ש שם השיג ע"ז דל"ד לגירש את חבירו מביתו דפטור שלא בא לידו כלום מחסרון של חבירו אבל זה אף ע"פ שלא נהנה מ"מ השתא מיהא קאכיל מה שחבירו נפסד והכי קי"ל כמבואר בסי' שס"ג ס"י הרי דאף הנועל ביתו של חבירו ולא בא לידו כלום פטור דאינו אלא גרמא מ"מ כשאכל מה שחבירו נפסד חייב לשלם ואף לשיטת ר"י אינו פטור אלא בגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה כלום אבל בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא חייב לשלם אף שדר בו שלא מדעתו כיון שנהנה מחסרונו של זה וא"כ ה"נ כשפורע חובו לעכו"ם בשט"ח שיש לו על ישראל ובדיני ישראל לא היה יכול לגבות בו כ"כ כשהעכו"ם גבה בו מחויב לשלם לישראל הפסדו כיון שנהנה ואכל מה שחבירו נפסד על ידו ולפ"ז יש ליישב דברי המחבר די"ל דהמחבר מיירי נמי בכה"ג שהישראל מוסרו לעכו"ם בפרעון חובו ובכה"ג אף שלא קיבל עליו כל אונסא חייב לשלם לו כל ההפסד כיון שנהנה בו והא דכתב הטור בשם הרא"ש וצריך לקבל עליו כל אונסא לישנא דש"ס דפ' הגוזל בתרא בזבין ארעא לעכו"ם אמיצרא דישראל נקט והרא"ש לטעמיה אזיל דפירש דכפינן ליה לקבל עליו כל אונסא כדי שיחול עליו השיעבוד מעכשיו או דנקט הרא"ש הכי משום הבבא דהוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו בדיניהם שבזה בודאי לא באה שום הנאה לבעהש"ט בזה ולכך בכה"ג בודאי הוי גרמא בניזקין ופטור אם לא שמקבל עליו כל אונסא ובהכי מיירי נמי הריטב"א שהביא הב"י בסי' ס"ו אבל היכא שבא הנאה לידו בעבור זה הדין ברור שחייב לשלם מה שנפסד הישראל בדיני עכו"ם כמו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דחייב לשלם אף דהוי גרמא כיון שאכל מה שחבירו נפסד אף שלא נהנה וכ"ש הכא שנהנה זה נ"ל נכון מאוד בדעת המחבר ולדינא אך לפ"ז אינו מתיישב מה שכתב ע"ז הרב רמ"א בהגה, וכ"ז שיכול לכופו בדין ישראל אבל אם הלוה אלם מותר למוסרו לגוי והוא מתשובת הריטב"א שהביא הב"י בסי' ס"ו ובאמת אין ענינו לדברי המחבר לפי מה דפרשתי בכוונתו דהריטב"א מיירי התם במוכר שט"ח לעכו"ם ואח"כ בא איזה אונס לישראל ממילא עבור זה לזה כתב שפיר דלכתחילה אסור למוכרו לגוי דדילמא יבוא לו איזה אונס עבור זה כמו דאסור למזבין ארעא לגוי אמצרא דישראל אבל כשהלוה אלם וא"י לגבות ממנו מותר למוכרו לגוי משא"כ הכא דהמחבר מיירי שמוסר השטר לעכו"ם בעבור חובו ומחשב עמו הזכות שבדיני עכו"ם ופוטרו מחובו עבור זה בכה"ג פשיטא אף שהוא אלם מ"מ אסור לגוזלו וליטול ממון יותר בעבור הזכות שיש לו בדיני עכו"ם ואפשר לומר דבאלם שא"ר לציית ד"י כיון דמותר למסור השט"ח לעכו"ם אף שיבוא לו הפסד גדול דשדינן עליו גודא רבא מותר אף ליקח ממון מן העכו"ם בעבור הזכות שיש לו בדיני עכו"ם יותר דהא בלא"ה הנכרי יגבה בהשט"ח לפי הזכות שיש לו בדיני עכו"ם וה"ל זה נהנה וזה לא חסר וכמ"ש הרב בסי' שס"ג ס"י בהגה בישראל שברח מן העיר ולקח השר ביתו והשאילו לישראל אחר דא"צ להעלות שכר לבעלים דהא לא קיימא לאגרא דאי לא הוי דר בו ישראל השני הוי דר בו העכו"ם וה"ל זה נהנה וזה לא חסר וה"נ כיון דבלא"ה יגבה בו העכו"ם ככל זכות שיש לו בדיניהם לכך מותר לחשוב כל זכות שיש לו בו וימכרנו לו בעבור חובו וא"ש אך מ"מ צ"ע מסתימות דברי המחבר והרב בזה ואולי המחבר והרב הבינו הדברים כפשטן והרב אזיל לטעמיה דפסק בס"ס שפ"ח סט"ו בהגה דאם מסר שטר פרוע לעכו"ם וידע שיתנו לשר ויכוף הישראל לפרוע שנית דחייב לשלם והוא מדברי הרשב"ץ אך כבר השיג עליו הש"ך שם וכתב שהרשב"א ורבים מהאחרונים בתשובותיהם חולקים ע"ז וס"ל דהוי גרמא בניזקין וכן הסכים הוא ז"ל וא"כ ה"ה הכא אך מ"מ במסר להעכו"ם השט"ח בפרעון חובו וחישב עמו כל זכות שיש לו בדיניהם בזה נראה נכון לדינא דחייב הישראל לשלם לו כל מה שהפסיד הישראל השני בדיני עכו"ם אך מ"מ כ"ז שיכול לכופו בד"י אבל באונס שא"י לגבות ממנו בד"י כלל בזה נראה דבכהאי גוונא יכול למוסרו לגוי ולחשוב עמו כל זכות שיש לו בדיניהם כיון דבלא"ה יגבה העכו"ם ממנו כפי הזכות שבדיניהם א"כ ה"ל זה נהנה וזה לא חסר כנ"ל נכון בדינים אלו:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה