אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

יב

יא

א דפשרה צריכה קנין. בש"ס אמרינן ביצוע בשלשה דברי ר"ו וחכמים אומרים פשרה ביחיד אמר רב אשי שימו פשרה א"צ קנין דאי ס"ד צריכה קנין למ"ד צריכה תלתא למה לי תסגי בתרי וליקני מיניה ומסיק סתמא דש"ס והילכתא פשרה צריכה קכן וכתבו התוס' והא דלא סגי בתרי משום דלא בקיאי בפשרה שפיר והוי כמו קנין בטעות עכ"ל וקשה דהא הש"ס מפרש לעיל דטעמא דר"מ דמקשינן פשרה לדין ולא דעדיף יותר מדין וא"כ לר"מ ע"כ צ"ל דס"ל דאף בדין לא מהני קנין לדון לפני שנים וא"כ ליפלגו בדין גופא דלרבנן מהני קנין לדון לפני אחד כדאיתא פז"ב דף כ"ד ולר"מ לא מהני וביותר קשה לשיטת הי"א שהביא המחבר והיא שיטת הרמב"ם דבפשרה בעינן דוקא שנים ולא מהני יחיד אף בקנין ולגבי דין פסק הרמב"ם גופי' והמחבר בסי' כ"ב ס"א דאם קיבל עליו אחד והפסולים בעבירה כג' ב"ד מומחין לדון לו לאחר ג"ד א"י לחזור בו ואם קנו מידו אף קודם ג"ד א"י לחזור בו ואמאי יהא עדיף פשרה מדין דלא מהני ביה קנין ביחיד ועוד הקשו התוס' בשמעתין על דברי רשב"ג דאמר יפה כח פשרה וכח הדין ששכי' שדנו בע"ד ד יכולין לחזור בהן ושנים שעשו עשרה אין בע"ד יכולין לחזור בהן הא בדין כעין פשרה בקנו מידו ודאי דא"י לחזור בהן וכן הקשה הרשב"א הביאו הב"י ונדחקו בזה ולפענ"ד דכולה סוגיא מיירי שהבע"ד קבלו קנין בפני עדים שיסמכו בדברי טענותיהם על הפשרה ולא פרשו מי ומי הפשרנים וכמה יהיו דבכה"ג מהני ודאי קנין דאין אחר קנין כלום ובזה פליגי ר"וו וחכמים דר"מ סובר דביצוע בשלשה דסבר דנהי שקיבלו קנין לסמוך על הפשרה נ"א מקשינן פשרה לדין וכי היכא דבדין חייבה התורה להיות ג' דייכים ה"ה בפשרה בעינן ג' דפשרה היינו דין וממילא כי היכא דבדין אם אחד מסרב יכולין כל ג' דיינים לכוף הנתבע לעמוד לדין ה"ה בפשרה אם הנתבע מסרב יכולין כל ג' דבקיאי בפשרה לכוף הנתבע לפשר ביניהם וחכמים ס"ל דפשרה ביחיד דלא מקשינן פשרה לדין וסגי בחד דבקי בפשרה ויכול ג"כ לכוף המסרב לפשר ביניהם כונו יחיד מומחה שדן יחידי דלגבי פשרה כ"ע כמומחין נינהו ולפ"ז ל"ק קושיית הש"ס דאי בעי קנין למה לי תלתא לר"מ דהא בשעת קנין לא פירש כונה הפשרנים ולכך מצריך תלתא כונו גבי דין דחזרה הפשרה לדין ובזה א"ש אף דברי רשב"ג דאמר יפה כח הפשרה ומכח הדין דהוא כוני מיירי בכה"ג ומיירי שדנו בכפיה ולכך בדין יכולין לחזור דשנים שדנו אין דיניהם דין אבל בפשרה כיון שקבלו קנין מקודם לסמוך על הפשרה לכך אם אח"כ אחד מסרב כל שנים שדנו בפשרה ע"י כפיה דינם דין ואינם יכולין לחזור בהן דבפשרה לא בעינן תלתא וא"ש ובזה נתיישב מה שיש להקשות לפי שיטת התוס' והמחבר בסי"ח דס"ל דבפשרה צריכים שיסכימו כולם לדיעה אחת ואין הולכין בהם אחר הרוב מהא דפריך הש"ס דף ג' ע"ב דר' יאשיה יליף דד"מ בשלשה מתלתא אלהים דכתיבי בפרשה ור' יונתן אמר דראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחלות אלא מדכתיב תרי אלהים בעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד ופריך הש"ס ור' יאשיה ל"ל ב"ד נוטה ודחיק הש"ס לאוקמי דס"ל כר"י דלית לי' ב"ד נוטה ופליג עליה בחדא ע"ש ומאי קושיא דילמא ר' יאשיה ס"ל כר"מ דבפשרה בעינן שלשה דמקשינן פשרה לדין וא"כ בעינן תלתא אלהים משום דאי משום ב"ד נוטה הוי סגי בפשרה בשנים דלא שייך ביה ב"ד נוטה דהא בלא"ה צריכים שיסכימו כולם לדיעה אחת אף בג' פשרנים לכך גלי קרא דבעינן תלתא משום דבתלתא מתברר הדין שפיר וה"ה בפשרה דמקשינן פשרה לדין ולפמ"ש ניחא דהא ר"מ דמצריך בפשרה ג' ע"כ מיירי שקיבל קנין לסמוך על פשרה ולא פירש כמה פשרנים יהיו דאי בפירש אף בחד סגי דאין אחר הקנין כלום וא"כ בכה"ג דלא פירש נראה ברור דהולכין אחר הרוב אף לענין פשרה דהא הוכחת הפוסקים דבפשרה אין הולכין אחר הרוב הוא משום דאמרינן בספ"ב דע"ז כדאמרי בי תלתא עד שיאמרו תלתא והיינו דוקא כשפירש שסומך על פשרני' אלו אז אמרינן דלא סמך עד שיסכימו כולם דאדעתא דהכי קבלם אבל הכא שקיבל קנין בסתם שהוא סומך על הפשרה ולא פירש כמה יהיו הפשרנים הרי לחכמים סגי אף בחד רק דר"מ ס"ל דמקשינן פשרה לדין מ"מ מה"ת נאמר שיגרע מדין שלא יהיו הולכין בהן אחר הרוב כיון דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא וא"כ אף שישבו ג' והסכימו שנים לדיעה אחת נתקיים הפשרה וא"כ פריך הש"ס שפיר ור"י לית לי' ב"ד נוטה דאי ס"ל ב"ד נוטה ל"ל תלתא אלהים כיון דלא נ"מ מידי לדינא כלל כ"ז נלפענ"ד נכון ולפ"ז יש לתת טוב טעם לשיטת הרמב"ם לפי מה שהבין הב"י מדבריו דבפשרה בעינן דוקא שנים ולא סגי בחד אף בקנין דלפי מ"ש דלהמסקנא דסוגיא מיירי פלוגתא דר"מ וחכמים ורשב"ג שקיבל קנין בסתם לפני עדים שסומך נפשו על הפשרה א"כ בכה"ג הדעת נותן דמסתמא לא סמך נפשו על דעת אחד דמסתמא לא האמין לעד אחד בדבר שאינו יכול להתברר כיון דפשרה הוא לפי אומד הדעת ומה"ט אמרינן בפ"ב דקדושין דבשודא דדיינא לא שייך דליהדר ולידייניה אף דשודא הוא לפי אומד דעת הדיין לפי שיטת רש"י והרמב"ם וש"ע בסי' ר"מ וחז"ל הוצרכו לתקן שם שיהיה נאמן דיין אחד לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי וכמבואר לקמן בסי' כ"ג וע"ש בש"ך סק"ג וא"כ הכא שסומך נפשו מעצמו וסומך על הפשרה מסתמא לא סמך עצמו על נאמנותו של דיין אחד רק על שנים דוקא דהימנינהו רחמנ' בכל מקום ולכך בעינן דוקא שנים שעשו פשרה זהו טעמא של רשב"ג וכן הוא כוונת הרמב"ם שהוא מעתיק תמיד לשון הש"ס ככתבו ומה שיש לפרש בלשון הש"ס כן יש לפרש בלשונו כמ"ש המפרשים בכמה דוכתי ובזה מתורץ מה שהקשה בב"י ובכ"מ על הרמב"ם דהא בש"ס מבואר להיפך דלרשב"ג ה"ה חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוי עליה סהדי חדא דיש להעמיס הסברא הנ"ל בלשון הש"ס ג"כ ועוד י"ל דהש"ס לא קאמר הכי אלא לפי הס"ד דרב אשי דס"ל דפשרה לא בעי קנין ודברי רשב"ג אתי כפשטן דמיירי שקיבל עליו אנשים מיוחדים לפשרה והא דמחלק בין פשרה לדין משום דס"ל כר"מ במתניתין דפ' ז"ב דנאמן עלי אבא דיכול לחזור בו אף לאחר גמ"ד וקבלו עליו וא"כ ה"ה בשנים לדין דיכולי' לחזור אף בקבלום עליהם ובפשרה א"י לחזור בהם וא"כ כיון דרשב"ג מיירי בקיבל אנשים מיוחדים א"כ ליכא טעמא לסברת רשב"ג לכך צ"ל דה"ה חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי למיהוי עליה סהדי משא"כ לפי המסקנא דע"כ רשב"ג מיירי שקיבל קנין לסמוך על פשרה ולא פירש כמה יהיו הפשרנים מוקמינן דברי רשב"ג כפשטא דמצריך תרי משום דמסתמא לא סמך א"ע אלא אתרי דהימנינהו רחמנא בכל מקום ומסתבר טעמי' ולכך פסק הילכתא כוותיה ולא כרבנן משום דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולאו דוקא במתניתין דה"ה בברייתא כמ"ש הש"ך בסי' קע"א סק"ט בשם התוס' ע"ש. העולה מכ"ז לדינא דהיכא דקיבל קנין וסמך א"ע על דיין אחד בפשרה ודאי דא"י לחזור בו אך היכא שקיבל קנין לפני עדים שסומך נפשו על פשרה ולא פירש כמה יהיו הפשרנים ואח"כ מסרב לדון עמו בזה יכול אף אחד לדונו בכפיה לעשות פשרה ולשיטת הרמב"ם בעינן בכה"ג שני פשרנים דוקא ומסתבר טעמי' אך בכה"ג היכא שדנו לפני ג' פשרנים הולכין אחר הרוב כיון דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא נתקיים הפשרה וא"י לחזור בהן כ"ז נכון מאוד בסברא אך לא מצאתי גילוי לזה בדברי הפוס' אחרי ימים רבים שכתבתי זה מצאתי בחדושי הר"ן שהביא בש"ס איכא מאן דמתרץ שתירץ כן קושיית התוס' למ"ד פשרה צריכה קנין דמוקי לדברי רשב"ג דמיירי שקיבל קנין לסמוך על הפשרה ולא פירש כמה יהיו הפשרנים כמ"ש והנאני מאוד ומה שהקשה שם הר"ן ע"ז אין דבריו מוכרחים כלל לפי סוגיית הש"ס לדברי התוס' שלפנינו ע"ש:

ב צריכה קנין. ופשרה שעשו בע"ד עצמם ביניהם כתב הש"ך בשם תשובת מוהר"מ מלובלין דא"צ קנין ומסתימות לשון הש"ך משמע דאף הנתבע שנתחייב ליתן ג"כ א"י לחזור בו אך המעיין במוהר"מ מלובלין עצמו סי' מ"ו יראה דטעמו דכיון דנתפשרו מרצונם הטוב שוב אין התובע יכול לחזור בו דמחילה א"צ קנין דדוקא בפשרה שע"פ הדיינים יכול התובע לחזור בו דיכול לומר הדיינים הטעו אותי וע"פ הפצרתם מחלתי כמ"ש התוס' משא"כ כשנתפשר מעצמו ה"ל מחילה וא"צ קנין אבל הנתבע אף בנתפשר מעצמו יכול לחזור בו שלא ליתן כפי הפשר' וכן הכנה"ג העתיק דברי מוהר"ם מלובלין וכתב הטעם משום דמחילה א"צ קנין א"כ ממילא דהנתבע יכול לחזור בו אך היכא דהנתבע חוזר בו נראה דאף התובע שוב יכול לחזור בו כמ"ש הרב בהגהת ש"ע ביו"ד ס"ס רל"ו דשנים הנשבעים זה לזה ועבר אחד מהן על השבועה דאף השני פטור ע"ש וה"נ התובע לא נתפשר אא"כ יחזיק הנתבע הפשרה אבל אם יחזור בו אף הוא יבטל הפשרה. אמנם לפענ"ד יש מקום עיון בזה דנראה דהיכא דנתפשרו הבע"ד בעצמו אף הנתבע שנתחייב ליתן א"י לחזור בו דהא מצינו כמה דברים שאדם מתחייב א"ע בדברים בעלמא כדאמרינן בס"פ הפועלים מתנה ש"ח להיות כשואל ופריך הש"ס במאי בדברים ומשני בההיא הנאה דנפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשי' וכן ערב משעבד נפשיה בדברים בלא קנין בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' וא"כ ה"נ בפשרה שעשו הבע"ד בעצמם ונתחייב הנתבע ליתן לו קצת מהתביעה י"ל דגמר ומשעבד נפשיה כיון דעביד אינש דזבין דיניה כדאמרי' בפ' חזקת הבתים ולקמן סי' קמ"ו סי"ח דאם הביא המחזיק עדים שרצה המערער לקנותו ממנו דאינה טענה לומר לו אם הוא שלך למה רצית לקנותו ממני משום דעביד אינש דזבין דיניה ופירש הרא"ש שם דלפעמים שאדם קונה מה שמן הדין הוא שלו לפי שאין אדם יודע אם יזכה בדין וגם כדי לסלק מעליו מריבות ע"ש וא"כ ה"נ י"ל בההיא הנאה שנתפשר עמו בינו לבינו גמר ומשעבד נפשיה ומחייב א"ע אף בדברים בלא קנין וראיה ברורה לדברי מהא דכתב המחבר בסי' ר"ה ס"ג והוא מדברי הרמב"ם דפשרה דינה כמכר ואם אנסוהו בפשרה הפשר' קיימת כמו במכר דתלוהו וזבין זביניה זבינא ומשמע התם דאף הנתבע שנתחייב בפשרה ליתן ע"י אונס ג"כ הפשרה קיימת וכן מבואר שם בב"י להדיא וז"ל ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין לכך מתפייס ליטול קצת בפשרה וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכך מתפייס לשלם מקצתו בפשרה והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם והלכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אא"כ מסר מודעא עכ"ל הרי להדיא דאף דתלוהו ויהיב לא מהני אף בקנין וגם במכירה אם אנסו למכור בפחות מדמי שויו הוי כתלוהו ויהיב כמ"ש הטור שם בס"ד מ"מ אם אנסו לפשר פשרתו פשרה דהוי כמכר ממש ותלוהו וזבין זביניה זבינא דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני והתם הקנין פשיטא דלא מעלה ומוריד כלל דהא היה באונס ותלוהו ויהיב לא מהני אף בקנין א"כ ה"נ בפשרה שעשו הבע"ד עצמן ביניהם אף בלא קנין כיון שהפשרה מהני לגבי התובע שא"י לחזור בו ה"נ מהני לגבי הנתבע שאינו יכול לחזור בו ממה שנתחייב ליתן דהוי כמו קנין מטלטלין שבמשיכת החפץ נקנה המקח וה"ה אם הי' החפץ ברשות הלוקח כיון שנגמר המקח קיים המקח אף בלא נתינת המעות כמבואר לקמן בסי' ר' וה"נ כיון דפשרה דמי למכר ממש אף לגבי נתבע שנתחייב ליתן קצת ממון לקנות כל התביעה והרי הוא מוחזק בממונו א"כ כיון שהתובע א"י לחזור בו גם הנתבע א"י לחזור בו וקנה כל תביעת התובע דהא ברשותו הוא וחייב ליתן הממון שהתחייב א"ע ובאמת הי' נ"ל דאף באנסוהו לפשר וקבל עליו פשרנים ושמעו הפשרה וקבלוהו עליהם אף שלא היה קנין א"י לחזור בהן דהא הטעם דפשרה צריכה קנין דיכול לומר הדיינים השיאו אותי בפשרה והטעו אותי בדבריהן והרי הכא הכל היה מחמת אונס והקנין לא מעלה בזה כלל דהא הקנין באונס היה אלא דאמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני א"כ אף בלא קנין נמי אך מ"מ יש לדון בזה כיון דבכ"מ פשרה צריכה קנין כ"ז שלא קיבל בקנין כדרך כל הפשרות יהיב דעתיה למיהדר ולא גמר ומקני אך מ"מ בפשרה מרצון הטוב שעשו הבע"ד עצמם ביניהם נראה עיקר דאף הנתבע אינו יכול לחזור בו אף בלא קנין כיון דפשרה דינה כמכר לענין אונס א"כ ה"נ וליכא למימר דבסי' ר"ה מיירי שכבר קיים הנתבע הפשר וסילק להתובע זה ליתא דס"ס מאי מהני הסילוק כיון דבאונס הוא א"ו דאמרינן דהוי כמכר ותלוהו וזבין זביניה זבינא א"כ היכא שהתפשר את עצמו הנתבע מרצונו הטוב ונתחייב ליתן אף שעדיין לא סלק המעות הוי כקניית מטלטלין שברשותו שבגמר המקח נקנו המטלטלין וחייב ליתן המעות אמנם מדברי התוס' בסנהדרין שרצו לומר הא דאמרינן פשרה צריכה קנין היינו לגבי הנתבע שנתחייב ליתן אבל לגבי התובע בקבלה בעלמא סגי דמחילה א"צ קנין וכ"ה בתשו' מיימוני לספר שופטים סי' ט' שכן הוא שיטת הראבי"ה וראב"ן וכ"כ הטור בשם רבינו ישעיה א"כ מוכח מדבריהם דלא ס"ל הסברא שכתבתי דאף שהתובע א"י לחזור בו בלא קנין מ"מ הנתבע יכול לחזור בו אמנם אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם וט"ו בסי' ר"ה דפשרה דינה כמכר וא"כ ממילא בפשרה שעשו בע"ד בעצמם אף הנתבע א"י לחזור בו ואפשר דאף אלו הפוסקים דמחלקי בין תובע לנתבע היינו דוקא היכי שהוזקקו לדון לפני פשרנים בזה ס"ל דפשרה אין דינה כמכר אבל בפשרה שעשו בע"ד בעצמם בזה י"ל דכ"ע מודי דחשיבא כמכר דעביד אינש דזבין דינא כדאמרינן בפ' חז"ה וא"ר לזלזל א"ע בזלזולא דבי דינא אך כ"ז הוא לפמ"ש התוס' בסנהדרין דהא דפשרה צריכה קנין הוא משום די"ל הדיינים הטעו אותי בדבריהם והם השיאו אותי לפשר אך לפמ"ש התוס' והרא"ש בפ' המקבל דהטעם דפשרה צריכה קנין משום דיכול לומר אלו הייתי יודע שהדין עמי לא מחלתי כ"כ ע"ש א"כ אף בפשרה שעשו הבע"ד עצמם יכול לומר כך וגם התובע יכול לחזור בו מה"ט דהוי מחילה בטעות ובאמת בתשו' מוהר"מ מלובלין שממנו הוא מקור דין זה מיירי בפשרה שאין בו שום טענה ותביעה ומחל קצת מן החוב מעצמו דבזה פשיטא דהוי מחילה גמורה וכן מבואר בלשונו וכן העתיק הכנה"ג דבריו והמה דברים פשוטים ולא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותם דמה לי מחילה במקצת או בכולו אבל בפשרה גמורה שע"י טענות ותביעות י"ל דאף התובע יכול לחזור בו דיכול לומר אלו ידעתי שהדין עמי לא מחלתי כלל והוי מחילה בטעות כמ"ש תוס' והרא"ש בפ' המקבל וכ"כ בגדולת מרדכי בפ"ק דסנהדרין ע"ש אך מדברי הסמ"ע בשם הד"מ נראה דלא חש לסברא זו שכתב שאם אחר הפשרה אמר בפי' אני מוחל לך לכ"ע א"צ קנין ולפי סברא זו אכתי יכול לומר אילו הייתי יודע שהדין עמי לא מחלתי כל כך וכן נראה ממ"ש הרב רמ"א בס"ס צ"ו בהגה בשם הריב"ש דבע"ד שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שמתחייב לו ע"פ הדין יותר אין לו לדיין לפסוק יותר ולא אמרינן דהוי מחילה בטעות כמ"ש הש"ך שם דמספיקא לא מוציאין ממנו דדילמא מחל לו במחילה גמורה ע"ש וא"כ ה"ה בסמך עצמו על הפשרנים שא"י לומר אלו ידעתי שהדין עמי לא מחלתי כ"כ אך לפמ"ש בס"ס י"ז דהיכא שחזר התובע וטוען ברי שטעה בדין מהימן א"כ אין ראיה משם אך מ"מ נ"ל שהדין עם הד"מ והסמ"ע דכיון דקי"ל דעביד אינש דזבין דינא ופשרה דמיא ממש למכר כמ"ש הרמב"ם לענין אונס דהוי כתלוהו וזבין א"כ לא שייך בזה לומר מחילה או חיוב בטעות כיון דדרך בני אדם לעשות כן כדי להשקיט ממריבות כמ"ש הרא"ש בפ' חזקת הבתים וכ"ש בנתפשרו בינם לבין עצמם דאי"ל אילו הייתי יודע הדין לא פשרתי א"ע דכיון דעביד אינש דזבין דינא הוי מכר גמור ואינו יכול לבטל המכירה בשום טענה דדברים שבלב לא הוי דברים ובעינן גילוי דעת דוקא כדאיתא בסי' ר"ז ס"ג וד'. ודע דנ"מ עוד מטעמים האלו היכא שמתחילה בררו פשרנים לפשר ביניהם ואח"כ הגידו הפשרה וקבלו עליהם הפשרה דלפי הטעמים שכתבו התוס' בסנהדרין בכה"ג א"י לחזור אף בלא קנין דהא הדיינים לא השיאו אותם להפשרה וגם אח"כ שמעו הפשרה וקבלו עליהם וא"כ בכה"ג אף הנתבע א"י לחזור בו לפמ"ש דהפשרה הוי כמכר אבל לפי דברי התוס' דפ' המקבל אף בכה"ג צריך קנין דיכול לומר אם הייתי יודע שהדין עמ' לא הייתי מקבל עלי הפשר וע' בתשו' מוהרש"ל סי' ד' ובב"ח ועדיין צ"ע לדינא בכ"ז ותמיהני מאוד מסתימת לשון הש"ך בכ"ז:

ג מחילה א"צ קנין. ע' בתשו' מוהר"ם מלובלין ומ"ש עליו בסי' כ"ב ס"ג באריכות מדינים אלו ע"ש:

ד אין בדבריו כלום. וכתב הח"מ באה"ע ס"ס נ' דדוקא בכה"ג שכתב בקנין וקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אזי הקנס הוא השובר של הקנין ואם נותן הקנס פטור מהקנין וכ"כ הב"ש שם ואם כתוב בשטר הפשרה שיפרע את חבירו כך וכך ושאר תנאים ובקנס כתב בלקוטי מוהרי"ל בלקוטי דינים בשם מוהר"ש שאם עבר הזמן ולא פרעו שבשביל כך לא הפסיד הקנס אם קיים שאר התנאים ולא עבר עליהן דמצי למימר זוזי אנסוהו מאחר שלא הוקנס בפירוש על פרעון המעות ע"ש

ה ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו. בב"י בשם תשו' הרשב"א מפורש הטעם דהוי כתלוהו ויהיב והרב מוהרש"ק בהגהות הט"ז תמה דהא בסי' ר"ה ס"ב פסק דפשרה דינה כמכר והניח בצ"ע ולק"מ דע"כ ל"א דפשרה דינה כמכר אלא דוקא בדבר שא"י להתברר אי כדברי התובע או כהנתבע או במקום שיש עסק שבועה ביניהם אבל בדבר שודאי אין לו זכות ע"פ הדין זה הוי כמתנה גמורה ותלוהו ויהיב לא מהני אף בביטול מודעא כשהכרנו באונסו כמ"ש בסי' ר"ה סי"א בהגה וכ"כ בתשו' מהר"ם מלובלין סי' כ"ג חילוק זה שוב ראיתי בתשוב' מבי"ט ח"א ס"ק שביאר להדיא תשובת הרשב"א זו כמ"ש וכ"כ הב"ח סי' ר"ה סט"ז וז"ב

ו אם רבים הם הפשרנים. דין זה למדו התוס' ומרדכי בפ"ק דסנה' מהא דאמרינן ס"פ בתרא דע"ז כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא כדשיימי בי ארבעה כדאמרי בי ארבעה ומבואר בתוס' ומרדכי דאף בשלשה פשרנים צריכים שיסכימו כולם לדיעה אחת ולפענ"ד יש בזה מקום עיון דהנה הה"מ ספ"ח מה' מכירה הביא שני פרושים דלדעת הרמב"ם החילוק הוא בין שאמר כדשיימי בי תלתא דלשון בי הוא ב"ד ולכך אזלינן בתר רובא כמו בשאר ב"ד דהולכין בו אחר הרוב משא"כ כשאמר כמו שיאמרו תלתא בעינן שיאמרו הג' כולם ויש מפרשים דיש חילוק בין לשון כדשיימי בי תלתא שהוא לשון שומא הולכין בו אחר הרוב משא"כ כשאומר סתם והנה המחבר בסי' ר"ו ס"ב סתם כשיטת הרמב"ם רק הטור ס"ל כשיטת היש מפרשים כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ה וא"כ שיטת הרמב"ם כשאומר שהוא סומך עצמו על פשרת הב"ד פשיטא דהולכין בו אחר הרוב דומיא כשאמר כדשיימי בי תלתא אך אף שלא אמר כלום רק שהיו לפני הב"ד ואמרו להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואמרו פשרה בעינא י"ל דסמך עצמו על הרוב כדרך ב"ד ול"ד לההיא דסי' ר"ו שאמר בפי' כדאמרי תלתא משמע שיסכימו כולם משא"כ כשאמר סתם שסומך א"ע על הפשרה מה"ת נאמר שלא סמך א"ע על הרוב וגם אף היכא דאמר בפי' שסומך א"ע כדאמרי תלתא צ"ע דאפשר לומר שאין התובע יכול לחזור בו כשהרוב מסכימים לדיעה אחת ול"ד לההוא דספ"ב דע"ז דהתם מיירי שהמוכר אומר כשאמכור שדה זו הרי היא קנויה לך בסך שיאמרו הג' וא"כ כיון שהמוכר הוא המוחזק ידו על העליונה ויכול לומר לא התחייבתי א"ע עד שיאמרו הג' כולם משא"כ בתובע ונתבע אין התובע יכול לחזור דדילמא היה כוונתו על הרוב מהשלשה והממע"ה וכה"ג מחלק הש"ס בס"פ ג"פ גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע ואם אמר שדי מכורה לך הקטן מכור משום דיד בעהש"ט על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה ע"ש ואולי משום הכי נקט המחבר אם רבים הם הפשרנים דביותר מג' ודאי אין הולכין אחר הרוב כיון דנחית לדיעות דאפי' כדאמר כדשיימי בי ארבעה בעינן שיסכימו כולם אך בתוס' ומרדכי מבואר דאף בג' פשרנים אין הולכין אחר הרוב ולפענ"ד צ"ע לדינא וע' ביו"ד סי' רי"ו ס"ז בהגה ובש"ך שם ובסי' רכ"ח ס"מ ובט"ז שם ומ"ש סי"ג סק"ג:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה