אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

כ

יט

א ואפילו אם פרע כבר כ"ז שמביא ראיה סותר הדין. יש לי מקום עיון באחד שתבע לחבירו בספק ע"פ עדים והשיב הלה איני יודע והוצרך לשלם בב"ד ע"פ עדים הללו ואח"כ הביא הנתבע עידי הזמה שמזימים לעדי' הללו או יורשים שתבעו מן היורשי' בשטר בב"ד ופרעו להם ואח"כ באו עדי' שהשטר פרוע מאביהן נראה דבכה"ג פטורין מלהחזיר המעות ויש לדמותו להא דאמרינן במסכ' כריתות דף כ"ד אמר רבי כרוספדאי אמר ר"י שור הנסקל שהוזמו עידיו כל המחזיק בו זכה בו אמר רבא מסתבר' טעמי' דר"י כגון דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדי' ולא מפקר לי' ופריך עלה מר"ל ושני לה ע"ש וכ"פ הרמב"ם בפי"א מה' נ"מ ובפ"ד מה' עכו"ם אלמא דהיכי דנגמר דינו בב"ד ע"פ עדים והנתבע לא ידע אף שנתברר אח"כ ע"פ עדי' שהוא שקר מ"מ איאושי מייאש לה כבר ומפקר לה וזכה הזוכה בו מתורת הפקר וא"כ ה"נ כשהנתב' אינו יודע אם חייב לו או לא והוצרך לשל' בב"ד ע"פ עדים בשעת הפרעון איאושי מייאש מיניה ומפקיר המעות וזכה התובע בהמעות מתורת הפקר ואף שהתובע נתכווין לזכות בו מחמת שהיה סובר שמגיע לו ע"פ הדין מ"מ כיון שנתכוין לזכו' בו זוכה בו מתורת הפקר כמ"ש הרא"ש בתשובה והביאו הטור בס"ס רנ"ו ובש"ע ס"ב לענין מתנת ש"מ שנתן הגר ע"ש ועוד דחצירו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו בדבר שאם היה יודע שהוא הפק' היה רוצה לזכות בו כמ"ש התוס' בפחז"ה דף נ"ד ד"ה אדעתא ע"ש וליכא למימר דבשלמא שור הנסקל כיון דאסור בהנאה הרי אפקריה לכ"ע משא"כ הכא הרי לא הפקיר המעות אלא לגבי התובע ולא לכ"ע ולא הוי הפקר דבעינן הפקר לכ"ע לעניים ולעשירים א"ו כיון דאיאושי אייאש מיניה לגבי התובע הרי אפקריה לכ"ע דאותו אחר רשות בידו לעשות בו כל מה שירצה וכאלו אפקריה לכ"ע דמי וראיה לזה מדברי רבינו אפרים שהביא הרא"ש בס"פ הגוזל בתרא שפסק באחד ששלח עם חבירו מעות לשלם לכותי ושכחן הכותי דזכה בו השליח משום דכיון דנתנו בכדי ליתנו לכותי הרי איאושי מייאש וזכה השליח מן ההפקר והביא ראי' מההי' דשור הנסקל שהוזמו עידיו ועד כאן לא פליג עליו מוהר"ם שם אלא דהתם כיון שיש ביד המשלח לחזור וליטלם ממנו לא הסיח דעתו מן המעות כיון שיש לו עדיין זכות בהם ולא אפקרי' משא"כ הכא שהסיח דעתו מהם לגמרי ע"פ עדים הוי הפקר גמור וזכה בהם התובע מתור' הפקר דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמנם לפעד"נ דהאי דינא דכריתות תליא בפלוגתא דהנה בב"מ דף ס"ו ע"ב אמרינן אמר ר"נ השתא דאמרת אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי ופריך הש"ס למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה והא אמר ר"נ גבי המוכר פירות דקל לחבירו דלא קנה ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומשני התם זבינא הכא הלואה ופירש"י דמחילה בטעות הוי מחילה והכא שאני דהוי הלואה והוי ריבית קצוצה והקשו התוס' דהא בכמה דוכתי מוכח דמחילה בטעות לא הוי מחילה ופיר"ת דה"פ דהכא זבינא ואמרי' מסתמא ניחא ליה ולא הוי מחילה בטעו' דאמרי' מסתמא ניח' ליה דליקום בהימנותא ואף אי הוה ידע לא היה חוזר בו משא"כ הכא גבי הלואה הוי מחילה בטעות דאמרינן אי הוה ידע דאסמכתא לא קניא לא היה מניחו לאכול וכן פירשו התוס' התם הא דעביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי הוא משום דהוי מחילה בטעות וא"כ לשיטת התוס' קשה אמאי אמרינן גבי הלואה דהוי מחילה בטעות נהי נמי שהמחילה בטעות היתה מ"מ כיון שהיה סובר שהדין כך הוא א"כ איאושי קמייאש מיניה וזכה בו אידך מההפקר א"ו דר"נ ורבינא דפא"נ לא ס"ל כר"י דכריתות אך לפירש"י והרי"ף והרמב"ם פ"ו מה"מ דס"ל דטעמא דהלואה משום דאיסורא הוא ומחילה בטעות הוי מחילה ושאני כל הני דמחילה בטעות לא הוי מחילה משום דלא ידע דמחיל כמו באונאה משא"כ גבי אסמכתא ופירות דקל ידע דמחיל כמ"ש הרא"ש לשיטתם וברמזים מבואר יותר דיש חילוק היכי דידע דמחיל אלא שאינו יודע הדין וסובר דזוכה בדין הוי מחילה משא"כ היכי דסובר דשלו הוא ובאמת אינו שלו כמו אונאה לא הוי מחילה א"כ י"ל דלפי שיטתם באמת זה הוא טעמא דמחילה בטעות הוי מחילה משום דאיאושי מייאש מיניה והוי הפקר משא"כ גבי אונאה וכיוצא בו לא שייך הפקר כלל דהא לא הפקיר מידי דסבר שהחפץ שוה כמו כל הדמים שנתן ולא הפקיר מידי דסבר דשלו בידו הוא ועוד דבאונאה תמיד דעתיה עלויה אם טעה אם לאו ומה"ט אינו חוזר אלא עד כדי שיראה לתגר ואם לא הראה מחל לו כמ"ש הרא"ש פ' הזהב ולא מייאש מיניה ודוק שוב מצאתי בהג"א שם ממוהרי"ח שמיישב ג"כ דעת רש"י דטעמא הוא משום דאיאושי מייאש מיניה וזכה ביאוש בעלי' משא"כ גבי אונאה דלא הפקיר מידי דסבר דשלו בידו הוא אבל היכא שנותן ממונו לאחר אלא דטעה וסבר שזכה בדין אף שהאמת אינו כן מ"מ זוכה בו אידך מטעם יאוש והפקר וסוגיא דכריתו' סייעתא לזה וכבר מבוארי' שיטות אלו בסי' ר"ז ס"י בהגה ועדיין אני נבוך בכ"ז וצ"ע היטב ועיין בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' ק"ב ומ"ש בסי' כ"ה סק"ב וס"ק י"ז ע"ש:

ב אבל יורש שהיה קטן וכו' שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו. ונראה פשוט דה"ה בלוקח שדה מחבירו ובא בע"ח של המוכר לטרוף ממנו בשטר שבידו ואמר הלוקח אין לי עדים וראיה ואח"כ הביא הלוקח עדים שהשט"ח הוא פרוע דמקבלין עדותן דדין לוקח כדין יורש שאין הלוקח יודע בראיות של המוכר לו אם לא שהלוקח הוציא הראיה מתוך אפונדתו או שתיכף כשנתחייב בדין אמר קרבו פ' ופ' והעידוני דניכר שהיה יודע הראיה מקודם ומה מאוד תמיהני על דברי התוס' בפ"ק דמציע' דף י"ד ע"א גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' ובא בע"ח דראובן וקא עליף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה והקשו התוס' שם תימה מאי נ"מ דהא כל מה שיוכל לטעון ראובן טוענין לשמעון דטוענין ללוקח ותי' דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ואח"כ מצא עדים או ראיה שהוא א"י להביא דאין הלכה כרשב"ג בראיה אחרונה וראובן יביאם עכ"ל והוא תמוה מאוד דמה חילוק בין לוקח ליורש כי היכא דביורש אמרינן דלא ידע במילי דאבוהו ונאמן להביאם אח"כ כ"ש בלוקח דאמרינן דלא ידע במילי דמוכר ואמאי לא יהא יכול להביאם אח"כ וליכא למימר דמיירי שהלוקח הוציא הראיה מתוך אפונדתו או שאמר קרבו פ' ופ' והעידוני שבודאי ידע בהן מקודם ולכך א"נ להביאם אח"כ דא"כ קשה למה כתבו התוס' דאין הלכה כרשב"ג בראיה אחרונה הא בהוציא ראיה מתוך אפונדתו וקרבו פ' ופ' והעידוני אף רשב"ג מוד' דא"י להביאם אח"כ כדמוכח בס"פ ז"ב דאמרינן והדר קאמר קרבו פ' ופ' והעידוני אתאן לרשב"ג ע"ש ואולי כוונת התוס' הוא דשמעון וראובן טוענים שההלואה היתה אחר המכירה ודבר זה יודע שמעון כמו ראובן וזה דוחק גדול וצ"ע עוד יש לתמוה ולהקשות על דברי התוס' בעיקר הדין אם נאמר דמיירי שהוציא שמעון הראיה מתוך אפונדתו מ"מ קשה הא עיקר הטעם דבהוציא ראיה מתוך אפונדתו א"י להביאה הוא משום כיון דאמר מקודם אין לי ראיה הרי הודה שהראיה אינה אמת וא"כ מאי מועיל הא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה הא כיון דבע"ח דראובן הוציא שטר לפנינו על ראובן וכל נכסיו משועבדים בו לטרוף מן הלקוחות וא"כ כיון דהוי כהודה שמעון הלוקח שהעדים והראיה של ראובן הוא שקר א"כ יכול הבע"ח של ראובן להוציא הקרקע מיד שמעון ומה מועיל מה דמשתעי ראובן דינא בהדיה כיון דלפי הודאת שמעון מגיע הקרקע לבע"ח של ראובן והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולישב זה צ"ל דהתוס' ס"ל דזה דמי להא דאיתא בפ' יש בכור ומבואר לקמן בס"ס מ"ט ביוסף בן שמעון שלקח שדה מיב"ש אחר אין אחר יכול להוציא שט"ח ולגבות מן הלוקח בממ"נ דאם הוא הלוה הרי חייב לשלם ואי יב"ש האחר הוא הלוה הרי טורף ממנו מדין לקוחות משום דשעבוד לקוחות מתורת ערב היא דנכסיה דבר אינש אינון ערבין ביה וקי"ל דאין נפרעין מן הערב תחילה וא"כ אין המלוה יכול לגבות מן הערב אלא במקום שיכול לגבות מן הלוה עצמו והכא כיון שא"י לגבות מן הלוה בעצמו שיכול לדחותו אצל יב"ש האחר א"י לגבות אף מן הלוקח אלמא אף שזה שלקח מיב"ש האחר מודה שהאחר חייב לו מ"מ כיון שא"י לגבות מיב"ש האחר בעצמו א"י אף לגבות ממנו מתורת שיעבוד וא"כ ה"נ י"ל דבשלמא שמעון בעצמו אינו יכול להביאם לפני הב"ד כלל כיון שהודה בעצמו שהעדים שקרי' הם אבל כשראובן משתעי דינא בהדיה ויפטור עצמו בהם כיון שהוא בע"ד דידיה שוב ממילא אינו יכול לגבות משמעון מתורת שיעבוד כיון שאינו יכול לגבות מן הלוה בעצמו אך מ"מ אכתי קשה מהא דכתב הרב רמ"א בסי' קכ"ט ס"ח בהגה דאם הלוה כופר בהלואה והערב מודה שלוה דהערב חייב לשלם וא"כ בע"כ צריך ליישב דלא תיקשי מההיא דלקח יב"ש שדה מיב"ש חבירו דאין האחר יכול לגבות ממנו אף דהוי כמו שהלוה כופר והערב מודה דהא ע"כ צריך יב"ש הלוקח לומר שחבירו לוה והוא הקונה דהוי כערב מודה והלוה כופר ואפ"ה פטור מלשלם וע"כ צ"ל כמ"ש הרב בתומים ס"ס מ"ט לישב זה דהטעם הוא כיון שאינו ניכר בשטר איזה יב"ש הוא הלוה ה"ל כמלוה ע"פ ואינו טורף ממשועבדים אף שהאמת הוא שלוה ומכח זה השיג על הש"ך שם ודבריו נכונים ומוכרחים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא הכא בע"ח דראובן טורף בשטר מעליא רק שראובן הביא עדים שהשטר פרוע וא"כ כיון דשמעון הלוקח מודה דעדי' שקרים הם חייב לשלם דהוי כלוה כופר והערב מודה דחייב לשלם ואפשר דהתוס' לא ס"ל האי דינא דאי הלוה כופר והערב מודה דחייב הערב לשלם וא"כ לדידן דקי"ל בסימן קכ"ט דהערב חייב לשלם דברי התוס' צ"ע לדינא:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה