שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
טו
א ודין האשה קודם לדין האיש. זהו ש"ס ערוך ביבמות פרק נושאין משום זילותא דאיתתא ונראה דזה דוקא כשלא פתחו בדין האיש אבל אם כבר פתחו בדין האיש לא מסלקינן ליה לדון האשה תחילה דבש"ס לא אמרינן דשרינן ליה תיגרא ברישא אלא היכא שבאו שניהם כאחד וכן הרמב"ם והמחבר כתבו היו לפניו דינים הרבה משמע שבאו בב"א משא"כ היכא שכבר פתחו בדין האיש לא מסלקינן ליה בשביל האשה לפמ"ש הריטב"א והרב בהגה ס"א דהיכא שכבר פתחו בדין אחד לא מסלקינן ליה לדון קרובו של חכם משום דכבוד קרובו של חכם אינו אלא מדרבנן וכשפתחו בדין האחר איכא עשה דאורייתא דכקטן כגדול תשמעון וה"נ משום זילותא דאיתתא לא דחינן עשה דאורייתא ועוד דהא רבא אמר ביבמות שם מרישא כי הוי אתי גברא ואיתתא לדינא קמאי הוי שרינא דינא דגברא ברישא אמינא דמחייב במצות כיון דשמענא להא דנותנין למעשר עני לאשה תחילה משום זילותא שרינא תיגרא דאתתא ברישא מ"ט משום זילותא וא"כ כיון דרבא יליף לה ממעשר עני מנ"ל למילף דמקדימינן לאשה אף כשכבר פתחו בדין האחר לדחות עשה דאורייתא ויש עוד להביא ראיה לזה מר"פ שבועות העדות דילפינן התם דנשים פסולות לעדות מדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר דאי בבע"ד וכי אנשים באים לדין נשים אינן באות לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני וכו' והקשו התוס' השתא נמי דמיירי בעדים מנ"ל למעוטי נשים דילמא הא דנקט קרא אנשים משום כל כבודה בת מלך ותירצו דגבי עדים ע"כ צריכה לבוא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר הרי אף דבת"ח דזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי א"צ למיזל כדאיתא בש"ס שם דילפינן לה מאבידה דפעמים שאתה מתעלם ואפ"ה באשה אי הוי האשה כשירה להעיד היתה צריכה למיזל ולאסהודי בע"כ ולא חיישינן לזילותא דידה לדחות עשה דאורייתא ע"ש ברא"ש וא"כ ה"נ משום זילותא דאיתתא לא דחינן עשה דאורייתא דכקטן כגדול תשמעון כשכבר פתחו להאיש בדיניה כמ"ש הריטב"א אך מדברי הב"ח מוכח להיפך שהקשה על הרמב"ם והסמ"ג דמנ"ל שדין האלמנה קודם לדין ת"ח ותירץ דילפי' מקרא מדנקט ריבו אלמנה ומשמע דמקדימינן דין האלמנה לדין אחר ומה איריא אלמנה תיפוק ליה דבלא"ה דין האשה קודם לדין האיש א"ו דאשמועינן דדין האלמנה קודם אף לדין ת"ח ואי אמרינן דכשפתחו בדין האיש לא מקדימינן לאשה א"כ היכי מוכח דדין האלמנה קודם לדין ת"ח דילמא עשה דכבוד תורה עדיף והא דנקט ריבו אלמנה אתא לאשמועינן דדין האלמנה קודם לדין ע"ה אף בפתחו ליה בדינא דהא ע"כ דין יתום ואלמנה קודמים לדין אחר אף בפתחו ליה בדינא דהא קודמים לדין ת"ח ות"ח קודם לאחר אף בפתחו ליה בדינא א"ו דאף שאר אשה שאינה אלמנה קודמת לדין האיש אף בפתחו ליה בדינא וא"כ הא דנקט קרא ריבו אלמנה לאשמועינן דקודמת אף לדין ת"ח אך בלא"ה אין דברי הב"ח מוכרחים דדילמא נקט קרא ריבו אלמנה לאשמועינן דאלמנה קודמת לדין שאר אשה ואולי הרמב"ם מצא כן באיזה תוספתא וע"כ נ"ל עיקר דאין האשה קודמת לאיש כשפתחו ליה בדינא דמשום זילותא דאיתתא לא דחינן עשה דאורייתא גם נראה דאין אשה גרידא קודמת לדין ת"ח דכבוד תורה עדיף מזילותא דאיתתא וכ"כ הב"ח והכנה"ג פקפק בדבר והעיקר כהב"ח כדמוכח בר"פ שבועות העדות שהבאתי ודע דדין ישראל קודם לדין עכו"ם ועבד כיון דישראל חייב במצות דהא ס"ד דרבא ביבמות דאף דין האיש קודם לדין האשה מה"ט אלא דהדר ביה דמשום זילות' דאיתתא מקדימינן לה וא"כ הכא דלא שייך האי טעמא מקדימינן לישראל דחייב במצות דמה"ט האיש קודם לאשה להחיותו כדאיתא בסוף הוריות וביו"ד סי' כנ"ב ס"ח ע"ש ודין נערה בתולה קודמת לדין האשה דנערה בתולה יש לה זילותא יותר מאשה נשואה כן משמע מתשובת הרי"ף סי' צ"ד ע"ש:
ב עדות אשה או קרוב אע"פ שדעתו סומכת על דבריהם. הרי"ף והרא"ש בפ' הכותב גבי אבא מארי ברי דקים לי בגוי' מרענ' שטרא אפומיה כתבו לחד פירושא דמיירי בשודא דדייני פי' שחייב עוד לאחרים ויהביניה להאי דלא איתרע שטריה וכ"כ הרמב"ם והטור הביאו ומדבריהם שכתבו ע"ז דברי הגאון דאנן לא בקיאין קים לי בגויה היכי הוי משמע דאף בכה"ג שחייב לאחרים לא דיינינן בזה דין שודא ליתן לבע"ח האחרים אלא חולקין ביניהם ואע"ג דאף האידנא דיינינן דין שודא בשני שטרי מכר או מתנה שזמנם ביום אחד והדבר מסור לדיינים כל שדעתו סומכת להעמיד שדה זו בידו יעמידו כדאיתא סי' ר"מ ס"ג שאני התם דיש ספק בלא דעת הדיינים למי מהן מכר תחילה ולאותו שמכר תחילה הוא קנה השדה ולכך בכה"ג סמכינן על דעת הדיינים שאומדין למי מהן מכר תחילה אבל בשני שטרי הלואות ליכא ספק כלל דהא שיעבוד שניהם שוה בו אלא שנולד ספק בעבור העדות אשה או קרוב ומן הדין לא מהימני וכיון דאנן השתא לא בקיאין היכי הוי קים לי בגויה לא מרעינן לשטרא ולא שייך הכא שודא כלל אך מ"מ לולי דבריהם ז"ל היה נ"ל דאף האידנא בכה"ג יהבינן להאי דלא איתרע שטריה דהא אמרינן בפ' הכותב האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה ובע"ח וליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד מנייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן משום דיותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא והקשו הרא"ש והר"ן וכי משום האי טעמא לחודא כגזול מן האשה ותירצו כיון דאם תפס לא מפקינן מהאי טעמא אנן מתפיסינן ליה לבע"ח לכתחילה ותו לא מפקינן מיניה וא"כ ה"נ נאמר כיון שדעת הדיין סומכת על דברי האשה וקרוב שהשטר פרוע בטעמא כל דהוא אף האידנא מתפיסינן לבע"ח האחר לכתחילה ותו לא מפקינן מיניה אך מ"מ מסתימת דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא משמע כן: