אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

ט

ח

א כשיתבענו הנותן. וכתב הסמ"ע אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון שלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות את הזכאי ול"ד לריבית דכתיב וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו והט"ז חולק דאף בריבית בעי תביעה ומכח זה העלה במי שחייב לאחרים ואין לו אלא מה שנתן ר"ק לאחד דאין מוציאין ממנו מדר"נ כיון שלא תבעו הלוה והנה אף שראיית הט"ז מדברי רש"י פא"נ אינו מוכרח להמעיין שם מ"מ נראה עיקר כהט"ז דהנה הב"ח הקשה דמנ"ל להרמב"ם דצריך להחזיר השוחד כשיתבענו דהא בריבית יליף מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דליחי בהדך כדאיתא פא"נ וא"כ בשוחד דליכא קרא מנ"ל דצריך להחזיר ותירץ דבריבית נמי לא איצטריך קרא להכי דפשיטא דבעי למיהדר הריבית דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא כיון דכתיב בריבית חיה לא יחיה דאיכא למידרש למיתה ניתן ולא להשבון א"נ ויראת מאלקיך למורא ניתן ולא להשבון וכדדריש ליה התם אליבא דר"י דס"ל דר"ק א"י בדיינים להכי איצטריך וחי אחיך עמך ומינה דבשוחד לא איצטריך קרא דכיון דאמר רחמנא לא תקח שוחד אי עבר ולקח גזל הוא בידו ובעי למיהדר עכ"ד והנה דבריו נכונים מאוד שכן מוכח להדיא בש"ס דתמורה דף ו' דבעי למימר התם דפלוגתא דאביי ורבא דפליגי אי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא פליגי בפלוגתא דר"י ור"א אי ר"ק יוצאה בדיינים או לא ודחי דהתם בר"ק בקראי פליגי דמר יליף לה מוחי אחיך עמך ומר מחיה לא יחיה ע"ש וא"כ מוכח להדיא דבשוחד דליכא קרא אי עביד לא מהני לרבא דקי"ל כוותיה אלא דקשה למה לא אמר שם זה הנ"מ בין אביי לרבא אך מה שנראה מדברי הב"ח דאף בריבית נמי יוצאה בדיינים מטעמא דאי עביד לא מהני אלא דבעי קרא דוחי אחיך עמך להוציא מדרש' הפסוק דחי' לא יחיה לא נהירא לי דהא קי"ל דאם לקח ר"ק ומת אין הבנים צריכים להחזיר משום דכתיב וחי אחיך עמך לדידיה אזהר רחמנא דליהדר לבריה לא אזהר כדאיתא בפ' הגוזל בתרא ואי אמרינן דאף בריבית אי עביד לא מהני א"כ הוי גזל גמור ואף הבנים מחויבים להחזיר וכן גם מן המלוה עצמו איתא ביו"ד סי' קס"א ס"ה דאין יורדין לנכסיו להוציא הריבית מתח"י אלא שכופין אותו עד שתצא נפשו בכדי לקיים העשה והוא מדברי הנ"י בפא"נ בשם הרשב"א דיליף לה מהא דאין הבנים חייבים להחזיר ע"ש ואי משום טעמא דאי עביד לא מהני פשיטא דהוי כגזל ויורדין לנכסיו א"ו כיון דכתיב קרא וחי אחיך עמך גלי לן קרא דאי עביד מהני בריבית ואינו חייב להחזיר אלא משום מצוה דוחי אחיך עמך וכה"ג משני הש"ס התם בתמורה כמה מילי דגלי לן קרא דאי עביד מהני ע"ש ולכך כיון דלא הוי אלא מ"ע גרידא אין יורדין לנכסיו והבנים אינן מחויבים להחזיר וממילא בשוחד דלא גלי לן קרא יורדין לנכסיו והבנים מחויבים להחזיר דהוי כגזל מעליא וכ"כ מסתימת הפוסקים ובאמת בזה אפשר לומר הא דיליף רבא בפ' הגוזל בתרא מדכתיב וחי אחיך עמך אדידיה אזהיר רחמנא לבריה לא אזהיר ולכאורה אין מן המקרא ראיה גמורה לזה ומנ"ל לרבא למידרש כן וכבר עמד בזה בתשובת שארית יוסף סי' ס"א ולפמ"ש י"ל דרבא לטעמיה דסבר אי עביד לא מהני וא"כ קשה למה לן קרא תיפוק ליה דאי עביד לא מהני א"ו גלי לן קרא דאין כאן אלא מ"ע לדידיה ולא לבריה דבריבית אי עביד מהני ואין בו אלא מ"ע ואין העשה מוטל על הבנים וא"ש ומעתה כיון שהעלינו דלכך בעי להחזיר השוחד משום דאי עביד לא מהני והוי גזל וא"כ קשה למה בעינן תביעת הנותן דהא גזילה פשיטא דחייב להחזיר אף בלא תביעת הנגזל א"ו ע"כ צ"ל דלכך בלא תביעה א"צ להחזיר משום דאמרינן כיון דמתחילה נתנו לו מרצונו הטוב מסתמא מחל לו אח"כ כיון שאינו תובעו וא"כ אף בריבית שייך האי טעמא דאף דר"ק יוצאה בדיינים מ"מ מהני מחילה גבי' כדאיתא ביו"ד סי' ק"ס ס"ה וכיון שאינו תובעו מסתמא מחל לו וכ"כ הב"ח דבין בשוחד ובין בריבית בעינן תביעה אח"כ משום דאמרינן דמסתמא מחל לו כשאינו תובעו ובהכי ארווח לן נמי הא דפסק הרמב"ם בפ"ד מה"מ דאין לוקין על לאו שבריבית משום דיוצאה בדיינים והוי לאו הניתק לעשה וכן בשוחד אין לוקין מה"ט כמ"ש הרא"ה בס' החנוך מצוה פ"ג ואמאי לא כתבו דבלא תבעו שלא נתקיים העשה לוקין א"ו כיון דהטעם דבלא תבעו א"צ להחזיר הוא מטעם מחילה א"כ נתקיים העשה דמחילה הוי כקבלה כדאיתא בגיטין דף ע"ד ובי"ד סי' רנ"ח סי"א ובס"ס רל"ב ואף שלא קיים העשה בידים הוי לאו הניתק לעשה כדמוכח בש"ס בריש תמורה דהוי בעי למימר דתמורה הוי לאו הניתק לעשה ע"ש אמנם יש להבין כיון דהרמב"ם והמחבר לא קבעו זמן להתביעה ומשמע דכל זמן שיתבענו מחויב להחזיר ואמאי כיון דבלא תביעה א"צ להחזיר משום דאמרינן דודאי מחל לו א"כ אף שתבעו אחר זמן רב מאי מהני התביעה כיון שכבר מחל לו וצ"ל דכ"ז שאינו תובעו אמרינן מסתמא מחל לו כיון שמתחילה נתן לו מרצונו הטוב ועכשיו אינו תובעו אבל כשתבעו אח"כ נאמן לומר שלא מחל לו קודם לכן דכיון שודאי נתחייב לו אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וכדאיתא בפא"נ ובסי' רל"ב ס"ב דהמקבל מעות מחבירו ואשכח ביה טופיינא דא"צ להחזיר לו משום דאמרינן דבמתנה נתן לו ופסקו הרא"ש ורי"ו שם והבעה"ת בשער מ"ו דאם בא אח"כ הנותן ותבעו דחייב להחזיר לו ונאמן לומר טעיתי דברי ושמא ברי עדיף בכה"ג ע"ש וה"נ אף דמסתמא כשלא תבעו מחל לו מ"מ כשתבעו אח"כ נאמן לומר שלא מחל לו דברי ושמא ברי עדיף בכה"ג שהמעות בא לידו באיסור שלא כדין וחייב להחזיר ועוד י"ל דבתבעו נאמן לומר דמה שלא תבעו היה בטעות שלא ידע הדין שחיי' להחזיר ומחילה בטעות לא הוי מחילה בכה"ג כמו באסמכתא להפוסקים בסי' ר"ז ס"י בהגה מה שאין כן כשלא תבעו א"צ להחזיר דאמרינן דילמא ידע ומחל וכמ"ש הש"ך בס"ס י"ז לענין בע"ד שתבע פחות ממה שהגיע לו ע"פ הדין ע"ש ובמ"ש שם באריכות אך לפ"ז למה שהעליתי דבין בריבית בין בשוחד הא דא"צ להחזיר בלא תביעה הוא מטעם מחילה א"כ מה שפסק הט"ז במי שחייב לאחרים ואין לו לשלם רק מה שאחד לקח ממנו ר"ק דאין מוציאין ממנו מדר"נ כיון דר"ק בעי תביעה ליתא דהא בכה"ג שהוא חייב לאחרים א"י למחול להלוה שלו כמבואר בסימן פ"ו ס"ה ואולי הט"ז מיירי שלקיחת הריבית היה קודם שלוה מאחרים ונאמן לומר שמחל לו קודם ההלואה כיון שלא תבעו אך מ"מ בגוף הדין נראה כהט"ז מטעם השני שכתב דכיון דאינו מחויב להחזיר אלא משום מ"ע דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דליחי בהדך והכא לא יבוא לחיותו של הלוה כלל דהא הבע"ח שלו יטלנו וכ"כ הש"ך בר"ס פ"ו דבצדקה והענקה אין ומוציאין ממנו מדר"נ מה"ט ע"ש אך בשוחד בכה"ג היכא שחייב לאחרים מוציאין מן הדיין מה שנתן לו הבע"ד מדר"נ כן נ"ל בביאור הדברים ולדינא בכ"ז ודוק:

ב שכר לדון וכו'. וכתב הב"ח דאם לקחו בתורת שכר א"צ להחזירו בדין דדוקא בלקחו בתורת שוחד דאמרה תורה לא תקח אם לקח הוי גזל בידו אבל במה שעבר על מה אני בחנם וכו' א"צ להחזיר ותדע מדתניא בפ' עד כמה מנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר ת"ל אמת קנה ואי חייב להחזיר אף בשכר לא ימצא ומאי אמת קנה עכ"ל ויש להקשות לפמ"ש לעיל דהטעם דבשוחד מחזירין משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ ה"נ כיון דאיכא איסורא ליטול שכר לדון נמי נאמר דאי עביד לא מהני דהא אף באיסורא דרבנן אמרינן דאי עביד לא מהני כמ"ש הסמ"ע והש"ך בסי' כ"ח וכ"ש הכא וצ"ל דיש חילוק בין איסור לאו אף שהוא מדרבנן ובין מצות עשה דכאן לא הוי אלא עשה דמה אני בחנם ולא כתבה רחמנא בלשון לא תעביד וכן נראה מלשון הב"ח ועוד י"ל דהכא גלי קרא דאי עביד מהני מדכתיב אמת קנה כמ"ש הב"ח ויש להביא ראיה לדברי הב"ח מהא דאיתא בסי' רס"ד ס"ח גבי מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכר הראוי לו בד"א בשלא נתן לו אבל אם נתן לו א"י להוציא מידו והרי התם מחויב להצילו כדאמרינן בסנהדרין דף ע"ג והשבותו לו לרבות אבידת גופו וחייב אפי' למטרח ולאוגורי כדאמרינן התם וא"כ כשנוטל שכר יותר פשיטא דעובר על מה אני בחנם ואפ"ה אם נתן אין מוציאין מידו וכן משמע מדברי הב"י בבד"ה ביו"ד סי' של"ו דאף דאסור למי שיש לו סממנים וחבירו חולה להעלות בדמי הסממנים יותר מן הראוי משום דחייב להציל את חבירו מקרא דוהשבותו לו לרבות אבידת גופו מ"מ אם נטל אין מוציאין מידו וכן יש להוכיח לכאורה מדברי הרב רמ"א באה"ע סי' קס"ט ס"נ בהגה בשם תשובת הרשב"א גבי חליצה מוטעת דביבם שאינו הגון דחייב לחלוץ לה מטעינן ליה ואומרים לו חלוץ לה ע"מ שיתנו לך מאתים זוז ואין נותנין לו וכתב הרב שם ואם כבר נתנו לו או השלישה לו המעות א"י לחזור בה הרי אף דביבם שאינו הגון חייב לחלוץ מן הדין ומצווה בחליצה מדאורייתא אפ"ה אם קבל המעות א"צ להחזיר אף שעבר על מה אני בחנם אך אי משום הא לא איריא די"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ן והביאו הב"י ביו"ד סי' של"ו דגבי חליצה לאו חיובא דמצוה היא דאי כניס לה לאו איסורא קעביד ע"ש ואף שאין דברים אלו מוכרחים כ"כ מ"מ נראה דבע"כ צ"ל כן דהא מדברי הרב שם נראה דאם קיבל המעות אין מוציאין מידו והחליצה כשרה ואמאי כשרה כיון דעבר על מה אני בחנם תיפסל החליצה גופה כמו הנוטל שכר להזות ולקדש דמימויו מי מערה ואפרו אפר מקלה דכיון שעבר על מה אני בחנם קנסוהו חז"ל דמעשיו בטלין כמבואר בפ' עד כמה א"ו דזה לא חשיב חיובא דמצוה אך מ"מ יש להוכיח כדברי הב"ח מדברי רמ"א באה"ע ר"ס קס"ה שכתב גבי מי שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דכופין אותו בשוטים לחלוץ ומיהו אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה עדיף טפי ויזהירו שלא ישלישו הממון ביד שליש כי אז לא יכול לומר משטה אני בך והרי התם מצוה מדאורייתא או לייבם או לחלוץ ואפילו שבועה אינה חלה לבטל מצוה דאורייתא זו כמ"ש הרב בסי' קס"א ס"ד בהגה שם ואפ"ה א"צ להחזיר הממון אף שעבר על מה אני בחנם א"ו כדברי הב"ח דבכה"ג א"צ להחזיר אך מ"מ מה דמשמע מדברי הרב בסי' קס"ה דאף היכא שחייב מן הדין לחלוץ או לייבם והוא לא רצה לא זה ולא זה והשליש המעות ביד שליש דקנה המעות צל"ע טובא דאמאי זכה בו אידך כיון דזכיה מטעם שליחות הוא ומה"ט אין ישראל זוכה לכותי משום דאין שליחות לעכו"ם כדאיתא בסי' רמ"ג סי"ד וא"כ האיך זכה בו היבם הא אין שלד"ע והכא עבירה הוא כיון שעבר על מה אני בחנם ואף דאין השליש עושה העבירה מ"מ כיון שהיבם עושה העבירה מיחשב שליח לדבר עבירה כמ"ש התוספות בפ"ק דמציעא ד"י ע"ב דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה מחשיב שלד"ע ע"ש וכ"כ הרב רמ"א ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ו בהגה ע"ש ובאמת המעיין במרדכי פ' החולץ שמשם מקור הדין יראה דלא מיירי התם היכי דחייב לחלוץ מן התורה אבל בכה"ג דחייב מן התורה או לחלוץ או ליבם וכן בדיין שלא רצה לדון אלא בשכר והשלישו ביד שליש י"ל דלא קנו המעות כלל משום דאין שלד"ע וצל"ע שוב ראיתי במ"ל בסוף ה"ע כתב דמדברי הריטב"א בספ"ב דקדושין מוכח דהיכי דנטל שכר לדון דחייב להחזיר ע"ש ולפענ"ד נראין דברי הב"ח עיקר מהני ראיות שהבאתי ובאמת לכאורה י"ל דטעמא דהריטב"א הוא דכיון דנתבטל הדין הוי כמו נתינה בטעות ולכך חייב להחזיר לו אבל היכא דנתקיים הדין א"צ להחזיר מה שנטל כשיטת הב"ח ואין כאן מחלוקת בין הריטב"א להב"ח אך לאחר העיון נראה דאף היכא שנתבטל הדין מ"מ א"צ להחזיר המעות כיון דמן התורה הדין קיים אלא דחז"ל קנסוהו שיבטל הדין לא הוי נתינה בטעות וראיה גדולה לזה ממשנה ערוכה בפ' יש בכור והובא בכתובות ר"פ הנושא כתב לכהן אני חייב לך חמש סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי וכ"פ הט"ו בי"ד סי' ש"ה ס"ד דאף שחייב א"ע ליתן ה' סלעים בעבור פדיון בנו ופירש בשעת נתינה שנותנו בעבור פדיון בנו אפ"ה בנו אינו פדוי משום גזירה שיאמרו פודין בשטרות כדאיתא בש"ס שם וחייב ליתן לכהן החמשה סלעים הרי להדיא אף שבנו אינו פדוי בכל גוונא מ"מ חייב ליתן לו ה' סלעים ול"א דהוי נתינה בטעות דהרי לא חייב א"ע אלא לפדיון בנו ובנו אינו פדוי מ"מ כיון דמן התורה בנו פדוי וחיוב מעליא הוא אלא דחז"ל גזרו שלא יהיה בנו פדוי לא מיחשב נתינה בטעות וכ"כ הט"ז שם בסק"ב ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמן התורה דינו דין אלא דחז"ל קנסו אותו שכל דיניו יהיו בטילין א"כ נתינה מעלייתא היא ולא הוי נתינה בטעות ולישב דברי הריטב"א י"ל דס"ל כשיטת בה"ג שהביא הטור שם דאם פירש בשעת נתינה שנותנו לפדיון בנו בנו פדוי ולכך לא הוי חיוב בטעות כיון שיכול לקיים בנתינה מצות פדיה ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא פירש בעת הנתינה אבל לשיטת רש"י והרא"ש והט"ו שם מוכח דלאו מה"ט חייב בה' סלעים דאף שפירש בשעת נתינה לא הוי בנו פדוי ואפ"ה לא מיחשב נתינה בטעות כיון דמן התורה בנו פדוי וא"כ ה"נ אף שהדין בטל מדרבנן א"צ להחזיר המעות וכשיטת הב"ח וז"ב לענ"ד:

ג שדן בטלים. יש להסתפק בבע"ד שקבלו עליהם לדון לפני קא"פ ונטל שכר לדון אי דינו בטל די"ל כיון דהטעם שדינו בטל הוא משום שעבר על מה אני בחנם ובכה"ג י"ל דליכא חיוב עליו לדון בחנם ומותר ליטול שכר אף לכתחילה כיון דמן התורה פסול לדון אלא שהם קבלוהו עליו יכול לומר איני רוצה לדון אתכם כיון שהתורה פסלה אותי לדין זה או דילמא כיון שהם קבלוהו מחויב לדון להם בחנם וכן יש להסתפק לענין עדות בקבלו עליהם קא"פ להעיד אי מותר לו ליטול שכר להעיד ולכאורה יש להביא ראיה ממ"ש הר"ן בפ' שבועת העדות בשם הירושלמי דהיכא שקיבל עליו קרוב לעד או שאמר לע"א הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה הכשר להעיד עדות ממון יצא זה שאינו כשר להעיד הרי דבכה"ג אינו חייב קרבן שבועה כיון שאינו עד גמור וה"נ יכול להמנע מלהעיד ורשאי ליטול שכר ע"ז אך משום הא לא איריא די"ל דדוקא מקרבן שבועה פטור אבל מ"מ מחויב להעיד משום מצות השבת אבידה וגם עובר על לא תעמוד על דם רעיך וכמ"ש באריכות בר"ס כ"ח וכן הדעת נוטה אך מ"מ לענין דיין מסתברא כיון שמן התורה פסול לדון ואיכא בי דינא אחרינא יכול להמנע לדון בחנם אף שהם מקבלים אותו אך לפ"ז קצת קשה הא דפריך הש"ס בפ' שני דייני גזרות אהא דתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין הא הנוטל שכר לדון כל דיניו בטלים ומוקי לה באגר בטלה ואמאי לא משני דמיירי שקבלוהו עליהם לדון ביחידי כדמשמע לישנא דנקט מכוער הדיין וכו' אלא שדינו דין משמע שהוא דן ביחידי וכעין זה מוקי ברפ"ק דסנהדרין מתניתין דבכורות דן את הדין ביחיד שקבלוהו עליהם ע"ש ולכך בכה"ג מן הדין רשאי ליטול שכר ודינו דין אלא שמכוער הדבר וצ"ע לדינא:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה