אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

כא

כ

א שהיה אנוס באותו היום. הב"ח הקשה מהירו' דקדושין דאיתא התם באמר לה מקדש אני לך על מנת להכניסך ליום פלן ואי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום ואירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד ואין טענת אונס ולא הוי קדושין ור"ל פליג ומסתמא הלכה כר"י ותי' הש"ך ע"פ דברי הר"ן בפ' האומר דדוקא גבי קדושין דתלי בדע' האשה ס"ל לר"י דלא מהני טענת אונס דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן והאשה לא נתקדשה לו אלא דוקא בתנאי שיבוא ביום פלוני ויכניסנה ואף שלא בא מחמת אונס מה לה באונסו מ"מ היא לא רצתה להתקדש אלא באופן זה ומכח זה העלה הש"ך דה"ה בתנאי שדוכין היכא שלא נתקיים התנאי מחמת אונס מ"מ נתבטלו השדוכין דחבירו לא עשה השידוך אלא בתנאי זה דוקא והשיג בזה על הט"ז בי"ד ס"ס רל"ו כאשר האריך בספרו נקה"כ שם ע"ש והנה הדברים האלו נכונים מאוד בטעמן אך דיש להקשות ע"ז ממ"ש הרב רמ"א באה"ע ס"ס קי"ח בשם י"א דאם לא מתו הבן או הבת אלא נהרגו או נשתמדו לא שייך בזה דין נדונית חתנים ואפי' לא נתן האב צריך ליתן והיינו אף שפסק ר"ת בנדונית חתנים שלא גבה החתן א"צ האב ליתן כשמתה בתו משום דאומדנא דמוכח הוא דלא נתחייב אלא דוקא כשתהנה בתו ממנו היינו דוקא במתה אבל כשנהרגה דאונס דלא שכיח הוא ולא אסיק אדעתיה אונס כזה ואפי' התנה בפי' כשתמות בתו יחזיר לו הנדן לא מהני משום דהריגה לא נכלל בתנאי זה ודברים אלו הם מפסקי מוהרא"י סי' רס"ז בשם תשובת הרא"ש והא התם נמי האב לא נתן הנדוניא אלא בתנאי זה שתהנה בתו ממנו וא"כ מאי מהני מה שנהרגה דהוא אונס דלא שכיח דהא מ"מ האב לא התחייב א"ע אלא בתנאי זה דוקא שתהנה בתו ממנה והנה בפסקי מוהרא"י שם הביא ראיה לשיטה זו מפ' מי שאחזו ומבואר לקמן בסי' רצ"ה ס"ג בלוקח קרקע והתנה עם המוכר שכל אונס שיולד בזה הקרקע יהיה המוכר חייב לשלם אפילו אם בא כותי וגזלה חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה וכו' ה"ז פטור דכיון דאונס שאינו מצוי הוא לא עלה על לב זה המוכר דבר זה בעת התנאי והנה לכאורה גם משם קשה לשיטת הר"ן והש"ך דהא התם הלוקח לא נתן המעות אלא דוקא כשהאחריות יהיה על המוכר ומה מהני מה שהוא אונס דל"ש אך זה לק"מ דהא התם זה התנאי לא היה בענין המכירה דהא אף כשיגזלו השדה ממנו לא נתבטל המכירה דהא א"צ להחזיר הפירות שאכל להמוכר רק שלא רצה ליקח ממנו עד שהמוכר יתחייב א"ע באונס השדה אף שרוב המוכרים אינם מקבלים אחריות זה ולכך אמרינן כיון דהוא אונס דל"ש לא נתחייב המוכר בהתנאי הלזה דהא לא אסיק ליה אדעתיה כלל אבל בקדושין כיון דהיא לא רצתה להתקדש לו אלא בתנאי שיכניסנה ליום פ' הרי גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש אלא בתנאי זה דוקא ומה לה באונסו היא לא רצתה להתקדש אלא באופן זה דוקא אך מנדונית חתנים הקושיא במ"ע דהא האב לא נתחייב בהנדוניא אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה וא"כ אף שאירע לה דלא אסיק אדעתיה כלל מ"מ הוא לא נתחייב אלא באופן שתהנה בתו ממנו וצ"ל דמ"מ יש חילוק בין אונס דשכיח קצת לאונס דלא שכיח כלל כיון דלא אסיק ליה אדעתיה כלל אף במחייב א"ע לא נכנס הדבר הזה בהתנאי כלל וחייב לשלם בכל גווני וא"כ אף בתנאי שדוכין נמי אם אירע אונס דל"ש כלל לא נתבטל השידוך בזה אך באמת דבר זה הוא מוקצה מן הדעת לחלק בין אונס דשכיח קצת לאונס דל"ש כלל דמחייב א"ע על תנאי וכ"כ מדברי הירושלמי פ' מי שאחזו הביאו בחידושי הרשב"א שם חד בר נש אקדים פריטי לאלפא ונגב נהרא ופליגי התם אמוראי אי הספן מחויב להחזיר המעות שנטל ותלו ליה בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י צריך להחזיר המעות דאין טענת אונס והנה לפי דברי הר"ן צ"ל דהתם נמי שייך סברא זו דזה האיש לא נתן המעות להספן אלא בתנאי שיעבירו דוקא ומה לו להשוכר באונסו של הספן והנה בפ' מי שאחזו מבואר דסכירת הנהר הוי אונס דל"ש כלל ואפ"ה ס"ל להירושלמי דלא מהני טענת אונס בהתחייבות כלל ודוחק לחלק בין סכירת נהר לנגב נהרא ואפשר לומר דהירושלמי לא ס"ל לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח כדס"ל לקצת אמוראי בש"ס דילן כן אבל לש"ס דילן יש חילוק בין אונס דשכיח לל"ש אף דמחייב א"ע שוב מצאתי בתשובת רבינו הב"י בחלק אה"ע סימן ג' שהביא בשם הריב"ש בחידושיו דס"ל דכל היכא שנתבטל התנאי מחמת אונס המעשה בטל ואפילו באונס דל"ש כלל והביא ראיה ממתניתין דגיטין ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא או שתניקי את בני ומת האב או הבן אינו גט ולא אמרינן דהוי גט כיון דאנוסה היא וגם לא מפלגינן בה בין מת האב לנפל עליו הבית דהוי אונס דל"ש כלל אלמא דכל דנתבטל התנאי באיזה ענין שיהי' לא מהני דלא גירש אלא בתנאי זה דוקא ע"ש הרי להדיא דלסברת הר"ן והריב"ש אף באונס דל"ש כלל לא מהני במחייב א"ע על תנאי וזה היפך מדברי הפסקי מוהרא"י ותשו' הרא"ש בנהרגה הבת לענין נדונית חתנים דמה חילוק בין נותן ע"מ שתהנה בתו או במגרש ע"מ שתניקי את בני ונהרגו או נפלו מן הגג ולדברי הש"ך כאן שהסכים לשיטת הר"ן אם באנו להסכים אליו דברי הרא"ש ומוהרא"י בנדונית חתנים בע"כ צריכים אנו לחלק בין אונס דשכיח קצת ללא שכיח כלל וצ"ע וע' בתשו' הרב מוהר"ש הלוי שהובא בתשו' ב"י שם שחולק על הר"ן ופוסק כר"ל אך בתשו' מוהר"ל בן חביב סי' ק"כ נדחק ליישב דברי הר"ן בזה ע"ש:

ב ה"ז פטור מקנין זה. וכתב הסמ"ע פי' דה"ל כאלו לא קנה בקנין מעולם ואפילו עבר ממנו האונס ולא בא מיד יבא כשירצה וישבע והט"ז כת' דדין זה תלי' בפלוגת' הרשב"א והרא"ש שהביא המחבר דעתם בי"ד סי' רכ"ח סמ"א בנשבע לעשות דבר ביום פ' ועבר היום ולא עשה דלהרשב"א אחר שעבר היום עברה השבועה ממנו ולהרא"ש ה"ל כאומר ליום פ' ועדיין השבועה רובצת עליו לאחר האונס כמ"ש בי"ד שם דבזה פליגי וכיון דלא נתברר הלכ' כדברי מי א"כ בחלוקה הראשונ' שיהא חבירו נאמן ליטול יכול זה לומר קים לי כהרשב"א דהקנין בטל אחר יום פלוני כיון שהיה בו אונס אבל בסיפא שיפטר חבירו כיון שזה בא ליטול ולישבע יכול שכנגדו לומר קים לי כהרא"ש וכיון שלא באת אחר האונס נפטרתי כיון שהקנין רבין עליו עכ"ל ולפענ"ד דבריו תמוהים לפי מה שהביא הט"ז עצמו בי"ד סימן רכ"ח סק"נ דברי תשובת הרא"ש דעד כאן לא ס"ל דהשבועה חלה עליו אף לאחר הזמן אלא דוקא דנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני שהדבר חוב עליו אף בלא"ה והזמן אינו אלא לזרז עליו הפרעון לכך אף שעבר הזמן אמרינן שהשבועה חלה על גוף הפרעון וחייב לפרוע אף אחר הזמן מכח השבועה אבל בנשבע לעשות דבר ביום פ' מה שאינו חייב עליו בלא שבועה דמיא לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר ולא אכלה שעבר על השבועה ואינו מחויב עוד לאכול אותו הככר ע"ש וא"כ ה"נ בסיפא שקבל עליו בקנין שביום פ' יבוא לישבע וליטול הרי קיבל עליו דבר שאינו חייב בו דהא אין הנתבע יכול להכריח להתובע שישבע תיכף ויטול ואדרבה הדבר הוא ביד התובע דמתי שירצה רשות בידו לישבע וליטול וא"כ כשקיבל עליו בקנין לישבע ביום פלוני ויטול ואירעו אונס שלא יכול לקיים הקנין שוב אין הקנין חל עליו לאחר הזמן ונשבע ונוטל מתי שירצה כמו נשבע לאכול ככר זה היום ועוד נ"ל דאף ברישא שהוא נשבע ונפטר וקיבל עליו בקנין שישבע ביום פ' ואם לא ישבע חבירו ויטול ואירעו אונס ועבר אותו היום מ"מ אין חל עליו עוד שאם עיכב אחר אותו היום שישבע חבירו ויטול אף שמחויב הוא לישבע בכל עת שיתבענו התובע ואף לשיטת הרא"ש דס"ל דהשבועה חלה עליו אף לאחר הזמן מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין גוף המעשה שחלה עליו השבועה לקיים הפרעון אבל מ"מ אין להפרעון שום זמן אף לשיטת הרא"ש כמ"ש הריב"ש בסי' שד"מ בנשבע לעשות דבר ביום פ' ועבר הזמן שאינו נעשה חשוד על השבועה דהרי אפשר כשעבר הזמן לא היה נזכר מן השבועה וגם עתה שהתובע מזכירו אינו נעשה חשוד אף אם ת"ל שעדיין הוא חייב להשלים גם מכח השבועה לפי שיטת הרא"ש שהבאתי למעלה לפי שאפשר שעדיין הוא שוכח וכו' ועוד שאפי' הוא נזכר עתה כיון שכבר עבר הזמן הראשון ולא נעשה חשוד מחמת שהיה שוכח מעתה אין לומר שנעשה חשוד מחמת שהוא מאחר לפרוע שהרי יש לו זמן לקיים שבועתו שהרי אין לה זמן קבוע מעתה אלא שהוא חייב להשלים] מיד שמא ימות ולא יוכל לקיים וכמ"ש הרא"ש בריש נדרים וכו' עכ"ל והביא הב"י דברים אלו באריכות לקמן בס"ס ע"ה ע"ש הרי להדיא דאף לשיטת הרא"ש אין החיוב רק לקיים גוף המעשה אבל אין לה זמן קבוע ואף דביו"ד סי' רכ"ח סמ"א כתב המחבר בדיעה הראשונה דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' עובר לאחר זמן בכל יום ויום על שבועתו נראה דל"ד שעובר בכל יום על שבועתו רק שכוונתו שחייב לקיים השבועה בכל יום משום דדילמא ימות ולא יוכל לקיימו וכ"נ מדברי תשו' הרמב"ן שהביא הט"ז שם והאריך בביאורו דעיקר טעמו דשני שבועות הן האחד שנשבע לעשות דבר פ' ולא תלה בזמן והשני שקיבל עליו לעשותו בזמן פ' ואין זה תלוי בזה לכך חייב לקיים השבועה אף לאחר הזמן וא"כ כיון דעיקר החיוב לאחר הזמן הוא מכח השבועה שאין בו זמן א"כ קשה אמאי כתב הרמב"ן בתחילת דבריו שם דעובר בכל יום אחר זמן השבועה א"ו דלאו דוקא הוא אלא דכוונתו דחייב לקיים שבועתו בכל יום דדילמא ימות כמ"ש הריב"ש וא"כ ה"נ בהיה חייב שבוע' ליפטר וקיבל עליו לבוא ביום פלוני לישבע ואירעו אונס באותו היום אף שלא בא תיכף לאחר האונס לישבע מ"מ אין שכנגדו נשבע ונוטל שכבר נתבטל הזמן ושוב אין לו זמן קבוע ואף שאמר ליום פ' אין חילוק דמ"מ לאחר הזמן אין לו שוב זמן קבוע אך מ"מ נראה דנ"מ לדינא בזה בהיה חייב היסת דקי"ל דלא נחתינן לניכסיה כשא"ר לישבע כדאיתא בסי' פ"ז מ"מ בכה"ג שקבל עליו לישבע ביום פ' ובאם לאו ישבע חבירו ויטול אף שעבר הזמן מחמת אונס מ"מ גוף הקנין קיים לשיטת הרא"ש ואם אח"כ א"ר לישבע כלל נחתינן לניכסיה ונשבע חבירו ונוטל אבל היכא דרוצה הנתבע לישבע אח"כ אף הרא"ש מודה דנשבע ונפטר ולפ"ז מיושב מה שמדקדק הסמ"ע בלשון המחבר שכתב ה"ז פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו דהוי מצי לאשמועינן רבותא טפי דיכול לבוא אח"כ לישבע וליטול ולפמ"ש ניחא דהמחבר דנקט ה"ז פטור מקנין זה כוונתו שפטור לעולם אף לאחר שעבר זמן האונס כמ"ש הסמ"ע א"כ לא מבעיא בנשבע ונוטל שקיבל בקנין שאם לא יבא בזמן פלוני ליטול יפסיד זכותו ואירעו אונס פשיטא דנפטר מקנין זה דהא חייב עצמו בדבר שאינו חייב דהא רשות בידו לישבע וליטול מתי שירצה וא"כ דמי לנשבע לאכול ככר זה היום דאם עבר היום אינו חייב עוד באותה שבועה אלא אף בנשבע ונפטר שקיבל בקנין לישבע דוקא ביום פ' ואירעו אונס באותו היום כיון דהתובע יכול להכריחו בכל עת לישבע בכדי שיפטר הוי אמינא דלדעת הרא"ש חל הקנין עליו אף לאחר הזמן כמ"ש הט"ז קמ"ל דאף בכה"ג פטור מהקנין אף לאחר זמן האונס ונשבע כשיתבענו חבירו משום כיון דעבר זמן שקבע באונס שוב אין לו זמן קבוע כמ"ש הריב"ש וכשיטת הסמ"ע וכן עיקר ודע דמדברי המחבר משמע דצריך להביא ראיה דוקא שהוא אנוס אף בנשבע ונפטר אך בתוס' דכתובות ריש דף ג' משמע הא דל"ח לאונס הוא משום דרוב לא אניס וא"כ לענין ממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב נאמן לומר שהוא אנוס לפטור עצמו וכן הדעת נותנת דהא חזינן בפקדון דנאמן לומר נאנסו לפטור עצמו וצ"ע:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה