אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

יז

טז

א מושיבים את החכם. מסתימת הלשון משמע דאף בשעת גמר דין מושיבין אותו משום דעשה דכבוד תורה עדיף דומיא דאם העד ת"ח וכ"כ הפרישה וכן מבואר מדברי התוס' והרא"ש והר"ן שהקשו על הא דפריך הש"ס אמעשה דדביתהו דר"ה דהוה לה דינא קמיה דר"נ דאמר לשמעי' אפרח עלי בר אווזא ושדי עלואי ואיקום ופרכינן עלה והאמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת ג"ד ד"ה דיינין בישיבה ובע"ד בעמידה והקשו דמאי קושיא דהיה יכול להושיבה כדאמר גבי עד ת"ח דעשה דכבוד תורה עדיף ותי' דאין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף הרי להדיא דס"ל דאף בשעת ג"ד מושיבין את החכם משום דעשה דכבוד תורה עדיף אמנם לי נראה לתרץ קושיית התוס' בדרך אחר דיש להבין דמאי פריך הש"ס דבשעת ג"ד היכי עביד ומאי קושיא הא קי"ל דגומרין את הדין אף שלא בפני בע"ד כמ"ש הסמ"ע בסי' ח"י והש"ך בס"ס י"ג וא"כ דילמא אמר ר"נ הפס"ד שלא בפני אשת רב הונא וצ"ל דקושית הש"ס הוא בדרך שאלה דהיכי עבדינן כשתהי' ג"כ בשעת ג"ד או דהש"ס ידע דאשת ר"ה היתה ג"כ בשעת ג"ד ולפ"ז מתורץ קושית התוס' די"ל דדוקא גבי עדות אמרינן דעשה דכבוד תורה עדיף משום כיון דהת"ח ע"כ צריך לבוא לב"ד להעיד לכך דחי העשה דכבוד תורה עשה דעמידה משא"כ לגבי בע"ד בשעת ג"ד לא דחי עשה דכבוד תורה עשה דעמידה כיון שאין הכרח להת"ח להיות אצל הג"ד דגומרין הדין שלא בפניו א"כ אסור להת"ח להיות אצל הג"ד כדי שלא יצטרך לדחות העשה דעמידה לפני הדיינים כדאמרינן ביבמות דף כ' ע"ב אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת וכ"כ הרמ"בם בפ"ג מה' ציצית ד"ו דמה"ט אין לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן אף שהשעטנז מותר בציצית מפני שאפשר לעשות הלבן שבה ממינה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת וכו' וא"כ ה"נ כיון שאפשר לגמור את הדין שלא בפני בע"ד אסור לדחות העשה דעמידה בחנם וא"ל דא"כ אף גבי עדות אמאי דחי עשה דכבוד תורה עשה דעמידה הא ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול א"כ אפשר לו למחול על כבודו ולמה דוחה העשה דעמידה וכעין זה אמרינן בכתובות פ' אלו נערות גבי המאנס חייבי לאוין דאינו רשאי לקיימה ולא דחי העשה את הל"ת משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופירשו שם דכפינן לה שלא תרצה כדי שלא תדחה הלאו זה ליתא די"ל דעשה דכבוד תורה עדיף טפי שלא כפינן ליה למחול על כבודו אף בשביל מצוה אחרת משא"כ להיות אצל הגמ"ד כיון דאין זה תלוי בכבודו כלל פשיטא דאסור להיות אצל הג"ד לדחות עשה דעמידה זה נ"ל נכון ובאמת נלפענ"ד דאף התוס' והרא"ש שכתבו דאף בגמ"ד מושיבין את החכם היינו לפי הס"ד דש"ס אבל למאי דמשני דיתיב כמאן דשרי מסאני ואמר איש פ' אתה זכאי אף הם מודי' דאף בת"ח צריכין למיעבד כן בכדי שלא לדחות העשה דעמידה ויותר טוב לגמור את הדין שלא בפני בע"ד וכמ"ש ואפשר דאף הרמב"ם והמחבר מיירי דוקא קודם גמר דין וכ"נ מדכתבו ואומרים לע"ה ג"כ שב ואי אמרת דמיירי בג"ד קשה נהי נמי דנאמר דאף בג"ד שייך סתימת טענות הבע"ד מ"מ היכי דחינן נגדו העשה דעמידה בשביל זה וכ"כ מוהרש"א בתוס' שם ודבריו מוכרחים ועוד אמאי נדחה לגבי הע"ה העשה דעמידה הא איכא תקנתא שהבע"ד שניהם יעמודו והדיינים ליתבו כמאן דשארי מסאני א"ו דהרמ"בם והמחבר מיירי קודם ג"ד:

ב אסור לדיין לשמוע. ונראה דה"ה דזבל"א וזבל"א ג"כ אסור לשמוע וכ"כ הכנה"ג בשם הראנ"ח ופשוט:

ג שומע מפי המתורגמן.

ע' ב"י שכתב דדוקא כשיש ב"ד אחר בעיר המכיר לשונם אבל כשאין ב"ד אחר בעיר המכיר לשונם יש לדון ע"פ תורגמן ע"ש וגדולה מזו נ"ל דאף אם אין מתורגמן כלל יש לדון בניהם ע"פ רמיזות ותנועות וכן באלם כשתובע ע"י רמיזות מותר לדיינים לדון דאל"כ לא שבק' חיי לאלם דכ"א יגזול את כל אשר לו ולא יזדקקו לו שום ב"ד וכן מוכח מפרש"י בפ' שבועות הדיינים שכתב אהא דקתני במתניתין אין נשבעין על טענות חש"ו ופרש"י כגון שטענו ברמיזה דחרש שדברו חכמים בכל מקום לא מדבר ולא שומע משמע דוקא בחרש אין נשבעין דחשיב כשוטה וקטן בכל דוכתי אבל באלם שהוא כפקח לכל דבריו אף שטענו ברמיזה נשבעין על טענתו וא"כ ד"ה בלועזים כשאין ב"ד בעיר המכיר לשונם יש לדון ביניהם ע"י רמיזות שוב ראיתי בתשו' הרדב"ז ח"א סי' של"א שהסכים לדברי הב"ח ומסיים שם ומזה הטעם אני אומר דאי ליכא תורגמן כלל שומעים טענותיהם ע"י רמיזות ותנועות ודנין עליהם ע"ש וכן עיקר וע' בתשובת הרשב"א שהביא הב"י באה"ע בסי' צ"ו בענין שבועת אלמנה שנשתתק' ע"ש:

ד עד שיטעון ויאמר ע"א א"נ עלי. אלא כיון שהבע"ד טוען שהעד אומר שקר ממילא הב"ד פוסקין לו הדין דע"א אינו נאמן אלא דאתא לאפוקי כשע"א מעיד יחידי לא יאמר הדיין ע"א א"נ דבזה נותן כח להבע"ד להכחיש את העד אלא צריך שיאמר לו הרי העיד עליך וכשהבע"ד יכחישו אזי פוסקין לו הדין דע"א א"נ וכן נראין דברי הש"ך בסי' מ"ב סק"ד וכן העלה הרב מוהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרי' פ' לולב הגזול בדף ל"ד והאריך שם לישב דברי הטור בזה ע"ש ועיקר:

ה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים. הב"ח הוכיח מפרק הכותב בעובדא דקריבתא דר"נ דבאדם שאינו חשוב מותר ללמד לקרובו טענות אמת לטעון לפני הדיינים אבל באדם חשוב אסור ומשמע התם בש"ס דמי שאינו קרוב לבע"ד אסור אף באדם שאינו חשוב וע' בתוי"ט בפ"א דאבות במשנה דאל תעש עצמך כעורכי הדיינים שהאריך בענין זה ע"ש ובש"ג פרק הכותב שם בשם ריא"ז כתב וז"ל ומותר להשיאו עצה למחול אם יגיע לו ליורש שום הנאה במחיל' זו ובלבד שלא יהיה המעיין הזה מן הדיינים שאין לו לדיין ללמד טענות ותחבולות לבעלי דינין כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל והביאו הש"ך בפשיטות בסי' ס"ו ס"ק פ"ב ולא ידעתי דמנ"ל לחלק בהכי דמפשטא דמתניתין דאבות דקתני אל תעש עצמך כעורכי הדייני' משמע דאף שהוא אינו דיין בדבר לא יעשה א"ע כעורכי הדיינים וכן משמע מדברי התוי"ט שם והב"ח דאף לאיש אחר אסור ואפשר דאף הש"ג לא התיר אלא לגבי יורשים וכמ"ש בתשובת מוהרש"ל סי' כ"ד דמצוה להפך בזכות אלמנה ויתומים אף למי שאינו דיין בדבר ע"ש אך מ"מ מלישנא דהש"ס בעובדא דקריבתא דר"נ משמע שלא היה דיין בדבר ואפ"ה אמר עשינו עצמינו כעורכי הדיינים ואפשר דהש"ג מיירי בקרוב להבע"ד ואפ"ה אם היה דיין בדבר אסור ודוחק וצ"ע:

ו הוי טעות בדין וחוזר וכתב הש"ך דהיינו דוקא כל זמן שלא הוציא הדיין הממון אבל אם הוציא הדיין הממון ונתנו לתובע אינו חוזר דהא הטעם שאין לדיין לפסוק יותר משום דאין להוציא ממון מספק וא"כ השתא דכבר הוציא הממון היכי דקיימא ממונא תיקום ע"כ והנה כבר האריך הש"ך בס"ק ט"ו בזה לפרש דברי הריב"ש והרב דלכך אין לדיין לפסוק יותר ול"א דדילמא טועה התובע בדין משום דמספיקא לא מפקינן ממונא ואמרינן דדילמא מחל לו התובע ולכך כשהתובע מוחזק אין מוציאין מידו דיכול לומר לא מחלתי אלא טועה הייתי ולפ"ז היכא דהתובע מודה שכוונתו היה למחילה מוציאין מידו אמנם לי נראה דאף בכה"ג אין מוציאין מהתובע דהנה כבר הארכתי בסי' כ"ב ס"ג והעליתי מדברי הריב"ש והרמב"ם והמחבר שם דאף במחילה בכה"ג שתבעו בפחות כ"ז שלא נגמר הדין התובע יכול לחזור בו מהמחילה משום דכ"ז שלא קיבל עליו הנתבע לפרוע מה שתבעו התובע אף המחילה צריכה קנין אלא דכ"ז שאינו חוזר בו התובע אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבעו התובע ותרצתי בזה קושיית הסמ"ע והש"ך מההיא דרבינא ורוניא ע"ש וא"כ לפ"ז נראה דבשלמא כשעדיין לא הוציא התובע הממון אף שכבר נפסק הדין שצריך ליתן לו יותר מ"מ כיון שעדיין לא חזר בו התובע רק שסומך א"ע על פסק הדיינים חייבים הדיינים להחזיר הדין דהוי טעות בדבר משנה וידונו שאין ליתן לו רק כמו שתבעו בלבד וכשידונו כן היה המחילה הראשונה קיימת דזה הוי גמר דין אמיתי דמה שפסקו מקודם הוי טעות בד"מ דאף שהתובע יכול לחזור בו מ"מ כ"ז שלא חזר בו אין להם לפסוק יותר ממה שתבעו וגם יש בזה משום אל תמנע טוב מבעליו כמבואר בסי' של"ב ס"ב משא"כ כשכבר הוציא התובע הממון ע"פ פסק הדיינים א"כ מה שתבע מקודם בפחות אף שכוונתו היה למחול מ"מ קודם גמ"ד לא היה מהני המחילה ולא נקנה עדיין להנתבע דהא התובע יכול לחזור בו ואף לאחר ג"ד הרי הדיינים פסקו שישלם לו גם המותר א"כ לא כיון הנתבע אז לזכות בהמותר דהא הא דמחילה א"צ קנין הוא משום דהמעות ברשותו וקני ליה רשותו והכא לא כיון הנתבע לקנות ובכה"ג דלא כיון הנתבע לקנות לא קני ליה רשותו כמ"ש התוס' בב"ב דף נ"ד ע"א ד"ה אדעתא ע"ש וכ"ש הכא שקיבל פסק הדיינים וקיבל ע"ע להתחייב ביותר וגם התובע חזר בו מהמחילה כשפסקו הדיינים ביותר מדמיו שתובע דהא הוציא ממנו כל הממון ואף שהוציא ע"פ פסק הדיינים ובטעות מ"מ כ"ז שלא נגמר הדין יכול היה לחזור בו ולא קנה הנמחל ואף שעתה יגמרו הדיינים את דינם ויודיעו לו שטעו בזה מ"מ הא עכשיו אין המעות ברשות הנתבע ובמה יוגמר המחילה ולכך מצי התובע לחזור בו מדבריו הראשונים וא"צ להחזיר הממון ואף לכתחילה לא מצינן להוציא המעות מן התובע כיון שאינו חייב להחזיר ע"פ הדין ובאמת לולי דברי הרב רמ"א היה נ"ל דהיכי שהדיינין פסקו יותר ממה שתבע וקבלו שני בע"ד את הפס"ד שאין לדיינים לחזור הדין דכיון דקודם הג"ד יכול התובע לחזור ועדיין לא נקנו המעות להנתבע עד שיוגמר הדין ויסתלקו זה מזה א"כ הכא כיון שהב"ד גמרו את דינם ושישלם לו הכל וקבלו שניהם את דינם הרי חזר בו התובע ממחילתו דהא דמהני ג"ד הוא כיון שעומד במחילתו ונסתלקו זה מזה נקנו המעות להנתבע אבל הכא דבשע' ג"ד פסקו לו יותר הרי הנתבע לא נתכווין לזכות בהמותר והתובע נתכווין לגבות גם המותר א"כ ממילא חזרה הוא אף שפסק הדיינים היה בטעות והחזרה היתה מחמת סמיכה עליהם מ"מ המעות לא נקנו להנתבע ומחילתו שמקודם נתבטלה עכשיו והא דכתב הריב"ש בסי' רכ"ז שראוי לסתור דינם כיון שפסקו יותר ממה שתבע התובע אין ראיה כלל דהת' משמע דהמעש' היה שנסתלק מדיינים הראשונים וחזרו ודנו לפני אחר ולפניו נתן ג"כ התובע הבריר' אם בחלוק' השכירות אם בחלוקת השנים ולכך יפה פסק דראוי לסתור פסק הראשונים ע"ש שכן משמעות דבריו שם משא"כ הכא אך מ"מ אף לשיטת הרב רמ"א נראה עיקר דהיכא שהוציא התובע כבר הממון אף שמודה שמתחילה היתה כוונתו למחילה אין מוציאין ממנו אף שחזרו הדיינים מדינם אינו מועיל כלל מה"ט דכתיבנא ודוק היטב, ועוד נ"ל לשיט' הש"ך דאף שאין הדיין רשאי לפסוק לו יותר משום ספיקא דדילמא מחל לו מ"מ אם הדיינים פסקו לו יותר ואח"כ חזר התוב' ואומר דמה שתבעו מתחילה בפחות לא היה משום מחילה רק שהיה טועה בדין הדין קיים ונאמן התובע ומחויב הנתבע לפרוע לו וראיה גדולה לזה מהא דאמרינן בפ' א"נ ולקמן סי' רל"ב ס"ב דהמקבל מעות מחבירו בין במכר ובין בהלואה ומצא יתרון בהמעות אם הוא בכדי שאין הדעת טועה דא"צ להחזיר לו דאמרינן במתנה נתנם לו או דאבלע ליה בחשבון ופסקו הרא"ש ורבינו ירוחם והביאם הסמ"ע והש"ך שם דאם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך דחייב להחזיר לו וכ"כ הבעה"ת בשער מ"ו משום דברי ושמא ברי עדיף בכה"ג והבאתיו בסי' ע"ה ס"ט ע"ש וא"כ כ"ש הכא שנאמן לומר שטע' בדין דלאו כ"ע דיני גמירי ואף בצורבא מרבנן לא גרע מכדי שאין הדעת טועה ואף לשיטת הגמ"ר שחולק שם וס"ל דאין הנותן יכול לתבו' אח"כ מ"מ י"ל דהכא גרע טפי ועוד כיון דהחיוב ודאי וספק אם מחל לו ה"ל כא"י אם פרעתיך דחייב לשלם כשהתובע טוען ברי וה"נ הרי התובע טוען ברי שלא מחל לו רק שטעה בדין משא"כ כשהתובע תובע בסתם פחות ממה שמגיע לו ע"פ הדין אין לנו לפסוק יותר ממה שתבעו דאמרינן דילמא מחל לו ולא מצריכינן להב"ד לברר הדבר ולשואלו אם מוחל לו כמו בנותן לו יותר מכדי שאין הדעת טועה דא"צ לשאול להנותן אם טעה לשיטת הרא"ש ור"י וה"נ הוי כמו שאין הדעת טועה דכיון שתבעו לב"ד מסתמא כל אדם דרכו להרבות בטענות וזכיות לפני ב"ד אף בדברים שאין בהם ממש דדילמא ימצא בהם צד זכות ומדטען בפחות ממה שמגיע לו ע"פ הדין ולא טען יותר מסתמא מחל לו על המותר. וראיתי בס' כפות תמרים להרב הגדול מוהר"ם בן חביב ז"ל בפ' לולב הגזול בדף ל"ד שהאריך בזה להשיג על הש"ך מחמת קושיא זו דאמאי אינו מחויב הדיין לברר הדבר משום השבת אבידה ולשאלו דילמא טועה בדין ומכח זה העל' דבעינן דוקא שהיה הויכוח לפני הדיין ונתפייס בפחות ע"ש והוא הפך ממשמעות דברי הרב בהגה ולפמ"ש לק"מ דזה דמי ממש לנותן לו יותר בדבר שאין הדעת טועה דא"צ להחזיר לו וא"צ לשאלו כלל אבל באמת כשאח"כ חוזר התובע וטוענו בברי שטעה בדין מחויב לשלם דברי עדיף בכה"ג וכשיטת הרא"ש ור"י וכן נ"ל עיקר לדינא בכ"ז ודלא כמשמעות דברי הש"ך בזה ודוק:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה