אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

כג

כב

א נסתלקו מלפניו. הרשב"א בחידושיו לקדושין הקשה ה"ד אי דאיכא סהדי דפסיק להו דינא נחזי סהדי מאי קאמרי דסתמא דמילתא סהדי דייקי אכולא מילתא וכדפריך פחז"ה גבי אומן אומר שתים קצצת לי וכו' אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי ולא דחינן דחזו בהא ולא חזו בהא אלמא עדי' מסתמא עבידי דדייקי וידעי כולה מילתא ואי דליכא סהדי נהימניה בין בשודא בין בשאר דינים ואפי' אין בע"ד עומדין לפניו מיגו דאי בעי אמר אכתי לא פסקת דינא והכי קאמינא ותי' דבשודא ליכא מיגו דהא מאן דזכי בדיניה לא מקבל מיניה דליהדר ולדייניה כדאמרינן הכא מסתפי דילמא הדר ומחייב ליה ואפילו בשאר טענות דעלמא נמי לא קשיא דהא בע"ד מודים שכבר נפסק הדין והאיך הוא יכול לטעון שלא פסק ובעלי הדבר מודים זה לזה שכבר נפסק הדין ואין לדיין שייכות אצלם בדין זה והודאתם כמאה עדי' עכ"ד ותירוצו אינו מובן לי דמ"ש דבשאר דינים ל"ק דהא בע"ד מודים שכבר נפסק הדין והאיך הוא יכול לטעון שלא פסק הא כל מיגו כך הוא דמהימן בטענה זו במיגו דאי בעי טעין טענה מעלייתא וה"נ כיון דלא מהימנינן להדיין ולבע"ד שלו זוכה משום דחשדינן להו דשקרי להימני במיגו דאי בעי עבדי קנוניא ואמרי שעדיין לא נפסק הדין והדיין יזכה לו עכשיו וכן בשודא לא שייך דמסתפי דילמא הדר ומחייב ליה דהא אף השתא חשדת להו בשקרנים במה שאומרים שלזה הבע"ד זיכה ובאמת הוא החייב א"כ להימני במיגו דעבדי קנוניא ואמרי שעדיין לא נפסק הדין וליכא למימר דהוי מיגו בשנים דלא אמרינן דהא כתבו התוס' בקדושין דף מ"ג והש"ך בכללי המיגו דבמקו' הרווחת ממון אמרינן מיגו בשנים דמסתמא יכוונו יחד וצ"ל כיון דלגבי הדיין ליכא הרווחת ממון לא אמרינן מיגו לגבי הבע"ד משום די"ל דהבע"ד ירא להאמינו לומר שלא נפסק הדין משום שירא שמא עכשיו רוצה הדיין לשקר ואח"כ תשתנה דעתו ולא ירצה לשקר אך אין זה במשמעות לשון הרשב"א אמנם קושי' הרשב"א לכאורה מעיקרא לק"מ במה שהקשה דאף כשנסתלקו מלפניו להימן הדיין במיגו דהא הטעם דבנסתלקו מלפניו א"נ הוא משום כיון דאין עומדים לפניו לא רמי אנפשיה ולא מידכר כדפירש"י והרשב"א והר"ן וא"כ כיון דלא חשדינן ליה דמשקר רק ששכח א"כ לא שייך מיגו גביה דהא אין רצונו לשקר כמ"ש התוס' בפ' הכותב לענין פוגמת אך לאחר העיון הקושיא נכונה היא דהא בודאי אף לאחר שנסתלקו מלפניו נאמן הדיין כע"א לחייב שבועה ול"ח דילמא לא רמיא עליו כמו בכל עדים דעלמא דל"ח לזה אלא שבעודן לפניו האמינו חז"ל אף לדיין אחד אבל לאחר שנסתלקו כיון דאיכא עוד סברא דלא רמיא עלה לא האמינו חז"ל ע"א להוציא ממון וא"כ הקשה הרשב"א שפיר כיון דכבר האמינו חז"ל בעודן לפניו לומר לזה זכיתי וה"ה אף אם יאמר שעדיין לא נפסק הדין והבע"ד מכחישו נמי נאמן הדיין מתקנת חז"ל וכמו שאכתוב לפנינו א"כ אף כשנסתלקו מלפניו נמי יהיה נאמן הדיין לחודא אף מדאורייתא במיגו דאי בעי אמר שעדיין לא נפסק הדין דכיון דמדרבנן נאמן בזה א"כ הוי מיגו מעליא אף מדאורייתא וא"כ כיון דמיגו מעליא הוי א"כ הוי כמו עדים דמיגו דאוריי' הוא ומה"ת נאמר דלא רמיא עליה ולא מידכר כיון דודאי לא משקר ל"ח להכי כמו דל"ח להכי בכל עדי' דעלמא אך מ"מ יש לתרץ קושית הרשב"א ע"פ מ"ש הר"ן בפ' עשרה יוחסין דהא דהאמינו חז"ל לדיין בעומדין לפניו הוא משום דאי אפשר בלא"ה משום דזימנין טובא ליכא עדים האיך דן את הדין ודומיא דנאמנות החיה ע"ש וא"כ י"ל דנהי דהאמינו חז"ל בעומדין לפניו משום דא"א בענין אחר מ"מ באין עומדין לפניו לא רצו להאמינו אף במיגו וכמ"ש הר"ן בפ' האומר גבי האב שאומר נשבית ופדיתיה א"נ לפוסלה מכהונה דא"נ במיגו דקדשתיה וגרשתיה דנאמן משום דמה שהאמינה תורה לאב חידוש הוא שלא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמ' דיינו שנאמין לו באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מיגו מחמת טענה זו דאין לנו בו אלא חדושו לבד ע"ש וה"נ נהי דהאמינו חז"ל בעומדין לפניו הוא משום דא"א בלא"ה ודיינו שנאמין אותו בטענה זו וכן כשהדיין אומר שעדיין לא נפסק הדין ולא כשנסתלקו מלפניו במיגו שעדיין לא נפסק הדין וזה נכון אמנם מה דפשיטא ליה להרשב"א שהדיין נאמן לומר שעדיין לא נפסק הדין מלפניו אף שהבע"ד מכחישו לא ידעתי מנ"ל זה ונ"ל דהרשב"א ס"ל כיון דהטעם דנסתלקו מלפניו א"נ הוא משום דלא רמיא עליה ולא מידכר א"כ בכה"ג לא שייך לומר ששכח כל הענין ויש להאמינו כמו בעומדין לפניו וכ"כ הרשב"א גבי מקח דפריך ולחזי זוזי ממאן נקט דפריך אאין מקחו בידו כיון דלא שקל זוזי אלא מחד ודאי מידכר דכיר ומהימן מדרבנן כמו במקחו בידו והדיין בעומדין לפניו ע"ש וה"נ ודאי מידכר דכיר וגם אי אפשר בענין אחר דא"כ אף כשעומדין לפניו יכחיש הדיין שכבר נפסק הדין יום או יומים קודם ולא דכיר א"ו שהדיין נאמן לומר שהדין לא נפסק אלא עכשיו דזה ודאי דכיר ובאמת בזה ניחא נמי מה שהקשה הריטב"א והביאו הש"ך דמאי מהני הפס"ד כשאין עומדין לפניו הלא הבע"ד יכול לומר שהפס"ד נכתב אחר שנסתלקו מלפניו ולפמ"ש ניחא דאיכא למימר דבזה לא שייך לומר דלא דכיר אימת נכתב הפס"ד דדוקא לענין למי זיכה ומי חייב שייך לומר דמתבלבל הוא אח"כ לאיזה מהן זיכה ואמרינן דלא דכיר אבל לדבר זה אימת נכתב הפס"ד מידכר דכיר ומהימן בזה אף לאחר שנסתלקו לומר שהפס"ד כתב בעודן לפניו וגם א"א בלא"ה דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שהאמינו לדיין בעודן לפניו משום דזימנין טובא ליכא סהדי האיך דן את הדין והא סוף סוף הא אח"כ יסתלקו מן הדין ולא יהיה נאמן אלא ע"כ זה יתברר ע"י הפס"ד שיהי' נאמן שכתבו בעודן לפניו דבזה לא שייך דלא דכיר אך מ"מ מדברי הרשב"א בחידושיו והר"ן דפירשו גבי מקח דאף בלא נקט זוזי אלא מחד א"נ כשאין מקחו בידו אלא בעומדין לפניו אבל בשאין עומדין לפניו א"נ אלמא דאף בכה"ג שייך לומר דלא דכיר באין עומדין לפניו אך מ"מ י"ל דלענין זה שיאמר שלא דנו לפניו כלל עדיף טפי ולא שייך כלל לומר דלא מידכר וכן לענין אימת נכתב הפס"ד נמי מידכר ועוד דסתמא דמילתא כותבין הפס"ד בעודן הבע"ד לפני הדיין וכ"נ מדברי הט"ו וכ"כ מוהרש"ק בהגהות הט"ז וכן נ"ל עיקר:

ב אם אין בידו פסק דין. ואם כתב בפסק דין בסתם קרקע פלוני שלך והאחר המחזיק בקרקע טוען שהפסק דין היה שלו ונפל ממנו והאחר מצאו דעת הש"ך דנאמן המוחזק שממנו נפל כדלקמן סי' מ"ט גבי שני יב"ש שאין א' יכול להוציא שטר על חבירו ודבריו תמוהי' מאוד דהא קי"ל בסוף ב"ב דלנפילה לא חיישינן וכ"ש הכא דהוי נפילה דיחיד וכמבואר לקמן סי' נ' והא דשני יב"ש אין מוציאין שטר זע"ז הוא מטעם דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו או דשמא החזיר לו השטר כשפרע לו כמבואר בסי' מ"ט אבל פשיטא דלנפילה לא חיישינן וכבר השיג עליו הרב בתומי' בזה והדברי' ברורי'

ג וכ"ז דוקא וכו' ואם הוא מכחיש לדיין שלא קבלו עליו העלה הש"ך דהבע"ד נאמן ודבריו נכונים אך יש לעיין אי ליכא עדי' שקבלו עליו אי נאמן הדיין לומר לזה חייבתי אף בעומדין לפניו די"ל דהבע"ד נאמן להכחישו במיגו דלא קבלתיו עלי לדיין אך י"ל כיון דהאמינו חז"ל לדיין לא מהני מיגו נגדו דהוי כמיגו במקום עדים וכעין זה כתב הב"ש באה"ע סי' קמ"א ס"ק י"ד דלא מהני מיגו נגד השליש מה"ט ע"ש וכן נראה מדברי הש"ך בסק"א שכתב כשהבע"ד מודים שהפס"ד נכתב בעודן לפניו מהני ולא מהימן הבע"ד במיגו דאי בעי היה אומר שהפס"ד נכתב אח"כ וכן משמעו' דבריו בסק"ו אך מן הסברא נראה להיפך לפמ"ש הר"ן דהא דהאמינו חז"ל לדיין הוא משום דא"א בלא"ה א"כ מה"ת יאמינו חז"ל לדיין היכא דאיכא מיגו להבע"ד נגדו שהוא ראיה להנתבע וכעין זה כתב הר"ן לענין נאמנות החיה דמהני נגדה ערעור חד ולא אמרינן כ"מ שהאמינו ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים משום דנאמנות החיה אינו אלא משום דא"א בענין אחר לכך לא הוי כשנים ומהני ערעור חד ע"ש וא"כ הה"ד לענין מיגו נמי י"ל כן וכן יש להוכיח מדברי הרשב"א בחידושיו שהבאתי לעיל שהקשה דאמאי לא מהימן הדיין אף בנסתלקו מלפניו במיגו דאכתי לא פסקתי דינא ואי אמרת דאף בליכא עדים שקבלו עליו לדיין מ"מ מהימן הדיין בעומדין לפניו ולא מהימן הבע"ד במיגו דלא קבלתיו עלי לדיין דהוי מיגו במקום עדים א"כ ניחא דלכך בנסתלקו מלפניו לא מהימן הדיין במיגו ומשום דאיכא להבע"ד מיגו כנגדו דלא קבלתיו עלי לדיין אלא שבעודן לפניו הוי מיגו במקום עדי' א"ו ע"כ דאף בעומדין לפניו נמי לא מהימן אלא ביש עדי' שקבלו עליו לדיין דוקא ומקשה שפיר אך יש לדחות ראיה זו די"ל דקושית הרשב"א הוא דמסתמא קתני נסתלקו מלפניו א"נ משמע דאף כשיש עדים שקיבלו עליו דליכא מיגו להבע"ד מ"מ א"נ הדיין וצ"ע לדינא:

ד ואפי' אם יש שני עדים שמכחישים אותם. וכתבו הסמ"ע והש"ך דוקא שני הדייני' נאמנים יותר משני עדים אבל ע"א ודיין אחד אינם נאמנים יותר משני עדים דעלמא ונראה דאף כשהבע"ד עומדים לפניו מ"מ לא מהימני יותר משני עדים דעלמא דעד כאן לא האמינו חז"ל לדיין כשעומדין לפניו אלא כשליכא מאן דמכחיש ליה אבל כשיש עדי' המכחישי' אותו אף שיש עמו עוד ע"א א"נ וראיה מפ"ב דכתובות בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דלא מהימני השנים שאומרים מת יותר מהמכחישים אותם אף דע"א לבד נאמן בעדות אשה משום דמילתא דעביד' לגלויי לא משקרי מ"מ לא מהני סברא זו ליפות כחם נגד המכחישים וכן אף כשהאשה אומרת ברי לי שמת בעלי לא מהני היכא דאיכא תרי ותרי שמכחישים זא"ז מה"ט כמ"ש הר"ן וש"פ שם ע"ש אך בדיין אחד כשעומדין לפניו וע"א מכחישו נראה שהדיין נאמן כמו בשני דיינים ושני עדים המכחישי' זא"ז שהדיינים נאמני' ול"ד לנאמנו' החיה שנאמנת לומר זה כהן וכו' דמבואר בש"ס דקדושין דהיכא דאיכא ערעור חד אינה נאמנת הרי כתב הר"ן שם הטעם דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הוי כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים דלא אמר הכי אלא בעדו' אשה שראוי להאמינה משום מילת' דעבידא לגלויי לא משקרי אבל נאמנות החיה הוא משום דאי אפשר בלא"ה ולכך אף ערעור חד מהני ע"ש וא"כ הכא גבי נאמנות הדיין אף דהא דחז"ל האמינוהו הוא ג"כ מטעם דא"א בלא"ה מ"מ ל"ד להתם דהתם החיה ועד המכחיש הם שוים בנאמנותם אלא דחז"ל האמינו לחיה משום דא"א בלא"ה והיכא דאיכא עד המכחיש לא תקנו משא"כ הכא נאמנות הדיין ודאי עדיף מהעד דהא חזינן דשני דיינים ושני עדים המכחישים זא"ז הדיינים מהימני טפי ולכך אף דיין אחד וע"א מכחישו הרי נאמנות הדיין עדיף מע"א אלא שדיין אחד מ"מ לא מהימן מדאורייתא להוציא ממון על פיו וא"כ כיון שחז"ל האמינו לדיין אחד משום דא"א בלא"ה מהימן נמי אף כשע"א מכחישו דהא נאמנות הדיין עדיף טפי מע"א המכחישו ובזה ניחא הברייתא דקדושין דבחיה מחלק דבערעור חד אינה נאמנת וגבי נאמנות הדיין לא מחלק משמע דבדיין ערעור חד לא מהני דהדיין הוי כתרי ועיין בב"ש באה"ע סי' ד' סק"ס ודו"ק:

ה כל מה שאומר תוך הזמן נאמן אבל אם כבר כתב ונתן להם הפשרה וכו' הלשון סתום קצת דלא תליא מידי בכתב הפשרה דה"ה אם כבר אמר הפשרה ונסתלקו מלפניו א"כ הדיין שוב להוסיף או לגרוע אלא דמ"ש כל מה שאומר תוך הזמן נאמן היינו אם אומר כל הפס"ד תוך הזמן נאמן אבל לאחר אמירת הפשר ונסתלקו פשיטא דשוב א"נ ואולי דלכך כתב אבל אם כתב וכו' דאורחא דמילתא קתני דבכתיבה קשה לכוין הכוונה ועיין בש"ך דכתב בשם מוהריב"ל דכ"ז דוקא כשרוצה להוסיף או לגרוע בדבר שלא היה משמעו' כתיבת הפס"ד כן אבל בדבר שסובל גם הפס"ד כן אף פשרן אחד נאמן לפרש דהריו דכיון דלא נתפרש ה"ל כאלו לא דן ונשאר הרשות בידו לפרש כן ויש להבין לפמ"ש רש"י וסייעתו דבנסתלקו מלפניו א"נ משום דלא רמיא עליה ולא מידכר א"כ האיך נאמן לפרש דבריו כיון שכבר דן מקודם דילמא אז היה כוונתו להיפך ועכשיו שכח הדבר וצ"ל דעד כאן לא אמרינן דלא רמיא עליו אלא כשהדיין אומר לזה חייבתי והבע"ד מכחישו בברי דמדאורייתא אין ע"א נאמן להוציא ממון אלא דחז"ל האמינו אותו משום דא"א בלא"ה כמ"ש בסק"א משום הכי בנסתלקו לא רצו חז"ל להאמינו וחששו דלא רמיא עליו משא"כ בגוף הפס"ד והפשר להיכן דעתו נוטה בזה נאמן מדאורייתא דהא שני הבע"ד סמכו עליו והאמינוהו בכל אשר יאמר אז דעתו דעת תורה ודעת נוטה וא"כ כיון שנאמן מן התורה שוב לא חששו בזה דלא רמיא עליו כמו דל"ח להכי בכל עדי' דעלמא לכך כשאח"כ מפרש דבריו שכן היתה כוונתו בכתב הפשר שלו כיון שאין הבע"ד יכול להכחישו נאמן בזה מדאוריי' ול"ח דילמא לא רמיא עליו ולפ"ז אף בשודא אף לאחר שנסתלקו מלפניו נאמן לפרש דבריו שמקודם כיון שאין הבע"ד מכחישו וכן הדעת נוטה ועיין תשובת מוהרי"ט סימן קמ"א:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה