שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
יד
א וי"א דבטענת נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע ונתבע וכל אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו. ונראה דאף לדיעה זו אין התובע יכול לכוף את הנתבע לילך לב"ד הגדול אלא בגוונא שיש להתובע עדים או ראיה שנראה לב"ד שיש ממש בטענתו אבל בטענה ריקנית אין מחייבין את הנתבע אף לילך לב"ד הגדול דהממע"ה וכ"כ הפרישה דלא כמו שנראה מדברי הב"ח וכבר כתבתי בסי' י"א ס"ב ראיה לזה ממס' ר"ה ד' ל"א ע"ב ע"ש:
ב התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת. בתשו' ח"צ סי' י"ד פסק בקהל שתובעים ליחיד אף שאינו מבני עינן כיון שהיחיד צריך ליתן להם משכון קודם שירד לדין כדאיתא בסי' ד' א"כ הם חשיבי כמוחזקים והנתבע צריך לדון בעירם לפני דייני העיר וגם אין יכול הנתבע לומר אינו רוצה לדון לפני דייני העיר מפני שאימת הפרנסים על הדיינים כמו בעשיר מוחזק בעירו שמוציאין אותו לדון בעיר אחרת דיש חילוק בין יחיד לרבים דרבים לא חשידי ע"ש שהאריך בזה וכל דבריו נכונים:
ג מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר. המרדכי בס"פ ז"ב כתב וז"ל אם ראובן אמר לשמעון נלך לבדה"ג ואמר שמעון ואני אבוא אחריך לאותו בדה"ג אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פזרתי מעות על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת אני שואל ממך יציאותי רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו ולא שייך ראובן לומ' לשמעון משטה אני בך בדבר הזה והרבה דברים יש שאין צריכין קנין עכ"ל ודברים אלו אינם מובנים לכאורה וכתב ע"ז מוהר"ם מטיקטין בגליון דמיירי שראובן התובע טוען על שמעון הנתבע נלך לבדה"ג והלך שמעון וראובן לא הלך וכשחזר שמעון לביתו חזר ראובן לתבעו בעירו יכול שמעון לתבוע מראובן יציאותיו על שהזקיקו לצאת חנם ודאי אם לא חזר ראובן ותבעו לדון בעירו לא היה שמעון יכול לתבוע יציאות דרכו כי ראובן יאמר אתה לא הפסדת אני הפסדתי על עצמי שעכבתי את דיני דאנא קים לי בתביעתי שהיית חייב לי וכו' ודבריו מוכרחים לפי לשון המרדכי ומה שפי' בזה בכנה"ג אינו נכון במ"ש המרדכי ר"מ מחייב את ראובן וגם מה שסיים ולא שייך ראובן לומר לשמעון משטה אני בך דאיפכא ה"ל למימר אך מ"ש מוהר"ם מטיקטין דאם לא חזר ראובן ותבעו לדון בעירו א"צ ראובן לשלם לשמעון יציאותיו כי יאמר אתה לא הפסדת אני הפסדתי על עצמי שעכבתי את דיני דקים לי בתביעתי שהיית חייב לי בחנם דחק דניחא בפשיטות דהא לא הפסיד את שמעון כלל דהא אף אם היה תובע את שמעון בב"ד הגדול ושמעון זכה בדין לא היה חייב ראובן לשלם לו יציאותיו כמ"ש המחבר והמרדכי שם בשם ר"י א"כ השתא שאינו תובעו כלל לא הפסידו מידי גם נ"ל דלפי דברי מוהר"מ מטיקטין ע"כ צ"ל דהמרדכי מיירי הכא דכשהתובע תבעו לנתבע בעירו נתחייב הנתבע בדין דאם הנתבע זכה בדין א"צ התובע לשלם לו הוצאותיו כלל דמאי היזק גרם לו דהא אף אם היה תובעו בבדה"ג היה הנתבע מפסיד ההוצאות שלו וא"כ לא הפסידו כלום במה שלא הלך אחריו ומאי דיני דגרמי שייך בזה הרי לא הפסידו כלום משא"כ אם הנתבע נתחייב עכשיו בדין בעירו יכול הנתבע לומר דילמא אם היה הדין בבדה"ג לא נתחייבתי לך שם בדין כלל ולמה הפסדתני לילך לבדה"ג בחנם ואף לשיטת הרמב"ם דאף טענת נלך לב"ד הגדול לא מצי הנתבע למיטען אלא התובע מ"מ מצי הנתבע למימר דאף שחז"ל חייבו אותי לילך לבדה"ג משום עבד לוה לאיש מלוה מ"מ הדבר הוא לטובתי ג"כ דצדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה ודילמא אם הייתי דן בבדה"ג הייתי זוכה בדין ולמה הפסדתני חנם הוצאות הדרך אך באמת לא ידעתי מה הכריחו למוהר"מ מטיקטין לפרש דראובן חוזר לתבוע לשמעון לדון בעירו הא יש לפרש בפשיטות דחוזר ותבעו לדון לפני בדה"ג לכך צריך לשלם לו מה שהפסידו שהלך מתחילה בחנם אבל אם חזר לתובעו לדון בעירו נ"ל דאף אם הנתבע נתחייב עכשיו בדין א"צ לשלם לו ההוצאות שהפסידו מקודם כיון דבלא"ה לא היה משלם לו עבור ההוצאה לבדה"ג אך מ"מ לדינא מסתבר כוותיה דמוהר"מ מטיקטין מה"ט דכתיבנא:
ד אלא צריך לברר כמה הוציא או הב"ד ישומו לו. הש"ך תמה דמה מהני הבירור דלאו כל כמיניה שיוציא מה שירצה וגם שומת ב"ד לחוב נמי לא מהני דדילמא לא הוציא כלל לכך פסק הש"ך דבעינן תרוייהו בירור ושומא וכן הוא בתשובת הרא"ש צריך לברר והב"ד ישומו לו אך בד"מ הביא גם בשם תשובת הרא"ש דצריך בירור ומה שאינו מברר צריך שומא לכך הניח הש"ך דברי הרב רמ"א בצ"ע ול"נ דלק"מ ואין כאן מחלוקת כלל לענין דינא דהמעיין בתשו' הרא"ש שבב"י מבואר שצריך להביא ראיה כל הדרך שהוצרך לילך והשלוחים שהוצרך לשלוח ושכר הסופר וב"ד ישומו כמה היה ראוי שיוציא בהוצאות הדרך ושכר השלוחים והסופר ובאמת גם הרב רמ"א מיירי בגוונא שידוע שהוצרך ללכת ולשלוח שלוחים דאם אינו ידוע כלל שהוצרך לשלוח שלוחים לזה לא מהני שומת ב"ד דדילמא מעולם לא שלח שום שליח לו אלא דהרב רמ"א מיירי שידוע שהיה לו הוצאות הדרך ושליחות וכיוצא בזה רק שהשכירות אינו ידוע דיש שנשכרים בזול ויש בדרך הממוצע ג"כ ולענין זה כתב הרב דאם א"י לברר כמה הוצרך לשלם שכירות הדרך והשלוחים ישומו ב"ד בפחות שבשכירות וכזה ישלם לו וכמ"ש הט"ו בסי' שע"ה ס"ח דמי ששמין בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה ישבע כמה הוציא ואם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והיא גלויה לעיניהם וישערו העצים ושכר האומנים בפחות שבשערים שומעין לו ונוטל בלא שבועה וה"נ אבל כשמברר ההוצאות בשכר השליחות והסופרים אם הוציא בדרך הממוצע צריך לשלם לו כן כיון דמתוך סירובו הוצרך להוציא כן ולא שינה מדרך כל הארץ פשיטא דלא היה צריך להמתין עד שיזדמן לו בזול וחייב לשלם לו וכ"כ הט"ו באה"ע סי' נ' ס"ג לענין שדוכין שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלקו מעות לחזנים ולשמשים וכיוצא בהם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו אבוד ממון הרי אף שאין הדבר הכרחי להאכיל לריעיו מ"מ כיון שעשה כדרך כל העם משלמת לו מדיני דגרמי וא"כ דברי תשו' הרא"ש והרב רמ"א עולים בסיגנון אחד דהרב איירי שידוע שהיה לו הוצאה לכך צריך לברר כמה הוציא ואם הוציא בדרך הממוצע חייב לשלם ואם אינו מברר ישומו ב"ד בפחות שבשערים וכזה ישלם לו והרא"ש כתב דצריך להביא ראיה שהוצרך לשלוח שלוחים וליתן שכר הסופר ואח"כ ישומו ב"ד בפחות שבשערים כמה ראוי להוציא וישלם לו וזה לא הוצרך הרב לאשמועינן דמילתא דפשיטא הוא דבעינן למידע שעכ"פ הוציא הוצאותיו וגם הרא"ש לא כתבו אלא להשיב שואלו דבר כפי המעשה שהיה שם ועיקר הרבותא דא"כ לישבע וליטול וז"ב אך יש להקשות על הרב איך סתם כאן כהרא"ש הא בסי' שפ"ח ס"ז הבי' בש"ע שיטת ר"ת דאם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת ע"י ישבע הנמסר ויטול משום דעשו תקנת נגזל במסור וא"כ ה"נ כיון דחייב בהוצאות משום דיני דגרמי דמי למסור דג"כ אינו חייב אלא משום דד"ג וישבע ויטול בשלמא הרא"ש לטעמיה אזיל דחולק שם על שיטה זו אבל הש"ע שהביא שם שיטה זו והרב לא הכריע שם קשה למה סתם כאן כהרא"ש וצ"ל דיש חילוק בין מסור שנתכווין להזיק עשו בו תקנת נגזל משא"כ הכא שלא נתכוין להזיק אלא דהיה סבור שהדין עמו ומחמת כן סרב לדון בזה כ"ע מודי דלא עשו בו תקנת נגזל וראיה לזה דהא הה"מ פ"ז מה' חובל הוכי' דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת ר"ת דאם המוסר א"י כמה הפסיד ישבע הנמסר ויטול והרי הרמב"ם בס"פ ו' מה' זכיה כתב והביאו הט"ו באה"ע שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לחזנים ולשמשי' ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא הרי אף דהתם חייבת ג"כ מדיני דגרמי צריך דוקא להביא עדים כמה הוציא ואינו נשבע ונוטל דלא עשו תקנת נגזל בכה"ג כיון שלא נתכוונה להיזק ולפ"ז אף היכא שתפס בעדים לא מהני תפיסה לישבע וליטול אף לשיטת המחבר בסי' שפ"ח דמהני תפיסה מ"מ בכה"ג שלא נתכוונה להזיק בודאי לא עשו תקנת נגזל בכה"ג כנ"ל אך מדברי הטור בסי' שפ"ח משמע להיפך דהא כתב שם בשם תשובת הרא"ש ברחל שטענה על ראובן שמסרה ביד עכו"ם להפסידה הרבה וקצת בירר' בעדים וקצת בהוכחה והוא השיב לא הפסדתיך והשיב הרא"ש כל מה שתוכל לברר בעדים יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסיד יותר דכיון דסליק בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור מספיקא לא מפקינן ממונא והקשה הב"י שם דשבועה זו מה טיבה דכיון שבררה בעדים שמסרה פסול לשבועה ותי' הב"י דהרא"ש מיירי שלא התכוין להזיק אלא להציל את שלו ולכך לא נפסל ע"ש הרי אף שלא נתכוין להזיק אלא להציל את שלו תלה ליה הרא"ש בהאבעיא אי עשו תקנת נגזל במסור אלא דמספיקא לא מפקינן ממונא ואפשר דהרא"ש עדיפא מינה קאמר דאף במסור גופא מספיקא אין מוציאין ועוד י"ל דמסור אף דלא נתכווין להזיק מ"מ גרע ממסר' וחזר' בשידוכין שוב מצאתי בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ב שכתב להדיא דאף להה"מ דהרמב"ם סובר כשיטת ר"ת מ"מ במסרב לדון כיון דלא נתכוין להזיק אלא להציל את שלו אינו נ"ו ע"ש וכן מסתבר אמנם אם הבע"ד תפס מן המסרב שלא בעדים בזה ודאי נשבע כמה הוציא בהוצאות הדרך דנאמן במיגו דלהד"ם וכ"כ הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק ל"ו בשם תשובת הרשב"א באחד שמסר את חבירו ואינו יודע כמה הפסידו דאם תפס מטלטלין שלא בעדים אין לו עליו אלא חרם סתם וכתב הש"ך שם דדין זה אמת אף למ"ד דבספיק' דדינא לא מהני תפיסה מ"מ כיון דהכא מטעם נאמנות אתינן עלה וא"כ כיון שתפס שלא בעדים מהימן במיגו דלהד"ם והא דאינו נשבע בנק"ח כמו בטוען על המשכון להגאונים דאפי' טוען שכנגדו שמא צריך שבועה צ"ל דהרשב"א מיירי שהנמסר רוצה להחזיק במטלטלים ואינו חפץ שיפדם המוסר ושיגבה מהם חובו דבכה"ג א"צ לישבע ולכך כתב דסגי בתפס סתם עכ"ד והנה מ"ש דהרשב"א מיירי שאינו רוצה לגבות מהם חובו דבכה"ג א"צ שבועה הוא דוחק גדול שהרשב"א יכתוב דין זה ברמיזה וגם הש"ך עצמו בסי' ע"ב ס"ק ע"א הניח דין זה בצ"ע ויותר נ"ל ע"פ מ"ש הש"ך בסי' פ"ט סק"י לתרץ דברי הגאונים דס"ל דבכל הנשבעין ונוטלין אף בלא תפיסה כשתפסו שלא בעדים מהני התפיסה ליטול אף בלא שבועה דכיון דטענתייהו עדיפא דאף בלא תפיסה נוטלים בשבועה לכך היכא שתפסו בלא עדים מהני אף ליטול בלא שבועה מכח המיגו שלהם ע"ש ודבר אמת בשפתיו שכן תי' הרשב"א בחידושיו לשבועות בסוגיא דקציצ' להדי' כהש"ך וא"כ לפ"ז ניחא די"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' שפ"ח דאם תפס הנמסר אף בעדים אין מוציאין מידו משום דדילמא עשו תקנת נגזל במסור ומהני תפיס' בספיקא דדינא וא"כ אי עשו תקנת נגזל במסור אי תפס שלא בעדים לא היה צריך שבועה כלל דהא כל הנשבעים ונוטלים כשתפסו שלא בעדים א"צ שבועה וא"כ כיון דלא נפשט' האבעיא במסור א"כ כשתפס שלא בעדים מספיקא לא משביעינן ליה דדילמא קיי"ל עשו תקנת נגזל במסור ובתפס שלא בעדים נוטל בלא שבועה ועוד נ"ל דאף לשיטת הסוברי' דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא היינו דוקא היכא שאנו רוצים להחזיק אותו בדבר התפוס רק מחמת התפיסה לזה אמרינן דלא מהני תפיסה משום דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא משא"כ בתפס שלא בעדים דאנו מוציאין אותו מחזקת מ"ק במיגו מעליא דאית ליה אלא דמ"מ צריך שבועה להגאונים משום כיון דלאו אגופא דמשכון קטעין הוי כשאר נשבע ונוטל וא"כ כיון דאי אמרת עשו תקנת נגזל במסור לא מיחייב שבועה א"כ מספיקא לא משביעינן ליה כמ"ש הש"ך בסי' פ"ז סק"י ע"ש ודוק ונכון ולפ"ז במסרב דלא עשו תקנת נגזל לכ"ע בתפס בעדים צריך שבועה בנק"ח אמנם מ"ש הרשב"א דא"צ אלא חרם סתם צל"ע טובא בין למ"ש הש"ך ובין לתירוצי דאכתי יצטרך לישבע היסת דאף דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ"מ כיון דלא מהימן אלא במיגו דלהד"ם צריך עכשיו שבועה כמו אם היה טוען להד"ם כמ"ש הש"ך סי' קכ"ו ס"ק נ"ו וסי' קמ"ט ס"ק כ"א וכן משמע בתשובת הרא"ש שהביא הטור באה"ע סימן נ' בענין הוצאת שידוכין ע"ש וצ"ע: