שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
כה
להיות הענין הלזה צריך לימוד גדול בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרוני' והדבר עמוק מאוד מאוד מי ימצאנו ואיש תבונות ידלנו ה"ה הרב הש"ך אשר העמיק והרחיב הענין בפלפול גדול לברר וללבן כל שיטת הראשונים ואחרון בא הגאון מהו' חיים יונה תאומי' ז"ל וחיבר קונטרס מיוחד להשיג עליו והרב הגאון מוהר"ם א"ש ז"ל בסוף ספרו פנים מאירו' לב"ק ישב דברי הש"ך ולהיות כי לא נמצאו החבורי' הללו אצלי לא פלפלתי בדבריהם בארוכה ומעט אשר טעמתי מדבריהם הוא אשר הביא אפס קצהו בס' האורים ותומים להגאון מהו' יהונתן זצ"ל ואת אשר הוסיף הוא ראיתי ואף שקצת דבריו אינם נכונים בענין זה מכל מקום הרחיב הענין בזה להבין דברי חכמים וחידותם במה שנוגע להבנת הפשט בכמה ענינים וע"כ קמתי אני הצעיר ונתתי אל לבי לעיין בענין זה כפי קט שכלי ואת אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר ומילין אחבר וחיילים אגבר ובעזה"י יתלבן ויתברר כמה דברים בכור הבחינה והבירור והמעיין יבחר ויקנה לו חבר והשם יאזרני חיל למען שמו הגדול וזה החלי בעזרת אלי צורי וגואלי:
א כל דיין. כתב הסמ"ע דקדק וכתב כל דיין דדוקא דיין כגון מומחה או הדיוט וקבלו אבל הדיוט ולא קבלו אין דינו דין כלל כמבואר בס"ד ואין חילוק בין טועה בד"מ לטועה בשיקול הדעת לעולם צריך לשלם מדיני דגרמי והוכיח כן הש"ך מדברי הרי"ף דהיכי דשייך ד"ג לעולם צריך לשלם ואין חילק בין טועה בד"מ לש"ה אך הרב הש"ך כתב דלפי שיטת הסוברים דאף אי שייך ד"ג מ"מ היכא דהדר דינא פטור א"כ ה"ה הכא פטור אף בטועה בשיקול הדעת דלאו כלום עביד דלמה סמך הנתבע על דבריו של הדיין ושילם להתובע כיון שהדיין לא כפה אותו על התשלומין וכ"כ הרז"ה ומכח זה השיג הש"ך בס"ק מ"ה על הרמב"ם והמחבר ולי קשה יותר אף לשיטת הסוברים דהיכא דחייב מד"ג אף בהדר דינא חייב דהא עיקר הוכחתם דילפי לה ממראה דינר לשולחני דחייב אף דאלו הוי קמן הוי הדר ובמראה דינר גופא דעת הרי"ף והרמב"ם דבעינן שיאמר לו עלה דידך קסמיכנא ואף להחולקים כתב המרדכי וש"פ כאשר הביאם הש"ך בסי' ש"ז ס"ק י"ב דדוקא היכא שאם השולחני אומר שהוא טוב צריך לקבלו בע"כ ולית ליה לאשתמוטי אז חייב לשלם אבל במקח ומשכון אין לו בע"כ ליקח ולקנות ופטור והביא ראיה ברורה לזה מפחז"ה גבי לוקח מגזלן ונתבאר סי' קמ"ו סט"ז וא"כ הכא כיון שהוא הדיוט ולא קבלו אמאי חייב בלא נו"נ ביד דלמה סמך הנתבע עליו לשלם להתובע כיון שהדיין לא כפה אותו על התשלומין והוא הדיוט ולא קבלו אם לא שנאמר דהכא מיירי דמוכחא מילתא שהבע"ד סומך על הדיין ונותן לו על פיו דבכה"ג חייב אף במראה דינר כמ"ש הש"ך שם וכן מבואר בסי' קכ"ט ס"ב בהגה דמי שאמר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא ועשאו על פיו והיה שקר דחייב לשלם לו ומיירי דמוכחא מילתא דעליו קסמיך כמ"ש הש"ך שם בסק"ז וא"כ ה"נ כיון שהוא גמיר למידן ואמר לו שהדין הוא דחייב לשלם הוא סומך עליו ומשלם להתובע על פיו חייב הדיין לשלם מד"ג ואפשר דבכה"ג גם הש"ך מודה שחייב לשלם לו דהוי דומיא דערב אך לפמ"ש הש"ך בסק"ד אות ב' לתרץ קושית התוס' ממראה דינר לשולחני דהתם חייב דה"ל לומר לו אל תסמוך עלי משא"כ לגבי דיין לא היה יכול לומר אל תסמוך עלי כיון דגמיר ליביה אנסיה למנוע שלא יגזול את חבירו ופטור מלשלם ולכך פריך הש"ס בטועה בד"מ אמאי משום כיון דהדר דינא לאו כלום עביד אלמא אף דסמיך עליו מ"מ פטור בהדר דינא אך מ"מ עדיין י"ל דהיינו דוקא בקבלו עליה אבל בלא קבלו עליה כיון דהדיוט ולא קבלו פסול לדון ביחידי ה"ל לומר לו אל תסמוך עלי והוי דומיא דערב בסי' קכ"ט ומראה דינר וכ"ש בהדיוט דלא גמיר כלל דפשיטא דה"ל לומר לו אל תסמוך עלי אף לשיטת הש"ך וצ"ע וע' בחידושי הר"ן דכתב להדיא דבדיין דלא גמיר פטור מתשלומין כיון דהדר דינא אם לא שכפה אותם להעמיד את דינו בכח מלך ושלי' וכת' שכ"ד הרי"ף והרמב"ם והיינו כמ"ש הש"ך בס"ק מ"ה אך מ"ש הר"ן שם דבלא גמיר כלל אף שקבלו עליו פטור מתשלומין כיון דהדר דינא דבר זה תליא בפלוגתא זו אי חייב מד"ג היכא דהדר דינא:
ב חוזר הדין ודנין אותו כהלכה מדברי כל הפוסקים משמע דאף שכבר שילם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון וכן מוכח לפי שיטת הרמ"ה והסכים עמו הש"ך בס"ק כ"ט דס"ל דהא דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר מיירי דוקא כשכבר שילם הבע"ד ע"פ הדיין אבל בלא שילם הדין חוזר א"כ מוכח דבטע' בדבר משנה חוזר אף בכה"ג דהא אמרינן טעה בד"מ חוזר בש"ה אינו חוזר א"כ תרוייהו בחד גוונא מיירי ויש להקשות ע"ז מהא דאמרינן במס' כריתות דף כ"ד ע"א א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עידיו כל המזיק בו זכה בו ואמר רבא התם מסתבר טעמים דר"י כגון דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ומזים להו ולא מפקר ליה ופריך עלה ושני לה התם וכ"פ הרמב"ם בפי"א מה' נ"מ ופ"ד מה' עכו"ם אלמא היכי דנגמר דינו בב"ד ע"פ עדים אף שנתברר אח"כ להיפך ע"פ עדים מ"מ כל הקודם בו זכה בו משום כיון דנגמר דינו איאושי מייאש מרא מיניה ומפקר ליה וא"כ ה"נ אף בטועה בד"מ וכבר שילם הנתבע להתובע אמאי חוזר הדין כיון שנפסק הדין מפי ב"ד כבר אייאש הנתבע ממנו וזכה בו התובע מתורת הפקר דידו קונה לו וליכא למימר דשאני התם כיון שנגמר דינו להריגה אפקריה לכ"ע משא"כ הכא דלא אפקרי' אלא אדע' התובע לכך לא הוי הפקר גמור דבעינן הפקר לכ"ע לעניי' ולעשירים זה ליתא כיון דאייאש מרא מיניה לגבי התובע הרי אפקריה לכ"ע דהא התובע רשות בידו לעשות בו כל מה שירצה וראיה לדבר מדברי רבינו אפרים שהביא הרא"ש בס"פ הגוזל בתרא שפסק באחד ששלח לחבירו מעות לשלם לכותי ושכחו הכותי דזכה בו השליח משום כיון דנתן לו ליתנו לכותי אייאש מרא מיניה וזכה מהפקר והביא ראיה מההיא דשור הנסקל שהוזמו עידיו וע"כ לא פליג עליו רבינו מאיר התם אלא משום דכיון שיש בידו לחזור וליטלם לא הסיר דעתו מהם וכיון שיש לו עדיין זכות בהם לא אפקריה כמ"ש שם באריכות אבל אי לאו האי טעמא זכה בהם השליח מתורת הפקר אף דלא נתנו לו אלא אדעת שיטלם הכותי אפילו הכי הוי הפקר מעליא וא"כ הכא בטועה בד"מ וכבר שילם להתובע הרי הוציאו מרשותו ואייאש מיניה וא"כ זכה בו התובע מתורת הפקר אף שטעה הדיין בדינו והנה בש"ס י"ל כיון דמיירי ביחיד הדיוט וקבלוהו י"ל דהנתבע לא מייאש מיניה עד שישמע מפי המומחה אם האמת כדבריו אך הרי"ף כתב להדיא טעה בד"מ חוזר לעולם בין מומחה בין שאינו מומחה בין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן ביד וקשה טובא במומחה ונשא ונתן ביד אמאי חוזר הדין ולא אמרינן דאייאושי מייאש מרא מיניה כיון שנפסק הדין מפי המומחה ודאי דין תורה דן דהא מה"ט מומחה וקבלוהו פטור מלשלם דמיחשב טעותו לאונס וא"כ דמי לשור הנסקל דמייאש מיניה כיון שנגמר דינו ע"פ בית דין מומחין ודוחק גדול לחלק בין שור הנסקל שנגמר דינו בב"ד של כ"ג מייאש טפי ובין יחיד מומחה או ג' מומחין לא מייאש מיניה כולי האי ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שהאמת הדין כן הוא אלא שהרי"ף מיירי בדין שיש בו הכחשה וכפירה בין התובע לנתבע דבכה"ג אף שיצא הדין לזכות את התובע ושילם לו אינו מייאש כדאמרינן בפ' אלו מציאות דראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מ"ט דההוא דנפל מיניה לא מייאש דסבר אינש אחרינא לא הוי כאן נקיטנא ליה ואמינא את הוא דשקלתיה וכתבו הרא"ש והטור בסי' רס"ב דאף שטוען ברי והוצרך לישבע בב"ד לא מייאש דסבר למחר אתפוס מידו שום דבר כיון שיודע האמת ע"ש והיינו שיתפוס שלא בעדים וא"כ ה"נ אף שנפסק הדין בבית דין לזכות התובע מ"מ כיון שהנתבע יודע האמת לא מייאש מיניה וסבר למחר אתפוס מידו שלא בעדים אבל דין תורה שהוא בלא הכחשות שבין תובע לנתבע ושילם להתובע ע"פ פסק בית דין איאושי מייאש מיניה ואין הדין חוזר אף בטעות בד"מ אמנם בש"ס דב"ק דף י"ב משמע להיפך דקאמר התם לענין לגבות עבדים מן היתומים הוי עובדא בנהרדעא ואגביה דייני דנהרדעא הוי עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא א"ל ר"נ זילו אהדרו ואי לא מגבינא להו לאפדיינכו וכתבו התוספות שם דר"נ חשיב להו טועה בד"מ וכן בכתובות דף נ' ע"ב איתא ג"כ לשון זה לענין מזונות הבנות ממטלטלין ע"ש והרי רב חנא בר ביזנא מומחה הוי וכן דייני דנהרדעא הוא רב אדא בר מניומי כדאיתא בפ"ק דסנהדרין אלמא אף במומחה וכבר שילם הבע"ד והדין לא תליא בהכחשה שבין תובע לנתבע אפ"ה אם טעה בד"מ חוזר אך אכתי י"ל דהני עובדי הוי ביתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו והפקרן אינו הפקר כדאיתא בפ' אלו מציאות דף כ"ב ע"ב ע"ש או דכל הני עובדי היו היתומי' מתווכחי' נגד הפס"ד ואמרו כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ולכך באו לפני ר"נ ולכך לא הוי יאוש ואין להקשות מדברי הרי"ף שהקשה לר"ח דס"ל טועה בשיקול הדעת חוזר בלא נו"נ ביד מעובדא דעכברא דשכיב אדינרי דפ' ז"ב דאמר ר"ח כבר הורה זקן ומאי קושיא דילמא התם היה המעשה ביתומים גדולי' ומטעם דזכה מן ההפקר י"ל דהלשון כבר הורה זקן משמע משום דכבר הורה זקן קם דינא מצד עצמו ומקשה שפיר ובאמת נראה להביא סעד לדברי מהסוגיא דפ"ק דסנהדרין דף ו' ע"א דפריך ר' אבא לר"א דס"ל דשני' שדנו אין דיניהם דין ממתניתין דבכורו' דן את הדין וכו' מה שעשה עשוי ושני ליה דמיירי בקבלוהו עלייהו ומסקינן התם א"ל רב ספרא לר' אבא דטעה במאי אי דטעה בד"מ הא טעה בד"מ חוזר ולכאורה תמוה מאוד מה מהענין קושיא זו לכאן והא קושיא זו הוא אפשטא דמתניתין דבכורות ושם ה"ל להש"ס לקבוע קושיא זו ולפמ"ש ניחא דהנה התוס' שם בדף ה' כתבו דה"מ הש"ס לשנויי דלכך מה שעשה עשוי דמיירי במומחה אף שלא קבלוהו וא"כ לפ"ז בלא"ה לא הוי מצי רב ספרא להקשות על מתניתין מהא דטועה בד"מ חוזר די"ל דמתניתין מיירי במומחה ומייאש מרא מיניה ולכך מה שעשה עשוי דזכה בו אידך מתורת הפקר והא דטועה בד"מ חוזר מיירי בהדיוט דלא מייאש מיניה אבל השתא דפריך ר' אבא לר"א ממתניתין דדן את הדין ומוקי לה בקבלוהו א"כ ע"כ דחיקא לי' לאוקמי מתניתין במומחה ולכך פריך לי' רב ספרא לר' אבא גופא לדידך דמוקמית לי' בהדיוט א"כ אי מיירי בטועה בד"מ למה מה שעשה עשוי הא קי"ל טועה בד"מ חוזר וא"ש ונכון. אך מ"מ נראה אף לסברתינו היינו דוקא בחייב את הזכאי ושילם ע"פ המומחה אבל בזיכה את החייב ע"פ מומחה תליא בפלוגתת הפוסקים דלפי שיטת מהרי"ק והרב רמ"א בסי' קס"ג דס"ל דיש יאוש בחוב אינו חוזר הדין אף בטועה בד"מ אבל לפי שיטת הגאון ת"ל בהגהותיו ובתשובה סי' קמ"ד דס"ל דלא מהני יאוש בחוב משום דכיון שנתחייב מעיקר' לפרוע לבע"ח משום פריעת בע"ח מצוה לא פקע ביאוש וא"כ ה"נ כיון שטעה בדין ובאמת הוא חייב לשלם לא מהני מה שנתייאש התובע וחוזר הדין ומשלם אבל בחייב את הזכאי ושילם לו ע"פ ב"ד מתחילה מתורת הפקר בא ליד התובע ואף שהתובע נתכווין לזכות בו מכח הדין מ"מ זכה בו ממילא מתורת הפקר כמ"ש הרא"ש והביאו הטור בס"ס רנ"ו ובש"ע שם ס"ב והוא משו' דחצירו וידו קונה לו שלא מדעתו כמ"ש התוס' בב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתא ע"ש זהו מה שנ"ל בדינים אלו וראה זה דבר חדש הוא מה שלא שערום הראשוני' ואולי מקום הניחו לי להתגדר בזה וצע"ג לדינא אך כ"ז לפי שיטת הרמב"ם פי"א מנ"מ ופ"ד מעכו"ם ורבינו אפרים שהביא הרא"ש בס"פ הגוזל בתרא שפסקו כסוגיא דכריתות אך לפמ"ש בסי' כ' דיש פוסקים דלא כסוגיא דכריתות א"כ בטועה בד"מ הדין חוזר אף בשלשה מומחין ומוציאין הממון מן התובע להנתבע:
ג אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. דעת הסמ"ע דאף בנו"נ ביד פטור בטועה בד"מ אך הרב הש"ך האריך להוכיח מדברי התוס' ומרדכי והרמב"ן והנ"י דבנו"נ ביד חייב וכ"כ הר"ן בחידושיו והרב בתומים הביא מדברי הרשב"א בחידושיו פא"ט גבי זילו אמרו לי' לברי' דר"י בר חמא דלשלם דמי תורא למריה דכתב להדיא דלהרי"ף בטועה בד"מ אף בנו"נ ביד פטור והאריך להוכיח כשיטה זו וכל דבריו אינם מוכרחי' לפמ"ש הש"ך בס"ק י"ד אות ב' בישוב דברי הרי"ף ע"ש ולפענ"ד נראה להביא ראיה ברורה כהרמב"ן דבטועה בד"מ חייב בנו"נ ביד לשיטת הרי"ף דאל"כ קשה להרי"ף דפסק כתירוץ רב חסדא דמוקי מתניתין דפאד"מ ודבכורות בטועה בשיקול הדעת וכאן שנו"נ ביד וכאן שלא נו"נ ביד ובטועה בד"מ פסק הרי"ף דחוזר והביא ראיות מכמה סוגיות הש"ס ותימה דתקשה קושית הש"ס דלמה אמר ר"ע לר"ט מומחה לרבי' אתה תיפוק ליה דטועה בד"מ חוזר וליכא למימר כדמשני חדא ועוד קאמר ליה חדא דטועה בד"מ חוזר ועוד וכו' אכתי כיון דחזינן דר"ט אמר הלכה חמורך טרפון ס"ל טועה בד"מ אינו חוזר מנא לן דר"ע פליג עליו בזה ולעשו' פלוגתא חדשה בין ר"ט לר"ע מה שלא נזכר בדבריהם כלל וא"כ מנ"ל למיפלג על ר"ט בדבר שלא מצינו תנא אחר דפליג עליו בשלמ' על תירוץ רב ששת דמשני הכי חדא ועוד קאמר לא קשיא דאזיל לטעמיה דמוקי מתני' דפאד"מ דמחזירין מיירי בטעות בד"מ א"כ מוכח ממתניתין הכי אבל לר"ח דמוקי מתניתין דפאד"מ בלא נו"נ ביד ובש"ה מנ"ל דטעות בד"מ חוזר ולמיפלג על ר"ט א"ו זאת היא סברת חוץ דטועה בד"מ חוזר אלא דלשנויא דר"ח ר"ט נו"נ ביד הוי ולכך אמר הלכה חמורך טרפון והוצרך ר"ע להשיב לו מומחה לרבי' אתה וא"כ כיון דר"ט הכי ס"ל מה"ת נאמר דר"ע פליג עליו בהא וזו ראיה גדולה לפענ"ד אך אכתי י"ל דטועה בד"מ אף נו"נ ביד פטור משום כיון דמיירי הכא בדיין דגמיר ולא סביר וא"כ כיון שהוא בקי בדינים י"ל דאם טעה בד"מ הוי כאנוס בטעותו ופטור כמו מומחה דפטור אף בטוע' בש"ה משום דהוי כאנוס בטעותו וה"ה מאן דגמיר אף דלא סביר לענין טעות בד"מ הוי מומחה והוי אנוס בטעותו ופטור וכן נראה מדברי הלח"מ פ"ד מה"ס וא"כ אין ראיה מר"ט דמחייב בנו"נ ביד אף בד"מ משום דאיהו ס"ל דאף המומחה לרבי' חייב לשלם א"כ ה"ה בטעה בד"מ אבל לר"ע דפליג עליו דמומחה פטור אף בש"ה א"כ ה"ה מאן דגמיר חשיב כמומחה לענין טעות בד"מ אך ע"כ הרשב"א בפא"ט לאו מה"ט אתי עלה דא"כ הא דפטור בד"מ אף בנו"נ ביד הוא משום דחשיב כמומחה לענין זה א"כ אינו פטור אלא בקבלוהו אבל בלא קבלוהו חייב דהא אף המומחה לרבים חייב בלא קבלוהו וא"כ היכי הוכיח הרשב"א התם דרבא טועה בשיקול הדעת היה דאל"כ האיך חייב רבא לשלומי דטועה בד"מ אף נו"נ ביד פטור ומאי קושיא הא התם לא קבלו לרבא כמו שהוכיח הרשב"א שם דאל"כ אמאי חייב רבא לשלומי דודאי רבא אין לנו מומחה ממנו א"ו דטעמא דהרשב"א לאו משום הכי הוא אלא דס"ל דטועה בד"מ פטור דבע"ד פשע דה"ל לשיולי' ולגלות טעותו כיון שטעה בדבר הפשוט כמ"ש הרשב"א בתשובה והביאו הש"ך בסק"א אות ב' וא"כ ראיה ברורה מדברי הרי"ף להיפך דמה"ת נשויה פלוגתא בין ר"ט לר"ע בחנם כמ"ש אך מ"מ הסברא נכונה בעצמה די"ל דטעה בד"מ וקבלוהו עליו פטור אף בנו"נ ביד דבד"מ הוי כאנוס בטעותו כיון שטעה בדבר הפשוט וכעין מ"ש הרשב"א בתשובה ובזה יש לדחות ראיית הש"ך מהנ"י דמיירי דלא קבלוהו ע"ש אך מ"מ מדברי התוס' והרמב"ן משמע דאף בקבלוהו חייב בנו"נ ביד ועוד דבס"ב סק"ז הוכחתי דרוב הפוסקים ס"ל דאף במומחה גופיה אינו פטור בנו"נ ביד משום דהוי אנוס בטעותו אלא הטעם הוא משום כיון דהוא מומחה ולא צריך קבלה מסתמא כי קבלוהו אדעתא לפטרו מהתשלומין קבלוהו וזה לא שייך בהדיוט וקבלוהו לענין ד"מ וא"כ חייב בנו"נ ביד אף בטעה בד"מ אך לפ"ז לשיטת התוס' והרא"ש דבטעות בד"מ חייב לשלם מד"ג אף בלא נו"נ ביד היינו דוקא במומחה ולא קבלוהו אבל בהדיוט וקבלוהו כיון דגמיר למידן הוי לענין טעות בד"מ כמומחה וקבלוהו דפטור משום דהוי כאנוס בטעותו אך מדברי הטור והרב בהגה לא משמע כן וצ"ל דס"ל דהדיוט וקבלוהו הוי כתחילתו בפשיעה לענין שיקול הדעת וסופו באונס לענין ד"מ ולכך חייב אף בלא נו"נ ביד אך במומחה וקבלוהו וטעה בד"מ הדבר פשוט דפטור מלשלם בין בנו"נ ביד בין בלא נו"נ ביד דלא גרע מטעה בשיקול הדעת דפטור מלשלם בכל גווני כמ"ש הש"ך בסק"ח ופשוט:
ד ויש חולקים זו היא שיטת התוס' והרא"ש דס"ל דהא דאמרינן דטעה בד"מ פטור מתשלומין משום דלאו כלום עביד היינו לרבנן דלא דייני ד"ג אבל לדידן דדיינינן ד"ג אף בכה"ג חייב והוכיחו כן ממראה דינר לשולחני דחייב לר"מ אף דאילו הוה קמן הוי הדר וכן הא דס"ד בבכורות דמתניתין דהתם אתיא כר"מ דדאין ד"ג והתם קתני טיהר את הטמא וקס"ד שערבן בעה"ב עם פירותיו אלמא אף דהדר דינא מ"מ חייב לר"מ והרב הש"ך האריך לדחות דברי התוס' ומוקי האי דטיהר את הטמא בלוקח ומוכר ומכח זה יישב ג"כ קושית התוס' שהקשו בטיהר את הטמא וערבן בעה"ב עם פירותיו אמאי חייב הדיין להס"ד דש"ס ולמה גרע ממטמא ומדמע ומנסך דבשוגג פטור ודחקו התוס' דחכם בעל הוראה חשוב כמזיד שהיה לו לדקדק בהוראתו ולפי מאי דמוקי בלוקח ומוכר ניחא בפשיטו' ומזה הוציא דין חדש דחכם שהורה ביי"נ שהוא כשר וערבו בעה"ב ביין כשר ונודע שטעה שהדיין פטור דלא גרע ממדמע בשוגג דפטור והנה בעיקר התירוץ שלו כבר מחי ליה מאה עוכלא הגאון מהו' חיים יונה ז"ל והסכים עמו הרב בתומים ולפנינו נדבר מזה וביותר תמיהני על הש"ך דתירץ קושית התוס' ממדמע בשוגג דפטור על טיהר את הטמא ועירבן בעה"ב עם פירותיו הא קושית התוס' קשה ג"כ בטימא את הטהור למאי דס"ד דמשלם מביתו משום דמה שעשה עשוי וקם דינא וכי יגרע ממטמא בשוגג בידים דפטור מלשלם וכן בהורה בכשרה שהיא טריפה וטעה בש"ה אף דמה שעשה עשוי מ"מ יפטר מלשלם כמו מטמא בשוגג דפטור משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובאמת האי דינא שהמציא הש"ך בהורה ביי"נ שהוא כשר וטעה שהדיין פטור כשערבו בעה"ב ביין כשר אף שהוא כתב שהוא דין חדש אני אומר שהוא ישן נושן אף בלא תירוצו ומתלתא קראי שמיע לי דהתו' בסנהדרין הקשו בשם רבינו אפרים למאי דס"ד שעירבן בעה"ב אמאי יגרע ממטמא בשוגג דפטור בשלמא להמסקנא ניחא דלמה ליה לערב בידים אבל להס"ד קשה לזה מתרצי דחכם בעל הוראה חשוב כמזיד אמנם התוס' בגיטין דף נ"ג ע"א ד"ה שלא יהיו הקשו בסיגנון אחר הא דקתני דן את הדין טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואמאי הא שוגג הוא ולמאי דס"ד דמוקי לה כר"מ דדאין ד"ג ניחא דלקמן קניס שוגג אטו מזיד אבל למאן דמוקי כרבנן ובאגע בהו שרץ קשה לר' יוחנן ותירצו דהתם פשע דמה היה לו לטמאותה כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד דהכא וכן הרשב"א בחידושיו לגיטין הקשה ג"כ קושית התוס' למאי דמוקי בבכורות טימא את הטהור דאגע ביה שרץ וכרבנן ואכתי הא שוגג הוא ולא אשכחן תנא דמחייב מטמא בשוגג אלא ר"מ ותירץ דהאי כפושע חשבינן ליה דנהי דסבר דפירותיו טמאין מ"מ למה ליה למינגע בהו שרץ וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לגיטין בס' חמש שיטות וכ"כ הרמב"ן בסוף ב"ב בדיני דגרמי שלו דף מ"ב ע"ב ובדף מ"ג ע"א כתב דלמאי דס"ד לאוקמא ממתניתין דדן את הדין טימא את הטהור כר"מ שמעינן מינה דדאין ד"ג בהיזק שאינו ניכר אפילו בשוגג דקניס שוגג אטו מזיד ע"ש הרי להדיא דהתוס' בגיטין והרמב"ן והרשב"א ס"ל דדיין חשיב כשוגג אלא דהיכא שנו"נ ביד חשיב כמו כמו מזיד אלא דלפי הס"ד דמוקי מתניתין כר"מ דדאין ד"ג ר"מ לטעמיה דקניס שוגג אטו מזיד אבל לדידן דקי"ל מטמא ומנסך בשוגג פטור א"כ אף לדידן דדיינינן ד"ג מ"מ טימא את הטהור וטעה בש"ה דקם דינא וכן בהורה בכשרה שהיא טרפה או בטיהר את הטמא וערבן בעה"ב עם פירותיו וכן ביי"נ בכה"ג בכולן פטור הדיין מלשלם דלא גרע ממטמא בשוגג דפטור דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובאמת דברי התוס' דסנהדרין צריכין ביאור שהקשו מההיא דמטמא ומדמע על טיהר את הטמא למאי דס"ד שעירבן בעה"ב ולא הקשו למאי דס"ד דטימא את הטהור ישלם מביתו משום דקם דינא דליהוי כמטמא בשוגג ואפשר דעל טימא את הטהור ידעו התוס' דיש לדחות דחכם בעל הוראה חשיב כמזיד אבל בטיהר את הטמא ובעה"ב ערבן עם פירותיו קשיא להו טפי דחשיב כשוגג דמנא ידע שהבעה"ב יערב אותן עם פירותיו ובזה יש לישב ג"כ דברי הש"ך אך יותר נראה דקושית התוס' קאי למ"ש לעיל מיניה בד"ה מה שעשה עשוי דמה דקתני בטיהר את הטמא מה שעשה עשוי מיירי בערבן בפירות מרובים ומה דקתני ישלם מביתו מיירי בעירבן בפירו' מועטי' והקשו למאי דס"ד דאתי' כר"מ הא שמעי' לי' דס"ל גבי נפלו ונתפצעו דאפי' שוגג לא יעלו דקניס שוגג אטו מזיד וא"כ היכי בטלי ברובא ותירצו כיון דע"פ חכם עביד לא קנסו האי שוגג א"כ לענין ד"ג מוקי לה כר"מ ולא כוותיה לכל מילי ולפ"ז ניחא דמרישא בטימא את הטהור לא מצי להקשות די"ל כמ"ש התוס' בגיטין דאתי כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד אבל מטיהר את הטמא מקשי שפיר דמ"ש ממדמע בשוגג דליכא למימר דאתיא כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד דא"כ אמאי בטלי ברובא נקנוס נמי שוגג אטו מזיד דזה תליא בזה כדמוכח בפ' הניזקין דף נ"ד ע"א דמדמי להו הש"ס התם להדדי ע"ש וקושייתם הכא אזלא לתי' בתרא דלעיל אבל התוס' בגיטין דתי' דלס"ד אתיא כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד ס"ל כתי' קמא דהתוס' כיון דע"פ חכם עביד לא קניס וא"ש ובזה יש לתרץ מה שהקשה הר"ן בפ"ק דע"ז על הראב"ד והרשב"א דס"ל גבי דיני ממונות בלא נו"נ ביד חוזר הדין אבל באיסור והיתר לא משום דשויא אנפשיה חד"א והקשה הר"ן דא"כ למה ליה לר"ח לאוקמא טימא את הטהור דאגע ביה שרץ תיפוק ליה דשם בלא"ה הדין קיים דשויא אנפשיה חד"א והרב הש"ך בס"ק י"ד אות י"ד ט"ו תי' דר"ח לאו משום מתניתין דפאד"מ דמחזירין מוקי טימא את הטהור באגע ביה שרץ אלא משום כיון דמוקי מתני' בנו"נ ביד א"כ היינו כרבנן דלא דייני ד"ג לכך הוצרך לאוקמא דאגע ביה שרץ ובאמת דבריו תמוהים וכי מה ענין זה לד"ג דהא דר"ח מחלק בין נו"נ ביד או לא היינו לענין מה שעשה עשוי אבל לענין תשלומין אין חילוק והנה לשיטת הרי"ף דס"ל דטעמא דר"ח דבלא נו"נ ביד משום פסידא דבע"ד נגעו ביה כיון דאין הדיין צריך לשלם בלא נו"נ ביד דלא דנין ד"ג בדיין לכך הדין חוזר אלמא אף אי אמרינן דקם דינא ס"ל לר"ח דפטור בלא נו"נ ביד ולכך הדין חוזר ניחא דלכך הוצרך לר"ח לאוקמא טימא את הטהור באגע ביה שרץ דאי לאו הכי פטור מלשלם לאוקימתא זו אך הש"ך באות ט"ו כתב דהראב"ד והרשב"א לא ס"ל כסברת הרי"ף אלא כמ"ש הרמב"ן במלחמות דטעמא דר"ח משום דנו"נ ביד אלים דינא להיות קיים א"כ אין ענין זה אי דיינינן ד"ג בדיין שייכות לתירוצא דר"ח והדרא קושית הר"ן לדוכתה וכן האריך הרב בתומים לדחות דברי הש"ך בזה ועוד קשה לי טובא לפמ"ש התוס' והרא"ש בשמעתין דס"ד דמתניתין דטיהר את הטמא מיירי שערבן בעה"ב עם פירותיו ולהמסקנא מוקי לה כשערבן חכם ויש לתמוה דלמה הוצרך ר"ח לאוקמא כשערבן חכם הא עיקר שנויא דר"ח הוא לתרץ דומיא דמתניתין דפאד"מ דקתני דמחזירין אמתניתין דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וא"כ למה ליה לר"ח לאוקמא טיהר את הטמא שערבו חכם נהי נמי דפירושא דמתניתין כדס"ד שערבן בעה"ב מה חזרה שייך התם הרי כבר ערבן הבעה"ב פירות אלו עם פירותיו הטהורים ונטמאו כבר ולכך צריך לשלם מביתו ולשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח דבלא נו"נ ביד חוזר הדין משום פסידא דבע"ד נגעו בה אלמא דלא דאין ד"ג בדיין ניחא דלכך הוצרך לאוקמא שערבן חכם משום דאל"ה פטור לשלם אבל לשיטת התוס' והרא"ש קשה וזה ראיה גדולה לדברי הש"ך דלכך מוקי בערבן חכם משום דמתניתין אתיא כרבנן דלא דייני ד"ג אלא שהדברים דחוקים מה ענין זה לתירוצו דר"ח אך לפי שיטת התו' דגיטין והרמב"ן והרשב"א דס"ל דחכם חשוב כשוגג אלא דבנו"נ ביד חשיב כמזיד אלא דס"ד דש"ס בבכורו' דמתניתין אתיא כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד יש לישב קושית הר"ן ומה שהקשיתי על התוס' והרא"ש דכיון דר"ח הוצרך לאוקמא מתניתין בנו"נ ביד מוקי נמי טימא את הטהור באגע ביה שרץ טיהר את הטמא בערבן חכם בכדי שלא נצטרך לאוקמא מתניתין כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד דלא כהלכתא ודלא כסתמא דגיטין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ולכך מוקי בנו"נ ביד דבכה"ג חשוב כמזיד ולפמ"ש הנ"י דטעמא דר"ח דבלא נו"נ ביד חוזר הדין משום דלא רצו חז"ל לחייב את הדיין בגרמא בעלמא אף דדיינינן ד"ג מ"מ היכא דאפשר החזרה תקנו יותר החזרה בשיקול הדעת מלחייב את הדיין משום דאין לך אדם שנעשה דיין לעולם א"ש טפי דבלא ר"ח הוי מצי לאוקמא מתניתין כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד אבל השתא דחזינן דהקילו חז"ל בדיין להיות חוזר הדין בלא נו"נ ביד משום דאין לך אדם שנעשה דיין לעולם א"כ כ"ש דמטעם זה ליכא למיקנס גבי דיין שוגג אטו מזיד לכך הוצרך לאוקמא באגע ביה שרץ וערבן חכם דחשיב כמזיד. ובדרך פלפול יש לתרץ קושית הר"ן בדרך זה ע"פ מה שתירץ הש"ך דטיהר את הטמא מיירי בלוקח ומוכר אלא דנו"נ ביד לא שייך לאוקמא בכה"ג ולפ"ז ניחא דדוקא לתירוץ ר"ח הוצרך לאוקמא טימא את הטהור דאגע ביה שרץ משום דאל"כ תקשה קושית התוס' דליהוי כמטמא בשוגג דפטור אבל באגע ביה שרץ חשוב כמזיד בשלמא בלא ר"ח מצינן לאוקמא מתניתין כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד וטיהר את הטמא בלוקח ומוכר כמ"ש הש"ך אבל לר"ח דס"ל בלא נו"נ ביד הדר דינא א"כ לא מצינן לאוקמא טיהר את הטמא בלוקח ומוכר דהא הדר דינא ונו"נ ביד לא שייך גביה כמ"ש הש"ך א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שערבן בעה"ב עם פירותיו ומה שעשה עשוי בערבן בפירות מרובים וישלם מביתו בערבן בפירות מועטים וקשה קושית התוס' דהא ר"מ קניס גבי נפלו ונתפצעו שוגג אטו מזיד וצ"ל כתי' התוס' דלא אתיא כר"מ בזה וא"כ מוכח דמתניתין לא אתיא כר"מ דמחייב מטמא בשוגג דקניס שוגג אטו מזיד דא"כ לא בטיל ברובא כדמוכח בפ' הנזקין דמדמי להו הש"ס אהדדי וא"כ קשה בטימא את הטהור הא ה"ל כמטמא בשוגג דפטור ולכך מוקי לה באגע ביה שרץ דחשיב כמזיד דלמה ליה לטמאו' בידים וא"ש. ותבנא לדינא דמדברי התוס' בגיטין והרמב"ן והרשב"א מוכח דס"ל דבטיהר את הטמא ובעה"ב ערבן עם פירותיו אף לדידן דדיינינן ד"ג פטור הדיין מלשלם משום דהוי כמטמא בשוגג וכן ביי"נ בכה"ג וכשיטת הש"ך וכן בטימא את הטהור וטעה בשיקול הדעת אף דקם דינא מ"מ פטור מלשלם משום דהוי היזק שאינו ניכר ובשוגג פטור וכן בהורה בכשרה שהיא טרפה וטעה בש"ה אף דקם דינא מ"מ הוי היזק שאינו ניכר כמו מטמא בשוגג וכן מוכח מדברי הרמב"ן בד"ג שלו דף מ"ג ע"ב שהקשה בטבח אומן שקלקל אמאי חייב כשעשה שהייה או דרסה הא הוי היזק שאינו ניכר ותי' כיון דפסול בשחיטה הוא הוי כמתיז ראשה בסייף דניכר היזקה אלמא דטריפות שאינו ניכר חשיב כמטמא בשוגג דפטור והא דזיכה את החייב חשיב כהיזק ניכר הוא כמ"ש הרמב"ן שם דמוחל שטר ומראה דינר לשולחני הוי היזק ניכר דלא שייך גבייהו הרי שלך לפניך דהא לא מיהדר והוי כנוטל כיסו מזה ונותן לזה ע"ש וזה הוא דלא כהש"ך דפסק בפשיטו' בכללי הדינים שלו דבאיסור והיתר וטעה בש"ה כיון דקם דינא משלם מביתו ונראה מדבריו דס"ל דחכם חשוב כמזיד רק בטיהר את הטמא וערבן בעה"ב עם פירותיו חשוב כשוגג דלא סליק אדעתיה שיערבן בעה"ב וכמ"ש לעיל וזו היפך שיטת התוס' דגיטין והרמב"ן והרשב"א דס"ל דחכם חשוב כשוגג ופטור בהיזק שאינו ניכר והא דמשני הש"ס גבי ר"ט חדא ועוד קאמר ליה חדא דטועה בד"מ אתה וא"נ בש"ה טעית מומחה לרבים אתה אף דהתם הוי היזק שאינו ניכר י"ל דרב ששת דמשני הכי ס"ל כחזקיה בגיטין דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק או דר"ע ס"ל כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד ולהמסקנא ניחא בלא"ה דמוקי לה בנו"נ ביד די"ל דר"ט בידים האכילו לכלבים דחשיב כמזיד ובאמת גדולה מזו נלפענ"ד לשיטת התוס' דטימא את הטהור חשיב היזק שאינו ניכר אף דאגע ביה שרץ אח"כ וכן בהורה ביין כשר שהוא נסך וערבו החכם אח"כ ביי"נ ג"כ פטור דאע"ג דהתוס' כתבו דמאי דאגע ביה שרץ חשוב כמזיד י"ל דהתוס' ס"ל דהא דמוקי בבכורות בנו"נ ביד שיטת הש"ס אזלא לרב חסדא דס"ל בלא נו"נ ביד הדר דינא וכ"כ הרא"ש בפאד"מ דסוגיא דהתם אזלא כר"ח ולכך כשאגע ביה שרץ חייב דחשוב כמזיד אבל לדידן דקי"ל דטעה בש"ה קם דינא וא"כ תיכף כשהורה שהפירות הם טמאים והיין הוא יי"נ קם דינא ופטור משום דהוי היזק שאינו ניכר בשוגג א"כ אף דאגע ביה שרץ אח"כ או שערבו ביי"נ גמור אף דבזה הוי כמזיד מ"מ לאו כלום עביד כיון דבלא"ה אסור משום דקם דינא ויש להביא ראיה לזה מב"ק דף קי"ז ולקמן סי' שפ"ח ס"ד וכמ"ש לקמן בס"ב סק"ז באריכות וכ"כ מדברי התוס' בגיטין דף נ"ג ע"ב וב"ק דף מ"ה ד"ה השתא שהקשו שם לפירש"י דפירש הא דמוקי הש"ס התם בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי דלרבנן חייב דאמר אי אייתיתי' ניהלי הוי מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה להוראי ביד מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה ופרש"י דחייב משום דאתפסיה בידים והקשו התוס' דאם כשתפסוהו מאליהן פטור גם כשאתפסיה בידי' יהא פטור דסוף סוף אפי' לא היה מתפיסו היו תופסין אותו מאליהן ולא הפסידו הבעלי' כלום בתפיסתו עכ"ל הרי אף דמה שהתפיסו בידים חשיב כמזיד מ"מ פטור דלאו כלום אפסדיה וע' במ"ל בפ"ג מה"ג בזה באריכות וא"כ ה"נ כיון דבלא"ה קם דינא לאו מידי אפסדי' במאי דאגע ביה שרץ או שערבו עם יי"נ גמור והתוס' שכתבו דבכה"ג חשיב כמזיד אזלי לשיטת רב חסדא בש"ס דס"ל דבלא נו"נ ביד הדר דינא או דמיירי דאגע ביה שרץ קודם שהורה בו שהוא טמא אבל כשהורה מקודם א"כ כבר אסרו ולאו כלום עביד ובאמת הרמב"ן בד"ג שלו דף מ"ב ע"ב כתב להדיא דלרבנן דפטרי מטמא בשוגג אף בנו"נ ביד ואגע ביה שרץ פטרי לדיין דחשוב כשוגג אך הרמב"ן לאו מהאי טעמא אתי עלה כדמוכח למעיין היטב בדבריו ע"ש ודוק והוא סותר לדבריו בחידושי גיטין דס"ל דבאגע ביה שרץ חשיב כמזיד אך מ"מ לשיטת התוס' והרא"ש דבש"ה קם דינא נראה עיקר דאף בנו"נ ביד אח"כ אף דהוי כמזיד מ"מ פטור דלאו כלום עביד אך מ"מ נ"ל דבהורה בכשרה שהיא טריפה והאכיל אח"כ בידים לכלבים אף שמקודם קם דינא ולאו כלום עביד מ"מ חייב דהא הא דפטור בהיזק שאינו ניכר הוא משום דיכול לומר לו הרי שלך לפניך וא"כ כיון שהוא בעצמו האכילו אח"כ בידים לכלבים לא שייך לומר בזה הרי שלך לפניך דהא הוא הפסידו בידים אח"כ והא דכתבו התוס' דבאתפסיה בידים יש לפטרו משום דבלא"ה היו תופסין אותו היינו משום דס"ל להתוס' גם באתפסיה בידים הוי היזק שאינו ניכר כמ"ש התוס' בגיטין שם דכן מוכח הסוגיא אלא דבאתפסיה בידים יש לקנסו משום דהוי כמזיד ולכך היכא דלא הפסידו אין לקנסו אבל היכא דהפסידו בידים אח"כ י"ל דבכה"ג לא שייך לומר הרי שלך לפניך כיון דאזקיה בידי' אח"כ וניכר הזיקו וכן נראה בהורה בכשירה שהיא טריפה וצוה להאכילו לכלבים כיון דאנן דיינינן ד"ג לא שייך לומר בכה"ג הש"ל כיון דהוא צוה להאכילו לכלבים ועל פיו האכילו בעה"ב לכלבים היזק ניכר הוא ולא שייך בזה לומר הש"ל כן נ"ל. אמנם כ"ז לפי שיטת התוס' דגיטין והרמב"ן והרשב"א שם דחכם חשוב כשוגג אך לפמ"ש התוס' בסנהדרין דחכם חשוב כמזיד דה"ל לדקדק בהוראתו ולידע שהבעה"ב יערב וכעין זה כתבו התוספות בב"ק דף ק' ד"ה טימא את הטהור דמה"ט דמחייב התם במזיד כדי שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ה"נ אית לן לחייב את הדיין אף בשוגג כדי שידקדק בדין יפה א"כ הדיין חייב לשלם הן בטימא את הטהור או טיהר את הטמא וערבן בעה"ב עם פירותיו לדידן דדיינינן ד"ג ואף שאיני כדאי להכריע בין גדולי הראשונים מ"מ לפענ"ד יש להביא ראיה לשיטת התוס' דסנהדרין ודב"ק משום דלפי שיטת התוס' בגיטין דס"ל הא דס"ד בטיהר את הטמא וערבן בעה"ב עם פירותיו דמשלם מביתו אתיא כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד יש להקשות דהא קי"ל גזל חמץ ועבר עליו הפסח תרומה ונטמאת אומר לו הש"ל ואינו חייב כמו מטמא במזיד דהא אי הוי ביד בעה"ב הוי מוכרו קודם הפסח ושומרו שלא יטמא וצ"ל כמ"ש הרמב"ן בד"ג שלו דשאני מטמא ממש בידים משא"כ הכא דממילא אתי ולא מחמת עצמו של גזלן אלא שעכבו מלעשות תקנה לאיסורו בכה"ג לא קנסו חז"ל וא"כ ה"נ בטיהר את הטמא ועירבו בעה"ב עם פירותיו אמאי חייב משום דקנסו שוגג אטו מזיד הא אף במזיד בכה"ג אין לקנסו דהא החכם לא עביד כלום בפירות הטהורים אלא דמחמת זה שטיהר את הטמא מנע הדיין את הבעה"ב לשמור את פירותיו שבביתו שלא יטמאו א"כ דומה ממש לגזל תרומה ונטמאת דאומר לו הש"ל אף דאם לא היה גזלה היה הבעה"ב משמר שלא יטמאו ואפ"ה פטור כיון דהוא לא עביד מעשה בידים וא"כ בטיהר את הטמא נמי בשלמא אי אמרינן דחכם חשוב כמזיד וכמ"ש התוס' בב"ק דחייבוהו חז"ל כדי שידקדק בהוראה י"ל דהא לענין דיין אף דלא עביד מעשה בידים החמירו עליו חז"ל בכדי שידקדק בהוראתו וקנסוהו בזה יותר ממזיד גמור משום כדי שלא יהיו נפישי יושבי קרנות הקופצי' להורות אבל אי אמרי' כשיטת התוס' דגיטין דחכם חשוב כשוגג ולרבנן פטור לגמרי אלא דר"מ הוא דקניס שוגג אטו מזיד קשה דהא בכה"ג אף במזיד אין לקנסו כיון דלא עביד מעשה בידים א"ו דדיין יש לקנסו טפי אף לרבנן בכדי שידקדק בהוראתו היטב וזו ראיה נכונה לפענ"ד. גם לענין מה שהוכיחו התוס' והרא"ש דלדידן דדיינינן ד"ג אף היכא דהדר דינא חייב והסוגיא אזלא לרבנן דלא דייני ד"ג צל"ע טובא דהא מוכח דאף לדידן דקי"ל דדיינינן ד"ג מ"מ היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק דהא קי"ל המטמא בשוגג פטור משום דלאו שמיה היזק וכן מוכח בגיטין דף כ"ג ע"ב דמוקי התם דכ"מ ס"ל היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אף דר"מ גופיה דאין ד"ג וכן מוכח מדברי התוס' בסנהדרין גופייהו שהקשו למאי דס"ד דמוקי טיהר את הטמא שערבן בעה"ב ליהוי כמטמא בשוגג דפטור משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלמא אף דלס"ד מתניתין ר"מ הוא דדאין ד"ג אפ"ה היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ופטור ולא מחייבינן בהיזק שאינו ניכר משום ד"ג וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן בד"ג שלו ובחידושיו לגיטין דכל שחייב במעשה ממש לרבנן חייב בגרמא לר"מ וכל הפטור במעשה ממש לרבנן כגון היזק שאינו ניכר פטור לר"מ בגרמא וה"ה במעשה ממש שלא חייב ר"מ אלא בגורם היזק ואין כאן היזק מאחר שאינו ניכר ע"ש הרי אף דאח"כ שורף הבעה"ב התרומה שנטמאת וכן היין שנסכו והוי היזק הניכר לכל מ"מ כיון דבשעת מעשה שטימא או ניסך היין לאו כלום עביד דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ואומר לו הרי שלך לפניך אף שאח"כ שורפו הבעה"ב ומשליכו לחוץ מ"מ זה ההיזק עושה הבעה"ב מעצמו והמטמא והמנסך לאו כלום עביד א"כ כ"ש בטעו' בד"מ כיון דהדר דינא א"כ מה שאסר הדיין לאו כלום עביד וגרע ממטמ' דפטור משום היזק שאינו ניכר וכ"ש הכא שדיבורו אינו עושה איסור כלל אלא שאח"כ ע"פ דבורו זורקו הבעה"ב לכלבים דאינו חייב משום ד"ג כמו מטמא דפטור משום היזק שאינו ניכר אף שאח"כ עושה הבעה"ב על ידו היזק הניכר ומ"מ כיון דהוא לאו כלום עביד אינו חייב מד"ג והנה דברי התוס' יש לתרץ דאזלי הכא בשיטת ריצב"א שהביאו התוס' בב"ב דף כ"ב וכ"כ התוס' בב"ק דף נ"ד ע"א משם ר"י דדיני דגרמי אינו אלא קנסא בעלמ' כמו מטמא במזיד כדי שלא יהיה כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ע"ש וא"כ י"ל דלכך היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק דמדאורייתא לא דיינינן ד"ג ומדרבנן חייב משום ד"ג במזיד ומשום כדי שלא יהיה כ"א הולך וכו' ולכך בדיין חייב אף בהדר דינא משום דדיין חשיב כמזיד וחייב משום קנסא דרבנן מד"ג כמו מטמא במזיד אך לשיטת הרא"ש בב"ב ובפ' הגוזל דס"ל דד"ג מדאורייתא וכן הוא שיטת הטור בכמה דוכתי הדרא קושיא לדוכתה ולא מצאתי שום מקום לישב זה אם לא שנאמר דהתוס' והרא"ש ס"ל דדוקא במטמא ומדמע אינו חייב מד"ג כיון דבשעת מעשה לאו כלום עביד דהיזק שאינו ניכר הוא ואח"כ כשטמאו אין בידו לתקן א"כ אף שאח"כ משליכו בעליו לחוץ מ"מ זה ההיזק הוא עושה מעצמו ואינו בצווי המטמא כלל ולכך פטור משא"כ בטעות בד"מ כיון דהדר דינא נהי דמה שאסר הבהמה לאו כלום עביד מ"מ בשעה שמשליכו הבעה"ב לכלבים הרי הוא כמו שעושה בצווי החכם דהא החכם יכול לחזור מדינו דהא הדר דינא ולכך חייב משום ד"ג דהוי כמו שחכם משליכו לכלבים בידים אח"כ כיון שאינו חוזר מדבריו הוי כמו שהבעה"ב משליכו ע"פ צווי החכם והא דהקשו התוס' על טיהר את הטמא וערבן בעה"ב דליהוי כמטמא בשוגג אע"ג דהדר דינא וא"כ חייב מד"ג שאני התם דנהי דהדר דינא והוי כערבן בעה"ב ע"פ צווי החכם אכתי לא עביד אלא היזק שאינו ניכר ולא גרע ממטמא בידים בשוגג דפטור אבל בהורה בכשרה שהיא טרפה וטעה בד"מ והאכיל' הבעה"ב לכלבים כיון שקודם שהאכילה הבעה"ב לכלבים הוי מצי הדיין לחזור הוי כמו שזרקו הבעלים לכלבים ע"פ צווי החכם והיזק הניכר הוא וחייב משום ד"ג ודוק. העולה מזה דלפי שיטת התוס' דגיטין והרמב"ן והרשב"א דחכם חשוב כשוגג א"כ בחכם שטעה בשיקול הדעת והורה ביין כשר שהוא נסך וערבו הבעלים ביי"נ אחר פטור הדיין דהוי כמטמא בשוגג ואף כשערבו החכם בעצמו אח"כ יש לפוטרו דלאו כלום עביד כיון דבלא"ה מה שעשה עשוי וכן בהורה בכשרה שהיא טרפה וטעה בש"ה והבעלים האכילו לכלבים פטור הדיין דהוי היזק שאינו ניכר כיון דמה שעשה עשוי אם אם לא כשהדיין בעצמו האכילו לכלבים אבל בטעה בד"מ והורה ביין כשר שהוא נסך וערבו הבעלים ביי"נ אחר פטור הדיין דהוי כמטמ' בשוגג אם לא שהחכם בעצמו ערבו דהוי כמזיד כיון דבד"מ הדר דינא למה ליה לערב וטובא עביד אבל בהורה בכשרה שהיא טרפה וטעה בד"מ והבעלים האכילו לכלבים חייב הדיין מד"ג כיון דמצי הדר ביה הרי הוא כאלו זרקו הבעלים בצווי הדיין והיזק הניכר הוא וחייב הדיין מד"ג זהו מה שעולה בדינים אלו לפי שיטת התוס' דגיטין וסייעתם אך לפי שיטת התוס' דסנהדרין בכל ענין חייב הדיין לשלם לדידן דדיינינן ד"ג אמנם אלו הדברי' מרפסי איגרי לחלק בכל חילוקי' אלו וגם לפי שיטת התוס' קשה טובא דמנ"ל לרב ששת להקשות הא לאו כלום עביד דילמא ר"ע כר"מ ס"ל דדאין ד"ג וכמו שהקשה הש"ך וגם לפי שיטת התוס' צריכים אנו לומר אי קם דינא אף לרבנן חייב ופשטא דש"ס דמוקי בבכורות לרבנן טימא את הטהור דאגע ביה שרץ לא משמע כן כמ"ש הש"ך ע"כ מכ"ז נלפענ"ד דהדרך המחוור דהיכא דהדר דינא פטור הדיין אף למאן דדאין ד"ג וכפשטא דהש"ס וכדעת הרי"ף והרמב"ם ומה שהקשו התוס' והרא"ש מההיא דס"ד בבכורות דטיהר את הטמא וערבן בעה"ב עם פירותיו חייב לר"מ מד"ג אף דהדר דינא וכן מראה דינר לשולחני חייב לשלם אף דאלו הוה קמן הוי הדר נ"ל לתרץ ברווחא דהנה ידוע דשיטת הרמב"ם והרא"ש דדיני דגרמי מדאוריי' וגרמא בניזקין פטור ומחלקי' דהיכא דהוא בעצמו עושה ההיזק וברי היזקא נקרא ד"ג וחייב מדאוריי' והיכא דלא ברי היזקא אינו אלא גרמא בניזקין ופטור וזו היא שיטת הרא"ש בפ' לא יחפור ופ' הגוזל עצי' ושיטת התוס' בשם ריצב"א ור"י דד"ג אינו אלא מדרבנן משום קנסא ואין מחלקים בחילוקים הללו אלא שחכמים קנסו בדברים האלו היכא דשכיחא ורגיל היזקא לפי ראות עיניהם ולשיטה זו הסכים הרב הש"ך בסי' שפ"ו ע"ש ובאמת י"ל דתרוייהו טעמי שווים לטובה דהיכא דברי היזקא חייב בד"ג מדאורייתא והיכא דלא ברי היזקא אינו חייב אלא מקנסא דרבנן וכ"כ בתשובת משאת בנימן סי' כ"ח ודבריו נכוני' ולפ"ז מתורץ קושית התוס' דגבי דיין הסברא נותנת דהיכא דקם דינא דהוא חייב מד"ג מדאורייתא דהא ברי היזקא אף דיין חייב ואף דלא נתכוין להזיק מ"מ אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד אך היכא דהדר דינא דלא הוי ברי היזקא וא"כ מדינא דאוריי' פטור דאינו אלא גרמא בעלמא אלא שמדרבנן יש לחייבו מקנסא בעלמא וא"כ י"ל בדיין לא קנסו חז"ל כמ"ש הרי"ף והרמב"ן בס' המלחמות דכיון דגמיר למידן וקבלוהו או דגמיר וסביר ולא קבלוהו לא מחייב דרחמנא אנסיה ופקדי' למידן דינא ובכה"ג לא חייבוהו חז"ל משום קנסא שאין לך אדם שנעשה דיין לעולם וכן אף בהורה בכשרה שהיא טרפה אף שהוא גמיר ולא סביר וקבלוהו עליהן אין לקנסו כיון דגמיר וקבלוהו לא שייך למיקנסיה דליביה אנסיה להורות איסור בדבר שהוא ידוע שהוא אסור וגם קבלוהו ולפ"ז מיושב קושית התוס' דגבי מעשה דר"ט שהאכיל הפרה לכלבים פריך הש"ס שפיר בשלמא אי קם דינא א"כ חייב מדינא מד"ג א"כ אף שלא נתכוין להזיק יש לחייבו דאדם מועד לעולם משא"כ אי הדר דינא א"כ לא ברי היזקא ואינו חייב אלא מקנסא א"כ בדיין יש לפוטרו דחשיב כמו שוגג דליביה אנסיה כיון שהוא גמיר וקבלוהו אבל בטיהר את הטמא כיון דמיירי בהדיוט וקבלוהו אף דהדר דינא יש לקונסו דהא בהוראת איסור והיתר בעינן דוקא דגמיר וסביר דהא דדרשו חז"ל ורבים חללים הפילה זה שלא הגיע להוראה ומורה הגיע להוראה היינו דוקא דגמיר וסביר כדאיתא בריש הוריות וכמ"ש הבעל המאור והנ"י א"כ התם יש לקנסו אף דהדר דינא דהתם לא שייך לומר דליביה אנסיה כיון שהורה שלא כדין ואף שקבלוהו לא היה לו להתיר דבר איסור ושפיר יש לקנסו וכן במראה דינר לשולחני אף דאלו הוה קמן הוי הדר ונ"מ חייב לשלם מקנסא ובזה מתורצי' כל הקושיות וזה נכון מאוד לפענ"ד. והרב הש"ך תירץ קושית התוס' דלמאי דס"ד בבכורו' דמתניתין אתיא כר"מ ההיא דטיהר את הטמא מיירי דומיא דזיכה את החייב דהיינו שבאו הלוקח ומוכר לשאול אם יקח פירותיו של מוכר אם הם טהורים אי לאו וטיהר זה את הטמא ולקח זה על פיו ואח"כ נודע דשלא כדין טיהרו ורוצה שיחזיר לו פירותיו ויתן לו את מעותיו וקמ"ל דמה שעשה עשוי לענין זה שא"צ להחזיר המוכר המעות וישלם מביתו כדין מראה דינר לשולחני והגאון מהו' חיים יונה השיג עליו והסכים עמו הגאון בתומים דמה ענין זה למראה דינר לשולחני הלא אין לך מקח טעות גדול מזה שזה יחזיק במקח בדבר שהוא אסור באכילה ע"ש ואני אומר אף דצדקו דבריהם בזה מ"מ יש לתרץ קושית התוס' בדרך זה דמיירי שהמוכר ולוקח באו לשאול אם הפירות הם טהורים או טמאי' והורה שהם טהורי' ואכלם הלוקח וא"כ אם האמת שהפירות הם טמאים בודאי צריך המוכר להחזיר מה שנטל יותר מכדי שוויים דודאי פירות טמאים הם בזול יותר אבל כיון שהדיין טעה בשיקול הדעת א"צ להחזיר מותר המעות דמה שעשה עשוי דיכול לומר דמה חזית דטעמא בתרא דילך עיקר דילמא קמא עיקר והפירות טהורים הם וכאן לא שייך לומר דהוי מקח טעות כיון דאסורים באכילה דזה לא שייך אלא כשהדבר בעין אף שאסורים מספיקא צריך המוכר ליטלם משום דהוי מקח טעות אבל כשאכלם שאין הדבר בעין יכול לומר הלוקח שכשרי' הוי ואין מוציאין ממון מספק דהממע"ה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ט ע"ש וס"ק כ"ז וא"כ הכא שטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי לענין זה דיכול לומר דילמא טעמא קמא דילך אמת ואין מוציאין מיד המוכר והא דלא מוקי בנו"נ ביד בכה"ג היינו משום כיון דמוקי טימא את הטהור באגע ביה שרץ מוקי נמי טיהר את הטמא בכה"ג שערבן חכם וא"ש. עוד הקשה הרב הש"ך דברי התוס' אהדדי דכאן ס"ל דאף בטועה בד"מ חייב משום ד"ג ובפא"ט גבי זילו אמרו ליה לבריה דר"י בר חמא דלשלם דמי תורא למרא כתבו התוס' ואע"ג דטועה בד"מ הוא בידים האכילו לכלבים אלמא דוקא משום דבידים האכילו לכלבים אבל בלא"ה פטור ונראה לתרץ דהתוס' הקשו שפיר דהא הרשב"א בחידושיו שם כתב דעל כרחך לא קבלו לרבא עליהם ומעצמם טרפו להם דאל"כ פשיטא דרבא פטור מלשלם דאין לך מומחה וגדול ממנו וא"כ י"ל דאף דס"ל להתוס' דהטועה בד"מ חייב מד"ג היינו דוקא בקבלו עליהם דהא התוס' ילפי לה ממראה דינר לשולחני והרי שם שיטת הרי"ף הוא דבעינן דוקא שיאמר לו עלה דידך קסמיכנא והביאו התוס' בב"ק דף קע"א וכ"כ בקיצור פסקי התוס' שם ואף להחולקים שם בעינן דלא יכול לאשתמוטי וכמ"ש בסק"א וא"כ התם דלא קבלו לרבא עליהם אינו חייב מד"ג דיכול לומר לא ידעתי שתסמוך עלי ודוחק לומר דמיירי התם דא"ל עלה דידך קסמיכנא ועוד דאף אם א"ל כן אח"כ פטור דהא הא דחייב בא"ל חזי דעלך קסמיכנא הוא משום דה"ל לומר לו אל תסמוך עלי וא"כ במומחה כיון דמומחה וקבלוהו פטור משום דהוי כאנוס בטעותו אלא דבלא קבלוהו חייב דלמה לו להורות כשלא שאלוהו וא"כ י"ל דדוקא בש"ה חייב כיון דקם דינא למה ליה להורות כשלא שאלוהו משא"כ בטועה בד"מ כשלא שאלוהו א"כ מתחילה לאו כלום עביד דהא דינא לאו דינא ולא ידע שהבעה"ב יסמוך עליו ואף שאח"כ א"ל חזי דעלך קסמיכנא מ"מ אינו חייב בשביל שלא א"ל אל תסמוך עלי משום דשוב ה"ל כמומחה וקבלוהו דפטור מלשלם דהוי אנוס בטעותו זה נ"ל נכון לישב דברי התוס' דלא ליסתרו אהדדי אך הטור כתב בפשיטות דאף מומחה ולא קבלוהו חייב לשלם מד"ג לשיטה זו כמ"ש הש"ך בסק"ה ואולי יש לחלק בין דין להוראה דבדין כיון שלא קבלוהו והוא כפה הבע"ד לדון לפניו א"כ מתחילה דעתו היה שהם יסמכו על דבריו ולכך חייב מד"ג משא"כ בהוראה כשלא שאלוהו והוא אמר מעצמו שהבהמה טריפה יכול לומר לא ידעתי שיסמכו עלי ועמ"ש בסק"א ודוק:
ה ולענין הוראת איסור והיתר וכו'. הרב הש"ך השיג ע"ז ודעתו דאף באיסור והיתר בעינן קבלוהו דוקא והוכיח כן מדברי התוס' והרשב"א ומ"ש הנ"י דאנוס הוא דכל מי שהגיע להוראה ואינו מורה הוי עצומים כל הרוגיה ליתא דמ"מ אינו מחויב לפסוק בלא קבלוהו בעל כרחו ודבריו נכונים אך מ"מ נ"ל דאם ראה המורה שאוכלים דבר איסור לדעתו ואסר להם חשוב כאונס דהא מחויב למנוע את חבירו שלא לאכול דבר איסור כן מוכח בתוס' דע"ז דף נ"ח ע"ב גבי ר"ל דאיקלע לבצרה חזא ישראל דקאכלי פרי דלא מעשרי ואסר להו חזא מיא וכו' אתא לקמיה דר"י א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר וכתבו התוס' שם דאין לפרש דלא תפסיד בגדיך בהוראתך בשביל שטעית דהא רשב"ל מומחה לב"ד היה ופטור ומאי קושי' הא התם לא קבלוהו עליהן כדמשמ' בש"ס ומומחה ולא קבלוהו חייב א"ו כיון שרצה למנוע מהם שלא יאכלו דבר איסור א"צ קבלה וז"ב:
ו טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים וכו'. יש להסתפק בדין שיש בו שני טעמים והדיין טעה בד"מ ובאמת בזה הדין יש בו ג"כ מחלוקת והוא שיקול הדעת דסוגיא דעלמא דלא כוותיה רק שהדיין לא ידע מפלוגתא זו ופסק כן מטעם אחר וטעה בדבר משנה אי חשבינן ליה כטעה בד"מ או דילמא דמ"מ כיון דדין זה הוא ג"כ מחלוקת ודן כחד תנא אף דלא ידע סברא זו מ"מ קם דינא ויש להביא ראיה מפרק מי שהיה נשוי דף צ"ד ע"ב גבי אימא דרמב"ח כתבתינהו לניכסי לרמב"ח בצפרא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמב"ח לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסיה אתא מר עוקבא לקמיה דר"נ אוקמי' בניכסיה וקאמ' התם רב ששת לטעמיה משום דקדים א"ל ר"נ אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות וא"ל ר"ש לר"נ ומר מ"ט עביד הכי א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ועוד מעיקר' לאו בתורת הכי אתית לה והנה התוס' בפ' הכותב דף פ"ה והר"ן ס"ל דשודא דדייני א"צ אומד אלא למי שהדיין רוצה יכול ליתן בלי שום טעם אלמא אף דר"ש רוצה היה ליתן לרמב"ח מ"מ חשיב טעות בדין כיון דלאו מהאי טעמא אתא עלה אלא משום דקדים וזה היה בטעות הדין בטל אף שתלוי ברצון הדיין ורצונו היה לזכות לרמב"ח מ"מ חשיבא טעות בדין וא"כ ה"ה בכל טעות בד"מ אף שבאמת זה הדין הוא נכון לדעת חד תנא מ"מ הדיין לאו מהאי טעמא אתי עלה והדין חוזר אך מ"מ י"ל דטעות בשיקול הדעת עדיף טפי כיון שהוא מחלוקת תנאים או פוסקי' והוא פסק כאחד מהם אף שהוא לא פסק מטעם זה מ"מ דין תורה דן כחד תנא ודינו דין דאטו דיין שדן דין אמת אלא שטעה בטעם הדין יהיה דינו בטל אך מ"מ הדעת מכרעת כיון דסוגיא דעלמא דלא כוותיה והוא טעה לגמרי בדבר משנה אין דינו דין כלל וחוזר וצ"ע לדינא:
ז הואיל והוא מומחה חוזר הדין. היינו אף בנו"נ ביד חוזר הדין משום פסידא דבע"ד כיון דהדיין פטור מלשלם וזו היא שיטת הרי"ף רבו וכן הבינו הסמ"ע והש"ך דלא כהנ"י שרצה להשיא דברי הרמב"ם לשיטה אחרת דמ"ש הואיל והוא מומחה ס"ל שהמחזיר את הדין הוא מומחה ודבריו דחוקים מאוד כמבואר לכל בדברי הרמב"ם בכמה הוכחות וכן מבואר להדיא בפי' המשניות להרמב"ם בפ"ד דבכורות ע"ש והנה הרב רמ"א סתם כדברי המחבר וכתבו הסמ"ע והש"ך דסמך עצמו אמ"ש בס"ג בהגה די"א דמה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר וה"ה הכא במומחה אין הדין חוזר ולאו שפיר עביד הע"ש שסתם כאן כדברי המחבר ואין דבריהם מוכרחים דאף דהאמת דהרא"ש והטור חלקו אדין זה וס"ל דאף במומחה אין הדין חוזר אף שאיכא פסידא דבע"ד ופסקו כרב ששת גבי טועה בש"ה דאף בלא נו"נ ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו מ"מ אכתי י"ל דבמומחה וקבלוהו הדין חוזר משום פסידא דבע"ד כסברת הרי"ף דאף דהרי"ף למד דין זה מתירוצא דר"ח וא"כ ממילא לאנן דפסקינן כר"ש אין הכרח לסברא זו וכן הוא סברת הרא"ש כמבואר למעיין בדבריו מ"מ אכתי י"ל מסברא דבמומחה וקבלוהו כיון שהוא פטור מלשלם הדין חוזר משום פסידא דבע"ד וכן מוכח משיטת הרמב"ם גופיה דהא הוא פסק דמומח' ולא קבלוהו והדיוט וקבלוהו הדין חוזר בלא נו"נ ביד ואם אי אפשר לחזור משלם מביתו וא"כ ע"כ לא ס"ל להרמב"ם כשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח דס"ל בלא נו"נ ביד הדין חוזר משום פסידא דבע"ד כיון שהדיין פטור מלשלם דהא להרמב"ם אף לפי האמת דבלא מ"נ ביד הדין חוזר מ"מ אם אי אפשר לחזור משלם מביתו א"כ כ"ש באם שיהיה הדין דבלא נו"נ יהיה מה שעשה עשוי דהדיין יהיה חייב לשלם וליכא פסיד' דבע"ד כלל א"ו דהרמב"ם ס"ל דטעמא דר"ח דדוקא בנו"נ ביד מה שעשה עשוי כיון דעביד מעשה ראוי שיתקיים הדין שלו כמ"ש הרמב"ן במלחמות או כמ"ש הנ"י דבלא נו"נ ביד לא רצו חז"ל לחייב את הדיין בגרמא בעלמא היכא דאפשר בחזרה וא"כ מכל זה אין ראיה דבמומחה וקבלוהו הדין חוזר אף בנו"נ ביד משום פסידא דבע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל כן מסברא דנפשיה וא"כ אף לדידן דס"ל באף בלא נו"נ ביד מה שעשה עשוי מ"מ במומחה וקבלוהו י"ל דהדין חוזר אף בנו"נ ביד משום פסידא דבע"ד וכן משמע מסתימת דברי הרב רמ"א והע"ש ובזה ניחא נמי הא דפסק הרב רמ"א ביו"ד סי' רמ"ב דאם המורה טעה בשיקול הדעת יכול לחזור מהוראתו ותמה הש"ך בס"ק י"ד דדבריו סותרים למה שפסק הכא בס"ג דבטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי אף בלא נו"נ ביד ולפמ"ש ניחא דהא התם מיירי מסתמא בהגיע להורא' דהיינו דגמיר וסביר וקבלוהו דפטור מלשלם ולשיטת הרב בס"א בהוראת איסור והיתר לא בעינן קבלה כלל וכן לשיטת התוס' דגיטין ורמב"ן ורשב"א בענין איסור והיתר פטור הדיין מלשלם בכל גווני משום דהוי היזק שאינו ניכר אם לא בנו"נ ביד כמ"ש בס"ק ד' באריכות וא"כ כיון דפטור מלשלם הדין חוזר משום פסידא דבע"ד אמנם יש לתמוה על הרמב"ם דמנ"ל דין זה דבמומחה וקבלוהו הדין חוזר משום פסידא דבע"ד כיון שאין זכר לסברא זו בש"ס כלל והנראה בזה דהרמב"ם למד כן מהסוגיא דבכורות דאמרינן התם על מתניתין דדן את הדין וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו לימא מתניתין ר"מ היא דדאין דיני דגרמי ומשני אמר רבי אילעא אמ' רב כגון שנשא ונתן ביד ויש להקשו' מדפריך הש"ס לימא מתניתין כר"מ דדאין ד"ג משמע דאי אתיא כר"מ ניחא המתניתין דאף בלא נו"נ ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו כרב ששת וא"כ קשה מאי משני רב דמתני' אתיא כרבנן דלא דייני ד"ג ומיירי בנו"נ ביד והא אמרינן בפ' הגוזל בתרא דף קי"ז ההוא גברא דאנסוהו נכרים ואחוי אחמר' דרב מרי א"ל דרי ואמטי בהדן דרי ואמטי בהדייהו אתיא לקמיה דרב אשי פטריניה א"ל רבנן לרב אשי והא תניא אם נו"נ ביד חייב א"ל ה"מ היכא דלא אוקמיה עלויה מעיקר' אבל היכא דאוקמיה עלויה מעיקרא מקלי קלייה ופרש"י דעל מה שהראה להם פטור דאנוס הוא ועל מה דאמטי להו תו דידהו אמטי וכ"פ הטור והמחבר לק' סי' שפ"ח ס"ד דאף דלא אוקמינהו עלויה רק שיכול האדם לשלוט בו ליטלו פטור על ההבאה וא"כ מאי משני הש"ס דמתניתין אתיא כרבנן דלא דייני ד"ג ומיירי בנו"נ ביד הא כיון דס"ל דאף בלא נו"נ ביד מה שעשה עשוי כדמוכח מהאתקפתא א"כ הוי תיכף כשנגמר הדין כמקלי קלי וע"ז פטור דהא לא דיינינן ד"ג וא"כ אף שנו"נ ביד אח"כ פטור דהא לאו כלום עביד וכ"ש הוא מהתם דכיון שהדין הוא דמה שעשה עשוי ויש לבע"ד כח להוציא ממנו בכל ב"ד שבישראל א"כ כדיניה עביד ואמאי חייב לשלם בנו"נ ביד הן בחייב את הזכאי הן בטימא את הטהור א"ו מוכח דזה ס"ל להש"ס לסברא פשוטה דהיכא דאיכא פסידא דבע"ד הדין חוזר ולפ"ז א"ש דבשלמא למאי דס"ד דש"ס דמתני' אתיא כר"מ ואף בלא נו"נ ביד משלם מביתו לכך נמי מה שעשה עשוי דהא ליכא פסידא דבע"ד אבל לפ"מ דמשני הש"ס דמתני' כרבנן דלא דייני ד"ג א"כ בלא נו"נ ביד הדין חוזר כיון דא"צ לשלם א"כ איכא פסידא דבע"ד ולכך בנו"נ ביד חייב לשלם דטובא עביד ומזיק ממש הוא וא"ש. ובזה נתיישבו לי דברי הרי"ף ודברי בעל המאור בשם רב האי גאון שהרי"ף הוכיח דהלכה כר"ח דבלא נו"נ ביד הדין חוזר מדמוקי הש"ס בבכורות מתני' דהתם בנו"נ ביד והבעל המאור כתב בשם רב האי דסוגיא דהתם אזלא לרבנן דלא דייני ד"ג אבל לר"מ דדאין ד"ג משמ' התם דמתני' מיירי בלא נו"נ ביד ואפ"ה מה שעשה עשוי. ולכאורה דברי הרי"ף תמוהי' מאוד דאיך השוה הנושאי' להדדי דר"ח מוקי בנו"נ ביד לענין מה שעשה עשוי ובבכורו' מוקי לענין תשלומין למאן דלא דאין ד"ג וכ"כ הרמב"ן גופיה במלחמות ולפמ"ש א"ש דהרי"ף הוכיח דסוגיא דהתם אתיא כר"ח דבלא נו"נ ביד הדין חוזר דאל"כ דבלא נו"נ ביד הדין קיים א"כ מאי משני התם דמתניתין אתיא כרבנן ובנו"נ ביד הא כיון דבלא נו"נ ביד מה שעשה עשוי א"כ אף בנו"נ ביד ליפטר מלשלם דהא כבר מקלי קלי להו א"ו דבלא נו"נ ביד חוזר הדין ולכך חייב לשלם בנו"נ ביד דטובא עביד ולזה יפה דחה הבעה"מ בשם רב האי דסוגיא אזלא התם אליבא דרבנן דלא דייני ד"ג וא"כ כיון דבלא נו"נ ביד פטור מלשלם א"כ הדין חוזר משום פסידא דבע"ד אבל לדידן דקי"ל כר"מ דדאין ד"ג א"כ הדיין חייב לשלם ומה שעשה עשוי דליכ' פסיד' דבע"ד אך הרי"ף ס"ל דזה סברא פשוטה דאף לר"מ בדיין לא דיינינן ד"ג דא"כ אין לך אדם שנעש' דיין לעולם כמ"ש הרי"ף בסוף דבריו סבר' זו בפשיטו' בהשיגו על הגאון ע"ש אלא דהוכיח דסברת ר"ח אמת דהיכ' דאיכא פסיד' דבע"ד כגון בלא נו"נ ביד חוזר הדין ובזה הוכיח שפיר מסוגיא דבכורות בממ"נ כמ"ש ודברי הרי"ף ובעה"מ בשם רב האי גאון נכיני' ומדוקדקי' היטב ובאמת לפמ"ש יש לתמוה על מה שתי' הש"ך בס"ק י"ד אות י"ד קושית הר"ן שהקשה לשיטת הראב"ד דבאיסור והיתר וטעה בשיקול הדעת אין חבירו יכול להתיר משום דשויא חתיכה דאיסורא דא"כ למה ליה להש"ס לאוקמא אליבא דר"ח טימא את הטהור באגע ביה שרץ ת"ל דשם מה שעשה עשוי משום דשויא חתיכה דאיסורא ותירץ הש"ך דהסוגי' אזלא אליבא דרבנן דלא דייני ד"ג ולכך צריך לישא וליתן ביד ולפמ"ש קשה כיון דמה שעשה עשוי משום דשויא חתיכה דאיסורא א"כ אף דאגע ביה שרץ ליפטר דלאו כלום עביד ואפשר לומר דמיירי דאגע ביה שרץ קודם שאמר הפסק שהוא טמא ובכה"ג חייב לשלם דהוי מזיק ממש בידים וכמ"ש בס"ק שאח"ז אך מ"מ בחייב הזכאי ונשא הממון מיד התובע ונתן ליד הנתבע או בזיכה את החייב ונטל המשכון ממנו דוחק גדול לאוקמא מתניתין שנו"נ ביד קודם שאמר הפס"ד להבע"ד וצ"ל כמ"ש אמנם כ"ז הוא לפי שיט' הטור דס"ל דהיכא דמה שעשה עשוי אף שלא נתן הבע"ד הממון צריך לקיים הפס"ד אבל לשיט' הש"ך דפסק כהרמ"ה דהיכא שלא הוציא הממון עדיין א"צ לקיים הפס"ד א"כ לק"מ מה שהקשיתי מבכורו' דהא התם לא שייך מקלי קלי כיון שיכול להחזיר הדין קודם שנו"נ ביד וטימא את הטהור מצינן לאוקמא דאגע ביה שרץ קודם שאמר הפס"ד ולפמ"ש בביאור דברי הרי"ף והרמב"ם יש סיוע מהם לשיטת הטור דבטועה בש"ה אך שלא נתן הנתבע הממון הדין קיים וחייב לשלם וא"כ הסוגיא מכרעת דהיכא דאיכא פסידא דבע"ד הדין חוזר ולכך במומחה וקבלוהו הדין חוזר כיון דאיכא פסידא דבע"ד וכן נראה דעת הרב והע"ש שוב מצאתי להתוס' פ' הגוזל עצים דף ק' ד"ה טיהר את הטמא שכתבו וז"ל ועוד קשה דע"כ סוגיא דהכא ודבכורות דלא כר"ח דהא משמע דאליבא דר"מ ניחא ליה בלא נו"נ ביד אלא כרב ששת וא"כ כיון דמה שעשה עשוי משום דאיירי בטוע' בשיקול הדעת כדמוקי לה ר"ש בריש סנהדרין למה נתחייב הדיין לרבא במה דאגע בה שרץ בלאו הכי עה שעשה עשוי עכ"ל וכוונתם כמו שהקשיתי ותמיהני מהש"ך בס"ק י"ד אות י"ד שהעלי' עין מדברי התוס' הללו ודבריהם ברורים מש"ס ערוכה דב"ק דף קי"ז ובש"ע לקמן סי' שפ"ח ס"ד אך מ"מ אין דברי התוס' מוכרחים די"ל דמיירי באגע בהו שרץ קודם שאמר הפס"ד ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם דהיכא דאיכא פסידא דבע"ד הדין חוזר ניחא בפשיטות וכמ"ש לעיל והנה העולה שם מדברי התוס' לתרץ קושיא זו בתירוצם הראשון הוא דהיכא דקם דינא אף לרבנן דלא דייני ד"ג חייב לשלם אלא היכא דהדר דינא תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דלר"מ דדאין ד"ג אף בהדר דינא חייב לשלם והא דפריך בבכורות לימא מתניתין כר"מ דדאין ד"ג וכן בב"ק מטיהר את הטמא דייק דחייב חכם במה שערבם הבעה"ב עם פירותיו ומחייב את הזכאי דחייב חכם אמאי דשילם הזכאי אח"כ ולא משום טימא את הטהור וזיכה את החייב דייק והא דמפרש התם טימא את הטהור דאגע ביה שרץ וזיכה את החייב שהיה לו משכון ונטלו ממנו אגב אחרינא מפרש להו זהו תורף תירוצם שם והנה מדברי התוס' אלו ראיה גדולה דלא כשיטת הטור דס"ל דהיכא דמה שעשה עשוי אף שלא הוציא עדיין מיד המתחייב צריך לשלם לו דא"כ אכתי קשה לפי מאי דס"ל להתוס' דחייב את הזכאי אינו אלא ד"ג דמחייבינן לחכם משום מאי דשילם הבע"ד אח"כ א"כ מאי משני דאתיא כרבנן ונו"נ ביד הא תיכף שנגמר הפסק מה שעשה עשוי והבע"ד מחויב לשלם א"כ אף שנו"נ החכם אח"כ ליד התובע לאו כלום קעביד דהא תיכף שנגמר הדין כבר מקלי קלייה דהא הנתבע מחויב לשלם לו והחכם פטור ע"ז כיון דלא דיינינן ד"ג לרבנן וא"כ אף שנו"נ ביד אח"כ הוא פטור כדאמרינן בב"ק דף קי"ז גבי אנסוהו נכרים להראות והראה דאף שנו"נ ביד אח"כ פטור משום דמעיקרא כי אוקמיה עלה מקלי קלי לה וכ"ש הכא דתיכף שנגמר הדין מחויב הנתבע לשל' ויכול התובע להוציא ממנו בכל ב"ד שבישראל א"כ מה שנו"נ ביד החכם אח"כ כתורה עשה ופטור מלשלם א"ו דאף היכא דמה שעשה עשוי היינו דוקא כשכבר סילק בע"ד המעות אבל אם לא נתן הנתבע המעות אין מוציאין מידו דיכול לומר טעמא בתר' עיקר כשיט' הרמ"ה והש"ך ולכך בחייב את הזכאי והחכם נו"נ ביד טובא עביד וחייב הדיין אף לרבנן אולם לעומת זה יש להביא ראיה מדברי התוס' דלא כשיט' הרמ"ה והש"ך דס"ל דאף היכא דמה שעשה עשוי היינו דוקא היכא שהוציא התובע המעות דכיון שהוא מוחזק יכול לומר דטעמא קמא אמת אבל בלא הוציא המעות אינו יכול להוציא מספק דיכול הנתבע לומר דטעמא בתרא עיקר דא"כ תיקשי לפי מה שנראה מדברי התוס' בב"ב פחז"ה דף ל"ב ע"ב ד"ה והילכת' כרבה בארעא דס"ל דהיכא דאיכא פלוגתא דאמוראי בקרקע אף שהוא מוחזק בה אוקמינן הקרקע בחזקת מ"ק דומיא דנכסי דבר שטיא בפ"ב דכתובות דתרי אמרי כשהוא שוטה זבין ותרי אמרי כשהוא חלים זבין דמוקמינן ארעא בחזקת מ"ק והחזיקו בסברא זו קצת מהמחברים כמ"ש המ"ל בפ"ז מה' שכירות ע"ש וא"כ לפ"ז בדיין שטעה בשיקול הדעת והחזיק להתובע בקרקע של הנתבע יש לו להחזיר את הדין דהא אוקי ארעא בחזקת מ"ק והראשון חשיב כמוחזק וכ"ש הוא מהתם דאפילו במחלוקת אמוראי גמור מוקמינן בחזקת מ"ק כ"ש היכא דסוגיא דעלמא כאידך דמוקמינן בחזקת מ"ק ובמס' כתובות דף ק' ע"ב מוכח איפכא דאמרינן התם ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמו שטעו בדבר משנה וחוזרין ופירש"י ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלמו מביתם והרי התם מיירי בקרקעות דהא אין מכריזין על עבדים ושטרות ומטלטלין כדאיתא התם וא"כ למה ליה למימר נעשו כמו שטעו בד"מ וחוזרין הא אף אי הוי טעות בשיקול הדעת נמי הוי הדין חוזר בכה"ג דאוקי ארעא בחזקת מ"ק והמכירה בטיל' כמו בנכסי דבר שטיא דהמכירה בטילה בתרי ותרי מה"ט א"ו דטועה בשיקול הדעת קם דינא אף להוציא מיד המוחזק וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בסוף ב"ב בד"ג שלו דף מ"ג ע"ב שכתב וז"ל כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא ההיזק שאי אפשר אלא באותו ההיזק ואינו תולה בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבא כגון זה חייב רבי מאיר ונקרא בגמרא ברי היזקא לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין חייב דמעידנא דאמר איש פ' אתה חייב ונתחייב לשלם ממון ועל פיו שילם מההיא שעת' הוא דגרם היזק ואע"פ שאח"כ הוא משלם כיון שהדין דחייב לשלם ממון ועל כרחו הוא משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו ע"כ משמע להדיא דאף להוציא ממון קם דינא ועל כרחו משלם דאל"כ לא מקרי ברי היזקא וכמ"ש במלחמות בשמעתין ובאמת יפה תמה הרב בתומים על הש"ך כיון דס"ל דהיכא דהדר דינא אינו חייב מד"ג דלא כשיטת התוס' והרא"ש א"כ איך ס"ל דטועה בש"ה לא אמרינן קם דינא להוציא ממון א"כ חייב את הזכאי אמאי חייב הדיין לשלם לר"מ הא הדר דינא ואף שהנתבע כבר שילם להתובע הוא פשע בעצמו ולכאורה יש להביא ראיה דלא כהרמ"ה משמעתין דפריך מתניתין דפאד"מ דקתני מחזירין אמתניתין דבכורות דקתני מה שעשה עשוי ולא משני דמתניתין דפאד"מ מיירי שעדיין לא הוציא מיד הנתבע ומתניתין דבכורות מיירי שכבר הוציא ובאמת מצאתי שכן הקשה הט"ז על הרמ"ה והניח בצ"ע ולק"מ דהא במתניתין דפאד"מ קתני ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה היכי משכחת לה הא כיון דזיכה את החייב הרי כבר מוחזק במעות וקם דינא וליכא לאוקמא כגון שהתובע היה לו משכון וזיכה את הנתבע להחזיר לו משכונו ועדיין לא החזיר לו ולכך חוזר הדין וכדמוקי רבינא אליבא דר"ח מתניתין דבכורות זיכה את החייב בכה"ג דזה ליתא דלר"ח לק"מ דר"ח משני האמ' דס"ל בלא נו"נ ביד אף שכבר שילם להתובע הדין חוזר ולשאר אמוראי דמוקמי מתניתין דפאד"מ בגוונא אחרינא איכא למימר דדחיקא להו לאוקמא הא דקתני בין לחובה מיירי ביש לו משכון וז"ב. ולישב דברי התוס' דמדבריהם בב"ק מוכח דס"ל בטועה בש"ה לא קם דינא להוציא ממון ומדבריהם בב"ב משמע להיפך נלפענ"ד לתרץ ולהכריע בין הפוסקים האלו דאף דהרא"ש האריך לדחות שיטת הרי"ף דס"ל במומחה וקבלוהו הדין חוזר משום פסידא דבע"ד מפשטא דמתניתין דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם משמע דמה שעשה עשוי אף במומחה נמי וכן שאר ראיות שהביא הרא"ש לדחות שיטה זו מ"מ י"ל דהיינו דוקא היכא שהתובע כבר הוציא הממון או בזיכה את החייב שהוא כבר מוחזק בממון דכיון שטעה בש"ה והוא מוחזק קם דינא ויכול לומר טעמא קמא דילך אמת אבל כשלא הוציא עדיין הממון כיון דבזה היתה הסברא נותנת אף דטועה בש"ה קם דינא מ"מ האיך יכולין להוציא המעות מיד התובע כמ"ש הש"ך אלא דמ"מ חז"ל תקנו גם בזה שיהיה קם דינא כיון דאין פסידא להנתבע בזה כיון שהדיין יצטרך לשלם מביתו לכך תקנו גם בזה שיהי' קם דינא כיון דפסק כחד תנא ואיכא זילותא דב"ד להחזיר הדין גם י"ל כיון שנשתדל לדון ביחידי קנסוהו שיתקיים הדין וישלם מביתו כמ"ש הרא"ש לענין החזרת גדול ע"ש ולכך במומח' וקבלוהו כיון שהדיין פטור מלשלם בכה"ג היכא שלא הוציא המעות הדין חוזר לכ"ע ולכך נקט במתניתין ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ולא נקט חוזר הדין משום דבמתניתין דקתני מה שעשה עשוי מיירי בכל גוונא בין שהוציא המעות מן הנתבע ובין בלא הוציא ולכך קתני דבמומח' לרבים פטור מלשלם בכל גוונא אף שכבר הוציא המעות ומה שעשה עשוי מ"מ פטור מלשלם ולפ"ז מיושבים דברי התוס' שפיר דחייב את הזכאי לרבנן חייב בנו"נ ביד דכיון דרבנן לא דייני ד"ג א"כ כשלא הוציא מיד הנתבע הדר דינא דכיון דהדיין פטור מלשלם א"כ איכא פסידא דבע"ד והדר דינא משא"כ בטימא את הטהור ואגע ביה שרץ הקשו התוס' שפיר דשם מה שעשה עשוי בכל גווני משום דשויא חתיכה דאיסור' וכן צ"ל ע"כ אף לשיטת הש"ך דהיכא דקם דינא בד"מ היכא שהנתבע מוחזק ה"ה באיסור והיתר קם דינא משום חתיכה דאיסורא אף שלא נעשה בזה שום מעשה כלל ואין חילוק בזה בין פסידא דבע"ד או לא וא"כ אף דאגע ביה שרץ לאו כלום עביד ולכך הוצרכו לומר דהא דמשני בטימא את הטהור וזיכה את החייב אגב אחרינא מפרש להו וא"ש. ולענין פסק הלכה נראה דודאי כ"ז שלא הוציא עדיין מיד הבע"ד הדין חוזר דהא בלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והמחבר דבלא נו"נ ביד הדין חוזר כר"ח וכ"ש היכא דאיכא פסידא דבע"ד אבל כשכבר נתן לו הבע"ד המעות אין בידינו כח להוציא ממנו אף במומחה וקבלוהו דאיכא פסידא דבע"ד נגד שיטת התוס' דב"ק והרא"ש והטור ובעל העיטור דלא ס"ל האי סברא דפסידא דבע"ד אך מ"מ אם תפס הנתבע אף בנו"כ ביד נראה דלא מפקינן מיניה דיכול לומר קים לי כשיטת הרי"ף והרמב"ם דבמומחה וקבלוהו הדין חוזר משום פסידא דבע"ד ובאמת לפי שיטת הרמ"ה והש"ך דס"ל הא דטועה בש"ה קם דינא הוא דוקא במוחזק אבל לא להוציא ממון י"ל דמהני תפיסת הנתבע בכל טועה בש"ה אף שנו"נ ביד משום דהתופס יכול לומר טעמא בתרא עיקר ובפרט שהאמת כך הוא והדבר צריך תלמוד אף בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים אי קם דינא פשיטא דמהני תפיסה כמו בכל דוכתא בספיקא דדינא ופשיט ועיין מ"ש בסק"י בדברי תוס' דכתובו' דף נ' ע"ב ע"ש:
ח וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה. ואם קבלוהו עלייהו פטורים. זו היא שיטת הרא"ש והטור אבל הש"ך האריך להכריע נגדם והביא הרבה פוסקים חולקים עליהם והוכיח כן מהרי"ף מדלא מנה בבא ששית ג' הדיוטות וקבלוהו א"ו שהוא בכלל יחיד הדיוט וקבלוהו ובאמת א"ז ראיה כלל די"ל דהוא בכלל מומחה וקבלוהו כמ"ש הבדק הבית וכ"כ התומים וכן מוכח דהא המרדכי מנה ג"כ ה' בבות של הרי"ף ואפ"ה כתב הדין השני מומחה דלא נקט רשות מר"ג אם קבלוהו עלייהו אם טעה חוזר ופטור מלשלם אפילו אם נו"נ ביד אחר אשר קבלו עלייהו דאל"כ מה יועיל הקבלה דבלאו קבילו עלייהו הוי דינו דין הואיל והוא מומחה חשיב כג' הדיוטות א"ו להכי קבילו עלייהו שאם יטעה יהיה פטור עכ"ל הרי דכתב להדיא דטעמא דמומחה פטור משום דלהכי קבלוהו עלייהו שהוא פטור מלשלם וא"כ פשיטא דה"ה בג' הדיוטות וקבלום עלייהו נמי שייך ה"ט ופטורים ובכלל מומחה וקבלוהו איתנייהו וכן מוכח ג"כ שיטת הנ"י שכתב דג' מומחין סמוכין פטורין מלשלם אף בלא קבלה ובנו"נ ביד חייבים והרי הנ"י בעצמו כתב בסוגיא זו דהא דפריך בפ"ק גבי הדיוטות אלא מעתה טעו לא ישלמו דהיינו דליהוי כג' מומחין סמוכין דפטורין והטעם דטעותן של אלו אונס הוא וא"כ לכאורה תימה דהא חזינן דבמומחה וקבלוהו אפי' נו"נ ביד פטור דהא ר"ח מוקי למתניתין דדן את דדין בנו"נ ביד ואפ"ה קתני סיפא דמומחה פטור וכ"כ הנ"י וא"כ ג' סמוכין נמי ליפטרו אף בנו"נ ביד דהא הם נמי אנוסים א"ו דסובר הנ"י דבנו"נ ביד לא מיפטר מטעם אונס אלא מטעם קבלה דכיון שקבלו אדעתא למיפטריה קבליה כמ"ש המרדכי ולכך בג' סמוכין בלא קבלה בלא נו"נ ביד פטורים משום דהוו אנוסין ובנו"נ ביד חייבים דהא לא קבלינהו עלייהו וכן משמע מדברי המרדכי דבריש הסוגיא כתב דלכך מומחה פטור משום דמזלא בישא דהאי גברא גרם ליה למיטעי אחר שהוא מומחה ולענין נו"נ ביד הוצרך לטעם הקבלה א"ו דס"ל דלענין נו"נ ביד לא מהני האונס והטעם י"ל דאף דמומחה אנוס הוא מ"מ לענין שיהיה נו"נ ביד [לא] נאנס והרי הוסיף בדבר שלא נאנס ולכך חייב וראיה לזה משיטת רב האי גאון הביאו המלחמות בס"פ הגוזל ומאכיל דס"ל מסור שנאנס להיות נו"נ ביד פטור ופירש הא דאמרינן גבי מסור שנאנס ואם נו"נ ביד חייב היינו שנאנס להראות והלך ונו"נ ביד בעצמו חייב משום דלענין זה לא אנסוהו אלמא דאף אם הראה מקודם ואח"כ נו"נ ביד מעצמו פטור משום דכבר מקלי קלייה כדאיתא שם בסוגיא מ"מ היכא דבתחילה אנסוהו להראות והלך ונו"נ ביד מעצמו כיון שהוסיף על האונס שלו בתחילה חייב וא"כ ה"נ כיון דלא נאנס אלא להורות דרחמנא אנסיה ופקדיה למידן דינא והוא הוסיף מעצמו ונו"נ ביד חייב כיון דע"ז לא אנסוהו וכעין זה כתב הש"ך בס"ק ל"ה ואף שכתב שם דבמומחה דפטור מטעם אונס אף בנו"נ ביד פטור דכיון שהוא מומחה ושכלו נוטה בבירור שהדין כך ולבו אנסיה לא מיחייב על מה שנו"נ ביד אח"כ דכיון שהוא סובר בפשיטות שהדין כן למה לא ישא ויתן ביד בדבר שהוא פשוט לו ששייך לחבירו והוא אנוס על הטעות אין דבריו מוכרחים בזה דאכתי י"ל דכיון שהוא עושה דבר מעצמו לא חשיב אונס וראיה ברורה מהתוס' דגיטין והרמב"ן והרשב"א בחידושיהם שהקשו על טימא את הטהור אמאי ישלם מביתו ליהוי כמטמא בשוגג דפטורים ותירצו דלפי מאי דמוקי בנו"נ ביד ניחא דחשיב כמזיד דלמה ליה לטמאות בידים וכ"כ התוספות בשמעתין הרי להדיא אף דהתוס' ס"ל דחכם שטעה בהוראה חשוב כשוגג דליביה אנסיה מ"מ מה שהוסיף לטמאות בידים מה שאין צורך לו חשוב כמזיד וא"כ כ"ש במומחה דפטור מטעם אונס דמה שהוסיף ונו"נ ביד דלא חשיב אונס וחייב ולכך ע"כ צ"ל הא דמומחה ונו"נ ביד פטור הוא משום כיון דיכול לדון בכפיה כי קבלו אדעתא לפוטרו מתשלומין קבלו כמ"ש המרדכי וא"כ ה"ה בג' הדיוטות וקבלוהו שייך טעם זה וכן מוכח מדברי הרמב"ן בס' המלחמות בהשיגו על בעה"מ דמחייב בלא נו"נ ביד משום דיני דגרמי כתב ותמה על עצמך לא יהיה הדיין אלא כמסור הרי חלקו בו בין שנו"נ ביד בין שהראה בלבד וא"ת והרי אמרו שם ואם הראה מעצמו כמו שנו"נ ביד דמי מאריה דאברהם וכי מעצמו הוא עושה והלא קבלוהו עליהם הבע"ד וגמיר למידן וא"נ לא קבלוהו והוא גמיר וסביר או בי תלתא דאיכא בינייהו חד דגמיר למידן והתובע צווח לפניו ודן דמצוה רבה עביד ורחמנא אנסיה ופקדיה למידן להו דינא וליביה אנסיה למטעי ולא יהיה כמסור דעביד איסורא רבה שלא יתחייב בגרמתו לבד עכ"ל הרי דס"ל דהדיוט וקבלו ומומחה ולא קבלו נמי אנוסים נינהו ואפ"ה בנו"נ ביד חייב כמו במסור דחייב בנו"נ ביד ואפ"ה במומחה וקבלוהו פטור אף בנו"נ ביד כמ"ש הרמב"ן שם א"ו דטעמו כמ"ש המרדכי כיון דבלא"ה יכול לדון בכפיה ודאי דלכך קבלו בכדי לפוטרו מתשלומין אך דברי המלחמות תמוהי' טובא דלדבריו דמדמי דיין למסור שנאנס ואפ"ה בנו"נ ביד חייב א"כ אמאי גבי טבח אומן שקלקל מומחה פטור הא התם דמי לנו"נ ביד דקא עביד מעשה שהגרים או שאר פסול ואפ"ה מומחה פטור מטעם אונס כמ"ש רש"י ותוס' בב"ק דף צ"ט דפטור משום אונס אע"ג דאדם מועד לעולם מ"מ הכא הוי אונס גמור דפטור אף באדם כדלקמן ר"ס שע"ח וע"ש בש"ך וכ"מ פ"ו מה' סובל ומה שדמה הרמב"ן למסור דחייב אף באונס אם נו"נ ביד יש לדחות דשא"ה דמתכוין להזיק וליתן ממון של חבירו לנכרים והוי כמציל עצמו בממון חבירו משא"כ הכא שאין מתכווין כלל והוי אונס גמור ופטור וע' בש"ך ר"ס שע"ח ועוד י"ל דכאן דמי לפקדון שאם אינו אמוד ובאו עליו גנבים והלך ונתן להם הפקדון דפטור שבודאי לא באו אלא לשמע הפקדון כדאיתא סי' רצ"ב ס"ה וכתב שם הש"ך בשם הרמב"ן גופא דל"ד למסור שנאנס ונו"נ ביד דחייב דשאני התם דאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני משמיא הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל מאליו ואסור להציל עצמו בממון של אחר מה שאין כן גבי פקדון ע"ש וכ"כ הסמ"ע בסימן שפ"ח ס"ק י"ג בשם הר"ן בביאור יותר ואם כן בדיין נמי י"ל דלא שייך לומר דריע מזליה גרם ליה דהאיך באים אצלו ליתן לו ממון אחרים דהרי רחמנא אנסיה ופקדיה למידן דינא וכיון דהוא אנוס גמור פטור וליכא למימר דהרמב"ן נמי ס"ל דלכך חייב בדיין בנו"נ ביד משום דעל זה לא נאנס וכמ"ש בשיטת המרדכי והנ"י זה ליתא דהמעיין בדברי הרמב"ן בס' המלחמות בס"פ הגוזל ומאכיל מוכח להיפך שכתב שם וז"ל ותדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי מדבריו ומדברי הגאון ז"ל תוכל ללמוד סיוע למ"ש בפאד"מ שהדיין שטעה בשיקול הדעת פטור אם לא עשה מעשה שאפילו לדברי מי שהוא דן ד"ג אין הגורם כעושה מעשה שהרי הודה לנו בעל המאור ז"ל שאין מחייבין הגורם באונס אע"פ שהעושה מעשה חייב בו רבינו הגאון שהוא דן דיני דגרמי בדייני אזיל לטעמיה שהוא משוה הגורם כעושה מעשה עכ"ל משמע להדיא דלכך ס"ל להגאון דדיינינן ד"נ בדייני דכיון שהוא משוה הגורם לעושה מעשה וס"ל דאף בנאנס להביא בידים פטור א"כ ע"כ בדיין כיון דבנו"נ ביד חייב לשלם ע"כ צ"ל דהדיין לא חשוב כאונס ולכך הגורם נמי חייב בדיין כן צ"ל בכוונתו וא"כ אי אמרת דלכך חייב נו"נ ביד בדיין משום דע"ז לא נאנס א"כ אכתי האיך הוכיח הגאון בדיין מנו"נ דשאני נו"נ ביד דלא נאנס ע"ז א"ו דס"ל להרמב"ן דאי הדיין חשוב כאונס אף נו"נ חשוב כאונס ולכך להרי"ף ניחא בנשא ונתן ביד חייב באונס ולהגאון דפוטר באונס אף בנשא ונתן ביד ע"כ צ"ל דדיין לא חשיב כאונס ולכך מחייב נמי אף בגורם וכן משמע להדיא בד"ג להרמב"ן דף מ"ג ע"ב שכתב דלכך פטור בדיין בד"ג דאקילו רבנן בדיבורא בעלמא ולא עשו בו אונס כרצון כמו בנאנס להראות משמע דבנו"נ ביד חייב כמו גבי מסור וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי גבי טבח אומן שקלקל מומחה פטור משום דאנוס הא התם עביד מעשה בידים ודמיא לנו"נ ביד ואולי ס"ל דטבח אומן שקלקל לא חשיב מעשה גמור ולא דמיא לנו"נ ביד וצ"ע אך מ"מ מוכח מדבריו דס"ל דמומחה וקבלוהו לא מיפטר משום אונס דהא אף בלא קבלוהו מחשיב אנוס ואפ"ה בנו"נ ביד חייב אלא דטעמא כמ"ש המרדכי כיון דל"צ קבלה אהני קבלתו למיפטריה דאל"כ למאי קבליה וא"כ ה"ה בג' הדיוטות וקבלום פטורים מה"ט ומעתה כיון דרוב פוסקים הכי ס"ל הרמב"ן והרא"ש והטור והמרדכי והנ"י הכי נקטינן דרובא ובתראי נינהו וגם מדברי הרז"ה אין הכרח כ"כ כמ"ש התומים אך נראה לפ"ז צריך קבלה בפירוש דאל"כ לא שייך לומר דלמה קבלום עליהם דכי משום שהלך לפני הב"ד ולא סרב נגדם נאמר דקבלו עליהם באם שיטעו שיפטרו וכן במומחה וקבלוהו לפמ"ש בשיטת הרמב"ן ומרדכי והנ"י דהא דפטור בנו"נ ביד הוא דמשום דמסתמא פטרו מדהוצרך לקבל אותו א"כ צריך קבלה בפירוש דוקא ואף דהש"ך כתב בס"ק י"ב דמומחה וקבלו סגי אף בבאים לפניו לדון בלבד אזיל לטעמיה דס"ל הטעם משום דאנוס הוא לכך כל היכא שלא כפה אותם הוי אנוס ופטור משא"כ לשיטת המרדכי וסייעתו דעיקר הטעם משום הצרכת הקבלה בעינן הקבלה בפירוש דוקא ובתומים השיא דעת הרא"ש לכוונה אחרת ודעתו דאף בסתם קבלה נמי מהני ע"ש ובאמת במרדכי מבואר הטעם כפשוטה וא"כ אף במומח' וקבלוהו ונו"נ ביד בעינן קבלה בפירוש דוקא ובזה יש לתרץ דברי הרא"ש דבריש הסוגיא כתב הטעם בפשיטות דמומחה וקבלוהו פטור דהוי כאונס בטעותו כמו טבח אומן שקלקל ולבסוף הביא ראיה דמהני קבלה בג' הדיוטות ממומחה וקבלוהו והוא תמוה דג' הדיוטות לא הוו אנוסים כלל ולפמ"ש א"ש דבתחלת הסוגיא דמיירי בלא נו"נ ביד דהא הוא פסק כר"ש דאף בלא נו"נ ביד קם דינא סגי בטעם זה לבד דאנוס וא"צ קבלה בפירוש וגם אף שנו"נ ביד אח"כ נמי פטור כיון דמומחה אנוס הוא על הפס"ד גופיה ותיכף שגמר הפס"ד קם דינא א"כ אף שנו"נ ביד אח"כ ג"כ פטור דהוי כמו מסור שנאנס להראות והראה ואח"כ הלך מעצמו ונו"נ ביד פטור דלאו כלום עביד דמעיקרא מקלי קלייה כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא וכמ"ש בש"ך בס"ק שלפ"ז אבל הכא דמיירי הרא"ש בקבלה בפירוש הוכיח שפיר דג' הדיוטות וקבלום פטורים משום דאהני הקבלה למיפטרינהו ומדמי ליה למומחה דפטור בקבלה לשנויא דר"ח דמוקי מתניתין דבכורות בנו"נ ביד דוקא מה שעשה עשוי ובלא נו"נ ביד הדר דינא ואפ"ה קתני סיפא דמומחה לרבים פטור וע"כ צ"ל דמיירי בקבלה בפירוש ומשום הצרכת הקבלה פטרינן ליה א"כ ה"ה ג' הדיוטות וקבלום נמי פטורים מה"ט וא"ש. ובחדושי אמרתי דיש ליתן טעם אף לר"ח הא דמומחה וקבלוהו פטור אף בנו"נ ביד ע"פ מה שפירש הרי"ף הא דמשני רב יוסף דרומיא דמתניתין דפאד"מ אמתניתין דבכורות כאן במומחה כאן בשאינו מומחה היינו מתניתין דדן את הדין מיירי במומחה ולכך מה שעשה עשוי ומתניתין דפאד"מ מיירי באינו מומחה ולכך פריך הש"ס דהיכי מצי לאוקמא מתניתין דבכורות במומחה הא קתני סיפא דמומחה לרבים פטור מלשלם ולפ"ז י"ל דאף ר"ח דמחלק בין נו"נ ביד ולא נו"נ ביד הוא דוקא באינו מומחה דהא מתניתין דבכורות מיירי ע"כ באינו מומחה אבל במומחה אף שלא נו"נ ביד קם דינא ולפ"ז ניחא דלכך במומחה אף שנו"נ ביד פטור מלשלם משום כיון דאף בלא נו"נ ביד קם דינא א"כ מעיקרא מיקלי קלייה ואף שנו"נ ביד אח"כ לאו כלום עביד ולפ"ז מתורץ נמי קושית הרמב"ן בס' המלחמות דמאי פריך הש"ס אי טעה בד"מ חוזר נימא ליה ר"ע לר"ט כיון דאלו הואי פרה דינך לאו דינא השתא נמי לאו כלום עבדת ומאי קושיא דילמא מיירי בנו"נ ביד דטובא עביד ולכך א"ל מומחה לב"ד אתה דפטור אף בנו"נ ביד כדמוכח מאוקימתא דר"ח ולפמ"ש א"ש דע"כ לא היה ר"ט מאכילה לכלבים בידים דא"כ היכי מהני מומחה לפטרו כיון שטועה בד"מ חוזר א"כ מעיקרא לא עביד כלום א"כ כשנו"נ ביד אח"כ חייב אף שהוא מומחה וא"ש ונכון לולי שהראשונים לא פרשו כן ומדברי כולם משמע דמומחה וקבלוהו אף שטעה בד"מ ונו"נ ביד מ"מ פטור וכמו שהוכיח הש"ך בסק"ד אות ב' ע"ש וא"כ ה"ה בג' הדיוטות וקבלום בפירוש נמי פטורים אף שטעו בד"מ אך מ"מ בתלתא דלית בהו חד דגמיר דפסילי לדון אף דקבלוהו עלייהו בפירוש חייבים לשלם דאף אי אמרינן דאף בכה"ג נמי מיחשב קבלה בבואם לפניהם לדון בלבד מ"מ כיון דפסילי לדון לאלומי מילתא דקבלה בפירוש וכ"ש לשיטת הסוברים דבפסול גמור בעינן קבלה בפירוש דוקא והבאתי דבריהם בסי' ה' סק"ב דפשיטא דחייבים לשלם דהא הוצרכה הקבלה אך מ"מ מה שהעליתי דאף במומחה וקבלו בנו"נ צריך קבלה בפירוש מדברי בעל המאור שכתב דבכל הני בבי אין חילוק בין נו"נ ביד או לא לא משמע כן וכן מדברי הרשב"א בחידושיו פא"ט גבי זילו אמרו ליה לבריה דר"י בר חמא דלשלם תורא למרא לא משמע כן אך מ"מ דברי בעל המאור לא מכרעאן דאזיל לטעמיה דפסק דבשיקול הדעת קם דינא אף בלא נו"נ ביד א"כ במומחה פטור אף בנו"נ ביד משום דמעיקרא מיקלי קלייה כמ"ש לעיל. ודע דלפי שיטת בעל המאור והש"ך דמומחה וקבלוהו פטור משום דהוי כאונס בטעותו נראה דבזמה"ז שנשתרבב המנהג ליטול שכר בעד הדיינות שחושבים זה לשכר בטילה א"כ אף במומחה וקבלוהו יש לחייב מידי דהוי אטבח אומן שקלקל דאמרי' בפ' הגוזל קמא דבשכר אף מומחה חייב מפני שהוא נושא שכר וה"נ כיון שנוטל שכר ה"ל לדקדק יותר וא"ל דכיון שאין נוטלין רק שכר בטילה לא מיחשב זה לשכר זה ליתא דהא עיקר טעמא הוא דזה לא מיחשב אונס גמור וש"ש חייב בו כמ"ש התוס' שם ומבואר יותר בתוס' והרא"ש ר"פ המניח וא"כ פשיטא דה"נ הוי ש"ש בשביל זה דאטו מי שהיה עוסק במלאכה ואחד נתן לו שכר כפועל בטל שישמור לו איזה דבר אטו לא מיחשב ש"ש בשביל כן דבר זה לא שמענו מעולם וא"כ ה"נ כיון דבטבח אומן בשכר חייב מטעם דהוי ש"ש וחייב באונס שהוא דומה לאבידה ה"נ בדיין מומחה ונוטל שכר הדין כן אך לפי שיטת המרדכי וסייעתו דטעמא דמומחה וקבלוהו פטור דמסתמא קבלוהו ע"מ שיפטור דאל"כ למה לו הקבלה א"כ אף בנוטל שכר שייך לומר כן רק דצריך קבלה בפירוש. גם יש להסתפק לשיטת הבעל המאור והש"ך דמומחה וקבלוהו פטור משום דהוי אניס בטעותו וסגי בבואם לדון לפניו לבד כיון שלא כפה אותם א"כ במומחה ובא התובע לדון לפניו וכפה את הנתבע לדין וזיכה את הנתבע וטעה אם חייב לשלם להתובע דהא נגד התובע הוי מומחה וקבלו דהא הוא בא מעצמו לדין ואף שעשה שלא כדין נגד הנתבע מ"מ נגד התובע הוא מומחה וקבלו או דילמא כיון דמ"מ עשה שלא כדין בענין הכפיה לא מיחשב אונס אף נגד התובע וחייב לשלם וכן משמע מסתימת הפוסקים וצ"ע:
ט או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו וכו'. דעת בעל המאור דבדיין דלא גמיר כלל לא מהני קבלה ובין טעה ובין לא טעה אין דינו דין כלל והרמב"ן השיג עליו דאפילו קיבל עליו שלשה רועי בקר א"י לחזור בו בלא טעה אבל אם טעה הדין חוזר ועיין מ"ש בסי' כ"ב סק"ג בישוב דברי בעה"מ בזה בט"ט ע"ש ולענין מ"ש הש"ך להשיג על הרמב"ן דאף בטעה מה שעשה עשוי אין דבריו מוכרחים להשיג על הרמב"ן מסברא דנפשיה וכ"כ התומים:
י וי"א דאפילו לא נו"נ ביד מה שעשה עשוי, הב"ח פסק כדעת המחבר שהיא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והש"ך האריך להכריע כשיטת הרז"ה והרא"ש והטור ואין בכל דבריהם כדאי לדחות דברי הקדמונים אך דברי הרא"ש סותרים למ"ש בבכורות דשם העתיק לשון הש"ס לימא מתניתין כר"מ דדאין ד"ג ואוקימתת הש"ס בנו"נ ביד והקשה שם ממתניתין דמי שאינו מומחה וראה את הבכור ע"ש משמע דסובר כשיטת הרי"ף דאליבא דכ"ע מיירי מתניתין בנו"נ ביד דוקא וכן הרמזים שם כתב דן את הדין וכו' ונו"נ ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו והדברים סותרים למ"ש הרא"ש ורמזים בסנהדרין ומזה משמע שהרא"ש חזר בו בבכורות והסכים לשיטת הרי"ף ותמיהני שלא הרגיש בזה שום אחד מהמחברים אמנם אף לשיטת אלו דאף בלא נו"נ ביד מה שעשה עשוי יש מקום עיון בש"ס דרב יוסף משני על רומיא דמתניתין דבסנהדרין קתני ד"מ מחזירין ובבכורות קתני מה שעשה עשוי כאן במומחה ומתניתין דבכורות באינו מומחה ופריך ובמומחה מחזירין הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ומשמע אבל מה שעשה עשוי ומשני ר"נ כאן שיש גדול ממנו כאן בשאין גדול ממנו והרא"ה פי' דתי' דר"נ מילתא באפיה נפשיה הוא דאין חילוק בין מומחה לאינו מומחה אלא ביש גדול מחזירין בכל גווני והרב בתומים הקשה דלפ"ז האיך קתני מה שעשה עשוי ומיירי שאינו מומחה דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וא"כ איך אפשר שלא יהיה מומחה בישראל להחזיר ותירץ דהרא"ה לטעמיה אזיל דס"ל כמ"ש הנ"י בשמו דר"נ ס"ל לחלק בנו"נ ביד או לא ובלא נו"נ ביד הוא דגדול מחזיר אבל בנו"נ ביד אין הגדול מחזיר וא"כ י"ל דר"נ מוקי לה בנו"נ ביד דאין הגדול מחזיר ואלו דברי שגגה הן דא"כ למה ליה לר"נ לאוקמ' מתניתין דבכורות באין גדול כיון דרישא ע"כ דיש גדול הוא כיון דמיירי בהדיוט ואם כן סיפא בעי לאוקמי מתניתין בנו"נ ביד אלא כשאין גדול ורישא מיירי שאין מומחה בעיר ומה שעשה עשוי עד שיבוא גדול ומחזירו גם מה שהקשה על הרב מוהר"י תאומים שהכריע כהרא"ה וכתב דרב יוסף סבירא ליה לחלק בין מומחה לאינו מומחה אף בשאין גדול וסובר דסיפא ואם היה מומחה לרבים פטור היינו בא"א בחזרה והקשה התומים דאם כן למה ליה מומחה בקבלה אף בלא קבלו ג"כ פטור כיון דלאו מידי עביד כיון שאפשר בחזרה והוא הסכים כהש"ך דאף לר"מ דדאין ד"ג פטור בהדר דינא ולק"מ די"ל דרב יוסף מוקי למתניתין דדן את הדין בנשא ונתן ביד כי היכא דלא מסתמא כר"מ ובפרט טיהר את הטמא דודאי הדר דינא ופטור אלא דמיירי בנו"נ ביד וא"כ כיון דמיירי בנו"נ ביד אף דהדר דינא ודאי דחייב דהוא נעשה כלוה על המעות וחייב באחריותו כמ"ש הש"ך בסק"א אות ד' והרב בתומים במחילת כבודו האריך בענין זה בדברי' פשוטי' ואינם ברורים כלל. אמנם אף דשיטת הרא"ה היא המחוורת יותר אך מ"מ רוב הפוסקים הראב"ן והרז"ה ובעל העיטור הרא"ש והש"ך פירשו דר"נ קאי אתי' דר"י ומחלק דוקא במומחה בין יש גדול לאין גדול אבל בשאינו מומחה אף ביש גדול אין מחזירין והיינו משום דרישא מסתמא מיירי ביש גדול כמ"ש הש"ך או כמ"ש התומים דמסתמא יש מומחים בישראל אך טעמא בעי אם יש גדול המחזיר מה לי אם הדיין מומחה או לא והרא"ש כתב דמתניתין דבכורות כדאוקמא רב יוסף בשאינו מומחה ואע"ג שיש גדול ממנו להחזיר דכיון שנשתדל מתחילה לדון והוא אינו מומחה ראוי הוא שיתקיי' הדין וישלם מביתו ואע"פ דקבלוהו מ"מ לא היה לו לדון יחידי כיון שאינו מומחה הילכך משלם מביתו אע"פ שלא נו"נ ביד והרב הש"ך בס"ק י"ד אות ח' ט' י' האריך לברר פרטי הדינים בזה וכתב דבמומחה ולא קבלוהו שייך נמי שנשתדל לדון יחידי דאף דמומחה הוא מ"מ לכתחילה לא היה לו לדון יחידי כדתנן אל תהא דן יחידי וכן בג' הדיוטות ולא קבלו עליהן נמי דמ"מ לא היה להם לדון לכתחל' בכפיה כיון שהן הדיוטות אך בג' הדיוטות וקבלו עליהן לא שייך טעם זה כיון שהם ג' וקבלוהו עליהן אך מ"מ הבעל המאור כתב להדיא דאין הגדול מחזיר אותם ואף הרא"ש מודה לזה וטעמא דמילתא הוא משום שאין הגדול יכול להחזיר אלא דוקא דיין מומחה שמבין דברי הגדול אבל ג' הדיוטות אין בהם השגה להבין דברי הגדול ויכול בע"ד לומר אנו כבר קבלנו עלינו ב"ד זה של הדיוטות ואין לנו אלא מה שפסקו הם ומה שחוזרים עתה חזרתם אינה חזרה שאין בהשגתם להבין דברי הגדול שמחזירם ואע"פ שחוזרים הרי הוא כאלו אינם חוזרים אבל במומחה שמבין דברי הגדול יכול להחזירו והיינו משום דחזרת הגדול בעצמו הוי חזרה גמורה אלא דאמרינן מאי חזית דטעמא בתרא דילך עיקר דילמא קמא עיקר והשתא טעית ולכך כשהגדול מחזירו א"כ ודאי טעמא בתרא עיקר ואף שאין לו כח להחזיר דיכול לומר לא קבלתי עלי רק המומחה מ"מ הרי המומחה גופיה חוזר אבל בהדיוטות חזרתם אינה חזרה שאין מבינים דברי הגדול ומה שהמומחה אומר שהדין אינו כן הבע"ד יכול לומר אנו כבר קבלנו ב"ד הדיוטות אלו ואין לנו אלא מה שפסקו הם אלא דקש' דא"כ למה לו להרא"ש לומר ביחי' הדיוט וקבלו לכך אין הגדול מחזיר משום שנשתדל לדון יחידי ת"ל שאין מבין דברי הגדול וצ"ל דטעם זה לא יתכן אלא לענין מה שעשה עשוי ועיקר קושית הרא"ש הוא אמאי ישלם מביתו הא יכול לומר אני מבין דברי הגדול שמחזירני ויחזור הדין וא"כ כיון שהוא מוחזק אמאי ישלם מביתו לכך הוצרך הרא"ש לתת טעם דכיון שנשתדל מתחילה לדון יחידי ראוי שיתקיים הדין וישלם מביתו אלו הן תורף דבריו ז"ל בתוספת ביאור ויש לתמוה דלפי דבריו שסובר דבג' הדיוטות וקבלוהו לא שייך הטעם שנשתדל מתחילה לדון יחידי וא"כ בג' הדיוטות וקבלוהו ויש גדול אף להש"ך דפסק כהרז"ה דבג' הדיוטות וקבלו וטעו צריכים לשלם מ"מ ביש גדול א"צ לשלם כיון דעיקר טעמא דצריך לשלם משום שנשתדל לדון יחידי א"כ בג' וקבלוהו דלא שייך טעם זה יכולים לומר אנו מבינים דברי הגדול וא"צ לשלם ומדברי הש"ך משמע להיפך כיון שהסכים לעיל כהרז"ה דג' וקבלוהו צריכים לשלם ובהדיוטות מסתמא יש גדול כמ"ש הש"ך וכן הש"ך בסוף הסי' בכללי הדינים ס"ב אות ח' כתב להדיא דשלשה הדיוטות אף שקבלו אותם הבע"ד מה שעשה עשוי וישלמו מביתם אע"פ שיש גדול להחזיר וזה תימה לכאורה הא יכולים לומר אנו מבינים דברי הגדול וכיון שהם מוחזקים אמאי ישלמו מביתם אך באמת נראה דהש"ך הבין סברת הרא"ש דהא דתירץ משום שנשתדל מתחילה לדון יחידי צריך לשלם לאו מתורת קנס אתי עלה אלא דסובר שכן הוא מדינא דכיון שהדין הוא דמה שעשה עשוי משום דהבע"ד יכול לומר שאינו מבין דברי הגדול וא"כ אף הדיין חייב לשלם מדינא ואינו יכול לומר אני מבין דברי הגדול דאכתי כיון שהבע"ד א"צ להחזיר לו הרי גרם לו היזק גדול והפסדו ניכר דבשביל שהדיין טעה בדין זה מחזיק בשלו ואף שהוא מחזיק מכח ספק אכתי גרם לו היזק ודמיא למ"ש הש"ך בסי' ש"ו סק"י דאף דטבח אומן שעשה ספק טריפות פטור מלשלם משום דמספיקא לא מפקינן ממונא היינו דוקא בדבר שאין הטבח יודע הדין כלל אבל אם יודע שבשביל ספק זה תיאסר השחיט' חייב דמ"מ ה"ל לדקדק בזה שלא תיאסר מחמת ספק וא"כ ה"נ כיון דעיקר חיובא דדיין שטעה דה"ל לדקדק בהוראתו וא"כ מה בכך שהבע"ד מחזיק בדבר מחמת ספק שאינו מבין והוא אומר שמבין מ"מ פשע דה"ל לדקדק שלא יגרום היזק להבע"ד בזה ואף להרב רמ"א שם דלא ס"ל כהש"ך היינו דוקא התם דיכול לומר בשעת מעשה לא עשיתי שום היזק כלל דדילמא כשרה היא אבל הכא דבשעת שגמר הדין בודאי הזיקו שלא כדין אלא היכא שיכול לחזור ופטור מלשלם כיון שאינו גורם לו כלל וא"כ הכא כיון שהבע"ד א"צ להחזיר לו דיכול לומר שהדיין אינו מבין אם כן מתחילה עשה לו היזק גדול וטובא עביד וזה הוא כוונת הרא"ש דכיון שנשתדל לדון מתחילה ראוי הוא שיתקיים הדין וחייב לשלם מדינא ולכך יפה פסק דבג' הדיוטות וקבלוהו דצריך לשלם להרז"ה אף ביש גדול דחייב לשלם מדינא כן נ"ל בכוונת דבריו והדברים נכונים. אולם המעיין בדברי הרא"ש יראה שאין דבריו סובלים כן חדא שכתב כיון שנשתדל מתחילה לדון ביחידי ראוי שיתקיים הדין וישלם מביתו משמע דקושית הרא"ש ג"כ הוא אהא דמתקיים הדין וגם לשון דכיון דנשתדל לדון יחידי ראוי שיתקיים הדין וישלם מביתו הם דברים אך למותר דבקיצור ה"ל לתרץ דחייב מ"מ משום דיני דגרמי וקושית הרא"ש לפמ"ש הש"ך בכוונתו מתורץ יפה בזה דמ"מ חייב לשלם מפני שגרם לו היזק וכמו שכתבתי גם דברי הרא"ש צריכים ביאור דלאחר שהביא במסקנתו דברי הראב"ד דאין הגדול מחזיר אף במומחה וקבלוהו כתב אח"כ וז"ל וכל היכא דקם דינא וחייב הדיין לשלם לא מצי דיין למימר לבע"ד החזר מה שנתן לך כי טעיתי דאי יחיד שאין מומחה הוא חייבוהו חכמי' לשלם כיון שנשתדל לדון ביחידי והוא אינו מומחה ואין הדין חוזר אפי' ע"י גדול הדור דקנסוהו לקיים הדין וישלם מביתו וג' הדיוטות ויחיד מומחה ולא קבלו עלייהו דינייהו דינא ומשלמי ולא מצי למימר לבע"ד זיל אהדר דלא כבעל העיטור בשם ר"ה גאון וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים טובא דלמה ליה למימר משום שנשתדל לדון מתחילה וכו' קנסוהו לקיים הדין וישלם מביתו תיפוק ליה דחייב משום דינא דגרמי מדינא דהא הרא"ש הוא מכת הסוברים דד"ג דאורייתא וליכא למימר דכ"כ משום הא דאין הגדול מחזירו הא הרא"ש הסכים לפני זה להראב"ד דאין הגדול מחזיר אף במומחה וקבלו דלא שייך שם קנס כלל דהא הוא מומחה וקבלו וגם הוא פטור מלשלם כלל והנה הש"ך הרגיש בזה בס"ק כ"ט ודחק לומר דלאו דוקא נקט הרא"ש וקנסוהו לקיים הדין וישלם מביתו דמדינא חייב מד"ג ובאמת זה דוחק גדול לפרש כן דכל דברי הרא"ש המה מיותרי' לגמרי וגם הפירוש השני שפירש הש"ך שם בדברי הרא"ש דסובר דאף שמדינא משלם משום ד"ג מ"מ היה לו לחזור את הדין כיון שאינו מומחה הוא וטעה אלא משום קנס הוא שמתקיים הדין ובתר דקנסוהו שמתקיים הדין חייב לשלם מד"ג מדאורייתא לשיטת הרא"ש וכתב דבג' הדיוטות ויחיד מומחה א"ל לזה הטעם דשם בלא"ה קם דינא מדינא כיון שב"ד גמור הוא ובאמת דלפי פירוש הש"ך ע"כ צ"ל כן דבג' הדיוטות ויחיד מומחה אף בלא קנס קם דינא דאל"כ תקשה קושית הרא"ש מה שהקשה על הרי"ף דסובר דהיכא דאיכא פסידא לבע"ד הדר דינא מהא דאמרינן אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשני כל שכן שאתה נועל דלת בפני לוין ואם איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נעילת דלת איכא וא"כ אי אמרינן דאף בג' הדיוטות הא דקם דינא הוא משום קנס א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכשהדיינים יפטרו מלשלם א"כ מאי קנס איכא בזה ויהיה הדין חוזר וליכא נעילת דלת ודוחק גדול לומר שהרא"ש הוצרך לטעמו משום שהדיין משלם דמה תליא במה שהדיין משלם כיון דעיקר סברתו הוא משום כיון דטעה יש לו לחזור הדין א"ו דבג' הדיוטות קם דינא מדינא משום דב"ד גמור הוא אלא דסברת הרא"ש הוא ביחיד הדיוט וקבלו כיון דליתא דיינא וטעה והוא קבלו אדעתא למידן ד"ת יש לו לחזור הדין אי לאו משום קנסא. ובהכי ארווח לן קושית התוס' דב"ק שהקשו אהא דמשני בבכורות דמתניתין דהתם רבנן היא דלא דייני ד"ג ומיירי בנו"נ ביד וטימא את הטהור דאגע ביה שרץ והקשו כיון דקם דינא דשיקול הדעת א"כ לאו כלום עביד והבאתי דבריהם בס"ב סק"ז ולפי סברת הרא"ש לק"מ דכיון דלרבנן פטור הדיין מלשלם בלא נו"נ ביד דלא דייני ד"ג א"כ הדין חוזר דהא לא שייך קנס בזה כיון דפטור מלשלם ולכך כי נו"נ ביד טובא עביד ובהיות כן מוכח דהתו' לא ס"ל כהרא"ש בזה אך באמת תמוה טובא דמנ"ל להרא"ש סברא זו דהא ניחא בפשיטות כיון דגמיר וקבלוהו ועביד כחד תנא דין תורה דן וקם דינא ולמה ליה להרא"ש להמציא טעם חדש מלבו בחנם וגם קשה הא דהתחיל הרא"ש וכתב וכל היכא דקם דינא וחייב הדיין לשלם לא מצי דיין למימר לבע"ד החזר מה שנתן לך כי טעיתי וכו' דמה תלה הקושיא במה שהדיין משלם בפשיטות ה"ל להקשות כיון שהדיין אומר שטעה ה"ל להחזיר את המעו' ואף הבע"ד גופיה מצי לתובעו ע"פ הדיין שמודה שטעה ול"ל להרא"ש לתלות הדבר בתביעות הדיין שתובעו שיחזיר מה שנתן לו הלא הדיין חייב לשלם מד"ג שהוא דאורייתא רק שעיקר הטענה שהוא טעה בדין וזה גם הבע"ד גופיה יכול לתובעו ע"פ הדיין אמנם אחר העיון נראה דדבר גדול דיבר הרא"ש בזה ובזה יתיישבו ג"כ דברי הרא"ש בשם העיטור בשם רב האי גאון והרב הש"ך בס"ק כ"ח האריך לתמוה על הרא"ש בכמה קושיות גדולות וחישב את הרא"ש כטועה ח"ו ולפמ"ש יתיישבו דברי הרא"ש על נכון מכל הקושיות והוא דבר"ס נ"ח העתיק המחבר דינא דהש"ס דפ' הכותב דאם הלוה שלח שלוחו לפרוע להמלוה על השטר שבידו ואמר לו קח השטר ותן המעות והמלוה אומר סטראי נינהו דנאמן במיגו דלהד"ם והשליח חייב לפרוע להמשלח דה"ל ליטול השטר מידו וכתב הרב רמ"א בהגה שם וי"א דאחר דחייב השליח לפרוע למשלח לא יוכל המלוה לעכב המעות בטענת סטראי אא"כ טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר וכן אינו יכול לתפוס ממנו אז מיד נפקד אח' שיאמר שהמפקיד חייב לו והטעם דהשליח יכול לומר להמלוה או התופס מה לי ולך שתביאני לידי היזק הרי אתה כאלו אתה תופס משלי ולא מן הלוה שלך שהרי אני אצטרך לחזור ולשלם לו והש"ך שם החזיק במעוז סברא זו וכתב שכן הוא שיטת הרא"ש בתשובה ע"ש והנה לפ"ז יש לתמוה על הא דקי"ל הטועה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו הרי הדיין יכול לתבוע לבע"ד הרי הוא נתן לך המעו' ע"פ צווי שלי וא"כ אף שהאמת אתך כיון דקם דינא מ"מ מה לי ולך שתפסידני והרי אתה נוטל משלי דהא אני אצטרך להחזיר לו וכי בשביל שאני פסקתי שהוא יתן לך מעות יגיע לי נזק על ידך והרי התם אף שהאמת עם התופס שמגיע לו ממון מן המפקיד דהא יש לו מיגו יכול השליח לתובעו כ"ש הכא דלא זכה התובע אלא בטעו' דש"ה אלא דקם דינא שיכול הדיין לתובעו שהוא נוטל ממון שלו לא של הבע"ד אך מ"מ היכא שהדיין חוזר מעצמו ולא ע"י גדול ממנו או ע"פ ב"ד אחר ניחא דהא הטעם דטועה בש"ה קם דינא דמצי למימר מאי חזית דטעמא בתרא עיקר דשמא קמא עיקר והשתא הוא דטעית א"כ כיון דיכול לטעון כן נגד הבע"ד ה"נ יכול לטעון כן נגד הדיין דטעמא קמא אמת והשתא טעית ואין אתה מתחייב לשלם כלל אלא שאתה מתחייב בהודאת פיך במה שאתה מודה שטעית ואתה הוא שגורם לך היזק בעצמך ודמי' למ"ש הרב בהגה ר"ס נ"ח שם דאם טוען שבשליחות אותו חוב אחר נתת לי יכול לתפוס דאף שהשליח מכחישו מ"מ התופס יכול לומר אם אתה היית מודה לדברי היית פטור ואתה גרמת לך היזק בעצמך כמ"ש הש"ך שם וא"כ ה"נ יכול לומר דילמא אתה טועה עכשיו ואתה גורם לך היזק בעצמך ואף שהדיין יודע האמת וליביה אנסיה מ"מ הבע"ד יאמר לו מה"ת יגיע לי היזק בשביל טעותך שאתה טועה עכשיו וגורם לך היזק בעצמך כי אני בדין נטלתי אך ביש גדול המחזירו או ב"ד אחר המחזירו ואומרים שטעה בדין וטעמא בתרא עיקר אף אם נאמר דאין גדול מחזירו כשיטת הראב"ד מ"מ הדיין יכול לתבוע את הבע"ד לפני המומחה או הב"ד האחר כיון שאני צריך לשלם מביתי על פיכם שאתם יודעים שאני טעיתי בדין והאמת כן הוא אף דבטעות בש"ה קם דינא כיון דעביד כחד תנא מ"מ הרי אתה נוטל משלי ולא משל בע"ד ומה לי עמך שתביאני לידי היזק וכי בשביל שאני צויתי ליתן לך המעות לטובתך יגיע לי היזק עבורך וזה הוא כוונת הרא"ש במ"ש והיכא דקם דינא וחייב הדיין לשלם לא מצי הדיין למימר לבע"ד החזר מה שנתן לך כי טעיתי וכו' והיינו כקושייתינו דכיון דצריך לשלם מצי למימר החזר מה שנתן לך כי טעיתי ואני צריך לשלם לו א"כ הרי אתה נוטל משלי ולא מבעל דינך לזה מתרץ הרא"ש דכיון שנשתדל לדון מתחילה קנסוהו שיתקיים הדין וישלם מביתו ואינו חוזר אפילו ע"י גדול הדור והיינו משום דקנסוהו חז"ל שיתקיים הדין ולא חששו לגרם היזק שלו ולא מצי לתבוע את הבע"ד ובאמת אף ביחיד מומחה ולא קבלוהו וג' הדיוטות צריך נמי להאי טעמא דגם בהו שייך ה"ט וכמ"ש הש"ך ולכך סיים הרא"ש ויחיד מומחה וג' הדיוטות ולא קבלוהו נמי דינייהו דינא ומשלמי ולא מצי למימר לבע"ד זיל אהדר והיינו אף ביש גדול המחזירם מ"מ קם דינא כדמוכח מעובדא דמר זוטרא וגם ג' הדיוטות מסתמא איכא גדול או ב"ד אחר המכירים את טעותם ואפ"ה אמרינן בפ"ק אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא דקם דינא והיינו ג"כ מטעם זה כיון שדנו בכפיה קנסו חז"ל שיתקיים הדין וישלמו מביתם. ולפ"ז מיושב דברי הרא"ש שהביא בשם רב האי גאון דיחיד שאינו מומחה וקבלוהו אף שנו"נ ביד אם יש לבע"ד לשלם מחזיר הדיין את הדין להוציא ממנו ואם איננו או שישנו ואין לו כח להחזיר משלם הוא מביתו והש"ך בס"ק כ"ח האריך להקשו' דא"כ מאי פריך מתניתין דפאד"מ דקתני ד"מ מחזירין אמתני' דבכורות דקתני מה שעשה עשוי הא התם מיירי באי אפשר בחזרה ועוד דקאמר טעה בד"מ חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר משמע דבגוונא דטעה בד"מ חוזר והיינו באפשר בחזרה מ"מ בש"ה אינו חוזר ועוד האריך להקשות הרבה קושיות ע"ז ולפמ"ש א"ש די"ל דטעמא דרב האי גאון הוא משום כיון דהדיין חייב לשלם יכול להחזיר את הדין ע"פ תביעתו להבע"ד שהוא נוטל את שלו ולא משל בעל דינו וא"כ בגוונא שאין הדיין משלם כגון במומחה וקבלו או שהדיין הלך למד"ה או שאין לו לשלם מה שעשה עשוי ובזה ניחא נמי הא דקתני במתניתין מה שעשה עשוי דודאי מיירי היכא דאפשר בחזרה דהיכא דא"א בחזרה לא שייך לומר מה שעשה עשוי דהא ליתא דתיהדר א"ו דמיירי באפשר בחזרה ולצדדין קתני דהיכא שאין הדיין משלם כגון שהלך למד"ה מה שעשה עשוי ואין הבע"ד יכול לתבוע שוב לבע"ד חבירו וישלם מביתו מיירי בא"א בחזרה אז הדיין משלם מביתו וכה"ג כתבו התוס' גבי טיהר את הטמא דלצדדין קתני מה שעשה עשוי בערבם בפירות מרובים דבטילים ברובא ואז מה שעשה עשוי והדיין אינו משלם מביתו וישלם מביתו מיירי בערבם בפירו' מועטים דאז משלם מביתו ומה שעשה אינו עשוי ולפ"ז פריך הש"ס שפיר מתניתין דקתני מחזירין אמתניתין דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וליכא למימר דמתניתין דפאד"מ דקתני מחזירין מיירי היכא דהדיין צריך לשלם ואז מחזירין זה ליתא דהא ע"כ מתניתין דפאד"מ מיירי בג' מומחין סמוכין דהא בר"פ אחד דיני ממונות מוקי הש"ס מתניתין דקתני התם אחד ד"נ ואחד ד"מ בדו"ח מיירי לדינא דאורייתא דמדרבנן ד"מ א"צ דו"ח ורבא מוקי לה התם דמיירי בד"ק ועלה קתני מה בין ד"נ לד"מ וכו' וא"כ מיירי נמי לדינא דאורייתא או בדיני קנסות ובדיני קנסות בעינן ודאי ג' מומחין סמוכין ולדינא דאורייתא אף ד"מ גרידא בעינן ג' מומחין סמוכין כדאיתא ברפ"ק דסנהדרין ואף לתירוצא דר"פ התם דמוקי בדין מרומה ע"כ מתניתין מיירי נמי בדיני קנסות דאל"כ ליתני במתני' עוד חילוק דבד"נ בעינן סמוכין ובד"מ סגי בהדיוט א"ו דמתניתין בד"ק נמי מיירי דבעינן סמוכין וא"כ פריך הש"ס שפיר דהא בג' מומחין סמוכים פטורים הדיינים מלשלם אף בלא קבלה וא"כ אמאי מחזירין דבכה"ג הדין דמה שעשה עשוי ובזה ניחא נמי הא דאמרי' טעה בד"מ חוזר בש"ה אינו חוזר דמיירי בג' מומחין סמוכין או ביחיד מומחה וקבלוהו דאין הדיין צריך לשלם ולכך בש"ה מה שעשה עשוי זו היא שיטת רב האי לפי פי' הרא"ש וע"ז השיג הרא"ש דלישנא דמה שעשה עשוי לא משמע כלל הכי כיון דמתני' מיירי בא"א בחזרה דזה דוחק גדול הוא לומר דכול' מתני' לצדדין קתני כן נ"ל נכון מאוד בדברי הרא"ש וכל דבריו הם מדוקדקים היטב בס"ד ומעתה מ"ש הרא"ש והטור דקנסוהו חכמי' שיתקיי' הדין וישלם מביתו הדברים כפשטן דמתור' קנס אתינן עלה וכפי' השני של הש"ך ולא מטעמיה גם מה שהעלה הש"ך להאי פירוש' דאם מת הדיין כיון שהוא מתור' קסנ לא קנסו בנו אחריו והדין חוזר אף אי ד"ג דאוריי' ליתא ולפענ"ד אשתמיט ליה דברי התוס' בגיטין דמ"ד ע"ב ד"ה נטייבה שכתבו שם על הא דאמרי' גבי קנס דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו ריבי' שקנסו אותו דמשמע לעולם אפי' בנו דכיון דקנסו זכה בו הלוה עכ"ל הרי דלא אמרי' דלא קנסו בנו אחריו אלא היכא שאנו באי' להוציא ממנו ממון אבל היכא שמחמת הקנס כבר זכה בו האח' אף שמת שוב לא מפקינן מיניה אחר שזכה בו וא"כ ה"נ כיון שקנסו חז"ל שיתקיים הדין וכבר זכה בו הבע"ד דהא הכא מיירי שהבע"ד כבר הוציא המעות ע"פ פס"ד א"כ כבר זכה בו ואף שמת הדיין אין הדין חוזר ובנו של דיין חייב לשלם חוב אביו שנתחייב מד"ג מדינא דאוריי' וכ"ש לפמ"ש בכוונת דברי הרא"ש שהדיין יתבע לבע"ד שהרי הוא כאלו נוטל משלו אבל אין להבע"ד שום תביעה על בע"ד חבירו על מה שנטל ממנו שלא כדין א"כ פשיטא דכיון שכבר קנסו חז"ל להדיין שאינו יכול לתבוע את הבע"ד א"כ כבר זכה בו הבע"ד ואף שמת הדיין פטור לשלם לבנו ודמי ממש לשטר שיש בו ריבי' וכמ"ש התו' אך בלא הוציא הבע"ד עדיין המעות לפי שיטת הטור דקם דינא והבע"ד צריך לשלם בו בכה"ג דמת הדיין לא קנסו בנו אחריו להתקיים הדין והדר דינא וז"ב. ולפ"ז יצא לנו דבר חדש לדינא דג' הדיוטו' וקבלוהו עליהם אם טעו בש"ה לפי שיטת בעל המאור והש"ך דהדייני' חייבי' לשלם ואף לשיטת הרא"ש דפטורים מלשלם מ"מ הא העליתי לעיל דבעינן דוקא קבלה בפירוש אבל בבואם מעצמם לדין לא מהני וחייבים לשלם א"כ בכה"ג נראה עיקר לפענ"ד כיון דכאן לא שייך לקונסם על מה שנשתדלו לדון כיון דהם ג' וקבלום עליהם כמ"ש הש"ך א"כ היכא דיש גדול להחזיר הדין או ב"ד אחר המכירים את טעותם הדין חוזר והוא משום דזה הב"ד שדנו יכולים לתבוע את הבע"ד לפני המומחה או הב"ד האחר כיון שאנחנו צריכים לשלם א"כ הרי אתה תופס משלנו ולא משל בעל דינך ואין הבע"ד יכול לומר אין אתם מבינים דברי הגדול כמ"ש הש"ך וא"כ אתם גורמי' לכם היזק בעצמכם שאתם טועים עכשיו דזה ליתא דזה לא שייך אלא נגד הבע"ד חבירו כיון שהם קבלו עליהם אלו הג' דיינים יכול לומר אין לנו אלא מה שפסקו הם וחזרתם אינה חזרה שאין מבינים כלל דברי הגדול וכיון שהוא מוחזק בממון אין יכול להוציא ממנו כמ"ש הש"ך משא"כ נגד הדיינים אין הבע"ד יכול לומר כן דהרי הדיינים יכולים לתבוע אותו להב"ד אחר או להגדול כיון שהאמת הוא שטעינו והרי המומחה או הב"ד יודעים שהאמת הוא כן וגם אנו יודעי' האמת ואין רצוננו לשקר ולגזול ממון הבע"ד כיון שהאמת הוא שאנחנו חייבי' לשלם לו א"כ נהי שתפיסתך מהני נגד הבע"ד כיון שקבלתם אותנו מ"מ האיך אתה יכול להחזיק וליטול מעות שלנו כיון שאנחנו צריכים לחזור ולשלם לבע"ד שלך ע"פ דין וגם הבע"ד יכול לתבוע אותנו לב"ד אחר א"כ לא גרמנו לעצמינו היזק כלל כיון שהאמת כן הוא וא"כ מחויב הבע"ד להחזיר הממון דפשיטא שהבע"ד מחויב לקיים דברי המומחה או שאר ב"ד שבישראל כשאדם אחר תובעו ואף שהבעל המאור כתב להיפך דג' הדיוטות וקבלוהו אין הדין חוזר ע"י גדול אולי לא ס"ל דיעה זו שבר"ס נ"ח אבל לפי מאי שהסכי' הש"ך שם כדיעה זו נראה עיקר שהדין חוזר ע"י גדול או ב"ד אחר ולאו משום חזרת הדין אתינן עלה אלא משום תביעת הדיינים להבע"ד לפני ב"ד אחר וכמ"ש אך היכא שאין לבע"ד לשלם או שהלך למד"ה נראה דצריכים הדיינים לשלם ולא אמרינן כיון דהדר דינא א"כ לאו כלום עבדי דזה דוקא היכא שהדין חוזר מעצמו מחמת שהוא טעו' בדין א"כ לאו כלום עביד אבל הכא גוף הדין קיים דמה שעשה עשוי אלא שהדיין יכול לתבוע את הבע"ד תביעה חדשה שיחזיר המעות וא"כ כיון שאין לו לשלם חייב הדיין מד"ג והוי דומיא דטועה בדבר משנה ונו"נ ביד דחייב הדיין כשהלך הבע"ד למד"ה ולא אמרינן לאו כלום עביד כיון דהדר דינא כמ"ש הש"ך בסק"א דהוי הוא כלוה וגזלן על המעות ואחריותו עליו וא"כ ה"נ כיון דע"פ זה הדין נתן הבע"ד את ממונו וקם דינא ואין להבע"ד שוב שום תביעה על הבע"ד חבירו כלל אלא שהדיין יכול לתבוע את הבע"ד אח"כ שיחזיר הממון שגורם לו היזק א"כ הדיין עשה היזק גמור ואחריותו עליו וכשאינו יכול להוציא מהבע"ד חייב הדיין לשלם זהו מה שנ"ל נכון בדיני' אלו ודוק היטב. ותבנא לדינא דלפ"ז יש מקום לדברי הש"ך דלענין חזרה דגדול בעינן דוקא מומחה וקבלוהו אבל ג' הדיוטות וקבלוהו אף דלא שייך לקונסם לא מהני חזרת הגדול מטעמא דכתב הש"ך דיכול לומר דאין לנו אלא מה שפסקו הם וחזרתם אינה חזרה שאין מבינים דברי הגדול ומ"ש הרא"ש הטעם גבי הדיוט וקבלוהו דלא מהני חזרת גדול דקנסוהו משום שנשתדל לדון יחידי א"א למ"ש הש"ך אלא דכוונת הרא"ש ליישב הא דאינו יכול הדיין לתבוע את הבע"ד לפני הגדול מה שגורם לו להפסיד ממון שלו לכך הוצרך לומר דקנסוהו שיתקיים הדין אך באמת לא ידעתי מי הכניסו להש"ך במבוכה זו דמנ"ל לומר דבג' וקבלום לא מהני חזרת גדול דחזרתם אינה חזרה שאין מבינים דברי הגדול שהוא סברה רחוקה מאוד דמ"ש הבעה"מ דבג' וקבלוהו לא מהני חזרת גדול אזיל לטעמיה דהא הבעה"מ תלי החזרת גדול דוקא היכא דאיכא פסידא דבע"ד ולכך אין הגדול מחזיר אלא במומחה וקבלוהו דהדיין פטור מלשלם אבל כל היכא שהדיין חייב לשלם לדידיה אין הגדול מחזיר אבל להרא"ש שכתב הטעם משום קנס י"ל דהיכא דלא שייך לקנוס הדין חוזר ע"י גדול והנה בג' הדיוטות ולא קבלוהו מוכח דאין הגדול חוזר מדפריך בפ"ק אלא מעתה טעו לא ישלמו ומסתמא איכא מומחין בישראל ומ"מ הדין מתקיים ועוד מוכח כן להדיא בשמעתין דמשני ר"י כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ואי אמרת דעיקר הטעם דוקא היכא שנשתדל לדון שלא כדין קנסוהו ח"כ למה תלי במומחה כלל הא מתניתין דפאד"מ מיירי בג' דייני' דקתני ד"מ בג' ומתני' דבכורות מיירי ביחיד הדיוט א"כ בפשיטות ה"ל לשנויי כאן בג' דיינים לכך מחזירין בין במומחין בין בהדיוטות משא"כ התם דמיירי ביחיד הדיוט לכך קנסוהו ולמה הזכיר בתירוצו כלל כאן במומחה כיון דמתניתין מיירי בשלשה וסגי אף בהדיוטות א"ו דג' הדיוטות ולא קבלום אין מחזירין לכך מוקי בג' מומחין דמחזירין אף בלא קבלוהו אבל מ"ש הש"ך דאף בג' הדיוטות וקבלום לא מהני חזרה לא ידעתי מנ"ל להש"ך הא וליכנס בפירצה דחוקה כזו לומר דחזרתם אינה חזרה שאין מבינים דברי הגדול וכי דיין דגמיר למידן אינו מבין דברי הגדול ממנו ולכאורה יש להוכיח כהש"ך מהא דפריך בפ"ק אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשני משום נעילת דלת בפני לוין ואי אמרת דבג' הדיוטות וקבלום כיון דלא שייך למיקנסינהו הדין חוזר ע"י גדול א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא דאף בלא קבלוהו לא ישלמו ולא שייך בזה נעילת דלת דכיון שהדין יהיה שלא ישלמו א"כ יהי' ג"כ הדין חוזר דלא שייך למיקנס כיון שיהיו פטורים מלשלם וא"כ ליכא נע"ד דהא הדין יהיה חוזר ע"י גדול ושכיחי מומחים בישראל כמ"ש התומים אך אין זה מוכרח דאכתי יהיה נעילת דלת שיצטרך לחזור אחר המומח' שיתעבר על ריב לא לו להחזירם דהא מה"ט תקנו חז"ל הדיוטות שלא יצטרך לחזור אחר המומחה וצ"ע ומה שנדחק הש"ך ליישב לפי שיטה זו הא דהוצרך ר"י לשנויי מתניתין דבכורות באינו מומחה אף ביש גדול אין מחזירין הא כיון דסיפא מיירי באין גדול א"כ רישא נמי איכא לאוקמא בהכי והש"ך דחק מאוד בזה והתומים כתב כיון דמיירי מתניתין בהדיוט מסתמא יש מומחים בישראל לכך מחלק דבאינו מומחה אף ביש גדול מחזירין ולי נראה לתרץ לשיטת הסוברים דהיכי דהדר דינא לא דיינינן ד"ג והנה כתבתי בסק"ד דהטעם הוא כיון דהדר דינא לא הוי ברי היזקא ולא מקרי גרמי דלא דיינינן ד"ג אלא היכא דברי היזקא וכן משמע במלחמות וכ"כ בחידושי הר"ן להדיא וא"כ לכך הוצרך ר"י לשנויי דבאינו מומחה אף ביש גדול אין מחזירין דאל"כ אכתי תקשה אף אי מתניתין מיירי באין גדול אמאי ישלם מביתו כיון דגדול מחזיר ושכיחי מומחין בישראל א"כ לא ברי היזקא כיון דגדול יכול להחזיר הדין ואינו חייב מד"ג לכך הוצרך לשנויי דבאינו מומחה אף הגדול אינו מחזיר וא"ש. אך כ"ז לפי שיטת הרמב"ן ובעה"מ והעיטור והש"ך דס"ל דגדול מחזיר בש"ה אבל הרא"ש הביא בשם הראב"ד דהוכיח דאין גדול מחזיר מההוא עובדא דפ"ק דמר זוטרא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והרי ר"י גדול ממר זוטרא היה ואפ"ה לא החזירו והרב הש"ך האריך לתרץ קושיא זו ולפענ"ד יש לתרץ בפשיטות דהא הטעם דגדול מחזי' משום דבלא גדול יכול לומר מאי חזית דטעמא בתרא דידך עיקר דלמא קמא עיקר אבל בשיש גדול שומעין להגדול וא"כ היכא דהגדול הוא קרוב להבע"ד או שיש לו צד נגיעה בדבר פשיטא דאין הדין חוזר על פיו דהא התורה פסלתו מלדון בין לזכות בין לחובה וא"כ אין קושיא מהא דר"י לא החזיר למר זוטרא דאפשר ר"י קרוב היה להבע"ד ואין הדין חוזר בשבילו אלא דמר זוטרא קבלו עליו ושאל לו איזה דרך נלך בה וז"פ ונכון לפענ"ד. ודברי התוס' בכתובות דף כ' ע"ב צל"ע שכתבו שם גבי הא דאמרינן התם הוי עובדא בנהרדעא ודנו דייני דנהרדעא לזון הבנות ממטלטלין בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא א"ל רב נחמן זילו אהדרו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מנייכו וכתבו התוס' שם דטוען בד"מ חשיב להו ר"נ והוא בעצמו היה יכול לחזור מן הדין אלא שבע"ד לא היו שומעין לו כמו לדיינים לכך קאמר להו זילו אהדרו וכ"כ התוס' בב"ק דף י"ב ע"א ד"ה זילו אהדרו ע"ש ויש לתמוה דמנ"ל דר"נ חשיב להו טועה בד"מ דילמא ר"נ אזיל לטעמיה דסבר הכא דאף בטועה בשיקול הדעת הגדול מחזיר ור"נ גדול מהם היה ומזה יש סיוע למ"ש התומים דהתוס' דשמעתין פירשו נמי דר"נ לתרוצי דברי ר"י קאתי ובעינן דוקא מומחה דסמיכא ע"ש שהאריך בזה ודבריו דחוקים מאוד בכוונת דברי התוס' שם ואולי י"ל דלהתוס' קשיא להו קושית מהרש"א בשמעתין דלר"י דס"ל דגדול מחזיר למה לא החזיר ר"ע לר"ט דר"ע גדול מר"ט הוה וכיון דהדר דינא פטור מלשלם לזה ס"ל להתוס' דאף ביש גדול אין מחזירין אלא במומחה וקבלוהו או בג' מומחין משום פסידא דבע"ד כמ"ש הבעל המאור וא"כ לכך הצריך לומר לו מומחה לב"ד אתה ופטור מלשלם ולפ"ז ניחא דלכך הצריכו התוס' לומר דר"נ חשיב להו טועים בד"מ דהא התם ע"כ מיירי בלא קבלוהו דאל"כ למה אמר ר"נ מגבינא לכו לאפדנייכו דהא ר"ח בר ביזנא מומחה הוי ומומחה וקבלוהו פטור א"ו דמיירי בלא קבלוהו וא"כ כתבו התוס' שפיר דר"נ חשיב להו טועה בד"מ דאי היה שיקול הדעת אינו חוזר אף ביש גדול דהא ליכא פסידא לבע"ד דהא הדיין יצטרך לשלם וא"ש אך אכתי קשה דילמא באמת מומחה וקבלוהו הוי והא דאמר מגבינא לאפדנייכו מנייכו היינו כיון שהדין חוזר כשיש גדול והבע"ד לא היו שומעים אלא לדיינים א"כ בשאינם חוזרים יש לחייבם דהוי מזיק ממש וחייבים בד"ג דהא השתא לאו אנוסים נינהו ואף במומחה וקבלוהו חייבים אך לפמ"ש בס"ק שאח"ז די"ל דכיון דמחמת תחילת הפסק פטורים דהוי מומחה וקבלוהו והוי אנוסים אף שאח"כ יודע להם שטעו ואינם חוזרים פטורים דהוי ככובש עדותו דפטור א"כ הוכיחו שפיר דאי מיירי בקבלוהו אף שאינם חוזרים אח"כ ג"כ פטורים אך לקמן הנחתי דין זה בצ"ע עוד יש להקשות אי אמרינן דלא אמרינן טועה בש"ה קם דינא אלא להחזיק ולא להוציא ממון א"כ מאי הוכיח התוס' דר"נ חשיב להו טועה בד"מ דהא אף אי אמרינן דהוי טועה בש"ה מ"מ ניחא דהא דייני דנהרדעא פסקו לזון הבנות ממטלטלין דהיינו עד דתלקחן לגוברין או דיבגרן וא"כ איך אמר להו ר"נ דליהדר דינא על מזונות דלהבא שעדיין לא הוציאו ומזה ראיה לשיטת הטור דבש"ה קם דינא אף להוציא ממון וצ"ע. ודע דהש"ך הוציא מכאן דלפי שיטת אלו דפסקו כר"ח דאף בלא נו"נ ביד קם דינא דה"ה באיסור והיתר חכם שאסר וטעה בשיקול הדעת אין חכם אחר יכול להחזיר ואינו מועיל אף בדיעבד והאריך בזה לתרץ קושיות הר"ן בפ"ק דע"ז על הראב"ד והרמב"ן שכתבו גבי הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר ואף בדיעבד אינו מועיל דשויא חתיכה דאיסורא וה"מ מטומאה לטהרה או מאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה והקשה הר"ן מדאוקי ר"ח טיהר את הטמא באגע ביה שרץ אלמא דבלא"ה הדין חוזר ואין חילוק בין איסור והיתר לדיני ממונות ותירץ הש"ך דהם פסקו כרב ששת דס"ל טועה בשיקול הדעת קם דינא ומכח זה תמה על הרב רמ"א דכאן פסק דאף בלא נו"נ ביד קם דינא וביו"ד סי' רמ"ב פסק דאם המורה טעה בשיקול הדעת חבירו יכול להתירו ע"ש ובאמת לפי דברי הש"ך דברי הר"ן גופא סתרי אהדדי דבפא"ט גבי חכם אין חבירו רשאי להתיר כתב דבטועה בשיקול הדעת כההיא דסנהדרין אפילו בדיעבד אינו מותר משום דקי"ל טועה בש"ה קם דינא אם לא בטועה בד"מ או בדברי האמוראים דהוי כד"מ לכך נראה דהר"ן הבין מדכתבו הרמב"ן והראב"ד אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה משמע דטעמא דידהו משום דס"ל דהגדול מחזיר דהא הכא מיירי במומחה וקבלוהו דהא קתני הנשאל לחכם וכו' משמע דמיירי בחכם הראוי להוראה שהוא מומחה וגם קבלוהו ולכך בחיוב וזכות חוזר הדין ולכך הקשה הר"ן שפיר כיון דמוכח בש"ס דאו"ה שוה לד"מ בענין שיקול הדעת דלר"ח בלא נו"נ ביד אף באו"ה הדר דינא א"כ ה"ה באו"ה היכא דיש גדול מחזירין כמו בד"מ וכן הוא לשיטת הש"ך דאף דפסק דאף באו"ה קם דינא מ"מ ס"ל דבמומחה וקבלוהו מהני חזרת גדול אף באו"ה וכ"פ בכללי הדינים שלו אך מדברי הש"ך נראה שהבין דהראב"ד והרמב"ן לא תלי מידי בחזרת גדול דהא הרא"ש הביא בשם הראב"ד שחולק על סברא זו אלא דעיקר טעמא דידהו דבחיוב וזכות לא מפקינן מיד המוחזק ואזיל לטעמיה דס"ל דבטועה בש"ה לא מפקינן מיד המוחזק אבל באו"ה כל היכא דבד"מ הדר דינא אף באו"ה הדר דינא אבל כל היכא דבד"מ קם דינא כשהוא מוחזק אע"ג דהיכא דלא נתקיים הדין לא מפקינן מידו היינו משום דהמוחזק יכול לומר טעמא בתרא עיקר אבל לענין או"ה קם דינא דשויא חתיכה דאיסורא ודבריו נכונים וליישב דברי הרמ"א נראה דהרב רמ"א ס"ל דאף למ"ד טועה בש"ה קם דינא אינו אלא מדרבנן וכן מוכח מדברי הרי"ף דפירש טעמא דבלא נו"נ ביד הדר דינא הוא משום פסידא דבע"ד ואי הוי קם דינא מדאורייתא משום פסידא דבע"ד לא הוי הדר דינא א"ו הא דקם דינא אינו אלא מדרבנן ולכך סתם ביו"ד דבאו"ה חוזר הדין משום כיון דהרי"ף והרמב"ם והמחבר ס"ל דבלא נו"נ ביד הדר דינא וה"ה באו"ה חוזר הדין ולכך פסק לקולא באיסור דרבנן דספיקא דרבנן לקולא משא"כ הכא בד"מ כיון שהבע"ד מוחזק במעות אין מוציאין מיד המוחזק נגד שיטת הפוסקים דמה שעשה עשוי ומ"מ הדיין צריך לשלם אף שאין הדין קיים אלא מצד ספיקא דדינא מ"מ הרי גרם לו היזק וכמ"ש בדברי הש"ך וא"ש וכן נכון להכריע לדעתי:
יא מ"מ יש להם לחזור אם טעו. הסמ"ע פירש דקאי על דיינים שמכריחין הקהל בזה אפילו לאחר שהוציאו הממון ע"פ פסק הדיינים הדין חוזר אבל בשקבלו עליהם בין לדין בין לטעות והוציא הממון אפשר דלא מצי לחזור והרב הש"ך הקשה דמאי נ"מ שקבלו עליהם הקהל הא מ"מ טעו בשיקול הדעת וקם דינא בלא"ה ומתוך זה מפרש הש"ך דמ"ש יש להם לחזור היינו כשעדיין לא הוציא המעות וכן פירש דברי ר"מ שבמרדכי ובאמת הש"ך אזיל לטעמיה דפסק כהרמ"ה אבל לשיטת הטור דהיכא דקם דינא מוציאין מיד המוחזק הדרא קושיא לדוכתה ודוחק לומר שהרב רמ"א יסתום דלא כהטור להוציא ממון מהדיינים אם אינם רוצים לחזור וגם בתשובת ר"מ שבמרדכי אין זכר לסברא זו ובאמת קושית הש"ך קושיא אלימתא היא וביותר יש לתמוה על הסמ"ע דמפקפק בקיבל עליו בין לדין בין לטעות אי מצי לחזור או לא הלא הרא"ש כתב להדיא אבל אם קבלו בע"ד עליהם יחיד שאינו מומחה בפירוש בין לדין בין לטעות דיניה דינא אי טעה בשיקול הדעת ופטור מדאמרינן לעיל וכו' הרי להדיא דקם דינא לכך נראה דכוונת מוהר"ם שבמרדכי והרב שטעו בדבר משנה לכך יש להם לחזור ואם לא חזרו משלמים דהא הרב רמ"א פסק דטועה בד"מ חייב לשלם מד"ג ואף לשיטת הרמב"ם והמחבר בס"א דפטרי הא כתבו הטעם משום שלא נתכוין להזיק וא"כ הכא שנודע להם שטעו ואינם רוצים לחזור הרי מתכוונים להזיק וחייבים מד"ג לכ"ע ולפ"ז יפה נסתפק הסמ"ע בקיבל עליו בין לדין בין לטעות אי מצי לחזור בטועה בד"מ די"ל דלא קיבל עליו אלא בטועה בשיקול הדעת דמ"מ דין תורה דן כחד תנא אבל דבר משנה שהוא פשוט להיפך לא קיבל עליו לכך כתב בלשון אפשר דלא מצי לחזור ובאמת דיש להוכיח כן מדברי הרמב"ן והמרדכי שהם סוברים דהא דמומחה וקבלוהו עליהם פטור מלשלם משום דלמה לו לקבלו דהא בלא"ה מומחה דן בע"כ א"ו דלהכי קבלו כדי שאם יטעה יפטר מלשלם ואפ"ה ס"ל דאף בטועה בדבר משנה ונו"נ ביד מומחה פטור מלשלם דהא הם ס"ל כשיטת הרי"ף דפסק כר"ח דבלא נו"נ ביד חוזר הדין ואף היכא דקם דינא לא דיינינן ד"ג בדייני ואפ"ה א"ל ר"ע לר"ט מומחה לב"ד אתה ופטור ות"ל דבלא"ה פטור בלא נו"נ ביד וע"כ צ"ל דר"ט נו"נ ביד הוה ואפ"ה פטרו משום שהוא מומחה לב"ד וכ"כ הש"ך בסק"ד אות ב' הרי דלא אמרינן דלא פטרו אלא בטועה בש"ס אבל בד"מ שהוא טעות גמור לא פטרו אלא דאמרינן דמסתמא קבלו לפטרו בכל מילי וא"כ ה"נ לענין קיום הדין נמי אמרי' כשקבלו בין לדין בין לטעות קבלו לכל גווני ואף בטועה בד"מ הדין קיים אך מדברי הרא"ש משמע להדיא להיפך שכתב אם קבל עליו בין לדין בין לטעות דיניה דינא אי טעה בשיקול הדעת ופטור וכו' מדקדק וכתב אי טעה בשיקול הדעת משמע להדיא דבד"מ הדין חוזר וכדי שלא נשוה מחלוקת בין הרא"ש להפוסקים הנ"ל צ"ל דס"ל להרא"ש די"ל הא דקבלו עליו בין לדין בין לטעות לא קבלו אלא כדי לפטור להדיין מהתשלומין ולא לענין קיום הדין וסברא זו כתב הש"ך לענין שיקול הדעת ולא הוציא עדיין המעות שהדין חוזר דאף שקיבל עליו בין לדין בין לטעות י"ל שלא קבל עליו רק כדי לפטרו מהתשלומין ואף דמומחה וקבלו בסתם ג"כ פטור מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי אבל לענין קיום דינא לא קבל עליו וממילא בד"מ הדר דינא אף בהוציא הממון והש"ך נסתפק קצת בזה ומדברי הרא"ש אלו ראיה לסברא זו ועוד ראיה מדברי הרא"ש דפסק ג' הדיוטות וקבלוהו עליהם פטורים מלשלם כיון דבלא"ה יכולים לדון בכפיה מסתמא קבלום עליהם אף שיטעו יפטרו ואפ"ה פסק הרא"ש דטועה בד"מ אפילו ג' מומחין וקבלום עליהם הדין חוזר ולא אמרינן דקם דינא דהא ג' מומחין בלא"ה יכולין לדון בכפיה ופטורים מלשלם כמ"ש הטור בשם הרא"ש וא"כ למה קבלום עליהם אלא שיהיה קם דינא אף בד"מ א"ו דאמרינן מסתמא לא קבלם עליו אלא אדעת לדון ד"ת אלא דגלי דעתיה בקבלתו לפוטרו מתשלומין ולאלומי מילתא עביד הכי וא"כ ה"נ אף בקיבל בפירוש בין לדין בין לטעות אמרינן דמסתמא לא קיבל עליו אלא לענין פטור תשלומין של הדיין אבל לא לענין גוף הדין שחוזר בטועה בד"מ כנ"ל ועיין בתשובת מעשה חייא סי' ט"ו דפסק שאם הבע"ד אמר לדיין שידון כפי שכלו אף שטעה בדבר משנה הדין קיים ע"ש וצ"ע לדינא. גם מה דפשיטא ליה להש"ך בהתנה בפירוש וקבלו לקיים כל מה שיפסקו מיד בין לדין בין לטעות כל תנאי שבממון קיים ומוציאין מיד הנתבע לדידי צ"ע טובא בזה מהא דלקמן סי' רמ"א ס"ג דהמוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו יכול לחזור בו קודם שיטול ובקרקע אף לאחר שדר והחזיק בה והיינו אף באומר לשון מתנ' גמור' כמ"ש הסמ"ע שם וא"כ ה"נ בקיבל עליו שיקיים כפי מה שיפסקו הדיינים אף בטעות א"כ הוי כאומר דאף שיטול הבע"ד מנכסיו שלא כדין הרי הוא מוחל לו וא"כ כשנודע לו שטעו יכול הנתבע לחזור בו קודם שהוציא ממנו המתחייב:
יב ואם אינם רוצים לחזור צריכים לשלם. המרדכי והרב סתמו ולא בארו הדברים דאם הכוונה הוא שאינם רוצים לחזור היינו ששותקין והבע"ד מוציא בעצמו ע"י פס"ד של הדיינים או שהכוונה שהדיינים כופין לבע"ד שיקיים כפי פסק דינם ומפשיטות דבריהם משמע דאף שהדיינים שותקים מ"מ כשנודע להם שטעו ואינם חוזרים חייבים לשלם דהא הטעם דפטורים מלשלם דכיון שנתמנו ע"י חרם הקהל חשובים כאנוסים א"כ כשנודע להם שטעו ואינם חוזרים בהם הוי מזידים וחייבים לשלם וכן בשאר דיינים שטעו בד"מ אף לשיטת הרמב"ם והמחבר בס"א דפטורין מלשלם הא כתבו שם הטעם משום שלא נתכוין להזיק אבל כשנודע לו שטעה ואינו חוזר בו הוי מזיק גמור שנתכוין להזיק וחייב לשלם וכן משמע קצת בכתובות דף נ' ובב"ק דף י"ב דאמר ר"נ התם לדייני דנהרדעא ולרב חנא בר ביזנא זילו אהדרו ואי לאו מגבינא לכו לאפדנייכו מנייכו וכתבו התוס' שם דר"נ חשיב להו כטועה בד"מ ור"נ בעצמו היה יכול להחזיר את הדין אלא שלא היו שומעין לו כמו לדיינים בעצמן ואמאי אמר להו שיצטרכו לשלם אף אם נאמר דהמעש' היה שלא קבלו לר"ח בר ביזנא עליהם והוי מומחה ולא קבלוהו מ"מ הא בטועה בדבר משנה פטור מלשלם א"ו כיון דיכולין לחזור בו חייבים לכ"ע ודוחק לומר דר"ח בר ביזנא היה כופה לבע"ד לקיים הפס"ד דזה לא נזכר בש"ס שם כלל אך יש לדון בזה טובא די"ל כיון דמתחילה היו אנוסים במה שטעו אף שאח"כ נודע להם שטעו ואינם חוזרים בהם מ"מ פטורי' מלשלם מידי דהוי אכובש עדותו דפטור מדיני אדם כמבואר בר"ס כ"ח והוא מטעם דהתורה לא חייבה להעיד אלא ממדת גמילות חסדים והוי כמו המונע מחבירו להצילו מההפסד דפטור מלשלם וכמ"ש הנ"י בר"פ הכונס וא"כ ה"נ כיון דעל מה שהורו בתחילה בטעות שלא כדין היו אנוסים אף שאח"כ נודע להם ושתקו ולא חזרו בהם לא הוי אלא כמונע להציל את חבירו מהפסד דפטור דלאו כלום עביד ויש להביא ראיה לזה מדברי התוס' בע"ז דף נ"ט ע"ב בד"ה אדמקטורך עלך זיל הדר דכתבו התוס' שם דאין לפרש כדי שלא תפסיד בגדיך בהוראתך דהא רשב"ל מומחה לב"ד הוי ופטור מלשלם ולכאורה תמוה הא בעינן מומחה וקבלוהו ומשמע בש"ס התם דלא קבלוהו לרשב"ל כלל בזה וצ"ל כיון דרשב"ל חזא דקאכלי איסורא ומנע מהם חשיב כמומחה וקבלוהו דאנוס הוא דהיה צריך למנוע מהם כדי שלא יאכלו דבר איסור וכמ"ש בסק"ה אך אכתי קשה מאי קושיא הא כיון דר"י הודיע לר"ל שטעה א"כ יפה א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר דאם לא תלך להודיע להם תפסיד בגדיך ותצטרך לשלם להם א"ו דכיון דעל מה שטעה בתחילה פטור דאנוס הוא א"כ אף שלא הודיע אח"כ פוטר דהוי ככובש עדותו דפטור מלשלם וזו ראיה גדולה לכאורה אך אכתי קשה הא כובש עדותו חייב בדיני שמים וא"כ דילמא ר"י אמר לו שיתחייב בד"ש ואפשר דדוקא לענין עדות חייב בד"ש כיון שעבר על מצות עשה מדאורייתא מה שאין כן בשאר דוכתי המונע להציל את חבירו מההפסד פטור אף בד"ש אך מ"מ לענין דינא י"ל דאם נודע לו אח"כ שטעה ואינו מודיע חייב לשלם מדינא ול"ד לכובש עדותו דהכא שאני כיון דמתחילה בא ההיזק על ידו אף שהיה ע"י אונס מ"מ כיון שיכול להצילו אח"כ ואינו מציל חייב ויש להביא ראיה לזה מב"ב פ' הספינה דף פ"ח דאמר רבה התם לענין אבידה הכישה במקל נתחייב בה ומפרש התם הש"ס משום דאנקטה ניגרי ברייתא והמרדכי שם הביא בשם רבינו מאיר ביאור הדברים שהטעם הוא משום דכל מי שרואה ממון חבירו אבוד מצוה להציל משום השבת אבידה ואי לא מציל איסורא קא עביד אבל לא מיחייב לשלומי אבל מכי מטי לידיה הוי שומר אבידה וחייב בפשיעה לכ"ע ואי הכישה במקל כיון דאנקטה ניגרי ברייתא ועל ידו בא קצת היזק לבעל האבידה חייב משום שומר אבידה ע"ש באריכות וא"כ ה"נ י"ל כיון דעל ידו בא ההיזק מתחילה אף שבתחילתו היה באונס מ"מ כשאח"כ נודע לו ויכול להציל אותו מההפסד ואינו מציל חייב משום שומר אבידה דהוי כאנקטה ניגרי ברייתא דחייב אף שהאבידה לא בא לידו והא דפריך ר"ה לר"ש מעש' דר"ט דאי טעה בד"מ חוזר אמאי חייב לשלם הא לאו כלום עביד ולא אמרינן כיון דמתחילה הוא הגורם לההיזק ואח"כ אף שהבעלים עושים ההיזק מעצמם חייב משום שומר אבידה בפשיעה דשומר חייבה תורה בפשיעה אף דלא הוי אלא גרמא בעלמא כמ"ש הב"י בסי' ס"ו בשם הריטב"א ע"ש י"ל דשאני התם כיון דהדיין אינו יודע מהטעו' אינו חייב אלא היכא דהוי מזיק ממש דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד משא"כ היכא דהדר דינא דלא הוי מזיק ממש אלא שאתה בא לחייבו מדין השומרים דהוי כשומר אבידה י"ל דבכה"ג שטעה לא מיחשב פשיעה ופטור אבל אי קם דינא חייב מדין מזיק בכל גווני כמ"ש התוספות בב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל אמר דאדם המזיק חייב כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה ושומר חכם פטור בה ע"ש ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' והרא"ש שהקשו למאי דס"ד בבכורו' דמתניתין בלא נו"נ ביד א"כ טיהר את הטמא וערבן בעה"ב אמאי חייב לשלם הא הדר דינא ולאו כלום עביד דהבעה"ב ערבן בעצמו ולפמ"ש י"ל דסוגיא דהתם ס"ל דשומר אבידה הוי ש"ש מטעמא דרחמנא שעבדיה בע"כ כדאיתא בב"ק דף נ"ו ע"ב ולכך אף שהבעה"ב ערבן בעצמו מ"מ כיון שהדיין היה יכול להציל אח"כ כיון דהדר דינא והוא היה הגורם מתחילתו א"כ הוי כאנקטה ניגרי ברייתא וחייב מדין שומר אבידה דהוי ש"ש וחייב אף בגניבה שהיא קרובה לאונס ובסוגיא דסנהדרין סבר ר"ה דשומר אבידה הוי ש"ח ולכך פטור כיון דטעה בדין ומתניתין דטיהר את הטמא מוקי לה בנו"נ ביד אלא דדחיקא ליה לאוקמא דר"ט נו"נ ביד הוה כמ"ש המלחמות וא"ש ודוק היטיב אך מ"מ יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בפרק כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסילקן פטור מ"ט בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה ואמאי נימא כיון דהוא זרקו הוי כאנקטה ניגרי ברייתא ואח"כ כשסילק הכרי' אע"ג דלא כלים עביד ליחייב משום שומר אבידה ואפשר דהתם לא חשיב כאנקטה ניגרי ברייתא כיון שהיו מתחילה כרים וכסתות לכך פטור דהוי גרמא בעלמא כמ"ש התוס' שם ועיין לקמן סי' רס"ג ס"ב שהעתיק המחבר לשון הרמב"ם דהכישה במקל חייב כיון שהתחיל במצוה והר"ן והנ"י תמהו עליו בזה והסמ"ע שם בסק"ד ישב דברי הרמב"ם וא"כ לפ"ז אין ראיה לדינא דהכא אך מ"מ י"ל דהכא עדיף טפי כיון שהוא גרם עיקר ההיזק מתחילה ובאמת מסתימת דברי ר"מ שבמרדכי והרב משמע דבכל גווני שאין הדייני' חוזרי' חייבים לשלם ועיין ש"ך ס"ק ל"ו ועדיין צ"ע לדינא ודוק:
יג והלכו אחר שנים שבהם הם משלמים שני חלקי' והחלק השלישי מפסיד הבע"ד. זו היא ש"ס ערוכה בפז"ב דף ל' דהשלישי לא משלם דאמר להו אי לדידי צייתיתון אתון נמי לא שלימתון ואינהו נמי לא משלמי דאמרי ליה אי לאו את בהדן לא הוי סליק דינא מידי ויש לתמוה מ"ש מהא דמבואר לקמן בסי' ת"י סל"ז דשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד אין לו לשלם משתלם כולו מהאחר משום דקי"ל כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ועד כאן לא פליגי היש חולקים שם אלא משום דחבירו בר תשלומין מדינא ואין לו לשלם אבל היכא דמדינא לאו בר תשלומין הוא כ"ע מודי דמשתלם כולו מהשני ומבואר שם בסמ"ע ס"ק נ"ז דאף שלא היה יכול האחד לעשות ההיזק לבדו מ"מ משלם כולו והוכיח שם כן בראיה ברורה וכן גבי מסור שחייב מדיני דגרמי כתב הש"ך בסי' שפ"ח סק"מ בשם מוהר"ם דהיכא שמסרו שנים ביחד והאחד פטור מדינא חייב השני כל ההיזק מדר"נ ע"ש וא"כ ה"נ גבי דיינים כיון שהם חייבים מד"ג וליכא לאשתלומי מאידך יצטרך לשלם כולו ובאמת מדברי הרא"ש דמחלק באם יש באלו השנים מומחה דחייב לשלם כולו משום דיכול לדון יחידי משמע להדיא דס"ל לחלק בין יכול לבדו לעשות ההיזק או לא אבל קשה מלקמן סי' ת"י דמבואר דאף שלא היה יכול לבדו לעשות ההיזק מ"מ משלם כולו וכן במכות דף ג' ע"א גבי עד זומם משלם לפי חלקו משמע להדיא דל"א כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משלם האי כיון שלא היה יכול לבדו לעשות ההיזק וקשה ג"כ מההיא דסי' ת"י אך דהתם י"ל דעדים זוממין שאני דאינו אלא קנסא אמרינן דלא קנסיה רחמנא אלא לפי חלקו אבל הכא קשה ובאמת מהכא שמעינן בשני עדים שהעידו וע"א אמר שקר העדנו והאחר אינו מודה שא"צ לשלם מד"ג אלא חלקו כיון דבלא עדותו של האחר לא היה מועיל עדותו לבד דע"א א"נ לענין ממון וא"כ דמי ממש לדיינים דהכא ומצאתי להתומי' בס"ס כ"ט דפשיטא ליה דאם ע"א הודה ששקר העידו וחבירו אינו מודה דצריך לשלם כולו מד"ג והביא ראיה מסי' ת"י ואשתמיט ליה ש"ס ערוך דהכא והסכמת כל הפוסקי' דהדיין א"צ לשלם בעד חבירו וה"ה בעדים אך באמת לא ידעתי שום הבדל מ"ש מלקמן סי' ת"י והנה לשיטת הרי"ף דס"ל דכל היכא דאיכא פסידא לבע"ד הדר דינא וא"כ הכא חוזר הדין בחלק השלישי כמ"ש הש"ך בשם ב"ה וא"כ י"ל דבכה"ג א"צ לשלם בשביל חבירו כיון שאם לא ישלם יחזור הדין בחלק חבירו וליכא פסידא לבע"ד אבל להרא"ש והרב דכתבו דחלק השלישי מפסיד הבע"ד קשה טובא. ועוד יש לי לתמוה לפמ"ש הרב רמ"א לקמן בסי' תי"ח ס"ט בהגה בשם המרדכי דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורין וכ"כ התוס' בפ' הכונס וילפי לה התם משנויא דרב אשי דמשני גבי ליבה וליבתו הרוח ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ופריך הש"ס מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דמחייב גבי שבת ושני רב אשי דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי ממון גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור והוכיחו שם התוס' דה"ה שנים שליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורין וא"כ ה"נ בשלשה דיינים אמאי חייבים הא בכל אחד לבדו לא היה נעשה ההיזק אלא בצירוף שלשתם והוי גרמא בעלמא והנה לשיטת הרי"ף דלא משלמי אלא בנו"נ ביד ניחא דע"כ לא פטרינן התם אלא בגורמים היזק כמו באש אבל בעושים ההיזק בידים חייבים אף בכה"ג כמ"ש בשארית יוסף ובהגמ"ר ס"פ הפרה ע"ש אבל בלא נו"נ ביד קשה ואף להמרדכי שהסכים לשיטת הרי"ף . דדיין אינו חייב אלא בנו"נ ביד מ"מ יש להקשות כיון דהסכים להרי"ף דהיכא דאיכא פסידא דבע"ד הדר דינא א"כ מאי פריך הש"ס מתניתין דפאד"מ דקתני מחזירין אמתניתין דבכורות דדן את הדין דקתני מה שעשה עשוי אהדדי ומאי קושיא הא מתניתין דפאד"מ דקתני מחזירין מיירי בג' דיינים דהא קתני רישא ד"מ בשלשה אם כן פטורין מלשלם לכך מחזירין משום פסידא דבע"ד אבל מתני' דדן את הדין דמיירי ביחיד וקבלו וחייב לשלם לכך מה שעשה עשוי וכ"ש להרב רמ"א שהסכים כאן דאף בלא נו"נ ביד משלמים ובסי' תי"ח העתיק שיטת המרדכי קשה טובא ואפשר ליישב לפי מה שפירש"י בפ"ק דסנהדרין על הא דפריך התם אלא מעתה טעו לא ישלמו ופרש"י דהוי אנוסים בתקנות חז"ל ומשני דצריכים לשלם משום נעילת דלת א"כ י"ל דאף דלא הוי אלא גרמא בעלמא מ"מ משלמים משום נעילת דלת ואף דהתוס' שם פירשו בע"א מ"מ י"ל דהאמת הוא כן דמשום נעילת דלת חייבים לשלם והא דלא פריך התם דליפטרו משום דאינו אלא גרמא בעלמא י"ל משום דהאי דינא ילפי התוס' ומרדכי משינויא דרב אשי וכמה אמוראי לא ס"ל התם כן לכך פריך הש"ס אליבא דכ"ע אך מ"מ עדיין קשה לי בעדים שאמרו שקר העדנו אמאי סתם הרב רמ"א לקמן בסי' כ"ט דחייבים לשלם מה שגרמו הפסד בעדותן דליהוי כשנים שליבו דפטורין אם אין בכל אחד כדי ללבות וה"נ אין בכל אחד כדי להזיק דע"א א"נ לענין ממון בשלמא הא דהתורה חייבה עדים זוממין לשלם לא קשיא דהתם רחמנא חייבם על מחשבתם אף שעדיין לא גרמו היזק שעדיין לא שילם הבע"ד על פיהם א"כ דמי לזורה ורוח מסייעתו דשבת דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין עדי' שהעידו שקר דהחיוב הוא משום ד"ג מה שהפסידו ע"פ עדותן קשה ובאמת י"ל דזה הוא שיטת ר"ח שהביא הטור בסי' ל"ח דס"ל דעדים פטורי' מלשלם כשהעידו שקר והש"ך שם האריך לתמוה עליו ולפמ"ש ניחא ואדרבה על הרב רמ"א קשה וצ"ע בכ"ז:
יד או שטימא או שהאכיל דבר המותר לכלבים. מדברי הרמב"ם והמחבר נראה דאף באו"ה יש חילוק באינו מומחה וקבלוהו פטור מלשלם בטועה בד"מ משום שאינו מתכוין להזיק כמבואר בס"א אבל בלא קבלוהו מתכוין להזיק הוא וצ"ל אע"ג הוראה בעינן דוקא מומחה דגמיר וסביר ובלא גמיר וסביר לא מקרי ראוי להוראה כמ"ש הבעל המאור והנ"י אפ"ה בקבלוהו ואסר את המותר לא נתכוין להזיק מיקרי משא"כ בלא קבלוהו וכן לענין טעה בשיקול הדעת ואסר את המותר דקי"ל דקם דינא כמו שהאריך הש"ך בזה נמי יש חילוק דאם אינו מומחה וקבלוהו מה שעשה עשוי וכפשטא דמתניתין דדן את הדין טימא את הטהור מה שעשה עשוי אף דהתם מיירי בהדיוט וקבלוהו וכן מבואר להדיא בתוס' פ' הגוזל עצים והרא"ש בפאד"מ דכתבו דהא דמוקי הש"ס בב"ק ובבכורות דטימא את הטהור באגע ביה שרץ אגב אחרינא נקט להו דהא כיון דקם דינא אף לרבנן דלא דייני דיני דגרמי חייב לשלם אלמא דאף הדיוט וקבלוהו קם דינא לענין או"ה וצ"ל דאף דאינו גמיר וסביר ולא מיקרי ראוי להוראה והוא בכלל רבי' חללי' הפילה מ"מ י"ל דלא קפדינן שיהיה גמיר וסביר לענין הורא' אלא כדי שלא יתיר את האסור דבזה לא מהני קבלה אבל מ"מ כשקבלוהו ואסר את המותר קם דינא כיון דמהני קבלה לענין דיני ממונות ה"ה דמהני קבלת השואל לאסור עליו דבר שלו וקם דינא אבל באינו מומחה ולא קבלוהו ואסר את המותר כיון שלא הגיע להוראה ומורה בכלל בעלי זרוע יחשב ואינו בכלל הדייני' והדר דינא וכן משמע מדברי הש"ך בכללי הדינים שלו בסק"ה ובאמת גדולה מזו נ"ל דבאו"ה אף במומחה ולא קבלוהו לא אמרינן מה שעשה עשוי דבשלמא בדיני ממונות כיון שהוא מומחה מחויב לדון בכפי' על ידי תביעת התובע ולכך כשדן בכפיה דיניה דינא משא"כ לענין או"ה כיון שאינו מחויב להורות כשאינו נשאל על ההוראה לא קם דינא דהא בלא"ה כתבו הרמב"ן והראב"ד הטעם דבאו"ה קם דינא הוא משום דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ומה"ט או"ה חמיר טפי מד"מ דבעינן דוקא שהוציא התובע המעו' ע"פ פסק הדיין כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ט אות ב' וזה שייך דוקא כשקבלוהו עליו לסמוך על דברי המומחה ולכך כשאסר המומחה אף שטעה בש"ה מ"מ שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דהרי השואל קיבל עליו דעתו של המומחה והמומחה אסרו משא"כ כשלא שאלו והחכם אסרו מעצמו לא שייך לומר דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והבעלים לא קבלו עליהם דעתו של המומחה כלל וזה נכון בסברא אלא שלא מצאתי לזה גילוי בפוסקים אבל באינו מומחה שלא הגיע להוראה ולא קבלוהו עליו הדין ברור דהדר דינא שאינו בכלל הדייני' כלל. ובזה נתיישב לי דברי רש"י ברפ"ק דסנהדרין דף ו' ע"א גבי הא דפריך התם ר' אבא לר' אבוהו דס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין ממתניתין דדן את הדין חייב את הזכאי וזיכה את החייב טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ושני ליה הב"ע דקבלוהו עלייהו ופריך אי הכי אמאי משלם מביתו ומשני דאמרי ליה דיינת לן דין תורה ופרש"י דן את הדין יחידי משמע ומשלם מביתו בפירקין דלקמן מוקי לה בנו"נ ביד מדקתני מה שעשה עשוי אלמא דיניה דינא דאי לאו דינא ליהדר עכ"ל ולכאורה הוא תמוה מאוד דלמה ליה לרש"י להביא אוקימתת הש"ס דמיירי בנו"נ ביד בקושית ר' אבא ומנ"ל דר' אבא סבר כהאי אוקימתא דהא ר"נ ור"י ור"ש לא ס"ל שם כהאי אוקימת' ולפמ"ש ניחא דקשי' לי' לרש"י למאי דס"ד דר"א דמתניתין מיירי בלא קבלוהו וטעמא דמה שעשה עשוי משום דשני' שדנו דיניהם דין א"כ תקשה בטימא את הטהור אמאי מה שעשה עשוי דהא באו"ה לכ"ע בעינן גמיר וסביר והכא כיון דלא קבלוהו אמאי מה שעשה עשוי לכך פרש"י דלקמן מוקמינן לה בנו"נ ביד דהיינו דאגע ביה שרץ ולכך לא מצי למיהדר וא"ש אך אכתי קשה דמנ"ל דמיירי בנו"נ ביד דילמא מיירי שהבעה"ב לא נזהר אח"כ בשמירת הפירות ונטמאו כמ"ש הסמ"ע בסק"ג ויותר נראה דכוונת רש"י כיון דמשמע בש"ס דהא דס"ד דר"א דמתניתין מיירי בלא קבלוהו הוא משום דס"ל דקבלוהו א"צ לשלם מביתו דמשמע דפירכת א"ה אמאי ישלם מביתו ר' אבא גופא הוא דאקשי ליה הכי לפי מאי דשני ליה דבקבלוהו מיירי אלמא דס"ד דכי קבלוהו פטור מלשלם כיון שקיבל דעתו א"כ קשה בטימא את הטהור כיון דמיירי באינו מומחה ולא קבלוהו כיון דמה שעשה אינו עשוי וכן בטיהר את הטמא ועירבן בעה"ב אח"כ עם פירותיו אמאי חייב לשלם מה לי דקיבל דעתו מתחילה או שקיבל דעתו לבסוף מ"מ ליפטר לר' אבא כיון שלא הזיקו בדיבורו כלל דמה שעשה אינו עשוי ואח"כ שהבעה"ב קיבל דעתו בעצמו ליפטר הדיין מלשלם לכך הוצרך רש"י לאוקמא בנו"נ ביד וא"ש ודוק אמנם כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם והמחבר אך ראיתי להנ"י בשם הרא"ה שיטה אחרת בזה שכתב וז"ל הילכך נקטינן משמעתין דטועה בדבר משנה לעולם חוזר בין במומחה בין נגמר הדין בין לא נגמר הדין וכיון דחוזר פטור מלשלם ואפילו לית ליה מידי לשלומי כיון דאי אית ליה הדר לאו מידי קעביד וזה שוה בין בדין בין בהוראה ומי שאינו מומחה שהורה וטעה בד"מ אי ליתא דתיהדר אפשר דמשלם מביתו דפושע הוא טועה בש"ה וכו' ולענין תשלומין קי"ל כל היכא דאיכא חזרה ליכא תשלומין אע"ג דלא אפשר בחזרה ויש מי שכתב מי שאינו מומחה שהורה וטעה בשיקול הדעת היכא דאיכא חזרה כגון דאיכא גדול ממנו והאכילה לכלבים חייב לשלם עכ"ל נראה מדבריו שהוא מחלק בין דין להוראה דבהוראה כשהוא אינו מומחה וקבלו ואסר את המותר מיחשב פושע אף דקבלו עליו מ"מ כיון דלענין להתיר את האיסור לא מהני הקבלה ואסור לו להורות כיון שלא הגיע להוראה ה"ה אף שאסר את המותר מיחשב פושע וכמ"ש הרא"ש בספ"ב דע"ז בשם הירושלמי דא"ל שמואל לנתן בר אבא לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא שסופך לומר על טמא טהור ע"ש ולכך אף שקבלו עליו חייב לשלם בין בטועה בד"מ ובין בש"ה אבל במומחה ולא קבלו פטור בטועה בדבר משנה בין בדין בין בהוראה דכיון דהדר דינא לאו כלום עביד ולא פשע במידי כיון דמומחה הוא כמ"ש הרא"ה ברישא דמילתא ומיירי ע"כ בלא קבלוהו דאל"כ ת"ל דבלא"ה פטור מלשלם כיון שהוא מומחה וקבלוהו זה נראה בכוונת דבריו להמדקדק היטב וסברא נכונה היא אלא דהרי"ף והרמב"ם והמחבר לא מחלקי בהכי ועמ"ש סק"א וסק"ד:
טו דיין שטעה וחייב שבועה. היכא שיש פלוגתא אי חייב ש"ד בנק"ח או היסת כגון אי הוי הילך או כפירת קרקעות והדיין טעה בשיקול הדעת ופסק לו שישבע היסת הדין פשוט הוא דמה שעשה עשוי אך לענין אי ישלם מביתו צ"ע דלכאורה נראה דאינו משלם מביתו דזה גרע יותר מגרמא בניזקין דדילמא אף שבועה בנק"ח היה נשבע וא"כ לא גרם הדיין להתובע שום היזק ממון כלל אך מדברי רש"י והר"ן ר"פ שבועת הדיינים משמע להיפך שכתבו שם גבי ההוא דיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר וכתבו שם רש"י והר"ן ואע"ג דלא תנו לה במשנה שמעתתא דרב הוא והרי הוא כדבר משנה כדאמרינן בסנהדרין טועה בדבר האמוראים חוזר ול"א מה שעשה עשוי וישלם מביתו עכ"ל משמע להדיא דאי הוי כטועה בשיקול הדעת היה מה שעשה עשוי והיה צריך לשלם מביתו אף בכה"ג שפסק לו היסת במקום נק"ח ויש ליתן טעם לזה כיון דקי"ל בש"ד שא"ר לישבע נחתינן לניכסיה וכן כל היכא שהוא משואיל"מ כמבואר בסי' פ"ז הרי כל היכא דחייב שבועת התורה וא"ר לישבע חיוב תשלומין עליו וא"כ ה"נ כיון דמה שעשה עשוי ואינו נשבע בנק"ח ומדינא כ"ז שאינו נשבע בנק"ח חייב לשלם אלא שע"י פסק הדיינים נפטר דקם דינא א"כ נפסד התובע עכשיו ע"י פסק הדיינים ממון גמור וחייב הדיין לשלם מביתו אך לפמ"ש הרא"ש בתי' א' דהא דבעינן בש"ד נק"ח אינו אלא מדרבנן א"כ כשאינו נשבע בנק"ח לא נחתינן לניכסיה ולא הוי ממון גמור ופטור הדיין מלשלם ואפשר דרש"י והר"ן לאו דוקא נקטי וישלם מביתו אלא שיגרא דלישנא דהתם נקטי וע' בש"ך סי' פ"ז ס"ק ס"ה ומ"ש שם וצ"ע:
טז ואח"כ ידע שאינו בן שבועה. והיכא שנתפשר בקנין בכדי ליפטר מהשבועה ואח"כ הביא הנתבע ע"א המסייע לו נראה דל"א דהוי פשרה בטעות כיון שיש לו עד המסייע א"כ לא נתחייב לו שבועה כלל והוי פשרה בטעות דזה ליתא כיון דבשעת הפשרה לא היה לו העד תו לא מהימן ע"א לבטל הפשרה דהא כבר נחחייב לו ע"י הפשרה ממון גמור ואין ע"א קם לממון וראיה לדבר מהא דכתב הרא"ש ברפ"ק דמציעא והתה"ד סי' של"ג והש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס"א דהיכא דהוי משואיל"מ אין עד המסייע פוטרו דכיון שנתחייב ממון אין ע"א קם לממון וה"נ כיון שכבר נתפשר בקנין לשלם ממון עבור השבועה ממון גמור הוא ואין ע"א קם לממון דאמרינן דמשקר הוא ואף אי אמרינן דלא כפוס' אלו היינו דוקא במשואיל"מ דמאי שצריך לשלם עכשיו הוא בעבור שא"י לישבע השבועה שנתחייב בה מדאורייתא וא"כ י"ל דהיכא דיש לו עד המסייע א"כ אינו מחויב עכשיו שבועה כלל אבל הכא שכבר נתפשר ומגיע לו עכשיו מן הנתבע ממון גמור האיך יכול ע"א לבוא עכשיו לבטל הפשרה שמקודם דהא עכשיו מגיע לו ממון גמור דהא אף אם היה רוצה שוב לישבע עכשיו לא היה מועיל כיון שכבר נתחייב ממון גמור א"כ שוב אינו נאמן ע"א להפסיד ממון ולומר שהיה פשרה בטעות ואמרינן דמשקר כנ"ל ברור ודוק:
יז דקנין בטעות הוא וחוזר. דלא קיבל עליו ליתן או למחול אלא כדי להפטר מאותה שבועה שחייבו זה הטוען כ"כ הרמב"ם והטור ויש לתמוה משיטת התוספות והרא"ש בפ' א"נ והביא הרב רמ"א דעתם לקמן בסי' ר"ז ס"י בהגה דכל היכא דידע דמחיל אף מחילה בטעות הוי מחילה ע"ש וא"כ ה"נ הרי ידע דמחיל ומצאתי בתשובת הרשב"ץ ח"ב ס"ב שהרגיש בזה וכתב וז"ל אף על גב דקי"ל מחילה בטעות הוי מחילה כדאיתא בפא"נ לא בכל ענין נאמר כדאיתא בפחז"ה דהתם אמרינן דלא הוי מחילה וחלקו ביניהם המפרשים ז"ל כמ"ש בחי' הרמב"ן ז"ל ואף אלו נאמר שלא נאמר זה אלא כשהוא טועה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הוי מחילה עכ"ל ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סימן ק"ב ע"ש: