שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
כד
א יש לך משלי כל כך. הטור כתב משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו וכו' והסמ"ע הביא בשם הד"מ שהמרדכי בריש ב"מ כתב דאפילו התובע מודה שנפחת רק שמחולקי' בשיעור הפחת אפ"ה דינא דנזקקין לתובע תחילה ע"כ והנה מדברי הד"מ והסמ"ע שהביאו דברי המרדכי על דברי הטור והרב רמ"א משמע דאף שאנו יודעים שיש לו עדי' שיודעים בדבר כמה נפחת דינא הכי דצריך לשלם מיד ויש להקשות דהמעיין במרדכי ריש ב"מ יראה שלא הביא כלל דברי התוס' שפירשו דמיירי שאני יודעי' שיש לו עדי' בזה לכך כתב שפיר דאף שהמלוה מודה שנפחת ומחולקים בשיעור הפחת צריך לשלם מיד אבל היכא שידוע שנפחת המשכון ומחולקים בשיעור הפחת וידוע להב"ד שיש עדי' שיודעים בדבר נראה דבכה"ג א"צ הנתבע לשלם דהא התוס' פאד"מ דף ל"ה הקשו דאמאי צריך הנתבע לשלם כשאומר שיש לו עדים ומ"ש מהא דאמרינן בפ' המקבל ומבואר לקמן סי' שי"ז בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר ג' ולוה אומר ב' ומסיק דהיכי דקדים מלוה ואכיל פירי דג' שנין לא מפקינן מיניה אע"ג דהפירות בחזקת הלוה הם משום דאטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטריחינן וה"נ נאמר הכי וכן הקשה הריב"א במרדכי פרק הפרה ותירצו התוס' דהתם היינו טעמא משום מילתא דעביד' לגלויי אבל הכא משו' דברים בעלמא דקאמר לוה לאשתמוטי לא שבקינן מלהוציא ממון מידו ור"ל דבשלמא התם הכל רואין שיש לו טענה מעלייתא להמחזיק בקרקע דהא בשטר כתוב בו שנין סתמא וכשיבואו העדים יתברר הדבר לכך לא מפקינן מיניה משא"כ הכא אין ידוע כלל אם יש לו ללוה שום טענ' על המלוה דדילמא לא היה לו בידו שום משכון כלל ורק דאשתמוטי קמשתמיט וכן פירש מוהר"ם מלובלין בחידושיו שם וא"כ בכה"ג שידוע שנפחת המשכון וא"י כמה ואנו יודעים שיש עדים בדבר א"כ דמיא ממש לכתוב בשטר שנין סתמא דלא מפקינן מיד המוחזק כיון דעביד לגלויי ע"י עדי השטר והכא נמי עביד לגלויי על ידי העדים כמה נפחת והוא נפחת לפניני ואולי אף הד"מ והסמ"ע מיירי בגוונא שאין אנו יודעים אם יש עדים שיודעים בדבר ודוחק ויותר נראה כיון דהכא מיירי שאין ידוע שנפחת המשכון רק ע"פ הודאת המלוה א"כ מהימנינן למלוה כמה נפחת במיגו דאי בעי אמר שלא נפחת כלל דהיה צריך הלוה לשלם אף שידוע שיש עדים שהכירו המשכון כמ"ש התוס' וא"ל דהוי מיגו להוציא די"ל דבאית ליה שטר להמלוה קמיירי ובמקום שטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא ועוד י"ל דהא הטעם דלא אמרינן מיגו להוציא דלא אלים כח המיגו להוציא מחזקת ממון דאלימא טובא וא"כ הכא כיון שמן הדין מוציאן מיד הנתבע אלא שאנחנו באנו לחוש דדילמא יבואו העדים ויעידו כדברי הלוה ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטריחינן וא"כ כיון דאיכא מיגו להמלוה הרי יש ראיה שדברי המלוה אמת הן ובודאי לא יבואו עדי' שקרים להכחיש דברי אמת ולכך מהימנינן לי' מצד הדין להוציא ממון ולפ"ז היכא שגלוי לכל שנפחת המשכון באופן דליכא מיגו להמלוה ומחולקים בשיעור הפחת וידוע שיש עדים בדבר שיודעים כמה נפחת בכה"ג אין מוציאין מיד הנתבע עד שיביא המלוה ראיה כמה נפחת כדלקמן סי' שי"ז בשטר דכתוב ביה שנין סתמא וע"ש בסמ"ע ס"ק י"א ובש"ך סק"ח ודוק שוב ראיתי בהג"א בפאד"מ דמדבריו שם נראה כמ"ש וכן נ"ל עיקר:
ב וכן כל כיוצא בזה. ובתשובת מיימוני לס' משפטים סי' נ"ז כתב יש גאונים שפרשו נזקקין לתובע תחילה אם ראובן טוען על שמעון ושמעון טוען על ראובן ושניהם כופרי' זה לזה משביעין את הנתבע תחילה עכ"ל אך מלשון הריטב"א שהובא באס"ז בפ' המפקיד משמע להיפך שכתב שם גבי מתניתין דהמלוה על המשכון ואבד וטוען המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה טוען ג' דינרים היה שוה חייב הלוה ש"ד מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ומפרש הש"ס דהלוה נשבע כמה היה שוה והמלוה נשבע שאינו ברשותו ומי נשבע תחילה המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון והקש' הריטב"א ותיפוק ליה דהכי דינא שישבע המלוה תחילה שאין המשכון ברשותו כדמוכח לעיל ותירץ דס"ד דהלוה ישבע תחילה שהוא מחויב ש"ד ושבועה שאינו ברשותו הוא תקנתא דרבנן קמ"ל דע"כ ישבע המלוה תחילה ולפי דברי הגאוני' למה ליה להמציא דבר חדש לחלק בין ש"ד לדרבנן בפשיטות ה"ל לתרץ כיון דהמלוה תובע תחילה את הלוה מותר המעו' והלוה כופר אף שיש להלוה תביעה עליו עבור המשכון נזקקין להתובע תחילה להשביע את הלוה תחילה א"ו דהריטב"א לא ס"ל כהגאוני' אך מ"מ מסתברא כדברי הגאונים והב"ח הביאם בפשיטות וכן אנו נוהגים: